עגל הזהב. בקיצור: משה עלה לקבל את לוחות הברית (שנכתבו באצבע אלוהים, זה תמיד הקסים אותי, הקונקרטיות הפיסית, לפני שנשחקה והפכה לביטוי כללי של התערבות אלוהית). זה לקח לו זמן והעם איבד את סבלנותו ודרש מאהרון להכין לו אלוהים אחר. אהרון אסף עגילי זהב (שנקראים בפרשה "נזמי הזהב אשר באוזניהם" אבל הקשר בין "עגיל" ל"עגל" קופץ) ויצק מהם עגל ובנה לו מזבח. ההילולה נקטעה כשמשה ירד מההר וניפץ את הלוחות. אבל זה כבר חורג מתחומי הפוסט. הסגידה לעגל נהפכה לסמל ולמטבע לשון, תכלית החומרנות כמו באיור של Ignatius Taschner למטה.
*
הפוסט הזה הוא על עגל הזהב של ניקולא פוסן. לפני שהתחלתי לכתוב בדקתי איך ראו ציירים אחרים את הסגידה לעגל. למשל פיליפינו ליפי, תלמיד של בוטיצ'לי מן המאה ה15:
.
ליפי מצייר חגיגה רנסנסית עם נופך נונסנסי סוריאליסטי, שהזכיר לי את השיר הנודע מאמא אווזה:
Hey diddle diddle
The Cat and the fiddle
The Cow jumped over the moon
The little Dog laughed
To see such craft
And the Dish ran away with the Spoon
ומי יודע אם ליפי לא שימש השראה לאמא אווזה במשחק הטלפון השבור הבלתי נגמר של הַתַּרבּות (מישהו עדיין משחק בזה?).
והנה אגב, הפרה שקפצה מעל לירח במרכז התמונה של ספר הילדים הקסום לילה טוב ירח.
*
אבל רוב עגלי הזהב שמצאתי היו דווקא מן המאה ה17, המאה של ניקולא פוסן. למה דווקא המאה ה17, מה היה בה שהוציא את העגל לאור? אין לי מושג. שווה לבדוק. ובינתיים שלוש דוגמאות נבחרות:
קלוד לוריין (1600-1680) – שהיה אגב, שכנו של ניקולא פוסן ברומא אבל לעולם לא תנחשו את זה לפי התמונות – מצייר עגל קטן ונישא, מוקף במעין זכוכית או הילה חלבית. שמי הציור תכולים, המרחב והמים – המון מים, מהמפל שמשמאל דרך האגמים אל הכדים למטה מימין – ממתנים ומקררים את התמונה. האווירה פסטורלית, המחולות רבי חן וההערצה מעודנת. מטיילים מהלכים ביער מימין. בויקיפדיה כתוב שהוא התעניין רק בנוף. את האנשים הוא צייר בשביל הקונים. רואים.
.
.
וכמה שונה מלוריין הריאליזם הברוקי של פרנסואה פֶּרִיֶה (1590-1650, אותה תקופה בדיוק) עם הרקדניות המעורטלות והכבש שנשחט בפינה הימנית למטה. במקום כדי המים הזקופים של לוריין מתגוללים כמה כלים הפוכים על שפת שלולית עם עשבים שחורים. קבוצת אנשים מתגודדת בין שלושה עצים במין שילוב של התלהבות, חרדה ואשמה. והתפאורה המדברית והתאורה – לא יום ולא לילה, עננים, סלעים, עשן. זו יכלה להיות סצנה באופרה או בהצגת תיאטרון.
והנה הגרסה של ניקולא פוסן:
.
לכאורה יש הרבה מן המשותף בין פרייה לניקולא פוסן; התאורה, העננים והצוקים, האווירה הפרועה והדרמטית. אבל במבט נוסף נחשפים הבדלי הגישות. זה מתחיל בקטן: התמונה של פוסן היא מאד סכמטית יחסית לתמונה של פרייה. הציור שלו מתחלק לשניים (בדיוק. מדדתי!). צד ימין נשלט על ידי עץ יבש ששני ענפיו דמויי זרועות נשואים מעלה בתפילה. אהרון כמו מחקה תנוחת העץ. כמעט כל האנשים בצד הזה של התמונה נושאים את זרועותיהם במין הד תנועתי, במקהלה.
צד שמאל נשלט על ידי עגל הזהב. גם פרייה וגם פוסן מציירים את הסצנה במין דמדומים אפוקליפטיים. אבל בניגוד לעגל של פרייה הממוקם אי שם בירכתיים האפלוליים של התמונה, העגל של פוסן גדול ומואר. ובמחשבה שניה – הוא לא מואר אלא מאיר. פוסן מצייר את העגל על רקע שמי השקיעה, ובהעדר שמש אפשר לחשוב שזהבו הוא שצובע את השמיים ואת קצות העננים כמו מאור מלאכותי חדש.

