Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ציפור פרומקין’

בשנים האחרונות קהתה אצלי קצת חדוות הקריאה. יותר מדי ספרים מבטיחים ולא מקיימים. ואז נפל לידי "מנהל בית הספר" ספר איראני צנום (עם שם לא מבטיח במיוחד). וזה מה שכתוב על גבו, בקיצורים קלים:

"עשר שנים של לימוד אלף־בית, ומבטיהם ההלומים של ילדי הבריות מול ההבלים המטופשים ביותר שיצאו מפיך…. ראיתי שאני הופך לחמור, אמרתי שמוטב שאהיה מנהל. מנהל בית ספר יסודי! כך לא אצטרך יותר ללמד ולא אאלץ לחלק לכל אידיוט גמור ציון עובר בבחינות החוזרות רק כדי להציל לעצמי את הימים המענגים ביותר של סוף חופשת הקיץ".

מנהל בית הספר שפורסם ב־1958, נחשב עד היום לאחת הביקורות הנוקבות והמתוחכמות הראשונות נגד מערכת החינוך האיראנית בפרט והחברה והשלטון באיראן בכלל. מדובר בנובלה המציגה בגוף ראשון את חוויותיו של מורה במהלך שנה אחת שבה כיהן כמנהל בית ספר חדש וקטן בשולי הכרך של טהראן. זהו סיפור אוטוביוגרפי למחצה על אדם שהתפכח ממערכת החינוך האיראנית. … ג'לאל אל־י אחמד מרבה לחשוף ברומנים שלו את מציאות החיים העגומה של ארצו לאחר עשורים של תלות קולוניאלית, דיכוי פוליטי, ביזה, עינויים, והפרה בוטה של זכויות אדם. במקביל לשימוש בריאליזם ספרותי, סגנון הכתיבה של אל־י אחמד, בדומה לסופרים איראנים מעורבים נוספים בני דורו, היה לעתים מעורפל ושופע מטאפורות, כדי להתחמק מכללי צנזורה מחמירים של משטר השאה.  

מכאן ואילך הכול ספוילרים מכל הסוגים.

אני אנסה לומר את זה בפשטות ובקיצור: המנהל, כפי שעולה מן הציטוט בגב הספר, הוא לא גיבור שבא להושיע. אין לו שום כוונה לפעול. הוא מעדיף להסתגר במשרדו מפני האופורטוניזם, התפלות, האכזריות וההזנחה. אבל איכשהו, בשטף הציניות והמיזנטרופיה שאינה פוסחת על איש: פקידי חינוך, מורים, הורים, תלמידים וגם עליו עצמו (שלא כמו אותו רשע מההגדה של פסח שהוציא את עצמו מן הכלל), הוא משיג נעלים ובגדים לילדים, מתקין דלתות לשירותים, מתקן את רשת הכדור עף, וכבר ביום השלישי לכהונתו הוא נחרד מעונשי המלקות הנהוגים בבית הספר:

"ידיו של הילדון ההוא היו כה קטנות והפנים שלו הזכירו כל כך פנים של גור חתולים והוא הזיל כאלה דמעות, עד שבאמת הייתי קרוב להחטיף לסגן שתי סטירות ולשבור את המקל על ראשו".

במקום זה הוא מבקש מסגן המנהל לסלוח לכולם למענו, ומשכנע אותו לשבור את המקלות.

אפשר אולי להיתלות ביוזמות האלה, להשתכנע שהאדישות והסרקאזם הם רק מסווה, שריון בפני אכפתיות יתר, אבל הקוראת הזהירה חוששת להאחז בתקווה; לא רק בגלל שההבלחות האלה של חמלה מעשית מתוארות כמעט בדרך אגב שבו מישהו שמגרש זבוב מחוטמו. (ולפעמים מנוטרלות כמעט באופן ישיר: מה הטעם בעצים שהוא נוטע כששורת הברושים בגן שממנו מביאים את מי השתייה, "מכתימה את השמיים בכתם שחור ארוך" כפי שהוא חוזר ומזכיר? ועוד). אלא בגלל שורת המטפורות הצצות לאורך הטקסט, לא פעם בסופי משפטים או פסקאות, ועומדות בסתירה כפולה: גם להומאניזם החבוט, המנוטרל מסימני קריאה והיקר ללב, וגם לניתוק הרגשי ולנמנעוּת המוצהרת של המספר. מטפורות שאלימותן המבהילה מרוחקת מן הזעם הקדוש שדוחק בו לשבור את המקל על ראשו של הסגן, ומן האלימות היומיומית הכמעט מוסכמת של חיי בית הספר – כאחת.

