Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קבלה’

הפרק ה22 בסידרה של 28 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד ועל הקשר שלה לדקדוק הפנימי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).  

רגע הפרפר הבוקע מן הגולם

היחס למילים בספר הדקדוק הפנימי נע בין פנטזיה בלשנית בהשראת סיפוריו המחורזים של אלתרמן מעשה בפ"א סופית ומעשה בחיריק קטן*, לבין מיסטיקה פרטית, קבלה ספונטנית ונטולת-אל, על אף ההגברה שהיא מקבלת ממילות ההפטרה.

[* במעשה בחיריק קטן מגיח החיריק הקטן והעקשן ממקומו בתחתית השורה, מטפס על הו"ו ויוצר את השורוק ואת החולם. זכר המעלל הזה מהדהד אולי בשמו החולָמי של אהרון המנצנץ אליו "כמו חיריק צוהל המסתתר בתוך חולם" (87).]

אחד הדברים המייחדים את הקבלה של אהרון הוא שנוצרה על ידי גולם, או יותר נכון – על ידי תערובת ילדותית-פיוטית של גלמים מסורתיים וחילוניים:
אהרון הוא גולם קלאסי על פי המדרש והתלמוד, כלומר מצב גמור למחצה של האדם העשוי עפר, לפני שאלוהים נופח בו רוח חיים ונשמה. אלא שאהרון הוא גולם אוטרקי, ששואף להפיח רוח בעצמו, בלי עזרת האל: "ובמהירות נשף לתוך התלולית, ואמר – יהי איש, אבל כרגיל נשף חזק מדי והעפר התפזר ועף לכל רוח" (87).

משחקי ילדים

לפני שנים, בסוף הדוקטורט שלה, הגיעה חביבה פדיה ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי. הקטע שהציגה כבחינת קבלה היה מופע קולי ותנועתי המבוסס על משחקי ילדים. אני מביאה כאן קטעים מן הדף שצירפה:
"משחקי ושירי ילדים מעניקים בהצגה זו כלים סימבוליים ותיאטרליים לביטוי הצמיחה האנושית מתוך ולמרות ה'היזרקות הקיומית'.
[…]
"מוטיבים חוזרים במשחקי ילדים נבחרו להשתרשר זה בזה ולהשתלב בתהליך הדרגתי של התפתחות: שינה ('מחבואים'), איבוד ('הלכה לנו ילדה לאיבוד'), קיפאון ('דג מלוח'), גילוי ותפיסה ('תופסת'), שבירה והחלפת זהויות ('נשברה הקערה').
"תהליך זה כולו נתון במסגרת הכוללת של שיר-משחק: יש לנו גולם במעגל. היציאה מן הגולם מקדמת את ההתפתחות לפרפר. המעגל רומז למחזוריות של שבירה וצמיחה.
"המשבר מהווה את התנאי ההכרחי להתקדמות. מבחינה זו הנפילה ל'קערה' היא החזרה ההכרחית והמשחררת לתוך 'הקערה הגדולה' הראשונה: הרחם, התהום, הדכאון, המלכודת הקיומית. בתוכה מתארע הקתרזיס (יציאת העכבר) המאפשר התגבשות הזהות, ופריחה מחוזקת של האישיות מתוך הכרתה בקיומם ובזכותם של מיני אני שונים בתוכה."

ואהרון הוא גם גולם גם במובן שבו הוא מופיע בפיוט – יצור עוּבּרי שניחן בכוחות הכרתיים.

ויותר מכל הוא גולם של פרפר: הוא "מתגלמינג" בתוך הפְּרֶזֶנט קוֹנְטִינְיוּס ומצפה ל"רגע הבקיעה הפלאי, רגע הפרפר" שבו נטווה החוט הדקיק והמתנוצץ של האהבה (בין מיכאל לרינה למשל, 283) או בינו לבין יעלי אשר "נבקעה כמו פרפר חי בשיעור ההוא לבאלט" (242).

גם טקסי ההִטהרות של אהרון נדברים עם טקסי הטהרות מסורתיים. אהרון עושה מדיטציה בטָהוֹרינג, ונמנע מחירבון ומאוננות ("הרי הוא כל כך טהור … אפילו לחרבן הוא לא מחרבן פה כבר שנים … אפילו לשפשף הוא לא משפשף" 279).
ולא פחות חשוב – גם "ספר היצירה" של אהרון מבוסס על ההנחה שצירופי אותיות הם הטכניקה של הבריאה גם החומר שלה. ולא משנה אם הפרקטיקות הפוכות לעתים: בקבלה הרשמית למשל, יש לשיבושי מילים כוח הרסני: אמירת הא-ב מהסוף להתחלה הופכת את הגולם לאבק. ואילו בקבלה השירית של אהרון נטען ההיפוך בכוחה המרפא של ההזרה.
וכך או אחרת – המאגיה של אהרון נגזרת מן הלשון; הסיומת הדקדוקית "ינג" מאטה את הזמן, הפתקים עם שמה של יעלי שהוא מכניס לסנדוויץ' שלו ובולע לידה בהפסקות (229) מנפישים מן הסתם, את האהבה המתרקמת בלבו, וגם לאותיות שהוא אוכל (כלומר תזונת הא-ב שהמציא, 88) אפשר לייחס הנמקות קבליות.
תהייתו של אהרון, האם הפה העבה של אבא יכול לבטא מילים ארוכות ומסובכות, מתחלפת בתהייה אם "הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט" (216). אלה שתי שאלות דומות אך לא זהות: הראשונה נגזרת מן העילגות של אבא ומן החשש הטכני והפיסי ששפתיו גסות מכדי לעקוב אחרי פיתוחיה של מילה ארוכה. אבל "חוט" היא דווקא מילה קצרה וקלה להגייה. הקושי נגזר מן הניגוד בין השפתיים הבשרניות לאידיאה הדקה והרוחנית: "חו-ט, לואט אהרון בדקות שפתיים, בכוונה גדולה, חו-ט, כאילו הוא עצמו נמשך והולך מתוכו, מקרביו שלו, מיתרי ודק ונוגן, אבל גם אוורירי, ערפילי, כמו ההילה של האנשים בפילמים שלו, ויכול לעבור בעדינות דרך כל סדק ולהשתחל כמו דרך קוף של מחט" (216). אהרון מתקשה לקבל את הפער בין גופו העדין של החוט לגסות הפה שאומר אותו. הוא כמהָ לאותה הוויה שלמה המתממשת לרגע בחזונו, כשהוא עצמו וגדעון ויעלי הפנימיים "דובבים חרש במילים היפות והטהורות ביותר שבעולם, ראשיהם קרבים ומתמזגים לרגע זה בתוך זה, לעולם לא ייפרדו עוד, שפה אחת להם" (291).

ובזאת אגב מסתיים (לפי הספירה המחמירה ביותר), העיסוק בפנטזיה ובמדב בספר הדקדוק הפנימי.

בשבוע הבא אנו מגיעים לפרקי: "לשונו בת החופש"

והראשון שבהם הוא אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה, או  Seedbed כמשל

אותיות קוסמיות בבלוג של נח ברוש השכן מרשימות 🙂

עוד על הגולם במדרש, בתלמוד ובפיוט, במאמרה היפה של לילי יודינסקי אשר בו נעזרתי בכתיבת הרשימה

Read Full Post »