Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קינג סייז’

הקדמה

בפרסומים הרשמיים של פסטיבל ישראל הוצג כריסטוף מרטהאלר כ"ילד הרע של התיאטרון השוויצרי" ו"קינג סייז" הוגדר כ"מופע פרוע", אף שקסמו האינסופי נטוע דווקא בשמרנותו המתעתעת. מן התפאורה הריאליסטית ועד מגוון התלבושות – ארבעת הזמרים-שחקנים שמבצעים תערובת של שירי עם, מוזיקה קלאסית, פופ ומחזות זמר במבחר שפות, נמנעים מכל קיצור דרך ל"פרוע". גם כשהם מתפשטים מול הקהל הם מגיעים רק עד בגדיהם התחתונים.

איך אני אגיד את זה? זוכרים את הסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק (תרנגול הודו)? הוא פשט את בגדיו וכרסם עצמות ופירורים מתחת לשולחן ואיש לא הצליח לרפא אותו עד שחכם אחד התפשט וחבר אליו מתחת לשולחן, וטען שגם הוא הינדיק. ואחרי איזה זמן סידר שישליכו להם בגדים, והסביר לבן המלך שאפשר להיות הינדיק גם עם בגדים, וקצת אחר כך השליכו להם גם ארוחות כי אפשר להיות הינדיק ולאכול ארוחות שלמות, ובשלב האחרון הם כבר ישבו אל השולחן, כי אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן.

ר' נחמן טוען שהשילוב הזה של אמפתיה וטיפול התנהגותי עבד. בן המלך נרפא. אבל יכול להיות שהוא פשוט הבין כמו מרטהאלר שלא חייבים לאונן מתחת לבמה או להזמין את הקהל לגזור את בגדייך מגופך כדי לפרוץ גבולות. ואפילו יותר מזה: בימים אלה כשעכבות מתנדפות בהילוך מהיר והחלקים האפלים של הריאליטי והאינטרנט גובלים בסנאף, קשה למצוא נקודת משען להתפרעות ישירה. יש אמנם חריגים, חלקם עוצרי נשימה, אבל האוטומט של "פרוע" הוא לא פחות בנלי מאוטומטים אחרים ואולי עדיף לחזור קצת אחורה כדי לקחת תנופה.

וכך או אחרת, מרטהאלר ניזון מן המתח שבין הליכה בתלם לבין פריעתו האגבית והשיטתית. והתוצאה היא מופע מלא הפתעות כמו מסיבת יומולדת, פשוט לכאורה ומורכב למעשה, מבדר להפליא ובו בזמן מנוכר ומלנכולי (שני מרכיבים שבדרך כלל דוחים זה את זה כמו שמן ומים) וממש מדגדג ומגרד מרוב שכבות ומחשבות. זה הכניס את מרטהאלר ישירות לרשימה הקצרה של במאים שכל מה שהם עושים מעניין אותי. הפוסט (האמ;לקי) הזה הוא ראשי פרקים לספר שיכולתי לכתוב. ונתחיל מהתחלה.

*

וכך נפתח קינג סייז לעניות זכרוני (ראיתי רק פעם אחת): על הבמה חדר מלון בורגני: שטיח מקיר לקיר, טפטים פרחוניים, שולחן טואלט, מסדרון עם חדר אמבטיה, המון שטח איכסון. מיטה זוגית. מישהו ישן בה כמדומה. לפני החדר, בצד הבמה ניצב פסנתר.

כשהאורות מתעמעמים נשמעת בת קול:

"קהל נכבד, אנו שמחים לארח אתכם בתיאטרון שלנו. נא להדליק את מכשירי הטלפון הסלולריים שלכם. כמו כן, אנו מבקשים להסב את תשומת לבכם לכך, שרשרוש בעטיפות של סוכריות, קינוחי אף ושיעולים קולניים, מותרים בהחלט במהלך כל המופע."

ההודעה חוזרת בשלל שפות: גרמנית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, שוודית (?), יפנית (?)… הקריינים רהוטים, חביבים וקצת פתייניים כדרכם של קריינים מקצועיים. אחרי שהנקודה הובהרה והצחוקים שוככים, מקיץ האיש שבמיטה ופוצח בשיר בוקר, שריד מעולם שאבד: "עורו, קומו, התרנגול קורא,/ השמש אצה בשבילה המוזהב!" (יוהאן יואכים וקסמן 1853-1787). ולמרבה הפליאה והעונג עונים לו קולות מבחוץ. הוא מסתגר לרגע בשירותים (כפי שמעיד קול המים היורדים), לובש את החליפה התלויה בארון בעודו מזמר ויוצא אל העולם; כלומר נבלע במסדרון ושב ומופיע בקדמת הבמה ומתיישב אל הפסנתר. אל החדר נכנסים עכשיו חדרן וחדרנית. הם מתייצבים משני עברי המיטה ומציעים אותה, ואז במין רוורס, הם מסירים את הכיסוי, נשכבים במיטה ופוצחים בשירי אהבה ותשוקה. אבל הם לא מתפשטים ולא נוגעים זה בזה (אולי בקצות האצבעות). בשלב מסוים חוצה את החדר אישה מבוגרת עם תיק דודתי. היא לגמרי גלויה ובו בזמן שקופה. היא תעשה את זה שוב ושוב במהלך המופע ואיש לא יבחין בה. (נדמה לי שאפילו כשתישכב בין שני "הנאהבים" הם לא יבחינו בה).

