Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קפקא’

פוסט שמתחיל בפסטיבל צוללן למחול עכשווי ומסתיים בהיינריך פון קלייסט.

*

"מבוכה היא דלת שהאדם סוגר מול אחרים, שלפעמים אפילו סגורה בפניו," אומרים אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות.

במופע המשותף שלהם, "נבוכים שָׁנים", הם מנסים לפתוח את הדלת הזאת, להציף את כל אותן חוויות אנושיות ואינטימיות שגורמות להם להפריד את עצמם מגופם, להסתיר, להיגעל ולהתרחק, לגשת אליהן "מתוך עמדה לא שיפוטית, אלא מודעת ונוכחת". הם מקווים לזכות במבט מעמיק ורחב יותר לתוך עצמם, באפשרות להתקיים בנוחות בתוך גופם.

אקדים ואומר שהעבודה הזאת גרמה לי אושר. לא רק בגלל שהשלושה מקיימים את מה שהם מבטיחים באומץ וביושרה (הישג לא מבוטל בפני עצמו) ולא רק בגלל שמשהו מן הדלת הזאת נפתח גם בפני הקהל. עבודות כמו "נבוכים שָׁנים" הן חיוניות מבחינה אמנותית ואנושית, הרבה מעבר למטרה הנועזת ובו בזמן גם הצנועה, שכהן, רומנו וגרנות הציבו לעצמם, וזו ההזדמנות שלי לדבר על זה.

זה יהיה קצת מאתגר ובוטה מן הסתם. וזה גם הזמן למי שזה לא מתאים לו, לפרוש. נתראה בפוסט הבא.

*

  1. זמן ומקום

"בית המידות" רח' ליליינבלום 23, קצה החדר שבו התקיים המופע (כדי לדמיין, סלקו את העציץ והמראה והוסיפו וילונות לבנים מגולגלים מעל החלונות).

"נבוכים שָׁנים" לא מוצג באולם תיאטרון אלא בחדר גדול בבית תל אביבי, בשעות היום; הקהל יושב על כסאות לאורך שלושה קירות, במרחק נגיעה מהרקדנים. בקצה החדר יש קיר עגול עם שלושה חלונות גדולים מארכים. אור השמש שמציף את המרחב לא מבחין בין המבוכות של היוצרים והצופים. מעל החלונות יש וילונות לבנים מגולגלים למעין חבלי טבור עבים. השמשות סגורות.

זמן מה לאחר תחילת המופע קם מישהו מתוך הקהל, חוצה את החדר בצליעה קלה, ופותח בכוח את שלושת החלונות. בבת אחת נכנס רעש גדול מהרחוב, מפוצץ את הדממה התיאטרלית שרק התחילה להיקרש, ופותח מחדש את הגבול בין החיים לאמנות. גם קטעי הסאונד שיושמעו בהמשך לא ינסו להחריש את הקולות שבוקעים מן הרחוב אלא יתקיימו לצדם. כולנו, קהל כיוצרים, נמצאים באותה קלחת. יש משהו מאד לא מצועף בעבודה ומאד לא מציצני.

ועוד משהו. בשלב מסוים במופע יהפכו שלושת החלונות המוארים למעין טריפטיכון (שילוש תמונתי שנפוץ באמנות הדתית של הרנסנס), חלון כנגד כל רקדן. אני לא יודעת אם אספיק להיכנס לזה, אבל זה יותר מרגש (אותי לפחות) להגיע לרוחני דרך הגשמי ביותר.

*

2. פתגמים ומפלצות

"הלץ מזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא תרבותית, את יצריותם, את חוסר-השלמות ההכרחי המצוי בהם. על ידי כך מגן הלץ על החברה מפני אשליות מסוג האוטופיה ומפני נטיות טוטליטריות. באמצעות הצחוק המשחרר הוא משמש דגם, הן לאבסורדיות של חיי היצר והן לתוקפם לעין-ערעור."

מתוך "שקיעת הלץ", אריה זקס

מתוך

מתוך "נבוכים שָׁנים" מאת אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות

ברגע מסוים של המופע נוצר מעגל אנושי כשכל אחד מן המופיעים תוחב את ראשו לתוך אחורי מכנסיו של זה שלפניו (ראו בתמונה למעלה). אנסה לתאר פה מה עבר לי בראש אחרי העווית הראשונה המעורבת, של הפתעה, רתיעה, הערכה וצחוק.

