Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ציפור’

עוד אשוב לקלאס אולדנבורג, ובינתיים הפסקת איור.

1AA
אין תעתיק מוסכם לשמו של המאייר והסופר ההולנדי max velthuijs בעברית. בספרי "צפרדע" שיצאו בהוצאת "מחברות לספרות" (פעמיים, בשנת 2000 ובשנת 2011) הוא נקרא פלטהאוס, בעוד שאברהם יבין שתרגם את "הצייר והציפור" ל"עם עובד" (עוד ב1978) קרא לו פלטהֵיס. זו הסיבה מן הסתם ש"הצייר והציפור" נעדר מן הערך המוקדש לפלטהאוס בויקפדיה ובדף דף.

"הצייר והציפור" נוצר ב1971 בהשראת המהפכה האנטי קפיטליסטית של "דור הפרחים", שהולידה בין השאר את האמנות המושגית ואת המיצג בגלגולו הנוכחי. כתבתי על זה קצת בסיפור המוזר של פול אוסטר וסופי קאל. האמנים שמאסו במסחור עבודתם המציאו סוג חדש של אמנות המבוסס על רעיונות ופעולות. "הצייר והציפור" שייך לצד התמים והצבעוני של המחאה. הסיפור הפשוט על גבול המשל, היה אהוב מאד בביתנו, הרבה בזכות השפה האיורית החמה והרהוטה. מתחשק לי לומר עליה כמה מילים.

וראשית התקציר: "היה היה אדם שאהב לצייר…" ואת הציפור הצבעונית שצייר מדמיונו הוא אהב יותר מכל ציוריו. יום אחד כשאזל כספו הופיע בסטודיו שלו איש עשיר שחשק בציפור היפהפייה. הוא נתן לצייר עוד ועוד שטרי כסף עד שמכר לו את התמונה. אבל הציפור משתעממת בבית העשיר, היא מתגעגעת אל הציורים האחרים ואל ידידה הצייר. ויום אחד היא פשוט עוזבת את התמונה. היא עפה החוצה מן החלון ומוצאת את עצמה בתוך עולם מוזר של אורות וריחות וצלילים. היא מנסה לברר לאן היא שייכת: התרנגול שולח אותה ליער לפגוש ציפורים אחרות, והן מתקנאות ביופיה ומגרשות אותה לגן החיות. שם היא מתיידדת עם אריה, ביחד הם מצחיקים את הקהל. אבל אז מתערב מנהל הגן ונובר בספריו כדי לקטלג אותה. הציפור משתעממת וממשיכה בדרכה. היא רודפת אחרי מטוס בתקווה שהיא שייכת אליו, ואחרי שהוא נעלם בתוך ענן היא צונחת ארצה בוכיה ופוגשת בילד שמציל אותה מחתול ומנחש לאן היא שייכת. ואחרי שהעשיר הזועם מחזיר את התמונה הריקה, מתגנבים הילד והציפור אל בית הצייר. והציפור מתעופפת למקום שאליו היא שייכת: לדמיונו של הצייר. ומאז היא מקפצת ומתעופפת לשמחת שניהם, בין ראשו לבין התמונה.

הציפור אמנם עוברת מגוון של עולמות במסעה, עולם הטבע שמתקנא ביופיה, עולם המדע שמנסה לשלול את ייחודה, עולם הטכנולוגיה שמהיר מדי בשבילה, היא כמעט מוצאת את אושרה בתיאטרון האחווה עם האריה (גם על ראשו היא עומדת כמו על ראש הצייר, ובכלל יש דמיון מסוים בין האריה לצייר). אבל אני אפסח ברשותכם על המסע. כדי להתוודע לחוכמת האיור של פלטהיס די בחמש וחצי הכפולות הביתיות; ברצף שלהן מקופל כּל המהלך הרגשי והאידולוגי.

וכך זה מתחיל. זה הבסיס:

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

ואז בא האיש העשיר וקונה את התמונה:

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

זה אותו מרחב כביכול, רק מבולגן יותר, אחרי כל התמונות שהוצעו לעשיר. אבל ביחד עם הציפור כמו נמשך גם הבסיס החם הכתום הציפורי מתחת לרגלי הצייר ונעלם.

וגם הבלגן אינו אקראי. הוא משקף ומפרט את תחושותיו של הצייר:

הפורטרט העצמי עם הפרח – נפל על הראש.

לציור הפרחים באגרטל פולשים שטרות הכסף שקיבל.

טחנת הרוח על הקיר כמעט מתבקשת אצל צייר הולנדי, אבל דרכה מוגנב גם דון-קישוֹט על מלחמתו האבודה בטחנות הרוח.

