Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קריאה בתנ"ך’

עגל הזהב. בקיצור: משה עלה לקבל את לוחות הברית (שנכתבו באצבע אלוהים, זה תמיד הקסים אותי, הקונקרטיות הפיסית, לפני שנשחקה והפכה לביטוי כללי של התערבות אלוהית). זה לקח לו זמן והעם איבד את סבלנותו ודרש מאהרון להכין לו אלוהים אחר. אהרון אסף עגילי זהב (שנקראים בפרשה "נזמי הזהב אשר באוזניהם" אבל הקשר בין "עגיל" ל"עגל" קופץ) ויצק מהם עגל ובנה לו מזבח. ההילולה נקטעה כשמשה ירד מההר וניפץ את הלוחות. אבל זה כבר חורג מתחומי הפוסט. הסגידה לעגל נהפכה לסמל ולמטבע לשון, תכלית החומרנות כמו באיור של Ignatius Taschner למטה.

עגל הזהב של Ignatius Taschner מאייר ופסל גרמני (1913-1871), אקטואלי כתמיד.

עגל הזהב של Ignatius Taschner מאייר ופסל גרמני (1913-1871), אקטואלי כתמיד.

*

הפוסט הזה הוא על עגל הזהב של ניקולא פוסן. לפני שהתחלתי לכתוב בדקתי איך ראו ציירים אחרים את הסגידה לעגל. למשל פיליפינו ליפי, תלמיד של בוטיצ'לי מן המאה ה15:

חטא העגל, פיליפינו ליפי, המאה ה15

חטא העגל, פיליפינו ליפי, המאה ה15, לחצו להגדלה

.

ליפי מצייר חגיגה רנסנסית עם נופך נונסנסי סוריאליסטי, שהזכיר לי את השיר הנודע מאמא אווזה:

Hey diddle diddle
The Cat and the fiddle
The Cow jumped over the moon
The little Dog laughed
To see such craft
And the Dish ran away with the Spoon

ומי יודע אם ליפי לא שימש השראה לאמא אווזה במשחק הטלפון השבור הבלתי נגמר של הַתַּרבּות (מישהו עדיין משחק בזה?).

והנה אגב, הפרה שקפצה מעל לירח במרכז התמונה של ספר הילדים הקסום לילה טוב ירח.

מתוך לילה טוב ירח מאת מרגרט ווייז בראון

מתוך לילה טוב ירח מאת מרגרט ווייז בראון, לחצו להגדלה

והנה תקריב

והנה תקריב

*

אבל רוב עגלי הזהב שמצאתי היו דווקא מן המאה ה17, המאה של ניקולא פוסן. למה דווקא המאה ה17, מה היה בה שהוציא את העגל לאור? אין לי מושג. שווה לבדוק. ובינתיים שלוש דוגמאות נבחרות:

עגל הזהב, קלוד לוריין

עגל הזהב, קלוד לוריין, לחצו להגדלה

קלוד לוריין (1600-1680) – שהיה אגב, שכנו של ניקולא פוסן ברומא אבל לעולם לא תנחשו את זה לפי התמונות – מצייר עגל קטן ונישא, מוקף במעין זכוכית או הילה חלבית. שמי הציור תכולים, המרחב והמים – המון מים, מהמפל שמשמאל דרך האגמים אל הכדים למטה מימין – ממתנים ומקררים את התמונה. האווירה פסטורלית, המחולות רבי חן וההערצה מעודנת. מטיילים מהלכים ביער מימין. בויקיפדיה כתוב שהוא התעניין רק בנוף. את האנשים הוא צייר בשביל הקונים. רואים.

.

עגל הזהב, פרנסואה פרייה

עגל הזהב, פרנסואה פרייה, לחצו להגדלה

.

וכמה שונה מלוריין הריאליזם הברוקי של פרנסואה פֶּרִיֶה (1590-1650, אותה תקופה בדיוק) עם הרקדניות המעורטלות והכבש שנשחט בפינה הימנית למטה. במקום כדי המים הזקופים של לוריין מתגוללים כמה כלים הפוכים על שפת שלולית עם עשבים שחורים. קבוצת אנשים מתגודדת בין שלושה עצים במין שילוב של התלהבות, חרדה ואשמה. והתפאורה המדברית והתאורה – לא יום ולא לילה, עננים, סלעים, עשן. זו יכלה להיות סצנה באופרה או בהצגת תיאטרון.