כבר בעמוד הראשון, בפגישה עם ראש מחלקת החינוך, הוא אומר למשל: "איפרתי את הסיגריה לתוך המאפרה המבריקה שעל שולחנו. השולחן היה נקי ומסודר כמו סוויטת ירח דבש. כל דבר ניצב במקומו בלי אף גרגר אבק. רק אפר הסיגריה שלי היה מיותר כמו יריקה על פנים מגולחות למשעי", או כשהוא מתאר כמה מן התלמידים שבגדיהם "היו גדולים עליהם בכמה מידות ונתלו על גופם ברישול כמו עור של דוב על גופו של צבוע". או כשהכחול של הימים במפת אסיה "דהוי כמו ריר של בר-מינן", או כשהוא מתאר את הילדים הנפצעים שוב ושוב, "רצים ונופלים, עולים ויורדים במדרגות ונופלים, משחקים ונופלים. כאילו בלעו רעל עכברים". או את המורים הנוהרים החוצה עם צלצול הפעמון, בבת אחת "כאילו שערות ראשם עלו באש". וגם בציטוטים ארוכים יותר. כשהוא מבקר למשל, מורה שנפצע בתאונה: "חבשו לו את הסנטר במטפחת בדיוק כמו שחובשים סנטר של בר-מינן. אבל הוא לא שכב על מיטת טהרה בבית מרחץ לגופות, והחיוך נהר על פניו, חיוך שיבש על פניו במקום טיפות הדם. בדיוק כמו מי בריכה שנרעדים לאיטם עם משב הקור הראשון, אחר כך מעלים קמטים ולבסוף קופאים, כך רטט החיוך על פניו, רטט ורטט עד שקפא". וזה אפילו יותר ברוטאלי כשאחד ההורים שוטח תמונות של נשים עירומות על שולחנו: "מעולם לא הסכמתי לעלוב בעולם הפנטזיות שלי על ידי עזרים המוניים מעין אלה המצויים בכיסיו של כל אימפוטנט או אידיוט. היה זה מתחת לכבודי להכפיף את הפינה הזאת בחיי לגחמותיו של צלם כלשהו באיזה בית זונות בנמל נידח. לכן תמיד הסתכלתי על התמונות האלה כמו שהסתכלתי על וו קצביםמשהו לתלות עליו מזון למחשבה."

בזמן שהחמלה המבצבצת פה ושם כמעט בעל כורחה מצטברת לתקווה זהירה, שביל המטפורות מוביל בבטחה אל ההתפרצות הרצחנית של המנהל בסוף הספר (ושום ביקורת נוקבת על מערכת מטייחת לא יכולה לחפות על זה).

דף הספר ב"עברית" מתייג אותו בשלוש מילים: "חינוך, איראן, הסטוריה", וחסרה לי המילה ספרות, לא במובנה השגור האוטומטי, החל על כל טקסט סיפורי, אלא כפלא שלא מניח ל"נושאים" ואג'נדות להכחיד את החיוּת, לשַטחַ את האנושיות המלאה סתירות ופגמים, את הסבך הזה של אור ואופל, רגשות, הצהרות ופעולות.  

מנהל בית הספר, ג'לאל אל-י אחמד, תרגמה אורלי נוי, הוצאת פרדס ומכון ון ליר, 2021 (סדרת מכּתוּב, הזכורה לטוב מן הספר הזה)

*

עוד רומאנים נפלאים

על הדבר לאלבר קאמי

על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים (מהספרים האהובים עלי בעולם)

הספר הנפלא ביותר

קצר על מוות במשפחה מאת קרל אובה קנאוסגורד

על ריקוד המציאות של אלחנדרו חודורובסקי

כמה הערות על "נוטות החסד", או "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

שתי קריאות בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן

על ספר הכרית של סאי שונגון (רשימה ראשונה מתוך שתיים)

*

ואם כבר מדברים על זה, אז – לפוצץ את בית הספר?

