Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קינה’

מזל ואהבה, כך התחשק לי לסיים ולהתחיל את השנה.

במקור היו לי שלוש אהבות, אבל מחשש אמל"ק (המאיים שבעתיים בקרבתו ל"עמלק") הן פורקו לסדרה קטנה.

*

בסרטון למטה, מרים ילן שטקליס קוראת את "מיכאל".

.

אל "מיכאל" כבר הגעתי פעם דרך האיור הנפלא של דוד פולונסקי. אלא שאז התמקדתי במרחב הפיסי והנפשי שפולונסקי צייר לגיבורה וכמעט לא נדרשתי לטקסט, הפשוט רק לכאורה, כי מתחת לרגש החשוף ולדיווח הדקדקני מפכים מי תהום שיריים.

קחו למשל את החזרות האלה של הפתיחה, "חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי" – זה לא רק תיאור ילדותי של הזמן המתמשך והחדגוני של החיכייה, ולא רק הד, שמדגיש את הבדידות שבה המילים חוזרות עלייך ואלייך. זו הדלות הלשונית שנוצרת כשהרגש כל כך טובעני שהמילים מתחפרות במקום; כמו בקינת דוד על אבשלום: בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם [מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ] אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.

ובעצם השיר מתחיל כבר בכותרת, בשם האהוב, "מיכאל", שמתחיל במילת השאלה, "מי?" (שתחזור תיכף שוב ושוב) ומסתיים ב"אל", לא רק במובנו הנשגב והשמיימי (אף שגם הוא כלול, כמו הGOD ב"מחכים לגודו") אלא כמילת יחס שנשארת תלויה באוויר, כי אין שום דבר בצד השני. האהוב לא בא.

ה"מי לא בא?" היא סוג של עדכון לשאלת המשחק, "מי יבוא אלי?" שנשאלת בידיים פרושות ומסתיימת בחיבוק גדול. יש משהו נוגע ללב בהיצמדות לצורה הקלילה של המשחק והחידה, עד שגם המנגנון הזה כבר לא עובד: "והוא לא בא. והוא לא בא," זו ההכרה בתבוסה, הרגע בו הופך השיר סופית לקינה.

מיכאל היא גם המילה היחידה בסוף שורה שלא מתחרזת עם כלום. מבחינה לשונית, חרוז הוא סוג של זוגיות. הסביבה המחורזת יוצרת ציפייה לחרוז שמכזיב שוב ושוב, כמו האהוב.

ואם כבר מדברים על חריזה – החריזה הדקדוקית ששולטת בשיר (חיכיתי/בכיתי וכיו"ב) נחשבת לנחותה בדרך כלל. רק הצדקה פיוטית יכולה לגאול אותה מחוסר התחכום. כמו למשל בשירו של אריה לודוויג שטראוס, "קינה על מות אחותי", כשהוא כותב, אֵיךְ אֲכַבֶּה בִּי אֵשׁ פְּרִידָתֵךְ / וּבְאוֹרָהּ לְבַד אֶרְאֶה פָּנַיִךְ// וְהִיא לְבַד תְּחַיֶּה אוֹר עֵינַיִךְ / הַקּוֹדְרוֹת, אֲחוֹתִי, בְּאַחְרִיתֵךְ – בחריזה הדקדוקית (אחריתך/פרידתך, ששולטת גם בהמשך השיר) מהדהד צליל ה"איך" שבו הוא נפתח, בתלונה, באי הבנה, בסירוב להאמין שאופייני לקינות בכלל; "איך נפלו גיבורים…" "אֵיכָה ישבה בדד…" וכן הלאה.

הילדה של מרים ילן שטקליס עוד לא הגיעה אל האיך, היא עדיין ב"מי?" (מי כמוך באלים, מיכאל) וגם זה שובר לב.

