Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קתרזיס’

מתנת יום הולדת  

כך צייר פרה אנג'ליקו את פרנציסקוס הקדוש מקבל את הסטיגמטה, כלומר את חמשת פצעיו של ישו. מאז שנתקלתי בתמונה היא לא יוצאת לי מהראש.

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

יש לי משהו עם הסטיגמטה; לא רק בגלל שפרנציקוס קיבל אותה ביום הולדתי, הארבעה עשר בספטמבר (למעלה משבע מאות שנה לפני שנולדתי אמנם), ולא רק בגלל שמדובר באמנות גוף ספונטנית.

"אני מכיר את זה, כבר חלמתי על זה", אמר לי פעם ילד קטן כשראה תמונות של דינוזאורים לראשונה בחייו. ואני לא רק חלמתי על הסטיגמטה, זה פחות או יותר קרה לי. כמעט מתתי משחפת בגלל "הר הקסמים" של תומאס מאן. סיפרתי את זה כבר במקום אחר ולא אחזור על הדברים.

אני מכירה פרשנויות מיסטיות, רפואיות ופסיכונאליטיות להופעת הסטיגמטה, אבל בשבילי היא היתה ונותרה משל להזדהות עם כאביה של דמות ספרותית. לא רק בגלל הופעת הפצעים, אלא גם בזכות הנסיבות הייחודיות; פרנציסקוס לא קבל את פצעיו ישירות מישו אלא משרף (מלאך עם שש כנפיים) צלוב, ויש אומרים, מישו שנגלה לו בדמות שרף צלוב וזה לא משנה, מה שחשוב זו הכפילות, כמו הכפילות של הסופר והדמות, הנוכחות הגלויה או הכמעט סמויה של המתווך.

הסטיגמטה היא לא רק מתת של כאב, אלא גם של עוצמה וחסד. השרף לחש לו סודות ונתן לו פצעים שבעזרתם יגאל נשמות אחרי מותו. ואפילו עכשיו אני שומעת מבעד להיגיון המיסטי והדתי את אריסטו מדבר על ההזדהות של הצופים עם סבלם של גיבורי הטרגדיה, על זיכוך הנפש שהם חווים דרך הפחד והחמלה. ובניכוי הווליום והחגיגיות המיותרת, אני באמת חושבת שזה מה שספרות (ואמנות) עושות, הן גואלות נפשות. לכל הפחות את שלי.

*

מכניקה פיוטית

ובחזרה לפרה אנג'ליקו: הצינור שדרכו נמסרים הפצעים אינו סמוי כדרכם של צינורות רגשיים. התמונה מחצינה ומממשת את המנגנון הנפשי: חמשת חוטי זהב שמחברים בין השרף לפרנציסקוס, הם כעין עירויי אור ועירויי פצע בו בזמן, ולא בכדי. על פי הנצרות אוצרים פצעי ישו את אור הגאולה.

אין הרבה דברים שמרתקים אותי כמו מכניקה פיוטית. וכיוון שכך הלכתי לבדוק כיצד תיארו ציירים אחרים את המנגנון, והופתעתי מן העושר ומן המגוון. כשמניחים את התמונות זו בצד זו מתקבל מעין מילון מצויר שממפה את הדרכים השונות והמשונות שבהן חודרת הספרות לנפש.

יקצר המקום מלמנות את כולן. זה לא מחקר מסודר אלא מתווה חפוז וסעודת טעימות (יצאה מטפורה עם נופך קתולי לא בכוונה).

לפעמים מדובר בחמישה חוטים, חוט לכל פצע, ולפעמים בחמש אלומות של חוטים, וגם החומריות משתנה – מאור הזהב של פרה אנג'ליקו לחוטי דם מטפטף אצל חובבי האימים.

חוטי דם

חוטי דם

אצל איימר סימון (eymard simon) מן המאה התשע עשרה השרף הוא מעין זיאוס שאוחז צרור ברקים אדומים בכל יד ויורה אותם בפרנציסקוס המתעלף (יש סופרים כאלה, שמפציצים את הקורא והלאה הדקויות). וגם להפך – לפעמים אלה סתם קווים עם קסם קריר של שרטוט טכני, תרשים זרימה של הזדהות (נניח ז'ורז' פרק שכזה).

