Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קפה מילר’

שבת ב11 בבוקר, האולם הגדול ביותר של קולנוע לב היה מלא עד אפס מקום. כמה הערות על "פינה" של וים ונדרס:
(ספוילרים? כן, בטח. מי שרוצה לבוא בראש נקי, שיעצור פה).

*

עיניים עצומות לרווחה
פינה באוש יצרה את "קפה מילר" ב1978 ורקדה בו כמעט עד מותה בעיניים עצומות (שתיים מהרקדניות רוקדות בעיניים עצומות לתוך עשרות הכסאות המוצבים על הבמה, ואחד מן הרקדנים מפנה את הכסאות מדרכן בזינוקים התאבדותיים ומסדר אותם בחזרה). פעם, אחרי כמה חודשים של הפסקה – כך היא מספרת בסרטו של וים ונדרס – היא לא הצליחה לשחזר את התחושה הנכונה בריקוד. לקח לה זמן לאתר את הבעיה. הסתבר שההבדל הוא לאן היא מביטה מתחת לעפעפיים העצומים, אם היא מסתכלת כלפי מטה או נכחה. הפרט הקטנטן הזה התגלה כעולם ומלואו. (והשאלה המרחפת: לאן פינה מביטה עכשיו כשעיניה נעצמו לתמיד?)

פינה באוש, "קפה מילר"

*
זמן (1)
פינה באוש רקדה ב"קפה מילר" כמעט עד מותה. דומיניק מרסי עדיין רוקד ב"קפה מילר" גם אחרי מותה, כלומר יותר משלושים (30!) שנה באותו תפקיד. הדמויות הבודדות והמנוכרות המשתוקקות לאהבה נותרו צעירות אבל חלק מן הרקדנים המגלמים אותם הזדקנו. שערם האפיר ונקלש, הם צברו קמטים ונסיון חיים. זה מרגש וגם מוזר.
בהצגה "הכיתה המתה" של תדאוש קנטור, שחקנים מבוגרים וזקנים מגלמים ילדים בכיתת בית ספר (בלי להתחפש לילדים, כמות שהם). אצל קנטור הפער היה מכוון, ואילו כאן זה קרה מעצמו, עם הזמן.
זה בולט אפילו יותר בסצנה מהמופע "1980" שבו המון גברים בחליפות נוגעים באישה, צובטים את לחיה, מעסים את רגלה, מדגדגים אותה בבטן, כוססים את ציפורניה בשיניהם, וכן הלאה. הסצנה כלולה בסרטה התיעודי של שנטל אקרמן "יום אחד פינה שאלה…" (1983) וניתחתי אותה כאן. וים ונדרס חוזר ומצלם את הקטע עם אותה רקדנית (נזרת פנדרו  הנפלאה). כמעט שלושים שנה עברו, רוב הגברים התחלפו. אבל הזיכרון כמו נתקע באותה נקודה, באותו כאב. (כמו שאמרה לי פעם המטפלת בדמיון מודרך: "את רוצה כל החיים להסתובב עם קערת הדמעות שלך?") זה מוסיף כל כך הרבה עושר ופרספקטיבה וחומר למחשבה.

משמאל, דומיניק מרסי, מימין, וים ונדרס

*

תלת ממד
את קטעי התיאטרון מחול צילם וים ונדרס בטבע יפהפה, באתרים אורבניים תעשייתיים ובאולמות תיאטרון חדשים וריקים. דקות ארוכות של מחול באולמות ריקים. כל קטעי האולם מצולמים באלכסון, כך שהרצפה נראית לגמרי נוטה – אולי כדי להימנע מתחושת "תיאטרון מצולם", אולי כדי לערער עוד יותר את היציבות באיום וירטואלי של דרדור והחלקה. התוצאה מטרידה: הכסאות הריקים הרצפות הנוטות, ביחד עם רקדנים שנראים דקים מדי כאילו הוצרו, והנופך הסינתטי של התלת-מימד (הסרט בתלת-מימד, משום מה), מצטרפים למין וירטואליות משונה על גבול ההדמייה. לונדרס יש קטע עם עתידנות, אני זוכרת את זה עוד מ"עד קצה העולם", ובכל זאת.

*

דקה דומִייה
הסרט נוצר מיד אחרי מותה הפתאומי של פינה באוש. וונדרס זורע בו צילומי תקריב של רקדנים, אחד בכל פעם כשברקע נשמע קולו של הרקדן, מדבר על פינה. מעבר לפלא של ריבוי השפות (מגדל בבל אמיתי), הקלישאה הקולנועית הופכת את הטקסטים למחשבות ואת הסרט למין אזכרה שבה כל רקדן מהרהר ונזכר ברגע שלו עם פינה באוש.

*
זמן (2)
אחת הרקדניות אומרת שפינה הביטה בה במשך עשרים ושתיים שנים. יותר ממה שהוריה הביטו בה.

*

אל עפר
הן מונחות ברווחים שווים זו מזו; מעין תיבות ענקיות כמו של פירטים, מלאות בעפר, כָּבוּל. הפועלים מרוקנים אותן כדי להכין את הבמה ל"פולחן האביב". רגע מצמרר. איכשהו בגלל מותה של פינה הוא נטען בקבורה ועפר קדוש. ועוד יותר לקראת הסוף, כשאחת הרקדניות נועצת את חפירה בתלולית עפר, שוב ושוב, ושופכת על ראשה של רקדנית אחרת, מתקדמת איתה ו"קוברת" אותה בעודה רוקדת.

*

חג העלייה
הסרט מסתיים בסרט שחור לבן שמוקרן באולם ריק; פינה רוקדת ותוך כדי ריקוד היא מניעה את זרועה כמנפנפת לשלום ונמוגה. ואז מסך ההקרנה הלבן מתרומם (כאילו נשמתה עולה השמיימה). נדמה לי שגם וונדרס נבהל. כדי לרכך הוא שתל עוד ריקוד של חולין באמצע הכותרות.

*

מה הפריע לי בסרט? לוונדרס יש נטייה לרגשנות לפעמים, שמתערבבת ביראת הכבוד שלו לפינה באוש. זה צירוף מסוכן, כמו אלכוהול ותרופות. באוש לא זקוקה לכַּן כדי לזהור. ומותה הצמוד לא השאיר לו שהות לעכל ולנשום.
אז כדאי או לא כדאי? כמובן שכן! בייחוד למי שלא ממש מכיר את פינה באוש. וגם למי שכן מכיר, זה אירוע פרידה עם המון רגעי מחול יפהפיים קורעי לב מצחיקים (אבל "יום אחד פינה שאלה…" של שנטל אקרמן עדיין נותר הסרט הטוב ביותר על פינה באוש.) ותחזרו להגיד איך היה.

*

למטה, קטע מתוך פולחן האביב בביצוע ישן ישן. ב"פינה" של וים ונדרס יש הרבה פולחן האביב, אבל ליהוק אחר ורצפה נוטה.

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה

*

טריילר ותמונות מהסרט של וים ונדרס

Read Full Post »

למעלה – מתוך ראשס בבצוע להקת המחול האמריקאית פילובולוס. קטע מהתחלת המופע, ומסרט האנימציה שבאמצע. את האיש עם המזוודה מגלם רקדן צעיר כי זה מה שיש בפילובולוס, אבל ענבל פינטו ואבשלום פולק ייעדו את התפקיד מלכתחילה לצביקה פישזון המבוגר והמקריח המופיע בגירסא הישראלית.

בסרטון התחתון – באלט הכסאות מתוך החלק השני של ראשס בבצוע להקת המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק.

ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק הוא תיאטרון מחול מינימליסטי ופיוטי. הוא נוצר במקור בשיתוף עם רובי ברנט מלהקת המחול האמריקאית "פילובולוס" ובהזמנתה. בשורות הבאות אציע כמה מפתחות להבנת המבנה, התחביר והשפה התנועתית והתיאטרלית של ראשס.
המפתחות אינם אמורים להחליף או להגביל את הפרשנות האישית של כל צופה. לשם המופע – "ראשס" – יש כמה מובנים באנגלית, ומכולם כיוונו היוצרים ל"ראשס" כחומר גלם של קולנוע, אותם קטעים מצולמים שמהם עורכים את הסרט. ובהמשך לדימוי הזה – ענבל פינטו ואבשלום פולק מספקים את חומרי הגלם, אבל "הסרט" הסופי "נערך" בעצם על ידי כל צופה וצופה. הוא זה שמחבר את הדימויים בראשו ונותן להם את המשמעות הסופית.

זאת ועוד: בהמשך הרשומה משובצים איזכורים (בעיקר תמונות) של יצירות אמנות מתחומים שונים: פיסול, תיאטרון, מחול, ציור ושירה. אלה אינן יצירות שמהן צמחה העבודה, אלא להפך – יצירות שממשיכות, מפַתחות ומאירות נושאים ומוטיבים שעלו בדיון. כי ראשס, כמו כל יצירת אמנות, אינה מערכת סגורה ואוטונומית, אלא צומת שממנה מובילות דרכים ליצירות אחרות. אני מציעה כמה, ואתם מוזמנים להוסיף משלכם. זו דרך טובה ומהנה "להשתמש" ביצירה.