וישנו גם החתול. חתול וציפור זה תמיד שילוב מטריד. מה עוד שהציפור נסתרת מן העין ואפשר רק לשער מה עלה בגורלה. בכפולה הקודמת הצייר עמד בגבו אלינו וחולצתו נראתה ללא רבב, ואילו עכשיו היא מוכתמת בכתמי "טרוף טורף יוסף". והעשיר? הוא מחזיק את התמונה הפוך כך שרואים רק את המספרים על הקנבס ועל המסגרת, בשבילו התמונה היא רק מחיר, מספר.

אם ביתו של הצייר היה אש כתומה, ביתו של העשיר הוא מים כחלחלים וקרים. העשיר כמעט טובע ברצפת הסלון (אף שאריך קסטנר טען ש"אין טובעים בחדר האורחים"). וגם עכשיו הוא אינו רואה את הציפור; עוורונו כפול ומכופל: עיניו עצומות. עיני הפורטרט שלו שתלוי על הקיר עצומות, והמשקפיים נמצאים הרחק על השולחן.

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

והנה העשיר שמחזיר את התמונה הריקה:

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

העשיר שוב לא רואה את הציפור, הפעם בגלל שפרחה מן התמונה. אבל לפי הפורטרט העצמי שמונח על הכן הצייר כבר מרגיש שהיא תחזור. אחרת לא היה מצייר את עצמו כמלך פרש. כתרו של המלך (אם זה קטן מדי ראו למטה בהמשך) מזכיר את משולשי זנבה ומקורה של הציפור. והרקע כולו בוער בחוֹם האדום-כתום שלה.

והחוֹם הזה מתפשט גם בחדר עם שובה של הציפור:

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

הכתום החם של הציפור (והפרש המלכותי) הוא היפוכו של בית העשיר הכחלחל. פרצופי הילד והצייר הם מעין תיקון של פרצופו של העשיר המשוכפל על ידי דיוקנו. שם היה שכפול ונרקיסיזם עיוור, וכאן שותפות ומבט ומגע וחיוכים. שם הציפור פרחה מן החלון וכאן היא חוזרת ל"חלון" הפנימי של התמונה.

הצייר עדיין "מוכתם בדם הציפור" אבל גם זה יתוקן במהרה. בציור האחרון (אותה חצי כפולה) הצייר מוסיף ארבעה כתמים לבנים לדיוקן המלך, כַּפּרת ונטרול כתמי הדם.

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

מתוך הצייר והציפור, מקס פלטהיס

ועוד דבר אחרון. מבחינה איורית אין הבחנה בין הרמות השונות של המציאות בסיפור. הדמיון, האמנות והמציאות, כולם מצוירים באותם קווים, באותן משיחות מכחול. זה לא רק סוג של נאיביות אלא אידאולוגיה, תפיסת מציאות. פלטהיס שואל מה ממשי ומה מדומה, מה אמיתי ומה כוזב, העולם הפנימי או החיצוני. והוא גם עונה: כמו האדריכל הסיני שסיפק לקיסר ציור של ארמון במקום ארמון (וכדי להמלט מזעמו של הקיסר הוא פתח את הדלת המצוירת ונעלם) גם פלטהיס בוחר בצד הדמיון והאמנות. לא במקרה הוא כורת ברית בין ילד לצייר. המציאות לדידו היא השיקוף, לא המקור. ותראו כמה הרגליים של הצייר דומות לרגלי העץ של הכַּן.

*

ואם מישהו יודע איך מחזירים את האפשרות הנעלמת ללחוץ על תמונה להגדלתה – שרק יגיד ויבוא על הברכה!

*

עוד ציפורים בעיר האושר

אבא שלי איש ציפור

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (על ציפור כנף של האחים גרים)

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור (על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה)

בקומה העליונה גרה התמימות (על פרנסיסקו גויה)

על פתאום ציפורים של יסמין גודר

שיחות עם אמא

סינדרלה (אדונית הציפורים) ההפך ממה שחשבתן

*

ובלי קשר אבל חשוב – עמותת הכוריאוגרפים נלחמת על חייה. לתמיכה במאבק.

Read Full Post »

היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה14 בספטמבר, שבו בין השאר קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אכזרי ואפל בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור – ותשוקת משחק ותיאטרון. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מן הנועזוֹת).

מוריס סנדק, איור ל

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" מאוסף האחים גרים

"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. הוא נוגע בן כשהן נותנות לו לחם והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. ומלבד זאת הוא נותן לה גם ביצה לשמירה. הוא ממליץ שתישא אותה לכל מקום ומזהיר שאובדנה של הביצה יביא לאסון. הנערה לא מתאפקת ופותחת את החדר האסור ומוצאת גרזן נוצץ וקערה עם אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. אבל השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים."
כשהמכשף חוזר הוא בודק את הביצה ומגלה שהיא נקייה. הכלה עמדה במבחן ועכשיו תורו של המכשף למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא אומרת, היא תשגיח עליו מחלונה. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומייד". והוא ממשיך. ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (לא אמרתי שהם לא אכזריים).

