Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קית' הרינג’

"שעה עם אוכלי כל" של שני גרנות ונבו רומנו הוא מופע מחול מקורי וחכם ונועז, מצחיק ומעיק ולא מתחנף. ומכאן ואילך הכול ספוילרים ומוטב לקרוא אחרי הצפייה.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

1. עירום?

"שעה עם אוכלי כל" מתרחש בעירום באור מלא בלי הגנות וריכוכים. זה כמעט מסיח את הדעת מהמוסכמה האחרת שנשברת, או לפחות סופגת חבטה אנושה – דווקא הפנים האנושיות מוסתרות. החלק הראשון של העבודה – אולי שליש, לפי השעון הפנימי שלי שסופר גם את הזמן שבו הקהל מתיישב – מתרחש עם הגב לקהל. זה יוצר רעב לפנים אנושיות. אבל כשהרקדנים סוף סוף מסתובבים פניהם מכוסות במסכת אצבעות שמנפחת את השפתיים ומבתרת את פרצופם לסדרת משולשים. אחרי זמן ארוך – לפי השעון הפנימי ולפי הנשימה השורקת של שני גרנות ונבו רומנו – המסכות אמנם מוּסרות, אבל הם ממשיכים להסב את הפנים, לכסות אותן בשיער או ב"מסכת צעקה" (כלומר פיות פעורים שמוקפאים למשך זמן ארוך כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול). זה בולט במיוחד בגלל הפרונטליות. כשהרקדנים לא מפנים את הגב, הם מאד פרונטליים, הם כמעט לא פונים זה לזה אלא לקהל כאילו חיכו שיצלם אותם. זו בחירה מטרידה, אקסביציוניסטית ואנונימית, מזמינה וחוסמת בבת אחת. האינטימיות של העירום מתנגשת בחסך בהבעה אנושית חיה. המתח נפתר לרגעים ומיד מתחדש. ותוך כדי כך מנוטרלת הקלישאה הזוגית המתבקשת וגם הפתיינות של העירום. זה נדיר ומרשים, ולא פעם מצחיק, בְּמובן עצוב.

מתוך "שעה עם אוכלי כל"

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל"

2. תרבות

תרבות היא במידה רבה הנושא של המופע. "שעה עם אוכלי כל" נע בין הפרטיטה ברה מינור של באך שרומנו מנגן בכינור לשפת גוף פולחנית וחייתית. זה לא ניסיון להתחבר מחדש לאיזה טוהר פראי (כמו ב"פולחן האביב" של בז'אר למשל). הפרימיטיבות של "אוכלי כל" נגועה באירוניה וגם ממוחזרת במידה רבה, היא כבר סוננה על ידי התרבות. אני אתן כמה דוגמאות לפני שאגיע לעיקר:

"מסכת האצבעות" של רומנו וגרנות היא לא רק מסכה אפריקאית שתורגמה באופן מבריק לכפות ידיים, אלא גם פני "העלמות מאביניון" הציור המבשר את הקוביזם. פיקאסו ("אוכל כל" מן המעלה הראשונה בזכות עצמו) צייר את שתי הדמויות הימניות בהשראת פיסול אפריקאי שראה באגף האתנוגרפי של ארמון טרוקדרו ב1907.

"העלמות מאביניון", פבלו פיקאסו 1907

"העלמות מאביניון", פבלו פיקאסו 1907

פבלו פיקאסו, פורטרט עצמי, 1972

פבלו פיקאסו, פורטרט עצמי, 1972

וזה חל גם על שפת הגוף (תצטרכו להאמין לי שרומנו וגרנות רוקדים את התמונות הבאות, לא הכול נמצא בצילומים שקבלתי). למשל, זה לא רק ציור סלע אבוריג'יני אלא גם קית' הרינג שבלע ועיכל אותו.

ציור סלע אבוריג'יני

ציור סלע אבוריג'יני

קית' הרינג

קית' הרינג

פאון המבליח בעיצומה של "שעה עם אוכלי כל", לא יובא ישירות מיוון העתיקה, הוא עבר קודם דרך ניז'ינסקי והבלט הרוסי.

הפאון המבליח בעיצומה של "שעה עם אוכלי כל", לא יובא ישירות מיוון העתיקה, הוא כבר (או גם) יד שנייה מניז'ינסקי והבלט הרוסי.

