Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קדיה מולודובסקי’

לגמרי במקרה יצאו לאחרונה שני ספרים נהדרים על מעילים קרועים. תכננתי פוסט משותף בשם, "שני מעילים קרועים" אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שהם שונים מדי. מוטב שיביטו זה בזה רק מזווית העין.

וראשית המעיל הקרוע של קדיה מולודובסקי בתרגומו הנלבב של נתן אלתרמן (מי שזוכר בעל פה מוזמן לדלג על המילים).

גלגוליו של מעיל / קדיה מולודובסקי

מיידיש, נתן אלתרמן

החיט עוסק בחיִט
וילדים לו מלוא הבית
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף.

הוי תפרו מעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף,
לבחור גדליהו גוץ
שיהיה לו חם בחוץ.

רץ גדליהו בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

אך גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן.

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
קצת גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן!

מה עושים? חסל! אין עזר!
רץ במעיל שמריהו לייזר.

רץ בו לייזרקה שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – והמעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם הוא הרים ידיים –
נתפקעו השרווליים!

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
לייזרקה הרים ידיים
והקץ לשרוולים!

מה עושים? נו, מילא, מילא,
שבמעיל תרוץ כבר ביילה.

ביילה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם ביילה מתכופפת…
הבטנה, הוי, מתעופפת!
קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
ביילה רגע מתכופפת –
הבטנה כבר מתעופפת?

ופוסקת החבריה:
שבמעיל תרוץ כבר חיה!

חיה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

ופתאום, אימה ופחד,
חיה באה מתיפחת,
בדמעות על הריסים –
היא איבדה את הכיסים!

רועמים כולם כרעם:
חיה, תתביישי הפעם!
מה זה? איך זה כך עושים?
איך זה מאבדים כיסים?

את המעיל בדרך-ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.

פרץ, פרץ, זהו לץ!
מטפס מעץ על עץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.

נו, ובכן בדרך ארץ
את המעיל לבש לו פרץ.

ובאותו היום בשתיים
הוא תלש את השוליים
ובשעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך.

וברגע האחרון
הביאו בלי צווארון
וסידר בו חור מול חור,
מפנים ומאחור!

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!

האזיני, ארץ ארץ,
מה עשה בו זה השרץ!

פעם פרץ, – לא טפש, –
בא ערום, ומעיל לא יש…

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער
לשון חדה כתער:

צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.

והיתר – חור מול חור –
תקבלו לפי התור.

איור, בתיה קולטון, מתוך

כריכת הספר. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

.

  1. המגילה

על הכריכה, תמונה קבוצתית מאחורי סרט מדידה מגולגל שנפרש למגילה עם שם הספר.

הסרט הוא התמצית הפיוטית של הסיפור. יש בו גם חייטות וגם מדידה, כלומר גדילה, וגם גלגול במובן מטמורפוזה, מסרט מדידה למגילה.

גם הטקסט בדף השער שומר על הפיתול המגילתי:

01

ובאיור הפותח, שוב תמונה קבוצתית, הפעם על גליל אריג שנפרם. עוד סוג של מימוש המטפורה, זה "סיפור בדים" שנגולל פה, אומרת המאיירת, פשוטו כמשמעו, וגם במובן בידיון.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. העז

זוכרים את הסיפור על היהודי העני שמתלונן לפני הרב על הצפיפות הבלתי נסבלת בביתו? הרב מייעץ לו להכניס לשם גם את העז, וכשהוא חוזר ומתלונן שהעצה לא עזרה, הוא מתבקש להוציא את העז וחווה רווחה ושמחה.

גם קולטון כמו הרב, מוסיפה עז למשפחה המצטופפת בלאו הכי, אבל בשונה מן הסיפור היהודי היא לא מעלה בדעתה להוציא אותה. קולטון, לפחות בספר זה, היא מאיירת-במאית. ולָעֵז בזקָנה הצחור ועיניה הבולטות, בקצה אפה הוורדרד וחיוכה הספק-תם-ספק-אירוני, יש תפקיד משלה בסלפסטיק המלודרמטי של האיורים.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. קולטון הופכת את השיר לתיאטרון.

בתמונת הכריכה (הראשונה בפוסט) החייט ספק מראה את המעיל, ספק מניף אותו בגאווה של מטאדור מול כל החבורה, ובייחוד מול העז, התחליף הביתי הקומי לשור מן הזירה. והיא אמנם תיהפך לשור זועם אחרי שהמעיל ישוסע.

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

אבל מה בעצם העלה את העז באוב של קולטון? אולי הגדי בתחילת השיר. "כאן המעשה נפתח –/ לא בגדי לבן וצח", כתבה קדיה (כלומר אלתרמן, אבל לא ניכנס לזה עכשיו; למי שרוצה, כאן יש טעימות משלושה תרגומים). קדיה חשבה מן הסתם על הגדי משירי הערש היהודיים; רגע קודם הוזכר "תינוק בעריסה" והיא ממהרת להבטיח לקוראים, שלא שיר ערש בידה, להפך!

אצל קולטון אין חשש לשיר ערש. העז היא בת לוויתו של האב. הוא משוחח איתה בזמן שהוא גוזר. "לא בגדי לבן וצח," כלומר, לא סיפור מעולמך, הוא אומר לה, אלא מעולמי שלי.