קינות שמורות בדרך כלל למאורעות סופניים כמו מוות וחורבן, אבל כשהרגש מציף, הפרופורציות טובעות. אולי זאת רק מחלת התבניות האנושה שלי (מין סורק מוּלד שמתביית על תבניות דומות) אבל החריזה הדקדוקית המעט ארכאית של "שלא תֵּדַעְנָה/ שלא תַּפְרַעְנָה" החזירה אותי לפֶּן תִּשְׂמַחְנָה/ פֶּן תַּעֲלֹזְנָה של קינת דוד על שאול ויהונתן. כאן מנסה הגיבורה להסתיר את הפגישה הרומנטית מן הבובות, ושם קורא דוד להסתיר את המוות מן האויב, "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים…"

*

הכאב של "מיכאל" עדיין מהדהד בלבן של גדולות וקטנות (וגדולים וקטנים), אבל בספק אם היה נכתב היום או אם היה מתקבל בברכה דומה. גיבורה פסיבית שיודעת רק לחכות ולבכות זה "מסר  פגום לבנותינו" (אף שמרים ילן שטקליס חצתה את מִגְדָּרֵי הבכי בדני גיבור). לי עצמי אין שום הסתייגות. ילדותי רדופת האג'נדות גמלה אותי משירת הסירנות שלהן. ואף על פי כן הזמנים השתנו, והשינוי הזה לא פסח על ספרות הילדים. מיכאל הבלתי מושג, הנסתר כמו האל שבקצה שמו, כבר לא חסין כמו פעם. אפשרויות חדשות נפתחו, ואפשרויות חדשות (בניגוד לניכוש הישנות) זה תמיד נפלא.

וכך בבכי גדול שאינו מפוסק כמו הבכי של ההתחלה –

מחר אלך השכם בבוקר אל הגן,
ואשב לי, ואבכה לי כל הזמן.
מיכאל.

– בכי עצום בסדר גודל של תהילים (בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה), אנחנו מגיעים לאהבה השנייה. (כלומר תיכף).

Read Full Post »

זאת היתה פעם תעלומה בשולי הפוסט על יעקב שטארק, הצייר שהתאהב באחותה בת השתים עשרה של סבתי; ארבע שנים חיזר אחריה עד שנישאו, וארבע שנים לאחר מכן הוא גווע מדלקת ריאות והותיר לה בת שהפכה לדודתי יודית מרת הנפש (ובמידה רבה גם לגיבורת ספרי אסור לשבת על צמות, ערבבתי את העצב שלה בשלי). האלמנה הצעירה נישאה מחדש ליעקב חוטימסקי ועקרה לטבריה, שם נולדו לה עוד שתי בנות. כל הבנות נקראו על שם חבלי ארץ – יהודית על שם יהודה, שומרונה על שם השומרון וגלינה על שם הגליל.

G2

גלינה חוטימסקי, כ' טבת תרצ"א – כ' טבת תש"א

גלינה חוטימסקי חייתה עשר שנים בדיוק. ביום הולדתה העשירי, כשיצאה לקטוף פרחים עם חברותיה, היא נפלה בין הסלעים ונהרגה*. זה קרה בשנת 1941, שנה נוראה במיוחד במלחמת העולם השנייה (א' שבקיאותו בהיסטוריה מרשימה בהרבה משלי, מוסיף שבארץ נערכו אז לפלישת הנאצים).

חבריה לבית הספר כתבו ספר זכרונות. הנה ההקדשה.

שימו לב לסיום:

שימו לב לסיום: "במה ננחמך אם יקרה? אשרי היודע למצוא בעצמו את המקור לניחומיו." היום לא היו כותבים כך, זה ישיר מדי. (לחצו להגדלה)

הספר נשמר בבית סבתי. נהגתי לקרוא בו בילדותי. "את גלינה עזבת אחרייך עולם מלא שוד וחמס, דמים נשפכים בכל קצווי תבל, ולא הפסדת כלום," כתבו הילדים (הדסה מאמן מכיתה ה', במקרה הזה, ולמטה יוסף לידר).