דבר ראשון שמתי לב שהבליטות של הראשים מעוותות את האחוריים ומשוות להם מראה בבוני. וחשבתי באיזו קלות הראש (דווקא הראש) מעצים את החייתיות.

ומיד אחר כך חשבתי שהלשון, בניגוד למחול, דווקא רגילה לזווג בין תחת לפרצוף, החל מ"פרצוף תחת" של פעם, דרך "הלחיים העגלגלות", כמו שקוראים לאחוריים ב"אלף לילה ולילה", ועד לפתגם היידי האלמותי של סבתי: "אם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף." וחשבתי גם עד כמה מימוש המטפורה מרוכז יותר, מכריח לחשב מחדש.

היה לי הרבה זמן לחשוב; כי זה לא מעלל זריז שמבוצע לשם האתגר. כהן, רומנו וגרנות שוהים במצב הזה ופועלים בתוכו שעה ארוכה עד שהם מאבדים את זהותם והופכים ליצור מיתולוגי, מפלצת חסרת פנים בעלת תריסר גפיים.

בהתחלה חשבתי על מפלצות עתיקות, ואחר כך על הגלגול של קפקא; על הקטע שבו גרגור סמסא מגלה שהוא מסוגל ואף נהנה ללכת על הקירות והתקרה.

מפלצות אנושיות מימי הביניים

מפלצות אנושיות מימי הביניים

אני רק יכולה לדמיין את העיוורון, את המחנק שמרגישים כהן, רומנו וגרנות, אבל הם לא משדרים מצוקה. הם בודקים את הא-ב של האנטומיה החדשה: שולחים ידיים ומגששים, מבררים מה הן יכולות לתפוס, משתפים פעולה כדי לקום, לזוז, ואפילו לרקוד. יש משהו מוכר, אנושי, נוגע ללב, באופן שבו הם שורדים ומסתגלים, במהירות שבה המצב האבסורדי מתרגם למין שגרה.

*

3. פרח משונה

"נבוכים שָׁנים" אינה כמובן העבודה הראשונה שבה מנסים אמנים להתמודד עם מבוכה. הצהרת הכוונות של כהן, רומנו וגרנות הזכירה לי דברים שכתב אחד מחברי COUM Transmissions  קולקטיב של מוסיקאים ואמני מיצג שפעל בבריטניה 1976-1969:

"אני מאמין שכל התפקודים הגופניים והאירוטיים של האדם, זכר או נקבה, הם טבעיים ומעניינים. אני שונא בושה. בכל פעם שאני מוצא את עצמי תוהה אם אני מסוגל לבצע משהו בפומבי או בפרטיות בלי לחוש אי נוחות או מבוכה, אני מממש אותו כדי לבדוק את עצמי. עשיית הדברים הללו במיצגים קובעת לי מועד שבו עלי להתעמת עם האובססיות והפחדים שלי. ותוך כדי כך אני גם נותן עדות פומבית לדברים שאני מאמין בהם."

(תורגם על ידי, מן הספר הזה)

אלה דברים חשובים, אבל כר"ג (די, נלאיתי מלכתוב כהן, רומנו וגרנות, מעכשיו הם יחוברו גם באותיות כר"ג) עושים הרבה יותר מזה. יש משהו גולמי ב"נבוכים שָׁנים". האתיקה מחייבת; שכלול אמנותי עלול להסיח את דעת הקהל ולהגן עליהם מן המבוכה. הטיפול ב"חומרים" הוא מינימליסטי במכוון אבל כה יצירתי ומשוחרר שדי בו כדי להפוך אותם לדימויים. וכבר תיארתי קצת איך זה פועל.

הכי קרוב שעלה בדעתי זה המחזות הקצרים של סמואל בקט.

זאת ועוד. המבוכה, כלומר ההצנעה וההסתרה, שמרו על רעננותם של הדימויים. הפוטנציאל התנועתי והחזותי שלהם לא נגוע. די שכר"ג מתחילים לשחק ביישות שלושת הישבנים וכבר נוצרת שירה.