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

חלק גדול מן ההנאה נגרם על ידי על ידי הפרשנות הקונקרטית עד אבסורד של בתיה לטקסט (כמו "המחשה", רק בחֶזקה). כשקדיה שמה בפי האב את הזעקה, "האזיני ארץ ארץ" בתיה מציירת אותו שרוע על גחונו ומדבר ישר לארץ.

כבר אמרתי שזה ספר מאד מצחיק?

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

ואפשר להכביר דוגמאות: אם המעיל לוחץ במותן סימן שגדליהו-קוטן הוא זללן (מה שנקרא בידיש פרעסער). כששמריהו-לייזר מרים ידיים ו"נתפקעו השרווליים," הוא לא סתם מרים אותן, זה חלק ממשחק ההנדס אפ. וכן הלאה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. בהמשך לפתגם היידי, כשאלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.

*

  1. עיירה יהודית

די להציץ בהקדשה, "לאמא מלכה ואבא קלמן מבתיה", כדי להבין כמה קולטון מחוברת לעיירה. (פעם מנתה באוזני את שמות הילדות החביבים עליה: אנדה, פניה וקדיה). העיירה נוכחת בצבעוניות המעט קודרת של האיורים ובפרטים הזרועים בתוכם: אם זה המטאטא-רובה מן הפתגם היידי שהונצח בשירו של איציק מאנגר, "ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה", או בעלי חיים כמו עז ואווזים (שהחזירו אותי לילדה אילת). או החביות עם הילדים שהחזירו אותי לשיר אחר של קדיה, "מעשה בחבית", על חבית שמשמשת מקלט ומחבוא לכל ילדי החצר.

איור, תרצה טנאי.

איור, תרצה טנאי. "רוצה אילת עם האווזים לנדוד,/ עד שהיום יחשיך מאד מאד" (ומי יודע אם ה"תלתלים כאש" לא זלגו מן הילדה אילת אל יחיאל פרץ).

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. מימין, איור לעליבבא וארבעים השודדים 1913

ובו בזמן קושרת שורת החביות גם בין הילדים לשודדים מסיפור עליבבא. מי יודע מה יעוללו ל"זהב הפרוויים" של המעיל. בצד העיירה היהודית, מוצפנים בדי-אן-איי של האיורים ריבוא ספרי ילדים. טביעות אצבעותיהם של תעלולני העבר, מטיל אולנשפיל ועד מקס ומוריץ, נמצאות בכל מקום.

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

והנה עוד קונקרטיזציה מלבבת עד כדי מימוש המטפורה. "הבטנה, הוי, מתעופפת!" פשוטו כמשמעו. (גם פה חלפו בשמי-ראשי אווזים אחרים, ממקס ומוריץ ועד לברון מינכהאוזן).

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. ריאליזם ומשחק

בחישוב זריז עברו חמש עשרה שנה מרגע שהמעיל נמסר לגדליהו ועד שנפל לידיו של יחיאל-פרץ. אם בתיה היתה דבקה במציאות, הילדים היו גדלים ללא הכר, בגדיהם היו מתחלפים באופן מבלבל (או אפילו עוברים מילד לילד וגונבים את ההצגה מן המעיל). מזל ש"גלגוליו של מעיל" נהנה מאזרחות כפולה; אף שנולד בעולם המציאותי של העיירה, הוא שייך למסורת העתיקה של שירי המשחק מסוג חד גדיא, ורבים משירי אמא אווזה. מדובר במין "שיר צביר" בתשליל: אם שיר צביר קלסי צובר משהו בכל בית, וכאן נגרע משהו מן המעיל עד שנשארים רק חורים.

כדי לשמור על חדוות המשחק קולטון לא משנה את הילדים. כמו דמויות שמצוירות על קלפים הם רק נערכים כל פעם באופן חדש.

כולם? לא. התינוק דווקא גדל. לא בחמש עשרה שנה אולי, ועדיין; התינוק מספק את מרכיב הגדילה, והקורא הוא שאמור להחיל אותו על שאר הדמויות. זה תחביר איורי שבור, חשוף, פתוח לקורא, ומכיוון שמולדובסקי השתייכה לזרם המודרניסטי בשירת היידיש (בצד משוררים נפלאים כמו יעקב גלאטשטיין, משה-לייב הלפרן ואפילו איציק מאנגר שרקד על שתי החתונות) היא היתה מתענגת מן הסתם, על הבחירה האיורית.

מבחר שלבי גדילה. איור, בתיה קולטון, מתוך

התינוק דווקא גדל. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. יחיאל-פרץ
כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך

כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

וזה מוביל אותנו ליחיאל-פרץ שכשמו כן הוא, פורץ גדרות וגבולות, כולל מסגרות הקומיקס שנעלמות ברגע שהוא מקבל את הבמה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. (המעיל עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו)

.