20D

זה הרעיש אותי; המלנכוליה השחורה של הילדים שלא אוזנה על ידי פאתוס לאומי. התקנאתי בפטור שקיבלו. רק ילדה אחת, תמר לבר מכיתה ח', מדקלמת ברגע האחרון של הספר, "גדול הכאב וגדול הצער אך אנו נתגבר על כל הצער ונמשיך את עבודתנו למען גאולת הקרקע ובניין הארץ."

כשכתבתי על שטארק רציתי לצטט מן הספר אבל הוא נעלם (להלן "התעלומה"), ורק בשבעה על מות אבי הוא שב ונתגלה, כאילו יש רשת סודית שמקשרת בין כל המיתות. חנה סקר אחייניתה של גלינה שלחה לי סריקה מלאה: שלושים וארבעה טקסטים שכתבו תלמידי בית הספר העממי בטבריה (אפילו שם לא היה לו) מכיתה ב' עד ח'; הקצר ביותר בן שתיים וחצי שורות, הארוך בן שני עמודים, קצת שונים ממה שזכרתי והרבה יותר עשירים ומרתקים; מבחינה היסטורית, מגדרית, לשונית, נפשית, פואטית.

9

את ההיסטוריה אני משאירה לאחרים. על המגדר אולי אכתוב בפעם אחרת. הפעם אני מתעניינת בַּספרות: התוכן צפוי למדי – הקטנים מביעים צער ומספרים בשבחה של גלינה, הגדולים יותר חוזרים גם על סיפור האסון והאזכרה. ועל רקע האחידות מתבלט השוני בצורה; אין תבנית מוסכמת לכתיבה על מות ילדה ביום הולדתה, ושלל האמצעים הספרותיים והסגנונות הופך את הספר ללקסיקון פואטי בזעיר אנפין, שיעור מאלף בכתיבה ספרותית בכלל ובכתיבת קינות והספדים בפרט.

איה בוכמן עמדה לצדה של גלינה כשנפלה

איה בוכמן עמדה לצדה של גלינה כשנפלה

ולא שאין קלישאות בספר, שמות תואר כמו טובה, חביבה, יפה וטהורה חוזרים שוב ושוב, והפועל "קטף" מככב במובן הישיר והמטפורי. גלינה היא ה"פרח שעוד לא הספיק לפרוח" (חנה קרסננסקי, כיתה ז'), והטקסטים מלאים במשחקי מילים כמו "גלינה הלכה לקטוף פרחים ותיקטף מן העולם" (חנה תורג'מן, כיתה ח'), וכמובן מאנישים את הסלעים: "והסלעים קטפו את הפרח היפה הזה. הם גלגלו אותה אל התהום…" (יהודית לבנזון כיתה ה'), ומדברים אליהם: "האין לכם די פרחים כי לקחתם גם את הפרח הקטן מאיתנו…?" (לאה שליטין מכיתה ז'). איילה טאג'ר מכיתה ז' מאשימה את הסלעים שלבם לב ברזל אחרת לא היו לוקחים את הפרח הנחמד.

ולמה בעצם לא כתבה לב אבן? האם לב אבן אצל סלעים זה דווקא בסדר, כמו לב בשר אצל בני אדם? היגיון שלם של פיוט ופנטסיה מסתתר מאחורי הדימוי האבסורדי של סלע עם לב ברזל.

ובין הקלישאות מתנצנץ לו פתאום פרט ספציפי שמחייה את הטקסט: כששמואל שרמן המפוכח מכיתה ה' מספר איך בסוף היום שוחררו כיתות א ב ג ד וכיתות ה ו ז ח חיכו להודעה חדשה, ופתאום הוא כותב, "את גלינה הביאו המורים והניחוה על השולחן."

או כשנתן גנדלמן מכיתה ב' מונה את שבחיה של גלינה: "היא מימיה לא הרביצה בילדים. היא היתה בכיתה ה', ולא היתה מרגיזה אף אחד ולא היתה עושה מה שלא מרשים לה." "היא היתה בכיתה ה'" מזדקר לו מתוך השבחים, אולי משום שנתן עצמו קטן וכיתה ה' נראית לו כהישג ראוי לציון.