ועם זאת, לא מדובר בגיבוב של קריצות. העיקר הוא לא בכמות ובמגוון של ההשראות אלא באופן שבו הן מונחות זו על זו ומולחמות זו לזו ואפילו מתמזגות אבל לא עד הסוף. ותוך כדי כך המקומות החופפים מתחזקים, פרטים מסוימים חורגים ואחרים מנוטרלים. הקלסיציזם הקר-חם של רוברט מייפלת'ורפ נהייה פחות סטרילי ונרקיסיסטי כשרומנו וגרנות מניחים עליו אקרובטים בקרקס נודד.

 

צילם רוברט מייפלת'ורפ

צילם רוברט מייפלת'ורפ

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם גדי דגון

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם גדי דגון

אקרובטים על האמפייר סטייט בילדינג

אקרובטים על האמפייר סטייט בילדינג

גם הציורים של אגון שילה שמהדהדים הן בפיסול הפנים של "שעה עם אוכלי כל" והן בתנועה, מאבדים מן הנוירוטיות האדולסצנטית שלהם.

אגון שילה

אגון שילה

 אגון שילה, 1917

אגון שילה, 1917

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

נבו רומני ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

הקיצוניות הרגשית והמינית של אגון שילה מתקררת, כשהעולם שלו מוכלא עם הנסיינות של ויטו אקונצ'י שהופך את גופו לחומר ולאמצעי מחשבה. (חשבתי על Conversions למשל, שבו הוא מנסה ללוש לעצמו שדיים ומתחבר לאישה דרך קצה אבר המין שלו התחוב בין רגליו, אבל לא רק). הגוף ב"שעה עם אוכלי כל" הוא אנושי וחייתי ובד בבד הוא גם חפץ וצורה ודוגמא שאפשר לשכפל ולצרף בכל דרך שרוצים. הפרובוקטיביות (כמו אצל אקונצ'י, רק אחרת) נגזרת מהרדיקליות של המחשבה.

מתוך Conversions, ויטו אקונצ'י 1971

מתוך Conversions, ויטו אקונצ'י 1971

היינריך פון קלייסט ראה במריונטה רקדנית אידאלית: היא משוחררת לא רק מכוח הכובד אלא גם מן המוּדעות העצמית המסרבלת המפצלת והמכאיבה. האידאל של "שעה עם אוכלי כל" הפוך. גופם של רומנו וגרנות הוא מרחב של רעיון ופעולה אמנותית. הזמן של המופע דחוס ומואט, האינטנסיביות הרגשית נגזרת מריבוי השכבות.

תמונה תצלום משפחתי, של ארבעת בני משפחת בורקהרדט, 1969. ההורים ושתי הבנות, מודפסים על אותו דף.

תצלום משפחתי: ארבעת בני משפחת בורקהרדט, ההורים ושתי הבנות, מודפסים על אותו דף, 1969.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל (גרנות נתלית בזרועותיו של רומנו ומשבשת את הנגינה בכינור.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל. שני גרנות נתלית בזרועותיו של נבו רומנו ומשבשת את הנגינה בכינור. המתח בין התרבותי לפראי ובין הסדר לרגש.

3. עירום

ובהמשך לכך – העירום הוא הבחירה הטבעית ואולי היחידה. העור הוא הבגד הראשוני של כלל האנושות בכל מקום ומעמד ועיסוק וזמן. כל בגד אחר היה מפריע לנזילות, לתנועה החופשית בין הדימויים. כל בגד שהוא היה קובע מה מתאים ומה פחות, וזאת כבר לא היתה "שעה עם אוכלי כל". ובהמשך לכך לא נכפה שום מבנה על המופע. יש אמנם איזו תנועה כללית אל היומיום והעכשיו, אבל אין שום מנגנון נרטיבי או פורמליסטי שמשליט סדר וקובע הררכיה. הדמויים נבלסים בזה אחר זה על ידי רומנו וגרנות, מין אדם וחוה משונים בעולם פוסט אפוקליפטי.

*

ומשהו אישי לסיום. אני לא מכירה את שני גרנות אבל נבו רומנו היה תלמיד שלי לזמן קצר. כשהוא ניסה להתקבל לבית הספר לתיאטרון חזותי הוא עבר שתי ועדות קבלה שלא הצליחו להכריע בעניינו. בסוף שלחו אותו אלי, שאחליט. זה לא היה קשה. הדבר הזה הפרוץ הכאוטי שהרתיע אותם הוא בדיוק מה שעושה אותו אמן כל כך מרתק.

