Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קריאה’

מתנת יום הולדת  

כך צייר פרה אנג'ליקו את פרנציסקוס הקדוש מקבל את הסטיגמטה, כלומר את חמשת פצעיו של ישו. מאז שנתקלתי בתמונה היא לא יוצאת לי מהראש.

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

יש לי משהו עם הסטיגמטה; לא רק בגלל שפרנציקוס קיבל אותה ביום הולדתי, הארבעה עשר בספטמבר (למעלה משבע מאות שנה לפני שנולדתי אמנם), ולא רק בגלל שמדובר באמנות גוף ספונטנית.

"אני מכיר את זה, כבר חלמתי על זה", אמר לי פעם ילד קטן כשראה תמונות של דינוזאורים לראשונה בחייו. ואני לא רק חלמתי על הסטיגמטה, זה פחות או יותר קרה לי. כמעט מתתי משחפת בגלל "הר הקסמים" של תומאס מאן. סיפרתי את זה כבר במקום אחר ולא אחזור על הדברים.

אני מכירה פרשנויות מיסטיות, רפואיות ופסיכונאליטיות להופעת הסטיגמטה, אבל בשבילי היא היתה ונותרה משל להזדהות עם כאביה של דמות ספרותית. לא רק בגלל הופעת הפצעים, אלא גם בזכות הנסיבות הייחודיות; פרנציסקוס לא קבל את פצעיו ישירות מישו אלא משרף (מלאך עם שש כנפיים) צלוב, ויש אומרים, מישו שנגלה לו בדמות שרף צלוב וזה לא משנה, מה שחשוב זו הכפילות, כמו הכפילות של הסופר והדמות, הנוכחות הגלויה או הכמעט סמויה של המתווך.

הסטיגמטה היא לא רק מתת של כאב, אלא גם של עוצמה וחסד. השרף לחש לו סודות ונתן לו פצעים שבעזרתם יגאל נשמות אחרי מותו. ואפילו עכשיו אני שומעת מבעד להיגיון המיסטי והדתי את אריסטו מדבר על ההזדהות של הצופים עם סבלם של גיבורי הטרגדיה, על זיכוך הנפש שהם חווים דרך הפחד והחמלה. ובניכוי הווליום והחגיגיות המיותרת, אני באמת חושבת שזה מה שספרות (ואמנות) עושות, הן גואלות נפשות. לכל הפחות את שלי.

*

מכניקה פיוטית

ובחזרה לפרה אנג'ליקו: הצינור שדרכו נמסרים הפצעים אינו סמוי כדרכם של צינורות רגשיים. התמונה מחצינה ומממשת את המנגנון הנפשי: חמשת חוטי זהב שמחברים בין השרף לפרנציסקוס, הם כעין עירויי אור ועירויי פצע בו בזמן, ולא בכדי. על פי הנצרות אוצרים פצעי ישו את אור הגאולה.

אין הרבה דברים שמרתקים אותי כמו מכניקה פיוטית. וכיוון שכך הלכתי לבדוק כיצד תיארו ציירים אחרים את המנגנון, והופתעתי מן העושר ומן המגוון. כשמניחים את התמונות זו בצד זו מתקבל מעין מילון מצויר שממפה את הדרכים השונות והמשונות שבהן חודרת הספרות לנפש.

יקצר המקום מלמנות את כולן. זה לא מחקר מסודר אלא מתווה חפוז וסעודת טעימות (יצאה מטפורה עם נופך קתולי לא בכוונה).

לפעמים מדובר בחמישה חוטים, חוט לכל פצע, ולפעמים בחמש אלומות של חוטים, וגם החומריות משתנה – מאור הזהב של פרה אנג'ליקו לחוטי דם מטפטף אצל חובבי האימים.

חוטי דם

חוטי דם

אצל איימר סימון (eymard simon) מן המאה התשע עשרה השרף הוא מעין זיאוס שאוחז צרור ברקים אדומים בכל יד ויורה אותם בפרנציסקוס המתעלף (יש סופרים כאלה, שמפציצים את הקורא והלאה הדקויות). וגם להפך – לפעמים אלה סתם קווים עם קסם קריר של שרטוט טכני, תרשים זרימה של הזדהות (נניח ז'ורז' פרק שכזה).