פרץ של קולטון מזיק למעיל עוד לפני שהוא עובר אליו באופן רשמי. הוא אחראי לפקיעת השרוולים ולאובדן הכיסים, אבל רק כשהמעיל מגיע לידיו מתחילה החגיגה האמיתית; אצל קולטון הוא לא סתם תולש את השוליים, הם משמשים כשמלה ונתלשים תוך כדי ריקוד, ומתגלגלים עד מהרה בצעיף של כלב. והוא לא סתם נוקב חור בברך, הוא גוזר ממנה רטייה של פירט. הבגד עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו, אלא שפרץ הוא לא סתם ונדליסט חסר מורא, אלא גם ממשיכו של אביו החייט. לא בכדי הוא מחזיר את המעיל לאימום כדי לגזור אותו מחדש. אלא שהבגד העכשווי, שלא לומר העתידני, שהוא מעצב, כולו חורים וקרעים. לא רק שהוא לא מנסה להסוות את הקרע והחסך, הוא בוחר להחצין אותם ולשחק בהם. כמו אמני המודרניזם הוא קורא תגר על נורמות וצורות שהתיישנו; כמו הדאדאיסטים הוא מכתיר את העז ומערער על הסדר הקיים, הוא מזדהה עם השבר של הקוביזם והקולאז', וחי את האלימות והתנועה המתמדת של הפוטוריזם. פרץ הוא ילד-מודרניסט שמשקף מציאות חשופה, סימולטנית וקקפונית, אבל מלאה שמחת חיים, בזכות האהבה של קדיה מולודובסקי.

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה==)

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה)

בדרך כלל לוקח זמן עד שיצירה כלשהי הופכת לקלסיקה.

אני מהמרת על האיורים של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל".

*

עוד קדיה מולודובסקי: על הילדה אילת, וגם – בדיוק כפי שזכרתי 

עוד בתיה קולטון: על המסע אל האי אולי ויש גם ההמשך. וגם קולטון וביאליק והילדות שלי

עוד מספריית נח (המעולה) על מר גוזמאי וירמי פינקוס

עוד גזירות ושברים

יוקו אונו ויחיאל פרץ?

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

האם אפשר לפרום זכרונות?

*

והיישר מספריית גן לוינסקי:

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסוף השבוע האחרון של חודש דצמבר תיערך תערוכת המכירה השישית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך יומיים בלבד ותתקיים השנה ב- 30-31.12 במתחם סוקה (מכון שפילמן לשעבר, קרית המלאכה). 

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה חמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות.

בין האמנים המציגים: ציבי גבע, דגנית ברסט, גלעד רטמן, גבי קליזמר, עילית אזולאי, דוד עדיקא, יאיר ברק, בועז אהרונוביץ, לארי אברמסון, זויה צ'רקסקי, אוהד מטלון, דנה יואלי, נטליה זורבובה, טליה קינן, שחר יהלום, מתן בן טולילה, מארק יאשאייב, שחר גולן סריג, טליה רז, נורית ירדן, יונתן גולדמן, ליהי תורג'מן, יונתן אולמן, אביטל כנעני, שירה גלזרמן, Know Hope, הילה בן ארי, אורלי סבר, זוהר גוטסמן, חיימי פניכל, יעל בלבן, מיכל בראור, חניתה אילן ועוד רבים וטובים.

ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח.

אשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות.

לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות-

https://www.facebook.com/events/1379007762143753/

מקווה לראותכן/ם בתערוכה,

דפנה ליכטמן

Read Full Post »

קדיה מולודובסקי, "הילדה אילת", איור: תרצה טנאי, מתוך "פתחו את השער"

ברשימה שקראתי לאחרונה על תרגומי קדיה מולודובסקי לעברית, נתקלתי – או יותר נכון – התנגשתי חזיתית ב"שרה", "תרגום" מוקדם (1934) של פנינה הלפרין לשיר המוכר יותר כ"הילדה אילת" בגרסתו המופתית של אלתרמן. קשה לתאר את תחושותי בזמן הקריאה. משהו בין היתקלות ברוח רפאים מבעיתה (ואני לא מדברת בצחוק או בקלות דעת) לבין גילוי של מסמך אבוד בעליית הגג, ראָיה מאוחרת ואוביקטיבית שלא בדיתי שום דבר, הכל קרה בדיוק כפי שזכרתי. ואני לא מדברת רק על הבית הפרטי שלי. ההורים שלי היו חלק ממערכת החינוך והמוסכמות ו"הערכים" שחברו נגדי ונגד הרבה ילדות וילדים אחרים. הכל מתועד בשיר, או יותר נכון – בפער בין שני התרגומים.

ולפני הכל – תודה ענקית לע' יקיר הבלוג, שבדק שוב ושוב את המקור כנגד שני התרגומים. ובשורה האחרונה: אלתרמן יצא גדול ודייקן באופן מפליא, בהתחשב בחריזה המצטיינת. והלפרין… ובכן, על זה הפוסט.

את התרגום של אלתרמן אפשר לקרוא כאן כמו גם על המקום של השיר בחיי (ואם אתם כבר שם, אל תחמיצו את שיחת התגובות). זוהי גרסת פנינה הלפרין – להגדלה יש ללחוץ פעמיים:

שאשאל מה חסר?
מה חסר?
השמשייה הכחלחלת. נמחקה. בוטלה. נגזלה. נכרתה (ויכולתי להמשיך עוד ועוד כמו בהגדה של פסח). כך, בלי לעשות עניין.

למה? יש לי כמה השערות:

*
בימים הקדומים שבהם עשיתי הצגות לילדים, הגננות התנגדו בעקביות לאלמנטים על טבעיים. "זה זר להם…" כלומר לילדים, הן היו ספק מסבירות, ספק מתחטאות, מפצירות בנו שנבין. השמשייה הכחלחלת היא זרה, מעין "קשקוש דמיוני" שאינו נחוץ להבנת הסיפור. וקדיה מצדה, אינה מטילה ספק בממשותה, מה שעלול "להטעות ולבלבל" את הקטנים.