מה רואים (תקציר למי שלא ראה, או למי שרוצה להיזכר)
המופע נפתח (כפי שרואים בסרטון הראשון) בעיגול אור מוקף בשנים עשר כסאות עץ פשוטים כמו של גן ילדים, יש שישה משתתפים: איש מבוגר עם מזוודה, שלושה רקדנים, ועוד שתי רקדניות הנעות כמעט לכל אורך המופע כשתי אחיות תאומות. השישה פועלים בתוך העיגול ויוצרים דימויים הזויים, מחויכים וקצת מלנכוליים (שעל כמה מהם אתעכב בהמשך).
בשלב מסוים האיש מניח את המזוודה במרכז הבמה וכל שאר הרקדנים כאילו צוללים לתוכה. האיש מכסה אותם ושוכב לישון. ומיד מתרוממת השמיכה והופכת למסך קולנוע שעליו מוקרן סרט אנימציה. כשהסרט מסתיים כולם קמים, אחד הרקדנים מסחרר כסא כמו סביבון, ומשם מתפתח מעין באלט של כסאות המופעלים על ידי הרקדנים. הבאלט חורג מגבולות המעגל. האיש מתיישב לרגע והרקדנים מפילים אותו ועורמים עליו המון כסאות. הם בוחרים באחת "האחיות" ומבצעים איתה מעין באלט על הקרח. האיש מתרומם עם כל הכסאות, צועד למרכז הזירה ומתמוטט, וקצת אחר כך הוא בכל זאת משתחרר מהכסאות ונעמד על אחד מהם. האחות הדחויה מטפסת על גופו. הרקדנים האחרים מסדרים את הכסאות למעין מסלול מתפתל שעליו האיש צועד עם משאו. בסופו של דבר הרקדנים מפרקים את המסלול, ורק האיש והאחות הכרוכה עליו נותרים על כסא בודד באמצע הבמה. היא מושיטה את ידה לנורה התלויה מעל מרכז הבמה ומכבה את האור. סוף.

בין דימוי למופשט
ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק הוא מופע לששה רקדנים ושנים עשר כסאות. בהקדמה לספרו "פצפונת ואנטון" מדבר קסטנר על הקיום הכפול של מקל המשמש למשחק ילדים; כשילד רוכב עליו וקורא "דיו דיו" הוא הופך לסוס, ובו בזמן הוא בסך הכל מקל. ראשס מבוסס על המבט הכפול (או אולי המשולש – כשמדובר בכסאות) הזה: הכסאות משמשים לישיבה, הם מתחברים לאנשים ויוצרים דימויים מצחיקים ופיוטיים, ובו בזמן הם משמשים כ"קוביות" משחק, שמהן מרכיבים הרקדנים צורות ומסלולים, עיגולים שמתחרזים עם הזירה העגולה וקווים שחותכים אותה. כי בתשתית של כל תיאטרון מחול נמצא משחק גיאומטרי מופשט, שממנו צומחים הדימויים ואליו הם שבים.  

בתמונה מעל: הכסא כמשחק של צורות – כסא וצלו שיצר הבמאי האמריקאי רוברט וילסון למופע Parzival, 1987

בתמונה מעל: שרטוט המתאר ריקוד שיצר אוסקר שלמר (פסל שעמד בראש המחלקה לתיאטרון בבאוהאוס בשנות העשרים של המאה הקודמת). השירטוט מחצין את התבנית הגיאומטרית המופשטת של כל מופע מחול (וגם תיאטרון כשהוא טוב, אבל זה כבר נושא אחר).

ילדות וזיקנה
חמישה מן הרקדנים של ראשס לבושים בשחור (וקצת לבן ואפור). הששי, המבוגר, לבוש בפרַאק כתום. כשבוחנים את הפראק בשנית מתברר שמדובר בגטקס: גופייה ארוכה מחוברת לתחתונים ארוכים עם פתח החתלה כמו אצל תינוק. האיש לובש את הגופיה, הרגליים הריקות של התחתונים משתרכות מאחוריו כמו זנבות של פרַאק.
הערבוב המחויך בין ילדות לזיקנה מתקיים לכל אורך העבודה; הרקדנים הכפופים והרועדים לעיתים, מטקסים עצה ופועלים בחשיבות מגוחכת; ("חשבנו על חכמי חלם," אומרים ענבל פינטו ואבשלום פולק).
אבל כובד הראש המצחיק והעסקני, אופייני גם לילדי גן המחקים את עולם המבוגרים; כמו הרקדנים גם הילדים בונים עולמות מהכסאות הפשוטים של הגן. הכוריאוגרפיה של ראשס נראית לעתים כמו  משחק-כסאות (כסאות מוסיקליים) שיצא משליטה. גם הצבעים הנקיים והגרפיים של התאורה: צהוב, אדום, כחול, ירוק, תומכים בילדותיות לעומת הלבוש הכהה והמבוגר של הרקדנים.


שעון רצפה שיצר האמן ויטו אקונצ'י ב1889 בשיקגו. הספרות משמשות כספסלים. מחוג הדקות הארוך הודף מן הספסל את כל מי שיושב למעלה משעה.

זמן כסאות
עיגול האור שבו מתרחש המופע הוא גם לוח שעון המוקף בשנים-עשר כסאות (שעות). זמן הכסאות הוא סוריאליסטי ונזיל. דימוי השעון מספק השראה לשלל פעולות ותנועות; הרקדנים נעים כמטוטלות וכמחוגים, ומפעילים זה את זה כמו גלגלי שיניים: תנועה של אחד מייצרת תנועה של אחר.

פְּרוקי-רגליים
ראשס נפתח בזמזום של יתוש ש"האחיות" מוחצות אל מצחן. פה ושם מבליחים הרקדנים בדמות חרקים ופרוקי רגליים כמו עכבישים וסרטנים. הם חולפים בריצה או מתהפכים אל גבם בידיים ורגליים מורמות כמו חיפושיות מתות.

הכסא כדימוי, כהכלאה בין חי לדומם – כסא שיצר הבמאי האמריקאי רוברט וילסון למופע
The meek girl, 1994

מעין סיפור (א)
בעצם אפשר לתרגם את ראשס למעין סיפור: האיש עם המזוודה, הדמות היוצאת דופן מבין השש, הוא הגיבור הנודד של הסיפור; הנורה התלויה במרכז הזירה פועלת על "חשמל" שנלקח מראשו בראשית המופע (ראו בסרטון העליון). כל הרקדנים האחרים והדימויים שהם יוצרים הם דברים שהוא רואה בדרכו / בחייו.
בלילה, כשהוא שוכב לישון, כולם צוללים אמנם למזוודה של תודעתו. השמיכה המכסה אותם מתרוממת הופכת למסך שעליו מוקרן חלומו (סרט האנימציה).
החלום הוא רצף אסוציאטיבי של דימויים מהחי, הצומח והדומם, שפורץ מראשו באופן הישיר ביותר, כמו בקומיקס; למשל מחושים ש"צומחים" מראשו מסתלסלים ומסתעפים לכלי דם של ריאות, לזוג צמחים תאומים, לבית צלעות שהופך לפרפר מעופף שנלכד בקורי עכביש. הרמשים כמו מעלים אל פני השטח את ההבלחות החרקיות שראה בדרכו. הפרפרים המרחפים בחלומו מייצגים את עיקרון הגלגול, המטמורפוזה.
החלום מעבד את "העבר" (מה שהנודד כבר ראה), אבל אפילו יותר מזה, הוא מנחש את העתיד; הכסאות המופיעים בחלום מצמיחים ענפים, כנפיים ואברים אנושיים מכינים את המטמורפוזות שעוברים הכסאות בחלקו השני של המופע, והופכות את ראשס למחקר קטן שעורכים ענבל פינטו ואבשלום פולק על הזיקה בין אדם לכסא, ועל כך – בהמשך. 

האישה ששרפרף דבוק לאחוריה – מתוך אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

כמה מילים על כסאות ואנשים
אחת הדמויות באויסטר עבודה מוקדמת של ענבל פינטו ואבשלום פולק, היא אישה ששרפרף דבוק לאחוריה כמין אבר נוסף: השרפרף מייצג את הצורך שלה בביטחון ואת הפחד ש"לא יישאר לה מקום", ומשמש גם כ"שִריון אחורי" כנגד תקיפות מיניות.

כסאות, אולי יותר מכל רהיט אחר, אוצרים בתוכם את הנוכחות האנושית. מחזאי האבסורד יונסקו כתב מחזה בשם "הכסאות" על זוג זקנים החיים בבית מוקף מים. בערב שבו מתרחש המחזה הם מחכים לאורחים חשובים כדי להשמיע להם את בשורתו של הזקן. הם מסדרים עוד ועוד כסאות למוזמנים הזורמים לאולם, אלא שאין שום אורחים, רק כסאות שאיתם משוחחים בני הזוג בלבביות.

"קפה מילר" (גרמניה, 1975) של פינה באוש, הכוהנת הגדולה של תיאטרון המחול, מתרחש בבית קפה נטוש. לכסאות הריקים יש נוכחות רפאית. הדמויות רוקדות לתוכם בעיניים עצומות. אחד הגברים מזנק כל הזמן כדי לפנות את הכסאות מדרכן, ואחר כך מנסה להשיב את הסדר על כנו. החבטות של הכסאות הנופלים מחרישות לרגעים את המוסיקה העצובה המלווה את המופע. נוף הכסאות האלים והשביר הוא נוף פנימי, הקפה שבחלום או שבנפש.

