Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קולה של המילה’

כמה הערות על "הבוהמה הביתית, פואמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ספרון של שיר אחד שכתבה אפרת מישורי "ברגע של שבר בחיי הנישואים".

על העטיפה, טליה קינן, 2007, רישום דיו, צבעי שמן ומלח, A4. על השולחן גלעינים מסודרים במעגל, שמצטלב מעט במעגל דק יותר, מעין טביעה של כלי נעלם. שני המעגלים הם ספק שיירי זוגיות, ספק צמד אזיקים, ספק זוג עיגולים שנותרו מתוך איזו אולימפידה ביתית.

על העטיפה, טליה קינן, 2007, רישום דיו, צבעי שמן ומלח, A4. על השולחן גלעינים מסודרים במעגל, שמצטלב מעט במעגל דק יותר, מעין טביעה של כלי נעלם. שני המעגלים הם ספק שיירי זוגיות, ספק צמד אזיקים, ספק זוג חישוקים שנותרו מתוך איזו אולימפידה ביתית.

*

השם, הדש

1. אוקסימרון: ביתיות ובוהמה הם עניינים סותרים. הבוהמה היא צוענית והביתיות בורגנית.

2. במרחק אות: הבוהמה נמצאת במרחק אות מן הבהמה. בהמות מבויתות דווקא יש למכביר.

3. מבטא: "הבוהמה הביתית" קרוב ל"פואמה הביתית" במבטא ערבי. על הדש כתוב שהספר נרקח מ"תערובת משפחתית מרוסקת, מתובלת ב'ביטים' מערביים דאדאיסטיים ובקולות בטן אותנטיים מן המזרח." בדף הפנימי מתורגם שם הספר לאנגלית (כמקובל) וגם לערבית (הרבה פחות מקובל). וגם שמו של מתרגם השם לערבית נזכר: אלטייב ע'אנאים.

4. אהרון שבתאי: "הבוהמה הביתית" היא מחווה משונה (פסיב-אגרסיב שכזאת) ל"פואמה הביתית" של שבתאי. יש ריבוא הבדלים אבל די בציטוט המתבקש של הבית ה14:

אנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשים

אנחנו גרים כאן
שנינו גבר ואישה
בלתי מתגרשים

(מתוך "הפואמה הביתית", אהרון שבתאי. גם הם התגרשו בסוף)

*

22

התכווצות

לפני "הפואמה הביתית" קראתי רק את "שירים 1990-1994" הקובץ הראשון שפרסמה אפרת מישורי.

"שירים 1990-1994" היה ספר גבוה ורחב בכריכה חומה מחוספסת של נייר אריזה, ששמה של המחברת הודפס עליו באותיות ענק בעברית ובאנגלית (אבל לא בערבית, עוד לא).

"הבוהמה הביתית" הוא ספר קט ועדין. שמה של המחברת צף על תכלתו באותיות קטנות ולבנות כמו ענני קיץ.

ההתכווצות גרמה לי לחשוב על עליסה בארץ הפלאות. גם תמונת העטיפה תרמה את שלה; השולחן המצויר על הכריכה עגול כמו השולחן שעליו מצאה עליסה מפתח זעיר ובקבוקון עם פתק "שתי אותי". למשקה היה "מין טעם מעורב של עוגת דובדבן, פודינג, אננס, תרנגול הודו צלוי, טופי וטוסט חם בחמאה". כשעליסה סיימה ללגום היא התכווצה "כמו טלסקופ".

מתוך עליסה בארץ הפלאות

מתוך עליסה בארץ הפלאות (היא קצת דומה לאפרת מישורי)

בדרך כלל אני לא נמשכת לספרונים. חמידוּת עושה לי כאב שיניים. אבל הקוטן התכול של "הבוהמה הביתית" משך אותי כמו העין הכחולה הקטנה שצמחה על גבעול מורכן-רקפתי בסיפור על עץ השיער. כשהגיבור שלח יד לקטוף אותה היא פרצה בבכי. אולי זה הוואקום שבתוך הספר ששאב אותי. אולי זה קסם ההתכווצות. כי באמת באמת – מישורי היא לא משוררת קטנה וענוגה אלא משוררת פוטוריסטית שכושפה לתוך ספרון (וכמה צער נדרש כדי לחולל את הכיווץ הזה)

*

פוטוריזם או סוגריים גדולים:

מישורי היתה מאז ומתמיד משוררת פוטוריסטית (ולא איכפת לי שהיא אומרת "דאדא" על עצמה). זה קשור למודעות הטיפוגרפית לצורת המילים ולמיקומן בדף, וגם לווליום, לעתידנות רובוטית ולאנרגיה אגרסיבית (ואני אומרת את כל זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי, לבי עם הפוטוריסטים).