*
שנית, זוהי שמשייה של מותרות ושחיתות. היום טיעון כזה נשמע דמיוני, אבל באווירה הסוציאליסטית וצרובת השמש של ילדותי, שמשיות כחלחלות נפסלו על סעיף מעמדי. זה לא היה כלי עבודה מקודש ושימושי אלא חפץ נסיכי של הבל, פינוק ובטלה.

*
והסיבה השלישית והאפלה – השמשייה משמשת לילדה "בית וגג" אלטרנטיבי, כלומר מקור עוצמה פרטי. האח הגדול אינו יכול לפקח על מה שקורה מתחתיה. השמשייה היא תא מחתרת שצריך להשמיד לפני שיהיה מאוחר.

ויש גם סיבה רביעית, כמו שאומר חזי לסקלי, תמיד יש.

*

ובזאת לא תמו השינויים; בכל מקום שבו האב בשיר של קדיה מולודובסקי ושל אלתרמן מאיים "זכרי כי מן הבית אגרשך הפעם", מחליפה הלפרין את מילותיו ב"אסור להיות ציפור דרור". "אסור להיות ציפור דרור" כי צריך לעמול עם הכלל ולמענו, אבל יש גם סיבה פחות "נעלה" להחלפה: הלפרין "מכבסת" את התנהגותם של ההורים; הם לא מתעללים כמו אצל קדיה, הם "מחנכים". כי המבוגרים של ילדותי לא יכלו לטעות; מבוגר, צודק ומחנך היו מילים נרדפות. הכי חשוב להקשיב ולציית, לאבא ולאמא (ולמורים ולמנהלים ולמנהיגים ולכל מי שיודע יותר טוב).

ובהמשך לכך – בכל פעם שהילדונת של קדיה רוצה לשחק עד שהשמש תשקע, הלפרן מתקנת ל"ומרוב נחת, מצוות אמא – אבא נשכחת". כלומר, מרכז העולם, שמש ההוויה, היא מצוות אמא – אבא. הילדה היא דיירת בד' אמותיהם, היא לא אזרחית של הטבע, של העולם.

קדיה מולודובסקי

ולפני שאני מגיעה לסוף העצוב – הנה שתי הגרסאות זו בצד זו, בית אחר בית: פנינה הלפרן באדום, נתן אלתרמן באפור.

בסמטה ליד העיר, / בצריף אפור על יד הדיר – / ילדונת גרה, / ושמה שרה.
בוורשה, בפרוור נידח, / ביצה, חצר ובית שח. / שם גרה הילדה אילת / ויש לה שמשיה כחלחלת.

אבא לה והוא נפח / לאמא – שימורים בפח / והצריף – נוטה לנפול / ובצריף מכל וכל: / כסא צולע וספסל, / שולחן עקום, ארגז וסל, / כדים, סירים, מיני כלים, / ותינוק בחיתולים.
האב נפח שחור מפיח, / האם ידיה לא תניח. / הגג רעוע וגוחן / ומתחתיו ציפור בקן. / לבית ארובת עשן. / מיטה בבית ושולחן. / וצלחות, סירים ומים לכביסה / וגם תינוק בעריסה.

שרה כבר בת שש שנים, / לה תלתלי זהב קטנים, / ובחוץ פרושים שמים, / וחול עמוק עד הברכיים. / הזמינה שרה חברות / מן החול ללוש עוגות.
והילדה אילת / עם שמשיה כחלחלת. / כבר בחורה בת שש / עם תלתלים כאש. / ובחוץ אור לרוב / והחול צהוב. / ללוש עוגות בחול יוצאת היא. / לכל החברות קוראת היא.

הרימו אבא אמא קול. / בחורה כזאת בחול! / מהר, הביתה היכנסי. / חיתולים לאח כבסי. / ומי את המיטות יציע? / מי את התינוק ירגיע? / יש לרחוץ כדים, סירים. / לנער את הכרים. / גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות,/ מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / -הביתה חיש! / צריך שיר ערש לזמר לאח, / צריך לשטוף סירים וכלי-מטבח. / צריך לשאוב דלי מים,/ צריך לתלות כתונת וגרביים. / ובולבוסים צריך לקלוף, / והרצפה צריך לשטוף, / לקרוא מעט בטעם, / לכתוב מעט בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

נחפזת שרה המיטות להציע, / התינוק להרגיע. / והנה גע-גע אווזים,/ צועדים לקראתה נרגזים. / נוצות לבנות, / רגליים אדומות. / שמחה בם שרה, ומרוב נחת / מצוות אבא – אמא נשכחת. 
יוצאת אילת להביא דלי מים, / לתלות כתונת וגרביים. / רואה היא: / אווזים הולכים. / מרת אווזת מהלכת, / שורה של אפרוחים נמשכת. / כנפיים – לובן צח, / רגליים – אודם עז, / וגם הפתי האווז. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / ואווזים לה למשחק. / רוצה אילת עם האווזים לנדוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד.