*

הנדס-אפ

פרנציסקוס לעומת זאת, משקף את צד הקורא. ברבות מן התמונות הוא מרים ידיים, אבל הסבטקס המתחלף מכסה אינספור גוונים רגשיים. לפעמים הוא נראה כמתגונן מן הפגיעה, לפעמים כנכנע או כמתמסר (שתי אפשרויות שונות), לפעמים הוא נראה מתגרה ("בוא נראה אותך") או מושיט יד לעונש כמו בילדות, או להפך, חומד את השרף הציפורי.

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

.

לפעמים נראה שהוא מנסה לעוף וקורה שהוא גם מצליח. באחת התמונות הוא נישא אל הפצעים כאילו קצרה רוחו לחכות.

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

*

כל מיני חוטים

החוטים שעוברים בין השניים יוצרים לפעמים תחושה של תלות ואפילו של משחק "סבתא סורגת" (גם בסטיגמטה של פרה אנג'ליקו יש משהו מזה). ולפעמים הם רופפים מעט ופרנציסקוס נראה כמו מריונטה שהשרף מושך בחוטיה (ומנגנון של בובת חוטים דרך אגב, לא רק נראה כמו צלב אלא גם נקרא "צלב" בשפת תיאטרון הבובות).

ואם בדימוי המריונטה עוד יש היגיון דתי, הרי בתמונות אחרות נראה פרנציסקוס כאילו העיף עפיפון ציפורי משונה; זה לא מזיק מן הסתם, שגם השלד הבסיסי של עפיפון הוא צלב. ואף שקצת התייגעתי מלדלג בין המשל לנמשל וכל אחד מכם מוזמן להשלים את האנלוגיה על פי נסיונו, ישו העפיפון גרם לי לחייך; יש גיבורים כאלה שמתעופפים על חוטי כאבנו.

u

לפעמים עוביים ו/או קשיחותם של החוטים הופכים אותם לכידונים, והדימוי נהיה מתעתע, כי פרנציסקוס מזכיר את סבסטיאן הקדוש בשלל הכידונים הנעוצים בגופו, רק שהשרף ממלא את תפקיד המענה במקום אויבי הנצרות (אופייני לספרים נפלאים במיוחד, במורכבות שהם לוכדים, בתעתוע. ראו "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין למשל).

benozzo gozzoli המאה ה15

benozzo gozzoli המאה ה15, ספק קווים של שרטוט טכני ספק כידונים שננעצים בבשרו. מעניין שהשרף בכלל נעדר מן התמונה.

*

גוונים של פנטזיה

יש גם ציירים שוויתרו על המכניקה הפיוטית. הם מנסים להיצמד למציאות ולהעביר את החיזיון כפשוטו. וזה קשה, כי בניגוד לבעלי הסטיגמטה שבאו אחריו, היה בפצעיו של פרנציסקוס אלמנט מובהק של פנטזיה. ובלשונו של תומאס איש צ'לנו בן דורו וההגיוגרף (כותב קורות הקדושים) הראשון שלו: "מפליא היה לראות באמצע ידיו ורגליו, לאו דווקא את החורים שנקבו המסמרים, אלא את המסמרים עצמם שנוצרו מבשרו ושימרו את שחור הברזל." וה"פיוֹרֶטי" (פרחים קטנים) הגיוגרפיה מן המאה הארבע עשרה עוד מוסיפה ומפרטת:

"וכך נראו ידיו ורגליו כרתוקים במרכזם במסמרים, שראשיהם בכפות ידיו ורגליו, מחוץ לבשר; וחודיהם בקעו מאחורי ידיו ורגליו, למרחק כה רב שנכפפו והודקו לאחוריהם… וראשי המסמרים היו עגולים ושחורים. בדומה לך נגלה בבשרו מראה פצע רומח, דלוק, שותת דם ואינו נרפא בצדו הימני…"

(מצוטט מספרה של ניצה ירום, "הגוף מדבר, מחקר פסיכואנליטי בהיסטריה על פי הסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש והקשרה ההיסטורי").

pourbus frans le jeune

pourbus frans le jeune

מסמרי הבשר יוצאים איכשהו גרפיים מדי וקצת דוחים. בציירים שנמשכו אליהם יש משהו ארצי ומורבידי (שניהם). ראו למשל את הגולגולת המוטלת בתפאורה החשוכה שלמעלה.