והנה הגרסה של ניקולא פוסן:

הסגידה לעגל הזהב, ניקולא פוסן

הסגידה לעגל הזהב, ניקולא פוסן, לחצו להגדלה

.

לכאורה יש הרבה מן המשותף בין פרייה לניקולא פוסן; התאורה, העננים והצוקים, האווירה הפרועה והדרמטית. אבל במבט נוסף נחשפים הבדלי הגישות. זה מתחיל בקטן: התמונה של פוסן היא מאד סכמטית יחסית לתמונה של פרייה. הציור שלו מתחלק לשניים (בדיוק. מדדתי!). צד ימין נשלט על ידי עץ יבש ששני ענפיו דמויי זרועות נשואים מעלה בתפילה. אהרון כמו מחקה תנוחת העץ. כמעט כל האנשים בצד הזה של התמונה נושאים את זרועותיהם במין הד תנועתי, במקהלה.

7.

צד שמאל נשלט על ידי עגל הזהב. גם פרייה וגם פוסן מציירים את הסצנה במין דמדומים אפוקליפטיים. אבל בניגוד לעגל של פרייה הממוקם אי שם בירכתיים האפלוליים של התמונה, העגל של פוסן גדול ומואר. ובמחשבה שניה – הוא לא מואר אלא מאיר. פוסן מצייר את העגל על רקע שמי השקיעה, ובהעדר שמש אפשר לחשוב שזהבו הוא שצובע את השמיים ואת קצות העננים כמו מאור מלאכותי חדש.

עגל הזהב כשמש השקיעה, ניקולא פוסן, פרט

עגל הזהב כשמש השקיעה, ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט. משה יורד עם לוחות הברית ועם נערו. מאד חשוך אבל ישנו. זווית העץ מתחרזת עם זווית לוחות הברית

ניקולא פוסן, פרט. משה יורד עם לוחות הברית ועם נערו. מאד חשוך אבל ישנו. זווית העץ מתחרזת עם זווית לוחות הברית

.

כשעגל הזהב הוא השמש, ברור שמֹשה שרוי בחשיכה. בקושי אפשר להבחין בו כשהוא יורד מן ההר שמשמאל. העץ השני, החוצץ בינו לבין העגל, משמש אמנם מעין הד ללוחות הברית.

אצל פרייה הריאליסטי משה קטן כי הוא רחוק, אבל הוא מואר כמו שאר הדמויות. פוסן לעומת זאת, עורק מהריאליזם אל שדות הסמליות והשירה.

וזאת רק ההקדמה למעלל האחרון של פוסן. הציור שלו מחולק למעשה, לא לשניים אלא לארבעה חלקים. וכמו שהאנשים מצד ימין משקפים ומשכפלים את העץ היבש, כך משכפלת החבורה משמאל את העגל. ומשכפלת זאת מילה חלשה במקרה הזה כי פוסן חוצה את הגבול לכיוון המטמורפוזה; חבורת הרוקדים שלו מתבהמת פשוטו כמשמעו, כלומר הופכת לעגל. והוא עושה הכל כדי להצביע על כך; החל מן ההעמדה הסְכֶמתית (צד ימין משכפל עץ / צד שמאל משכפל עגל), וכלה באופן המתעתע שבו הוא מצייר את רגלי הרוקדים. ממש לא ברור איזו רגל שייכת למי. הם כולם מתערבבים למין בהמה רב-רגלית אחת. הדמיון לעגל מודגש הן בעזרת בגד הזהב של הדמות המרכזית, והן בעזרת הקו המחבר בין כתפי הרוקדים ומאחד אותן למין גב של בהמה. ואם לא די בזה פוסן מוסיף מעין צל מתחת לבית השחי של המחוללת הימנית, וזרי הפרחים ותוף שמתגוללים בתחתית התמונה כמעין שכפול של הזר והמדליון המקשטים את במת העגל.

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט מתוך בכחנליה לפני פסל פאן.  ריתק אותו כנראה הגילוי הזה של החייתי.