*

וזה עתה נודע לי שציפור פרומקין זכתה בפרס ביאליק על ספרה "קצה העולם"!

זאת בשורה נפלאה שממלאת את ליבי תקווה (לרגע נדמה שיש צדק בעולם)

זה (חלק) ממה שכתבתי לה כשקראתי אותו לראשונה:

ספר נהדר! גם כתוב נפלא גם מציאותי והיסטורי ואקטואלי וגם מלא פלא, גם קשוח, כלומר אמיתי, וגם מלא חסד. לא מפלה בין העולמות של האנשים והחפצים והחיות והמילים אלא משאיר את כל מעברי הגבול והזמן פתוחים. פלא פלאים. באמת.

וצוות השופטים קרא לספר "יצירת פנטזיה מקורית ורב גילאית", ה"נוטלת מלוא חופנים קרתנות ישראלית ובאמצעות לשון להטוטנית, תנופה רעיונית, דמיון שוצף וחמלה מתמירה אותה לאבק כוכבים."

מקור התמונה, הפייסבוק של "הפנקס"

Read Full Post »

"פיראט באמבט" היא הצגת ילדים מצחיקה וחתרנית, שעוסקת בדילמות קיומיות בחיוך שיש בו גם דמעה. היא יצאה לעולם לא מזמן, בסופו של מסע שהתחיל לפני שנים, כשמרים זלצברג וציפור פרומקין קנו אמבטיה ושוטטו איתה בירושלים כמו הצמד מסרטו הקצר של רומאן פולנסקי "שני אנשים וארון" (1958).

הן רצו לעשות הצגה באמבטיה, רצוי על פיראטים. הן חיפשו בספרים ולא מצאו סיפור מתאים. בסוף הן כתבו אותו בעצמן: מחזה לפיראט ולאמבט. היה לי הכבוד והעונג ללוות את התהליך (גילוי נאות).

יכולתי לכתוב על השפה הבימתית. לא חסרות המצאות חזותיות בהצגה. אבל לב לבה של "פיראט באמבט" נמצא במחזה, בסיפור. וכדי להסביר למה הוא כל כך נפלא אני צריכה לספר אותו קודם, בקיצור ארוך ועתיר ספוילרים. ראו הוזהרתם!

*

"פיראט באמבט" – סיפור ההצגה

וכך זה מתחיל: וילון אמבטיה נפתח כמסך תיאטרון; מאחוריו מתגלים שלושה ברווזי גומי שמרקדים על שפת האמבטיה לצלילי אגם הברבורים. אל תוך ההרמוניה פולש צלצול טלפון צורמני. "הטלפון" של המקלחת רוטט כמו בסרט מצויר. יד מגששת נשלחת אליו מעמקי האמבטיה. זוהי ידו של סְמי, שודד הים המתגורר באמבטיה עם ברווזיו האהובים.
"בוקר טוב," אומר קול נשי מעברו האחר של הטלפון.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"האם אני מדברת עם סְמי הפיראט?" שואל הקול.
"כן, סְמי הפיראט."
"אבל זה לא ייתכן."
"למה לא?" שואל סְמי מבולבל.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב," עונה הקול.
הדוברת היא שרונה מאגודת הפיראטים הבינלאומית. היא מתקשרת לברר האם סְמי מחזיק בתעודת פיראט. לא? חמור מאד, בלי תעודה הוא לא יוכל יותר להיות פיראט. מה הוא צריך לעשות? למצוא אוצר, כמובן. יש לו יום אחד שבמהלכו הוא צריך למצוא אוצר ולהתנהג כמו פיראט. איך מתנהג פיראט? הו, זה קל מאד, אומרת שרונה, ומדקלמת את כללי היסוד: "הפיראט מחסל את אויביו. הפיראט מתבטל בכל הזדמנות. הפיראט לא מצחצח שיניים, לא מחליף תחתונים, והכי חשוב: אמבטיה – לעולם לא!"

