Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קופיקו’

השיחה עם עמוס נוי היא אחת המתנות הגדולות שקבלתי מעיר-האושר.
המאמר המרעיש (אני מגזימה? תשפטו בעצמם) שלו על קופיקו התפרסם בגיליון החדש-חדש של
פנים כתב עת של הסתדרות המורים שעורך רוביק רוזנטל.

***

ילד ישראלי לכל דבר

אפשר להגיד שאני האבא של קופיקו והסיפור הזה ממש דיבר לליבי. מאוד אהבתי את הקוף שהגיע לישראל מאפריקה כשהוא אוכל בננות והפך לילד ישראלי לכל דבר עם כובע טמבל.

(אריה מוסקוביץ, המאייר של קופיקו, בראיון עיתונאי)

 .

אני רוצה להיות כמוך
ללכת כמוך, לדבר כמוך
עוד תראה – קוף כמוני
יכול ללמוד להיות אנושי כמוך.

("שיר הקוף", מתוך סרטו של וולט דיסני "ספר הג'ונגל)

בשנת 1958 פרץ לתרבות הפופולארית הישראלית אורח לא קרוא, שעיר ופרוע הליכות, שהגיע מאפריקה, אך תקע יתד בליבה של החברה הישראלית ומוסדותיה הותיקים והמובהקים, והפך לאחד ממותגי התרבות העממית המקומיים רבי העוצמה והתפוצה (וגם הרווחיים) – אחד מגיבורי התרבות היחידים שיצרה והגתה תרבות עברית במדינת ישראל, שעשוי להשתוות לטרזן, סופרמן ובני מינם. גם היום, לאחר למעלה מחמישים שנה ומאתיים כותרים, ממשיך קופיקו לשלהב את דמיונם של עשרות אלפי ילדים.

כידוע, הרקע הפרוזאי של ספרי קופיקו מעוגן בהווייתה של שכונת עין-גנים הפתח-תקוואית, שכונת המגורים של תמר בורנשטיין-לזר, אמו-יוצרתו של הקוף המדבר. עין גנים נחשב למרכז רוחני מובהק של "זרם העובדים" בתנועה הציונית: הוא מושב העובדים הראשון בארץ, שהוקם ב 1908; בו הוקמו ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל וקופת החולים הקשורה בה; התגוררו בו, בתקופות שונות, אישים כמו יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון, וא. ד. גורדון. והמשפחה הגרעינית, שלהווייתה היומיומית חודר הקוף הפרוע-לשמצה, היא העתק מדויק של משפחת המחברת, אפילו בשמותיה – האם תמר, האב שלומ'קה, הבת נוגה, בני הדודים יורם ואורנה, והתאומות, המצטרפות למשפחה – בספר ובמציאות – בשנת 1963. גם השכנים ודמויות מפתח אחרות בשכונה ובבית הספר הם בני דמותם של תושבי עיר גנים.

כמו גילויים אחרים של ספרות פופולארית (ותרבות עממית המסיחה-על-פי תומה בכלל), יכולים גם ספרי קופיקו לספק מסמך סוציולוגי מדוקדק על אורחות חיים, הווי, ושגרות יומיום של (סוג מסוים של) מעמד בינוני (ובינוני נמוך) של אותם ימים: אשכנזי, חילוני, המתגורר בשכונות העוברות עיור מואץ בערים המתפתחות של שנות החמישים והששים. תיאורה המזדמן של עין-גנים ותושביה מזכיר את שכונות זרם העובדים הוותיקות ברחבי גוש דן (או חיפה) בכלל –  בגבעתיים, רמת גן, חולון, פתח תקווה, או רמת השרון. השילוב שבין חקלאות זעירה, הכוללת עצי פרי, ולעתים כמה תרנגולות ועז חולבת, ובין עבודות צווארון לבן בפקידות (במוסדות הנכונים) והוראה; בעלי מלאכה זעירים כסנדלר וחייט; המשפחה הגרעינית, הכוללת גם סבתא; יחסי השכנות והטשטוש האופייני לתקופה שבין מרחב ציבורי ופרטי; חברת הילדים האוטונומית ותרבות הפנאי שלה, המתנהלת ברובה במרחבי חוץ…