*

הנדס-אפ

פרנציסקוס לעומת זאת, משקף את צד הקורא. ברבות מן התמונות הוא מרים ידיים, אבל הסבטקס המתחלף מכסה אינספור גוונים רגשיים. לפעמים הוא נראה כמתגונן מן הפגיעה, לפעמים כנכנע או כמתמסר (שתי אפשרויות שונות), לפעמים הוא נראה מתגרה ("בוא נראה אותך") או מושיט יד לעונש כמו בילדות, או להפך, חומד את השרף הציפורי.

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

.

לפעמים נראה שהוא מנסה לעוף וקורה שהוא גם מצליח. באחת התמונות הוא נישא אל הפצעים כאילו קצרה רוחו לחכות.

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

*

כל מיני חוטים

החוטים שעוברים בין השניים יוצרים לפעמים תחושה של תלות ואפילו של משחק "סבתא סורגת" (גם בסטיגמטה של פרה אנג'ליקו יש משהו מזה). ולפעמים הם רופפים מעט ופרנציסקוס נראה כמו מריונטה שהשרף מושך בחוטיה (ומנגנון של בובת חוטים דרך אגב, לא רק נראה כמו צלב אלא גם נקרא "צלב" בשפת תיאטרון הבובות).

ואם בדימוי המריונטה עוד יש היגיון דתי, הרי בתמונות אחרות נראה פרנציסקוס כאילו העיף עפיפון ציפורי משונה; זה לא מזיק מן הסתם, שגם השלד הבסיסי של עפיפון הוא צלב. ואף שקצת התייגעתי מלדלג בין המשל לנמשל וכל אחד מכם מוזמן להשלים את האנלוגיה על פי נסיונו, ישו העפיפון גרם לי לחייך; יש גיבורים כאלה שמתעופפים על חוטי כאבנו.

u

לפעמים עוביים ו/או קשיחותם של החוטים הופכים אותם לכידונים, והדימוי נהיה מתעתע, כי פרנציסקוס מזכיר את סבסטיאן הקדוש בשלל הכידונים הנעוצים בגופו, רק שהשרף ממלא את תפקיד המענה במקום אויבי הנצרות (אופייני לספרים נפלאים במיוחד, במורכבות שהם לוכדים, בתעתוע. ראו "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין למשל).

benozzo gozzoli המאה ה15

benozzo gozzoli המאה ה15, ספק קווים של שרטוט טכני ספק כידונים שננעצים בבשרו. מעניין שהשרף בכלל נעדר מן התמונה.

*

גוונים של פנטזיה

יש גם ציירים שוויתרו על המכניקה הפיוטית. הם מנסים להיצמד למציאות ולהעביר את החיזיון כפשוטו. וזה קשה, כי בניגוד לבעלי הסטיגמטה שבאו אחריו, היה בפצעיו של פרנציסקוס אלמנט מובהק של פנטזיה. ובלשונו של תומאס איש צ'לנו בן דורו וההגיוגרף (כותב קורות הקדושים) הראשון שלו: "מפליא היה לראות באמצע ידיו ורגליו, לאו דווקא את החורים שנקבו המסמרים, אלא את המסמרים עצמם שנוצרו מבשרו ושימרו את שחור הברזל." וה"פיוֹרֶטי" (פרחים קטנים) הגיוגרפיה מן המאה הארבע עשרה עוד מוסיפה ומפרטת:

"וכך נראו ידיו ורגליו כרתוקים במרכזם במסמרים, שראשיהם בכפות ידיו ורגליו, מחוץ לבשר; וחודיהם בקעו מאחורי ידיו ורגליו, למרחק כה רב שנכפפו והודקו לאחוריהם… וראשי המסמרים היו עגולים ושחורים. בדומה לך נגלה בבשרו מראה פצע רומח, דלוק, שותת דם ואינו נרפא בצדו הימני…"

(מצוטט מספרה של ניצה ירום, "הגוף מדבר, מחקר פסיכואנליטי בהיסטריה על פי הסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש והקשרה ההיסטורי").

pourbus frans le jeune

pourbus frans le jeune

מסמרי הבשר יוצאים איכשהו גרפיים מדי וקצת דוחים. בציירים שנמשכו אליהם יש משהו ארצי ומורבידי (שניהם). ראו למשל את הגולגולת המוטלת בתפאורה החשוכה שלמעלה.