אני, מה לעשות, מעדיפה את הפיוט העדין של פרה אנג'ליקו, ואני לא מדברת רק על חוטי הזהב. במבט נוסף אפשר לראות את העץ-השטן שהוא שתל (תרתי משמע) למטה בימין התמונה. שד בעל זנב שצץ ממעמקים, מתוך מצע של ספק צמחים ספק שרצים, והושיט את ידו לעצור את העברת הפצעים וגאולת הנשמות, עד שחתיכת קרש מן הצלב קיפדה את ראשו, ובמקום ראשו מגיח תלמידו של פרנציסקוס שידו מאהילה על עיניו מפני האור השמיימי המסמא. (זה דומה לרובד הפנטנסטי בציור "האונס" של דגה).

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

*

ויש גם אפילוג. מייל מעיר האושר, שהצחיק אותי מאד. אני מעתיקה אותו לכאן ברשות השולח.

לאחר שסימתי את קריאת התרגום החדש של "פליקס קרול" שוטטתי לראות מה כותבים על תומאס מאן כיום.

הגעתי במקרה לבלוג שלך, למשפט שלך על הר הקסמים [הכוונה לפוסט בו סיפרתי איך אני, מרית, כמעט מתתי משחפת] והופתעתי.

קראתי את הר הקסמים בשרותי בצבא, בעקבות כך הלכתי לקורס חובשים ולאחר מכן לבית הספר לרפואה.

סיימתי 35 שנות עבודה כרופא שהגיע לשיא הקרירה.

"הר הקסמים" הזה נמצא על שולחני מאז, והוא זה שלא עשה אותי חולה אלא הביא אותי לטפל בחולים.

אם לא קראת בספר נפלא זה אני מקנא בך כי עדין יש לך הזדמנות לעלות לשם ואני מניח שהיום כבר לא יהיו לך תסמינים.

תאמיני לי אני רופא.

פרופ' יואל דונחין

הכול תלוי כנראה, עם מי מזדהים…

*

עוד באותם עניינים

ספרות ומיצג, או המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

מריה פרייברג סיגלית לנדאו, תולעת ספרים

אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה

הספר הנפלא ביותר

כמה הערות על נוטות החסד – או זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני

*

ובלי שום קשר – שתי הודעות:

באתר מעבורת התפרסם תרגום שלי ל"נסיכת הצעצוע" סיפור בועט של מרי דה מורגן המופלאה.

*

וגם – ילד בן שמונה וחצי, שהוא כמעט נכדה של אחותי היקרה חלה בסרטן. היא עורכת בביתה סדרת מפגשים בשם "נגיעה אחת רכה" בתשלום שכל כולו קודש לעזור למשפחתו. המפגש הראשון ייערך ביום חמישי ה- 23/2/17 בשעה 19:30 ויעסוק במצב חירום רוחני: מה זה, איך מטפלים, האם מצבי תודעה אחרים הם בהכרח פסיכוטיים או יכולים להיות שער נפלא לריפוי וגדילה? ויהיה גם כיבוד אורגני תרומה מקיבוץ נאות סמדר…
פרטים בדף הפייסבוק של הסדרה.

Read Full Post »

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

"BOOK II" מאת שירי לנטון, מבט מרחוק ומהצד

הערה מקדימה: זוהי רשימה על מיצג. לרשימות על ספרים וטקסטים

*

מה רואים?

אישה שוכבת על שולחן עבודה. ראשה ממוסגר בקופסת עץ מחולקת לשני מדורים. בתחתית המדור השמאלי של הקופסא מונח דף לבן שממנו נגזרו המילים BOOK II במדור הימני מונחת ערמת דפים לבנים המסתירים / מכסים את פניה של האישה. אישה נוספת, הניצבת למראשותיה של השוכבת, מעבירה את הדפים במהירות בזה אחר זה, מן הערימה אל מדור הריק של הקופסא. מתוך הדפים המתמעטים מבצבצים נחשפים בהדרגה פניה של השוכבת, שירי לנטון.

זו העבודה השנייה של שירי לנטון שעליה אני כותבת (זאת הראשונה, ואם היא תרשה לי אכתוב גם על שלישית). שירי היא דייקנית גדולה. העבודות שלה צלולות ואינטנסיביות באופן שכמעט מייתר את המילים. ובכל זאת, בקיצור נמרץ:

*

מימוש המטפורה  

העבודה מממשת את המטפורה וחושפת את המנגנון הפיסי והתודעתי של הקריאה, איך בזמן שהופכים את הדפים (כלומר בזמן הקריאה), מבצבצות מן הדפים השטוחים דמויות חיות, תלת מימדיות. זהו פלא אמיתי.  ההרגל משכיח ומקהה אותו ושירי לנטון מזכירה ומחיה את הקשר בין הפעולה המכנית של הפיכת הדפים לגילוי העולמות החבויים בתוכם.

