Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צעירים חסרי מנוח’

מתחשק לי לכתוב על אופרות סבון. ואל תאנחו ותגידו, על המגוחכות האלה עם העלילות המופרכות ודמויות הקרטון וכולי, לא בגלל שזה לא נכון אלא בגלל שזה לא מעניין. *** 

אי אז בשלהי שנות ה-90 צברתי הרבה שעות צפייה באופרות סבון. זה היה בין השאר, בתקופה שבה כתבתי את אסור לשבת על צמות והתעניינתי מאד ב"תחבולות שַׁהַרָזָד" כפי שקראתי להן אז, במנגנוני פיתוי והבטחה. וגם במנגנוני השהיה. ומיד קלטתי שבזה מדובר, באיזון בלתי אפשרי כמעט בין שני כוחות: מצד אחד הן מפתות אותך להיות שם גם מחר וגם מחרתיים, ואל תעקמו את חוטמיכם, לולא ידעו משהו על פיתויים והבטחות הן לא היו שורדות – אנחנו לא מדברים פה על עונה או שתים, צעירים חסרי מנוח סוגרת עוד מעט ארבעים שנה והיא לא השיאנית – ומצד שני, ההבטחות קויימו במשורה. המימוש נמתח על פני אינספור פרקים, בחסכנות רבה, כי מי שמבזבז פיתול עלילתי בקלות דעת יצטרך להמציא במקומו פיתול חדש. וכיוון שביסודי אני כמו האיש מהפוסט ההוא – מתקשה להבין איך לוקחים רעיון קטן ומותחים אותו על פני אלפי עמודים – זה היה מאלף.

רוי ליכטנשטיין, טבעת האירוסין, 1961

דלות הטקסט

אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא דווקא על החסרונות כביכול. למשל, על דלות הטקסט. ב"צעירים חסרי מנוח" היו משפטי תגובה קבועים: נניח שאישה קבלה תכשיט ממאהב – ונשים כל הזמן קבלו תכשיטים ממאהבים – היא היתה מביטה במעניק במבט מצועף ואומרת "הו… [כאן הופיע שם המאהב], זה הדבר היפה ביותר שראיתי בימי חיי." גם לסיטואציות אחרות היו משפטים קבועים. הדיאלוג כולו היה מאד חסכוני והתבסס על כמה עשרות משפטי מפתח (בטיפשות רבה לא רשמתי אותם ועכשיו הם אבדו ללא שוב) מעין צירופים כבולים  שהחליפו מקומות ודמויות.

לפני שנים בחלל התעשייתי של "קום דה גרסון" בניו יורק חוויתי הארה שבה הבנתי שהכי מפגר הוא גם הכי מתקדם, תלוי מאיפה מסתכלים (סיפרתי על זה כאן, בפיסקה הירוקה). ואם נחזור לדיאלוג של צעירים חסרי מנוח – הוא אינו רק דל וקלישאי, אלא גם סוג של מינימליזם ושיכפול פופ-ארטי. למשפטים האלה יש חן נוקשה של רדי-מייד. ובקונספט כולו (מס' מוגבל של משפטים שעליהם מבוסס רומן רב עלילות) יש משהו ז'ורז' פֶּרֶקִי.

 *

ברכט ואופרת הסבון

ודוגמא עוד יותר קיצונית: לפעמים הוחלף שחקן לאיזה זמן. בפעם הראשונה שהופיע המחליף היתה יוצאת בת-קול ומכריזה בקול עמוק ומהדהד: "תפקיד זה וזה יגולם היום על ידי זה וזה" ואז הסצנה נמשכה כאילו כלום. זה היה מפתיע ונפלא. לא יכולתי להחליט אם זו פרימיטיביות חסרת בושה או שבירת אשליה וניכור ברכטיאני. כלומר, תארו לכם אותה תחבולה בדיוק במחזה "רציני", נניח המלט עם מערכת כריזה שמודיעה "בסצנה הבאה יגלם את המלט השחקן הזה והזה". זו היתה פרשנות נועזרת מצחיקה ומעוררת מחשבה, לא? (וכאן זה אחרת? כן ולא, קראו בהמשך).