ויסלח לי מי שעדיין חושב שחומרים מסוימים מתאימים לשירה ואחרים פחות. כי שירה זה על ה"איך", על הזרה, על הפקעת דברים מן האוטומטיות שלהם, על הפשרת האיבון וריפוי היומיום.

יש לי עוד הרבה מה לומר על "נבוכים שָׁנים" (השם אגב, בלתי נסבל. כל פעם שאני כותבת אותו אני מרגישה שיש לי אבן בלשון). אבל אני שומרת מקום לקלייסט. אז רק כמה מילים על תמונת הסיום, שקשה לקשור לה שם תואר כי היא חומקת מכל הגדרה בראשוניות הכמו ילדית שלה, בחלומיות הגמורה, באינפנטיליות חסרת המורא: כהן העירום שוכב על בטנו ומרטיט את אחוריו בזמן שרומנו קולע את אצבעות ידו למין פרח ושותל את מרפקו בקרקע המשונה. בכתב זה נשמע יותר בוטה מאשר בפועל. הנוכחות "המודעת והלא שיפוטית" של המבצעים משחררת גם את המבט.

אמנות היא המפה הגדולה של הנפש ושל התודעה. ככל שאמנים דוחקים את הגבולות כך גדל המרחב ביניהם. ולכן גם מי שאינו דוחק גבולות (כמוני) חייב ליצירות האלה.

ויש עוד משהו חשוב, אבל קודם היינריך פון קלייסט.

*

4. אנקדוטה מן המלחמה האחרונה

היינריך פון קלייסט (1811-1777), סופר, מחזאי ומשורר הוא גם רוח הרפאים של עיר האושר. הוא צץ פה שוב ושוב, אם דרך המסה המכוננת שלו על תיאטרון המריונטות (למשל כאן), ואם דרך מיכאל קולהאס.

"נבוכים שָׁנים" העלה באוב את ה"אנקדוטה מן המלחמה האחרונה" (מתוך "כתבים קצרים", היינריך פון קלייסט, תרגם ישראל זמורה). גיבור האנקדוטה הוא מתופף שהמשיך להילחם "לבדו ועל דעת עצמו" גם אחרי שפרוסיה הובסה, וסופו שנתפס ונידון למוות ביריה.

כששאל אותו מפקד פלוגת המוות, "מהו החסד האחרון שהוא מבקש לעצמו? שלשל זה את מכנסיו, ואמר: – רצוי לי שיירו לתוך פי… הטבעת, כדי שלא יתהווה חור נוסף בגופו."

אני זוכרת כמה נדהמתי כשקראתי את הטקסט הזה לראשונה, אי אז בגיל העשרה; מן החוצפה שבה התלכדו הגבוה והנמוך (קלייסט וחור התחת?), מן ההומור המורבידי, הפיוט המחוספס, המטמורפוזה שהפכה את הישבן ללוח קליעה למטרה. מן התשוקה שהמוות יתחרז עם הגוף, מן הבעיטה בטקסיות של החסד האחרון (מין שדרוג של שקו לי בתחת) ובו בזמן גם העלאת הטקסיות לדרגה חדשה.

קלייסט מתפעל מן האנקדוטה הזאת ומכנה אותה "ההלצה הנפלאה ביותר בין כל ההלצות שדובבו שפתי בני אדם, אולי מאז בריאת העולם" (לא פחות), וברגע האחרון הוא מוסיף פתאום גם זווית פואטית: "וראוי לשים לב אל התכונה השייקספירית," הוא כותב, "כי המתופף הזה, בעל ההלצה, לא חרג מעולם מן הספרה שלו כמתופף בין מתופפים."