ניקולא פוסן, פרט מתוך בכחנליה לפני פסל פאן. ריתק אותו כנראה הגילוי הזה של החייתי.

מתוך פינוקיו; מי יודע איך פועל הטלפון השבור של התרבות? האם קולודי ראה את תמונתו של פוסן, האם היא זרעה בתוכו את הסצנה שבה פינוקיו וחברו לוצ'יניולו המרקדים הופכים לחמורים? (ספקולטיבי לגמרי ובכל זאת מפתה).

מתוך פינוקיו; מי יודע איך פועל הטלפון השבור של התרבות? האם קולודי ראה את תמונתו של פוסן, האם היא זרעה בתוכו את הסצנה שבה פינוקיו וחברו לוצ'יניולו המרקדים הופכים לחמורים? (ספקולטיבי לגמרי ובכל זאת מפתה).

.

אבל יותר מכל הזכיר לי חטא העגל של פוסן את הכוריאוגרפית הגרמניה סשה וולץ, שכל עבודתה נגועה בחומריות ובבשריות של הגוף. כל כמה שהיא מרתקת זה תמיד גורם לי מחנק. העבודות שלה מזכירות לי לא רק את עגל הזהב אלא גם אפיזודות אחרות מיציאת מצריים, כמו הגעגועים החוזרים לסיר הבשר שנענשו והונצחו בשמות מקומות כמו "תבערה" ו"קברות התאווה".

הנה קליפ קצר מתוך Korper של סשה וולץ', ואחריו תמונות מן ההכלאות שיצרה (במסגרת אותה עבודה אבל הן לא מופיעות בקליפ). מיד חשבתי על סשה וולץ כשראיתי את המתבהמים של פוסן.

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

ניקולא פוסן, פרט. פוסן יוצר אשלייה ששתי הרגליים השמאליות שייכות לבעלת השמלה הכחולה, ואילו הרגל הימנית האמיתית שלה שייכת כביכול לבעל הבגד הזהוב

ניקולא פוסן, פרט. פוסן יוצר אשלייה ששתי הרגליים השמאליות שייכות לבעלת השמלה הכחולה, ואילו הרגל הימנית האמיתית הופכת למעין רגל חייתית של בעל הבגד הזהוב

*

יצאתי לכתוב על ניקולא פוסן כזרע אוונגרד, כתאורן אקסטרימי, שמשתמש בעגל כמקור תאורה, וככוריאוגרף של עדר והתבהמות. זה רק חלק ממה שגיליתי אבל ההמשך (אולי) בפעם אחרת כדי לא להאריך ולפזר. ורק שלוש הערות לסיום.

ראשית, באשר למשפחה הקטנה בקצה הימני התחתון של התמונה: שני התינוקות כמו מפנים עורף לסגידה. הקבוצה הזאת הזכירה לי במעומעם את "המשפחה הקדושה בתחתית המדרגות" של פוסן (יש ניתוח יפהפה של הציור הזה בספרה של לאה דובב שישה מבטים על ציור-מוסיקה). אולי הקבוצה הקטנה החורגת מן העדר רומזת אל ישו שעוד לא נולד אבל יגלם את התיקון לחומרנות והבשריות של חטא העגל.

ניקולא פוסן, המשפחה הקדושה לרגלי המדרגות

ניקולא פוסן, המשפחה הקדושה לרגלי המדרגות

ניקולה פוסן. פרט. התינוקות שמפנים עורף לעגל הזהב.

ניקולה פוסן. פרט. התינוקות שמפנים עורף לעגל הזהב.

שנית, גם אמיל נולדֶה ערבב בין הרוקדים לעגל אבל אצל אקספרסיוניסט זה כמעט מתבקש.

אמיל נולדה, עגל הזהב 1910

אמיל נולדה, עגל הזהב 1910

.

ושלישית, פול סזאן, אבי האמנות המודרנית אמר "כל פעם שאני יוצא [אחרי שראיתי תמונות של פוסן] אני יודע יותר טוב מי אני."