ובחזרה לראשס: אחרי שהנווד מקיץ משנתו, גם הרקדנים נחלצים מהמזוודה שלו. אחד מהם מתיישב במרכז הזירה, מעמיד כסא על רגל אחת ומסובב אותו כמו סביבון. התנופה הצנטריפוגלית שהוא יוצר פורצת את גבולות המעגל ומתניעה באלט של כסאות: כל רקדן מפעיל שני כסאות ש"מסתדרים" בשורות ובמעגלים, מתרוממים ונוחתים בגלים (בסרטון השני מלמעלה).
במהלך באלט-הכסאות הנווד מתעייף ויושב לנוח. הרקדנים האחרים מפילים אותו מהכסא ועורמים עליו עוד ועוד כסאות (גופות?), גַּלעֵד של כסאות שמתחתיו הוא קבור. ופתאום הוא מתרומם כמין פרנקנשטיין, גולם, הכלאה בין אדם לכסא, ספק צועד ספק נגרר עם הכסאות וקורס באמצע הזירה.

למעלה – איש-הכסאות מראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק.
מתחת – שיירת הרהיטים בציורו של יוסל ברגנר היא שיירת היהודים הגולים והנודדים. נזכרתי בה בגלל חכמי חלם, בגלל ההאנשה של הכסאות במופע, ובגלל הקטע שבו הם נערמים כמו גופות על דמות הנודד.

שיר אושר
האנשת הכסאות של ראשס מתרחשת במקביל להחפצת (מלשון חפץ) האנשים: בשלב מסוים הבמה מוארת בכחול והופכת למעין זירת החלקה על הקרח. שלושה רקדנים מסחררים עליה את האחות הנבחרת. הרקדנית אינה נעה כמו אישה אלא יותר כמו בובה מכנית קסומה ונוּקשה של תיבות נגינה. התנועה בין החי לדומם היא דו כיוונית – גם הרקדן הוא קצת חפץ, וגם הכסא הוא קצת חי. כמו שכתב רוני סומק ב"שיר אושר":

אנחנו מֻנָּחים על העוגה
כמו בֻּבוֹת חתן כלה.
גם אם תבוא הסכין
ננסה להִשָּאֵר בְּאותה הפרוסה.
סומק כמו ענבל פינטו ואבשלום פולק מנפיש את בובות החתן והכלה, ובו בזמן גם מחפיץ (מלשון חפץ) את הקיום האנושי.

אנימציה בימתית
סרט האנימציה אינו מתייחס רק לתוכן של ראשס אלא נדבר גם עם הצורה שלו. בפתיחה הזכרתי את שם היצירה, ואת חופש הצפייה שהוא מציע. התרומה של האנימציה למופע היא אפילו יותר ספציפית. היא משמשת מודל והשראה למופע כולו:
סרט אנימציה אינו מחויב לכללי המציאות. מעצם טבעו הוא נותן יותר מרחב לדמיון, למשחק ולהמצאה המאפיינים את ראשס. בסרט ריאליסטי הנוף אינו משתנה מתחת לרגלי הדמויות (אלא במקרים קיצוניים של רעידת אדמה וכדומה). "הנופים" של ראשס לעומת זאת, משתנים כמו בסרט אנימציה; אחרי שהנווד נחלץ מערימת הכסאות, הוא נעמד על אחד מהם במרכז הזירה, וחבריו מחברים את הכסאות למין מסלול, דרך שעליה הוא צועד (עם האחות הדחויה שטיפסה עליו). אפשר לומר שהרקדנים "מציירים" את הדרך, כסא אחרי כסא, "פריים" אחרי "פריים", כמו בסרט אנימציה. הדרך מתארכת, מתעקלת ולבסוף מתקצרת. הבמה של ראשס פושטת ולובשת צורה. הכסאות אינם רק הגיבורים אלא גם התפאורה. ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כתב שאול טשרניחובסקי).

פסל של נחום טבת, הדובה הגדולה (עם ליקוי) 1884 – הכסאות כאן הופכים לנוף שמיימי מבלי להפסיק להיות כסאות.

סיפור סיני מספר על ג'ואנג ג'ו שחלם שהוא פרפר. הוא ריחף ממקום למקום לא ידע שהוא ג'ו. כשהתעורר לא ידע אם הוא ג'ו שחלם שהוא פרפר או פרפר שחולם שהוא ג'ו.
גם ב"ראשס" לא תמיד ברור מי החולם ומי החלום, אם שברי החלומות הנרקמים על הבמה שייכים לאנשים או לכסאות.

מעין סיפור (סוף)
הדרך מתעקלת ומובילה את הנווד ואת האחות הדחויה שעדיין כרוכה על גופו (כמו אותו זקן שהתנחל על כתפיו של סינבד באחד מסיפורי אלף לילה ולילה) אל מרכז הזירה. הכסאות נגרעים ממנה בזה אחר זה כמו במשחק הכסאות. הכסא שעליו הוא ניצב נותר כמו אי בודד במרכז. הרקדנית מתמתחת, שולחת יד ומכבה את האור. האם הגיבור מת ועלה השמיימה? ייתכן. וכך או אחרת הבמה, כלומר תודעתו, הוחשכה. ההצגה הסתיימה.


מאמר זה נכתב במקור עבור "סל תרבות" כחומר הכנה לצפייה במופע ולדיון שאחרי.

עוד על תיאטרון מחול באתר. למשל –

האיש, האישה והחיה – על אוהבים אש של יסמין גודר

פינה באוש – הסוד

על עבודות נוספות של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על אויסטר

על שייקר

Read Full Post »

הו הניחו לי לבכות, לבכות לעולמים
עיני לא יקדמו עוד את פני השינה
אסתיר את עצמי מעין היום
ואאנח, כן אאנח את נפשי לדרכה
הוא איננו, הוא איננו, אבַכּה את אבדנו
ולעולם לא אראה אותו עוד

אלה הן מילות האריָה מתוך "מלכת הפיות" של פרסל המופיעה בפסקול של "קפה מילר". שתי הנשים היחיפות הלבושות בכותנות רוקדות לקולה. כפות ידיהן נחות לרגע על הלב, זרועותיהן נפרשות וצונחות או מתקפלות בתנועה רכה, גלית, כמו בגד שנסחף בנהר, כמו ענפי ליבנה.
הכוריאוגרף מישל פוקין (1880-1942) בן טיפוחיו של סרגיי דיאגילב, טען כי הליריות של הבלרינות הרוסיות נובעת מההשפעה הלא-מודעת של יערות הליבנה של מולדתן. ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו…" כתב טשרניחובסקי.)

השפה התנועתית של באוש אכן טבועה בחותמו של הבאלט הקלאסי. ככל הידוע לי הלהקה עדיין מתחילה את יומה בשיעור באלט. ומצד שני יש לכל תנועה מקור רגשי מובהק, ופינה אף אמרה שאינה מתעניינת בתנועה עצמה אלא בסיבות להווצרותה, הצהרה שלא היתה מביישת איש תיאטרון כמו סטניסלבסקי הרחוק ככל האפשר מן הפורמליות הקלאסית.

כשהזמרת אתי בן זקן למדה את הכוריאוגרפיה של האריָה בשעתו (היא החליטה כפי שסיפרתי בפרק הקודם, לבצע את הכוריאוגרפיה של באוש תוך כדי שירה חיה), עזרתי לה קצת למצוא את הסבטקסט הספציפי של כל תנועה – כלומר את המקור הרגשי שלה, ושוב ושוב עלו בדעתנו פסוקי תהילים כמו "ממעמקים קראתיך יי" או "בדמעתי ערשׂי אַמְסֶה". לאט לאט התברר שמוקד התנועה הוא הלב, החזה. הזרועות מסמנות עליו איקס גדול, כפות הידיים מתעכבות עליו לרגע בתנועה של ליטוף או של מחיקה, ופתאום הרקדניות כמו מאבדות שליטה, מסתובבות סביב עצמן, ידיהן מתנופפות בפראות בהתרסה, הן נחבטות בקיר וקורסות כשרגליהן הקשויות כרגלי גוויה מזדקרות מעט מן הריצפה, או מדדות לפנים בזרועות מושטות של סהרוריות, כפות ידיהן ההפוכות המופנות כלפי מעלה חושפות את האיזור האובדני שבו חותכים את הוורידים.