ב2003 יצרו אפרת מישורי והרקדנית-כוריאוגרפית ענת שמגר את "יסודות התחביר", ארבעה "שירי-תנועה". כתבתי עליהם בשעתו בקולה של המילה. אני מצטטת מן "התסריט" בהשמטות ניכרות:

1. 'נפטש'
מבוסס על השילוש נפש-נפץ-נפל ומגיע לשיבוש המכוון: נפטש (כמו קטשופ). הגוף של מישורי מתפקד כמטרונום שיורה לסירוגין את המילים האלה. הגוף של ענת מגיב אליהן ויוצא ל'ריקוד' משלו…

2. קדימה לכי על זה
משפט שלם (קדימה לכי על זה) שנפרש בהדרגה ותוך פירוק להברות (ק-ק-ק… די-די-די) המשפט נהגה במגומגם ובמאמץ מתוך מצב של כמו עצירות, וכמו מקיא-מחרבן את עצמו החוצה…

3. לבי איתך
טקסט מושר, מפורק להברות, שנפרש אף הוא לאטו, תוך חזרות והכפלות…

לי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תי-טי-די-טי-תי

לי-לי-לי-לי-לי
בי-בי-בי-בי-בי
אי-אי-אי-אי-אי
תך-טח-טח-טח-טח X3

וכן הלאה.

ממרח ה"נפטש" של השיר הראשון הושג על ידי פיצוץ ומעיכה. גופה של מישורי "ירה" מילים ל"ריקוד" של שמגר. ה"קדימה לכי על זה" התפרק-השתכפל-התגמגם-הקיא וחירבן את עצמו (כולל ק-ק-ק מפורש). וה"לבי איתך" מסתיים במטח של דידיטי וטח טח טח של תופים או יריות.

זה הזכיר לי את זַנְג-טוּמְבּ-טוּמְבּ שיר המלחמה שכתב ודקלם מָרִינֵטִי מראשי הפוטוריזם האיטלקי. אצל מרינטי אמנם, אין משמעות למילים, אלה סתם צלילי קרב כמו ה"פִּיוּ פִּיוּ" של ילדים. ואפילו יותר מזה נזכרתי ב"מחול מכונת היריה" שלו; אני מצטטת מן ההוראות שכתב מרינטי לרקדנית:

תנועה ראשונה – הרקדנית תחקה ברגליה (כשידיה מתוחות קדימה) את הנקישות המכניות של הטק-טק-טק-טק-טק-טק של מכונת היריה. בתנועה מהירה תציג הרקדנית שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האויב 700 מטר לפניך."

תנועה שניה – כשידיה מעוגלות בצורת גביע (האחת עמוסת ורדים לבנים, השנייה עמוסת ורדים אדומים) היא תחקה את "פריחת" האש בצאתה מקנה מכונת הירייה. הרקדנית תחזיק בין שפתיה פרח סחלב לבן ותציג שלט ובו כתובת מודפסת באדום: "האיויב 500 מטר לפניך."

וכן הלאה. סך הכל שש "תנועות".

ההבדל הגדול בין מרינטי למישורי, הוא שמרינטי באמת מתעניין במכונת הירייה ומתענג על יופיה האלים. הוא "משחק במלחמה" בהתלהבות של ילד קטן. גם מישורי ילדותית פה, אבל משחקי המלחמה שלה הם תחליפי כאב ודרך הישרדות, ככתוב במוטו לספר השירים הראשון שלה:

"הצלקת על חיי היא מחרבה של אמי בהגינה על חייה" (ציטוט עצמי)

6

*

בּוֹעֶטיק

גם ל"בוהמה הביתית" יש מוטו:

כל העולם הוא הוא והשירה
היא גשר צר מאד
I want you
to be boetic, not bolitic

לְמה התכוונה המשוררת, שכל העולם הוא מה שהוא, והשירה היא רק גשר צר? או שכל העולם הוא הוא (כלומר הבעל משֶׁבֶר הנישואים) ביחד עם השירה, ואילו היא (האישה) היא רק גשר צר מאד על שניהם?

ומי זה שדורש ממנה להיות פואטית ולא פוליטית, באנגלית במבטא ערבי ("ביטים מערביים + קולות בטן אותנטיים מהמזרח")? ושמא זו בכלל עברית מאונגלזת (ראו אהרון קליינפלד): בּוֹעֶטיק כלומר בעטנית (ולא בוליטיק, כלומר בולטת?). בפרטים הביוגרפיים אגב, כתוב שמישורי "חוקרת את חיי הנפש של המילים."

*

אישה-חפץ

אז ככה
אני ישנה כל לילה:
הוא חובט אותי על המזרון בניעור השמיכה מעלי
ורוכן לתת לי נשיקה

(מתוך הבית הראשון של "הבוהמה הביתית")

סקס אלים בין המזרון הנחבט והשמיכה המנוערת של הפואמה הביתית. מישורי של הספר הזה ממוזערת וחרישית, אישה מוכה שמפצירה בעצמה להיות בּוֹעֶטיק, או אולי פואטית, או שניהם בבת אחת. שמדברת בפרדוכסים במשפטים מעגליים "מפוספסים": "אני אשקר אם אומר/ שרע לי.// רע לי." או: "אני רוצה להחטף מחיי.//  הם מפריעים לי לחיות." או "אני אדונית קטנונית/ שכבולה בידי משחרר גדול." וכן הלאה והלאה.

