Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צ'רלי צ'פלין’

אומרים כי אני, אינני אני
על כן אני נבהל
כי אם אני אינני
אני אז מי אני בכלל
(קונילמל)

*

כריכת "שפן", מאת גלעד סופר, עם עובד 2014

כריכת "שפן", מאת גלעד סופר, עם עובד 2014

"שפן" מאת גלעד סופר, הוא סיפורו של ארנב, שכולם – החל בקוסם השולף אותו מהכובע וכלה בילדים בפינת החי – קוראים לו שפן. מצוקת הזהות מטלטלת אותו עד למדבר שבו חי השפן המקורי. השניים מחליטים להתחלף, כך יזכה כל אחד מהם בחיים המתאימים לשמו. אבל גם זה לא מצליח: הארנב משתעמם במדבר והשפן מושפל כשהוא נשלף מן הכובע ונחשב לעכברוש. לפיכך הם חוזרים ומתחלפים במקומות, והארנב הנואש כותב את סיפורו והופך לשפן-סלב שכולם אומרים עליו, "אמא, הנה השפן, זה מהספר על השפן!" וכן הלאה.

*

ארבע הערות על הספר המצחיק והחכם הזה:

*

1. "זה קורה אפילו בספרים!"

"זה קורה אפילו בספרים!" [שקוראים לארנב שפן] מתלונן הארנב של שפן גלעד סופר. אפילו בספרים של עם עובד, הוצאת הבית שלו; למטה משמאל, איור מתוך "שפן" מאת גלעד סופר שמתכתב עם הלוגו של "ספריית שפן סופר", סדרת ספרי הילדים הנכחדת של עם עובד.  "זה קורה אפילו בספרים!" מתלונן הארנב של גלעד שפן סופר, וקורץ בין השאר להוצאת הבית שלו: משמאל, מתוך "שפן" מאת גלעד סופר, מימין, הלוגו הנכחד של "ספריית שפן סופר" (סדרת ספרי הילדים של עם עובד) נסרק מעותק ישן של "מיץ פטל".

*

2. זמנים מודרניים

הארנב שלא היה שפן (1986), סיפר בציורים אבי כץ, חרז שמואל בנשלום

הארנב שלא היה שפן (1986), סיפר בציורים אבי כץ, חרז שמואל בנשלום

לפני כמעט שלושים שנה יצא הארנב שלא היה שפן (1986) מאת אבי כץ ושמואל בנשלום, סיפור מחורז על ארנב שמגיע לגן ומתקבל בלבביות כשפן. זה מרתיח אותו. הוא מנסה להסביר איך נראה שפן. כל פרט שהוא מציין מתאים לאחת החיות בגן, אבל השאר לא מסתדר: אוזני השפן קטנות כאוזני הנמר אבל הוא לא מנומר כמוהו אלא חום כמו הדוב, אבל לא גדול כמוהו, הוא קטן כמו העכבר, רק שזנבו קצר כשל הקיפוד אבל הוא לא דוקר, הוא רך כמו החתול… "הארנב כבר התרתח/ והנה נכנס אורח" (שפן) ו"עכשיו סוף סוף מובן/ מי ארנב ומי שפן." (במציאות אגב, זה לא קרה. למרות שחרוזיו של בנשלום מתגלגלים על לשוננו עד היום, הילדים שלי המשיכו לקרוא לארנבים שפנים כאילו כלום.)

זה לא גורע מהמקוריות של סופר, להפך. זה הזכיר לי את המעשה בזמנים מודרניים של צ'רלי צ'פלין. בעצם זה לא "מעשה" אלא השערה, לא מצאתי לה סימוכין כתובים (רק כמות גורפת של ראיות חזותיות ואחרות), אבל אני מוכנה להתערב שאני יודעת איך "זמנים מודרניים" בא לעולם.

זה התחיל ממטרופוליס (1927) סרטו האקספרסיוניסטי היפהפה של פריץ לאנג. "מטרופוליס" מתרחש בעיר דיסטופית שמחולקת לשני מעמדות: פועלים ובעצם עבדים של מכונות ענק שחיים במשכנות עוני בעיר התחתונה, ואליטה שמתענגת על חיי עונג ותפנוקים בעיר העליונה.