משה כהן מכיתה ח' הוא נער ההיפרבולות:

אין מילים בפי לתאר את כל מעלותיה של גלינה. היא היתה הראשונה בכיתתה בכל. גם בלימודים, גם בניקיון וגם במשמעת. המורה אשר היה יוצא מהכיתה תמיד היה אומר: 'גלינה קבלה את הציון הכי טוב בכיתה היום.'

אבל כשחנה תורג'מן מכיתה ח' שעבדה עם גלינה במטבח מספרת איך "נשמעה לפקודת המורה" ובשעת עבודתה "פניה הראו צחוק ועליזות כאילו באמת היה הדבר מצחיק," הלב יוצא אל גלינה.

"הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט. אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד. והטקסטים האלה הם פורטרטים כפולים, של גלינה ושל כותביהם; ליוכבד ילוז מכיתה ו' יש רפלקס אלגורי (בהשראת תהילים, אולי?) גלינה שלה "עברה במשעול צר, מימינה תהום איומה משמאלה גדר." יש מי שמתענג על מליצות: "שֻׁדדה מאיתנו גלינה היקרה", ומי שנוטה אל הטראש וההורור. יעקב בלנקה מכיתה ז' למשל. הוא מתאר איך שכבה הילדה "…ראשה מרוסק ודם אדום וטרי כיסה את פני האדמה."

חלק משגיאות הכתיב פיוטיות: ראובן גרה הדייקן מכיתה ג' כותב פעמיים "הפסד" במקום הספד (אולי זה נטוע באטימולוגיה?). אצל יעקב בלנקה "עשוקה" (עסוקה) חבורת נערים ונערות במשחק, ואילו יוסף לידר מזכיר את השמחה והתורה אשר "סגפה" (ספגה) גלינה לקרבה. (ובין לבין אני מתענגת על הכתיב החסר. וכמעט שכחתי שהמרכאות היו פעם כמו נדנדה, אחד למטה ואחד למעלה. זה פרט ארכיאולוגי כמעט).

"חבל שקרה האסון הזה. אם לא היה האסון [גלינה] היתה פה בט"ו בשבט והיא היתה רואה איך בילינו את החג." כותבת גלילה גלובוס מכיתה ב', בנרקיסיזם של קטנים. ונתן וקשטדט מכיתה ו' מנצל את ההזדמנות לספר על אירוע דומה ודרמטי מאד שבו היה "כפשע ביני לבין המות":

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

אבל זה כאין וכאפס לעומת עזרא לוי מכיתה ז'. לנרקיסיזם של עזרא לוי יש נופך מיסטי ושטני. בבוקר האירוע כך הוא מספר, הוא החליט לשוטט מעט בהרים, וביושבו על אבן גדולה מול "התהום האכזר" התרוצצו במוחו מחשבות רבות –

וביניהן המחשבה ה"שטנית": "אם יפול מי שהוא בתהום הזה מה יקרה לו?" התשובה באה: אחרי זמן מועט לעוזבי את המקום העכור שמעתי מפי הילדים כי גלינה נפלה לתהום-המוות אשר ממנו היא לא תשוב. לבי החל לדפוק בחוזקה ודמיתי לעצמי כי למעני היא נפלה בכדי לפתור לי את השאלה.

עזרא הוא אקספרסיוניסט מולד שמעצב במה אפלה ודרמטית להגיגיו. כך למשל, הוא פותח את חיבורו:

בוקר חשוך, ההרים עוטים ערפל ההולך ומתפשט ומערפל את האויר ונותן צורה עגומה לעולם, כאילו התכונן לדבר מה רע והתעטף בשחורים.

זה הזכיר לי את פתיחת "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו", הנובלה של פנחס שדה:

זה הוא הסיפור על אודות חיי אבימלך מלך שכם, חלומותיו ומותו, ועלייתו השמיימה בזרועות אמו. סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכליון-נפש, כמו ערפל המתאבך בעלות השחר על פני הגיא השומם, צף ומטפס על הרכסים, חותר אל תוך נקיקי-הסלעים, פורש זרועות מוזרות אל בין השיחים והשורשים נעווי-הצורה, מתפשט ומכסה את עין הנוף הקודר, – כמוהו היו חיי האיש הזה, וכזה הוא הסיפור.

