Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קלמנס אמלונקסן’

KC

ג'ף קונס וצ'יצ'ולינה (בימים ההם)

לפני שנים רבות ראיתי סרט תיעודי על ג'ף קונס. בסרט שצולם בראשית שנות התשעים, מופיעה גם צ'יצ'ולנה (אילונה סטלר), כוכבת פורנו שכיהנה בין השאר בפרלמנט האיטלקי, ושהיתה אהובתו ואולי אשתו באותה תקופה, וכבר היה לה שם מסוים בארץ, בזכות שערוריית הופעות עם נחש שהגיעה עד לכנסת, ובזכות מלחמת המפרץ שבה הציעה לסאדאם חוסיין לשכב איתו תמורת שלום.

שניהם שעשעו והקסימו (לא המילה המדויקת, משהו בין דגדגו לרתקו) אותי, כל אחד בדרכו. צ'יצ'ולינה ביופייה הטהור והמופקר, המוחק את הגבול בין נערת פרחים מהסיקסטיז עם שיער גולש ואהבה חופשית לכוכבת פורנו מוחצנת. וקונס ביהירות שבה הוא מכתיר את עצמו לאמן החשוב בתקופתו (בצד פיקאסו ומרסל דושאן וגם מצהיר שהגיע למעמד הזה כי הוא זה שרצה בו יותר מכל, ומציע לנו לבחון את עצמנו ולגלות שגם לשאפתנים בינינו יש תנאים וסייגים), במודל החדש החצוף של האמן הקפיטליסט שהמציא (הרחק מן האידאל המיוסר של ואן גוך), ובטשטוש גבולות משלו, בין אמנות גבוהה לנמוכה, בין להג כבד-ראש לאירוניה (כשהוא משווה למשל את השהות בפסל הכלכלב לשהות בקתדרלה). כיוון שהוא לא דובר איטלקית או הונגרית, וצ'יצ'ולינה לא ממש הבינה אז אנגלית, הם בעיקר המו זה לזה. וכשתיארו איך טיילו יום אחד וראו המוני במבים, התמוסס הגבול בין המציאות לסרט דיסני ישן.

ג'ף קונס פסל (קתדרלת) הכלבלב הפורח בבילבאו (לא זה שהיה בסרט, אחד ההעתקים)

באותה תקופה התגלגל לידי מאמר של קלמנס אמלונקסן, על שוטי חצר, וממנו למדתי שהם לא היו רק פריקים לראווה ולשעשוע אלא אנשים מבריקים שנמשכו להשפעה הפוליטית ולחירות שהקנתה מצנפת השוטים. רק בחסותה ניתן היה להתחצף ולחלוק על דעתם של שליטים מבלי להענש. באותם ימים עתירי כללים וגינונים נדרשו השוטים לצעוד לשמאלם של שליטים, וכדי להדגים את לשונם המשוחררת, מספר אמלונקסן על נסיך שנזף בשוטה שלו שצעד לימִינו. והשוטה אמנם קיפץ אל שמאלו אבל העיר, "לי דווקא לא איכפת ששוטה צועד לימיני".

ז'אן פוקה, פורטרט של גונלה, ליצן החצר של פררה, סביבות 1445

השפעתם של השוטים נחלשה בראשית המאה השמונה-עשרה, בד בבד עם התחזקות מעמד הפילגשים. ואמלונקסן (שעדיין נוטר טינה לפילגשים ולנשים בכלל), אמנם קושר בין הדברים. "תקופת הרוקוקו," הוא כותב, "העלתה על נס את החובה הנעימה של העונג, והאובייקט היקר מכל של העונג היתה האישה." הוא טוען שהפילגשים נקמו בשוטים שלעגו להן כשהיו חסרות מגן וניצלו את עוצמתן האירוטית כדי להגלותם מן החצר. אבל גם בלי קשר לעלבונות ישנים, השתנו הזמנים; השוטים שהיו משב רוח רענן של חירות וחתרנות בחצרות הנוקשות של הבארוק, נהיו מיותרים ואפילו צורמים בתוך השפע, העונג והפנטזיה של הרוקוקו. הבקורתיות והעוקצנות הפכו אותם למשביתי שמחה.