בסתירה משוועת לרקע עתיר הפרטים, הזוטות, והליכות היומיום, עומדת הסטאטיות הכמעט-סטרילית של סיפורי קופיקו – הן זו של העלילות הנפרדות, הבנויות כאפיזודות בלתי תלויות הדדית, והן זו של הסדרה כולה, הנקראת בראייה רחבה ולאורך זמן: החברה המתוארת קפואה בזמנה, ללא מיתון, צנע, התעשרות, מלחמות, פיגועים, מתחים חברתיים; ללא דת, על טקסיה ומוסדותיה (למעט גרסה חילונית ודהויה של חגי ישראל), והיא נעדרת כמעט לחלוטין "אחרים" – ערבים, מזרחים. אומנם, גילויים מוסדיים וביטויים ארגוניים של החברה הישראלית מהווים תפאורה מתחלפת לסיפורי קופיקו, ומכוננים מעין גלריה של מקומות, אירועים, מוסדות, ופעילויות של המעמד המסוים הזה שאליו נקלע הפרא האפריקאי: קיבוץ, מושב, גן ילדים, מילואים (הצבא, אצל קופיקו, ממש כמו ב"אמי הגנרלית" או "גבעת חלפון" – משמש עוד כר נרחב לתעלוּלָנות, שלומיאליות, וחלמאות, אבל הוא רחוק מכל קונפליקט ויחס רב-ערכי, שלא לדבר על השתוללות פורעת-חוק וחתרנית באמת), העיר הגדולה. חגי ישראל, בית הספר וגן הילדים, הצעדה, המסיבה הכיתתית. גם ניסיונות מאוחרים לעדכון ברוח הזמן – אולפן טלוויזיה, מחשב, קבוצת כדורסל, מפלגת ילדים – אינם משנים את חוסר הרלוונטיות המוחלט של אתרי ההתרחשות לעלילות-מזימות קופיקו.

הסטטיות המוחלטת הזו, המדהימה ממש בקריאה רצופה, היא גם מנת חלקם של הסיפורים הבודדים עצמם: הדמויות, של הילדים והמבוגרים כאחת, נטולות כל אפיון של ממש. הן אינן מעורבות בעלילה או מניעות אותה באופן פעיל. הן נעות כמריונטות כבויות ואוטומטיות במסלולי חייהן הקבועים מראש (והמוכתבים על ידי לוח השנה הישראלי-אזרחי – חגים בציביון חילוני, החופש הגדול, מחנה קיץ, מילואים של אב המשפחה). והן משמשות רקע דהוי לתעלוליו של קופיקו – היוזם, המתכנן, המגיב. אין להן – כמו לספרי הסדרה כולה – זיכרון, היסטוריה, הקשר חברתי וזמני,  התפתחות דרמטית ואישיותית, או מהלך הרפתקני כלשהו. העדרם המוחלט של קונפליקטים עלילתיים, דילמות אישיות או מוסריות, תעלומות המבקשות פיתרון, או עימותים בין אפשרויות פעולה, נותן לסיפורי קופיקו איכות מכנית ונטולת זמן (בניגוד קיצוני לעלילות הבלש ההרפתקניות ורבות התושיה של צ'יפופו, קרובו של קופיקו ויציר רוחה של אותה מחברת-אם).

על רקע הזמן החברתי, המשפחתי, והאישי שקפא לחלוטין, בולטת, אם כן, התבנית הסכמטית והאחידה לחלוטין של "תעלולי" קופיקו – זו כמעט תמיד מהווה תגובה נקמנית ותוקפנית לעלבון ופגיעה בכבודו, שנובע, בעצם, מאי הכרה באנושיותו, ובהדרתו מחברת בני אדם ומפעילויותיהם. כבר בספר הראשון בסדרת קופיקו, אי-אז בשנות החמישים, הוא לא מוזמן לאפיית מצות, במודע ותוך חשש כבד ("נזכרו הילדים בתעלולי קופיקו והתחילו מתלחשים כדי לא למשך את תשומת לבו"); על דחיקותיו אלו מגיב קופיקו בנחישות נמרצת ונטולת עכבות – הוא משקר, גונב, משפיל בפרהסיה, מלכלך, מכאיב, מזהם דברי מאכל (צפרדעים בריבה!), מחריב עבודה שנבנתה בעמל רב, וגורם נזק חומרי וגופני; תעלוליו מתקבלים בתחילה בתדהמה, אבל כשמתגלה שקופיקו הוא האחראי להם, הוא נפתר בבת-צחוק משחררת, ובאימוץ מחודש אל לב המשפחה, המסתכם במשפט המפתח החוזר – "מי יכול לכעוס על קופיקו".