הרימו אבא-אמא קול. / בחורה בת שש בלי עול. / הביתה היכנסי, הבת, / לא חג היום ולא שבת!/  מי סלק יקלוף? / וגריסים מי ישטוף? / יש חלב להרתיח, / זבובים להבריח, / לשמור על הבצק, / עם התינוק לשחק, / גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות, / מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / -הביתה חיש! / היום לא חג!/ יש לבשל את המרק, / צריך קיסמים עוד לבקע, / צריך את התינוק לנענע, / וקטניות צריך לברור, / וחיתולים צריך לצרור, / וקצת לקרוא בטעם, / וקצת לכתוב בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

נחפזת שרה לשמור על הבצק, / עם התינוק לשחק, והנה צפורים בהמון, / ענן – גמל ואווירון, / מתרוצצים מסתובבים, / במרום, בין העבים. / מביטה בם שרה, ומרוב נחת, / מצוות אבא – אמא נשכחת.
הולכת איילת עצים לבקע, / את התינוק לנענע. / רואה היא: / ציפורים עפות. / סידרו שורה כמו רכבת במרום, / ועליהן – גבוה! – אווירון. / ציפורים קטנטנות, / כנפיהן לבנות, / וענן על הכל, / כעשן כחול. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וציפורים לה למשחק. / רוצה אילת עם הציפורים לנדוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראים האב האם לבת / קוראים שניהם בבת אחת, / מהר הביתה לעבוד, / לא עת עכשיו כה לעמוד. / מי גרביים יתקן? / חוטים ימיין, / כפתורים יספור, / לולאות יתפור? / יש גם ללמוד ולחזור, / אסור להיות ציפור-דרור.
קוראה האם לבת בקול-ענות,/ מצלצלים החלונות. / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח: / – הביתה חיש! / חוטים צריך עוד להשחיל, / וטלאי צריך עוד להטיל, / וקישורים צריך לקשור, / וכפתורים צריך לתפור, / וקצת לקרוא בטעם, / וקצת לכתוב בטעם, / זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

נחפזת שרה כפתורים לספור, / לולאות לתפור. / פתאום נופלים הכפתורים, / על פני הרחוב הם מתפזרים, / כל כפתור גלגל הפך, / ויוצאים לרקוד בסך.
הולכת אילת קישורים לקשור, / כפתורים לתפור. / פתאום פוצחים הכפתורים בשיר / ומתפזרים על פני העיר. / וכל כפתור הוא כבר גלגל. / וגלגלים עפים במעגל.

גלגל אחד / מוליך עגלת יד. / גלגלים שניים / מסובבים אופניים. / שלושה גלגלים / גלידה מובילים. / ארבעה גל-גל-גל, / מובילים אוטומוביל.
אחד ברחוב ביעף דוהר. / ארגז מוביל הוא חיש-מהר. / שני גלגלים יריצו אופניים, / שלושה נושאים חבית של מים. / וארבעה, בתוך הבהלה, / רתמו עצמם בעגלה. / פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וגלגלים לה למשחק.

מביטה בם שרה, ומרוב נחת / מצוות אבא – אמא נשכחת. / האב האם קוראים לה שוב, / ומצווים מיד לשוב / הפעם שרה מסרבת / הגלגלים הופכים רכבת. / ומסיעים אותה האח, / למרחקים תך-תך, תך תך.
פותחת לה אילת / שמשיה כחלחלת, / ובית לה וגג / וגלגלים לה למשחק. / רוצה אילת ככה לעמוד, / עד שהיום יחשיך מאד מאד. / קוראה האם לבת בקול-ענות, / מצלצלים החלונות, / וגם האב שחור מפיח, / בקורנסו מטיח. / אבל אילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה, / הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה. / את כל הגלגלים רותמת אז אילת / עושה מהם רכבת מתפתלת. / ובקול שורקת הרכבת, ואילת הוי נוסעת / למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא-נודעת.

קדיה מולודובסקי

הסוף

כיום מרבים להשתמש בשם התואר "מוחלש". אני לא מבינה גדולה ב"אוכלוסיות מוחלשות", אבל אני זריזה כמו שד באיתור ילדות מוחלשות. לא שזה קשה הפעם, זה ברור כמו ה"לפני ואחרי" במודעות של מכוני הרזיה, מתחיל בבית הראשון ומגיע לשיא באחרון:

אצל קדיה מולודובסקי ואצל אלתרמן הכפתורים משתחווים לילדה, כמו שהשמש, הירח והכוכבים משתחווים ליוסף בחלומותיו. אצל קדיה מולודובסקי ואלתרמן הילדה היא שרותמת את הכפתורים והופכת אותם לרכבת.

הלפרין, לעומת זאת, מקצצת בעוצמתה של הילדה מכל כיוון אפשרי; הכפתורים לא משתחווים לה (זה מופרז ומלוכני) והיא גם לא רותמת אותם. אצל הלפרין הם סתם "הופכים" לרכבת שמסיעה ילדה פסיבית. והגרוע מכל ("הבוגדני והנאלח", מתקנת הילדה שבתוכי, ואני מסבירה לה שלשון כזאת לא תקדם אותנו לשומקום, יחשבו שהכעס מדבר ולא יקשיבו לטיעון. והיא מכנה אותי מחושבת וצבועה כמו אותם מבוגרים של סנט אקזופרי), והגרוע מכל, אני מתעקשת, הוא הסיום.
לפני שכתבתי את הפסקה האחרונה ביררתי עם ע' איך זה נגמר אצל קדיה, האם גם במקור היא נוסעת לארץ לא נודעת?