לכבוד הביצוע החי כתב המלחין איתן שטיינברג עיבוד מיוחד לאבוב ושלושה כלי-קשת שליוו את השירה.
"האריָה כתובה כקינה," אומרת אתי בן זקן, "בצורה שהייתה מאד מקובלת בתקופת הבארוק: הכלים הנמוכים של התזמורת מנגנים מנגינה בת שמונה תיבות בלבד, החוזרת על עצמה לכל אורך האריָה. המנגינה בנויה מ'צעדים' קטנים – מרווחים של חצי טון וטון – שמופיעים תמיד בירידה, דבר שיוצר מתח וכובד, מעין המחשה מוסיקלית של הדמעות הזולגות. ההרמוניה המורכבת והקו הקולי היפהפה מותאמים לתבנית הבס החוזרת על עצמה שוב ושוב. החלוקה הזאת קיימת גם בתנועה: תנועות הידיים מתעגלות בחלל כמו המנגינה בקו הקולי, אך שאר הגוף, ובעיקר האגן והרגליים, כובלים מטה בצעדים קטנים של כאב עצור. מבחינת הפראזות והבנייה הדרמטית, הריקוד ממש עזר לשירה. (הלוואי ובאוש הייתה מחברת כוריאוגרפיות לכל היצירות ברפרטואר שלי…" היא נאנחת.) "בכוריאוגרפיה היו אפילו אתנחתות קלות לנשימה ולמנוחה."

הביצוע הקולי של אתי היה נפלא. החן הטבעי שלה והדיוק הרגשי בכל תנועה חיפו על החסך המסוים בטכניקה הריקודית. הקול והתנועה התחברו בצורה מושלמת. אבל זה היה… שונה. זה היה אתי בן זקן ולא פינה באוש.

לקח לי זמן לאתר את ההבדל. בהתחלה אמרתי לעצמי שזה פשוט הבדל "דקדוקי" הקשור לנקודת המבט: בשני המקרים האריָה מביעה את כאבן של הדמויות. פינה פשוט בחרה לספר עליו בגוף שלישי. היא השתמשה באריָה המוקלטת כבקולה של מספרת סמויה המתבוננת בדמויות מבחוץ. אתי הפכה אותה בחזרה למונולוג המוּשר בגוף ראשון, כמו באופרה.

ואז נזכרתי בשתי הפעמים שראיתי את "קפה מילר". הפעם הראשונה היתה ב-1981 בתכנית משותפת עם "פולחן האביב" ועם יצירה נשכחת למחצה בשם "האביב השני". יחסי הציבור היו מכוונים לפולחן האביב, מה שגרם לי להתמקד ביתר שאת ב"קפה מילר" היותר חתרני ומופשט ומנוכר. והן אמנם נחרתו בזכרוני שלוש הנשים האלה: שתי הליריות בכותנותיהן הדהויות, והג'ינג'ית המהוססת-מבוהלת-מצחיקה המתקרבת ונסוגה על עקביה המטופפים. היא היתה צבעונית להפליא בנעלי העקב האדומות שלה ובשמלה התכולה שהבליחה שוב ושוב מן המעיל הכבד. חלפו שנים עד שראיתי את "קפה מילר" בפעם השנייה, ונדהמתי לגלות שהיו שם גם גברים. שלושה גברים! הבדידות והניכור פשוט מחקו אותם מזכרוני.

מה שמחזיר אותי להפרדה בין הדמות לקולה. נדמה לי שגם לו יכלו הרקדנים של פינה באוש לשיר, היא עדיין היתה בוחרת במוסיקה מוקלטת. ההפרדה מבטאת את הניתוק של הדמות מעצמה, את הפיצול הפנימי שלה. המרחק בין הגוף לקולו מאפיל על המרחק בינה לבין האהוב הבלתי מושג. ההתאמה המושלמת בין הקול לתנועה רק מדגישה את האבסורד, את הכאב הקר של הניכור.
בביצוע החי של אתי היה עצב עמוק, אבל גם חי וישיר ואותנטי. הוא כאילו איחה את הסדק הפנימי, את הגעגוע לשלמות האבודה שהיתה קיימת אולי, אי אז בילדות.

מעין נספח: על הדמות וקולה בתיאטרון הבובות
אם כבר מדברים על הדמות וקולה – זו ההזדמנות להביא זכרון ילדות של סרגיי אוברזצוב (1901-1992) מאבות תיאטרון הבובות העכשווי. הסיפור מופיע באוטוביוגרפיה האמנותית שלו – "מקצועי" (כלומר המקצוע שלי) והוא מאזן בדרכו את זכרונות הילדות של סטניסלבסקי.
כשמלאו לאוברזצוב שש שנים, הוא צפה באופרה הראשונה בחייו והוקסם ממקלו של מנצח התזמורת. "תנועות המקל הקטן," הוא מספר, "התאימו בדיוק לצלילי התזמורת. החלטתי שהקולות בוקעים מן המקל עצמו. ניסיתי להסביר זאת לאומנת שלי ומאד נפגעתי כשלא השתכנעה…"
ואגב – ההפרדה הגלויה בין הדמות לקולה התקיימה כבר במסורות עתיקות של תיאטרון בובות; המספר שמפיק את קולותיהן של בובות הבּוּנְרָקוּ, תיאטרון הבובות היפני המסורתי, יושב על במה נפרדת בצד במת הבובות.

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד – מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה על הדקדוק הפנימי של יצירתה, איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו  בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר ועל כוחה של פעולה אמיתית

Read Full Post »

זהו קטע מיצירתה של פינה באוש "קפה מילר" (1975); שלושה רקדנים ושלוש רקדניות, ביניהן פינה עצמה, זה התפקיד היחיד שהיא עדיין רוקדת, עד היום, לפי מיטב ידיעתי, למעלה משלושים שנה. (בסרט משולב ראיון קצרצר שבו היא מתייחסת לזה.) המופע מבוסס על זכרונות הילדות שלה מבית הקפה של הוריה בזולינגן. על פי האגדה היא שיחקה מתחת לשולחנות ומשם עקבה אחרי היחסים שנרקמו בין הלקוחות וקלטה את העצב, הבדידות, הניכור והכמיהה לאהבה. "קפה מילר" הוא יצירת מפתח מבחינת התוכן והצורה. לא שאפשר להפריד אצל פינה, זו גדולתה.ונתחיל בכסאות המסודרים על הבמה. עשרות כסאות שכמה מן הדמויות רוקדות לתוכם באמוק ובשיכחה עצמית, או סתם בעיניים עצומות. אחד הגברים, בתפקיד כפוי טובה של מלצר, מזנק ומעיף את הכסאות מדרכם ברגע האחרון ואחר כך מסדר אותם בחזרה. אף אחת מהדמויות אינה מתייחסת אליו. הן ממשיכות לרקוד בין הכסאות המתמוטטים, בין החבטות המחרישות את המוסיקה קורעת הלב המתנגנת ברקע, אריות מתוך "דידו ואניאס" ומתוך "מלכת הפיות" של פרסל.כשידידתי, הזמרת הנפלאה אתי בן זקן, למדה בבית ספר לתיאטרון חזותי, היא החליטה לרקוד קטע מן הכוריאוגרפיה המקורית תוך כדי ביצוע חי של האריה מ"מלכת הפיות". על הניסיון המרתק הזה ארחיב בפרק הבא בסדרה, אבל אני זוכרת היטב את החבּוּרוּת והפנסים שחטפה מהכסאות בכל פעם שג'וזף שפרינצק בתפקיד המלצר, פיגר בפינוי הכסאות.

הכסאות של "קפה מילר" אמיתיים. הרעש שהם עושים הוא אמיתי. הדיפתם אינה משחק ב"כאילו" אלא פעולה אמיתית עם השלכות אמיתיות על הרקדנים.

"לו אפשר היה לשוות לפרח מלאכותי," כותב פרידריך שילר, "מראית עין מושלמת של טבעיות. לו ניתן היה להעלות את חיקויו של הנאיבי בתרבות לשיא האשלייה, או-אז הגילוי כי מדובר בחיקוי היה הורס לחלוטין את ההרגשה עליה דובר כאן. מכך מסתבר כי סוג זה של הנאה מן הטבע איננו אסתטי אלא מוסרי."

שילר מדבר על הטבע, אבל אפשר להחיל את התובנה שלו על כל דבר מזוייף לעומת הדבר האמיתי, בין אם מדובר בתכשיט או בפעולה של שחקן. לאמת יש עוצמה משלה, פיסית וגם מוסרית. וכשמדובר בתיאטרון יש לה גם עוצמה בימתית.

סטניסלבסקי (מימין) עם נמירוביץ' דנצ'נקו, בן זוגו האמנותי. סטניסלבסקי הוא האנטיכרייסט מבחינתי, ובכל זאת היו לו כמה תובנות

קונסטנטין סרגייוויץ' סטניסלבסקי 1863-1938,היה שחקן ובמאי רוסי שפיתח שיטת משחק הקרויה על שמו. השיטה ממשיכה להשפיע גם היום על תפיסת המשחק והתיאטרון בארץ ובעולם. באוטוביוגרפיה שלו "חיי באמנות" הוא מספר זיכרון ילדות מוקדם מגיל שלוש או ארבע; זו היתה הפעם הראשונה שלו על במה. הוא שיחק את דמות החורף בסדרת תמונות חיות של עונות השנה. הוטל עליו לשבת מתחת לאשוח גדוע עטוף בשלג מצמר גפן, מכורבל בפרוות. הוא לא הבין לאן עליו להביט ומה עליו לעשות. בסוף ההצגה הוא היה אמור לתחוב קיסם לתוך מדורה שיוצגה על ידי ערימת זרדים שנר דולק חבוי בתוכה. "רק בכאילו," הסבירו לו. ובמילותיו שלו:
"אסרו עלי תכלית איסור להגיש את הקיסם אל האש. כל זה נראה בעיני נטול הגיון. למה ה'כאילו' הזה, בשעה שאני יכול באמת לשים את גזר העץ לתוך המדורה?" ובלי היסוס הוא אכן הושיט את הקיסם לאש: "נדמה היה לי כי זוהי פעולה טבעית ומלאת הגיון, וטבעי מזה היה כשהוצת צמר הגפן ועלתה שלהבת. הכל נבהלו והקימו קול צעקה. חטפוני ונשאוני דרך החצר הביתה לחדר הילדים…"
והלקח? הפוך ממה שהייתם חושבים: "מאותו נשף," הוא כותב, "חיים בקרבי הרשמים הנעימים של הצלחה, שָׁהות מנומקת ומלאת פעולה על הבמה, [כלומר – הצתה!] ומאידך גיסא – שמורה בזכרוני חרפת המפלה, רגש אי הנוחות הבא מתוך חוסר פעולה וישיבה נטולת הגיון בפני קהל הצופים."

