Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קן קיזי’

דברים שאמרתי ביום עיון על הורים רעים בספרות ילדים.

הלינקים הזרועים בדרך מובילים לפוסטים על אגדות.

*

זאת השנה הצפופה ביותר בחיי, אבל כשהתבקשתי לדבר על הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים לא עמדתי בפיתוי. יש כ240 סיפורים באוסף. 200 סיפורים ועוד 10 מעשיות נוצריות ו28 פרגמנטים שרובם הם בעצם סיפורים לכל דבר. ואמרתי בלבי שזאת כמות סטטיסטית שאפשר לזהות בה תבניות, ואני הרי אוכלת תבניות לארוחת בוקר. אבל כפי שאומר הפתגם האנגלי (ומוכיחות המעשיות) …Be careful what you wish for

ובכן "הורים רעים" זו לא בדיוק הגדרה מדעית. כדי להימנע ממחלוקת הקשחתי את הקריטריונים. אני אתחיל ממי שלא נכנס לרשימה, מהקל אל הכבד מאד:

הורים שמעדו ברגע של כעס לא נכנסו לרשימה. נניח אב שמתעצבן על שבעת בניו ומקלל אותם שייהפכו לעורבים, וברגע שזה קורה הוא "מתחרט," כמו שכתוב באלף לילה ולילה, "במקום שחרטה לא תועיל" נשאר בחוץ.

גם הורים שהם סתם חלשים ומיואשים, פנטזיונרים ושקרנים נשארו בחוץ; נניח אמא שמאבדת את סבלנותה ומכה את בתה העצלנית, וכשהמלכה שואלת מה קרה היא משקרת ואומרת שבתה פשוט חרוצה מדי, היא לא יכולה להפסיק לטוות. או טוחן אידיוט שמתרברב בבתו שיודעת לטוות זהב מקש. או אב שנותן לבנו חמישים טאלר שיילך ללמוד מה שהוא רוצה ובלבד שלא יספר מי אביו כי הוא מתבייש בו (הנער עצמו מקבל את התנאי ברוח טובה ועניינית: "כן אבא," הוא אומר, "איך שאתה רוצה. אם אינך דורש יותר מזה אוכל לקיים זאת בקלות".)

לא כללתי גם הורים שנולד להם ילד חריג – קיפוד קטן או חמורון, ויש להם יחס אמביוולנטי כלפיו, או בני זוג פסיביים של הורים מתעללים, מכיוון שהסיפורים עצמם בקושי סופרים אותם.

וגם לא אבות פטריארכליים שמשתפים פעולה עם המחזרים הדחויים של בנותיהן, בתנאי שהם לא עוברים את גבול הפסיכיות; כלומר אב שמכריח את בתו להכניס למיטתה צפרדע סחטן, בטענה שהבטחות צריך לקיים, לא נכנס לרשימה (וכשאני מנסחת את זה ככה, אני שוב מתמלאת ספקות) אבל אב שכולא את בתו בצינוק לשבע שנים כי סירבה להינשא לחתן שהועיד לה, נכלל. המסכנה פשוט התאהבה במישהו אחר.

השמטתי אפילו אם שהמשיכה "לחנך" את בנה גם אחרי מותו והיכתה במקל את היד הקטנה שהזדקרה מן הקבר (למה השמטתי? למען שלום בית עם המְסַפֵּר. בשבילו זה סיפור על "ילד עקשן" שאפילו המוות לא לימד אותו לקח ואמו המסכנה "נאלצה" לנקוט באמצעים כדי שישכב במנוחה.

ולבסוף השמטתי גם את הזאב של כיפה אדומה, וזאת אולי ההשמטה הכואבת מכולן, כי אין לי ספק שמדובר באב מתעלל (כל הפרטים בספרי סיפורים יכולים להציל).