בהתחלה נדמה היה לי שגם הספר-כחפץ הוא לגמרי מעגלי, שהדלת הקדמית זהה לדלת האחורית, ולא היא; הכיתוב כולל שם המחברת נותר זהה (בעימוד ראי) אבל השולחן הקטן של הכריכה הקדמית תפח על הכריכה האחורית כאילו לגם מהבקבוקון שכתוב עליו "שתי אותי". זה טוב או רע שהשולחן גדל? אתם מוזמנים להגיד.

הבוהמה הביתית, כריכה קדמית, כריכה אחורית, מצא את ההבדלים

הבוהמה הביתית, כריכה קדמית, כריכה אחורית, מצא את ההבדלים

*

עוד באותם עניינים

הפוטוריסטים ואני

האוסף הכי הכי

אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?

קולה של המילה

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

ובלי שום קשר – כולכם מוזמנים לתערוכת צילום:

Free to See

פליטים ומהגרי/ות עבודה בתערוכת צילומים

ספריית גן לוינסקי בשיתוף גלריית חנינא שמחים להזמין לתערוכת גמר קורס צילום CEC (Communitiy Education Center). הצילומים בתערוכה מהווים סיכום של תהליך עבודה מחצי השנה האחרונה של קבוצת סטודנטים/יות מקהילות מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. הצילומים מתעדים רגעים משמעותיים מחיי היומיום של הסטודנטים/יות בישראל. הצגת הצילומים מאפשרת לצופים/ות לחוות מציאות זו כפי שבחרו להציג אותה הצלמים, כמו שהם רואים אותה דרך עיניהם.

פתיחה: יום חמישי, 6 במרץ, בשעה 20:00 * גלריה חנינא, י.ל. פרץ 31, תל אביב
אוצרות: יעל פינקוס וליאת שחר * האירוע בפייסבוק

Read Full Post »

זאת החתימה המופיעה בתחתית הכתובה של סב סבי.

כתובה-י1.

מזל ששלי לא כזאת ארוכה ומסובכת, כי ביום ראשון הקרוב אחתום על ספרי בדוכן עם עובד. עשיתי את זה רק פעמים ספורות מאז שהתחלתי לכתוב. זה די מביך לעמוד שם כמו פרח קיר ולחכות שיזמינו אותך לרקוד (ואין לי כישורי פלירטוט עם הקהל ובכלל).

אבל לסיפורים יכולים להציל עוד לא מלאו שנה, ולא פחות חשוב – הם הבטיחו להביא גם עותקים של אסור לשבת על צמות הקשה מאד להשגה בימים כתיקונם.

sipurim sal tarbut front

אסור לשבת

אז אם אתם רוצים הקדשה או סתם להגיד שלום, אני אהיה שם בדוכן של עם עובד בתל אביב, ביום ראשון הקרוב, ה9.6 החל משעה 20:00 (עד מתי עוד נראה). ואם אתם רוצים שאחתום על ספר שיצא בהוצאה אחרת, פשוט תביאו אותו לדוכן של עם עובד.

בקיבוץ המאוחד יצאו שלושה:

בנות הדרקון, ספר ראשון בטרילוגיה (ולכל מי שתהה והתייאש – אני בעיצומה של כתיבת החלק השני, וכמו שזה נראה עכשיו עד סוף השנה הוא יושלם!)

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

.

טבע דומם, רומן הילדות הכי עצוב ויקר ונידח שלי, שיצא בסדרת ספ של הקיבוץ המאוחד שערכה דנה אולמרט בשעתו.

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י שיצא בסדרת קו אדום אמנות של הקיבוץ המאוחד

accondaf*

קולה של המילה אזל מזמן. אין סיכוי למצוא בדוכן של הוצאת בבל, אבל ממש לאחרונה התגלו כמה עותקים אצל חברה יקרה. לרגע שקלתי למכור אותם מתחת לשולחן, אבל לא. אם מישהו רוצה לרכוש עותק – כתבו לי ואקשר ביניכם.

*

ואחרון חביב – אין לי מושג אם חפץ לב יימכר בדוכן של הוצאת כרמל. ובכל מקרה אפשר לרכוש אותו מתיאטרון הקרון

ילדה מחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון (זאת בעצם אני, מחכה בדוכן של עם עובד)

זאת אני, מחכה לכם בדוכן של עם עובד. (סתם. זאת ילדה שמחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון.)

*

אם כבר אז ארבע חתימות

ולרגל יום הגאווה והמצעד
תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

Read Full Post »

רשימה שנייה ואחרונה על "בית חרושת לשירים" של קובי מידן.

לרשימה הראשונה העוסקת באיורים של דוד פולונסקי וכוללת גם את תקציר העלילה

*

הטרקטור שבלב

בתי החרושת על פסי הייצור המנוכרים שלהם נחשבים בדרך כלל להפך משירה. "בית חרושת לציונים" למשל, ככינוי לבית ספר. ובכל זאת היה רגע היסטורי, שבו היו גם בתי חרושת בחזית השירה ונחשבו למסעירים ופיוטיים. כתבתי על כך לא מזמן, בפוסט שבו התוודיתי גם על אהבתי לבתי חרושת.

בספר הזהיר הזה של קובי מידן חבויה גם מידה מפתיעה של פוטוריזם (כבוש ומוחלש, ובכל זאת).