*

חשיפת המנגנון

אני אוהבת מנגנונים. אני אוהבת את היופי הקריר והענייני שלהם שבולט שבעתיים בסביבה הרגשית והבלתי טכנולוגית בעליל של הספרות. אני אוהבת את ייצוג הזמן בעבודה – ערימת הדפים היא סוג של שעון – את הקצב (בחלק מהתמונות למטה אפשר לראות את המהירות), את הניגוד בין הלובן המופשט התעשייתי של הדף לבין הפנים החמים החיים שבוקעים מתוכו.

אני לא רוצה לומר פייסבוק, גם כי העבודה קדמה לו וגם כי זו שנינה על חשבון העומק.

*

"המפה מעניינת יותר מהטריטוריה" (מישל וולבק, המפה והטריטוריה)

אלה לא רק פנים שבוקעים מהנייר, זה בעצם אי, יבשת חדשה. לשקע המתהווה בערימת הדפים ההפוכים יש איכות טופוגרפית מובהקת. BOOK II הוא המפה והטריטוריה גרסת שירי לנטון (ומתי אמצא זמן לכתוב על וולבק?).

כריכת המפה והטריטוריה של וולבק. על הכריכה: מיכאל דרוקס, דרוקסלנד, מתוך גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, פרט טופוגרפי מתוך התמונה העליונה

*

עמוד קלון, ארון מתים

"לכל יש מחיר, אדוני הצעיר," אומרת המכשפה לדייג בסיפורו של אוסקר וויילד. כשמביטים בפניה הנחשפים של שירי רואים את פלא הספרות. כשמתרחקים מעט נגלה המחיר: הסד, מיטת הקלון שאליה היא מרותקת. אין לי חשק להציג פה תמונות של סדי קלון ומיטות עינויים מימי הביניים, אבל השולחן של BOOK II היה משתלב באופן טבעי. על הפלא הזה של הספרות משלמים בניתוק הראש מהגוף, מהחיים. (וזה עוד טוב; ב-BOOK I הצטרפו דפי הספר לארון מתים שבו שכבה האמנית).

שירי לנטון לא עושה אמנות כרגע. בפעם האחרונה שכתבה לי היא חיה בברלין, שם למדה לטפל בשיטת גרינברג.

I moved to Berlin to do the professional training program of the Grinberg Method.  For a many years, I produced art that expressed the way I partition my body into sections, confronted and connected with people by creating loaded situations. Now, in my current studies I'm exploring new ways of relating to and experiencing my body as a whole, rather than in pieces, while continuing to confront and connect with people by creating interesting situations together. I'm finding it very fulfilling and challenging

ואולי על זה העבודה. זה העצב שבו היא נוגעת. היא לא חושפת רק את תהליך הקריאה אלא גם את אחורי הקלעים, את פיסת האוטוביוגרפיה המוצפנת גם בספר הכי בדיוני.
(נו, התכוונתי להיות יותר קלילה אבל כך יצא.)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף - ככה זה מתחיל (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. אפשר לראות את המהירות. (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. היופי האר-נובו'אי של המגזרות הטופוגרפיות. (לחצו להגדלה)

* שם הפוסט מושאל מהסדרה של הסיפור האמיתי והמזעזע, והוא התפרסם גם שם

***

עוד באותו עניין:

רבקה הורן, מסכה

על שיר של ביאליק ועל איור של בתיה קולטון

הצמידים של שירי לנטון

עוד (הרבה) רשימות עם התגית מיצג

*

ובלי שום קשר (אולי קצת):

הפרפורמר האנושי – סיבוב III
סדנת מחקר מעשי לרקדנים ויוצרים-מופיעים בהנחיית שרון צוקרמן ויזר תפתח ב21 ליולי.
"מכיוון שכבר מותר להסתכל לקהל בעיניים, ומכיוון שמותר לרקדן לדבר ולשחקן לזוז, ומכיוון שנהיה הרבה יותר קשה להגדיר מחול:
הטכניקה אליה אנו נדרשים כפרפורמרים עכשווים כוללת ארסנל חדש ומורחב: "נשק האנושיות".
מטרת סדנה זו לאפשר מרחב אישי לתרגול, חיפוש וחשיפה 'פיסיו-מנטליים' בכדי להרחיב את מנעד הנוכחות שלנו כפרפורמרים ולשפר את הידיעה שלנו והבטחון במעברים ובשילוב בין תנועה/פיסיות לנוכחות בימתית/ being. דרך עשיה והתבוננות נחשף לאמצעים השונים והאישיים לפיתוח ושליטה באנושיות הבימתית."
לשאלות ולהרשמה zuckerman.sharon@gmail.com

Read Full Post »

מוקדש לאסתי סגל באהבה ובאי הסכמה.