*

עוד באותו עניין

אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

האיש שלימד אותי להסתכל

איור וכוריאוגרפיה

נמפאות על סרט נע

הנאהבים חסרי המזל (על ציור אחר של ניקולא פוסן)

גברים במיצג

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ועוד

*

Read Full Post »

מתוך המופע שלי

הזנת כיתוב

מתוך המופע שלי נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי  בעקבות "סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה, צילם הדס עפרת


  1. מי עשה לך את זה?

ב-1986 הוזמנתי להופיע בפסטיבל תיאטרון הבובות המתקיים עד היום בביילסקו-בייאלה, פולין. ביילסקו-ביאלה היא העיירה הקרובה ביותר לאושוויינצ'ים המוּכּרת יותר בשם אושוויץ, העיר של מחנה ההשמדה. להצגה שלי (ראו בתמונה למעלה) לא היה שום קשר לשואה או לתקומה. זה קצת הציק לי, כמו אבן בנעל, לא רציתי את המטען הזה. לא התאים לי לערבב.

כשבוע לפני הנסיעה עמדתי באוטובוס ליד נערה צעירה. על אמת ידה החשופה קושקש מספר טלפון בעט כחול. איש מבוגר שמספר מקועקע על זרועו לטש בה עיניים זועמות.

פתאום הצביע על הספרות ושאל: "מי, מי עשה לך את זה?"

"אני בעצמי עשיתי," אמרה הנערה.

"למה, למה עשית את זה?" התעצבן.

והנערה שעדיין לא קלטה, משכה בכתפיה. "כדי לזכור?" אמרה.

הוא פתח את פיו לענות אבל האוטובוס עצר והיא ירדה.

הצמיד אמנם שייך לפוסט הקודם, אבל נו, לא יכולתי להתאפק

*

2. אחינו מצודד העכברים

משפחתו של התאורן שלי' אלאן בצ'ינסקי, נרצחה בשואה. ביום הראשון לבואנו הוא מאתר יהודי זקן, האחרון שנותר מן הקהילה אחרי השואה ואחרי גומולקה. הם יושבים במרתף שהוסב לפאב ומשוחחים. אלאן הוא עולה חדש-ישן מבלגיה. היהודי יודע מעט צרפתית. הוא אומר שמנהל הפסטיבל הזקן הוא "אַן גְרוֹן פִילוֹשֵׁם", אוהב יהודים גדול. הוא לא נכנס לפרטים. מתברר שהתיאטרון שייך לקהילה. הוא מושכר למנהל הפִילוֹשֵׁם מתוך הכרת תודה, בסכום סמלי של זלוטי לשנה.

הפסטיבל גדול ורב לאומי. האמנים ממזרח אירופה דוברים רק את שפתם. ההנהלה מצאה דרך מקורית להתמודד עם מגדל בבל: קבוצה של מורות לאנגלית ולצרפתית מבתי הספר המקומיים שוהה בלובי. הן מצטרפות לשיחה כמתורגמניות על-פי בקשה. אחת מהן, בלונדינית יפה ודשנה נותנת בי מבט אומד, מצמרר. אני אוטמת את אזני כדי לא לשמוע את מחשבותיה. ואז אני מבחינה במשהו שעוצר את נשימתי: בכניסה לתיאטרון עומדת אישה אחרת כבת שלושים, קטנת קומה ולבושה בתחכום עירוני. עורה חיוור וקצת מחוטט וצמה נפלאה בצבע זהב עתיק, ארוכה באופן ניכר מגופה, משתלשלת מראשה. כדי שהצמה לא תיסרח בעקבותיה היא כורכת אותה כמחרוזת על חזהּ. השארית הארוכה מוטלת כמו משקולת על שכמה (סיפרתי על זה כבר, בהקשר אחר).

אני מהופנטת מן הצמה כמו עכבר מן החלילן מהמלין. החלילן הציל את אנשי המלין ממכת העכברים אבל הם סירבו לשלם את שכרו. בתגובה הוא ניגן לילדיהם והם הלכו אחריו ונעלמו ללא שוב. דב סדן סבור שהחלילן היה יהודי. הוא כתב עליו מסה מהורהרת ועצובה; "אחינו מצודד העכברים", הוא מכנה את החלילן. "אחינו" כלומר שלנו, היהודים. הסיפור לפי סדן, הוא תמצית האנטישמיות: גם אם נהיה אזרחים מועילים ונציל אתכם מעכברים בסוף תמיד תאשימו אותנו שהרגנו לכם את הילדים.