יש כמה בעיות עם הכללים האלה: ראשית, סְמי מזכיר קצת את הפר פרדיננד. לבו הרך והחומל אינו נוטה לחיסולים. שנית, לא קל להתבטל כשאתה מטופל בשלושה ברווזונים. ושלישית, סְמי דווקא אוהב להחליף תחתונים, ויותר מכל הוא אוהב לעשות אמבטיה.

ובכל זאת הוא יוצא לדרך. כלומר, הוא מנסה לפחות; בכל פעם שהוא מוכן להפליג, אחד הברווזים שלו מטיל ביצה. ("עוד מישהו רוצה להטיל ביצה?" שואל סְמי המתוסכל את הקהל, בתום שרשרת עיכובים.)

בסופו של דבר הם יוצאים לדרך ומותקפים על ידי צבא יתושים. סְמי נלחם באומץ ולוכד את מפקדם שמתחנן על חייו בזמזומית וטוען שגם לו יש ברווזים קטנים בבית! סְמי משחרר אותו כמובן. הטלפון מצלצל.
"בוקר טוב," אומרת שרונה.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב!" היא נוזפת בו.
"סליחה," הוא אומר.
"פיראטים גם לא מתנצלים!" היא אומרת. "נו, איך התקדמנו?" היא מבררת, ולא מרוצה מתשובתו; כדי להרשים אותה סְמי צריך לחסל מפלצת אמיתית, ירוקה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא שואל, כולו תקווה.
"אמבטיה – לעולם לא!" היא מתרתחת ומנתקת את השיחה.

סְמי מחפש מפלצת ומוצא תנין ירוק ונשכני. הוא מפרש את הנשכנות שלו כרעב והולך להכין לו ארוחה. התנין כפוי-הטובה בולע את שלושת ברווזיו. סְמי מחלץ אותם בזה אחר זה ומשליך את הנבל מספינתו. אבל עכשיו הברוווזים שלו רעבים. הוא מתקשר להזמין פיצה. שרונה (שנמצאת בכל מקום, כמו האח הגדול) עונה לטלפון. היא לא מרוצה מזה שסְמי מחזיק ברווזים על הסיפון. מאד לא פיראטי מצדו! היא דורשת ממנו להתבטל ומנחה אותו, שלב אחרי שלב: "שכב על הגב, שים משקפי שמש, ספור את השחפים בשמיים…" וכן הלאה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא מברר.
"לא!" היא קוראת וטורקת את הטלפון.

סמי וברווזיו. איור של בתיה קולטון, בעקבות ההצגה. לחצו להגדלה!

סְמי המסכן, הוא דווקא מנסה להתבטל אבל הברווזונים הרעבים מקימים מהומה. הוא קם לבשל להם, ובינתיים עד שהאוכל יהיה מוכן הוא שם מכונת כביסה. כשהוא תולה אותה לייבוש, שחף חצוף מחרבן לו על התחתונים. הוא מחזיר אותם למכונה, וחוזר חלילה. וכך הוא מתרוצץ לו בין הברווזים לאוכל, לכביסה, עד שמותש כולו, הוא צונח ונרדם.