לפני כשלוש עשרה שנים גרתי בארצות הברית. לילה אחד, כשלא הצלחתי להרדם, פתחתי טלוויזיה. בערוץ הציבורי שודר שימוע שנערך בעקבות הדרישה להוציא את ספרי צמרמורת (goosebumps) מן הספריות הציבוריות.

צמרמורת, למי שלא מכיר, היא סדרת ספרוני אימה לילדים. אחרי אותו לילה ניסיתי לקרוא אחד – לא זוכרת איזה מהם – "דם מפלצות 4", "הדחליל מתעורר בחצות", "ההרפתקה השעירה שלי", או "נקמת גמדי הדשא" או איזה שם אחר נוטף סוגסטיביות. איך שלא יהיה – לא צלחתי את הספר. התברר לי לצערי, שכבר איני קוראת-כל כפי שהייתי בילדותי.

אבל זה לא העניין. העניין הוא שכמה משונאיה של הסדרה חברו לסלק אותה מהספריות. ובארצות הברית, כמסתבר, החלטה כזאת מחייבת שימוע ציבורי. כלומר: קובעים יום ושעה ומקום שבו מתכנסת ועדה, וכל מי שיש לו מה להגיד בנושא מוזמן להביע את דעתו.

כיוון שזה היה ערוץ ציבורי והשעה היתה הרבה אחרי חצות, השימוע שודר במלואו. וגם אני נשארתי עד תומו. בהתחלה בגלל הסקרנות האנתרופולוגית המתעוררת למראה טקס משונה של חברה זרה. אבל עד מהרה זה חרג למחוזות אחרים. זה עזר כמובן שהיו כללים – בארצות הברית תמיד יש כללים – כל אחד יכול לדבר, אבל לא יותר משתי דקות. כלומר גם אם מישהו משעמם אותך תיכף יבוא אחר. הדוברים נרשמו מראש. אחד מחברי הוועדה היה מקריא את שמותיהם לפי הסדר ומציין גם את שם בית הספר שבו למדו.

וזו היתה ההפתעה הראשונה: ההתייצבות הגדולה של הילדים. מילדים קטנים (ממש קטנים, ראשו של אחד הציץ בקושי מעל דוכן הנואמים שלא לדבר על קולו הצייצני) ועד בני נוער בסוף שנות העשרה. חכמולוגית קטנה בת עשר בערך, ציטטה את התיקון הרביעי לחוקה, או איזה תיקון אחר שהתקנה מפֵרה לכאורה. אחרת התריסה: אתם המבוגרים תמיד אומרים לנו לקרוא, ועכשיו שאנחנו סוף סוף קוראים, אתם רוצים לקחת לנו את הספרים? כמה מהילדים היותר גדולים אמרו שפעם קראו צמרמורת ועכשיו הם קוראים דברים אחרים, זה היה הגשר. והרבה ילדים אחרים פשוט באו להגיד שהם אוהבים את הספרים האלה ורוצים להמשיך לקרוא אותם. כל הילדים היו בעד, חוץ משלוש ילדות קתוליות. (איך אני יודעת שהן קתוליות? ראשית בית הספר שלהן נקרא על שם איזו קדושה, ושנית – מילת המפתח שלהן היתה evil. הן רצו לבער את הספרים כי הם evil .)
והיו גם כמה מבוגרים. רובם היו נגד הספרים. אני זוכרת איזו אם מקריאה בשאט נפש שורה שבה איזו מפלצת פולטת קיא ירוק. ואבא אחד עם מראה פועלי שהיה בעדם. הוא הגיע לשימוע עם ערימה גבוהה של ספרי צמרמורת והניח אותם על השולחן. הוא אמר שהוא אב חד-הורי, הוא נאלץ לעבוד במשמרות. הוא נעדר הרבה, ובזכות צמרמורת הוא רגוע. הוא יודע שבתו בבית, קוראת את הספרים האלה ולא משוטטת מי יודע איפה. זה היה קצת מצחיק, אבל גם מרגש, האופן שבו הניח את הספרים כאילו היתה כאן ראָיה שאין לעמוד בפניה.