ז'אן אונורה פרגונאר, הנדנדה, 1776 (הכי רוקוקו שיש)

אני זוכרת שהסרט התיעודי והמאמר התחברו לי בראש. רציתי לכתוב על הפיוס המפתיע בין הליצן לפילגש, בגילומם של קונס (קונץ?) וצ'יצ'ולינה, ומה זה אומר עלינו ועל האמנות שלנו. ובמחשבה נוספת התחלתי לתהות, מי הליצן פה ומי הפילגש. קונס אמנם נתפס אז במידה רבה כליצן של עולם האמנות, אבל בסרט הוא מציג את עצמו כאיש הרוקוקו ומתמוגג מן החן והשפע המענג. בשלב מסוים הוא נזכר איך עבד בתחילת דרכו, במכירת מנויים למוזיאון. הוא היה מסתובב עם פפיונים ענקיים (ליצניים) ושאר אביזרים מעוררי חיוך או פנטזיה. אבל כשהוא מספר על זה בקולו המלטף והפתייני, קשה להתעלם מן התשוקה הגורפת שלו לעֲנֵג. וגם להפך, צ'יצ'ולינה, חברת הפרלמנט הרדיקלית (ועוד) היא שוברת טאבו ליצנית בזכות עצמה. ומהר מאד הרגשתי שאני רודפת אחרי זנבי והנחתי לזה, שיתקרר. (ואולי דווקא טשטוש הגבולות בין הפילגש לליצן/ית הוא מסימני הזמן? אני עדיין חושבת על זה). ובינתיים בקרתי בתערוכה של קונס במוזיאון תל אביב, ועל כך בפעם הבאה.

*

ובלי שום קשר. אני שקועה עכשיו עד מעל לראשי בתום זיידמן פרויד אהובתי (שרק באפס קצה של נפלאותה רחבת הידיים נגעתי פה. חכו, חכו, שהפרויקט יקרום עור וגידים.) רגע לפני הקורונה הספקתי להרצות ביחד עם הפסיכואנליטיקאית חגית אהרוני, על אחד הספרים הראשונים שאיירה, "David the Dreamer" מאת ראלף ברגנגרן. זה ספר כה יפה שכשראיתי אותו לראשונה באינטרנט נתקפתי קוצר נשימה מרוב חמדנות, ובמוסיקת המקרה התברר שיקיר שגב, מעריץ אחר של תום, הוציא אותו לאחרונה בעברית, במהדורה יפהפייה, הדורה ומוקפדת, שעצבה נעמה טוביאס במחווה למהדורה המקורית עם כריכת הבד הירוקה והטבעות הזהב.

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן לחצו להגדלה

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן

"דוד בעל החלומות" כך הוא נקרא בתרגומו של איל לוין (אני אישית מעדיפה את תרגומה של עטרה אופק, אבל הסיפורים, כלומר החלומות, נהדרים), אחרית דבר מאת יקיר שגב, 80 עמודים, הוצאת גלריה חנינא, תל אביב 2020.

מחיר הספר הוא 100 ₪ בלבד. כרגע ניתן לרכוש אותו רק במייל ליקיר:  Davidthedreamer2020@gmail.com

Read Full Post »

אז ככה. לנסיכות יצא שם רע כאילו כל מה שהן עושות זה לחכות לנסיך שיציל אותן. (זו סתם דיבה; בצד היפהפיות הפסיביות יש רבות אחרות אבל זה לא הנושא עכשיו). באו אנשים טובים וניסו לכתוב אגדות מתוקנות ותקינות. זה יצא שנון ומתפקע מאג'נדה אבל הקסם, התת מודע, הרב משמעות, הפיוט והחן נעלמו. מישהו עלול להסיק שזה או קסם או קידמה ושיוויון. אז זהו שלא. מתחשק לי לכתוב על שלושה ספרים שחומקים מהמילכוד. שניים מהם עוד לא תורגמו, והשלישי שתורגם מזמן קשה להשגה ומשווע למייקאובר.

מסוחרר מרוב שוטים (תרגום מילולי) מאת א. ל. מילר, איורים איב ט'רטלט, 1985

dizzy from fools מאת א. ל. מילר, איורים איב ט'רטלט, 1985

מסוחרר מרוב שוטים כך נקרא הספר הראשון (בתרגום מילולי וזמני). הוא נפתח בנסיכה קטנה שחולמת להיות שוטת חצר. אמא שלה מסבירה לה שזה בלתי אפשרי:

– בארץ הזאת רק בנים גדלים להיות שוטים.

– אבל למה? שואלת הנסיכה.

– ככה זה היה מאז ומתמיד.

– אבל זה כל כך נחמד, טוענת הנסיכה. את לא צריכה להיות מכובדת וללבוש שמלות כבדות. את יכולה להיות מצחיקה וחכמה ולהשכיח מאנשים את הצרות שלהם. ילדה יכולה לעשות את זה!

– שאבא שלך לא ישמע אותך מדברת ככה, אומרת המלכה. את יודעת איזה רגזן הוא.