ואילו בתיה שועלי מכיתה ז' נוקטת בגישה הפוכה:

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

בתיה מבינה באופן אינטואיטיבי שקינה ניזונה מיופי ואושר וטוהר, ובעיקר משאננותה של הגיבורה שלא יודעת מה מצפה לה. כל אלה מבליטים את הפגיעות והסכנה ומעצימים את האובדן. (כך למשל, זוכה זיגפריד, אחד מגיבורי שירת הניבלוגים, לסצנת צייד מרהיבה לפני שהוא עצמו נצוד ונרצח. כל פרט בסצנת הצייד מוסיף על תהילתו של זיגפריד ומלבה על דרך הניגוד את הצער על מותו).

הקריאה לאמא אגב, מהדהדת ברבים מן הזכרונות. הנה שולמית ברוג שהיתה שם.

הקריאה,

רבים מן הילדים מפנים שאלות לגלינה, "למי הרעת? ממי גזלת כלשהוא?" "מדוע הלכת לסלעים ונהרגת?" וגם לחלל הריק: "גלינה איננה – איך יכול להיות הדבר?" שואלת שרה ירקוני מכיתה ו' "…ובשביל מה, בשביל פרח. הכדאי היה לה הדבר? כמה פרחים יפים יכלה לראות בימי חייה?" (אלה רק פירורים מתוך אינספור דוגמאות). הם לא מגבילים את עצמם לשאלת הקינה הקלסית "איך" ("איך נפלו גיבורים?" "איכה ישבה בדד?").

האם החיבור בין שאלה שאין לה מענה לקינה הוא מולד ואינטואיטיבי? ואולי זה פשוט חלחל מן הקינות של שיעורי התנ"ך. לא רק צורת השאלה חלחלה. לאה שליטין משתוקקת להעניש מישהו. לזעם שלה יש הדהוד תנ"כי. כשהיא כותבת, "ארורים תהיו הסלעים!" אני שומעת ברקע את דוד מקלל את הרי הגלבוע; הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וגו'. לאה מצרפת גם שיר שחיברה עם שורות כמו "… עליכם סלעים!/ עליכם רשעים!/ גלינה נופצה." האם רק אני שומעת את "על נהרות בבל" ברקע? (תהילים, מזמור קל"ז) – אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע…

*

בכיתה ג' או ד' הוטל על בני הבכור לחבר שורת הספדים לגיבורים תנ"כיים. אני זוכרת שורה יפהפייה מן ההספד על שאוּל: "איך יכולת אפילו לשקול לרדת לַשאול בלי לשאול?" ולא סתם נזכרתי במילים האלה, כי למותה של גלינה יש תקדים מיתולוגי עוצמתי. הוא כל כך מזכיר איך נחטפה פרספונה בתה של דמטר אלת הדגן, על ידי האדס מלך השאול בזמן שקטפה פרחים. הנה רגע החטיפה כפי שתואר על ידי אברהם רגלסון (קורי היה שמה של הילדה במקור, את השם פרספונה שפירושו זורעת-הרס/מחריבת האור, היא קיבלה רק אחר כך, כשהפכה למלכת-השאול).

