אין לי שום דבר אישי נגד מירי רגב. אם כבר, אני מעדיפה פוליטיקאים שתוכם כברם, שמתכוונים למה שהם אומרים, אבל זה עצוב ורע שיש שרת תרבות שלא מבינה את ההבדל בין אמנות לבידור. אני לא נגד בידור (בכלל אני לא נגד, אני לא רוצה להכחיד שום אפשרות ולא מאמינה בצנזורה, גם לא בצנזורה של טעם), וגם הקו בין אמנות לבידור הוא לפעמים דק ומחיק, יש יוצרים שיש להם אזרחות כפולה; היצ'קוק? הגשש החיוור? זה לא משנה כי זה לא הנושא עכשיו. הנושא הוא אמנות.
בשעתו, בימים שנראים כמעט דמיוניים עכשיו, התבקשתי על ידי סל תרבות לכתוב מסמך שיסביר מהי אמנות טובה, שייתן בה סימנים; אמנות במובן הרחב, ספרות, מחול, קולנוע, תיאטרון וכיו"ב, משהו שיבהיר למה הצגה נגד סמים היא לא בהכרח הצגה טובה.
היו לי סיבות טובות לכתוב את המסמך הזה. אני מאמינה באמנות, שהצילה את חיי יותר מפעם אחת. ואני לא מאמינה בהתנשאות ובהדרה. אמנות זה על בני אדם, על הפנטזיות והכאבים והטעויות וההחמצות שלהם. וזו הסיבה שכל אחד יכול להבין אמנות, גם אם היא חדשנית וקיצונית ומופשטת. אני משוכנעת בזה מעומק לבי ורציתי לשתף את כולם בפלא, להזמין את כל מי שרוצה. המסמך היה מיועד לרכזי תרבות וחשבתי שאולי, אם אעשה את זה כמו שצריך, זה יכול לשנות, להתחיל ל.
רשמתי אפילו ראשי פרקים, שנים עשר במספר כולל הקדמה, ונבהלתי מהרוחב ומהעומק. אם זה היה מוצע לי עכשיו אולי הייתי נענית, הייתי הופכת את זה לפרוייקט אינטרנטי עם לינקים, סרטונים ותמונות ושיחות. הייתי פורשת אותו על פני שנה שלמה, פעם בחודש, שיהיה קצת זמן לנשימה והפנמה. אבל היום איש לא יזמין מסמך כזה, כי מירי רגב חושבת שהצגה נגד טרור זאת הצגה טובה.
בין הסימנים שנתתי היו מורכבות ותעוזה (כל אחד בנפרד). להגיד שטרור זה רע, או שיגאל עמיר הוא רוצח נתעב, או שאנחנו צודקים, זה לא מורכב ולא נועז. זה לא מצריך התבוננות ולא מעורר מחשבה. זה מדלדל את המציאות לסיסמאות ודקלומים מוכנים מראש. והמציאות היא מורכבת. בני אדם הם מורכבים. גם בני אדם שעשו דברים נוראים הם לא חד ממדיים. יש להם צדדים אחרים ויכולת להשתנות. למה זה כל כך מפחיד להכיר בזה? אולי כי זה אומר שהם לא יצורים נבדלים וגם בנו יש פגמים ופינות אפלות? אמנות זה לא על קונפורמיזם ובִיצור תדמיות אלא להפך, על ערעורן, על הזכות להתבונן בעולם מזוויות אחרות, חלקן בלתי נוחות ומאתגרות, אז מה? נוטות החסד של ג'ונתן ליטל (שנכתב מנקודת מבטו של קצין נאצי), או "החיים היפים" של רוברטו בניני שהפך את אושוויץ למשחק, עוררו סערה כשחרגו כל אחד בדרכו מן המותר ואסור ביחס לשואה. תולדות האמנות מלאות בסערות כאלה שמונעות מהמובן מאליו והאוטומטי להכחיד חלקים מהנשמה.
אומרים שאין פה צנזורה. המדינה לא מונעת מאיש להביע את דעתו, היא פשוט לא רוצה לממן דעות מסוימות. גם אם נתעלם מן האווירה המתלהמת ומכמויות השנאה שמכווצות את חופש הביטוי ודוחקות אותו לפינה, זו היתממות גדולה לומר שהפעולות האחרונות של משרד התרבות אינן צנזורה. (למי שלא בעניינים, אני מדברת על הסרת החסות מ"ארכיון" של ארקדי זיידס, השעיית התמיכה בתיאטרון אל מידאן, וסילוקו של "אל סף הפחד" הסרט התיעודי על יגאל עמיר, מפסטיבל הקולנוע). מוסדות תרבות לא יכולים להתקיים בלי תמיכה ציבורית והם כבר מצנזרים את עצמם מרוב פחד (וגם מתוך אחריות, קל לשפוט אותם כשלא עומדים בנעליהם). יצירות עצמאיות ונסיוניות פונות מלכתחילה לקהל מצומצם. בלי תמיכה ציבורית הן יתכווצו מאד וכולנו נפסיד, כי אמנות זה לא בידור. היא לא נמדדת במספרים או בכוח המשיכה המיידי שלה, אלא באופן המורכב ו/או העמוק ו/או הייחודי שבו היא משקפת את המציאות החיצונית והפנימית.
בילדותי היה לי ספר של סיפורי הבעש"ט לילדים, ואני זוכרת סיפור על איש שאיים לשבור את הראי שאמר לו שהוא מלוכלך. והראי הופתע ושאל למה לשבור, האם הוא מתכוון להתרחץ ברסיסי הזכוכית?
במקרה או לא במקרה נזכרתי בבאבי יאר רומן התעודה המעולה של אנטולי קוזנצוב שפורסם בשעתו בברית המועצות בגרסה מצונזרת, ואחרי שקוזנצוב ערק למערב הוא פרסם את הגרסה המלאה תחת השם א. אנטולי.
כשלמדתי את הספר בתיכון הסתובבו בכיתה עותקים מהגרסה מצונזרת בצד הגרסה המלאה. על חלק מן ההבדלים עומד המחבר עצמו בהקדמה. למשל, בגרסה השלמה היו שלושה פרקים בשם "בערו ספרים": תחילה בערו ספרים ב-1937 בזמן הטיהורים של סטלין, אחר כך ב-1942 תחת השלטון הנאצי ואחר כך ב-1946 בימי ההשתוללות החדשה של מורדי-האור (שאין לי מושג מי הם). בגרסה המצונזרת נותר רק פרק אחד, איך בערו הספרים בימי הנאצים.
אבל אני זוכרת דווקא את ההבדל הקטן בין משפטי הסיום.
בגרסה המלאה נכתב: הריני מאחל לכם שלום. וחירות.
ובגרסה המצונזרת רק: הריני מאחל לכם שלום.
*
צנזורה זוחלת – עדכון מן הראשון ליולי – מירי רגב הורתה לבדוק את ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" שהיא ויוצריה אינם נתמכים כלל על ידי משרד התרבות, אבל התיאטרון שבו הופיעה נתמך… וגם – נעמי יואלי בפוסט אורח על "הזמן המקביל" ועל "ארכיון" פוסט שמתחיל ברעולי פנים ומסתיים בשלושה צנחנים.
Read Full Post »
עיר-האושר 