השימוע ארך כמה שעות. את הרוב שכחתי. בכל זאת עברו שנים. בהתחלה זה היה מצחיק. ואחר כך מעורר מחשבה, וככל שנהייתי מעורבת – גם מותח: מהכתובית בשולי המרקע למדתי שהשימוע נערך לפני כך וכך חודשים, וקיוויתי ללמוד מה הוחלט בסופו של דבר. ונשארתי גם בגלל הילדים, כל אותם עשרות ומאות, קטנים וגדולים ורהוטים ועילגים וביישנים, קוראי-כל (אנחנו יודעים לזהות את הדומים לנו) וקוראי מעט, שכל אחד מהם נרשם וניסח נימוקים והתייצב כדי להגן על זכותו לקרוא. צמרמורת או לא, זה היה מרגש.

ובשולי הדברים:
גם אני נגד מבצעים של ספר בשקל ו4 במאה. לגמרי. ואני אפילו לא מאמינה שהם תורמים לקריאה. אני לא יודעת מה תורם לקריאה. זה משתנה מאדם לאדם. בשבילי קריאה היא קודם כל חירות. הדבר הנפלא ביותר בילדותי (הכלל לא נפלאה) היה חירות הקריאה. ללא מגבלות של גיל, תוכן או טעם טוב. יש לי זכרונות מאד ברורים ונפלאים של איך הטעם שלי (ולא של מישהו אחר) מתעצב מתוך הערבוביה. החלוקה של תרבות לטוב ורע מעוררת בי התנגדות אינסטינקטיבית של ילדה שלא מסכימה שיחליטו בשבילה.

זאת ועוד: במשך השנים למדתי שוב ושוב, שאיפה שיש אנשים יש הפתעות. שאי אפשר לצפות איך מישהו יקרא ספר, מה הוא יסיק. ובכלל – לתרבות גבוהה שמושפעת רק מתרבות גבוהה נולדים בסופו של דבר ילדים מנוונים וצפויים (כמו לאריסטוקרטיה שמתחתנת רק בתוך עצמה). זה לא שאין הבדל בין יצירות. בוודאי שיש, וזה תענוג מיוחד להתחקות אחריו. אבל בעצם התיוג יש משהו מאובן וממסדי. ואני עם סלבוי ז'יז'ק שטען שכשהוא רוצה לכתוב על תרבות גבוהה הוא תמיד מסתכל קודם בתרבות הנמוכה. כי אותן מגמות מופיעות בה רק בגרסא יותר פשוטה וגלויה. זה גם נכון וגם הרבה יותר מעניין.

עוד זכרונות מאמריקה (כולם איכשהו בעניין תרבות גבוהה ונמוכה)

ידיים על גוף קשה 

אלביס פרסלי לנצח

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

אה, אה, אה, אה!

מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות

תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס    

Read Full Post »

"בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר."*  עגנון

ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים הוקמה בשנת 2009 כפרוייקט אורבני-קהילתי-אמנותי של ארטים, צוות אמנות בינתחומי. כל פרט בה הוא פרי של מחשבה, נסיון לדייק ולהתאים את הצורה לתוכן.

הספרייה ממוקמת בגן לוינסקי, גן ציבורי ליד התחנה המרכזית בתל אביב. אין לה קירות או דלת. היא מורכבת משני ארונות ספרים הנתמכים בקירות המקלט הציבורי בלב הגן: קיר ספרים גבוה למבוגרים, ומולו ארון קטן יותר בגובהם של הילדים. דלתותיו של הארון הקטן נפתחות כלפי מטה והופכות לרצפת פרקט שעליה יושבים הילדים ומעיינים בספרים. הארון הגדול הוא שקוף ומואר מבפנים, כך שהספרים זורחים בלילות אל תוך הגן. בין הארונות יש רחבה המיועדת לעיון, קריאה ומפגשים חברתיים.

הספרייה זורחת בלילות

למה דווקא ספרייה?
כי אנחנו רואים את הזכות לספר כזכות יסוד של בני אדם. כי ספר זה דבר והיפוכו: גם בריחה ועיר מקלט כמו בציטוט היפה שלמעלה, וגם שפת אם ובית וזהות.

למה בגן לוינסקי?
כי זה המקום שבו מבלים מהגרי העבודה בסופי שבוע. היה חשוב לנו שהספרייה תבוא אל האנשים. שגם האנשים שמעמדם לא חוקי לא יחששו להגיע. שלא תהיה דלת ולא יהיה שומר שיבדוק את התיק או ישאל שאלות.