הזנת כיתוב

למעלה: וודקות כשרות מאושוויינצ'ים. צילם: אלאן בצ'ינסקי. "תוויות הבקבוקים הן תאווה לעיניים," הוא כותב, "מסגנון 'דר שטירמר' עד הסגנון 'הפסיכדלי'. הוודקה הכשרה של אושוויינצ'ים לוקחת אותנו למסע קטן בעולם הדמיון הפולני. לא פחות מ-39 סוגים של וודקה כשרה ממלאים את מדפי חנויות המכולת בעיר." 

*

3. המוזיאון

ב-1986 פולין עדיין קומוניסטית. אנחנו מתאכסנים בקיטנה של עסקני המפלגה, מעין מלון בחיק הטבע. לחדרים יש מפתחות ענקיים. אלאן חושש משום מה, מן המשטרה החשאית. הוא בטוח שסוכניה מחטטים בחפצינו בזמן שאנחנו נעדרים. הוא נע בין חרדת המשטרה למועקת השואה. בבוקר החופשי הראשון שלנו הוא מחליט לנסוע לאושוויץ. אני לא רוצה לנסוע לאושוויץ אבל אני מצטרפת אליו. אסור שייסע לבדו. מזג האוויר משונה. חמסיני. תאי הגזים אפופים במין אובך. אלאן מהופנט מהנורמליות של העיר הצמודה למחנה ההשמדה:

"המפגש הראשון עם אושוויינצ'ים הוא הלם," הוא יכתוב בעתיד. "אנשים חיים, אוכלים, ישנים, מזדווגים ומולידים. … כמו בכל עיר רגילה, גם באושוויינצ'ים יש מרכז תיירות, תחנת רכבת, תחנת משטרה, אולם ספורט, בית קולנוע, בתי מלון אחדים ומוזאון. זה כבר לא נקרא, אם כן, מחנה ריכוז ואפילו לא אתר זיכרון. זה נקרא מוזיאון" (ההדגשה שלי).

דוכן בעיר אושוויינצ'ים, צילם אלאן בצ'ינסקי

*

4. פְּיֶנְקְנָה

יומיים אחר כך, אלאן חוזר לאושוויינצ'ים העיר. אני נפרדת ממנו הפעם ונוסעת לקרקוב באוטובוס של הפסטיבל. כמה בובנאים רוסיים שרים כל הדרך. אני מגלה שאני מכירה את רוב השירים ומצטרפת בעברית, להפתעתם. אחד מהם שתום עין. עינו השמאלית נפוחה חיוורת. אני חשה בשלי כשאני מביטה בה. כשאני יורדת מהאוטובוס עף לי איזה חרק לתוך העין. את קרקוב אני רואה מבעד לדמעות. אני שוטפת ושוטפת אותן בשירותים של מוזיאון תדיאוש קנטור. אחר כך אני חוזרת לשלד הסוס שניצב באולם התצוגה. יש לו רעמה צחורה, זנב עבות, רסן ואוכף. אם אטפס עליו הוא יפתח בדהרה, אולי לארץ המתים.

מתוך הכנסייה בקרקוב

בכיכר יש כנסייה קטנה בצבעי טורקיז, תכלת וזהב. אני חומדת את יופיה, מחפשת ספר אמנות עם תמונותיה. בכניסה לחנות הספרים יש ערמה של סלי מתכת כמו בכניסה למרכול. אנשים מניחים בתוכם את הספרים שבחרו. הספרים מדכדכים למראה, מודפסים על נייר עיתון אפרפר. על ספרי אמנות אין מה לדבר.

העין עדיין מציקה לי. דומעת, צורבת. עד שאני חוזרת לביילסקו-ביאלה היא לגמרי אדומה. אני מודאגת. מחר יש לי הצגה. המנהל הפילושם לוקח אותי לבית החולים, מסתודד עם איזה רופא שמהדק את הפנים שלי בסד צונן, מקרב משהו לעין. כשהוא מסיים ההקלה ברורה. אני מודה לו בפולנית (הספקתי לקלוט כמה מילים). הוא מנשק את ידי.