אל שתי מפתחות מרכזים אלה בהבנת דמותו של קופיקו – הסטטיות של חברת זרם-עובדים אשכנזית שקפאה בזמן בשנות החמישים, וההתמקחות המתמשכת של קופיקו על אנושיותו, זכויותיו, כבודו, ומעמדו בקרב אותה קבוצה חברתית עצמה, יש להוסיף את שיבוש המערכות המגדרי (המוזר, הבלתי צפוי, והחושפני) שקופיקו עומד במרכזו: ההתחפשות לאשה. אפילו עיון שטחי בכותרי הסדרה מגלה גלריה ססגונית של התחפשויות ומשחקי זהות, שלא היו מביישים מופע של דראג-קווין פעיל ויצירתי במיוחד: קופיקו הגננת, קופיקו העוזרת, קופיקו הרקדנית, קופיקו המטפלת, האחות, המורה לזימרה, מלכת היופי, מלכת האיטריות (!), חיילת המילואים, המנחשת בקלפים, הספרית הבדרנית, השוטרת המצחיקה, הנוסעת הסמויה… לספרי קופיקו קדמו ששה סיפורי קופיקו שהתפרסמו בדבר לילדים, וכבר הראשון שבהם, שהתפרסם ב 1954, נקרא, באורח אופייני וטיפוסי,  "הקוף שהתחפש" (…לאשה, כמובן); הששי, והאחרון בסידרת הסיפורים, שראה אור ב 1957, הוא "קופיקו אם החתולים", וגם בו, כמובן, שוב מתחפש קופיקו לאשה.

ההיפוך הקרנבלי שבחיה מדברת, ובודאי שבקוף דמוי אנוש המתחפש לאשה, משבש ניגודים קשוחים, מערפל חלוקות נוקשות לקטגוריות של זכר-נקבה, חיה-אדם, פראות-תרבות; התעלול האכזרי, המגושם, נטול החן, התחכום והחמלה, הקשור בטבורו לנקמה מיידית על עלבון הכרוך ב"מעמד" וב"כבוד" – מכל אלה עולה חרדתו של מעמד חברתי בעל צביון תרבותי מובהק, המבועת מכוחות אפלים, פראיים, "זרים" ופורקי עול, המאיימים לפלוש אל עולמו היציב, לשבש את חוקיו, תקנותיו, ונוהגיו, ולשנות סדרי בראשית של עולם שלו תוך תביעה לשיוויון. דבריו המאלפים של מאייר הסדרה, המצוטטים בראש מאמר זה, רק מדגישים את תובנותיו הלא-מודעות – קופיקו הוא סיפור על מאבק סיזיפי להתקבלות בחברה מאויימת, ושל הניסיון להפוך מ"אפריקאי אוכל בננות" ל"ילד ישראלי עם כובע טמבל".

מיהו הכוח האנרכי, פורע החוק, שהגיח מאפריקה בשנות החמישים כדי לאיים ולהעכיר את שגרת יומם השלווה של שכונות עירוניות כפריות-למחצה של מעמד בינוני אשכנזי-חילוני, מכונסות בתוך עצמן, נבחרות ומתעתדות – בדימוין העצמי והציבורי – להיות חוד חנית וחיל חלוץ של הנהגה ועלית תרבותית וחברתית? ואיזו חרדה קיומית לא מודעת חלחלה ומצאה את ביטויה היצירתי בדמותו של קוף שעיר, דובר עברית, חבוש בכובע טמבל, המתחפש בבגדי נשים, ומתכתש ללא הרף במאבק תעלולני בלתי פוסק על מעמדו והתקבלותו לחברת "בני אדם"?

כפתם נסגרת על גרוננו

זוהי עליית גזע שלא ידענו כמוהו בארץ… לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים… צורות חיים אלה מביאים האפריקאים למקומות יישוביהם.

(אריה גלבלום על העולים מצפון אפריקה, עיתון  הארץ, 22 אפריל 1949)

.