…חָשְׁבָה הַיַּלְדָּה לִמְצֹא פֶּרַח יָפֶה בְּיּוֹתֵר, וַתִּתְרַחֵק הַרְחֵק מְאֹד מֵחֲבֵרוֹתֶיהָ. פִּתְאֹם צָץ מִן הָאֲדָמָה לְרַגְלֶיהָ נַרְקִיס גָּדוֹל וְנִפְלָא, וְהוּא לֹא כְמוֹ הַנַּרְקִיסִים הַצְּהֻבִּים-הַלְּבָנִים הַיְדוּעִים לָנוּ כִּי אִם פֶּרַח-אַרְגָּמָן בֶּן מֵאָה פְּטוּרִים, וּבָשְׂמוֹ מְמַלֵּא אֶת כָּל הָאֲוִיר, עַד נִדְמָה כִּי יַשְׁכִּיר אֶת שְׁמֵי-מָרוֹם וַיִנְסֹּךְ מָתְקוֹ עַל עִמְקֵי-הֶהָרִים וְגַלֵי-הַיָּם. וַתִּשְׁלַח הַיַּלְדָּה אֶת יָדָהּ לִקְטֹף אֶת הַפֶּרַח הַנִּפְלָא, וַתִּמְשֹׁךְ אֶת גִּבְעוֹלוֹ בְּחָזְקָה, עַד זִעְזְעָה שָׁרְשׁוֹ. וְהִנֵּה נִפְעֲרָה הָאֲדָמָה מִתַּחַת לַפֶּרַח לְמוֹ עָרוּץ, וְהֶעָרוּץ אָרֹךְ וְרָחָב, וּמִתּוֹכוֹ יָצְאָה מִרְכֶּבֶת-זָהָב, רְתוּמָה לְאַרְבָּעָה סוּסִים שְׁחוֹרִים. וְיוֹשֵׁב-הַמֶּרְכָּבָה, אֶחָד עֲלוּם-פָּנִים, חָטַף בִּימִינוֹ אֶת קוֹרֵי וּמָשַׁךְ אוֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הַמֶּרְכָּבָה פְּנִימָה. וְהַסּוּסִים הָפְכוּ פְּנֵיהֶם, וַיִּדְהֲרוּ בְּשַׁעַט עַל קַרְקַע-הֶעָרוּץ מַטָּה-מָטָּה, עַד מַעֲמָק שֶׁמִּמֶּנּוּ רָאֲתָה קוֹרֵי אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּבַת-אַחַת. וְקוֹרֵי אֲשֶׁר יָד אַדִּירָה מַחֲזִיקָה בָּהּ, צָעֲקָה צְעָקָה גְדוֹלָה וְנוֹרָאָה. אַךְ עֲרוּץ-הָאֲדָמָה נֵסְגַּר מִמַּעַל לָהּ, וְהַכּוֹכָבִים וְהַשֶּׁמֶשׁ נֶעֶלְמוּ מֵעֵינֶיהָ, וְלֹא נִמְצָא לָהּ מוֹשִׁיעַ.

(מתוך "עין הסוס" סיפורים מן המיתוס היווני, אברהם רגלסון, עם חיתוכי לינול של עמוס חץ, פרק כד' כאן, באדיבות פרוייקט בן יהודה. עוד על סיפור פרספונה)

מתוך

מתוך "עין הסוס" מאת אברהם רגלסון. חיתוך לינול של עמוס חץ לסיפור פרספונה

G3A

קברה של גלינה חוטימסקי בבית העלמין של כנרת

*

עוד באותם עניינים

מי שאיבד ילד – על סיפור פרספונה

יעקב שטארק, יהודית שטרק

ארבעה סוגים של זיכרון

סיפור על אדמה וחושך

שני סיפורים על מוות מאת סופי קאל

איורי נפש, טבח החפים מפשע

דם, יכול לדבר?

*

ובלי שום קשר – תזכורת הימנון לקופסא המופע המסתורי והפולח לב של מרב בן דוד, שייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו. יום שני ה 3/8 בשעה 20:30 בחאן הקטן בירושלים כרטיסים. יום רביעי ה 5/8 בשעה 20:00 בתאטרון תמונע בת"א כרטיסים.