*

גם במסכַת הצעקה של "שעה עם אוכלי כל" מהדהדים תקדימים תרבותיים. למשל פרנסיס בייקון, שבלע בתמונה הזאת את האפיפיור של ולסקז, את אוניית הקרב פוטיומקין של סרגיי אייזנשטיין, 1925 (הסטיל המרכזי) ועוד. מימין, מתוך "כניעה" מיצב וידאו של ביל ויולה, 2001 צילמה קירה פרוב.

גם במסכַת הצעקה של "שעה עם אוכלי כל" מהדהדים תקדימים תרבותיים. למשל, ראשון משמאל, פרנסיס בייקון שבלע בתמונה הזאת את האפיפיור של ולסקז, ואת אוניית הקרב פוטיומקין של סרגיי אייזנשטיין, 1925 (שני משמאל) ואת ישו של מתיאס גרינוולד (ראשון מימין, פרט). שני מימין: "כניעה" מיצב וידאו של ביל ויולה, 2001 צילמה קירה פרוב. לחצו להגדלה.

.

עוד מחול ישראלי עכשווי בעיר האושר

על "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על "אוהבים אש" של יסמין גודר

פעמיים "דירת שני חדרים", על ניב שיינפלד ואורן לאור

הבדיחה היתה עלי – על "הגבעה" של רועי אסף

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

*

Read Full Post »

הפרק הלפני אחרון במיני סדרה על דיוקנאות הידוענים שצילמה אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין

*

1. דיוויד ביירן, רנה מגריט

ליבוביץ' ניזונה מתולדות האמנות. לעתים כמו שהראיתי בפרק הראשון, הן מסתתרות מאחורי הקלעים. בפרק הנוכחי הן נמצאות בקדמת הבמה.

הצילום של דיוויד ביירן למשל, הוא מחווה לרנה מגריט, לא לציור מסויים אלא לתערובת.

אנני ליבוביץ': דיוויד ביירן לוס אנג'לס 1986

רנה מגריט (1898-1967)

רנה מגריט

מעבר לפניו הציפוריות של ביירן שכמו מדביקות את כל הדימוי ביחד, אין לי מידע נוסף שיצדיק את המחווה (אולי מישהו מכם יאיר את עיני). ובינתיים, בהמשך לפרקים הקודמים – ליבוביץ' שוב מוותרת על יד לטובת הגרפיות, ווילון ימין מתקמר להדהוד עם תנוחת הזרוע.

*

2. מרק מוריס, רוסו, גויה

בדיוקן של הכוריאוגרף מרק מוריס זה כבר ציור מסוים שמשתלט כמו דיבוק על מושא הפורטרט (דימוי מוזר שהשתלט על המשפט, שיהיה).

אנני ליבוביץ': מרק מוריס, פלורידה 1990.

אנרי רוסו (1844-1910) חלום

הצילום של ליבוביץ' הוא מחווה גלויה ל"חלום" של רוסו. זו לא רק הספה או הטבע של פלורידה, שמזכיר את הג'ונגלים הפנטסטיים של רוסו. תנוחת הרגליים וזווית הראש מועתקים מהציור של רוסו. ועל שתי המחלפות החסרות למוריס מפצים שני העלים החותכים את גופו. ושימו לב, שגם אצל ליבוביץ וגם אצל רוסו הזווית של הצמחייה במרכז הרקע מתחרזת (מהדהדת) עם זווית הצמות/תחליפיהן – זוית ישרה במקרה של רוסו וחדה אצל ליבוביץ, בהתאם.

תנוחת הזרועות לעומת זאת, מושאלת ממקור אחר:

אנני ליבוביץ, מרק מוריס (פרט)

פרנסיסקו גויה (1746-1828), המחה העירומה

אנרי רוסו, חלום (פרט)

ובעצם רק כשהנחתי אותן זו בצד זו, פתאום ראיתי כמה הן דומות, הגברות העירומות של גויה ושל רוסו. מה שגורם לי לחשוד שהחלום המקורי של רוסו היה בעצם על המחה של גויה. ושגם ציורו שלו הוא מחווה שבה הוא ממקם את הגברת של גויה על ספה משלו ובנוף כלבבו. כלומר, ליבוביץ' היא כבר השלישית במשחק ה"טלפון שבור" הזה.

ובכל מקרה, הדיוקן של מוריס הוא חושני פנטסטי, אקלקטי, נאיבי במידה, נרקיסיסטי (הזרועות החוזרות אליו) כמו גיבורו. (לקסיקון המחול החביב שלי, מוסיף גם "גיי סנסיביליטי" לרשימה).