מה נשאר? רק הארד קור, דברים שאין עליהם מחלוקת: אימהות מנוכרות וסדיסטיות, שהודפות את ילדיהן ברגליהן, שכשהן מביטות בהם "כאילו ננעץ סכין בלִבּן", אימהות שנוטשות את ילדיהן בלב יער. שמלבישות את בנותיהן בשמלות נייר ושולחות אותן לשלג לקטוף תותי שדה, ששופכות עדשים לאפר ודורשות מהן למיין, שמצוות עליהן לרוקן בריכה בכף מחוררת. הכנסתי אימהות שמציתות ומטביעות את בנותיהן, או סתם מנסות לרצוח אותן באמצעות כישופים, חפצים מורעלים או מתנקשים בשר ודם. השארתי אם שהופכת את בנה לטלה ומצווה על הטבח לבשל אותו, ואחרת שכורתת את ראש בנה ומכינה ממנו תרביך. וגם לאבות אין במה להתבייש. אחד מחליט לרצוח את שנים עשר בניו אם תיוולד לו בת ואפילו נערך לכך מבעוד מועד ומכין תריסר ארונות מתים עם כריות קטנות. שני מתאכזב מבנו שלמד שפת-חיות במקום מקצוע הגון, ומצווה להרוג אותו. שלישי מתעקש להתחתן עם בתו שלו על אפו ועל חמתו של כל העולם ורביעי מוכר את בתו לשטן וגם סוחט אותה רגשית ומבקש שתבין אותו ותסלח לו.

ואחרי כל זה – יש הרבה פחות הורים רעים ממה שחשבתם. הרבה פחות ממה שחשבתי אני. בין המאות הרבות של הדמויות שמסתובבות בסיפורי האחים גרים יש פחות משלושים הורים רעים באמת. וגם אם מגמישים את הקריטריונים לא מגיעים לחמישים. הדימוי של אוסף המעשיות כמאגר-על של אמהות חורגות, מעיד על עוצמתם של הסיפורים יותר מאשר על שכיחותם.

והתבניות? הן כבר מסתמנות, בהירות כשמש ומגרדות.

ראשית, יש הרבה יותר אמהות מתעללות מאבות מתעללים, ביחס של שלוש לאחד בערך.

שנית, כמעט כל האמהות נענשות, רובן בעונשים גרפיים ונוראים: ראשה של אחת מרוסק באבן ריחיים, שתיים נאלצות לרקוד עד מוות – האחת בתוך שיח קוצים והאחרת בנעליים מלובנות. מרשעת רביעית נכלאת בחבית מסומרת שנקשרת לזנבו של סוס דוהר. מסיתות ומציתות עולות על המוקד בבחינת עין תחת עין ואחרות סתם טובעות. פה ושם נשאלת מישהי על העונש הראוי לה, וכמו המן בשעתו היא טועה בזיהוי הנמען וממציאה לעצמה יסורים ציוריים. באחד הסיפורים התבלבל מְסַפֵּר נלהב ודן אם רעה לחבית של שמן רותח ונחשים ארסיים. מסכנים הנחשים.

אבל אף אחד (אני חוזרת: אף אחד) מן האבות הרעים אינו נענש.

לפעמים באותו סיפור יש אם מתעללת ואב מתעלל (של שני גיבורים שונים) וגם זה לא משפיע על מדיניות הענישה. בכל הנוגע לאחים גרים, אל תאמר "מבחן בוזגלו", אמור "מבחן האם החורגת". מה שמביא אותי לממצא השלישי והאחרון:

למעט אחת או שתיים – כל האמהות הרעות הן חורגות (לפעמים באמצע סיפור חולפת איזו מרשעת, אֵם של גיבור משני, ומיד נאמר שהיא חורגת). לרבות מהן יש בנות ביולוגיות שמשתפות איתן פעולה. (אחים חורגים ממגדר צולב לעומת זאת, נחלצים זה לעזרת זה.)

ואילו האבות? ביולוגיים כולם. לא רק הרעים ביולוגייים, גם הרעים למחצה וגם הטובים. אין בכלל אבות חורגים באוסף המעשיות של האחים גרים.