זה מתחיל משמו, "בית חרושת לשירים", ונשמר גם בארכיטקטורה המעט החללית שהעניק לו דוד פולונסקי: מעין ראש חייזרי עם עיניים זבוביות ועצי אנטנות על הגג. העתידנות מרוככת אמנם על ידי עצי הברוש הנטועים בדרך כלל בבתי קברות בגלל הדמיון שלהם לנרות. הברושים מוסיפים מלנכוליה ונופך לירי למכניות הפוטוריסטית, צירוף שחוזר בספר יותר מפעם אחת.

בית החרושת לשירים, מראה מהחוץ, אייר דוד פולונסרי

היכל הספר, מוזיאון ישראל (השראה ארכיטקטונית?)

היכל הספר, מוזיאון ישראל, מראה מבפנים.

*

מתוך "בית חרושת לשירים" (שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים)

.

זהו שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים. בתמונת הגוף המלא טרקטורים חלקים ונוצצים, ועוד יותר בטרקטור שבלב – יש יותר מקורט פוטוריזם. אז מה אם זה טרקטור צעצוע. ובעצם יש יותר מחיבור אחד בין התרבות הפוטוריסטית לעולם הילדים (בעיקר בנים בינתיים, ובתקווה שגם זה משתנה). על חלק נלבב במיוחד עמדתי בפוסט על האוסף הכי הכי, אבל עכשיו אני רוצה לדבר על טיפוגרפיה.

*

מתוך הליברית ל"העולם עגול", שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור ילדים של גרטרוד שטיין

*

האומנם רזה השיר, או שמא דק כמחט?

הטיפוגרפיה, כלומר, האמנות והטכניקה של סידור ועיצוב טקסט על הדף (ומחוצה לו) היא לב לבה של המורשת הפוטוריסטית. נזכרתי בה בגלל שירו "הרזה" של המשורר השמן:

בתיבת
התפירה
מהומה
אדירה:
המחט
את
כל
החוטים
דקרה

החוטים
נאנחו
אנחה
מרה
ואמרו:
המחט
ממש
צרה.

מעבר לפסיכולוגיה של המשורר שעליה כתבתי בפוסט הקודם ("בחיים הוא שמן, אז לפחות בשירים הוא רוצה להיות רזה") ישנו המשחק הצורני: שיר המחט אינו רזה אלא דק כמו הגיבורה שלו וכמו החוטים שדקרה. זוהי שירה קונקרטית לכל דבר. מיזוג בין תוכן לצורה ("האם הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט?" תוהה אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי"). זה לא המקום היחיד בספר שבו הטיפוגרפיה מדברת, אבל תצטרכו להאמין לי, כי אני ממהרת לשאלה הבאה:

*

האם חרוזים (של שירים) הם כמו ארגזים, או כמו גשם?

בפוסט הקודם הצגתי את "בית חרושת לשירים" כסיפור פנטזיה שפולונסקי באיוריו, נותן לו ממשות. אבל עוד לפני הפנטזיה וגם אחריה, "בית חרושת לשירים" הוא ספר על פואטיקה. זה מתחיל כבר בשאלה המתניעה את הסיפור – "מאיפה באים השירים?" שאלה ארס פואטית במובהק, וממשיך הלאה והלאה במהלך הביקור.

קחו את החריזה למשל: האם שירים בחרוזים הם באמת כמו תפוזים ארוזים בארגזים, לעומת שירים חופשיים שהם כמו תפוזים על העץ?
זה פחות או יותר מה שטען נתן זך בהתקפתו ההיסטורית על אלתרמן.
אבל חרוזים יכולים גם להתגלגל על הלשון (לא סתם קוראים להם חרוזים).
ונזכרתי גם ב Out Of Africa , ספרה האוטוביוגרפי של איזק דינסן. המקומיים, כפי שהיא מספרת, הוקסמו מצלילי החריזה שאינה קיימת בשפתם, והיו מפצירים בדינסן:

 Speak again, Speak like rain
"מדוע הרגישו שהחרוזים הם כמו גשם, איני יודעת," כותבת דינסן, "אבל הם התכוונו לטובה, כי באפריקה תמיד מייחלים לגשם ומקדמים אותו בברכה."

*

ומי באמת מחליט?

הספר נפתח בשאלה ארס פואטית ומסתיים בסדרת שאלות כאלה. זה קורה בסיום הביקור בבית החרושת. שלומית ואבא מציצים לקומת כותבי הסיפורים ונתקלים בָּאיש שכותב את סיפורם. שלומית הנרעשת תוהה מי קובע את גורלם, הסופר או היא ואבא, והאם הוא כותב גם את התהיות האלה, האם הן מופיעות בסיפור?

התהייה מי מחליט, אינה רק משל תיאולוגי, או לחילופין – משחק ספרותי ומאבק בכורה בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי. כל מי שכתב פעם ספר (לפחות כל אלה שאני מכירה) יודע כמה מעט שליטה יש לסופר על גורלן של הדמויות. מרגע שנוצרו יש להן רצון משלהן.