*

 

מתוך "קינג סייז" מאת כריסטוף מרטהאלר. פסטיבל ישראל 2018. לחצו להגדלה

והנה גם הטריילר:

*

ונדמה לי שכבר אפשר להתחיל לדבר על נדיבות, חירות ומרחב.

זה מתחיל מן הרגע הראשון, מן ההודעה שמזמינה את הקהל להרעיש. זה לא רק ההיפוך שמצחיק, אלא גם האמון הלא צפוי, הנדיבות הגורפת – לא רק כלפי הקהל הרעשני אלא גם כלפי הטקסט עצמו; הרי גם היוצרים וגם הקהל רואים בהודעות טכניות כאלה טקסט סוג ב', כזה שצריך להצניע, שלא יקלקל את המחזה, ואילו מרטהאלר מתרגם את ההודעה שלו ליותר שפות מכל שפות המופע ביחד (ויוצר זיקה בינה לבין חדר המלון הרב לאומי). הוא נותן לה נתח יקר של זמן ומזכה אותה בצחוקים, באהבת הקהל.

יש משהו משוחרר בעולם של קינג סייז, חופשי מנוקשויות ותיוגים. בשלב מסוים בהצגה אחרי נאמבר וירטואוזי השחקנים קדים לקהל ומיד הם ממשיכים וקדים גם לכיוונים אחרים, לארונות, למיטה, למסדרון. זה משהו פורמלי, כוריאוגרפי, נטיות של דקדוק בימתי שמעניקות כבוד מחויך לדוממים המדוכאים.

"הייתי שמחה לו הכול בתוכי היה מתהפך מלמטה למעלה", מכריזה ברגע מסוים הדודה השקופה, הצלע המתבוננת והפילוסופית בין ארבעת המבצעים. את שמחת ההיפוך הזאת מעניק מרטהאלר לקהל בנדיבות רבה.

זאת ועוד: חדר המלון הסטנדרטי, האינטימי והמנוכר בו בזמן, מגדל תת מודע במהלך המופע (כמו בצירופי הלשון על שלדים בארון ונטיות מיניות סודיות, רק הרבה יותר אישי ומפורט). הפתחים הרשמיים והבלתי רשמיים מחוברים זה לזה במערכת מחילות שאי אפשר לדעת מי או מה יגיח מתוכה.

ב"דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס יש קטע שבו סטפן הצעיר אוטם את אוזניו בחדר האוכל, אוטם ומרפה, ומדמה את ההמולה המושתקת לרכבת שנעלמת בתוך מנהרה ושבה ומגיחה ממנה. ב"קינג סייז" מגלה הדודה שהארון מלא זמרים והיא פותחת וסוגרת את דלתו באותה חקרנות פילוסופית וילדית.

והמיטה נמצאת במרכז המרחב כתחנת מעבר בין חלום להקיץ, בין געגוע לשיכחה:

"… האפלה צונחת אל המעמקים ברוב עוצמה. לבי, השתחרר מכל מה שפוגע בך, מכל מה שמעציב אותך…"  (לא את כל השירים זיהיתי. למיטיבי לכת מוסיקליים – זאת הרשימה המלאה)

"בשכבי, כאב ראשי וכאבו אבריי. ואילו עכשיו, עליז ושמח, אני מגיש את פניי לשמים."

"לישון, לישון, רק לישון! לא להתעורר, ולא לחלום! המכאובים האלה שמייסרים אותי נעלמים ללא זכר! העושר של החיים יהדהד בי במנוחתי ואני אתחפר עמוק יותר, אעצום את עיניי חזק יותר!"

המיטה היא גם משכן תשוקות הקינג סייז שלעולם לא יתממשו כי המציאות תמיד מפגרת אחרי הגעגועים וחותם הדברים שאבדו נותר כמו אור כוכבים הרבה אחרי שכבו.

"פקחי עינייך, התעוררי, פתחי את אזנך, פתחי את דלתך, זו אהבה שמצלצלת, ואני השליח שלה … פתחי את זרועותייך כדי לחבק אותי, פתחי את שדייך כדי להניחני בקרבך … פתחי את שתי ברכייך הרועדות, פתחי את ירכייך, פתחי כל מה שרק אפשר לפתוח … כמו שיטפון שאין לו סוף, אפלוש לתהומותייך." (סוזי סולידור, 1934)

*

"היו שלום, מִרְעי הרים שטופי שמש!/ הרועה מוכרח ללכת. הגיע סוף הקיץ.

