לא מזמן התפרסם פה הפוסט היפה יפה והעצוב של עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס. הוא תוכנן בהתחלה כפוסט זוגי – עמוס על הסיפור ואני על האיורים של בתיה קולטון, אבל בסופו של דבר העדפתי לא לפצל את הקשב. אז קצת באיחור, שלוש הערות על האיורים, ועוד אחת בכיס.
וראשית, למי שעדיין לא קרא, זה מה שכתוב בגב הספר:
קוּץ הדב, רוּץ הכלב, מוּץ החתול ודני יוצאים באמצע הלילה למסע אל הרופא הגדול של הצעצועים, כדי לתקן את הבובה השבורה אלישבע.
אבל הרופא נמצא בארץ רחוקה- רחוקה – היא שוכנת באי "אולי" בלב האוקינוס הגדול, ורק הלויתן הזקן מכיר את הדרך לשם.
לאן יוביל אותם מסעם הארוך, ומה יעלה בגורלה של אלישבע?

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958).
הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.
1. חושך ואור
טוני מוריסון חזרה וסיפרה בראיונות, שהיא נוהגת לקום ולכתוב בחושך לפני עלות השחר. זה התחיל כשילדיה היו קטנים; אלה היו לדבריה, שעות השקט היקרות. אבל מאחורי הנימוק הטכני חבויים אולי טעמים עמוקים יותר; הכתיבה בחושך שלפני עלות השחר מבשרת ומשקפת איזו תבנית יסוד בכתיבתה; הספרים של טוני מוריסון יוצאים מחושך גדול (לאו דווקא פיסי) אל אור מהסס, ראשון.
המחצית הראשונה של "המסע אל האי אולי" מתרחשת בחושך. בתיה קולטון חזרה וסיפרה בראיונות כמה התקשתה לשהות בחושך הארוך כמו לילה של חורף סקנדינבי.
לקולטון יש היסטוריה של צמצום החושך. בשרשרת זהב למשל, היא זיקקה וכיווצה אותו פעמיים, באמצעות האנשה. ב"מסע אל האי אולי" משמש הלוויתן השחור כמרחב ביניים, פיסה של חושך מתמעט שעל גבה (ובעצם על קצה אוזנה, אם להאמין למרים ילן שטקליס) שטה החבורה אל אי האור – "אולי".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב…" מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור – "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.
אלא ש"המסע אל האי אולי" לא רק מתחיל בחושך. הוא גם מסתיים בחושך. בתמונת השִׁיבה של בתיה קולטון מונחת אלישבע המתוקנת על הכוננית, אבל במקרה או שלא במקרה רגלה האחת מוסתרת ומלבה את הסָפֵק: היה או לא היה? האומנם הושבה רגלה החסרה של אלישבע, או שקסמו החלומי של ה"אולי" כבר מתחיל להתפוגג בחושך העצוב של המציאות?
2. צעצועים
"המסע אל האי אולי" של בתיה קולטון הוא בין השאר אפוס הוליוודי עתיר ניצבים-צעצועים, בן-חור שכזה בזעיר אנפין. כששאלתי את קולטון על הבחירה המפתיעה (כי כפי שציין עמוס נוי, לא רק בזכות "המסע אל האי אולי" אלא גם בזכות שירים כמו "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" נתקבעה דמותה של מרים ילן שטקליס כמשוררת הצער שבלב, כלומר בקוטב הלירי ולא האפי של השירה) התברר שאלישבע מייצגת בשבילה את עַם-הצעצועים המדוכא מכל העמים והמגדרים והגילים. נקודת המבט החברתית (המקסים גורקי-ת כמעט) של קולטון מוסיפה לסיפור נופך קלאסי. כי הקול החברתי כמו קול הרבים בכלל, כמעט נכחד מספרות הילדים. ברירת המחדל העכשווית היא לגמרי אינדיבידואלית.
ובכלל, אף שה"איורים מצוינים" כפי שכתב יותם שווימר בואינט אין כאן שום הוקוס פוקוס, אלא כובד ראש (עניין שונה לגמרי מעצב הפורט על מיתרי הלב והדמעות) ועמלנות ומין "והצנע לכת" (הססמא שנחקקה בשעתו על סמל בית הספר הריאלי, ואין סיכוי שהיתה נחקקת היום על סמלו של בית ספר חדש). באחריות החברתית של האיורים יש טעם של פעם, ובו בזמן זה גם הטוויסט שמקנה רעננות לאיור, ומכייל את הספר כולו לגובה הצעצועים.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.