*

1. ציפורים

רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.

פפגנו

פפגנו, צייד הציפורים מחליל הקסם, מתואר בדרך כלל כשהוא מחופש לציפור ונושא כלוב גדול על גבו.

הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .

שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.

האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, אלא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.

סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.

ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".

"ציפור כנף" אייר ארתור רקהאם

כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").

וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.

*
2. תקבולות

גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:

שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".

והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."

הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.

(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן

*

3. הסל

החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במבחן, מגיע תורה לתת לו הוראות ולהמציא כללים: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.

אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.

(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

*

4. ציפור הדבש

יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.

היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

ועוד קצת על דבש: יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.

"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."

ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.

והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).

והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת

*

שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).

*

* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה

*

ותזכורת:

לתוכנית המלאה של כנס הפנקס לחצו כאן.

לתוכנית המלאה והמצוינת של הכנס  לחצו כאן. וזה דף האירוע בפייסבוק

Read Full Post »

1. פייטה יהודית

על הדרך עץ עומד, איציק מאנגר, תרגם בנימין טנא* (כדאי לקרוא לפני הצפייה בקליפ)

על הדרך עץ עומד / הוא עומד שחוח. / ציפורי העץ כולן / נתפזרו ברוח.  

למזרח, למערב, / ויתרן הדרימו. / והעץ הופקר בדד / לסופות יָהימו.

אז לאמא סחתי כך: / "תני, אמי, אל פחד, / ובן רגע אהפך / לציפור פורחת.

ואשב לי על העץ / ומזמור אנעימה. / לו בחורף נחמה / הוא יהי, הוי אמא".

אמרה האם: "אל נא, בני", / ודמעות הזילה. / "פן בני, על זה העץ / לי תקפא חלילה".

"על עינייך היפות / צר, הוי אמא", סחתי. / ואזי מניה וביה / לציפור הפכתי.

תֵּבְך אמי: "הוי איציק בני, / קח בשם שמיים, / לפחות קח נא סודר, / כי תצטנן בינתיים.

ערדליך קח איתך, / כי עז החורף יהי. / הפרווה רכוס היטב, / אוי לי בכי ונהי!

ואל תשכח האפודה, / לבש אותה, פוחח. / אם בין שוכני עפר אינך / רוצה להתארח".

בדי עמל אפרוש כנפי, / כי רב, כי רב הלבוש הוא, / שבו עטוף עטפה אמי / בן כנף חלוש הוא.

ובעיני אמי אציץ / נפשי בי משתוחחת / מנעה ממני אהבתה / להיות ציפור פורחת.

* בעניין התרגום: ע', אחד מיקירי הבלוג שאינו מחבב את תרגומיו הקצת עציים ומקרקשים של טנא, שלח לי בשעתו את תרגומיהם של נתן יונתן ויעקוב אורלנד לשיר. התרגום של יונתן שטוח (עם כמה הבלחות חינניות כמו "חוסי על יפי עינך," / אז לאמא שחתי, / ולפני שֶׁמה ואיך – / לציפור הפכתי.). של אורלנד מתנגן ולירי, אבל גם גולש לסנטימנטליות ובעיקר מקהה את הצחוק ואת החריפות של השיר. והסיום הצלול של טנא הוא שמכריע את הכף:

ובעיני אמי אציץ,
נפשי בי משתוחחת.
מנעה ממני אהבתה
להיות ציפור פורחת.

השיר הולחן על ידי פ. לסקובסקי, והפך לשיר ערש על פי מיטב המסורת האוקסימרונית שתיאר לורקה. והנה הקליפ:

הסרטון נאמן לרוח השיר אבל גם משוחח איתו. שני הגיבורים, האם והילד (שהעץ הוא חלק מתודעתו), הופכים לשלישייה בקליפ; אם, ילד ועץ, שדמותו מוסיפה דרמה, יגון ואירוניה. הילד קטנטן כמו ציפור. "את כנפי לא אפרוש, כך אוהבת אמא," הוא מסביר בגירסת הכתוביות. לכאורה אלה רק הדאגנות וחיבוק היתר שמקרקעים את הילד, אבל הקליפ מבליט שיכבה נוספת: האם מעמיסה על הילד משקולות כדי שלא יתרומם. ילדים ציפורים עפים לדרכם וזונחים את הוריהם לאנחות, הם לא גדלים ומערסלים את אימם הקטנטנה במין פייטה יהודית המנוגדת לחוקי הטבע אך לא לחוקי המציאות הדומעת צוחקת של מאנגר.