הסערה שהאנקדוטה חוללה בתוכי היתה קשורה לאמנות הגוף (האנקדוטה היתה תחנה מוקדמת בדרך למיצג ולתיאטרון מחול) כמו גם לריבוי השכבות וההיפוכים האצורים בטקסט הקצרצר. אבל היא היתה קשורה גם לאיזו מהות הומניסטית שקלטתי באינטואיציה עוד לפני שנוסחה במילים, כי –

5. משהו על גזענות

כי עולם שבו יש ניידות, שבו "ישבן" לא תמיד ובהכרח נחות מ"עַיִן" וריר לא בהכרח נחות מדמעה או מאבן חן (עוד דוגמא מ"נבוכים שָׁנים" שלא הספקתי, כשתראו את המופע תבינו), עולם שבו החומר והמיקום הם רק נקודת פתיחה, הוא לא רק הרבה יותר מסעיר אלא גם פחות גזעני ומעמדי. ואל תגידו שזה על דרך המטפורה. למטפורה יש שורשים עמוקים בנפש, ובעולם כזה לטעמי, יש הרבה יותר תקווה.

שנה טובה ומבורכת.

*

"נבוכים שָׁנים", פסטיבל צוללן 2016
מאת ובביצוע: אריאל כהן, נבו רומנו, שני גרנות
סאונד: אור רימר

*

עוד אמנות שדוחקת גבולות

על "שעה עם אוכלי כל" של נבו רומנו ושני גרנות (עבודה נפלאה שמבשרת בין השאר, את העבודה הנוכחית)

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני – על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל

הפוסט השלישי של הכאב הגדול, על אנבל צ'ונג (ויש גם חלק שני)

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה

וכן הלאה

*

Read Full Post »

למיטל שרון

קורה שאני רואה תצלום או ציור, אני רואה אותו ואני חושבת: זה לא כך. אני לא מתכוונת לתחושה של אני לא אוהבת את זה. אני מתכוונת לתחושה שזה נהדר, אבל משהו לא נכון. זה קשור לתחושה  האישית שלי של מהי עובדה.

דיאן ארבוס

*

הכל שאלה של יכולת הדמיון. אחריותנו מתחילה מהיכולת לדמיין. ייטס כתב In dreams begins responsibility, וזה בדיוק כך. אם לומר ההפך, במקום שבו אין יכולת לדמיין, לא נולדת אחריות. כמו שאפשר לראות בדוגמה של אייכמן הזה.

מתוך "קפקא על החוף" של הרוקי מורקמי. דברים שרשם מישהו בגב ספר על משפט אייכמן (דומה באופן חשוד למה שכתבתי בפוסט הזה)

.

קורה שאני קוראת ספר ואני חושבת: זה לא כך. אני קוראת טולסטוי – נניח "אנה קרנינה" – וזה לגמרי זר. אני לא מזהה את המציאות. זה לא קשור לאיכות הכתיבה וגם לא לריחוק המקום והזמן; אין לי בעיה כזאת עם דוסטויבסקי, או עם סלמה לגרלף, או עם הלדור לקסנס, או אפילו עם האחים גרים; כשאני קוראת את האחים גרים אני יודעת על מה מדברים. אבל כשאני קוראת טולסטוי אני מרגישה כמו אליס בבית הארנב ולא מתחשק לי לאכול עוגות מכַווצות. לא, בעצם אני מרגישה כמו בית בלי חלונות. בית יצוק כזה, עיוור לקיומו של עוד.

אליס בבית הארנב הלבן. מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", אייר ג'ון טניאל

.

הרוקי מורקמי אינו אחד משלושת הסופרים האהובים עלי (וגם לא אחד מעשרת). הוא דומה לאותה ילדה מ"אמא אווזה" ש"לפעמים היתה טובה ולפעמים רעה./ ברגע שהיתה טובה, היתה היא נפלאה./ אך לא היתה רעה כמותה כשהיא היתה רעה." ובמילים אחרות – יש הבדלים גדולים – לא רק בין ספר לספר אלא גם בין קטעים באותו ספר עצמו: קטעים חלולים, טרחניים ומרוחים, יכולים להופיע במרחק נגיעה מקטעים נפלאים נפלאים.

למרבה המזל אני כבר לא מדרגת סופרים לפי הממוצע שלהם, כלומר לפי הקירבה לשלמות. לא רק בגלל שדברים פגומים מעניינים אותי כרגע יותר מדברים מושלמים (נושא לפוסט בפני עצמו), אלא משום שלא חווים דברים בממוצע. כשמורקמי טוב – כמו למשל בחלקים של "קורות הציפור המכנית" או של "קפקא על החוף" – הוא ממפה את השטחים המתים של הרדאר הריאליסטי. הוא נותן מילים לדברים שאין להם מילים.