לקולטון יש משיכה גדולה לצעצועים. בסתר לבה היא עדיין מאמינה שהם קמים לתחייה כשכולם ישנים. וגם הגבול בין איור לצעצוע הוא די נזיל בביוגרפיה שלה. בילדותה היה אביה מפרק את הספרים שאהבה ומכין פזלים מהאיורים. היא אומרת שהיו לזה שני צדדים; מצד אחד הוא פשט את עורם של האיורים והרס אותם, ומצד שני, כשמרכיבים פזל הלא ממששים את התמונה וצוללים לתוך פרטי-הפרטים באינטימיות שלא מתקיימת עם האיור השלם בספר.
וכך או אחרת – הפרטנות שבה מצוירים הצעצועים ב"מסע אל האי אולי" היא חלק מן האתיקה של הספר, מקסמו ומאמינותו. וחבל רק שהפורמט הקטן, הנאה והנעים והצנוע לכשעצמו, קצת מסתיר (מומלץ להסתייע בזכוכית מגדלת כדי ליהנות מן השפע והגיוון).
ועוד משהו קטן על צעצועים ואותיות: כותרת כל פרק ב"מסע אל האי אולי" מצוינת באות של מספרו הסידורי וסביבה איור קטן, פרט שנגזר מתוך אחד מאיורי הפרק (חוץ מפרק אחד. איזה? תגלו בעצמכם). ועם זאת, בניגוד למסורת עשירה של איניציאלים (אותיות פתיח מעוטרות) בספרות בכלל, ובאיורי ילדים בפרט – קולטון לא עשתה שום מניפולציות באותיות. לא מתחה אותן ולא עיקמה ולא קיפלה ולא צבעה ולא הסוותה. היא השאירה אותן נוקשות ושלמות, כמו אובייקטים-צעצועים.
3. מפת הפנטזיה
"הפנטזיה של ספרי הילדים לוקחת אותנו לאן שתיקח, עם או בלי מפה – המפה היא רק הניסיון הכושל שלנו ללכוד לרגע את החלום."
כך מסתיים הפוסט היפהפה של גילי בר-הלל על מפות מסע של ספרי פנטזיה. "המסע אל האי אולי" משתייך אל מה שהיא מכנה ספרות ה"לשם ובחזרה". והנה, מי שמביט בתמונה התלויה מעל מיטתו של דני רואה שזוהי בעצם מפת "המסע אל האי אולי" (בעיקר החלק הימי המואר של המסע, אם כי בפינה השמאלית למטה יש "מקרא" קטן מצויר, שמציין גם את הלילה).

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע (קוץ הדוב חולם על הברווזה). איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)
האם התמונה התלויה בחדרו של דני התחברה לחמלה על אלישבע והתממשה בחלום המסע שלו?
או שאולי זאת בכלל בתיה קולטון המאיירת שמדברת עם הקוראים מעל לראשו הישן?
ואולי זה בכלל החלום של אלישבע – המפה בסוף הספר כמעט בוקעת מראשה כמו בועית מחשבות של קומיקס – אולי המפה היא "רק הניסיון הכושל של אלישבע ללכוד לרגע את החלום."
או שכל האפשרויות נכונות. בתיה כאמור מאמינה בחיים הנסתרים של הצעצועים.
*
ויש לי עוד הערה חשובה, רביעית, אבל אני שומרת אותה לפוסט אחר שייכתב בעתיד הקרוב (אני מקווה). שכבר נכתב.
*
עוד על החיים הסודיים של צעצועים וחפצים:
אזרחות כפולה: על חייל הבדיל האמיץ (רשימה מכוננת)
משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים
*
על בתיה קולטון: איך נראית ילדות
וכמובן – עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" (ושם בפוסט נמצאים גם שני האיורים האהובים עלי בספר, לא רציתי לחזור עליהם פה).
*
ונותרו עוד ימים ספורים להצטרף להדסטארט השווה של "יואל אמר"!
*