ואפרת מישורי פותחת סלון ספרותי

ימי-שני-פלייר (2)

Read Full Post »

הו הניחו לי לבכות, לבכות לעולמים
עיני לא יקדמו עוד את פני השינה
אסתיר את עצמי מעין היום
ואאנח, כן אאנח את נפשי לדרכה
הוא איננו, הוא איננו, אבַכּה את אבדנו
ולעולם לא אראה אותו עוד

אלה הן מילות האריָה מתוך "מלכת הפיות" של פרסל המופיעה בפסקול של "קפה מילר". שתי הנשים היחיפות הלבושות בכותנות רוקדות לקולה. כפות ידיהן נחות לרגע על הלב, זרועותיהן נפרשות וצונחות או מתקפלות בתנועה רכה, גלית, כמו בגד שנסחף בנהר, כמו ענפי ליבנה.
הכוריאוגרף מישל פוקין (1880-1942) בן טיפוחיו של סרגיי דיאגילב, טען כי הליריות של הבלרינות הרוסיות נובעת מההשפעה הלא-מודעת של יערות הליבנה של מולדתן. ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו…" כתב טשרניחובסקי.)

השפה התנועתית של באוש אכן טבועה בחותמו של הבאלט הקלאסי. ככל הידוע לי הלהקה עדיין מתחילה את יומה בשיעור באלט. ומצד שני יש לכל תנועה מקור רגשי מובהק, ופינה אף אמרה שאינה מתעניינת בתנועה עצמה אלא בסיבות להווצרותה, הצהרה שלא היתה מביישת איש תיאטרון כמו סטניסלבסקי הרחוק ככל האפשר מן הפורמליות הקלאסית.

כשהזמרת אתי בן זקן למדה את הכוריאוגרפיה של האריָה בשעתו (היא החליטה כפי שסיפרתי בפרק הקודם, לבצע את הכוריאוגרפיה של באוש תוך כדי שירה חיה), עזרתי לה קצת למצוא את הסבטקסט הספציפי של כל תנועה – כלומר את המקור הרגשי שלה, ושוב ושוב עלו בדעתנו פסוקי תהילים כמו "ממעמקים קראתיך יי" או "בדמעתי ערשׂי אַמְסֶה". לאט לאט התברר שמוקד התנועה הוא הלב, החזה. הזרועות מסמנות עליו איקס גדול, כפות הידיים מתעכבות עליו לרגע בתנועה של ליטוף או של מחיקה, ופתאום הרקדניות כמו מאבדות שליטה, מסתובבות סביב עצמן, ידיהן מתנופפות בפראות בהתרסה, הן נחבטות בקיר וקורסות כשרגליהן הקשויות כרגלי גוויה מזדקרות מעט מן הריצפה, או מדדות לפנים בזרועות מושטות של סהרוריות, כפות ידיהן ההפוכות המופנות כלפי מעלה חושפות את האיזור האובדני שבו חותכים את הוורידים.

לכבוד הביצוע החי כתב המלחין איתן שטיינברג עיבוד מיוחד לאבוב ושלושה כלי-קשת שליוו את השירה.
"האריָה כתובה כקינה," אומרת אתי בן זקן, "בצורה שהייתה מאד מקובלת בתקופת הבארוק: הכלים הנמוכים של התזמורת מנגנים מנגינה בת שמונה תיבות בלבד, החוזרת על עצמה לכל אורך האריָה. המנגינה בנויה מ'צעדים' קטנים – מרווחים של חצי טון וטון – שמופיעים תמיד בירידה, דבר שיוצר מתח וכובד, מעין המחשה מוסיקלית של הדמעות הזולגות. ההרמוניה המורכבת והקו הקולי היפהפה מותאמים לתבנית הבס החוזרת על עצמה שוב ושוב. החלוקה הזאת קיימת גם בתנועה: תנועות הידיים מתעגלות בחלל כמו המנגינה בקו הקולי, אך שאר הגוף, ובעיקר האגן והרגליים, כובלים מטה בצעדים קטנים של כאב עצור. מבחינת הפראזות והבנייה הדרמטית, הריקוד ממש עזר לשירה. (הלוואי ובאוש הייתה מחברת כוריאוגרפיות לכל היצירות ברפרטואר שלי…" היא נאנחת.) "בכוריאוגרפיה היו אפילו אתנחתות קלות לנשימה ולמנוחה."