שתי המסקנות משלימות זו את זו: השימוש בחפץ האמיתי ואפילו המסוכן עדיף על כל "כאילו", ופעולה קונקרטית אמיתית היא מתנה לשחקן.
את שתי התובנות הללו אימצה פינה באוש באופן מלא.
אבל בנקודה הזאת בדיוק מתפצלת תפיסת התיאטרון של השניים; אמונתו של סטניסלבסקי בדבר האמיתי היא מוחלטת וקצת ילדותית; כמה שיותר טוב יותר. כשהעלה יונים הומיות לבמה (ויש אומרים צרצרים) כדי להמחיש את האווירה הכפרית של "גן הדובדבנים", איים צ'כוב המעוצבן לכתוב מחזה שיתחיל במילים:
"מה נפלא. מה שקט! אין שומעים את הציפורים, את הכלבים, את הקוקיות, את הינשופים, הזמיר, השעון ואת הפעמונים, אף קולו של צרצר אחד אינו נשמע."
"אבן זו," מודה סטניסלבסקי בעצב, "היתה מכוונת לעברי."

לכך בדיוק כִּוון הצייר יוסף הירש, המורה הדגול שלי לרישום, כשהסביר שיש הבדל בין המסמן למסומן; "כדי להראות שהקיר עשוי מלבֵנים לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה," הוא היה אומר, "צריך לחפש מה המסומן אומר לך."

ובחזרה לקפה מילר

במקום להקים על הבמה בית קפה על כל פרטיו ודקדוקיו, בחרה פינה באוש (בשיתוף עם המעצב שלה רולף בורצ'יק) בפרטים המשמעותיים:
קירות שלתוכם מטיחות הדמויות את עצמן, או זו את זו. דלת זכוכית מסתובבת שמבודדת את הרקדנים בין מחיצות זכוכית עבות ומדגישה את המעגליות של המתרחש ואת הבועתיות של הבמה. המון כסאות ריקים (הרבה יותר מדי בשביל ששה לקוחות ומלצר) עם נוכחות רפאית, שמושלכים לצדדים ומפסלים את הנוף האלים והשביר שבו משוטטות הדמויות. שולחנות, לעומת זאת, יש פחות מן הצפוי, ורובם קטנטנים. לא תמיד שמים לב לכך. לאנשים יש נטייה לתקן ולנרמל את מה שהם רואים. זה כמו בית קפה שרואים בחלום ורק בזמן היקיצה נזכרים פתאום בשולחנות. למה כל כך מעט? כי שולחן הוא מוקד של התכנסות חברתית ו"קפה מילר" עוסק בניכור ובדידות. ומה עם כל הפרטים הקטנים של בתי קפה – מאפרות, אוכל, שתיה? הם לא נחוצים כי זה לא קפה אמיתי, זה בית הקפה הפנימי, שבנפש. כמה מן הדמויות יחיפות ולבושות בכותנות. תפאורה ריאליסטית מדי היתה מערערת את אמינותן. (כלומר – הן היו נתפסות כשתי מטורפות שפלשו לקפה.)

ויש עוד הבדל, לא פחות מהותי, בין תפיסת התיאטרון של פינה באוש לבין זו של סטניסלבסקי. כדי להמחישו אני חוזרת לזכרונות הילדות שלו. כי אצל סטניסלבסקי, כמו אצל אמנים רבים, אוצרים זכרונות הילדות המוקדמים את כל מה שיהיה כשיגְדל. שנים אחדות לאחר שמילא בהנאה כזאת את תפקיד החורף, ייסד סטניסלבסקי קרקס ביתי קטן. אחיו היה אמור למלא את תפקיד התזמורת אבל אי אפשר היה לסמוך עליו:
"הנה הוא מנגן ומנגן ופתאום – לעיני כל הקהל מתיישב על הרצפה באמצע האולם, מזקף רגליו ומתחיל מצעק: 'איני רוצה עוד לנגן!'" בסופו של דבר הוא מסכים לחזור ולנגן "תמורת חפיסת שוקולדה. אבל ההצגה כבר נפגמה בגלל תעלוליו הטפשיים, אבדה ה'ממשיות' של ההצגה. וזהו – הדבר החשוב ביותר בשבילנו, צריך להאמין … ובלי זה ניטל העניין מההצגה."

פינה באוש בוחרת בַּאמת על פני האמונה; מה שמתרחש על הבמה, אמיתי ככל שיהיה מבחינה רגשית, הוא הצגה. גם זאת האמת. לא רק שהיא לא מבקשת מן הקהל להשעות את כוח השיפוט, היא הורסת את האשלייה בכוונה "בתעלוליה הטפשיים"; היופי הלירי הכמעט קלאסי של התנועה ב"קפה מילר" משתבש לגמרי כש"המלצר" מזנק לעבר הכסאות. הפער הוא כל כך גדול שצופה תמים שהזדמן בשעתו לחזרה של אתי בן זקן על "קפה מילר", ייחס את הבלגן עם הכסאות לתקלות טכניות. "אבל בהצגה האמיתית זה לא יהיה ככה," הוא ספק שאל, ספק העיר במבוכה.

היעילות שבה מפזרים הכסאות את האשלייה, מייצגת מן הסתם את מה שקורה לדמויות שגעגועיהן נרמסים באלימות. אבל הצרימה הזאת גם מעוררת את הקהל כמו מכה על הראש. היא יוצרת ניכור ומגשימה את האידאל התיאטרון האֶפּי של ברכט, על הציפור שמזמרת בשמחה על הענף שלה, ותוך כדי כך גם מנסרת אותו…

תמונות מקפה מילר אצל השכן מרשימות
האתר של אתי בן זקן ואיתן שטיינברג

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה על הדקדוק הפנימי של יצירתה, איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

Read Full Post »

"פריקים"

פריקים גורמים לי תערובת של בושה ויראת כבוד. יש להם איכות אגדתית, כמו דמות ממעשייה שעוצרת אותך ודורשת שתפתור חידה. דיאן ארבוס

אויסטר, עבודת תיאטרון המחול הקסומה של ענבל פינטו ואבשלום פולק נוצרה בהשראת הקרקס. הוא מציץ מן האיפור הליצני של הדמויות ומכתיב את המבנה האפיזודי של המופע, המחולק ל"מספרים" (רצף של קטעים קצרים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו). אבל ההשפעה היותר מעניינת של עולם הקרקס ניכרת בעיצוב ה"פריקי" של הדמויות.
freak באנגלית פירושו מוזר, חריג, מפלצתי. "פריקים" הוא שם כולל לאנשים בעלי גוף חריג בגלל "טעות של הטבע". בעבר נחשבו המוזרויות האלו לאטרקציות, והוצגו לראווה בקרקסים או במופעי השוליים (side show) של ירידים. מהמחצית השנייה של המאה העשרים ואילך התערערה הלגיטימיות של המופעים הללו והפריקים נדחקו מן הבמה.
Freaks, סרטו השערורייתי של טוד בראונינג מ-1932, מגולל את סיפורה של חבורת פריקים כזאת. הסרט שנאסר להקרנה בבריטניה במשך שלושים שנה, התגלה מחדש, אומץ על ידי דור הפרחים של שנות הששים והפך לסרט פולחן. גיבור הסרט הוא ננס קרקס שמתאהב בלוליינית מרושעת ונושא אותה לאישה. הלוליינית מרעילה אותו כדי לרשת את כספו ולהתחתן עם איש-השרירים של הקרקס. חבריו של הננס נוקמים בלוליינית והופכים אותה ליצור מעורר חלחלה. בין שחקני הסרט היו פריקים אמיתיים ממופעי שוליים ברחבי העולם: תאומות סיאמיות, איש תולעת (חסר ידיים ורגליים) מגיניאה הבריטית, אישה עם זקן, הֶרְמַפְרוֹדיט (חצי-גבר-חצי-אישה) אוסטרי, אישה חסרת ידיים, איש שגופו מסתיים מתחת לצלעות וחבורה של "ראשי סיכה" (בעלי ראש זעיר).
בתוך ההוויה הקרקסית של אויסטר, מתבלט פריקס של בראונינג כמקור השראה מובהק. מן המגבלות הגופניות של הדמויות מתפתחת כוריאוגרפיה מקורית ורעננה, שאינה מבוססת על הגוף הנורמטיבי או על מילון תנועתי מקובל. ענבל פינטו ואבשלום פולק אינם משכפלים את גיבורי הסרט אלא יוצרים על פיו בחופשיות את הפריקים הדימיוניים שלהם. הם שואלים מבראונינג את ההזדהות הרגשית עם החריגים ואת המבט הסקרני בכוריאוגרפיה הכפולה שלהם – של הבמה ושל חיי היומיום. שהרי גם משימות מובנות מאליהן כמו אכילה ושתיה, עישון סיגריה או טיול, הופכות לאתגר כוריאוגרפי כשאין לך ידיים, רגליים, או יכולת להזדקף. אדגים בקצרה על כמה מן הקטעים.