ההצגה שלנו זוכה להצלחה. מוסיפים עוד שתי הצגות לבקשת הקהל. בשער העיתון המקומי יש תמונה שלי ומתחת כתוב "מרית בן ישראל היפהפייה". מעולם לא הייתי יפה כמו בפולין. אין דבר העומד בפני הסטריאוטיפ, ואני "היהודייה היפה".

*

5. בַּלְעָם

הסטודנטים הפולנים לתיאטרון בובות עורכים לכבודינו מסיבה. הם עומדים במעגל בדירת הוריה של אחת הסטודנטיות ושרים שיר היכרות עליז של בית מרזח, מעבירים בקבוק וודקה מיד ליד. אחר כך מגיע תורה של התכנית האמנותית; הם מציגים את סיפור בלעם, או בלשונם – בַּלְעָם. (למי ששכח, בלעם הוא המכשף שנשלח לקלל את ישראל. מלאך עם חרב שלופה חסם את דרכו. אתונו של בלעם הבחינה במלאך ונעמדה. בלעם חבט בה שתתקדם, והיא פתחה את פיה ודיברה. הסיפור המלא מתחיל כאן והוא מתמשך על פני שלושה פרקים שבסופם בלעם דווקא מברך את ישראל). הסטודנטים של ביילסקו-ביאלה מציגים את הסיפור בעזרת בובות עץ עממיות של חג המולד: בובת מלאך, חמור וכן הלאה. המופע קִצבּי, מצחיק ואלים כנהוג בתיאטרון הבובות העממי. הסיפור זהה לסיפור התנ"כי, רק פרט אחד שונה: בַּלעם רוכב לאושוויינצ'ים (כלומר לאושוויץ). המלאך מנסה למנוע ממנו להגיע לאושוויץ.

אחד הסטודנטים מנסה לתרגם לי את הדיאלוג.

"זה בסדר," אני אומרת, "אני מכירה את הסיפור."

באמת? הוא מתפלא, לדידו מדובר בסיפור-עם מקומי.

לכל האפיזודה יש איכות של משל. עשרים וחמש שנים אחר כך אני עדיין תוהה על הנמשל.

בתמונה, תחריט עץ מנירנברג (דווקא נירברג, הכל טעון כל כך) 1493. גם כאן בכותרת הוא נקרא BALAAM…

*

6. HEAVEN

איש בשם קרול מחפש את קירבתי. התפקיד שלו בפסטיבל לא מחוור לי עד הסוף. הוא צעיר ומתוק כמו חייל בדיל. גם הבגדים שלו שונים. של כל האחרים נראים סינתטיים, זקנים. קרול לובש מכנסי רכיבה בצבע קינמון וחולצה צחורה של בן אצילים. הוא גילה את ישו לא מזמן. יש לכך השלכות מרחיקות לכת. לא את כולן אני מבינה. אני לגמרי חילונית. אני לא דוברת פולנית. קרול לא דובר אנגלית. ובכל זאת נרקמת לה קרבת נפש. אנחנו מנהלים שיחה תיאולוגית, לא ברור באיזו שפה, עד השעות הקטנות של הלילה. אלאן נכנס מדי פעם, לוודא שאני בסדר.

בערך בשתיים אנחנו נפרדים מקרול וחוזרים לקיטנה. החדר של אלאן סמוך לשלי. הוא נועץ את המפתח הענקי שלו בחור המנעול, ולפני שהוא מספיק לסובב אותו, הדלת נפתחת כדי סדק. אלאן מחוויר. הצירוף המאיים "משטרה חשאית", מתחשר באוויר. הוא עושה חצי צעד לתוך החדר. מדליק את האור ומכבה אותו. ואז הוא פונה אלי ואומר, באינטונציה המושלמת של אבא דוב: "מישהו ישן במיטה שלי…"

(בהמשך יתברר: אמן שאיחר להגיע שוכן זמנית בחדרו של אלאן. בחסדו של אלוהֵי הסיפור הוא נרדם דווקא במיטה שאלאן בחר לעצמו…)

בסוף הפסטיבל מתברר שהמנהל אינו רק פילושם אלא קשוב לדקויות. אלאן ואני מקבלים מתנות שונות. אלאן מקבל אלבום תמונות מהגטו ושאר מתנות יהודיות. אני מקבלת מארז עם פוסטרים של הצגות ושאר מתנות אמנותיות. ברגע האחרון מופיע קרול עם חבילה ענקית: ספר אמנות מפואר על מוזיאון הארמיטאז'. איפה מצא אותו? הוא מחייך במסתוריות. אחר כך במטוס, אני מגלה את ההקדשה.