אני משוכנעת שצ'פלין ראה את "מטרופוליס", הוקסם וגם עיקם את אפו על הדרמטיות האפלה (כמנהג עדות האקספרסיוניסטיים) ועל הריאקציוניות הפוליטית (ה"הפי-אנד" מאשר את המבנה המעמדי, רק באופן חומל יותר), ובעיקר, ראה איך בשינויים קלים יחסית, אותם מרכיבים בדיוק יהפכו לקומיים ורדיקליים.

וכך או אחרת, בית החרושת של "זמנים מודרניים" (1936)  הוא אותה אדרת בשינוי גברת, מחווה קומית-מרקסיסטית לבית החרושת של "מטרופוליס". זו אותה סביבה משעבדת הנשלטת על ידי שעונים ומכונות טורפות. כבר שנים אני חושבת לכתוב פוסט השוואתי וקצת נרתעת מהר הדוגמאות שצריך למיין. הנה שלוש דוגמאות על רגל אחת מתמונות שגיגלתי (לא הטובות מכולן ועדיין מבהירות את הנקודה).

 משמאל, רודן מטרופוליס, גרסה אקספרסיוניסטית של הקפיטליסט של "זמנים מודרניים" מימין.

הדמיון המוזר בין השליט האקספרסיוניסטי של מטרופוליס משמאל, למנהל בית החרושת הקפיטליסטי של צ'פלין, מימין.

עדרים - משמאל, פועלי "מטרופוליס" הכנועים וחסרי היחוד יורדים לבית החרושת. מימין, רגע לפני שפועלי "זמנים מודרניים" נכנסים לבית החרושת צ'פלין מצלם עדר חזירים מובלים לשחיטה (והמקשר יקשר).

עדרים – משמאל, פועלי "מטרופוליס" הכנועים וחסרי היחוד יורדים לבית החרושת כצאן לטבח. מימין, רגע לפני שפועלי "זמנים מודרניים" נכנסים לבית החרושת, צ'פלין מצלם עדר חזירים מובלים לשחיטה (והמקשר יקשר).

משמאל, בהזיה של הגיבור נהפכת המכונה של "מטרופוליס" למפלצת ענק שבולעת פועלים. מימין, צ'רלי צ'פלין נבלע על ידי המכונה ב"זמנים מודרניים".

משמאל, בהזיה של הגיבור נהפכת המכונה של "מטרופוליס" למפלצת ענק שבולעת פועלים. מימין, צ'רלי צ'פלין נבלע על ידי המכונה ב"זמנים מודרניים".

ובחזרה לארנבים ולשפנים – יכול להיות שגלעד סופר כלל לא הכיר את ספרם של כץ ובנשלום, ויכול להיות שדווקא הכיר ואמר לעצמו, אבל זה בכלל לא כך! וכך או אחרת, נקודת המוצא המשותפת רק מבליטה את ההבדל.

"הארנב שלא היה שפן" הוא ספר ילדים מסורתי שמתגלגל מחיה לחיה עד להפי-אנד המצופה, בעוד "שפן" של גלעד סופר מזכיר יותר את הסיפור היהודי על האיש שהתלונן על גורלו לפני בורא עולם, וקיבל הזדמנות להחליף את צרור הצרות שלו בצרור של מישהו אחר, ואחרי שבדק את הצרורות של כולם, החליט להישאר עם הפֶּעקָאלֶ'ה (צרור) שלו.

"שפן" של גלעד סופר הוא קומדיה קשת-יום: כל הנפשות, כולל המנחה של קבוצת התמיכה (שבה משתתפים, טיגריס שכולם קוראים לו נמר, אווז שכולם קוראים לו ברווז, יעל שיש לו שם של בת, וכן הלאה) וכולל הארנב עצמו – הן בורות, מפוצלות, סובלות ואטומות לסבל זולתן. וגם הניסיון לתקן את השיבוש, כלומר להחזיר כל אחד למרחב "הנכון" שלו – נכשל.