*

3. קריסטו, סנט אקזופרי

אחד הביטויים של העדפת הדימוי על הדמות (שעליה דיברתי בפרק הראשון) הוא זיהוי-מיזוג האמן עם יצירתו. קחו למשל את קריסטו, אמן פופ שנוהג לעטוף את כל העולם ואישתו.

קריסטו, מגזין "לוק" עטוף 1964

קריסטו, מודל של בניין עטוף במנהטן 1964

אנני ליבוביץ': קריסטו, ניו יורק 1981

ליבוביץ עטפה גם את קריסטו עצמו, במהלך עוד יותר קיצוני מחבורת חסרי הפנים. הדיוקן מהלך על הקו הדק בין גימיק לעבודה מושגית (על היחס בין דימוי לדמות) עם קבין של אבסורד. אין שום ראיה שקריסטו הוא זה שנמצא מתחת. זה יכול להיות גם פסל או בובה. הדיוקן הזה הוא כל כך טכני ומנוכר שהוא כמעט פיוטי. כמו הכבשה שבתוך התיבה.

מתוך הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי

*

4. קית' הרינג והאבוריג'ינים

קית' הרינג (לדוגמא)

אנני ליבוביץ, קית' הרינג 1986

מורי ורבי יוסף הירש אמר פעם שמניירה זה כשהסגנון הוא מכני ואינו קשוב לנושא. קית' הרינג שצבע את הסט ואת עצמו, לא נופל בפח הזה. הוא לא מצפה את המציאות בטפט של סגנונו, אלא מתרגם אותה ברגישות ובחופשיות לשפת הציור שלו. הוא מוותר למשל, על קווי המתאר (מעבר למסגרת התמונה שבה זה טבעי ומתבקש), כלומר על המאפיין הכי ראשוני של הסגנון שלו, לטובת קווי מתאר פנימיים.
אם נתבונן למשל באיזור כפות הרגליים והשוֹק – העיגול סביב העצם הוא לגמרי אנטומי, קווים אחרים מזכירים סנדל, או גרב. והזין כמובן, כולל הקשתות על פנים הירכיים כהד של הביצים.
והפוזה הסימטרית והזוויתית שמוסיפה לסגנוּן, ודווקא על השולחן – עוד כרסום בריאליזם.
בכל הדמות יש איזון בין אורנמנטליות לסכמה של שלד או בגדים. פרטים כמו משקפיים ותלתלים (אפשר היה להסיר ולגלח) הן נקודות החן של המציאות. ובאופן אחר – גם הסלסלה הלבנה עם הדוגמא הגזורה או נזילות הצבע השחור, מעשירות ומחיות את התמונה. הסביבה לא מדוכאת על ידי הקונספט אלא משחקת בו.


בתמונה למעלה, קית' הרינג באמבטיה (קשה להתאפק אחרי הפוסט הקודם). התמונה הושאלה מן הבלוג הזה שמביא עוד שלל מחוות של/ל – קית' הרינג.

ושקית יומולדת לסיום: בחיפוש שטחי באינטרנט לא מצאתי שהרינג מקושר לאמנות אבוריג'ינית. קשה לי מאד להאמין שאני הראשונה. לא צריך להיות עין הנץ כדי להבחין בזיקה:

"גרפיטי" אבוריג'יני על קיר סלע

סקיצה אנתרופולוגית של ציורי גוף אבוריג'יניים

אבוריג'ינים צבועי גוף (חבל שלא מצאתי צילום יותר גדול)

מטבע הדברים (והדיוקן) השתקעתי בציורי גוף, אבל הזיקה בין הגרפיקה האבוריג'ינית לזו של הרינג אינה עוברת בהכרח דרך ציורי הגוף!

וזה כבר כמעט הסיום, נותר עוד פרק אחד אחרון.

לפרק הראשון אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין

עוד באותו עניין
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
קורסאווה חולם על ואן גוך

עוד על ציורי סלע – אני עוברת סוף סוף לוורדפרס בחברת ציידים 

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לקראת הקיץ הקרב

ספריית גן לוינסקי זקוקה

למקרר קטן כדי להרוות צמאים (ולאכסן קרטיבים).

אם ברשותכם מקרר קטן או מקפיא, אני פנו ל gardenlib@googlegroups.com

ותבואו על הברכה והתודה.

ומבצע יום במתנה נמשך!

Read Full Post »