…כעבור עשרות שנים מועטות נהייה כולנו עדות המזרח!

(עדה מיימון, דברי הכנסת ק"ט, 24 בינואר 1950)

.

אם אתה מעביר עשרה ילדים ממעברה או ממחנה למקום ישוב קבוע, וילדים אלה משחקים עם ילדים אחרים, אתה יכול להיות בטוח כמעט שהעברת את המחלה.

(פרופ' חיים שיבא, מזכר לסוכנות)

גם אחרי עשרים, שלושים, וארבעים שנה של פרסום אינטנסיבי, ממשיכים ספרי קופיקו להתעלם מכל התייחסות מפורשת למרקם והמארג האתני שמכונן את החברה הישראלית החל מאותן שנות החמישים שבהן נהגתה ונוצרה הסדרה. בניגוד לחסמב"ה, שבה "מנשה התימני" הוא היחיד המזוהה אתנית בקרב חבורה של צברים "אוניברסליים" וחסרי עדה (ושמחברו, יגאל מוסינזון, גם הוא, במקרה, יליד עין-גנים), הרי שבספרי קופיקו מיוצגת אתניות רק ברמיזה קלושה ונפתלת – אם בקופיקו ביום הולדת מאופיינת עדינה העוזרת (מקצוע מזרחי מובהק בספרי התקופה!), שקופיקו ממטיר (בטעות) אגוזים על ראשה, רק בעילגות המזכירה ילידים-פראים בספרי הרפתקאות אירופיים – "מהשמיים נפל על הראש שלי בום בום… הכל מסביב בום בום. אני הולכת הביתה", הרי שבקופיקו בג'ודו המאוחר יותר כבר משורטטת עוזרת אחרת על ידי שם ותלבושת אתניות אופייניות, החושף בגלוי את הקשר שבין היפוכי הזהות המינית של קופיקו ובין הרובד המודחק והסמוי יותר של משחקי זהות אתנית: "יש לי רעיון – מלמל לעצמו – אתחפש לשרתית, כמו מזל השרתית של בית-הספר. אלבש את מכנסי הסטרץ' השחורות של עמיתי, את החצאית הפרחונית של זהבה, אקשור לראשי מטפחת צבעונית ואנעד עגילים".

חיות מואנשות – ובודאי קופים דמויי-אדם – מייצגות, בתרבות עלית ועממית גם יחד, מתחים שבין פראות ותרבות, יצריות והתנהגות מרוסנת. מאז ההתקבלות הרחבה של תאוריית דארווין ועד קינג קונג המאוהב (ברומאנסה שהופכת פארסה) מייצג הקוף ניסיון נואש וכושל של יצריות גולמית למצוא את מקומה בחברת בני אנוש. באחת הסצנות הבלתי נשכחות מתוך סרטו של וולט דיסני "ספר הג'ונגל" – המוכיחה שגם אמירה גזענית-לעילא יכולה להתבטא בדרך אמנותית רבת חן, סגנון ותנופה – שרים הקופים את השיר "אני רוצה להיות כמוך" שקטע קצר ממנו מובא לראש המאמר. מלך הקופים, "המלך לואי", שר בסגנון ג'אז שחור ומוקצן ובחיקוי גלוי (שמבוצע על ידי זמר איטלקי!) לקולו של לואיס ארמסטרונג (המפורסם, כמובן כ"המלך לואי"!) על תשוקתו "להיות אנושי" – לצעוד במרכז העיר בחופשיות, לדבר נכון, ללכת נכון – בסרט שנעשה בשנות הששים, ממש בשלהי ההפרדה הגזעית בארצות הברית.