"הסיום יפה," הוא כתב לי, "ויש בו מין משחקון מלים ביידיש. מילולית [היא נוסעת]: הרחק הרחק בדרך לבנה. 'לבן' ו'הרחק' מתכתבים בצלילם – HET VAYT HET VAYT / VAISN VEG." ע' חושב שהארץ הלא נודעת קרובה ברוחה לדרך הלבנה. ומצד שני, הוא מזכיר לי, "הדרך הלבנה הזו היא הרחק מהאב השחור."

ואצל הלפרין? הדרך הלבנה מוחלפת בצלילי "תך תך, תך תך". לכאורה חיקוי תמים של צלילי הרכבת כמקובל בשירי ילדים. אבל מעל לראשה של הילדה הלפרין קורצת למבוגרים: היא מאייתת "תך" בכ', "תך" כמו סוג של "תפר". כלומר, אל דאגה, הורים ומורים, הילדה לא נוסעת לשום מקום, היא בסך הכל מדמיינת קצת בזמן שהיא תופרת כפתורים.

*

ובשולי הדברים: באופן מאד לא אופייני לי זהו פוסט שעוסק רק בתוכן. אף מילה על צורה, על לשון התרגום. "התרגום של אלתרמן הוא תרגום של אלתרמן," כתב לי ע', "מדוייק, אבל תיאטרלי ודרמטי. האב השחור מפיח בקורנסו מטיח (כמעט מיתי, וולקן/הפייסטוס וכל זה), היכן שבמקור הוא איש הצועק על בתו, איש קשה יום ומר נפש שכמותו. לאלתרמן יש התכונה הזו … הטקסט נהייה אלתרמני מבלי לאבד את הדיוק, פלא של משוררים."
הנופך המיתי הלם את המזג שלי כילדה. ועיקר העיקרים (ויקר היקרים) לא נפגע; אלתרמן אינו מזלזל במצוקתה של הילדה, אלא להפך, מעצים אותה ומקנה תוקף לבריחה / לפריצה הנסית האפלה מגבולות המציאות.

ועכשיו נותר לנו רק להחזיר את השמשיות ולטייל עד שהיום יחשיך מאד מאד.

*

גיבורות ילדות, המוצא של הילדה אילת (הפוסט על השיר הנכון)

*

עוד על ילדותי:

פרוייקט מרי דה מורגן

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

*

 עוד באותו עניין:

לפוצץ את בית הספר?

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

סיפור על אדמה וחושך

הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

קדיה מולובסקי ופניה ברגשטיין

*

נהגה בחשיכה, ספר יפהפה של שיחות עם ילדים שערכה הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה ותרגמה סיון בסקין.

הפוסט שממנו לקחתי את סריקת השיר וכמה מהתמונות. "תרבותניקית" יסודית כהרגלה, מביאה שפע מידע על תרגומי קדיה מולודובסקי לעברית וסביבותם.

*

ושתי הודעות:

מירי שחם ממתינה למשימות שלכם

וכולכם מוזמנים למסכת שבועות שתיערך בשבת ה11.6.2011, בספריית גן לוינסקי, רח' לוינסקי 95.

ליאור ווטרמן: במסורת אירועי הספרייה נחגוג  את  את חג מתן תורה בערב מופעים והפתעות. בין המופיעים: דג'אן מנצ'לוט- מוסיקאי אתיופי מסורתי מהטובים ביותר, החזן הליטאי- מנחם לאנג, רוז-אמנית הקראיוקי המדהימה מהפיליפינים, להקת התאטרון תנועה מאקוודור, מקהלת ילדים מבוליביה ועוד ועוד.
הערב יתחיל ב-17:30 ויסתיים בין 21:00 ל-22:00.

Read Full Post »

הילדה אילת, מאת קדיה מולודובסקי
מיידיש: נתן אלתרמן

בוורשה, בפרוור נידח,
ביצה, חצר ובית שח.

שם גרה הילדה אילת
ויש לה שמשיה כחלחלת.

האב נפח שחור מפיח,
האם ידיה לא תניח.

הגג רעוע וגוחן
ומתחתיו ציפור בקן.

לבית ארובת עשן.
מיטה בבית ושולחן.

וצלחות, סירים ומים לכביסה
וגם תינוק בעריסה.

והילדה אילת
עם שמשיה כחלחלת.
כבר בחורה בת שש
עם תלתלים כאש.
ובחוץ אור לרוב
והחול צהוב.

ללוש עוגות בחול יוצאת היא.
לכל החברות קוראת היא.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

-הביתה חיש!
צריך שיר ערש לזמר לאח,
צריך לשטוף סירים וכלי-מטבח.

צריך לשאוב דלי מים,
צריך לתלות כתונת וגרביים.
ובולבוסים צריך לקלוף,
והרצפה צריך לשטוף,
לקרוא מעט בטעם,
לכתוב מעט בטעם,

זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

יוצאת אילת להביא דלי מים,
לתלות כתונת וגרביים.

רואה היא:
אווזים הולכים.
מרת אווזת מהלכת,
שורה של אפרוחים נמשכת.
כנפיים – לובן צח,
רגליים – אודם עז,
וגם הפתי האווז.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
ואווזים לה למשחק.