ניסיתי להגיד את זה פעם למישהי והיא אמרה, כן, הוא כותב על חלום ועל תת מודע. אבל "חלום ותת מודע" זה שם של גטו במציאות הטולסטויאנית ואני מדברת על מרחבים. (באמת נטפלתי לטולסטוי כי הוא מטרה נוחה; גם קלאסי וגם חזק – אני לא אוהבת להציק לחלשים – והריאליזם שלו טוטלי, בלי פתחי המילוט שמספק למשל הסגנון הגבישי הקליל-קריר של ג'ין אוסטין והפסימיות המובלעת שלה החותרת כנגד הסוף הטוב, או הגמל המיתולוגי מ"והיום איננו כלה" של אייטמוטוב, שלא לדבר על עלילת המד"ב המלווה את הספר כמו צל, או כללי המשחק השרירותיים המרסנים את הריאליזם של ז'ורז' פרק, וכן הלאה).

אני לא יודעת אם יש "תפקיד" לספרות, וגם אם יש – הוא משתנה מן הסתם, מאדם לאדם ומרגע לרגע, אבל אם שואלים אותי כאן ועכשיו – תפקידה הוא לתת לנפש מקום להתמתח שלא תתנוון או תצטמצם לתפקוד מינימלי ושרדני.

דוגמא? בקפקא על החוף של הרוקי מורקמי פוגש הזקן הנלבב נאקאטה-סאן, באיש גבוה בעל כובע מוארך משונה, מקטורן דק ואדום ומגפי עור גבוהים. האיש אוחז במקל הליכה עם ראש כדור זהוב:

תווי פניו לא היו יוצאי דופן כמו בגדיו. הוא לא היה צעיר, אבל גם לא מבוגר מאד. הוא לא היה נאה אבל גם לא מכוער. גבותיו היו עבותות וברורות, ובלחייו סומק בריא. פניו היו מבריקים באופן מוזר ולא היה לו זקן. עיניו היו מצומצמות, ועל שפתיו ריחף משהו הדומה לחיוך קריר. פנים שקשה לזכור אותם. לפני שמביטים בפנים, העיניים נודדות אל הלבוש המיוחד. אם היה מופיע בבגדים אחרים אפשר שלא היה ניתן לזהות אותו כלל.

זהו ג'וני ווקר. לא האמיתי, מהוויסקי, הוא רק לווה "ללא רשות, אם כי בתודה, את השם וההופעה המופיעים על התווית. הופעה ושם, אין מה לומר, הם דברים נחוצים." ג'וני ווקר מורה לנאקאטה-סאן לגשת למקרר:

המקרר, הצבוע צבע אבוקדו, היה גבוה מנאקאטה-סאן עצמו. כשפתח את הדלת נשמע קול נקישה יבש של מתג התרמוסטט, וקול המנוע גבר. מתוך המקרר נשפך עשן לבן כמו ערפל. צדו השמאלי של המקרר היה המקפיא, ונראה כי הוא קבוע על מעלה נמוכה במיוחד.
בתוך המקפיא היו מסודרים בקפידה כעשרים עצמים עגולים כפירות. חוץ מזה לא היה שם דבר. נאקאטה-סאן התכופף, אימץ את עיניו והביט בהם. כשהתפזר האד הלבן הבחין נאקאטה-סאן כי אין אלה פירות כלל. אלה היו ראשי חתולים.