הדמיה ממוחשבת של הספרייה

הספרים
הספרייה מכילה כ-3500 ספרים בשפות שונות: מנדרינית, אנגלית, אמהרית, רומנית, ספרדית, צרפתית, ערבית, תאית, נפאלית, הינדית, טגאלו ועברית.
רשימות הספרים נערכו על ידי אנשי קשר בכל שפה. המבחר כולל קלסיקות ויצירות מופת בצד רבי מכר, ספרי מתח, קומיקס ורומנים רומנטיים. כל מה שאנשים רוצים ואוהבים לקרוא.

עברית
בספריית הילדים היו תמיד ספרים בעברית. לאחרונה החלטנו להוסיף עברית גם למדף המבוגרים כדי שכל תושבי הסביבה יוכלו ליהנות מהספרייה.

מיון לפי רגשות
מלכתחילה החלטנו לא לקחת שום פרט כמובן מאליו. זה בא לביטוי בבחירת המיקום והמבנה כמו בשיטת המיון של הספרים. החלטנו להמיר את שיטות המיון המקובלות בשיטה ייחודית המבטאת את רוח הספרייה.

כלומר: כל ספר מסומן במדבקה צבעונית של שפה ומספר קטלוגי, אבל מתחתיה יש מדבקה נוספת, רחבה, המתארת את הרגשות שהוא עורר בקוראים. ויתרה מזאת: הספרים אינם מסודרים לפי ז'אנרים או שמות סופרים, כמקובל, אלא לפי הרגש שהם מעוררים.

איך זה קורה בפועל?
בכריכה הפנימית של כל ספר יש מדבקה השואלת (בשפתו של הספר) "איזה מין ספר זה?" ולצדה שבע מילים המתארות רושם שספר יכול לעורר: מצחיק, משעמם, מוזר, מדכא, מרתק, מעורר השראה, עצוב. לכל רגש יש צבע משלו. קורא שמחזיר ספר נשאל על המילה המתארת את תחושתו. אם הקורא הראשון חשב שהספר מצחיק למשל, הספר יזכה במדבקה רחבה בצבע סגול ויונח במדף הספרים המצחיקים. אם הקורא הבא יסכים איתו – המדבקה הסגולה תחולק לשניים (לסמן את מספר הקוראים) ותחזור למדף המצחיקים. אבל נניח שהקורא השלישי יפסוק שהספר משעמם – המדבקה הבאה תחולק לשלוש: שני שלישים סגול והשליש העליון כחול, והספר יעבור למדף המשעממים. כי לא משנה כמה קוראים חשבו שהוא מצחיק, הקורא האחרון הוא שקובע.

כל פרט בשיטת המיון קשור למהות הספרייה:

ההחלטה לערבב את השפות, משקפת את רצוננו לערבב בין האנשים, לא לבדל ולא למיין לפי מוצא.

הספרייה היא עולם קטן, מקביל: הספרים נודדים בין המדפים כמו שקוראיהם נדדו/נודדים בעולם. הם נושאים איתם את ההסטוריה הרגשית שלהם.
מדבקת הרגשות היא פתח לשיחה על הספר, ראשי פרקים לשיחה החיה המתעוררת בין הקוראים.

ולא פחות חשוב – רצינו שיטה שבה כל אחד יוכל לשנות ולהשפיע, שבה כל אדם נחשב. ולכן המיקום של הספר אינו נקבע על פי דעת הרוב אלא על פי הקורא האחרון. גם אם עשרה אנשים חשבו שזה ספר מצחיק והאחד עשר חשב שהוא משעמם, הספר יעבור למדף המשעממים – עד לקורא הבא.

אתר הספריה (לא זה)
אתר הספרייה, הנמצא כעת בהקמה, יכיל את ההסטוריה הרגשית שצברו הספרים ויאפשר המחשה של "מפת-נדודיהם" בכל רגע נתון ולאורך ציר הזמן. המבקרים יוכלו לסדר את הספרים על המדפים הוירטואליים באופנים שונים שיעמיקו את היכרותם עם קהל הקוראים של הספריה, עם דעותיהם והעדפותיהם.

זאת ועוד: קטלוג הספריה מכיל כיום ספרים רבים המצוינים רק על פי מספרם הקטלוגי ותמונות הכריכה הקדמית והאחורית. לאתר תתווסף תוכנת ויקי שבה יוכלו מבקרים ברחבי העולם להשלים מידע על כל ספר וספר בשפת המקור. כך לדוגמה, יוכלו גולשי אינטרנט בסין להקליד בסינית את פרטי הספרים שבמנדרינית.