זרועה של ארוכת-הזרוע היא כה ארוכה שגם בעמידה זקופה היא יכולה לגעת ברצפה. הקטע שלה הוא "מופע שוליים" טיפוסי. כל-כולו ממוקד בהפגנת ה"פלא האנושי": היא נשענת על הזרוע כמו על מקל הליכה, מתגרדת בה (אפשר כמעט לשמוע את קולו של הכרוז המפרשן את המופע: "הביטו כמה היא שימושית," הוא קורא, "ומגיעה לאיברים הרחוקים ביותר!"), מתווה בעזרתה קשתות ענקיות באוויר, רוקדת סביבה, ומשתטחת במעין "שפָּגט אלטרנטיבי" שבו מחליפה הזרוע הארוכה את אחת הרגליים.

הכלבות האנושיות הן שתי רקדניות רתומות לרצועה. אישה מבוגרת בתלבושת קרקסית מובילה אותן אל הבמה. הרקדניות אינן מחקות כלבים אמיתיים, גם לא באופן מסוגנן. הכוריאוגרפיה שלהן מבוססת על שברי בלט קלסי באיכות מקרטעת-בובתית. ה"כלביוּת" מסתכמת ברצועה ובחוסר היכולת להזדקף, וזה גם מה שגורם לי לסווג אותן כפריקיות ולא כחיות קרקס. (תופעה כזו של אנשים הולכי-על-ארבע, תועדה אגב, גם במציאות.)

נטולי הזרועות הם שלושה גברים נעריים חסרי זרועות. הם כופפים את גוום לכל עבר כמו גבעולים בחליפות, משתחווים, מנסים לתקשר או לחבוט זה בזה, מתנדנדים בדבקות דתית, מתגלגלים החוצה מן הבמה. הקטע שלהם הוא מחול לכל דבר שאינו מתכתב עם המציצנות של מופעי השוליים. חסרונן של הזרועות משפיע על התנועה ומוליד את הדימויים המוזרים-קסומים-מעיקים החולפים במהלך הריקוד.

יש גם הבדל משמעותי בין הדמויות בפריקס ובאויסטר: בראונינג ליהק לסירטו פריקים אמיתיים. אפילו החריגויות הנוחות לזיוף כמו ההרמפרודיט או האישה המזוקנת, הן אמיתיות. זה חלק מן האתיקה של הסרט, מן הפרובוקציה ומן החום הרגשי.
ענבל פינטו ואבשלום פולק בחרו ברקדנים (השולטים היטב בגופם, ההפך מאנשים עם מוגבלויות) ועיצבו להם מומים מלאכותיים במופגן: זרועותיהם של "נטולי הזרועות" פשוט ארוזות בתוך ז'קטים ללא פתחי שרוולים, ולעתים רק שלובות מאחורי הגב. זרועה הארוכה של ארוכת-הזרוע היא תותבת פלסטיק בובתית. הכוריאוגרפיה העילגת שלה היא בעצם אירונית: היא מחקה את מופעי השוליים ומתבוננת בם בעת ובעונה אחת.

*

טים ברטון, פינה באוש

שערה הרך התנפח / כמו כרית לבנה. // עורה המחוטט / התחלף / במאה אחוז כותנה. טים ברטון

השורות הללו (בתרגומי החופשי) נלקחו מן "הילדה שהפכה למיטה", סיפור מחורז מתוך הקובץ The melancholy death of oyster boy & other stories שכתב ואייר במאי הקולנוע טים ברטון. (מתוך שמו של הקובץ, אגב, הושאל גם שמו של המופע.) גיבורי הספר הם פריקים צעירים, ילדים וילדות שחריגותם מכתיבה את גורלם; הילד בעל ראש הצדפה נטרף על ידי אביו, "ילדת הוודו", הנראית כמו בובת וודו, משתוקקת לאהבה, אך אבוי, בכל פעם שהיא מחבקת מישהו, הסיכות ננעצות עמוק יותר בלבה. וסיפורה של "הילדה שהפכה למיטה" כבר מקופל בשמה. (לאחת מגיבורות אויסטר קרה משהו דומה. קצת פחות קיצוני, אולי: שרפרף נדבק לאחוריה, או שמא צמח מתוכם?)
לא אוכל להכנס כאן, לצערי, לדיון מקיף בגלריית הפריקים הספרותית והקולנועית, האנושית והבובתית של ברטון, ובקשר העמוק שלה לאויסטר. על רגל אחת אפשר לומר שברטון, כמו ענבל פינטו ואבשלום פולק אחריו, מוקסם מן האפשרויות הכוראוגרפיות-תיאטרוניות של המום. עם זאת, המוזרות הגופנית של גיבוריו היא קודם כל דימוי רגשי וקיומי. בשני סרטי בטמן שיצר נכּרת השפעת הקרקס: בבטמן (1989) הופך הפושע הפסיכופט לפריק ולליצן בבת אחת, והרָשָע של בטמן חוזר (1992) הוא פריק מלידה, "איש-פינגווין" שנדחה על ידי הוריו, הושלך לביוב, ושם שרד איכשהו ומצא משפחה חלופית – חבורת פושעים בדמות ליצנים, אופנועני קיר המוות, מאלפי חיות וכדומה, המכונה "כנופיית הקרקס". הזדהותו של ברטון עם כאבו של הרשע הדחוי והדוחה, מעניקה לסרט עומק רגשי מפתיע. במספריים של אדוארד ((1990 הופך הגיבור לסַפָּר זריז ולפסָל מופלא בזכות ידי המספריים שלו, שלא לדבר על הפנטזיות האירוטיות המצחיקות-מבהילות שהן מעוררות. אבל לזרותו הקסומה והיצירתית יש גם צד אפל; הוא נתפס כנכה, גנב, סוטה ורוצח בפוטנציה. השילוב בין הגוֹתיות הסהרורית-בובתית של הגיבור לבין הגימור המושלם הפסטלי-צעצועי, של העיירה שבה הוא מתגורר, משיק לעולמם העיצובי של ענבל פינטו ואבשלום פולק. הגברים הנעריים של אויסטר משכפלים את תלישותו ואת תסרוקתו האניצית.
ואם נחזור לאישה-ששרפרף-דבוק-לאחוריה: למעט הקיצור המצחיק של המעברים בין ריקוד למנוחה, השרפרף אינו מכתיב את תנועתה. הכוריאוגרפיה הלירית שיצרו לה ענבל פינטו ואבשלום פולק מתעלמת מנוכחותו כאבר גוף ומבליטה את משמעותו כמטאפורה פסיכולוגית רגשית: הצורך בבטחון, הפחד ש"לא יישאר לי מקום" והחשש מתקיפה מינית; השרפרף מתפקד בין השאר, כ"שיריון-אחוריים" ייחודי.
"מרבית בני האדם מבלים את חייהם בחשש מטראומה אפשרית," כתבה דיאן ארבוס. "פריקים כבר נולדו עם הטראומה שלהם… הם אריסטוקרטים."

ומִטים ברטון אל פינה באוש, המנהלת האמנותית של תיאטרון מחול וופרטל והכוהנת הגדולה של תיאטרון-המחול במאה העשרים. להוריה, כך מספרת האגדה, היה בית קפה. הילדה נהגה לשחק מתחת לשולחנות ותוך כדי כך קלטה את היחסים המורכבים שנרקמו בין הלקוחות מעל ומתחת לשולחן. יצירתה הנודעת קפה מילר (1975) מתרחשת בקפה נטוש ועוסקת בבדידות ובניכור, בגעגועים לאהבה ובצער על אובדנה. קפה מילר הוא היצירה המזוהה ביותר עם פינה באוש, היא לא רק חזרה בו אל זכרונות ילדותה, אלא גם רקדה את אחד התפקידים, הרבה אחרי שפרשה מכל ביצוע אחר.
ואם נחזור עכשיו לאויסטר ולאישה-ששרפרף-דבוק-לאחוריה: היא מתרוצצת כה וכה על הבמה, מנסה להשתלב בריקוד, למצוא את מקומה. עיניה המבוהלות מציצות מעל פיהָ החסום בצווארון השחור של חולצתה. היא נראית כאילו ירדה מכריכה של ספר אימים בפרוטה, ומנגד היא מזכירה את הג'ינג'ית, מקפה מילר של באוש. יש לה אותם תלתלים כתומים ונוכחות אאוט-סיידרית אבודה. גם השרפרף הדבוק לאחוריה הוא כעין תזכורת לבמה המרוהטת של קפה מילר, לכסאות המסולקים בפראות מדרכם של הרקדנים. העוצמה הרגשית של קפה מילר טמונה בשילוב בין הברוטאליות של הכסאות המוטחים בבמה לליריות קורעת הלב של התנועה. אשת השרפרף של אויסטר היא מעין קולאז' דחוס וצעצועי של המופע, מעין מחווה ספק מודעת של פינטו-פולק לבאוש.
בסוף המופע, בסצנה נינוחה של מאחורי הקלעים, מצליחה האישה לנתק את השרפרף מאחוריה ואפילו מטפסת עליו בזהירות לסיבוב נצחון מפרפר. ועדיין אינה מעזה להתרחק ממנו. היא לוקחת אותו בידה ליתר בטחון, ומרפה ממנו רק כדי לעבור למושב חדש.