אני מודה שהופתעתי. תמיד הגנתי על המעשיות מן הסטריאוטיפיות המגדרית שטפלו עליהן. זה דיסני שעוות את התמונה כשהעדיף עלמות במצוקה ונסיכים אמיצים, ופגע תוך כדי כך בשני המינים: לא רק בכל הגיבורות הנועזות באופן עוצר נשימההעוצמתיותהנאמנותרבות הדמיוןהחכמות והדעתניות של המעשיות, אלא גם בכל האנדרדוגים והאנטי גיבורים, כל אותם שוליות ואחים קטנים וטמבלים שזכו בנסיכות.

את האפליה המגדרית-הורית לעומת זאת, אי אפשר לתלות בדיסני. וגם לא קל להסביר אותה.

קחו את החורגוּת למשל. יש ויכוח נושן בין היסטוריונים ופסיכואנליטיקאים על הסיבות לשכיחותם של הורים חורגים באגדות:

ההיסטוריונים אומרים שהאגדות משקפות את המציאות שבה נוצרו; במאמרו "משמעותה של אמא אווזה" מונה ההיסטוריון רוברט דרנטון את קשיי החיים במאות ה17 וה18 – המגיפות, הרעב, תמותת הילדים והתינוקות: "נישואין," הוא טוען, "נמשכו בדרך כלל רק כחמש עשרה שנים ובאו אל קיצם במוות יותר מאשר בגירושין. המשטר הישן היה חברה של אלמנות ויתומים, של אימהות חורגות וסינדרלות."

בשביל הפסיכואנליטיקאים לעומת זאת, החורגות היא פנימית ורגשית; "חורג" לדידם, זה שם קוד להורה שנוא. וכבר נדרשתי פעם בהזדמנות אחרת, למה שעולל אינגמר ברגמן (אם יורשה לי לסטות לרגע), לאביו הכומר העריץ: בתחילת "פאני ואלכסנדר" הסרט שיצר על ילדותו, מת אביהם הטוב של הילדים ואמם נישאת לכומר עריץ שמתעלל בילדיה. וברגמן אינו מסתפק בהרחקת האב המתעלל ומינויו לאב חורג, הוא גם מעניש אותו עד כמה שאני זוכרת, ושורף אותו חיים.

ואילו באוסף המעשיות, המנגנון הזה של ההמרה והנקמה חל רק על אימהות משום מה.

גם תיאוריית השיקוף ההיסטורי וגם תיאוריית השיקוף הנפשי, אינן יכולות להסביר את ההטיה המגדרית. למה רק האימהות חורגות? ולמה רק הן נענשות?

אין לי תשובה משכנעת, רק קצות חוט שנקרעים כשאני מושכת. אני אשמח לכל עזרה. ובינתיים אני ממשיכה הלאה, לשאלה המתבקשת, האם החומרים האפלים האלה מתאימים לילדים?

אני חושבת שאין בכלל ילדים (או כמו שאומרת חברתי ציפור, אין בכלל מבוגרים), יש בני אדם שחלקם נמצאים פחות שנים בעולם. כתבתי על זה לא מעט ב"עיר האושר". למשל ב"זכרונות עתידניים". וגם ב"איך מגוננים על ילדים?", "להשתיק את יואבי", "המוצא של הילדה אילת" ועוד. לא ניכנס לזה עכשיו.

אני אתמקד הפעם בתשובה שנתנו האחים גרים עצמם. כי מתברר שאין חדש תחת שמש וכבר לפני מאתיים שנה כמעט, ב-1819, הם נאלצו להגן על האפלה.

במבוא שכתבו לאוסף המעשיות מצהירים האחים שמעבר למיתוס ולשירה זה גם אוסף חינוכי (כלומר מתאים לילדים), בזכות הזיכוך והישירות של הסיפורים "שאינם מסתירים שום עוול בריסון", כלומר בצנזורה. חינוך, על פי האחים גרים – "אינו הטוהר המושג באמצעות השמטה חששנית של דברים … המתרחשים יום יום, ובשום פנים אינם יכולים להישאר מוסתרים. אילו כך היה, אפשר היה להיגרר לאשליה שמה שמסלקים מסֵפֶר ניתן לסלק גם מהחיים הממשיים." (…hear hear כמו שצועקים הבריטים בפרלמנט).