יום אחד בורח שוטה החצר כדי ללמוד רפואה. המלך מתעצבן, אבל ככה זה עם שוטי חצר, הם מאד לא צפויים, והמלך מכריז על תחרות לבחירת השוטה הבא. שוטים מכל הסוגים והגדלים נוהרים לארמון. כמה מהם רכובים על חזירים, לאחרים יש שרביטים מפוספסים או נעלי פעמונים, ויש אפילו שוטה אחד שמכוסה בעלי שלכת ומנגן על טוּבּה זעירה. השוטה הזה מדהים את כולם כשהוא חוצה את החדר בגלגלונים כפולים, ואם לא די בכך, הוא גם חד חידות שאיש לא מצליח לפתור. המלך מזעיף פנים אבל מחייך לעצמו בחשאי. השוטה הזה הוא באמת משהו מיוחד! ואז הוא מתרווח בכסאו וצופה בכל המועמדים האחרים עד שראשו מסתחרר. לבסוף הוא פורש לחדרו כדי להגיע להחלטה; זה קל מאד, ברור מי זכה, הוא פשוט נהנה למתוח אותם קצת. אבל כשהוא חוזר אל המתמודדים הזוכה הקסום נעלם. מחפשים בכל מקום ולא מוצאים. המלך פשוט הרוס.

בלילה, מגיעה הנסיכה הקטנה לנחם את אביה האומלל. השוטה הכי מדהים בממלכה חמק לי מבין האצבעות, הוא מקונן, ככה! הנסיכה מציעה להתחפש לשוטה הנעלם כדי לנחם אותו.

המלך צוחק בזעף. שטויות, ילדתי, בנות לא יכולות להיות שוטות. כך זה היה מאז ומתמיד. כה אמר המלך! הוא פוסק. ובקול רך יותר הוא מייעץ לה ללכת לישון, זה היה יום קשה. הנסיכה נושקת לו בצייתנות על מצחו, והופ… חוצה את הדלת בגלגלון כפול!

כשהמלך מתאושש מתדהמתו הוא פורץ בצחוק. הוא מבין שנפל בפח. הוא רודף אחרי בתו וקורא לשוטה הטובה בעולם לחזור ולנחם אותו. וזה בדיוק מה שהיא עושה.

*

הליצנית צ'ה אוּ קָאו­ֹ נכנסת לזירה, הנרי דה לוטרק לוטרק 1895 (מצטערת, את איורי הספר אני לא אוהבת)

הליצנית צ'ה אוּ קָאו­ֹ נכנסת לזירה, הנרי דה טולוז לוטרק 1895

*

טוב, זה די ברור, ובכל זאת אגיד שלושה דברים (ופמיניזם לקינוח).

1. הסיפור והמשחק

אחד הזכרונות המוקדמים שלי מגיל שנתיים, אולי שלוש, הוא משחק משפחתי, מחזה קטן מוסיקלי שהוצג מדי ערב בסלון. המילים והלחן חוברו על ידי בנימין עומר, אביו של ע. הילל, עוד ב1931 (ותודה לזמרשת):

לֹא בָּעֶרֶב, לֹא בַּבֹּקֶר,
לֹא שִׁלְשׁוֹם גַּם לֹא אֶתְמוֹל
טִיְּלָה הַגְּבֶרֶת תַּרְנְגֹלֶת
ע‏ם אָדוֹן הַתַּרְנְגוֹל.

רָאֲתָה הַתַּרְנְגֹלֶת
שְׁנֵי גַּרְגִירֵי סֹלֶת –
חִישׁ קָפַץ הַתַּרְנְגוֹל:
"לִי הַזְּכוּת לֶאֱכֹל!"

קִרְקְרָה הַתַּרְנְגֹלֶת,
שַׁרְווּלִים הִפְשִׁילָה,
הִתְנַפְּלָה עַל הַכַּרְבֹּלֶת
הַקְּטָטָה הִתְחִילָה.

בֵּינָתַיִם מִן הַמַּיִם
הִתְגַּנְּבָה צְפַרְדֵּעַ…
לְאָן נֶעֶלְמוּ הַגַּרְגִּירַיִם? –
אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ.

אבי ואמי גילמו את התרנגול והתרנגולת. הם היו מטיילים שלובי זרוע בסלון ונעצרים מול קופסת הגפרורים שייצגה את גרגרי הסולת. אמי בצעה את תפקידה בחוסר חשק אבל אבי גילם את התרנגול בכישרון גדול; אני זוכרת את הפליאה המבוהלת שלי בכל פעם שנופף בזרועותיו המקופלות וכמו התנפח והתעצם בקרקור מחריש אוזניים. אני הייתי הצפרדע. ארבתי בסתר הכוננית. כשהקטטה התלהטה הייתי מתגנבת וחוטפת את קופסת הגפרורים.

אין לי הרבה זכרונות טובים מילדותי. וזה ללא ספק הוא המואר שבהם. הרגע הזה שבו הורי הניחו לרגע את נשק הכוח והיידע שלהם (וזה מה שהוא היה בעיני, נשק שמכוון נגדי) וגם אם רק במשחק ובכאילו, הזמינו אותי להערים עליהם, לנצח אותם מבלי לשלם את המחיר. זה הרגיש כמו אהבה.