אני, מה לעשות, מעדיפה את הפיוט העדין של פרה אנג'ליקו, ואני לא מדברת רק על חוטי הזהב. במבט נוסף אפשר לראות את העץ-השטן שהוא שתל (תרתי משמע) למטה בימין התמונה. שד בעל זנב שצץ ממעמקים, מתוך מצע של ספק צמחים ספק שרצים, והושיט את ידו לעצור את העברת הפצעים וגאולת הנשמות, עד שחתיכת קרש מן הצלב קיפדה את ראשו, ובמקום ראשו מגיח תלמידו של פרנציסקוס שידו מאהילה על עיניו מפני האור השמיימי המסמא. (זה דומה לרובד הפנטנסטי בציור "האונס" של דגה).

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

*

ויש גם אפילוג. מייל מעיר האושר, שהצחיק אותי מאד. אני מעתיקה אותו לכאן ברשות השולח.

לאחר שסימתי את קריאת התרגום החדש של "פליקס קרול" שוטטתי לראות מה כותבים על תומאס מאן כיום.

הגעתי במקרה לבלוג שלך, למשפט שלך על הר הקסמים [הכוונה לפוסט בו סיפרתי איך אני, מרית, כמעט מתתי משחפת] והופתעתי.

קראתי את הר הקסמים בשרותי בצבא, בעקבות כך הלכתי לקורס חובשים ולאחר מכן לבית הספר לרפואה.

סיימתי 35 שנות עבודה כרופא שהגיע לשיא הקרירה.

"הר הקסמים" הזה נמצא על שולחני מאז, והוא זה שלא עשה אותי חולה אלא הביא אותי לטפל בחולים.

אם לא קראת בספר נפלא זה אני מקנא בך כי עדין יש לך הזדמנות לעלות לשם ואני מניח שהיום כבר לא יהיו לך תסמינים.

תאמיני לי אני רופא.

פרופ' יואל דונחין

הכול תלוי כנראה, עם מי מזדהים…

*

עוד באותם עניינים

ספרות ומיצג, או המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

מריה פרייברג סיגלית לנדאו, תולעת ספרים

אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה

הספר הנפלא ביותר

כמה הערות על נוטות החסד – או זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני

*

ובלי שום קשר – שתי הודעות:

באתר מעבורת התפרסם תרגום שלי ל"נסיכת הצעצוע" סיפור בועט של מרי דה מורגן המופלאה.

*

וגם – ילד בן שמונה וחצי, שהוא כמעט נכדה של אחותי היקרה חלה בסרטן. היא עורכת בביתה סדרת מפגשים בשם "נגיעה אחת רכה" בתשלום שכל כולו קודש לעזור למשפחתו. המפגש הראשון ייערך ביום חמישי ה- 23/2/17 בשעה 19:30 ויעסוק במצב חירום רוחני: מה זה, איך מטפלים, האם מצבי תודעה אחרים הם בהכרח פסיכוטיים או יכולים להיות שער נפלא לריפוי וגדילה? ויהיה גם כיבוד אורגני תרומה מקיבוץ נאות סמדר…
פרטים בדף הפייסבוק של הסדרה.

Read Full Post »

ראשית, התראת כאב ואלימות וקצה. מי שזה קשה לו, שיפרוש עכשיו. מוטב.

*

זהו הפוסט השני מתוך שלושה, על יוצרים שכאב גדול ופיסי מעורב בפעולה האמנותית שלהם ובחייהם. הראשון הוקדש ל- Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ. והפעם בוב פלנגן קומיקאי, מיצגן וגיבור הסרט התיעודי SICK: The Life & Death of Bob Flanagan, Supermasochist  – "חולה: חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על" (1997, וספוילרים למכביר).

*

SICK
בוב פלנגן נולד עם סיסטיק פיברוזיס מחלת ריאות מייסרת ותורשתית. רוב החולים בתקופתו מתו בילדות או בשנות העשרים המוקדמות. שתיים מאחיותיו של פלנגן עצמו מתו בגיל חצי שנה. שלישית האריכה ימים עד גיל עשרים ואחת. הרופאים הקציבו לו שש או שבע שנים לכל היותר. פלנגן שרד ארבעים וארבע, מ-1952 עד 1996.