שגרה
הספרייה פועלת בסופי שבוע, בימי ששי, שבת וראשון בשעות אחר הצהריים. היא מופעלת על ידי כשבעים מתנדבים בראשות מנהל בשכר בהיקף של רבע משרה. כל משמרת מאויישת על ידי ארבעה מתנדבים. שניים מהם עובדים עם הילדים.

ילדי הספרייה
כשהתחלנו להפעיל את הספרייה נמשכה אליה קבוצה גדולה של ילדים שהסתובבה בגן ללא כל השגחה. רבים מהילדים האלה הפכו ל"ילדי הספרייה". הם מגיעים באופן קבוע וחלקם שוהים בה בכל שעות הפתיחה. די מהר גילינו שאחד התפקידים החשובים והלא מתוכננים של הספרייה הוא לאפשר לילדים כמה שעות של חום והגנה מפניי הנרקומנים, האלכהוליסטים ועובדי המין שנמצאים בגן במהלך השבוע. הספרנים מקריאים לילדים סיפורים ועוזרים להם בקריאה וכתיבה. חלק מהמתנדבים מעבירים חוגים, פעילויות וסדנאות. אחת לחודש, פחות או יותר, אנחנו מביאים הצגה, שעת סיפור "מקצועית" או תאטרון בובות. גם הפעילות הזאת נעשית בהתנדבות.

ספריית הילדים, ככה זה נראה ביום הראשון של ההרצה. מאז נוספו ילדים רבים וספרים רבים, ושוב תודה להוצאות שתרמו!

והעתיד?
"גם לקיים את הספרייה במתכונתה הנוכחית זו משימה לא קלה ולכן זו המטרה הראשונה," אומר האמן ליאור ווטרמן, מנהל הספרייה (הסטודיו שלו נמצא במקלט המשיק לספרייה). "אני חולם על מעין מרכז קהילתי שיצמח מהמקלט, מקום של אמנות ויצירה, מרכז קהילתי רב-תרבותי שישקף את המגוון התרבותי העצום שמביאות איתן הקהילות הזרות.

"אנחנו מתחילים לעבוד על יריד ספרים ואירועי אמנות ותרבות. ביוני למשל, הצגנו על הדשא ליד הספרייה את בלט בגן לוינסקי – ערב מחול ומוסיקה מסורתיים מסודן, סין, הודו, אקוודור ואתיופיה, ששיאו בהפקת מקור של הספרייה בהשתתפות רקדנים ישראליים, סודנים והודים.

מקימים ותומכים
ארטים, צוות אמנות בינתחומי (ע"ר) עמותה רשומה ללא כוונות רווח, יזמה והקימה את הספרייה. בקבוצה חברים: הדס עפרת – אמן רב תחומי ויזם תרבות, רומי אחיטוב – אמן מדיה, מרית בן ישראל – אמנית בינתחומית וסופרת, טלי תמיר – אוצרת, נמרוד רם – אמן, ויואב מאירי – ארכיטקט שגם תכנן את הספרייה בשיתוף עם הקבוצה.
ארטים הוקמה בשנת 2008 וזה הפרויקט הראשון שלה.

מסיל"ה – המרכז שהקימה עיריית תל אביב לטיפול והעצמת מהגרי העבודה והפליטים בעיר הפך לשותף מלא ונפלא בכל.

מתנדבים מקטלגים ספרים במשרדי מסיל"ה, ושוב תודה!

תודה מיוחדת לעיריית תל אביב על מאור הפנים והסרת מכשולים גדולים וקטנים, למנהלת המאה, מפעל הפיס, ומרכז ההדרכה לספריות על תמיכתם הכספית, ולכל החברות, האירגונים, השגרירויות, משרד החוץ הישראלי, הוצאות הספרים והאנשים הפרטיים שתרמו ספרים או עזרו בהטסתם מקצות העולם.

*

מבצע יום במתנה נמשך!

*

אופטימיות להשאלה כתבה על הספרייה בגלריה של עיתון הארץ

איך אפשר לעזור? (בהרבה דרכים!)

חדשות הספרייה – פוסט מתעדכן

הו יהיה שם שמח, בפתיחה החגיגית של ספריית גן לוינסקי! (כבר היה, ובכל זאת)

בלוג של מתנדבת בספרייה

עוד לינקים של-על הספרייה

* ותודה למגיב רואי חסון על הציטוט היפה והנכון.

Read Full Post »