מקור האופל על פי האחים גרים, אינו נמצא בסיפורים אלא בחיים עצמם. הם משווים את המעשיות לפרחים: כמו שצריך להכיר בכל מה שהצמיח הטבע ואי אפשר לדרוש ממנו לשנות את צבעי הפרחים או צורתם, כך צריך להכיר גם בסיפורים שהצמיחו החיים.

"זה מועיל כי זה יפה," אמר הנסיך הקטן על מלאכתו של מדליק הפנסים. "זה חינוכי כי זה אמיתי," אומרים האחים גרים על אוסף המעשיות.

והם לא מתכוונים לאמת ליטרלית כמובן. הם עצמם הלא משייכים את האגדות לשירה ולמיתוס. ארונות המתים עם הכריות הקטנות, שמלות הנייר והכפיות המחוררות אינן אלא יחסים ורגשות שלבשו צורה קונקרטית ועלילתית. זה אותו מנגנון שגרם לקן קיזי, סופר ריאליסטי בתכלית, להקדיש את הרומן הריאליסטי שלו "קן הקוקייה", "לוויק לובל, שסיפר לי שדרקונים אינם קיימים ואחר כך הובילני למאורותיהם."

"יש הורים שאינם מבינים באהבה," כתבה אסטריד לינדרגן הנפלאה ביושר, לנערה שאיתה התכתבה. כמה נורא לגדול בתוך האמת הזאת. וחלק ניכר מן הספרות הריאליסטית למבוגרים אמנם ממפה את נזקיה. אבל בעוד ששם זה שיח של האשמה ופצעים, באגדות זה גם מקפצה לצמיחה וגילוי עצמי.

בהמשך אותו מבוא מציינים האחים גרים במין דרך אגב, שאינם מכירים "אף ספר בריא וחזק שנועד לחנך בני אדם, ובכלל זה התנ"ך, שבו לא מופיעים עניינים רגישים אף במידה רבה יותר."

וזה תפס אותי במיוחד, כי גם אני חשבתי על התנ"ך במהלך הכתיבה. בייחוד על סיפורי האבות ומשפחותיהם הבלתי מתפקדות. סיפור אברהם ושרה למשל, תואם לגמרי את התבנית של אוסף המעשיות, שבה האם החורגת (שרה) מתעללת בבנה החורג (ישמעאל), בעוד שהאב (אברהם) עוקד את בנו הביולוגי (יצחק). על פי הקוראן דרך אגב, הנעקד היה דווקא ישמעאל. זה לא תרם לאופטימיות שלי כשגיליתי שהמחלוקת בין יהודים למוסלמים היא גם על את מי אבא יותר אהב, כלומר את מי הוא עמד לרצוח.

ובכל מקרה, התנ"ך לא חס על קוראיו ולא ניסה להגן עליהם ממעללי האבות. ומה שמרשים אותי אפילו יותר: גם על האבות עצמם הוא לא ניסה לחפות.

ובהמשך לכך אפשר לשאול, להגנת מי בעצם, נחלצים מתנגדי האגדות? לכאורה הם חסים על נפשם הרכה של הילדים, אבל כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שהם מגנים בו בזמן – אם לא בראש ובראשונה – גם על תדמיתם של ההורים. האגדות (אם תסלחו לי על פלישת האקטואליה, נהיה יותר ויותר קשה להדוף את המציאות), האגדות הן "שוברות השתיקה" של היחסים בין הורים לילדים. והבעייתיות של הביקורת רק גדלה במשך השנים. כי פעם שררה מעין הסכמה שבשתיקה; אם רעה נקראה חורגת וכבודן של הביולוגיות נשמר. אבל יום אחד נמאס לאמהות החורגות לשמש כליא ברק של זעם ושנאה. הן התמרדו בחסות התקינות הפוליטית, והתוצאה המצערת היא התפלה והעלמה של האגדות.

*

ועכשיו לחלקה השני של הטרגדיה (כמו שאמר פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת"), כלומר לחלק השני של הרצאתי ביום העיון.

*

עוד באותם עניינים

ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

(וכל הלינקים שזרועים למעלה)

Read Full Post »