עטיפת הסרט

*

פַּטיש של אהבה

אין בכוונתי לפרט את העינויים שפלנגן עובר במהלך הסרט. רק לשם כיול וקנה-מידה יוזכר כאן התקריב שבו רואים אותו תוקע מסמר ענקי בזין שלו. הדם ניתז על עדשת המצלמה, וברקע מתנגן לו שיר בנייה קצבי ורומנטי (בסגנון "אהובי בנה לי בית"): "בניתי בית בפַטיש של אהבה, הכיתי, היכיתי, ואלוהים שמר עלי…" ואלה מכם שרוצים עכשיו לקום וללכת, חכו עוד רגע:
את SICK ראיתי עם א' בקולנוע קטן בסנטה קרוז, קליפורניה. א' אינו יכול לשאת סרטים אלימים. את לב פראי של דיוויד לינץ' למשל, הוא נטש כבר בהתחלה בסצנת המדרגות, ומעולם לא שב. אז מה היה שם בטריילר של SICK שגרם לו לחרוג? ולא רק הוא. מה גרם לכיתת התיאטרון החזותי שלא יכלה לשאת את גרון עמוק לצפות ב SICK עד תומו?
והתשובה בשתי מילים: בוב פלנגן. קשה להתנגד לכֵּנות שלו, לאומץ, למקוריות, לכאב. להומור; "כל הכתבות עלי," הוא אומר, "נפתחות במילים: בוב פלנגן היה צריך למות מזמן. לפני שנים." זה היה בלתי אפשרי בלי הומור.

*

סוּפֶּרקָליפרֶג'וליסטיקאֶקספיאלידוֹשֶס… כלומר סופרמזוכיסטיקבובאיזסיסטיקפייברוזיס – הגרסה של בוב פלנגן (לחצו לצפייה, ההטמעה הושבתה משום מה).

והגרסה המקורית של וולט דסני:


*

שרי רוז

שרי (Sheree) רוז, יהודייה בעלת שם צרפתי ענוג ומראה דודתי קצת מאיים, היתה בת זוגו בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו. ב-1982 הוא הפקיד את עצמו בידיה והתחייב לציות מוחלט. היא יכלה להחזיק אותו במרתף כעבד, היא אומרת. היה לו מזל שהיא התעניינה באמנותו. הם שיתפו פעולה; למשל ב"קיר הכאב", עבודה שבה הכאיבה לו ב-50 מכשירים שונים (למרינה היו 72 של עונג וכאב) וצילמה את פניו הזועקים. התמונות חוברו למעין קיר.

לכל אורך כל הסרט היא מענה אותו בשיטתיות, בדרכים שונות ומשונות ("תמיד אהבתי לנסות דברים…" היא אומרת). ועדיין, הסצנה המבעיתה ביותר, לפחות לטעמי, היא חג ההודיה בבית הוריה: על שולחן אוכל רחב, מכוסה במעין שעוונית ערוכות פחיות משקה, צלחת עם משהו כתום ומכל ספריי (אולי קצפת). שני אנשים יושבים לשולחן, אחרים עומדים. מסתובבים. אב רפאי מגיח ונעלם, אם מכורכמת צורחת על סף פסיכיות. הכל כאוטי וסטרילי, מלא שנאה וחוסר אונים. פלנגן בא מכאב גופני בלתי נסבל. שרי באה מניכור וכאב רגשי עצום.

בדרכו המאד לא צפויה, SICK הוא בין השאר סרט אהבה. תיעוד של הנס שקורה כששני בני אדם ממלאים את הצרכים העמוקים זה של זה, שהפצעים שלהם משלימים.

*

למה?

דיאן ארבוס טענה שהפריקים שצילמה הם אצולת-הטראומה; הם כבר נולדו עם הדבר שממנו האחרים חוששים. פלנגן נולד לכאב אבל לא הסתפק בו. השיר WHY שאותו הוא קורא בסרטון, הוא מטח / אשד של תשובות סותרות לשאלה הגדולה (למה מזוכיסט?). הטקסט המלווה בתמונות מסרטים ביתיים של פלנגן הילד, מאיר עיניים.

*

"כי ההורים שלי אמרו לי תהיה מה שאתה רוצה להיות, וזה מה שרציתי להיות."

הנימוק הזה, בעל התחתית הכפולה, המצחיקה-מַבכה (כאילו שאפשר להיות מה שרוצים, ואם פלנגן רוצה להבריא למשל?) הוא אולי גולת הכותרת. וגם השורה האחרונה "כי אתה תמיד מכאיב למי שאתה אוהב".

ההורים שלו אגב, מתראיינים בסרט. הם נחמדים. חמים, קשובים, נבונים, כבדי ראש. הם לא ידעו על ההרפתקאות המזוכיסטיות שלו כילד, הדברים שהיה מעולל לעצמו באישון לילה. הם למדו על כך מהספר שלו.

אמו שואלת את עצמה שוב ושוב "איפה הייתי?" ואחר כך היא מעירה בשקט על מעשי הכאב שלו: "אני רואה אדם צעיר ששונא את גופו."