מתברר שג'וני ווקר רוצח חתולים כדי לבנות חליל מנשמותיהם. הוא רוצה שנאקאטה-סאן יהרוג אותו. הוא נותן לו בחירה ("האין רוב הבחירות בלתי הגיוניות?"), או שנאקאטה-סאן יהרוג אותו או, שג'וני ווקר יהרוג חתולים נוספים שלכד בשק של עור. ומיד הוא נערך למלאכה. הוא שורק את שיר הגמדים "היי-הו" מתוך שלגייה של וולט דיסני, בזמן שהוא שולף כלים שונים ומשונים, מאזמלי מנתחים מנצנצים בלבן בוהק ועד שקית זבל. אני אחסוך מכם את התיאור הקריר והפרטני של הזוועה ("נכון שאני זוכה לאכול לב טרי," אומר ג'וני ווקר לבסוף, "אבל בכל פעם אני צריך להיות כולי מגואל בדם. לא, ידי היא זו המכתימה את כל מצולות תבל, הופכת ירוק לאדום. זה ציטוט ממקבת. אמנם אצלי זה פחות נורא מאשר ב'מקבת', אבל אתה לא יודע כמה אני מוציא על ניקוי יבש. והרי הלבוש שלי מאד מיוחד. נכון שהיה נוח יותר ללבוש חלוק מנתחים ולהשתמש בכפפות, אבל זה בלתי אפשרי, עוד אחד מהכללים").

האחים גרים לא היו מתביישים בסצנה הזאת, שתלבושת ג'וני ווקר מוסיפה לה מסתורין של נשף מסיכות ומנה של ניכור מותגי.

החתול במגפיים, איור: גוסטב דורה. החתול במגפיים שלו כמו זינק מן התת-מודע. לתלבושתו יש זיקה מעורפלת לתלבושתו של ג'וני ווקר. נשף המסכות והמותג אינם סותרים את רוח האחים גרים של הדמות

פעם, במהלך טיפול בדמיון מודרך דרך אברי הגוף (כיוון שהגוף הוא המקום שבו קורית הנפש "נכנסים" לתוכו ורואים שם חזיונות ומתערבים בהם לשם ריפוי. מניין מגיעים החזיונות האלה? אין לי מושג. אבל הם מגיעים, לא רק אלי, לכל אחד), ראיתי את עצמי בכליות שלי, בתלבושת היידי כזאת עם סינר ושביס ופרצתי בצחוק. המטפלת לא הצטרפה לצחוקי. מאוחר יותר הסבירה לי שבמקום שבו יש כאב גדול אנשים מתחמקים ושמים מישהו אחר במקומם, לפעמים צריך להחליף שמונה פעמים כדי להגיע לאדם הנכון. ואני הייתי מקרה קל אמנם, כי לא הייתי ממש שונה, רק מחופשת.

בהמשך אותו סיור בכליות שדמה לחלום אף שהתרחש בהקיץ מוחלט – אני שומעת את הקולות המגיעים מהרחוב, ומזכירה לעצמי את שיעור הפסנתר של בני – אני מגיעה לדשא. המטפלת אומרת לסלק אותו. (יפיוף, היא מסבירה אחר כך), "מהר-מהר, מה יש מתחת?" – אדמה. (עוד יפיוף, לסלק), ומתחת? ("מהר מהר") ניילון. (לסלק – איטום), ומתחת? לוח ברזל כבד. (לסלק – זה כוח נגד – "אתה תהיה קשה? אני אהיה קשה כפליים!"), ומתחת ("מהר מהר") –
דם, אני אומרת, יש דם. והמטפלת: חפשי את הפצע, השריטה. על מה את מדברת, אני אומרת, זאת לא שריטה, זה אגם. מתחת לברזל יש מאגר תת קרקעי עצום של דם.
דם זה כאב. מי גרם לכאב הזה? היא שואלת. היא לא מספיקה לסיים את המשפט, ו-בום! כמו ג'ק-אין-דה-בוקס, כמו פקק מבקבוק שמפנייה – נורה אבא שלי מתוך האגם. צעיר וקפיצי ונקי מרבב, בגופו המוצק-רפוי הוא מזכיר את המנקין המוקפץ של פרנסיסקו דה גויה (יש לגלול מעט כדי להגיע לתמונה).

.

מתוך הסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'" – הקומה השבע וחצי שממנה נכנסים לתודעתו של ג'ון מלקוביץ'. ג'יי קיי רולינג היתה שם קודם עם רציף תשע ושלושת רבעי להוגוורטס.

.