רוצה אילת עם האווזים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

-הביתה חיש!
היום לא חג!
יש לבשל את המרק,

צריך קיסמים עוד לבקע,
צריך את התינוק לנענע,

וקטניות צריך לברור,
וחיתולים צריך לצרור,

וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

הולכת איילת עצים לבקע,
את התינוק לנענע.

רואה היא:
ציפורים עפות.
סידרו שורה כמו רכבת במרום,
ועליהן – גבוה! – אווירון.

ציפורים קטנטנות,
כנפיהן לבנות,
וענן על הכל,
כעשן כחול.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
וציפורים לה למשחק.

רוצה אילת עם הציפורים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.
וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

– הביתה חיש!
חוטים צריך עוד להשחיל,
וטלאי צריך עוד להטיל,

וקישורים צריך לקשור,
וכפתורים צריך לתפור,

וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

הולכת אילת קישורים לקשור,
כפתורים לתפור.

פתאום פוצחים הכפתורים בשיר
ומתפזרים על פני העיר.

וכל כפתור הוא כבר גלגל.
וגלגלים עפים במעגל.

אחד ברחוב ביעף דוהר.
ארגז מוביל הוא חיש-מהר.

שני גלגלים יריצו אופניים,
שלושה נושאים חבית של מים.
וארבעה, בתוך הבהלה,
רתמו עצמם בעגלה.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,

ובית לה וגג
וגלגלים לה למשחק.

רוצה אילת ככה לעמוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות,

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח.

אבל אילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה,
הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה.

את כל הגלגלים רותמת אז אילת
עושה מהם רכבת מתפתלת.

ובקול שורקת הרכבת, ואילת הוי נוסעת
למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא-נודעת.

רוב סופרי הילדים כותבים על/אֶל ילדים – מגובה המבוגר. זה יכול להיות מבוגר בעל דמיון המבין (כביכול?) לנפש הילד, ועדיין מבליחה מן הטקסט – ובמקרים מסוימים צובעת אותו ללא הכר – כוונה חינוכית או סתם פטרונות; שירֵי "מה עושות האיילות?" של לאה גולדברג הם דוגמא מצוינת. כשהייתי ילדה התייחסתי אליהם כמו שגננת מסורה מתייחסת לחוכמות של ילדי הגן: בהתפעלות ובהנאה, בלי לקחת אותן ברצינות גדולה מדי. המקום הרגשי שלי (כ"ילד/ה") היה מדולל עד כדי לא מיוצג בשיריה של גולדברג. הכעס או העצב שלי לא היו שווי ערך לזעמה או לייאושה. ואם הם נראו לי ענקיים, כך רמזה, זה מפני שאני עוד קטנה.

קדיה מולודובסקי היתה המשוררת הראשונה שנכנסה לי לנשמה. הברק הלירי של שיריה לא עומעם על ידי חביבות אמיתית או מזויפת. היא לא התנשאה ולא התיילדה. היא ראתה אותי כפי שהייתי, וכפי שתפסתי את עצמי – אדם שלם, מקַסְטה נמוכה.

*

העלילה
ולפני הכל – העלילה: הילדה אילת, "בחורה בת שש עם תלתלים כאש", בת להורים קשי-יום, משתוקקת לשחק עם חברותיה בחול, ללוש עוגות (מתוקות) ודמיוניות במקום לקלף בולבוסים. לפני שהחברות מספיקות להגיע היא נקראת הביתה, לבצע שורה ארוכה של מטלות. כשהיא יוצאת לתלות כביסה היא נתקלת בלהקה קטנה של אווזים ומשתוקקת לנדוד בחברתם עד שהיום יחשיך מאד, אבל שוב היא מוזעקת הביתה, שם מחכה לה סדרה נוספת של מטלות. קצת אחר כך, כשהיא יוצאת לבקע עצים, היא משתוקקת להצטרף אל הציפורים ולנדוד איתן בשמיים עד בוא החשיכה, ושוב היא נתלשת באיומים אל סדרה שלישית של מטלות. ואז, בזמן שהיא תופרת כפתורים, נשבר משהו במציאות. הכפתורים פוצחים בשיר והופכים לגלגלים שמתפזרים על פני העיר. והפעם ההורים לא מצליחים להבקיע את הקסם. איילת מסרבת לשמוע: "הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה". (בקטע הזה יש משהו מן המשחק אבל גם מן המיסטיקה. לי אישית הוא הזכיר את חזון יחזקאל עם הגלגל בתוך גלגל בתוך גלגל בתוך גלגל וכל הגלגלים מלאים עיניים, וגם את חלומות הגדולה של יוסף, חלום האלומות המשתחוות לו וחלום השמש [גלגל החמה] והירח והכוכבים המשתחווים.) הילדה איילת על כל פנים, רותמת את הגלגלים לרכבת ונוסעת "למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת".