בחלומו הטלפון שוב מצלצל. השפופרת מתרוממת מעצמה ובולשת בספינה. ואז היא מתחילה ללחוש לו דברי חנופה ולפתות אותו להיפטר מהברווזים. "קח את הברווזים שלך, סְמי, ושים אותם על סירה קטנה. חשוב רק על התעודה…" מזמרת שרונה בקולה המהפנט. החפצים נעים מעצמם. הסירה מתרוממת לתוך ידו של סְמי. הוא משלח את הברווזים. מנופף להם בממחטה. הרוח מתגברת והופכת לסערה. אנחנו עדיין בחלום. האמבטיה מתהפכת והופכת לצוללת. סְמי מגיע לאי בודד (בעצם זה החלוק שלו שמוטל על האמבטיה ההפוכה. השרוול הריק משמש כמנהרה והכיס כמערה). הוא מוצא תיבת אוצר ופותח אותה. מן התיבה מזנקת לה שפופרת המקלחת, מסתחררת מתרוננת: "מזל טוב סְמי, מזל טוב סְמי, מצאת את האוצר!"
"שרונה? אַת האוצר?!" הוא נדהם. הוא רוצה לקרוא לברווזים שלו אבל אין יותר ברווזים. "אנחנו פה רק שנינו," היא מזכירה לו, "נפטרנו מהבעיה!" זה לא מוצא חן בעיני סְמי. עוד מעט לילה. הוא דואג. הוא בכלל לא אוהב את החלום הזה. הוא מתאמץ להתעורר בעזרת הקהל, אבל מי שמעיר אותו לבסוף הם הברווזים האהובים שמטפסים עליו ומגעגעים. סְמי מאושר. זה היה רק חלום. הוא לא איבד את הברווזים שלו. איזה סיוט, הכל בגלל שרונה, מי צריך תעודה! הוא אומר, ואז הוא קולט פתאום את ההשלכות של מה שאמר: אם לא צריך תעודה, אפשר… לעשות אמבטיה!
הוא פותח את הברז, ובמקום טיפות של מים, צונח מן הטוש אשד של אבנים יקרות. האוצר היה כמסתבר בבית, מתחת לאפו. ושוב מצלצל הטלפון: שרונה כמובן. היא מתקשרת לברך אותו על קבלת התעודה.
"איך אתה חוגג?" היא מתעניינת.
"אני מקריא סיפור לילה טוב לברווזים שלי," הוא עונה.
"הפיראט אינו מקריא סיפורי לילה טוב," היא נוזפת בו.
"אבל אני פיראט," הוא אומר, "ואני כן מקריא סיפורי לילה טוב לברווזים שלי."

הוא מניח את השפופרת על כנה, ומתחיל: "היה היה פעם פיראט שקראו לו סְמי. והיו לו שלושה ברווזים…"

*

עד כאן הסיפור (בהשמטות ניכרות וכואבות). ועכשיו נניח לרגע לרוח השטות והפנטזיה ונחזור למציאות, כלומר לאותן דילמות שהוזכרו בהתחלה, ושבהן מטפלת ההצגה בחיוך שיש בו גם אנחה או דמעה:

*

המתח בין התשוקה להתקבלות והכרה, לבין הנאמנות לעצמך

סְמי הוא פיראט; פיראט באמבט עם ברווזי גומי. אלא שהממסד (בדמות שרונה, הבירוקרטית המצמררת) אינו מסתפק בהגדרה עצמית. הוא דורש תעודה. הוא מצפה מסְמי לנהוג על פי כללים נוקשים הנוגדים את אישיותו. גם סְמי עצמו משתוקק לתעודה. הוא באמת משתדל לרַצות את שרונה. אבל אחרי שרשרת של כשלונות מצחיקים ומסויטים הוא מבין את מחיר ההכרה. הוא מחליט להישאר נאמן לעצמו ולאהוביו. ודווקא ברגע הזה של הוויתור, שבו הוא עובר על האיסור המפורש ובוחר באמבטיה, דווקא אז הוא זוכה באוצר ובתעודה!
ואם לא די בזה – הוא יוצר תקדים: מעכשיו מותר גם לפיראטים לספר סיפורי לילה טוב. הוא מרחיב ומגמיש את גבולות המיינסטרים (סיפור חיי, העסק הזה).

*

האם אפשר להיות פיראט ולשבת ליד שולחן, או איפה האוצר?

סְמי הוא פיראט-אמא וגם עקרת-בית שדואגת לבישולים ולנקיונות. אין אמא בקהל שלא מחייכת בהזדהות למראה התמונה שבה הברווזים מטפסים על סְמי הישן ומעירים אותו בגעגועים, או כשמישהו תמיד צריך פיפי (סליחה, להטיל ביצה) בדיוק כשכולם ערוכים לצאת, או כשסְמי מנסה להרשים את שרונה בקשיחותו הפיראטית בזמן שהברווזונים זקוקים לו, והוא חוזר ומסמן להם שֶ-ששש… עוד קצת סבלנות, הוא כבר מתפנה…