*

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי האנשים הישנים של אלאן בצ'ינסקי

*

עוד רשימות על שואה:

דיוקן עצמי עם פרפר

שירי ערש ליום השואה

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

ועוד.

Read Full Post »

זהו הפרק ה-26 בסידרה של 29 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד (גיבור ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן) ועל הקשר שלה לדקדוק האמנותי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 

הַקֶּשר בין אהרון קליינפלד לאהרון הכהן (מסֵפר שמות, כלומר ספר ה"שֵׁמות") מחושק בהֶקשר המשפחתי, אותו הזכרתי בפרק הדקדוק הפנימי. אהרון המקראי הוא אחיו הוורבאלי של משה רבינו המגמגם: "הלא אהרון אחיך הלוי," אומר האל למשה, "ידעתי כי דבר ידבר הוא … ודיברת אליו, ושמת את הדברים בפיו; ואנוכי אהיה עם פיך ועם פיהו, והוריתי אתכם את אשר תעשון: ודיבר הוא לך אל העם; והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלוהים" (שמות, פרק ד').
כמו משה רבנו גם מושה קליינפלד הוא כבד פה וכבד לשון: "ומה יקרה אם אבא ינסה להגיד מילים ממש מסובכות [תוהה אהרון], היפופוטם למשל, או המילה מספר הטבע – היפוטלמוס. או דברים יותר פשוטים: גחלילית, למשל. האם הלשון העבה ההיא תצליח בכלל לומר מילה כזאת? או שתתקל בשפתיים שלו העבות, או שחס וחלילה תתלפף ותיקשר לתמיד סביב עצמה: גחחחבלבלבלפפ!" (215).
העילגות של אבא נובעת מן האיסור שהטילה אמא על הפולנית, "ושום דבר הוא לא יודע להגיד בעברית" (127), כפי שהוא מעיד על עצמו. בנו אהרון לעומתו, הוא לא רק "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים" (284) אלא גם אמן הלשון והשפתיים: "הביט בעצמו במראה. תחב את לשונו בין שפתיו. ככה יש לו שלוש שפתיים. אולי הוא יעשה פעם הופעה של אמנות שפתיים" (88).

לאהרון עצמו יש יחס מורכב לשמו: ה"פועל" העברי הראשון שלו בפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס הוא "אהרונינג" (41). כשהוא מתאהב הוא מגיש את שמו ליעלי: "הוא באמת הגיש לה את שמו, את שמו שהכל מקופל בו" (223). וכשהוא מתעמק בהגיון המחשכים הנפתל של האסון שלו, הוא מזהה את "האסון שלו, שממנו קורץ, כאילו רק צבעו בשחור את אותיות שמו" (288).

האדרת

"אהרון אהרון אהרון, הגה אותו לעצמו פעמים אחדות, בכוונה ובריכוז, שמו הקשה, החולָמי, העוטף אותו כמו מעיל כבד, ירושת קרוב זקן, אהרון, אהרון, וחש כיצד פעימה דקה, עצמיותו, חיה וקוראת לו משם, מנצנצת בעומק השם הזה הקודר, כמו אישון עין בורק, כמו חיריק צוהל המסתתר בתוך חולם" (87). הוא חוזר על השם שוב ושוב עד שהניצוץ כבה.
דימוי המעיל חוזר בסוף הספר; רגע לפני שאהרון נכנס למקרר הנטוש הוא שומע את הוריו קוראים בשמו. "שמו הקשה ריחף בחלל העמק, וכאילו לא הצליח להגיע עדיו. אפשר היה לחוש בו, כמו אדרת כהה, כבדה, מרפרפת לאיטה מולו, מכה באוויר את שמו, הלא אהוב, הקודר, החולָמי" (323).