ובחזרה ל"מסוחרר מרוב שוטים": בקריאה תמימה הוא עוסק בנסיכה שמערימה על אביה, מתעלה על כל שוטי הממלכה ומגשימה את חלומה. אבל בקריאה נוספת, פקוחת עין, מדובר במשחק משפחתי שבו מתהפכות הררכיות ונחצים גבולות. בעיניים בוגרות מתברר שהלהטוטים המדהימים של השוטה הקסום הם בקנה מידה של ילד/ה: הבגד מקושט בעלי שלכת, הטוּבּה הזעירה היא טוּבּת צעצוע, החידות הן של גן ילדים וגם האקרובטיקה בסיסית. ההתפעלות האוהבת של ההורים היא שגורמת לכל זה לזרוח באור יקרות. האב רק מעמיד פנים שלא זיהה את בתו, הוא נותן לה לנצח מתוך אהבה. גם ילדים קטנים קולטים את זה. זה מוסיף הרבה חום לאג'נדה.

*

איור של מוניקה לספר "יונתן משהו" של פרנסואה רג'י בסטיד. כאן יונתן, ילד-ליצן בודד שצנח מן השמיים, מצייר לעצמו הורים בחול.

איור של מוניקה לספר "יונתן משהו". כאן יונתן, ילד-ליצן בודד שצנח מן השמיים, מצייר לעצמו הורים בחול.

*

2. ילדים ושוטי חצר

בני הגדול היה קורא לזיקוקי דינור אַקוּקֵי עדינות, וכמובן שמעולם לא תיקָנו אותו, זה היה פיוטי מדי. האחות בטיפת חלב סברה שזאת אנוכיות ובגידה בייעודינו החינוכי. ילדים לא נועדו לשעשע את ההורים! היא נזפה בנו. איזו שטות. כמה נפלא שילדים יכולים להצחיק ולנחם. לא כל הזמן, זה לא תפקידם, אבל אלה רגעי חסד; תחושת עוצמה ויקר לילד/ה ומתיקות להורה.

ויש עוד זיקות רבות בין ילדים לשוטי חצר, מגודלם הגמדי ועד לקשר העמוק המיסטי כמעט שנרקם בין שוטים לנסיכים. והשוטים אגב, לא היו רק מצחיקים. רובם היו אנשים חכמים וחתרניים שהשתמשו במצנפת השוטים כדי לומר אמיתות שאיש לא העז. (קלמנס אמלונקסן מדגים את עזות המצח של השוטים בסיפור על נסיך הנוזף בשוטה שצועד לימִינו בניגוד לכללים. השוטה מקפץ אל שמאלו של הנסיך ומעיר, "לי דווקא לא איכפת ששוטה צועד לימיני").

אצל פניה ברגשטיין הליצן הוא שלוחה של האב. "מסוחרר מרוב שוטים" עולה מדרגה ומזכה את הילדה עצמה בתפקיד. וזה נפלא. כי הורים כמו מלכים, זקוקים לשוטים שעוד לא הפנימו את המוסכמות.

*

3. האם ילדות יכולות לשנות את העולם?

פעם, בעקבות הפוסט הזה ניצת פה ויכוח, האם נשים יכולות להיות מצחיקות. ל"מסוחרר מרוב שוטים" אין ספק. ילדות יכולות לפשוט את השמלות ולעשות גלגלונים כפולים. ולא פחות חשוב ונוגע ללבי – הן יכולות להיות חכמות מן המבוגרים. להבין ש"כי ככה זה היה מאז ומתמיד" זה לא נימוק. אפשר לשנות. וזה מעודד, לפחות אותי.

*

וזאת חברתי, הליצנית הדגולה מרליס הירש

וזאת חברתי, הליצנית הדגולה מרליס הירש

*

ומשהו למו"לים

כיוון שאני מקווה שלפוסט הזה תהיה גם תוצאה מעשית, כלומר שוטת חצר בעברית – עוד שתי הערות: ראשית, נדרשת רגישות וגמישות מיוחדת בתרגום. היצמדות נוקשה מדי לשנינויות עלולה לסרבל ולייבש את החיות והפשטות. ושנית – אני לא אוהבת את האיורים המקוריים. יש בהם משהו אחיד ומפוזר מדי. זו הזדמנות לאייר מחדש.

*

קסם פמיניסטי מנצח
הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
צרחות של דגים (על נסיכה צעצוע של מרי דה מורגן)
את תצטרכי לטפל בכל נסיך לגופו (שוב מרי דה מורגן, מנצחת לפחות לאיזה זמן)

זכרונות ילדות
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שלושה זכרונות מכוננים מילדותי)
קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות
בדיוק כפי שזכרתי

ליצנים בעיר האושר
רשימת הליצנים
פניה ברגשטיין והליצן

*

Read Full Post »