מתוך ספר הג'ונגל

מאמר זה אינו עוסק בסוציולוגיה ובהיסטוריה חברתית, אבל כדאי להזכיר: עבור חברת שנות החמישים שקפאה בזמן בין דפי קופיקו, היו העולים מ(צפון) אפריקה שמועה רחוקה ומאיימת, מבוססת על סטריאוטיפים מעוררי חרדה כמו של גלבלום, ועל אימה משינוי רדיקלי – תרבותי או היגייני – כמו זעקתה המבועתת, מעל דוכן הכנסת, של חברת הכנסת מיימון, וכמו מזכרו של הפרופ' שיבא המובא לעיל. הזליגה של העולים – בעיקר מצפון אפריקה – ממחנות העולים, מהמעברות (שהפכו לאיטן ממחנות הרמטיים ומפוקחים בקפדנות לשכונות עוני בשולי הערים), מכפרי העובדים וממושבי העולים אל הערים המבוססות והותיקות ואל המרחבים הציבוריים שבהן, הייתה איטית להחריד, ונתקלה במחסומים פרוצדוראליים, אדמיניסטרטיביים, ובירוקראטיים שהתבססו על מדיניות פיזור אוכלוסין סלקטיבית שנאכפה בנוקשות; ענישה חמורה – ובכללה פגיעה בהקצבת מזון ובסידור לעבודה – ניסתה למנוע הגירה פנימית אל ערי המרכז. עבור שכונת עין-גנים של שנות החמישים הייתה אפריקה המון ברברים חסרי פנים הצובאים על שעריה, תובעים שיוויון וכבוד.

קופיקו מבטא חרדה לא מודעת, מודחקת, שאין לדבר עליה, המכרסמת בליבה של חברה המבקשת לשמור עצמה מחוץ לזמן מבשר רע ותהפוכותיו;  זו בדיוק אותה חרדה שאלתרמן בחר לבטא בדרך שירית נדירה, מפעימה, ונוקבת חדרי לב בכנותה, הנועזת והנוראה, ב"עיר היונה". כמה חושפני המעבר מדימוי המציל האינטימי (המזכיר כמובן את "…נושא את עמו עלי שכם"), וחרדתו ממטענו המוצל (שיחנוק את גרונו), לאבן הרחיים הקשה והאלימה, הטוחנת את גרעיניה כדי להשביחם ללחם; וכמה מפורשת האימה הזו מ"מלחמת שנים סמויה וקנאית" –

.

בְּלֵיל הַהוֹרָדָה, בּהְיוֹת כּוֹכָב רוֹאֵנוּ,
עֵת כִּי עוֹמְסִים אָּנוּ אֶת הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה, עֵת כִּי נוֹשְׂאִים אָנוּ אֶת חַיָתָם עַל גָּב,
חָשִׁים אֲנַחְנוּ אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדָּךְ וְהַנִּגָּף
אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ.

הָעָם יִרְבֶּה בָּאָרֶץ, לֹא כְּכַת גֵּרִים
נִתְעֶה בַּהֲמוֹנוֹ. אֲבָל מִלְחָמָת שְׁנַים
סְמוּיָה וְקַנָּאִית בּוֹ תִּשְׁתַּחֵל כְּחוּט וּמִבַּחוּץ תָּבוֹא בּוֹ וּמֵחֲדָרים,
לַחֲרוֹץ אִם יִטְחֳנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין
אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם.

.

***

פנים הוא רבעון לתרבות חברה וחינוך של הקרן לקידום מקצועי של הסתדרות המורים. הגיליון הנוכחי החדש-חדש מוקדש לספרות ילדים, ובו מתפרסם בין השאר גם דיוקן עצמי בין גיבורות ילדות, מסה ארוכה שכתבתי בעקבות סדרת גיבורות ילדות שפרסמתי כאן בבלוג (ושבה אני אורגת ומצליבה וקורעת אותן זו מזו).

סדרת גיבורות ילדות כאן בבלוג:
גילגי (ופנטזיית היתמות)
פצפונת (או סופי קאל לילדות)
הילדה אילת  (על הבחירה בשיגעון), וגם תוספת מאוחרת: בדיוק כפי שזכרתי
מוכרת הגפרורים (על עלייתי השמיימה בזרועות סבתי)
פוליאנה (על דת השמחה והציונות)

*

לגרסה המקוונת של גיליון פנים המוקדש לספרות ילדים (הגרפיקה הסתדרותית בלשון המעטה, אבל הטקסטים נראים מבטיחים.)

*

ובלי שום קשר תיכף ראש השנה.
הברכה הנושנה הזאת של חולי היא עדיין המלכה.
לחצו להגדלה ותיהנו. ושנה טובה ומבורכת לכולכם!