אביו נחרד: "הלא כמעט הרג את עצמו! בזמן שאנחנו ניסינו הכל כדי להחזיק אותו בחיים. הוא יכול היה להיהרג מהדברים האלה!" ועם זאת, הוא מבין את בנו: "הוא כאילו אומר לאלוהים, או למי שנמצא שם: בן זונה שכמותך, זה מה שעשית לי?! אני יכול לעשות יותר ממך, אני אראה לך מה זה. לך לעזאזל. הוא נלחם בחזרה," אומר האב. והוא צודק. זה סרט הירואי. בדרכו ההפוכה והמחרידה פלנגן הוא גיבור.

*

אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות

"אני המצאתי את זה," אומר פלנגן עצמו, "אני בשליטה. אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות." (והוי כמה שכל השיחה הזאת מחזירה אותי לאהרון קליינפלד) "אנשים לא חושבים על מזוכיסט כעל אדם חזק," הוא מוסיף, אבל מזוכיסט חייב להכיר ולהכשיר את גופו. המזוכיזם שלו מגוייס בין השאר, למלחמה במחלה, הוא אומר. (והשורה התחתונה: שלושים ושבע שנים יותר ממה שנתנו לו הרופאים.)

*

אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל

בשלב מסוים בסרט מגיע מכתב מ-Make-a-wish foundation: שרה, נערה בת 17 חולת סיסטיק פיברוזיס במצב קשה, מביעה משאלה לפגוש אותו. היא מתראיינת בחברת אמה. נערה רבת קסם, מרשימה. הספר של פלנגן הוא התנ"ך שלה. היא לוקחת אותו לכל מקום, שופכת עליו דמעות של הזדהות ופליאה. אמה מבוהלת: "אבל זה לא המזוכיזם שמושך אותך…" היא פולטת, ספק מבהירה ספק שואלת. גם… מתעקשת הנערה. לא בצורה קיצונית כמו אצלו. אבל אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל. זה חלק ממה שמרעיש אותה. פלנגן מייצג בשבילה את היכולת לשלוט על הגוף לשם שינוי, לשלוט על משהו. הוא נותן לה השראה ותקווה. היא ואמה מבקרות את פלנגן ושרי. הרבה צחוקים. האם האמיצה שולפת דילדו שחור ענק מארון מתים (הכל חלק מאיזו עבודה אמנותית) ומשתטה איתו.
(תחושה מצטברת: מעבר לקיצוני לחריג ולמדמם יש הרבה שפיות. וסבל. המון. אבל מה עוד חדש?)

*

החיים הביסו את זה

לקראת סוף הסרט פלנגן מסרב לציית לשרי. אין לו כוח. "אני גוסס," הוא אומר לה, "מה לא בסדר איתך? אני לא יכול לנשום. אני אוהב אותך." והיא בשלהּ, בקולה הסבלני, הקצת מורתי: "אני רוצה שתציית לי." ואת שואלת את עצמך (כמוהו) מה לא בסדר איתה, זה מה שמטריד אותה עכשיו? ומצד שני כל כך שקוף למה היא מתעקשת. היא לא מסוגלת להודות שזה הסוף. "אני חושבת שהוא כבר לא מזוכיסט," היא אומרת לבמאי בעצב, "החיים הביסו את זה, הכאב שבו הוא חי."

וממש לפני המוות, פלנגן: "אני כל כך אוהב אותך. אני גוסס?" הוא שואל. (היא מהנהנת.) "אני לא מבין את זה," הוא אומר, "זה כל כך מוזר."

חודש אחרי מותו שרי מראה לבמאי את המכל המלא בנוזל צמיג שנשאב מריאותיו. הוא פשוט טבע כל הזמן, היא אומרת.

*

נחמד להיות מת!

על כותרות הסיום, שומעים את פלנגן מזמר: "נחמד להיות מת, נחמד להיות מת!" (כדאי ללחוץ על פליי. יש הבדל עצום בין האזנה בלבד – שהיא מצחיקה ומלבבת אם גם מקברית במקצת, לבין האזנה שמלווה בצפייה ומביאה מראות קשים מהסרט. הקליפ הזה לא מופיע כמות שהוא בסרט, אבל אפשר ללמוד ממנו על האופן החכם והסיבובי שבו הסרט משלב טקסט, סאונד ודימוי.)