וזה גם המקום היחיד שבו פורץ פולונסקי את גבולות האיור ומשחק במגרשה של הטיפוגרפיה: כלומר, החלק הזה של הטקסט ממוקם למעשה בתוך מסך המחשב של הסופר המצויר (אם כי הפונט לא משתנה ונותר קצת נוקשה וקולאז'י). ובכל מקרה – Too late, too little  מבחינתי.

.

האיור מספח את הטיפוגרפיה, או להפך, הסיפור של מידן פולש לצג המחשב של הסופר שכותב את סיפורם של שלומית ואבא. מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי

*

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא, הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

*

אז מה הבעיה שלי בעצם?

שסיפורי פנטזיה יש כמו פטריות אחרי הגשם,
אבל סיפור ילדים שעוסק בפואטיקה ובפרקטיקה של שירה קונקרטית, בלי דידקטיות ויובשנות, הוא נדיר שבנדירים.
ב"בית חרושת למילים" יש הצעה והבטחה לקולה של המילה לפעוטות.
כלומר, לשירה עצמה כעולם, כמגרש משחקים.
ולא כפי שהיא מופיעה באיורים של פולונסקי, על דפים נבדלים שכמו צולמו מתוך ספר שירה ושובצו ב"סרט התיעודי".

אין לי טענות לפולונסקי. הפרשנות שלו לגיטימית ולפרקים מרשימה.
אין לי טענות גם לקובי מידן. הסיפור שלו בנוי היטב ואינו מוֹעֵד לבורות הייפיוף והיובשנות הדידקטית.
אלא שאת ממתקי האוונגרד הוא הגניב כל כך בשקט ובזהירות ובחסות סיפורי כיסוי, שצריך להיות בלש כדי לחשוף אותם.

ומה קרה בסוף? מה שקורה תמיד: המציאות הפרוזאית והפסיכולוגית שוב גנבה את ההצגה לשירה!
ומה יעשו ילדים כמוני שרעבים למילים (לחושניות של חרוזים משוקולד), שמשתוקקים לשחק בצליליהן ובצורתן, שגדלים ונהיים אהרון קליינפלד, או  ויטו אקונצ'י, המשורר שירד מהדף? (יבכו. כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע).

*

ותודה ליותם שווימר מהפנקס שדחק בי לכתוב את הפוסט הכפול הזה.

*

עוד באותו עניין

געגועים לגופה של העברית

הפוטוריסטים ואני

האוסף הכי הכי

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

כשהמילה תהפוך לגוף, וגם – גולם בורא גולם ועוד רבים מפרקי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

קולה של המילה

*

Read Full Post »

המשך…

Read Full Post »

רבים מקוננים על מצבה של העברית, טוענים שהיא מִדלדלת ומצטמצמת ומתעלגת, שהיא צל של עצמה. גם אני דואגת. כשחביבה פדיה מדברת על הבורות שלנו בטקסטים עתיקים כעל ניתוק מתיבת התהודה של המילים ועל כרת מעולם שלם של אסוציאציות, לבי מתכווץ בחרדה. ואז אני קוראת תיאור טבע של שמעון אדף או משפט חמור ומתנגן של רונית מטלון ואני נרגעת, לפחות עד לפעם הבאה. אבל כשזה מגיע לְגופהּ של העברית אין לי במה להאחז. ומה לעשות שאני קשורה גם לפיסיות של האותיות והמילים. הצורה שלהן משפיעה על אישיותן, כמו הצליל וכמו המשמעות. אף שאין בי טיפת דיסלקטיות, אני עדיין זוכרת כמה התקשיתי ללמוד קרוא וכתוב. הדמויות הציוריות של האותיות הזדקרו מבעד לצלילים שהן היו אמורות לסמן ושיבשו לי את הקריאה. הרגשתי די בודדה עד שקראתי יום אחד את "ספיח" של ביאליק. אני מעתיקה לכאן (בחדווה ובאדיבות פרוייקט בן יהודה) את המפגש שלו עם האותיות. הסגן שעליו מדובר הוא סגן המלמד בחדר.

עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח ה"אלף בית" שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפנַי חֲיָלוֹת חֲיָלוֹת של אנשי צבא, מאֵלּוּ שעוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתוֹפף עִמָּם בראש: טם-טררם! ביותר דומות לכך שורות האלפי"ן והגימלי"ן עם ה"קֻבּוּצים" שלמטן. הרי הם אנשי חַיִל ממש, מזוּינים מכּף רגל ועד רֹאש; אלו, האלפי"ן, תרמיליהם מוּפשלים להם לאחוריהם והם הולכים כפופים קצת תחת משׂאם, כפורשים ל"מַניֶבְרוֹת"; ואלו, הגימלי"ן, נִצבים פשוטי רגל מלפניהם, מוכנים ל"מרש". עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח וּבשוּלָיו.
"את מי אתה מבקש?" שואלני הסגן.
"את המתופף…" אומר אני ועיני מפשפשות.
הסגן הניח מידו את ה"טַיְטיל" (המַחוֶה), תפָסַני בסנטרי, הגביה ראשי קצת כלפי מעלה והעמיד עלי עינים בהמיות… פתאֹם נתעורר ואמר: "רד!"
הברה אחת ולא יותר. וּמִיָּד עלה על הספסל תינוק אחר במקומי ואני ירדתי בפחי נפש וּפרשתי לקרן זוית, שלא לדעת מה הסגן רוצה. כל אותו היום הרהרתי בגיָסות וּבאנשי צבא. וּלמחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א ואמר:
"רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים?…"
"אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים…"
"הרי זו אל"ף", מעיד הסגן.
"הרי זו אל"ף", שונה אני אחריו.
"מה זאת?" שואל שוב הסגן.
"אסל וּשני דליים", אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.
"לא, אמור: אל"ף!" חוזר הסגן ואומר, "זכור: אל"ף, אל"ף".
"אל"ף, אל"ף…"
וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולים הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ…
"מה זאת?", שואלני הסגן ממחרת וּמראה על האל"ף.
"אוי, מארוסיא!…" שָׂמֵחַ אני על המציאה.
הסגן זרק את ה"טַיטיל" מידו וּפשק את אצבעותיו; אבל מיד חזר בו, תפס בסנטרי ואמר:
"גוֹי, אל"ף, אל"ף!…"
"אל"ף, אל"ף, אל"ף!…"
צורוֹת שאָר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים, או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להן עדַיִן דוגמא בעולם הזה. השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים; הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו; הגימ"ל – הרי הוא מגף, כזה שמצויר על-גבי הקופסאות של משחת נעלים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה… הדל"ת – בחינת קרדום, וכן כֻּלָּן… וּפעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זו וּמחר בדמות צורה פּלוֹנִית. דבר זה נעשה מאליו, בלא כוָנה וּבלא יגיעה מצדי. צורה שנתיַשנה עלי – נסתלקה וּבמקומה באה חדשה…
כשהִגעתי לצירוף האותיות – והנה ערב רב של בריות שונות ומשונות. כתי-כתות הן הולכות וּבאות זו בצד זו וזו מאחורי זו, עֹרף כנגד פנים וּפנים כנגד עֹרף, הן' הפשוטה והף' החרומף קופצות תמיד על רגל אחת בראש. הלמ"ד הולכת קוממיות בגרון נטוי וּבראש זקוף, כאומרת: ראינה, משכמי וָמעלה גבוהה אני מִכֻּלְּכֶן. בינתים מזדקר ובא היוד'ן, בריה קטנה זו, שאין לה כל דמות בעינַי ואין לה על מה שתסמוך, ואף-על-פי-כן אני מחבבה יותר מכֻּלן. תמיד היא נראית כצפה באויר או כּאִלּוּ היא נמשכת אגב גררא – ולבי לבי לה. ירא וחרד אני, שלא תֹאבַד בקטנותה בין חברותיה ושלא תֵּרָמֵס ושלא תתמעך, חס ושלום, בין כֻּלן…
אותה ערבוביא הסירה אזני מִשְּׁמוֹעַ תורתו של הסגן וגרגרתי היתה מצוּיה בין אצבעותיו. בפי אני הוגה אחריו, לכאורה, כל הברה, אבל הלב עושה בתוך כך את שלו: קולט צורה וּפולט צורה, מצרף צֵרוּפים וחולם בהקיץ… פעמים נארג גם קול ההברות בתוך רקמות חלומותי ונתן להם גון חדש או פנים חדשות, מעִניָנם ושלא מעִניָנם. כשנזדמן לי בתוך קריאה צֵרוּף של צורות מגוּחך ביותר – הייתי מתחיל שׂוֹחק פתאֹם; וּשׂחוֹק זה היה מרתיח את כל קרביו של הסגן וּמעיר עלי את כל חמתו. איני יודע, מה איכפת לו כשאני שׂוחק?
חברי שב"חדר" לא היו משגיחים בי כלל ואף אני לא הייתי חושש להם. כשהיו משׂחקים בחדר מבפנים – הייתי יושב מן הצד וּמסתכל או שהייתי פורש לקרן זוית, מוצץ את האגודל והוגה. שוגה הייתי באותן הצורות שב"סִדּוּר", בהן וּבצֵרוּפיהן וּבצֵרוּפי צֵרוּפיהן, עד מקום שֶׁכֹּחַ הדמיון מגיע.

בסופו של דבר למדתי לקרוא, אבל עדיין לא למדתי לראות באותיות משהו מובן מאליו. הן פשוט ירדו למחתרת, ומשם, כמו יישויות מיתולוגיות זעירות, הן נופחות חיים במילים שאותן הן מרכיבות.

יום אחד, קצת יותר מאוחר בילדות, קראתי את "מכתבים לליאורה" של עודד בורלא. אני עדיין זוכרת את הרושם שהשאירה בי שיחה מסתורית עם חילזון: "אני מבין, אמנם, את דבריך," אומר לו המספר, "אך איזו שפה היא זו?" "שפת כתב היד! שפת כתב היד!" עונה החילזון. ומילותיו אמנם נדפסו באותיות "כְּתב", כלומר בשפה יותר איטית ומעוגלת שהולמת חילזון. אבל איך זה בעצם נשמע?

1

אני עדיין חושבת על זה לפעמים, כשאין לי דאגות אחרות. כשאני לא חרדה למשל, לגורלן של האותיות העבריות.