ניקולא פוסן, פרט. משה יורד עם לוחות הברית ועם נערו. מאד חשוך אבל ישנו. זווית העץ מתחרזת עם זווית לוחות הברית
.
כשעגל הזהב הוא השמש, ברור שמֹשה שרוי בחשיכה. בקושי אפשר להבחין בו כשהוא יורד מן ההר שמשמאל. העץ השני, החוצץ בינו לבין העגל, משמש אמנם מעין הד ללוחות הברית.
אצל פרייה הריאליסטי משה קטן כי הוא רחוק, אבל הוא מואר כמו שאר הדמויות. פוסן לעומת זאת, עורק מהריאליזם אל שדות הסמליות והשירה.
וזאת רק ההקדמה למעלל האחרון של פוסן. הציור שלו מחולק למעשה, לא לשניים אלא לארבעה חלקים. וכמו שהאנשים מצד ימין משקפים ומשכפלים את העץ היבש, כך משכפלת החבורה משמאל את העגל. ומשכפלת זאת מילה חלשה במקרה הזה כי פוסן חוצה את הגבול לכיוון המטמורפוזה; חבורת הרוקדים שלו מתבהמת פשוטו כמשמעו, כלומר הופכת לעגל. והוא עושה הכל כדי להצביע על כך; החל מן ההעמדה הסְכֶמתית (צד ימין משכפל עץ / צד שמאל משכפל עגל), וכלה באופן המתעתע שבו הוא מצייר את רגלי הרוקדים. ממש לא ברור איזו רגל שייכת למי. הם כולם מתערבבים למין בהמה רב-רגלית אחת. הדמיון לעגל מודגש הן בעזרת בגד הזהב של הדמות המרכזית, והן בעזרת הקו המחבר בין כתפי הרוקדים ומאחד אותן למין גב של בהמה. ואם לא די בזה פוסן מוסיף מעין צל מתחת לבית השחי של המחוללת הימנית, וזרי הפרחים ותוף שמתגוללים בתחתית התמונה כמעין שכפול של הזר והמדליון המקשטים את במת העגל.

מתוך פינוקיו; מי יודע איך פועל הטלפון השבור של התרבות? האם קולודי ראה את תמונתו של פוסן, האם היא זרעה בתוכו את הסצנה שבה פינוקיו וחברו לוצ'יניולו המרקדים הופכים לחמורים? (ספקולטיבי לגמרי ובכל זאת מפתה).
.
אבל יותר מכל הזכיר לי חטא העגל של פוסן את הכוריאוגרפית הגרמניה סשה וולץ, שכל עבודתה נגועה בחומריות ובבשריות של הגוף. כל כמה שהיא מרתקת זה תמיד גורם לי מחנק. העבודות שלה מזכירות לי לא רק את עגל הזהב אלא גם אפיזודות אחרות מיציאת מצריים, כמו הגעגועים החוזרים לסיר הבשר שנענשו והונצחו בשמות מקומות כמו "תבערה" ו"קברות התאווה".
הנה קליפ קצר מתוך Korper של סשה וולץ', ואחריו תמונות מן ההכלאות שיצרה (במסגרת אותה עבודה אבל הן לא מופיעות בקליפ). מיד חשבתי על סשה וולץ כשראיתי את המתבהמים של פוסן.

ניקולא פוסן, פרט. פוסן יוצר אשלייה ששתי הרגליים השמאליות שייכות לבעלת השמלה הכחולה, ואילו הרגל הימנית האמיתית הופכת למעין רגל חייתית של בעל הבגד הזהוב
*
יצאתי לכתוב על ניקולא פוסן כזרע אוונגרד, כתאורן אקסטרימי, שמשתמש בעגל כמקור תאורה, וככוריאוגרף של עדר והתבהמות. זה רק חלק ממה שגיליתי אבל ההמשך (אולי) בפעם אחרת כדי לא להאריך ולפזר. ורק שלוש הערות לסיום.
ראשית, באשר למשפחה הקטנה בקצה הימני התחתון של התמונה: שני התינוקות כמו מפנים עורף לסגידה. הקבוצה הזאת הזכירה לי במעומעם את "המשפחה הקדושה בתחתית המדרגות" של פוסן (יש ניתוח יפהפה של הציור הזה בספרה של לאה דובב שישה מבטים על ציור-מוסיקה). אולי הקבוצה הקטנה החורגת מן העדר רומזת אל ישו שעוד לא נולד אבל יגלם את התיקון לחומרנות והבשריות של חטא העגל.
שנית, גם אמיל נולדֶה ערבב בין הרוקדים לעגל אבל אצל אקספרסיוניסט זה כמעט מתבקש.
.
ושלישית, פול סזאן, אבי האמנות המודרנית אמר "כל פעם שאני יוצא [אחרי שראיתי תמונות של פוסן] אני יודע יותר טוב מי אני."
*
עוד באותו עניין
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
הנאהבים חסרי המזל (על ציור אחר של ניקולא פוסן)
הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו
ועוד
*