אסוציאציה: גונאר מהילדרנד הוא הגיבור הגדול של הסאגות  האיסלנדיות. הוא היה אמור לעזוב את ארצו בעקבות סכסוך משפטי. אחרת, כך הוזהר, דמו יהיה הפקר. הוא כבר ארז וברגע האחרון חזר בו. לא התחשק לו לעזוב את המדרונות הירוקים. וההחלטה אמנם עלתה לו בחייו. אחרי מותו ראה מישהו אור בוקע מקברו (נדמה לי). הוא הציץ וראה את גונאר. הוא נראה מאד שמח. הוא רקד לו ושר "אני העדפתי למות ולא להיכנע". נזכרתי בו כששמעתי את בוב פלנגן מזמר.

*

ואחרי הכל

יצאנו מהקולנוע מרחפים. התעלוּת מוזרה. תחושה חדשה. לא דומה לשום דבר אך גם מוכרת במעומעם. ופתאום קלטתי, שלראשונה בחיי אני חווה קתרזיס, בדיוק לפי המתווה של אריסטו: זיכוך דרך החמלה והחרדה.

ואחר כך בלילה לא הצלחתי להירדם. הכל חזר אלי פתאום; בלי הומור. בלי מילים. רק מסכת עינויים שאין לה שחר וקץ.

ואחרי הכל, אני אסירת תודה לקירבי דיק במאי הסרט. לא על פלנגן האמן; מיצגי הגוף שלו הם קצת גסים ולוקים מבחינה פלסטית. הסטנד-אפ יותר משכנע. ועדיין, העיקר הוא פלנגן האדם. SICK הוא הפורטרט שלו. פורטרט נפלא, מצחיק ומכאיב, מרגש בלי להיות סנטימנטלי, מפוכח בלי לגלוש לניכור או לצינה. כל כולו על גוף ומחלה ומוות, ובעצם על ההפך הגמור (אומץ, חיים, אהבה).

*

לפוסט הראשון של הכאב הגדול

עוד באותו עניין:

בגדי הכעס ואהבה – על Cut Piece של יוקו אונו (עשר שנים לפני מרינה אברמוביץ)

מיצגניות וגיבורים

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

*

עוד על גוף ורוח (הגרסה הקומית):

ידיים על גוף קשה

Read Full Post »

הפרק השלושה עשר מתוך עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).

 
הגרניקה הפנימית

בדפי הפתיחה של הספר משוטטים אהרון גדעון וצחי בדירתה של עדנה השכנה. זה עתה חדרו לשם והם מחפשים ראיות להשערתו של אהרון, שאין לה לעדנה צל. הם חוצים את חדר האורחים המקושט בפסלונים ובמזכרות מכל העולם ונכנסים לחדר השינה. צחי וגדעון מסמיקים למראה גרב נשי המוטל על כסא עגלגל, אבל אהרון "לא ראה דבר מכל אלה ולא נגע בכלום, כי הוכרע מיד כליל תחת תמונה ענקית, שהתמשכה כסיפור מעשה מסובך לרוחב חצי קיר … ועמד ובהה בסוס הנעקד לאחור במרכז התמונה. הוא הרגיש איך שלא מרצונו גם שפתיו שלו נפשלות מעל שיניו במאמץ הנשימה הנעתקת; זה סתם, זה אמנות מודרנית; אבל עיניו כמעט יצאו מחוריהן עם עיני הסוס הנחנק, וכמו שטובע אולי מבין שהים כולו לנשפך לתוכו, הבין את התמונה הגדולה … מבטו התרחב לאט, במאמץ, ועתה ראה גם את האיש השוכב מת למרגלות הסוס, ידו אוחזת בחרב ופיו פעור בזעקה; ראה את דמות הפר שעיניו אינן נמצאות במקום הנכון, ובכל זאת, הן היו נכונות יותר מן העיניים של הטבע; אחר כך ראה את המעונים, את רצוצי הגוף, ולבסוף מצא גם את האישה, הוא הרגיש שהיא תהיה שם עוד לפני שראה אותה, נוהרת, נושאת לפיד. לרגע אחד עוד ניסה לגונן על עצמו, מפני מה, מסתם ציור, סתם אמנות, יַעְני, הוא צעד בכבדות לאחור, יצא מן החדר בפסיעות קפואות … ומצא את עצמו שוב מול התמונה וחזר ושקע לתוכה, שום דבר פה לא כמו שציור צריך להיות … אבל דמעות נקוו בעיניו, איטיות, שגמלו, אולי בשק דמעות נפרד ומוצנע …  אם אבא היה רואה אותך עכשיו … הוא היה עושה לך את הנחירה ההיא … אהרון עוד יהיה לנו א-מן! טיליגנאט!" 