הספר מממש את משפט הסיום הנפלא של עגנון בשלוש אחיות (איכשהו, לאן שאני לא הולכת אני מגיעה למשפט הזה בסוף): "הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."

התסכול של לא-פה-ולא-שם מבוטא נפלא בטיפוגרפיה הכותבת-מוחקת של שם הספר, איך לעזאזל מבטאים את זה בקול? (היתה לי אותה בעיה עם החילזון של מכתבים לליאורה). ובכלל, אני זוכרת כמה רציתי שהחיים ייכתבו על דפים חלקים בלי מחיקות וקשקושים וכתמים ואוזני חמור, אבל הם הרבה יותר דומים לשפן הזה. SHAD

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא. הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא. הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

*

3. ועוד פעם זמנים מודרניים

מרוב צחוק (גם בן ה14 וגם האיש התגלגלו) לא מרגישים את העצב. הוא נחשף רק ברנטגן. יונית חברתי מהתיכון בכתה לאורך כל "זמנים מודרניים" של צ'פלין. כך גיליתי שמצחיק ועצוב הם לא יקומים נפרדים, הם ניזונים מאותו עורק.

ונזכרתי גם בהתקף אסטמה שחטפה אחת המשתתפות בסדנת תיאטרון קומי לפני שנים. בזמן שהמתינו לאמבולנס סירבה המנחה (מישהי מקבוצת התיאטרון הירושלמי, אולי ורדה בן חור) להפסיק את הסדנא, בטענה שזו סיטואציה קומית מושלמת.

*

4. ואיך אפשר להתאפק (או מתנה לגלעד סופר, שאותו אני לא מכירה)

"לקרוא לה שפן, או גדי, או פשוש, כמה זה מתוק וחם," כתב פנחס שדה על יעל אהובתו. וקצת אחר כך כתב לה-עצמה:

שפן, קבלתי אותך במתנה בנייר אריזה פשוט, וכלאחר יד פתחתי לאיטי את האריזה, ומצאתי בפנים שפן פלא, שעיניו זהב, זנבו דבש ולבו יהלום. אינני יכול לחשוב על המתנה הזאת מבלי שדמעות תודה תעלינה בעיני. שפן, אני נושק עכשיו את כפות רגלייך ואת אצבעותייך המצחיקות…
(מתוך היומנים של פנחס שדה, בעריכת אילת נגב ויהודה קורן)

*

ולבתי חרושת יש גם קסם משלהם

הפוטוריסטים ואני

על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודויד פולונסקי

כמו ילד שגזלו מידו צעצוע

*

Read Full Post »

קלוד מונה, נמפאות (חבצלות מים), 1915

.

אימפרסיוניזם תמיד התקשר לי לשלווה. אולי בגלל ציורי הנמפאות של קלוד מונה (1840-1926) והמקום שבו צוירו; גני ז'יברני של מונה (ראו כאן למטה) הם התגלמות "כעץ שתול על פלגי מים" מתהילים. אבל גם כשמתנתקים לרגע מהיופי ומשווים את העניין של האימפרסיוניסטים בְּאור, מִרְקם ואפקטים צבעוניים וחושיים, לסערות הנפש הרומנטיות והאקספרסיוניסטית (או לערגה הנאו קלסית לעבר, או לשכלתנות הממתינה מעבר לפינה), זה לא משתנה; להיות אימפרסיוניסט בשבילי, זה להשתרע מתחת לעץ או על שפת מים ולהתמסר להבהובים, ריצודים ורצי אור. כמו קלוד מונה, שסזאן קרא לו "עין": "מונה הוא עין, העין הנפלאה ביותר שקיימת מאז שהיו ציירים," ואדואר מאנה כינה אותו "הרפאל של המים".

.

ז'יברני, צרפת, כאן חי וצייר קלוד מונה. בעומק התמונה אפשר לראות את הגשר היפני.

ז'יברני, צרפת. כאן חי וצייר קלוד מונה.

כלומר כך זה היה, עד שקראתי קצת מכתבים ושיחות עם קלוד מונה.