*

תיאטרון הבובות

הבובה לעולם לא תתנאה, כי התנאות מופיעה כידוע לך, שעה שהנפש (vis motrix) שרויה בנקודה אחרת ולא בנקודת הכובד של התנועה.

היינריך פון קלייסט, על תיאטרון הבובות, תרגם ישראל זמורה

באישה-ששרפרף-דבוק-לאחוריה אפשר לראות גם "מריונטת קרקס". המריונטות האלו היו שכיחות מאד בתיאטרון הבובות האירופי. כל בובה נבנתה לביצוע תרגיל מסויים: אחת רכבה על חד-אופן, אחרת צעדה על כדור גדול או על חבל מתוח. אבל בניגוד ללולייניות אמיתיות הן לא מעדו מעולם; הטריק היה חלק מגופן: רגליה של ההולכת-על-חבל היו מחוברות לחבל, גופה של הרוכבת היה מחובר לחד-אופן. הן לא יכלו להנתק. תיאטרון הבובות הוא אחד ממקורות ההשראה החשובים של אויסטר, הן מן הבחינה העיצובית והתנועתית והן כמטאפורה חזותית ליחסי שליטה והפעלה. אציג כאן בזריזות שני קטעים נוספים הנדברים עם עולם המריונטות (בובות החוטים).
בקטע הראשון מופיעות רקדניות שסרטים אדומים מתוחים בין ידיהן לרגליהן. כל הרמת יד מרימה את הרגל הקשורה אליה, ולהפך, הורדת הרגל מושכת אחריה גם את היד. ענבל פינטו ואבשלום פולק המציאו כאן מריונטות יחודיות המפעילות כביכול את עצמן. ה"מריונטות" הראשונות הן מעורטלות כביכול. בהמשך מחליפות אותן שתי "בלרינות" שמוסיפות הידור קלסי לתנועה. הסרטים האדומים המתוחים כמו מקלות, שומרים על מרחק קבוע בין הרגל ליד. פתאום מופיעה זקנה קטנה וגוזרת את הסרטים. הבלרינות קורסות בבת אחת, מתקפלות לשניים כאילו ירדו מדרגה ענקית באבולוציה. גבן מופנה לקהל, פניהן ופלג גופן העליון נעלמים והן הופכות ליצורים בלתי מזוהים, מעין פריקים אנושיים: שני הישבנים עטורים בחצאיות טוטו אדומות, ומתוך כל ישבן משתרבבות ארבע גפיים שעליהן הם מתרוצצים כמו סרטנים; מן האנטומיה החדשה נגזר לו ריקוד אחר.

הקטע השני הוא טריו של שני רקדנים לבושים בחליפות ורקדנית "על חוט" המשתלשל מן התקרה. אחד הרקדנים אחראי על החוט. הוא מעלה ומוריד את ה"מריונטה" בזמן שהשני מפלרטט, מתקוטט, מטייל ורוקד איתה. החוט משחרר את הרקדנית מכוח הכובד. היא יכולה להלך על זרועותיו הפרושות של בן זוגה כמו על חבל מתוח, לעמוד על כף ידו, לקפוץ על חזהו ולבצע זינוקים דמיוניים, כולל רגע מזוקק של אנימציה, כשהיא מגלה פתאום שהיא עומדת באוויר וצונחת בחבטה. בסוף הקטע הופכת הרקדנית לפעמון אנושי המִטלטל בקצה החוט.

"על תיאטרון המריונטות" מאת היינריך פון קלייסט (משורר, מחזאי וסופר גרמני, 1777-1811) הוא מסה קצרה שעיקרה שיחה בין המספר לבין רקדן ראשי באופרה. המספר תמהַ על החיבה שרוחש הרקדן למריונטות העממיות. הרקדן משבח בתשובה, את תנועותיהן של הבובות. לא די שהן משוחררות מכוח הכובד ויכולות לרחף בלי מנוחה, הן גם פטורות מן המוּדעוּת העצמית, האויבת הגדולה ביותר של החן הטבעי.
המוּדעוּת העצמית, על פי קלייסט, זורעת ספק, ביקורת וקונפליקט פנימי. היא "מגרשת את האדם מגן העדן" של התמימות, מן הפשטות המושלמת של החומר הדומם ושל החיה. רק האל הכל-יודע והכל-מוּדע יכול להגיע לחן של הבובה. לכאורה מדובר בשני קצוות, ובעצם מדובר במעגל: ככל שאתה מתרחק מנקודה מסוימת אתה גם מתקרב אליה, עד לנקודה שבה יתאחד החומר הפשוט עם האל האינסופי. וזוהי גם תקוותו של האדם על פי קלייסט: למצוא את "הכניסה האחורית" לגן העדן, לחזור, דרך הידע, אל התום המוחלט, לשוב ולזכות בהרמוניה בין מחשבה, רגש וגוף.
ענבל פינטו ואבשלום פולק אינם מחפשים את ההרמוניה האבודה. הם מתעניינים יותר באסתטיקה של הסתירה ובפיצול בין הרגש לתנועה. הם משחררים את הרקדנית שלהם מכוח הכובד, אבל לא מן התודעה. רגשותיה המוחצנים בפנטומימה נוסח הסרט האילם, מדגישים את הפער הענקי, המצחיק והפיוטי, בין הריחוף השמיימי למשקולות הרגשיות והרוחניות.

*

צעצועים

הגברת הקטנה היתה רקדנית. היא הרימה את שתי זרועותיה והניפה את רגלה כה גבוה באוויר שחייל הבדיל לא ראה אותה בכלל. הוא חשב שגם לה, כמו לו, יש רק רגל אחת.

הנס כריסטיאן אנדרסן, חייל הבדיל האמיץ (בתרגום עצמי, מאנגלית)

רקדנית ניצבת ללא נוע כשרגלה מונפת גבוה באוויר – כך נפתח לו אויסטר. כשהיא מחליטה סוף-סוף לזוז, היא לא משתמשת בכוריאוגרפיה קלאסית, אלא מדדה קדימה בקפיצות על רגל אחת. ועם הדמות הזאת, הספק-נכה-ספק-רקדנית, המעוצבת כמו בלרינה זעירה של תיבת נגינה, אנו מגיעים אל מקור השראה נוסף של המופע – עולם הצעצועים המכניים.
בין הדמויות המרכזיות באויסטר יש שני גברים המחוברים לדמות אחת, ספק פריקית ("תאומים סיאמיים") ספק צעצועית. כשהם מבצעים את משחקי הסימטריה הבובתיים שלהם בפעם הראשונה, מלווה את תנועותיהם חריקת קפיצים. מאוחר יותר, לקראת סוף המופע, לוקחים השניים חלק בהצגה המתרחשת בתוך תיאטרון קטן על גלגלים. עוד אשוב ואתייחס אל משמעות ההצגה, אבל האופן שבו העמידו ענבל פינטו ואבשלום פולק את השחקנים, חייב לא מעט לעולם הצעצועים המכניים: כל המשתתפים: הבעל, האישה, המאהב הצעיר והסבתא, מצטופפים זה ליד זה על במה קטנטנה. התאום שמשחק את הבעל ממוקם מעל כתפי המאהב. ה"רומן" נרקם מתחת לאפו פשוטו כמשמעו. משולש האהבה והנקם מוגש בתקציר קופצני. כל פרק זוכה לאיזכור חטוף: עקרת הבית מצחצחת טפח רצפה, מצנפת לילה וכרית מסמנים חדר שינה. סערה מטלטלת את שמי הבד של הבמה. חללים וזמנים אוחדו. הדרמה כולה צומצמה למעין אוטומטה – בובת קפיצים משוכללת. ואפשר להוסיף, שתצוגות כאלה של אוטומטות רבות משתתפים, היו בין האטרקציות בפרוטה שהוצגו בביתני היריד.