מעילו של הקרוב הזקן – משהו בין מעילי החורף המרופטים של ניצולי השואה למעיל האפוד של אהרון הכהן – מתגלגל באדרת מרחפת עם זיקה ברורה לאדרתו של אליהו הנביא: אותה אדרת שהשליך על אלישע כשמשח אותו לנבואה, ואשר נשמטה ממרכבת האש שבה עלה השמיימה, והעבירה לאלישע את רוחו ואת כוחותיו.


הה"א הלאומית

על אף ההסתייגות של אהרון משמו הוא חש בעוצמה המילולית והרוחנית המקופלת בו, ומנסה להמיר את השליחות הלאומית בייעוד פרטי.
מדי פעם, במהלך הספר, נשמטת הה"א משמו – ו"אהרון" הופך ל"ארון"; אבא קורא לו ארונצ'יק, וגם אמא קוראת לו ארון פה ושם, למשל לפני העימות הגדול: "ארון ארון תחזור לעצמך… ארון אני מפחדת ממך… חשמל הם יתנו לך שמה, ארון" (293-294).
בסִפרו "הגוף הציוני – לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה", עומד מיכאל גלוזמן על הזיקה בין שמו של אהרון לבין ה"ארון" ההודיני-הומוסקסואלי שאליו הוא נכנס ויוצא חליפות. אבל אפשר לראות בהשמטת הה"א גם את הדחייה הסופית של הה"א האלוהית וההמונית, אותה ה"א לאומית שנוספה לשמם של אברָם ושׂרַי (בראשית יז), כשאלוהים הבטיח להרבותם ולהפוך אותם להמון גויים.

הפרק הבא: כמעט אחוז מהאמריקאים

Read Full Post »

הערה מאוחרת בשולי חוק הנכבה – זה ברור שזה רע ומופרך ודכאני לנסות להכתיב רגשות. אבל מה שדוחף חוקים כאלה, היא מין מחשבה פשטנית שההזדהות עם כאבו של עם אחר כאילו נוגסת בזהותך. שאתה צריך לבחור בצערו של מי להשתתף; אי אפשר גם וגם.

בשיר שלמטה מנסה איציק מאנגר (משורר יקר במיוחד) לנחם את הגר המגורשת, להשאיל לה קצת פנטזיה ופרספקטיבה עתידנית, קצת בריחה באמצעות הדמיון. זהו איציק מאנגר במיטבו: האנכרוניזם הקסום, החום האנושי, העצב והחיוך. ברור לגמרי עם מי הוא מזדהה, בלי שתיפול שערה מיהודיותו.

הגר על אם הדרך / איציק מאנגר (עברית – בנימין טנא)

על אם הדרך, על אבן,
הגר ממררת בבכי.
את כל הרוחות היא שואלת:
אנה אמשיך דרכי?

אומר האחד: מזרחה,
השני: מערבה הרחק.
השלישי, שלץ ופוחז הוא,
בשערה משחק.

את בני הכנף היא שואלת,
אשר יעופו ברום.
אומר האחד: צפונה,
אומר השני: לדרום.

בוכה היא: "אבי שבשמים,
באמונה שֵׁרַתי שנים,
ועתה בן-כנף ורוח
לי צוחקים בפנים".

ונושאת הגר את עיניה
ורואה שיירה שם בגיא.
בראש, בגלימה ירקרקת,
צועד השולטן מטֶרְקַי.

הנה קרב והולך הוא,
ושואל בקול מרעים:
"אמרי, האמנם הגר את,
השיפחה של איברהים?

וישמעאל מן-הסתם הוא
הזאטוט הנלבב?
הנביא בחסדו הודיענו
שאנו יוצאי חלציו".

והוא לפניה כורע,
בתוך האבק נופל:
"את ייחוסנו מצאנו,
לאללה, לאללה הלל!"

והגר נבוכה יושבת:
האמת הדבר שקרה?
וחרמש הסהר ככסף
מנצנץ בתוך שערה.

עוד באותו עניין – כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

Read Full Post »