יש רחובות מסחריים שלמים בתל אביב שכמעט נטשו את הפונט העברי. שמם של בתי הקפה והחנויות נכתב רק באותיות זרות. וזו מין רעה זוחלת, אני חוששת, שסוֹפהּ בהצעתו של איזה בלשן (עוזי ארנן, אם אני לא טועה) לוותר על הכתב העברי ולעבור לתעתיק לועזי שהוא מן הסתם יעיל יותר וחד משמעי. לי זה נשמע מופרך כמו החזון של אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן על עולם שכותב אספרנטו בכתב ברייל (כדי שכולם יוכלו להבין זה את זה). זה מצחיק ונפלא כדימוי פיוטי אבל מצמרר כתוכנית מעשית להכחדת גופה של העברית על מוזרויותיו המופלאות.

וזה לא הכל.

בשני הספרים האחרונים שפרסמתי ("בנות הדרקון" ו"טבע דומם") היתה לי הזכות לעבוד עם מירי צפריר כעורכת לשונית. הידע של מירי בעברית ובתחבירה הוא מופלא, רחב ועמוק ומלא דקויות. ברור לי למה בחר בה מנחם פרי כעוזרת עריכה של ספרי "הספרייה החדשה". ובכלל – תענוג לדבר איתה על מילים. אבל כשזה מגיע לכתיב…
אני כבר לא מדברת על הכורסא שהפכה לכורסה, ועל הדוגמא והסדנא שנראות כל כך מסורסות בגירסתן המעודכנת שמחליפה את האל"ף הארמי בה"א הסתמית שמוחקת את עבָרן. ואני רק שואלת את עצמי מתי הוא יימחק סופית, מתי המחלה תתפשט ותהפוך אותן לכורסות ודוגמות וסדנות וגירסות.

[כך אומרת אביגייל גיבורת "על מצבו של האדם" של פנחס שדה: "בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים."]

לא מזמן קראתי שוב את הנובלה של סלמה לגרלף "קורות אחוזה אחת". שנת ההדפסה אינה מצויינת בעותק שבידי, אבל באותיות קטנות בתחתית הדף הראשון כתוב: Printed in Erez-Izrael  Palestine – כלומר לפני עידן ועידנים. מעבר להנאה מן הסיפור העדין והקסום הרגשתי רווחה גופנית. לקח לי כמה שניות לאתר את מקורה, בכתיב החסר של אותה תקופה: שלשים במקום שלושים, לוית-חן במקום לווית-חן, וכן הלאה. פתאום קלטתי איזה מחנק גורמים לי הוו"ווים והיוד"ים שסותמים היום את הטקסטים הכי מוגהים ומוקפדים. ואני לא יודעת כמה זה נחוץ לבהירות ולהבנה, וכמה זה מבטא תשוקה סמויה להיות כמו שפות אחרות שנולדו בלי ניקוד, שמשתמשות מלכתחילה באותיות כדי לסמן את התנועות. אין לי בעיה עם זה ביידיש למשל, שפה שופעת ("עסיסית" כמו שאוהבים לומר), שממילא נוטה לעודפות. אבל העברית היא יישות אחרת, הרבה יותר רזה ומדברית. התנועות שלה מצומקות כמו פירות יבשים. כלומר היו מצומקות. כבר כמה וכמה שנים שהמילים סובלות מהשמנת יתר שמטשטשת את קווי המתאר שלהן.

ואני לא נקייה מאשמה. הפכתי למשתפ"ית ממדרגה ראשונה. פעם כשהייתי כותבת "השכם בבוקר" נניח, (במקום "השכם בבקר"), הייתי צריכה לגרש את הקאובוי מהמילה, אבל היום אני מרגישה רק כאב קל, "כמו הכאב שחש עלה כשקוטפים אותו", כתב פעם פנחס שדה (או שאולי זה אני כתבתי? פתאום אני לא בטוחה). פעם כשהייתי רואה מילה כמו "דווקא" הייתי מרגישה מין דגדוג בשפתיים, כאילו מאלצים אותי להגיד "דווווווקא". היום אני רק זוכרת את הדגדוג. אני מוסיפה ו"ווים ויו"דים על ימין ועל שמאל בגלל הפחד שלא יבינו אותי, בגלל הרתיעה מהו"ווים והיו"דים האדומים שהעורכות הלשוניות הפנימיות מקשקשות לי על הטקסטים. (בשחור הם כמעט מוסתרים). אני מתביישת בחושניות הלא בוגרת שלי, מפחדת מן הבדידות, מן הארכאיות, מן הטרחנות, מן הדון-קישוטיוֹת של הכתיב.

ואם כבר מדברים על ניקוד…

גם כאן בגדתי למרבה החרפה. אתם יודעים איך זה שמוסיפים ניקוד לפעמים כדי להבהיר מילה נדירה או משתמעת לשני פנים? אז רק שתדעו שגם על הניקוד הזה כבר אי אפשר לסמוך. ואני כבר לא מדברת על ההתעלמות מדגשים קלים. קחו לדוגמא את הקֻבּוץ למשל, את השורונת העקומה של הנקודות, המלוכסנת כמו צמה נוקשה של מפצח אגוזים, כמו מגלשה קטנה או מדרגות שעולות ממרתף – היא מוחלפת היום ללא סנטימנטים בשוּרוּק ההמוני. ואיזה סיכוי יש לקמץ הסודי שרק קוראים לו קטן, אבל לא רואים עליו? (שום סיכוי, הוא פשוט נדחק החוצה מפני החולָם המלא והחד משמעי).