*

זמן ומרחב

הזמן של אופרות סבון אינו הזמן המציאותי המשותף לכולנו. קצב הזמן משתנה מאדם לאדם; למשל, שני ילדים בני אותו גיל בערך יכולים להתבגר בקצב שונה; אחד מהם ייהפך פתאום לאיש צעיר בעוד שילדותו של חברו תתארך עד אינסוף. יש כאן גרעין מבטיח למד"ב אם מישהו מוכן להרים את הכפפה.

ובאשר למרחב: יום אחד, כשכבר לא הייתי בעניינים נודע לי שדמות מסוימת מאופרת סבון אחת הופיעה פתאום באחרת, בשמה ובדמותה ובמקצועה כאילו עברה דירה. ולרגע נוצר מעין יקום מקביל ורב אפשרויות.

*

ועכשיו ברצינות

מבחינת אחדות העלילה יש הבדל מהותי בין אופרות הסבון האמריקאיות לטלנובלות הדרום אמריקאיות. בעוד שהראשונות הן אינסופיות ויכולות להימתח ולהתפזר ולהתגבב על פני עשורים רבים, לטלנובלה יש מספר פרקים קצוב, בין מאה לשלוש מאות, שבתוכם נפרשת עלילה מתוכננת מראש עם התחלה אמצע וסוף (ככלל, הטלנובלות שדגמתי היו הרבה יותר נועזות מתוחכמות ומודעות, ופעם צפיתי בסרט תיעודי ארוך על גבריאל גרסיה מרקס שבו חזר ודיבר על תשוקתו לכתוב אחת, אבל לא על זה רציתי לכתוב הפעם.)

בטלנובלות יש "עובדות" ויש זיכרון. לדמויות יש זיכרון וגם לצופים יש זיכרון. התסריטאים סומכים עליו. גם כשהעלילה לוקה בחוסר סבירות – היא אותנטית וקוהרנטית בדרכה, בגבולות העולם הבדיוני. באופרת סבון שנפרשת על פני זמן ארוך כל כך זה בלתי אפשרי. אירועים מסוימים קרו לפני שחלק מן הצופים נולדו. אי אפשר לסמוך על זכרונם הלא קיים. וגם אלה שעקבו מתקשים להכיל את ערימות הפיתולים. במקרים מיוחדים תשולב איזו תזכורת, אבל בדרך כלל העבר מושלך לפח; כשמישהו זקן מעלה זכרונות, הוא ייזכר לכל היותר בדברים שקרו לו בשנה שנתיים האחרונות. טראומות של פעם בחיים שקרו לפני כן – למשל התקופה שבה נחטף והכפיל שתפס את מקומו והשתלט על רכושו כמעט רצח אותו חיים – פשוט תימחה כלא היתה.

כללי המשחק האלה יוצרים עולם חלול של השתמש וזרוק. אין בו עבר או שכבות עומק, אין לכידות, אין עוּבדות, אין אתיקה. קיומם של האמת והמוסר מוגבל לתוכן האפיזודות. הדמויות יכולות להטיף ולהתלהם, אבל הצורה אינה מאמינה בכלום מלבד מניפולציה מתחלפת, תורנית. אפשר להאשים את האילוצים שמניתי, אבל לכל אילוץ יש פתרונות רבים אפשריים, והעולם המעוות שנוצר מסך-כל הפתרונות משקף באופן כל כך מדויק את כל הרעות החולות שחוויתי בארצות הברית, שצריך להיות גאון כדי ליצור אותו בכוונה.

*

*** ובכלל סנוביות היא סוג של טיפשות בגלל שהיא מצמצמת את העולם. וסלבוי ז'יז'ק אמר פעם שהוא תמיד הולך לתרבות הנמוכה כדי ללמוד על תרבות גבוהה, כי אותן מגמות מופיעות בה רק בגרסא יותר פשוטה וגלויה, והוא צדק.

***

עוד על תרבות גבוהה-תרבות נמוכה

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

הילדים שרצו לקרוא

ידיים על גוף קשה 

אלביס פרסלי לנצח

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

אה, אה, אה, אה!

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

עוד על פופ ארט

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

אמבט החלב (1) – אנדי וורהול, דיאן ארבוס, אנני ליבוביץ'

*

Read Full Post »