הגורם לסערת הנפש הזאת הוא העתק של ה"גרניקה", התמונה שהפכה לסמלה של מלחמת האזרחים בספרד. ב-1937 נחלצו הנאצים לעזרתם של הלאומנים הספרדים והפציצו את העיר הבאסקית גרניקה. כאלף ושש מאות בני אדם נהרגו ואלפים נפצעו. פיקאסו צייר את תמונת השמן הענקית (349 × 776  ס"מ) בשחור-לבן בהשראת תצלומים מהעיתון: האישה העולה בלהבות, האם ותינוקה המת שאַפּוֹ כמו נשמט והתהפך אל מצחו, הסוס הפצוע, החייל המת, האישה הנסה על נפשה אוחזת ברגלה הקטועה… בקומפוזיציה המשולשת של הציור מהדהדים השברים הזוויתיים, להבות האש המשולשות והזעקות החדות של בני האדם ובעלי החיים, המיוצגות על ידי הפיות הפעורים שמתוכם מזדקרות לשונות חדות כסכינים. הגווים מעווותים ומפורקים. כמעט כל הדמויות מצוירות בפרופיל משובש שכולל שתי עיניים ושני נחיריים בצורת דמעות. נוּרה דמויית עין ענקית שופכת מְכִיתות אור על התמונה; בין אם מקורן של העיניים במלאך המוות המתואר כמלאך שכולו עיניים, ובין אם הן מתפלצות מהזוועה או חוקקות אותה בזיכרון, אי אפשר שלא להסכים עם אהרון "שהתמונה בעצם מלאה עיניים" (12). והעיניים מביטות גם בו בעצמו ורואות אותו כמות שהוא, מעבר לכל ההַמצאות והתחבולות. הוא נשקף מן התמונה כמתוך מראת קסמים, או כשם סִפרו של חיים גורי – "אני מלחמת אזרחים".

למעלה: מלאך המוות עם כנפיים מלאות עיניים של נוצות טווס (או שאולי זה בכלל לוציפר עם נוצות טווס של גאווה?). רישום של (פדריקו גרסיה) לורקה

למטה: גרניקה, מאת פיקאסו

המפגש עם התמונה (המצוטט בהשמטות רבות) נפרש על פני שלושה עמודים; הרבה לפני שאהרון מודע ל"אסונו", לפני שעיניה של אמו ניבטות אליו מבתי השחי שלה, לפני שהוא מרחף לו מעדנות כשכנף מבושלת של עוף מזדקרת מתוך פיו (ראו "נקודת הג'י של המנעול"), הוא כבר מזדהה עם האנטומיה המשובשת של התמונה שהיא יותר "נכונה" מהאנטומיה "של הטבע", ואף מזיל דמעות קוביסטיות "שגמלו אולי בשק דמעות נפרד ומוצנע".     
 

תיאטרון האכזריות

הגרניקה אינה "סתם ציור, סתם אמנות, יעְני" בשביל אהרון, אלא תיאטרון חזותי וטוטאלי המוחק את הגבולות בין הקהל לבמה: "אנו מבטלים את הבמה ואת האולם," כתב ארטו, "וממירים אותם במעין מקום יחיד, ללא חציצה וללא הפרדה מכל סוג שהוא, מקום שיהפוך את התיאטרון עצמו לעלילה."
אחרי שגדעון וצחי מסתלקים מן הדירה אהרון אמנם חוזר לתמונה ומתמסר לה איבר-איבר במין ריקוד קוביסטי מפורק:
"עומד לפניה פשוט ידיים, בעיניים פקוחות, בעיניים עצומות, עם הפנים, עם הגב, מוסר את עצמו וכשהרגיש שזה כבר עד לעיניים מגיע, היה נסוג בתנועות מיוחדות, כאילו הוא רוקד ויוצא לרגע מבימה גדולה ומוארת, הולך קצת בחדרים האחרים, תועה שם, אובד, ברדלס, מרגל, נתקל בעצמו במראה, מתגרד, כל הגוף עוקץ לו מהתמונה…"
וגם התמונה נענית ומצטרפת אליו: "פתאום היתה לו הרגשה שהיא ירדה לה מן הקיר ובאה אחריו" (12).