מדי פעם מתקצף לו איזה עורך נכבד על משוררים צעירים שאינם יודעים לנקד. אבל איך הם אמורים לדעת כשכל עקבות הניקוד נמחו מן השפה. שלא לדבר על ספרי הלימוד (כן, ספרי הלימוד). בני הקטן נכנס לפני שנתיים לכיתה א'. בעמוד הראשון של חוברת "אותיות מדברות" "ע"פ הגישה החדשה של משרד החינוך" מציגים לתלמידים את החולם המלא – וֹ – ומבקשים מהם לזהות את המילים שבן הוא מופיע. למשל: אוניה, עוגן, אוזן… זו כבר לא הבּוּרות של המורים, אלא הדורסנות של ספרי הלימוד.

[ואם כבר מדברים על ספרי לימוד: לפני מספר שנים עזרתי לבני הגדול להתכונן לבגרות בלשון וגיליתי (בחלחלה) שהפועַל ש.מ.ר שבעזרתו נלמדו הנטיות בילדותי הוחלף בפועל ק.ט.ל. ואין צורך להרחיב על המשמעויות הסמליות. מי האחראי לתיקון המופרע הזה, והאם הוא עדיין קיים? התכוונתי להקים מהומה ולא הקמתי.]

והכי מבהיל שאין דרך חזרה. הגוף של העברית מתנפח ומתעוות ומתכרסם ואין מי שיתנגד. או שאולי יש? זו התקווה הקלושה שבגללה אני כותבת. ואם לא – תוכלו לראות בזה קינה.

עוד באותו עניין – העברית היא שפה ג'גלרית

עוד רשימות בקטגוריית שפה

Read Full Post »

readingmachine.co.il

הספר "קולה של המילה" הוא מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס בעריכתי.

הוא יצא בהוצאת בבל (2004) בעקבות פסטיבל "קולה של המילה".

בשנה שלפני, התלוננתי לפני הדס עפרת (המנהל האמנותי של הפסטיבל, ידיד יקר ושותף לדרך בינתחומית ארוכה) על הקטלוג. טענתי שאי אפשר לפרסם קטלוג משמעותי ביחד עם הפסטיבל, כי רבות מן העבודות נשלמות רק אחרי שהוא נכתב. אמרתי שצריך קטלוג "פוסט מורטם", והוא תיכף שאל אם אני רוצה לערוך אחד. זאת התוצאה.

הכריכה אגב, היא פרט מתוך "דיוקן הקשת בענן" של המלכה אליזבת. היא לובשת שמלת עיניים ואוזניים המסמלות את תהילתה: כולם שומעים ומדברים עליה.

איכשהו (בגלל הטייה מולדת של העורכת) הוא עוסק לא פחות ב"צורתה של המילה".

להלן שלוש מובאות מתוך הספר ועוד קצת שקשורות בטבורן.

*

1. התחלה אמצע וסוף של שפת אמי – עבודת וידאו של גרין.
האמן מוציא מילים מתוך פיו ומדביק אותן לזכוכית שבינו לבין המצלמה.
ברקע בליל יידיש – קטעי שירים ודיבורים שערך.

*

2. ההופעה וההתגלות, מאמר מאת חביבה פדיה

*

3. שני מאמרים בקולה של המילה הוקדשו להעולם עגול, מופע-קול שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור הילדים (היחיד) שכתבה גרטרוד סטיין, על ילדה בשם ורד (rose) השואלת את עצמה "האם היא לא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד".

את עבודתו של ג'וזף שפרינצק ראיתי בחיוך. חיוך היה נסוך על פני מראשיתה ועד סופה. ומהו חיוך: מעגל. לא צחוק ולא בכי. תמיהה. פליאה. לא בגלל שהעולם טוב והכל מושלם. גם לא בגלל שהעולם מתוק, אלא בגלל שהעולם עגול. כלומר, בגלל שהכול תמוה, מופלא, יפה וכאוב, חידתי. והחידה היא סוד ההתחלה והסוף ואיך שהם אחוזים זה בזה. כך שנוצר מעגל. (חביבה פדיה)

שפרינצק תרגם, עיבד ובצע את הסיפור בשיתוף עם ז'אן קלוד ג'ונס (קונטרבס וכלים אלקטרוניים).
לחצו כאן לגירסת האודיו של המופע.

*

4. "לפעמים נדמה לי שאנחנו עורכים תחרות מי יתאבד ראשון"
ניתוח של "סתום ת'פה" המיצג של קובי אור וחן שיינברג.

*

5. רשומה על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי, שקשורה בטבורה לספר ולפסטיבל.

*

במידה מסוימת כל עיר האושר היא המשך של "קולה של המילה". לרשומות נוספות על מיצג (מרינה אברמוביץ', סופי קאל, ויטו אקונצ'י ואחרים) לחצו כאן.

*


Read Full Post »