שיר הרועים הפך לשיר פרידה, קינה על נעורים שחלפו ועל טבע שאבד. ובכלל – "קינג סייז" הוא בין השאר צ'כוב של הדור הבא. השירים מצטרפים למחזה שבור, עתיר בדידויות והחמצות, משוחרר כמעט לגמרי מחובת העלילה ושופע חמלה והומור. הדמויות ניזונות מן הפער בין מילים למנגינה ובין טקסט לטקסט וכן הלאה, שלא לדבר על שכבות הזמן: הרביו נפתח לכאורה בבוקר כשיוצאים מן המיטה ומסתיים בהשכבה. אבל החילופים הרבים של התלבושות והרגשות כמו מעבים את הזמן לימים רבים שמונחים זה על זה.

וכל אותם רגעים של כלום שמרטהאלר מתבונן בהם בנדיבות; לא מותח אותם חלילה, רק משתהה מעט, שגם אנחנו נבחין איך הם מחליפים צבעים וסופחים עומק וסמיכות. אם זאת הדודה (השקופה) שמטפסת ומתמתחת כדי להגיע לחלק העליון של הארון. היא נאחזת בידית אבל הדלת לא נפתחת. מרטהאלר לא מגלה מה חיפשה וזה גם לא משנה; משהו ממה שאנחנו כל כך מתאמצים להשיג תמיד יישאר נעול בפנינו.

האירוע-לא-אירוע הזה מזוקק למין רגע סיזיפי אקזיסטנציאליסטי (בהתחלה חשבתי על שיר הייקו שכתב סימור גלאס גיבורו של ג'. ד. סלינג'ר, על הילדה שישבה מאחוריו במטוס וסובבה אליו את ראש בובתה, אבל מרטהאלר הוא עוד יותר דל סוכר).

האקזיסטנציאליזם הוליד בין השאר את תיאטרון האבסורד שגם מקומו לא נפקד מ"קינג סייז". הרגע שבו מתיישבת הדודה בקצה המיטה ואוכלת ספגטי מן התיק שלה בעזרת כף נעליים הוא אבסורד טהור. ואם לא די בכך היא מקנחת בעלי חסה שחלקים מהם היא קורעת ומשליכה לשטיח. והגיבורה ההדורה שרק ראשה מציץ כמו ראשו של צב מתחת למיטה, מלקטת אותם בפיה ושרה ומכרסמת בו בזמן. זה רגע נונסנסי (עם אבק מהגלגול של קפקא) ובו בזמן אמיתי כל כך, כי אנשים הם כל כך משונים וחיים בסימביוזות ובתלויות ובסטיות קטנות ואגביות.

גם לשחקן יש "רגע-ארון-גבוה" משלו. הוא דווקא מצליח לפתוח את דלתו, אבל כמו אליס בארץ הפלאות הוא לא מגיע למשקה שהוא חומד. ואז מופיעה אישה תמירה מן החלומות בנעליים גבוהות עקב ומושיטה לו את המשקה. מרטהאלר משתהה עוד רגע עד שהפאנצ' מתפוגג, עד שהילדיוּת של לא-להגיע-לארון-הממתקים מתלכדת עם איזו פנטזיה מינית עמומה, וזה לא רק מצחיק אלא גם נוגע ללב.

קינג סייז, מאת כריסטוף מרטהאלר, פסטיבל ישראל 2018

יכולתי לכתוב עוד ועוד (למשל על הארס פואטיקה – איך ברמת הסיפור, הגבר הישן הוא האדון והחדרנים הפולשים למיטתו הם המשרתים. אבל כשהם פוצחים בשיר מתהפכים המעמדות, כי ברמת התיאטרון הם הסולנים ממרכז הבמה והאדון נדחק הצדה לתפקיד המלווה). יכולתי להמשיך ולצטט מן הטקסטים הנהדרים, הפתטיים, הנונסנסיים, הפילוסופיים של קינג סייז (שתורגמו כולם על ידי פיודור מקרוב, הליצן הפוליגלוט מן הפוסט המכונן על גרון עמוק) אבל אסתפק בשיר המסיים, שיר עם מסתורי צובט לב על שני ילדיו של המלך שאהבו זה את זו אהבה עזה…

…אבל הם לא יכלו להיפגש,
כי המים היו כה עמוקים.
״אהובי, אתה יכול לשחות עד אליי?
בוא, תגיע אליי בשחייה!
אדליק שני נרות, והם יאירו לך!״
הייתה שם נזירה מחופשת שהעמידה פני ישנה.
היא כיבתה את הנרות,
והילד שקע למצולות.
היא אימצה אותו בזרועותיה
ונשקה על פיו החיוור.
״הו פה קטן, אילו יכולת לדבר,
לבי היה נרפא.״

*

ועיקר שכחתי – נפתחה ההרשמה לחממת האמנים הרב תחומית של תיאטרון הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות (ובאהבה).

Read Full Post »