*

השמשייה הכחלחלת
המציאות הקודרת מתוארת אמנם במוסיקליות שובת לב. הילדה אילת מלאה חן וחיים, אבל התוכן אינו מסונן או מרוכך: הילדונת עמלה בפרך, מבוקר עד ערב, ללא אהבה, ללא חום וחסד. ואפילו המינימום של קורת גג ובולבוסים אינו מובטח. אביה חוזר ומאיים בגירוש גם מן ה"גן עדן" המפוקפק הזה.
מצבה של אילת היה "באוי ואבוי" (אם לשאול ביטוי קולע מ"אלף לילה ולילה"), לולא היתה לה שמשייה כחלחלת. שמשיות מעין אלו מסוככות בדרך כלל על עורן הצחור של בנות טובים, שלא יוכתם בנמשים, חלילה, כשהן מטיילות בשדרה או בפארק. אבל השמשייה של הילדה אילת דומה יותר למטרייה הקסומה של מרי פופינס. ההורים אינם מבחינים בה למרבה המזל. זו שמשייה דמיונית שאינה יכולה להזדהם בבוץ או בפיח, להקרע, או להיגזל מידי הילדה. היא מאפשרת לה לבודד את עצמה מכל המעיק והמדכא. השמשייה הכחלחלת היא מעין גירסה מכווצת של שמי הקיץ, מרחב בהיר וחופשי, גג למשחק הרחק מהגג הרעוע של הבית ומאפלת הנפחיה.

*

בין מציאות לפנטסיה
כך מתנהל לו הסיפור, בין מצוקות היומיום לפנטסיה המקצינה בהדרגה; בתחילת השיר אילת רק קוראת לחברות לשחק איתה בחצר. אחר כך היא רוצה לנדוד עם האווזים, כלומר לברוח, אבל רק למרחק הליכה ורק עד שיחשיך. אחר כך היא משתוקקת לעוף עם הצפורים – הרבה יותר רחוק, אבל היא עדיין מתכוונת לחזור. ואז נשברת המציאות ואיילת הוי נוסעת "למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת". בלי כרטיס חזור.

הפסיכולוג ברונו בטלהיים כתב ספר בשם קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד. בטלהיים מתפעל מן המבנה הקלאסי של האגדה המאפשר לילד להתמודד עם בעיותיו באמצעות הדמיון והפנטסיה, ואחרי שהסיבוך נפתר – מחזיר אותו בשלום אל קרקע המציאות. או במילותיו שלו:

לאחר שנטלה עמה את הילד לעולם קסום, שבה ומחזירה אותו האגדה בסיומה אל המציאות בדרך המבטיחה ביותר. בכך היא מלמדת אותו את הדבר החשוב ביותר שעליו לדעת בשלב זה של התפתחותו: כי מותר לקרוא דרור לדמיון למשך זמן מסויים מבלי שייגרם כל נזק, בתנאי שאין נשארים לכודים בכנפיו באופן קבוע. בסוף הסיפור חוזר הגיבור למציאות –  מציאות משמחת אך נעדרת קסם. (עמ' 55)

*

פנטסיה ושיגעון
בטלהיים כדרכו פטרוני להכעיס, אבל יש טעם בדבריו. ילדים אכן שואבים נחמה מן "האושר ועושר" של האגדות, ואף אני נהניתי ממנו כילדה. עד גבול מסוים. כי על אף זיקה מוּלדת לעולם הדמיון, הייתי גם ילדה מודעת וריאליסטית עד כדי צינה. כשפים לא הטרידו אותי – קצת משום שהאמנתי בקיומם, וקצת משום שזיהיתי את הכוונה האמיתית מבעד לכסות הססגונית – אבל הסוף הטוב סתר את תחושת המציאות שלי; התבוננתי סביבי וראיתי שלא כל קונפליקט (של ילד או של מבוגר) נפתר. שהמציאות לא תמיד משתנה. לפעמים היא פשוט נשארת כפי שהיתה, גם אם רוצים מאד ועושים הכל לשנותה.

קדיה מולודובסקי לימדה אותי שלא מוכרחים לחזור. לא מוכרחים לחזור למציאות.

לא הייתי תמימה. הבנתי היטב את המשמעות האפשרית של מסע בכיוון אחד. הכפתורים היו קטנים ויומיומיים מדי ביחס לכאב שעלה מן השיר. בסתר לבי פקפקתי בקסם. חשדתי ולפעמים ידעתי שהילדה אילת השתגעה. שהיא ברחה מן המציאות אל מחלת הנפש. זה לא הפחיד אותי. לא תכננתי להשתגע. להפך. עמדתי על המשמר. ובכל זאת היה טוב – וקשה להסביר עד כמה – טוב לדעת שיש מוצא, שבמקרה הגרוע ביותר אוכל להתכנס מתחת לשמשייה הכחלחלת ואיש לא ימצא אותי לעולם.

*

על תרגום/עיבוד אחר ומוקדם לילדה אילת: בדיוק כפי שזכרתי

*

ובשולי הדברים:

כשהתחלתי לכתוב על גיבורות ילדותי לא חשבתי שזה יעורר נשכחות והן יכאבו כל כך. לעת עתה די לי בשלוש.
וגם – האם יש מישהו מבין קוראי הבלוג שמכיר את המקור היידי? שיודע את שמה המקורי של הילדה? ובכלל התרגום של אלתרמן אהוב עלי מאד, אבל אני משוכנעת שהוא נטל לעצמו כמה חירויות, והייתי שמחה לו היתה לי הגירסה היידית, או לפחות תרגום מילולי להשוואה.

עוד גיבורות ילדות:

גילגי או פנטסיית היתמות

פצפונת ואנטון (או סופי קאל של הילדות)

מוכרת הגפרורים הקטנה

פוליאנה ואני

*
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

ובהמשך לתגובות, עוד על הקו הדק בין מציאות לדמיון ובין שפיות לשיגעון
אה, אה, אה אה!

*

Read Full Post »