הביצוע הקולי של אתי היה נפלא. החן הטבעי שלה והדיוק הרגשי בכל תנועה חיפו על החסך המסוים בטכניקה הריקודית. הקול והתנועה התחברו בצורה מושלמת. אבל זה היה… שונה. זה היה אתי בן זקן ולא פינה באוש.

לקח לי זמן לאתר את ההבדל. בהתחלה אמרתי לעצמי שזה פשוט הבדל "דקדוקי" הקשור לנקודת המבט: בשני המקרים האריָה מביעה את כאבן של הדמויות. פינה פשוט בחרה לספר עליו בגוף שלישי. היא השתמשה באריָה המוקלטת כבקולה של מספרת סמויה המתבוננת בדמויות מבחוץ. אתי הפכה אותה בחזרה למונולוג המוּשר בגוף ראשון, כמו באופרה.

ואז נזכרתי בשתי הפעמים שראיתי את "קפה מילר". הפעם הראשונה היתה ב-1981 בתכנית משותפת עם "פולחן האביב" ועם יצירה נשכחת למחצה בשם "האביב השני". יחסי הציבור היו מכוונים לפולחן האביב, מה שגרם לי להתמקד ביתר שאת ב"קפה מילר" היותר חתרני ומופשט ומנוכר. והן אמנם נחרתו בזכרוני שלוש הנשים האלה: שתי הליריות בכותנותיהן הדהויות, והג'ינג'ית המהוססת-מבוהלת-מצחיקה המתקרבת ונסוגה על עקביה המטופפים. היא היתה צבעונית להפליא בנעלי העקב האדומות שלה ובשמלה התכולה שהבליחה שוב ושוב מן המעיל הכבד. חלפו שנים עד שראיתי את "קפה מילר" בפעם השנייה, ונדהמתי לגלות שהיו שם גם גברים. שלושה גברים! הבדידות והניכור פשוט מחקו אותם מזכרוני.

מה שמחזיר אותי להפרדה בין הדמות לקולה. נדמה לי שגם לו יכלו הרקדנים של פינה באוש לשיר, היא עדיין היתה בוחרת במוסיקה מוקלטת. ההפרדה מבטאת את הניתוק של הדמות מעצמה, את הפיצול הפנימי שלה. המרחק בין הגוף לקולו מאפיל על המרחק בינה לבין האהוב הבלתי מושג. ההתאמה המושלמת בין הקול לתנועה רק מדגישה את האבסורד, את הכאב הקר של הניכור.
בביצוע החי של אתי היה עצב עמוק, אבל גם חי וישיר ואותנטי. הוא כאילו איחה את הסדק הפנימי, את הגעגוע לשלמות האבודה שהיתה קיימת אולי, אי אז בילדות.

מעין נספח: על הדמות וקולה בתיאטרון הבובות
אם כבר מדברים על הדמות וקולה – זו ההזדמנות להביא זכרון ילדות של סרגיי אוברזצוב (1901-1992) מאבות תיאטרון הבובות העכשווי. הסיפור מופיע באוטוביוגרפיה האמנותית שלו – "מקצועי" (כלומר המקצוע שלי) והוא מאזן בדרכו את זכרונות הילדות של סטניסלבסקי.
כשמלאו לאוברזצוב שש שנים, הוא צפה באופרה הראשונה בחייו והוקסם ממקלו של מנצח התזמורת. "תנועות המקל הקטן," הוא מספר, "התאימו בדיוק לצלילי התזמורת. החלטתי שהקולות בוקעים מן המקל עצמו. ניסיתי להסביר זאת לאומנת שלי ומאד נפגעתי כשלא השתכנעה…"
ואגב – ההפרדה הגלויה בין הדמות לקולה התקיימה כבר במסורות עתיקות של תיאטרון בובות; המספר שמפיק את קולותיהן של בובות הבּוּנְרָקוּ, תיאטרון הבובות היפני המסורתי, יושב על במה נפרדת בצד במת הבובות.

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד – מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה על הדקדוק הפנימי של יצירתה, איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו  בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר ועל כוחה של פעולה אמיתית

Read Full Post »