מעבר לפרטים הקטנים והארציים שתמיד משבשים את ההרמוניה – למשל, כשהוא נאלץ לקנות חורשה של עצי צפצפה ביחד עם האיש שרוצה לגדוע אותה, כדי שישאיר את העצים על כנם עד שיגמור לצייר אותם, או כשהוא מתלונן על כשלון תערוכה בגלל התעלמות העיתונים ויחסי הציבור הגרועים (וכבר נאמר ב"אמא אווזה": "מה יוצא מארובה? עשן / וחוץ מזה, מה עוד חדש? / הכל ישן.").

ומעבר למזגו הנסער וההרסני במפתיע, של מונה – למשל, "השמדתי תמונה גדולה של פרחים שזה עתה השלמתי … לא זו בלבד שקרצפתי אלא גם קרעתי אותם לגזרים" או "תקף אותי זעם משוגע וחתכתי בסכין הכיס שלי את כל התמונות" או "אני מדוכא לגמרי ונגעל עמוקות מהציור. זה ממש עינוי מתמיד!" או "זה עתה השמדתי בערך 30 בדים, דבר שגרם לי הנאה גדולה", וכן הלאה בתנופה כמעט רוסית-דוסטויבסקאית, שהחזרות מקנות לה אמנם מימד קומי מסוים.

והמימד הקומי הזה הולך ומתעצם במהלך הקריאה. קחו למשל את האפיזודה הבאה שבה הוא מנסה לצייר את הים:

הייתי מרוכז בעבודתי ולא ראיתי שגל עצום מתקרב; הוא זרק אותי על פני הצוק ונסחפתי בנתיב הגל עם החומרים שלי! חשבתי שזה יהיה הסוף שלי מכיוון שהמים סחבו אותי למטה, אך לבסוף הצלחתי לצאת מהם על ארבע, אך אלוהים, באיזה מצב הייתי! מגפי, הגרביים העבים שלי ומעילי היו רטובים לגמרי; הפַּלֵטה שנשארה בידי נפלה על פני והזקן שלי היה מכוסה בכחול, בצהוב, וכו'.

(מתוך מכתב של קלוד מונה לאליס הושדה)

כמה היא מלבבת הסימטריות של הסיפור, המידה כנגד מידה: מונה מנסה לצייר את הים והים מצייר עליו בחזרה, שלא לדבר על רוח הקומדיה האילמת הסלפסטיקית השורה עליו (על אף חרדתו של מונה וזעמו על הציור האבוד).

פנץ' וג'ודי והסלפסטיק

המילה סלפסטיק, אגב, כפי שלמדתי לאחרונה, מקורה בפנץ' וג'ודי, תיאטרון הבובות האנגלי המסורתי. הסלפסטיק (מקל המכות, בתרגום מילולי) הוא המקל המחורץ שבו היה פנץ' מכה את יריביו בזה אחר זה. החריץ העצים את צליל המכה. המילה אמנם צצה מתוך אפיזודת הים, אבל עד מהרה הבנתי שהקומדיה האילמת מובנית בציור של מונה:

מצד אחד נמצאת התשוקה לדייק בצורה ובצבע:

"זכרי שכל עלה על עץ חשוב באותה מידה כמו תווי הפנים של המודל שלך," הוא כותב לציירת הצעירה לילה קאבוט פרי, "הייתי רוצה פעם אחת לראות אותך שמה את הפה של המודל מתחת לאחת העיניים במקום מתחת לאף."
ובמכתב לפול דורן-רואל, סוחר האמנות שמימן את מסעותיו תמורת ציורים, הוא חושש שהתמונות שצייר "יפיקו צעקות מפי אויביהם של הכחול והוורוד, מכיוון שזה בדיוק הזוהר הזה, האור הקסום  … הכל כאן הוא בצבע חיק היונה ולהבת משקה הפונץ'."
(אויבי הכחול והוורוד…)

דיוק כזה דורש זמן התבוננות. ומנגד נמצא הטבע החמקמק:

