Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קשירת רגליים’

לפני כשלושה שבועות קבלתי ממייל ממירי שחם: האם כתבתי פעם על נוהל עתיק יומין שבו מוסיפים דם בתולה ליציקת פעמון כדי למנוע ממנו להיסדק בזמן שהוא מתקרר, האם אני מכירה נוהל כזה?

לא, לא כתבתי אבל זה נשמע לי מוכר, אולי רוסי. כתבתי לאתי בן זקן (זאת שרקדה את "קפה מילר" בזמן ששרה את האריה של פרסל), האם היא מכירה מנהג כזה, והיא ענתה: "לא, אבל הוספת 'רכיב אנושי' לחיזוק מבנה ידועה גם באופנים אחרים. ראי 'אגדת מבצר סוראם' שזכתה לעיבוד קולנועי אצל מיודענו היקר, ושם קבורת עלם חי מחזקת סוף סוף את חומות המבצר, שעד אז חזר ונפל…"

"מיודענו היקר" הוא במאי הקולנועי הארמני-גרוזיני סרגיי פאראג'אנוב. אולי בגלל זה זה נשמע לי רוסי.
מירי היתה מרוצה מהתפנית: "או, יופי. כלומר מחריד, אבל ה'יופי' התייחס לעובדה שמקריבים גם בחורים צעירים ולא רק בחורות. זה באמת לא הגיוני לבחור אישה לחיזוק יסודות של מבצר (שחוזר ונופל. אימפוטנציה). הגוף הנשי עם אגן ירכיים מודגש מזכיר בצורתו פעמון. אולי משם הגיע הרעיון מלכתחילה."

למעלה: אם כבר, אז טעימה מפאראג'אנוב. לא "אגדת מבצר סוראם" אלא ההתחלה של "צבע הרימון" סרטו האהוב עלי ביותר. כמו רוב סרטוני פאראג'אנוב ביוטיוב, הודבקה לו מוסיקה חדשה. מעצבן אבל כמעט בלתי נמנע בגלל רצף הדימויים המרהיב והלעתים מצחיק שהופך כל סרט של פאראג'נוב למעין וידאו קליפ עילאי.

בינתיים נזכרתי בידידתי עמליה עפרת שמכירה כל סמל ומיתוס מתחת לשמש. התקשרתי אליה והיא תיכף ענתה שמדובר בסיפור סיני על יוצק פעמונים שהפעמון שלו נסדק כמה פעמים, עד שבתו קופצת ליורה הרותחת כדי להציל את כבודו. עמליה חזרה והטעימה ששום דבר לא נכפה על הנערה. ההקרבה היתה מיוזמתה שלה. הבטחתי לצטט אותה, לא שזה ישכנע מישהו. ומירי אמנם צלפה:
"'להציל את כבודו' 'כבוד המשפחה' – הקישור החולני בין כבוד לבין הצלחת השמירה על נכס הבתולין: בעזרת קרום הבתולין השלם שלה היא מאחה את הסדקים בפעמון, סדקים שמרמזים בפרהסיה על אי-שלמות, על פגיעה מוקדמת אפשרית בכבוד." (מה לעשות, צודקת.)

למחרת צלצל הטלפון: עמליה מצאה את הסיפור והוא בדרך אלי, ועד שיגיע היא מעדכנת אותי בפרט נוסף: כשהנערה קופצת ליורה מנסים לעצור בעדה ותופסים ברגלה, וכמו סינדרלה בשעתה, היא מאבדת את נעלה. ואחר כך, בצלצול הזך של הפעמון המושלם מהדהדת הקריאה "נעלי, נעלי…"
זו היתה נקודת האל-חזור של הפוסט.

"הפעמון הגדול", כך נקראת האגדה שמחברה לא נודע. היא מופיעה בקובץ "הקנקן והגביע, הגיגים מחוכמת סין" שבחר ותרגם יחיאל כרמון. הספר יצא ב1957, ונדפס מחדש בשנת 2000 לרגל מאה שנה להולדת המתרגם.

וקודם כל תקציר: זה היה בתקופה שבה הועברה עיר הבירה מ"ננקינג" ל"פקינג" (כך קראו להן אז, כשהספר תורגם). שני מגדלים אדירים הוקמו בשער העיר: מגדל התוף ומגדל הפעמון. במגדל התוף הוצב תוף ענקי ועכשיו צריך להכין גם פעמון. המשימה מוטלת על קואן יו, מנדרין מדרג שני. ההכנות אורכות חודשים והיציקה נחגגת בנגנים ובתהלוכות, אבל כשמסירים את התבניות מתגלה פעמון מחורר. כל העסק חוזר על עצמו גם בפעם השנייה, והקיסר הזועם מאיים להתיז את ראשו של האומן אם ישוב וייכשל בפעם השלישית והאחרונה. בתו המודאגת בת השש עשרה פונה לחוזה בכוכבים והוא מנבא שהיציקה תיכשל גם הפעם, אלא אם כן יימסך בה דמה של נערה צעירה. וכשמגיע היום היא מזנקת ונבלעת ביורה הרותחת, כל כולה חוץ מהנעל הנותרת בידי המשרת שניסה לעצור בעדה. הפעמון שלם ומושלם הפעם, אך לצלצולו הזך מתלווה נהי חרישי, קול בכיה של אישה: "נעלי, נעלי…"