כל יצירה היא גם פורטרט עצמי; "מאדאם בובארי זה אני", אמר פלובר. סְמי הוא ציפור ומרים. גם הן כמוהו, מתמרנות בין חיי הבית לחיי הפנטזיה, בין האימהות לאמנות. במהלך החזרות ראיתי שוב ושוב איך הפלגות עתירות רום ומפלצות, נקטעות כשהילדים מתקשרים: זה שכח לקחת אוכל לבית ספר, וזה חייב לספר משהו. שלא לדבר על חופשות מבית הספר…

"לבנות הדרקון באשר הן", זו ההקדשה הפותחת את ספרי "בנות הדרקון" ומעוררת צחוק של הבנה והזדהות. כש"פיראט באמבט" יהפוך לספר (במהרה, אם זה תלוי בי!) אפשר יהיה להקדיש אותו לכל האמהות הפיראטיות, שמגלות את האוצר, לא במרחקים אלא בבית, מתחת לאפן.

זוכרים את סיפורו של רבי נחמן מברסלב על בן המלך שנפל לשיגעון? הוא חשב שהוא הינדיק (תרנגול הודו), וישב עירום מתחת לשולחן וניזון משיירי ארוחות. [הסיפור מובא במלואו בסוף הרשומה הזאת], עד שהרופא החכם לימד אותו שאפשר להיות הינדיק גם אם יושבים אל השולחן. ובחזרה לציפור ומרים: אפשר להיות פיראט גם אם עושים אמבטיה וקוראים סיפורי לילה טוב. עובדה.

*

זה לא בן, זה לא בת, זה… פיראט

הקהל של "פיראט באמבט" שמח ונהנה אבל בסוף ההצגה, כולם, ילדים והורים כאחד, שואלים: "זה בן או בת?" (הכוונה לשחקן שמגלם את סְמי, האם הוא בן או בת?).
ואני מצטטת בתשובה, את מה שאמרה ציפור בהרמת כוסית לכבוד הולדת ההצגה: "אחרי שנים של נסיונות במעבדה, הצלחנו לגדל מגדר חדש. הוא לא בן, היא לא בת, גבירותיי ורבותיי, קבלו את… הפיראט!"
ובמילים אחרות (גם הן של ציפור): "אחד הנושאים הסמויים-גלויים בהצגה, מבחינתי, הוא שאישה מגלמת תפקיד של גבר. זה עדיין לא מובן מאליו, למרות מאות ואולי אלפי שנים שבהן גברים גילמו תפקידי נשים…"

וגם זה חלק מהקסם, המורכבות, השחרור משבלונות, ססמאות ושאר מרעין בישין.

*

ולסיום, המאמר שלא נכתב

"לכוד בין לובן הלוויתן ללובן המטבח." כך מגדיר גיא בן נר את מובי דיק שלו, סרטון סלפסטיק אילם המתרחש בתוך מטבח ביתי, בהשתתפות בתו. וזה כל כך קשור ל"פיראט באמבט"… הן מצד שפת החפצים (שבכלל לא הגעתי אליה) והן מצד המתח בין הבית והמשפחה לחיי הרפתקאות. יכולתי לכתוב מאמר שלם על האופן שבו מטפלות אמניות-נשים בנושא לעומת האמן-הגבר. אבל הארכתי דיי. תהנו.

*

פיראט באמבט

הצגה מאת ציפור פרומקין ומירים זלצברג
בימוי: ציפור פרומקין
משחק, הפעלה ועיצוב: מירים זלצברג
יעוץ אמנותי: מרית בן-ישראל
מוזיקה: אסף מתתיהו
תאורה: שחר מרום
הפקה: תיאטרון הקרון

כל הזכויות על הסיפור שמורות כמובן לציפור פרומקין ומרים זלצברג

*

עוד על מגדר:

סעודת הפיות, (או תיאטרון הבובות של סופי קאל)

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

האישה שרצתה להיות מלך

מה זאת אהבת? מחשבות על זוגיות, יצירה, מגדר וקורבנוּת, בעקבות נדודי ארסמון מאת מרי דה מורגן

 *

עוד על הצגות ילדים

על האוסף הכי הכי

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים? (על בתו של יאן)

על קרקס קוביות ועל התיאטרון של הבאוהאוס

ועוד

*

Read Full Post »