בעבורי נוף כשלעצמו אינו קיים כי מראהו משתנה ללא הרף; ואולם הוא חי בזכות הסובב אותו – האוויר והאור המשנים צורה ללא הרף.  … אני עוקב אחרי הטבע בלי להיות מסוגל לתפוס אותו. הנהר הזה ששקוע ועולה שוב, יום אחד ירוק, יום אחד צהוב, עכשיו הוא יבש ומחר יהיה בו שיטפון אחרי הגשם הנורא היורד ברגע זה.  … בעונה זו השמש שוקעת כל כך מהר עד שאינני מסוגל לעקוב אחריה (מה שהזכיר לי את שקיעת השמש הזאת).

והשיא:

כאשר התחלתי [את סדרות הציורים] הייתי כמו האחרים; האמנתי ששני בדים יספיקו, אחד למזג אוויר סגרירי ואחד ליום שמש. באותה תקופה … ציירתי את ערמות השחת שרגשו אותי … יום אחד ראיתי שהתאורה השתנתה. אמרתי לבתי החורגת: "לכי הביתה, בבקשה ממך, והביאי לי בד קנבס אחר.' היא הביאה לי אותו, אבל לאחר זמן מה האור שוב השתנה: 'בד נוסף', 'עוד בד נוסף!' ועבדתי על כל בד רק כאשר היה האפקט הנכון.

והרי זה בדיוק "זמנים מודרניים" – קלוד מונה כצ'רלי צ'פלין! והטבע כסרט נע שנהיה יותר ויותר מהיר וכמעט בלתי אפשרי להדביק את הקצב שלו.

.

.

זה כל כך נפלא בעיני, הדמיון והשוני מ"זמנים מודרניים": "זוהי עבודת פרך," הוא כותב, "אך כל כך שובה את הלב לתפוס את הרגע החולף…"
אולי זו האינטנסיביות הזאת של מאחורי הקלעים שהקנתה לציורים את החיוּת שלהם. ואולי לא. אולי זו פשוט אחת מאותן סתירות והפתעות שמשבשות את ההנחות המוקדמות. למשל שהתוצאה תמיד משקפת את רוח העשייה. הרי אפילו המושג "אימפרסיוניזם" נולד בחטא, כשכמה אמנים שנדחו על ידי הסלון האקדמי התאגדו ב1874 להציג תערוכה עצמאית. לואי לרואה, אמן אקדמי ומבקר אמנות כינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים", בעקבות תמונתו של מונה Impression, Soleil Levaunt. אלא שמתישהו נשר הלעג ונותרה רק התמצית התיאורית.

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

*

וכמה הערות לסיום:

את הטקסטים של קלוד מונה קראתי בספר הזה שהוא אוצר בלום. שם גיליתי את הסקופ על ויליאם טרנר שבעקבותיו כתבתי את גברים במיצג, וגם את הפינוק והפמיניזם של ברת מוריסו.

ואי אפשר לדבר על אימפרסיוניזם (לפחות כאן, בעיר האושר) מבלי להגיד אקירה קורסאווה. כמו בעל אמנות פלסטית ברשומון לקורסאווה  אבל לא רק; קלוד מונה נוכח גם כשקורוסאווה חולם על ואן גוך; כפר טחנות המים שבו מתרחש החלום האחרון (גללו קצת בתוך הפוסט) כל כך מזכיר את ז'יברני. ולא בכדי; חבצלות המים הן חלק מן הגנים היפניים שופעי המים שמונה הוסיף לז'יברני ב1892, ואשר כוללים אפילו גשר יפני כמו בחלום. כי חלומו של קורוסאווה הוא בין השאר, עוד השתקפות של השתקפות של השתקפות או הערת שוליים לדיאלוג המתמשך בין האימפרסיוניזם לאמנות היפנית.

*

ובלי שום קשר – למי שתהה מה עלה בגורלן של בלנשליס וזאיר – הוספתי עדכון כאן. וכדאי גם להציץ בתגובות. הדיון נהיה מרתק במיוחד אחרי שנפרשה התמונה.

*

Read Full Post »