עד כאן השלד. הפרטים מחזקים את כל מה שעלה עד כה, כלומר את הגוון המגדרי והמיני של הסיפור:
שני מגדלים ניצבים בשער הסיפור: מגדל התוף הגברי, בעל הקול הנמוך והרועם והמקל דמוי הפאלוס להקשה, ומגדל הפעמון הנשי, בעל הקול הגבוה, דמוי האגן, כמו שמירי אמרה (אני חשבתי על חצאית פעמון). המנדרין שקיבל את העבודה "נודע כאומן מופלג ביציקת כלי זין משובחים", וכששוברים את התבניות בפעם הראשונה "והנה כל גופו של הפעמון נקוב נקבים נקבים" (נקבים זה עוד יותר מפורש מסדקים). תיאורה של הנערה בת השש-עשרה מפורט וספוג אירוטיות "שפתיים פתוחות קמעא, אדמדמות ורוויות עסיס כשני דובדבנים…" וכן הלאה. וכמובן: "אחרי שהוצנה המתכת ונתגלה הפעמון, מצאוהו מושלם כהלכתו ונוצץ בטהרתודמה של הבתולה נמסך בתוך איבריו והיה למזיגה גמורה ומושלמת" (ההדגשות שלי).

וכדי לדבר על סינדרלה הטרגית והמקולקלת, כדאי להתחיל במקורית: נדמה לי שסוד הרגליים הקטנטנות של סינדרלה כמעט מובן מאליו היום; לאידאל ה"יופי" כביכול, יש אג'נדה סמלית: הכלה אינה אמורה ללכת על רגליה שלה ובדרכה, אלא להינשא על ידי הנסיך-הגבר למחוז חפצו. ובעברית אף קיימת זיקה לשונית בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ו"לשאת משהו" ממקום למקום. נשים אינם נושאות גברים. הן נישאות להם, כלומר על ידיהם. פעם, באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", קראתי מאמר שצידד באחיות הרעות, כי גם לבחורות עם רגליים גדולות (כלומר כאלה שעומדות על דעתן) מגיע להתחתן עם נסיך…

ילדה-נערה סינית שרגליה נקשרו

אחת הגרסאות הקדומות של סינדרלה היא מעשייה סינית מהמאה התשיעית, כשש מאות שנה לפני התקופה שלה מיוחס סיפור הפעמון. אבל בצד הסמליות המשותפת לכל הנעליים הקטנות – נוסף בתרבות הסינית טוויסט נוסף. אי אפשר להזכיר את הרגליים הקטנות מבלי לחשוב על קשירת כפות רגליהן של ילדות צעירות (כבנות 6) על מנת למנוע את צמיחתן. המנהג שהיה נפוץ מהמאה העשירית בערך לפי העדויות, ועד תחילת המאה העשרים, נועד לשמר את זעירותן של רגלי הילדות. כפות רגליים אידאליות בגודל 7 ס"מ כונו רגלי לוטוס מוזהב, בעוד שרגלים עד 15 ס"מ היו רק רגלי לוטוס מוכסף. הפיוט הזה מכבס את שבירת עצמות כף הרגל, ניוונה ושיתוקה.

מנהג זה משמש כדוגמה בקרב סוציולוגים ואנתרופולוגים לנכות כמושא למשיכה מינית. הסינים ראו ברגליים הקשורות אובייקט מיני – וזאת מאחר שהרגליים תמיד הוסתרו בנעליים מעוטרות … אלמנט ארוטי נוסף הייתה צורת ההליכה של הנשים שנגרמה בשל קשירת הרגליים." (מתוך ויקיפדיה).

וכאן מצוטט בעל עסק שעדיין מייצר נעליים לקשורות הרגליים האחרונות: "משונה לחשוב שזה היה פעם משהו ארוטי. בשבילנו, ריח הבשר המרקיב בלתי נסבל, אבל בזמנו, גברים כתבו שירים על הניחוח העשיר".

המנהג נולד על פי אחת ההשערות, כאמצעי נגד בריחת פילגשים. וכיוון שאישה שרגליה נקשרו לא יכלה לעבוד בבית וכמעט לא יכלה לזוז, הוא נפוץ בהתחלה רק בקרב המעמדות הגבוהים, אבל עם הזמן אומץ גם על ידי מעמדות נמוכים יותר (אין על אובייקטים מיניים).

אז למה בכתה קו איי, בתו של יוצק הפעמונים? האומנם גם בעולם הבא היא זקוקה לנעל כדי להגן על צניעותה או כדי לשמר את האירוטיות שלה (שני צדדים של אותו מטבע)?
לפני כעשר שנים, בפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום, התמוגג עד ראייה חובש כיפה מצניעותה של אחת הפצועות, ילדה בת שבע או שמונה, שרגליה נחשפו והיא עשתה מאמצים לכסותן. היה משהו כל כך מקומם ופורנוגרפי בפרט הזה שאליו נתפס האיש מכל הכאוס הזה של הפיגוע.

רק התחלתי, אני יודעת, זה פשוט יוצא ארוך לאין שיעור. ההמשך בפעם הבאה: התאבדה או נרצחה

*

סיפורים יכולים להצילהספר החדש שלי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עדכון בעקבות התגובות: נאוה סמל כתבה מחזה על פי הסיפור הזה, בשם ילדת הפעמון. תיאטרון המדיטק בחולון מעלה אותו. מעניין איך כולם מתמודדים עם הסיפור.

כף הרגל לא נראית כמו שום אבר מוכר

Read Full Post »