ארטו הצעיר

ארטו המבוגר - פנים מרתקים בכל הגילים

אנטונן ארטו ( 1896-1948) – משורר, סופר, שחקן, במאי, מחזאי ותיאורטיקן של התיאטרון, הוגה "תיאטרון האכזריות". התחיל את דרכו בתנועה הסוריאליסטית. ב-1927 פרש ממנה והקדיש את עצמו לתיאטרון. ב- 1937 אושפז בכפייה ובילה תשע שנים במוסדות פסיכיאטריים בצרפת.

"תיאטרון האכזריות", כך קרא ארטו ל"אותה חירות מאגית של החיזיון, שאי אפשר להכירה אלא כאשר היא טבועה בחותם האימה והאכזריות", אשר מפיחה בקהל "את המגנטיזם הלוהט של המראות ופועלת עליו לבסוף כמעין תראפיה של הנפש, שלא תימחה עוד מן הזיכרון."
ביוון העתיקה קראו לזה קתרזיס. זה היה תפקידה של הטרגדיה, להביא לזיכוך דרך החמלה והחרדה. וזה מה שקורה לאהרון במפגש עם הגרניקה.
ואולי נחשפת כאן סיבה נוספת להתעללות של אהרון בגופו:
אולי הוא שובר ומעוות אותו כדי לשחזר את החוויה, כדי לזכות שוב בקתרזיס, הפעם בשירות עצמי. (או בלשונו של אקונצ'י – אהרון כמפיק של קתרזיס / אהרון כצרכן של קתרזיס.)

שתהיי לי הסכין

ומי היא אותה אישה נוהרת, נושאת לפיד, המתגלה לאהרון בציור אחרי "המעונים ורצוצי הגוף", זו שהוא חש בנוכחותה עוד לפני שהוא רואה אותה, שבוקעת מבין הצורות המקוטעות והקמטים דמויי החתכים המרשתים את כפות הידיים (ראו למשל בפינה השמאלית התחתונה של התמונה).
הפרשנות המקובלת רואה בה את החֵירוּת מפסל החירות; "כמו ריאה גדולה הששה אל המרחב" (204) כך יתאר אהרון בעתיד את ניתוץ הקירות בדירתה של עדנה. האם זה מה שהתמונה מנחשת לו, שהחירות נמצאת בחיתוך, בשבר, בקטיעה?
לחיתוך יש פנים יפות בספר: של עונג – "כמעט נבקע לכל אורכו אל רכות שפתיה במצחו" (219), או "נבצע לשניים מרוב תענוג" (215), וגם של ריפוי: לרופא שהציל את סבתא לילי בעזרת חיתוך קטן היה אפילו קול "מבוקע". פעולת הניקוז הזעירה שביצע "הסירה את חופת הערפל מעל מוחה, ובתוך שבוע התאוששה…" (205) כלומר די בחיתוך קטן כדי לפזר את הערפל.
"… רוצה שאוכל לומר לעצמי "איתה אני זבתי אמת", כן זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין, וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה," כותב אחד הגיבורים בספרו של גרוסמן שתהיי לי הסכין (שם, 14). מקורה של המשאלה הזו תלוי על קיר חדר השינה של עדנה: הגרניקה ה"זבה אמת", ולכן על אף ההזדהות של אהרון עם הסוס הנחנק, התמונה אינה מחניקה אותו כמו "תמונת" המזרח התיכון (ראו "הקרומים העדינים של החברות").

האומנם התקיימה הבטחת הגרניקה לחירות ולאור?
ברגע האחרון של הספר, אחרי שאהרון המדוכא והמעורער חותך את עצמו באופן סופי מיעלי ומגדעון ומהמשפחה, הוא מוחץ את אישוניו בחוזקה ורואה "כיצד ניתזים בתוכם גיצים, מתרחבים לאט לכתם אור גדול". הוא עובר את מלאכוני האור של גיל תשע, ולא מרפה אלא מגביר את הלחץ בציפיה למשהו חדש, "ובאמת החלו העיניים שלו להתמלא משהו מבפנים, איזה מהות גדולה, זוהרת, התבהרה ועלתה, כמו התפוצצות רחוקה מתונה מאד ומאירת-פנים, כבטרם בקיעתה של שמש … ועל אף הכאב, ועל אף הדמעות שהחלו מערפלות את המראה וזולגות לאורך זרועותיו, לא חדל, וחשב איך זה אף פעם, בכל הניסויים שלו, לא ניסה לקבל מהגוף שלו רגע כמו זה, מתנה" (322).

בשבוע הבא – מוצָא הפנטזיה  

Read Full Post »