 

2. שקט שקט בני נחרישה

ועוד שיר-ערש יהודי: "פונאר" מאת שמרקה קצ'רגינסקי (כאן אפשר לקרוא את תרגומו של שלונסקי). הלחן של אלכסנדר תמיר, והבימוי והביצוע של הבובנאית אילקה שונביין מהתיאטר משיגֶע (ידיש וצרפתית – התיאטרון המשוגע).

לאם של שונביין אין ערדליים או סוודר. אין שום ריפוד. אפילו ההריון שלה זיזי; העובר שכולו עור ועצמות בולט מבעד לעור-קומבניזון של אמו. הלידה לגמרי מסוגננת, בלי טיפת דם או מי שפיר. החלל המעוין בין רגליה המורמות של האם משרטט מעין ואגינה מופשטת, שממנה מגיח תינוק מפרכס אפרפר עטלפי. המינימליזם והסגנוּן אינם מרחיקים את העדות שנותרת פיסית וחשופה להבעית.

והכל מתרחש באור יום, במין חדר מלון חדש צנוע ואנונימי. הטבע ("זועמים קרעי הקרח / נישאים לים") הליריות, הפחד, התקווה, הגעגועים – קיימים רק בשיר המתנגן ברקע. שונביין לא מביעה כל רגש למעט הזעקה הכפולה האילמת הספק-גרוטסקית-ספק-לא-שפויה של האם ותינוקה. וגם אחרי שהמוסיקה נגמרת ההישרדות ממשיכה, התינוק מכה בחזה אמו המוזלמנית עד שהיא חולצת לו שד.

3. הכניסיני תחת כנפך

פייטה, מיכלאנג'לו

וזה התשליל, התשובה: פייטה צחורה, התגלמות החן והחסד. אין פלא שמיכלאנג'לו "חרט את שמו ברצועה הסובבת את חזה גבירתנו," כפי שמספר וסארי (היסטוריון האמנות הרנסאנסי) "מה שלא עשה מימיו בשום יצירה אחרת." וסארי מסביר שהאמן פשוט 'חתם על היצירה' אחרי ששמע זרים מייחסים אותה למישהו אחר. זו היתה העילה מן הסתם, אבל החריטה הזאת – בחזה, דווקא בחזה – נשמעת לי כמו ה"הכניסיני תחת כנפך" של האמן שהתקנא בישו שלו. כמו גוזל קוקייה הוא הטיל את עצמו לחיקה של האם שכולה נעורים ויופי. ובאשר לנעורים – וסארי (שספרו נותר על שולחני, עייפתי מלטלטל אותו למדף ובחזרה) אמנם מצטט בהתלהבות שיר המכנה אותה "הכלה היחידה, הבת והאם כאחת". ובכל זאת הוא חש עדיין צורך להגן על מיכלאנג'לו: "חסרי הבינה," הוא כותב, "האומרים שעשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם…"

פייטה, מיכלאנג'לו, פרט

ב-1972 עורר הטוהר המושלם את זעמו או אולי את קנאתו של מישהו, שהתנפל על האם עם פטיש ושבר לה את האף. מאז היא מורחקת ומוגנת בזכוכית. אין גישה לחסד. רק להעתקים שלו.

4. שיר אווילי

וכדי להשלים את המעגל אני חוזרת ללורקה, לשיר ילדים נפלא שבו הוא מדובב כמו מאנגר, את הפער בין חלומותיהם של הילדים למציאות של ההורים. גם לורקה כמו מאנגר כותב דיאלוג בין בן לאמו, אבל שלא כמו אצל מאנגר, הפצע כבר לא מדמם. החיוך הדומע נקרש לאבסורד, שיר שטות מלוטש שבלבו (כמו בלב הפנינה של המלך הצעיר של אוסקר ויילד) שוכן המוות.

שיר אווילי,  פדריקו גרסיה לורקה, תרגם רפאל אליעז

אמא,
אני רוצה להיות של כסף.
בני,
תחטוף לך צינה.
אמא,
אני רוצה להיות של מים.
בני,
תחטוף לך צינה!
אמא,
ריקמי אותי בכר שלך.
כן, בני!
מיד!

*

אמהות נוספות בעיר האושר:

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

בואי אמא

אמא הו אמא – על אמו של אהרון קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי,

וכן – מה למד אהרון מאמא

מי שאיבד ילד – על סיפורה של פרספונה

ותודה לדודו שהזכיר לי את אם סיסרא: כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

שירי ערש ליום השואה

Read Full Post »