*

צעצועים מכניים ובובות תיאטרון תמיד הילכו קסם על עולם המחול. יש אינספור דוגמאות, מקופליה (1870) של הבלט הרומנטי, דרך מפצח האגוזים הקלאסי (1892), פטרושקה (1911) ופאראד (1917) של הבלט הרוסי ועד יצירות בנות זמננו כמו סינדרלה של מאגי מאראן (1985). גם פינה באוש ורוברט וילסון שאלו, כל אחד בדרכו, דימויים מתיאטרון הבובות. ההישג הייחודי של אויסטר הוא בשילוב בין מקורות השראה רחוקים זה מזה, כמו הגוף הפריקי וסוגים שונים של בובות, ובאופן שבו הם נשזרים למין רצף מקולקל, א-היררכי, קסום, מקרטע בכוונה. פינטו-פולק אינם מנסים להתיך את המקורות השונים למקשה אחת. הם מצמידים את האנטומיה הפנטסטית של אמני השוליים המבוססת על הפגם ועל החריג, לאלמנטים מעולם האוטומטות (כמו בדוגמת ההצגה הקטנה), ולאפשרויות הכוריאוגרפיות והרעיוניות שמציע תיאטרון הבובות. העירוב הזה מתקיים בכל רובד של העבודה: בבחירות העיצוביות (זרועה הארוכה של ה"פריקית" היא זרוע פלסטיק בובתית), והתנועתיות (ה"מריונטות" שחוטיהן נגזרו הופכות ל"יצורים") ואפילו בפסקול. קטעי המוסיקה המלווים את המופע "לוכלכו" ברעשים שייכים ולא שייכים כמו רוח, פעמונים, רסיסי מוסיקה אחרת, ציוצי ציפורים וקולות חנוקים.
ואחרונה חביבה – התאורה הנפלאה, הנעה בין קסמי תיאטרון הצלליות, לדקויות האור של לפני ואחורי הקלעים, ליומיומיות של מנורה עומדת או פנס רחוב. האור המתחלף יוצר סוגים שונים של זמן – יומיומי, אקספרסיוניסטי, לירי, או אֶפּי כמו בסוף המופע כשהדמויות פונות לאחור, מתרחקות מן האור והופכות בהדרגה לצלליות על רקע אור אחר, דועך, במין הדמיה דחוסה של מהלך השמש בשמיים, של מהלך חיים.

*

התיאטרון והחיים

צְחק ליצן, למען אהבה שנסתלקה / צחק על היגון המכרסם בלבך.

מתוך האופרה ליצנים, מאת  רוּג'רו ליאונקוואלו

זה מתחיל בעיצוב החלל: הבמה הכמעט ריקה של אויסטר ממוסגרת בשער של נורות. באמצע המסך האחורי שער נוסף, קטן יותר, מקושט בנורות דומות. בתוך השער הקטן מופיע מדי פעם תיאטרון קטן ומושלם על גלגלים.
תיאטרון בתוך תיאטרון בתוך תיאטרון, שיכפול פשוט וחכם. אפקט ה"זום" שהוא יוצר מגדיל את המרחב שבו מתרחש המופע. הפתח במסך האחורי הוא הדמיה של מִפְתח הבמה כולה כפי שהוא נראה ממרחק. ובמת התיאטרון הקטנה היא גלגול מרוחק עוד יותר, של הבמה הגדולה.
בפעם הראשונה מתקיים על הבמה הקטנה מופע קרקסי מהיר, מעין אויסטר בראשי פרקים. הבמה הראשית מתפקדת כאחורי הקלעים של הבמה הקטנה. כמה מן הרקדנים עומדים באפלולית ומציצים אל התיאטרון הקטן, מוחאים כפיים לחבריהם, או מנצלים את ההפוגות הקצרות כדי לעבור מצד לצד.
בפעם השניה מתקיימת על הבמה הקטנה ההצגה שכבר הזכרתי: הגבר העליון מבין "התאומים הסיאמיים" מגלם את הבעל הזקן, הרודני והמתוסכל מינית. (אחוריה של אישתו משוריינים בשרפרף…) הגבר התחתון מרדים את הבעל כדי לחזר אחרי האישה האומללה המייבבת בקול חנוק. בעיצומו של הדואט הרומנטי מקיצה הסבתא משנתה ומזעיקה את הבעל הנבגד בצלצול פעמון. בזמן שהוא חונק את המאהב ואת האישה מופיע אחד מחברי הלהקה וסוגר את המסך.
המוזיקה המלווה את המחזה הקטן הושאלה מן האופרה ליצנים מאת המלחין האיטלקי רוּג'רו ליאונקוואלו (1858-1919). ליצנים נוצרה בשלהי המאה ה-19 ברוח הווריזמו – סגנון אופראי שדגל בדרמות "מן החיים". והיא אכן מבוססת, על-פי הפרולוג שלה, על סיפורו האמיתי של שחקן שרצח את אישתו על הבמה, לעיני הקהל. ליצנים חוצה כל גבול אפשרי בין התיאטרון לחיים. לא רק שהגיבור השחקן רוצח ("באמת") את אישתו השחקנית על הבמה, הוא רוצח גם את המאהב שמזנק משורות הקהל לעזרתה. האופרה מסתיימת במילים שהפכו למטבע לשון: La comedia e finita (באיטלקית: ההצגה הסתיימה), כשהכוונה בעצם, לחיים.

המלודרמה הקטנה של אויסטר היא גם הצגה על מלודרמה, כשם שהמופע כולו הוא תיאטרון על תיאטרון (כפי שמצהיר כבר עיצוב הבמה). אויסטר היא יצירה אַרְס-פואטית במובהק (כלומר אמנות שעוסקת באמנות). ענבל פינטו ואבשלום פולק בוחנים במהלכה סוגים שונים של תיאטרון ושל תנועה. הם בודקים, כפי שהזכרתי, את האסתטיקה של מופעי השוליים, של תיאטרון הבובות, של האוטומטה ושל המלודרמה, ופה ושם הם פוזלים אל המציאות, אל הגבולות הנזילים בין הבמה, האולם ואחורי הקלעים.
ענבל פינטו ואבשלום פולק הם קוסמים של תיאטרון-מחול. הטקסטורה העשירה של המופע הנובעת מריבוי צורות, פירוק וגיבוב, מתגבשת לאסתטיקה עכשווית ואירונית, מעין מיחזור של חומרים והטלאתם בגימור מושלם. אבל דומה שהם מבקשים לומר משהו גם על החיים. על הכאב שנובע מן הנכויות שלנו, ועל הנכויות שנובעות מן הכאב, על היחס בין כאב אמיתי לייצוגו על הבמה, ועל האופן שבו אנחנו מנצלים את כאבינו והופכים אותם לאמנות. הם מנסים, בזהירות רבה, לטבול את רגליהם במים הקרים של המציאות.
ואני לא מתכוונת רק לסצנה שבה מנתקת האישה את השרפרף מאחוריה ו"התאומים הסיאמיים" מסירים את התחפושת ונפרדים זה מזה; הבלרינה שפותחת את המופע, היא לא רק נכה צעצועית הצולעת על רגלה האחת, אלא גם פרודיה קטנה על רקדנית שאינה חדלה להתמתח גם בחיי היומיום. המציאות פולשת למופע גם בדמות הגיל המאיים לדחוק את הרקדן מן הבמה. הרקדניות ה"זקנות" והכפופות של אויסטר נאבקות בזיקנה. כמו הברון מינכאוזן, שמשך את עצמו במו ידיו כדי לא לטבוע בביצה, הן מנסות לגבור על כוח הכובד, להפעיל בכוח (או כמו מפעילי בובות…) את הגוף שבגד. בפעם האחרונה שהן מופיעות הן רוקדות מַמְבּוֹ "פרקינסוני" שהופך לטנגו דרמטי (למוזיקה של אסטור פיאצולה) בתוך עיגול אור נודד. מפעם לפעם מושלכת רקדנית עם תנופת הריקוד אל מאחורי הקלעים, ואחרי רגע של הפוגה ודממה היא חוזרת וממשיכה כאילו כלום לא קרה. (זהו אגב, אחד השימושים היפים במוזיקה. הכוריאוגרפיה פשוט מנצלת ומרחיבה את הקטיעות השיהוקיות של מקצב הטנגו.)
אבל הקשר למציאות הוא גם החלק החלש ביותר של העבודה. התאומים שמסירים את הבגד המשותף ונפרדים לשתי דמויות, ממשיכים לתקשר בפנטומימה מסוגננת. מנורת הסלון (או מנורת הגן?) שמאירה אותם שייכת למציאות המדומה שבתוך ההצגה (לעומת האור האמיתי של האולם, למשל). הגבול בין הדמויות לבין השחקנים שמגלמים אותן לא נחצה. כמו "הזקנות" של אויסטר, מתקשים גם פינטו-פולק להפרד מן הבמה, להתרחק ולו לרגע, מן הקסם החמים והנוסטלגי של האשלייה. הם חוששים מהתפכחות, וחבל, כי כמו שכתבה פעם דיאן ארבוס: "אני חושבת שאם בוחנים את המציאות מספיק מקרוב, אם באמת-באמת מנסים להגיע אליה, היא הופכת לפנטסטית."

מאמר זה נכתב בהזמנת סל תרבות ארצי, 2007

עוד באותם עניינים:

איך מסבירים מחול עכשווי?

שיריו ואיוריו של טים ברטון (ותודה לדוד חולי ששלח לי את הלינק)

על קפה מילר של פינה באוש:

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו על קפה מילר ועל כוחה של פעולה אמיתית

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

על עבודות נוספות של ענבל פינטו ואבשלום פולק

הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק

שייקר

*

Read Full Post »