***

והודעה של הרגע האחרון על המאבק בהחלטת התאחדות הכדורסל לא לשתף ילדי פליטים, שנשלחה אלי מהאזרח רותם:

ביום שלישי הקרוב, 27.9.11, בשעה 16:00, נקיים אירוע מחאה במגרש הכדורסל שבגינת לוינסקי (גן הקווקזים) בדרום תל-אביב. במסגרת אירוע המחאה נקיים משחקים בהשתתפות תלמידים ותלמידות חברי נבחרות הכדורסל של קמפוס ביאליק-רוגוזין. קבוצת התלמידים, המשתפת פעולה עם מועדון בני יהודה, וקבוצת התלמידות, המשתפת פעולה עם מועדון אליצור ת"א, כולם תלמידי כיתות ז-ח בבית הספר, ישחקו בקבוצות מעורבות של בנים ובנות. כמו כן נבחרת התלמידות של כיתות י-יב (שמתאמנת לקראת האליפות העירונית של בתי הספר בתל-אביב-יפו) תשחק נגד נבחרת התלמידות של כיתות ז-ט (שתשתתף בליגת מועדוני הספורט של התאחדות בתי הספר). בהפסקות בין המשחקים נקיים אליפות שלשות ואליפות הטבעות בהשתתפות תלמידי ותלמידות החטיבה העליונה, שכמו תלמידי חטיבת הביניים, אינם מורשים להירשם לקבוצות באיגוד הכדורסל.

איגוד הכדורסל אינו רושם שחקן או שחקנית בגילאי נוער או נערות אם אין לו או לה אזרחות ישראלית. כלומר, פליטים, מבקשי מקלט וחסרי אזרחות יכולים לשחק במסגרות איגוד הכדורסל רק עד גילאי נערים-נערות ב, וגם אז מתירים רק לשני חסרי אזרחות לשחק בכל קבוצה. ברגע שמלאו להם 16 שנים מצווים חסרי האזרחות לעזוב את הקבוצה לתמיד. עבור נערים ונערות רבים העיסוק הספורטיבי הוא מקור להנאה ולחוויית הצלחה והזדמנות יחידה לקחת חלק במסגרת חינוכית וחברתית משמעותית לאחר שעות הלימודים.

קבוצת הכדורסל לתלמידות שהוקמה בביה"ס ביאליק-רוגוזין לאחרונה בשיתוף עם מועדון אליצור תל-אביב נאלצה לבחור מבין שחקניות רבות שהן חסרי אזרחות רק שתיים שיורשו לשחק בהתאם לכללי האיגוד. אנו, התלמידות, בחרנו שלא לשתף פעולה עם מסגרת שהתקנון שלה מפריד בינינו ומבדיל אותנו, ועל כן החלטנו להשתתף השנה רק בליגת מועדוני הספורט של התאחדות בתי הספר, שאינה מפלה בין תלמידות החיות בישראל ולומדות במערכת החינוך הישראלית. איננו מוכנות לבחור מי מהילדות תזכה להשתתף במשחקי הליגה של איגוד הכדורסל ואיננו מוכנות לגזור הדרה על שחקנית זו או אחרת. יחד איתנו במאבק נמצא גם מועדון בני יהודה תל אביב, שהקים קבוצה של תלמידים מבית הספר, ברובם ילידי ישראל במעמד של תושב ארעי, וכמו קבוצת התלמידות, גם קבוצה זו לא תשתתף בליגת הילדים של האיגוד לפי התקנון נוכחי.

הפניות שלנו לאיגוד הכדורסל במהלך החודשיים האחרונים לא הואילו. התשובה שקיבלנו הייתה: "הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל דנה ובחנה את הנושא בעקבות בקשה של אחת הקבוצות הרשומה באיגוד. חברי הועדה דחו את הבקשה בטענה כי שיתוף שחקנים/יות אלה יפגע בשחקנים ישראליים". אנו מתרשמות שחברי הוועדה לא לקחו בחשבון את המצב המתואר, שבו נוצר מצב של אפליה כואבת ולא צודקת כלפי ילדים שישראל היא ביתם כבר שנים רבות. ניתן לתקן את המעוות על ידי תיקון התקנון של איגוד הכדורסל.

אנו קוראות לכל המזדהה עם מאבקנו להצטרף אלינו להפגנה מול משרדי איגוד הכדורסל בקריאה לשינוי ולשוויון

Read Full Post »