Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קרקס קוביות’

"קרקס קוביות" הוא תיאטרון חזותי לכל המשפחה וההצגה האחרונה שליוויתי אמנותית. גליה לוי גרד היוצרת היא ארכיטקטית נפלאה של בובות ותלבושות (הגדרה מוזרה אבל מדויקת). הצילומים אינם טובים, כך אומרים לי, אבל אולי הם מעבירים בכל זאת משהו מטעם ההצגה, המושפעת מהתיאטרון של הבאוהאוס ובייחוד ממופעי המחול של הפסל אוסקר שלמר (כמה מילים ודוגמאות בהמשך).

 .

על ההצגה

כמה קוביות לובשת נסיכה?
האף של הליצן עגול או מרובע?
ואיך מאלפים כלב קוביה?
בקרקס הקוביות הכל יכול להיות.
זוג ליצנים / רקדנים נעים ומניעים עולם של קוביות.
הקוביות נפרשות, מתכווצות, מתחלקות לחיות שונות ומשונות.
השחקנים לובשים קוביות, ורוקדים איתן. הם מאלפים את החיות ומכשפים אותן.
לעתים נטרפים (אבל לא באמת), מתקוטטים, מתפייסים, מתאהבים, ויוצרים עולם פלאי ושמח.

מופע ללא מילים המשלב בובות, אמנות פלסטית ותיאטרון מחול.
לילדים מגיל 4 ולכל המשפחה

קרקס קוביות: יצירתה של גליה לוי גרד. רעיון ועיצוב: גליה לוי גרד, בימוי: גליה לוי גרד ומרית בן ישראל, פיתוח שפה אמנותית ותסריט: מרית בן ישראל, מוסיקה: אבי בנימין, עיצוב תאורה: דב מיאלניק, שחקנים: ניר לנדא ונועה אדם/ רננה לוטם/ טליה דור/ ענת ארבל

עדכון: ההצגה זכתה בפרס 'ההצגה הטובה ביותר' בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בסלובקיה, 2010
ובפרס ההצגה הבין תחומית לילדים ולנוער, ישראל 2012, וכן בפרס עיצוב הבובות והאביזרים, ישראל 2012.

והנה גם הטריילר:

*

וכמה מלים על אוסקר שלמר, הפסל שעמד בראש מחלקת התיאטרון המיתולוגית של הבאוהאוס

(מתוך "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן)

שְׁלֶמֶר חשב שהתיאטרון צריך לבטא את רוח הזמן, כלומר – את ההפשטה, המיכּוּן, והטכנולוגיה של זמנו. הוא שאב השראה מסיפורים על המצאת האדם המכני, (לוּ חי היום, הוא היה מן הסתם חובב של מדע בדיוני) והתפעל מיופיים של מכשירים מדעיים מזכוכית וממתכת, מאיברים תותבים משוכללים ומן התלבושות הפנטסטיות של אנשי צפרדע וחיילי העתיד. שְׁלֶמֶר חקר גם את הצורות הסמליות של הגוף: צורת הכוכב של כף היד הפתוחה, צורת האינסוף של הזרועות השלובות, הראש הכפול (כך הוא קורא לשני הפרופילים הקיימים בכל פרצוף) ועוד. הוא נהג לקונן על אובדן החוש למשחק ולפלא. הדור שלו היה פרקטי מדי לטעמו. אנשים שכחו שהטכנולוגיה אינה מטרה, היא בסך הכל אמצעי. שְׁלֶמֶר קרא לשחרר את הדמיון, לעבור מהעל-טבעי לשטותי, מהנעלֶה למצחיק, להשליך עוגן בים הפנטזיה, לחדש את משחקי הגְדָלים של אמנות ימי-הביניים, כשדמויות חשובות הוצגו כגדולות ודמויות שוליות כזעירות.

המופעים שיצר היו שילוב מרתק של פיסול, תיאטרון בובות ומחול. "מסיכות הגוף" שעיצב לרקדנים היו יותר מסתם תלבושות. כמו שמסיכה מעצבת פנים חדשים לשחקן, כך פיסלה התלבושת של שְׁלֶמֶר את גוף הרקדן מחדש. היא לא היתה סתם קישוט אלא נקודת מוצא לכוריאוגרפיה. הריקודים נולדו מתוך הצורות הגיאומטריות של התלבושות. הם המשיכו אותן בחלל ובזמן.

איור – בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב"

"קלידוסקופ מאורגן של צורות וצבעים", ככה תיאר שְׁלֶמֶר את התיאטרון שלו. המחול המפורסם ביותר שיצר היה הבלט הטְרִיאדי. שְׁלֶמֶר התחיל לעבוד עליו כבר ב-1912, וב-1922 העלה אותו בפעם הראשונה בשלמות. כל פרק בבלט נקרא על שם צבע: הפרק הראשון, צהוב – הוא עליז, השני, ורוד – הוא חגיגי, והשלישי, שחור – מוגדר כ"פנטזיה מיסטית".

שלושת הרקדנים – שני גברים ואישה – החליפו במהלך המופע שמונה-עשרה תחפושות פיסוליות שנעשו משילוב של בדים מרופדים, צורות קשיחות מעיסת-נייר בצבעים עליזים או מתכתיים, וחוטי מתכת נוצצים; דמות אחת היתה נטולת זרועות, לאחרת היו כדורי ענק במקום זרועות, לשלישית – ראש מתכתי מוארך, או רגליים חרוטיות, או חצאית נוקשה בצורת צלחת, אקורדיון, ספירלה… הן נראו (ונעו) כמו הכלאה בין צעצועי ענק לרובוטים משוכללים או חייזרים.

איור – בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב"

תיאטרון הבובות היה מאז ומתמיד שילוב של כמה אמנויות: תיאטרון, פיסול, מוסיקה ותנועה. במשך השנים נשחקה האמת הזאת וכמעט נשכחה, והבַּאוּהָאוּס שדגל בשילוב אמנויות גילה אותה מחדש. הוא פתח את עולם הבובות ל"מהגרים" מעולם האמנות. שְׁלֶמֶר מילא תפקיד מרכזי במהלך הזה, הן כראש המחלקה לתיאטרון והן כאמן יוצר. החזון הבימתי שלו היה המובהק והשלם ביותר. הוא הוריש לתיאטרון הבובות את הפנטזיה העתידנית שלו ואת המשחק המופשט בצבעים ובצורות.

שני סרטונים – בראשון שאיכותו גרועה מאד (אבל שווה להתאמץ) לקט קטעים מן הבלט הטריאדי, ומתחתיו ריקוד קצרצר שבו הכוריאוגרפיה היא אמנות פלסטית בזמן ובמרחב.

 *

עוד רשימות על תיאטרון בובות.

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובה של שועי, לואי ה-14 בתחפושת אפולו

Read Full Post »