ובחזרה לקפקא על החוף – הדמיון של מורקמי מחובר ישירות ללב, הרגש הוא שמזין ומעצב אותו. פול אוסטר למשל, ש- BLACK & WHITE מהטרילוגיה הניורקית שלו מציצים מעבר לכתפו של ג'וני ווקר – הוא הרבה יותר משחקי.
רוצח החתולים הוא הגירסא המזוקקת של אבי המסַפּר, כפי שעלתה באוב של התת-מודע בלי המיסוך הריאליסטי, ומשם היא דולפת בחזרה למציאות. כמו שאומר המספר במקום אחר, על מכונת ההוצאה להורג מ"מושבת העונשין" של קפקא: "מכונת ההוצאה להורג המורכבת הזאת, שתכליתה אינה ידועה, באמת התקיימה במציאות שמסביבי. היא לא מטאפורה או אלגוריה."

ואם לא מטפורה או אלגוריה – אז מה? קשה להגיד, זה כל כך חמקמק ודוחה סכמות. ומלבד זאת הארכתי מספיק. וגם הדברים האחרים לגמרי שרציתי לומר על מורקמי יידחו לפעם אחרת.

*

ועכשיו – תרועת חצוצרות!

למיטל שרון יש רומן ביכורים בשם שתיים, סיפור אהבה לסבי על קו ברלין תל אביב. אני מאד אוהבת את מיטל ואת הסיפור האמיתי והמזעזע של, המגזין האינטרנטי שלה ושל איתמר שאלתיאל. אני אוהבת את השילוב הייחודי בין סקרנות אינטלקטואלית, עכשוויות, חירות וטוב לב (כן, טוב-לב). ואני מנסה כבר מזמן, ללמוד ממיטל ריאליזם, איך זה יכול להכיל, להספיק; פעם תכננו פולמוס פנטזיה בהשראת הוויכוחים התיאולוגיים של ימי הביניים. מיטל היתה אמורה לייצג את הריאליזם כמובן.
יש ב"שתיים" אבחנות יפות ומדויקות (תודה מיוחדת על ההליכה הלסבית, משהו שמעולם לא הצלחתי להגדיר: "זו היתה הליכה של לסבית. אי אפשר ממש להסביר מה זה אומר, כי זה חלק ממשחק ארוך טווח שלסביות משחקות עם עצמן בנסיון אידיוטי אך מובן לזהות כמה שיותר לסביות בסביבתן, אבל העיקרון הוא להיראות כמו ילד בן שלוש-עשרה. משהו בנעיצת כריות האצבעות ברצפה וההתנדנדות עליהן עד שעקב הרגל זוכה גם הוא למדרך. זו הליכה שגורמת לך להיראות קצת כמו גורילה, כי בינתיים הזרועות מתנפנפות לכל הכיוונים, כי זה ידוע שכשאתה בן שלוש-עשרה הגוף שלך לא ממש מתואם עם עצמו.").
יש ב"שתיים" חיבוטי נפש וכובד ראש המועצם על ידי גילן הצעיר של אפרת ויעל הגיבורות (ההורים הם עדיין בעיקר "ההורים", אין די מרחק כדי לתפוס אותם כבני אדם).
ומעבר לכל יש בספר אהבה לדמויות ולבני אדם בכלל ("ואיך אפשר להתבייש ממני," אומרת יעל. "ממני?! הלא זה מה שטוב בי. שאף אחד לא צריך להתבייש ממני. אני אוהבת גופים. של כולם. תמיד יש בהם משהו משמח. ומשהו מכמיר לב. ומשהו נוקשה באופן מצחיק. ומשהו רך באופן משונה. יש להם שפה שלמה"), וזה משרה על "שתיים" מין תום וחסינות מפתיעה לציניות. אפילו אתל, האקסית המיתולוגית שבכל רומן אחר היתה משלמת על קסמיה במטבע של הנשמה יוצאת בשלום. זה נדיר.
ועל הריאליזם – אני עדיין חושבת. תגידו לי כשתקראו.

*

עוד באותו עניין

מכתב לאוהבי פנטסיה ומדע בדיוני (או מסע בעקבות חבל טבור ארוך במיוחד)

"כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו" – חמש הערות על פנטסיה

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

גיבורות ילדות – המוצא של הילדה אילת

גיבורות ילדות – מוכרת הגפרורים הקטנה

ועוד ועוד ועוד

Read Full Post »