סיוטים לא נוצרים מקישוטי קרם ונרות יום הולדת. מַאֲפֶה ילדי למחצה שכולו מתיקות וחג, התחלות ומשאלות, הוא לא חומר לאפוקליפסות. כך חשבתי פעם. אפילו לא חשבתי, זה היה מובן מאליו. שכחתי שאפילו תיאור של תינוק בריא ועליז יכול להיות מפלצתי. תומאס מאן הוכיח את זה ב"טריסטן". במהלך הסיפור הוא הכשיר את השטח, ובצילום של לאיה אבריל הכל קורה בבת אחת, בפרצוף. זאת בסך הכל עוגת יום הולדת, רק שהסבטקסט הרפאי, הדיכאוני, הנפיץ, הכבוש בדרך כלל, כמו שוחרר והוחצן, או להפך, הכאוס של העולם נשאב פנימה, כאילו נפרץ המחסום בין חוץ לפנים.
צילום, לאיה אבריל, מתוך "על היסטריה המונית", לחצו להגדלה
לרגע חשבתי שזה תשליל, בגלל הפתילות הלבנות והלהבות השחורות, אפילו בדקתי את זה על רגל אחת, אבל לא, ההתפרצות הסולארית מתחת לעוגה אמנם הפכה לצל אבל הלהבות הלבקניות הפיצו הילה חשוכה. אני לא יודעת איזו מניפולציה צילומית בוצעה פה, אם בכלל, מה יצר את את ההיפוך של פתילות-צחורות-ולהבות-שחורות, את הניתוק בין פתילות ללהבות, את תחושת השיבוש, ההתפרקות. הקוסמי, האגדי, האמנותי והנפשי, אחוזים פה במין סבך שקשה להתיר ובכל זאת אנסה.
מימין סופת ציקלון, משמאל התפרצויות סולריות
.
זאת עוגה פשוטה, גנרית לכאורה, ובכל זאת יש בצילום משהו חללי; אולי זו מערכת העיגולים שגורמת לי לחשוב על מסלולים של כוכבי לכת, או ההתפרצויות הסולריות בתחתית העוגה והשולחן. קישוטי הקרם המטושטשים נראים כמו סופות ציקלון, או כמו שמֵי הספירלות הסואנים של ואן גוך. וגם הברושים שלו, אגב, מתפתלים כלהבות שחורות:
ואן גוך, ליל כוכבים (1889)
.
וישנה גם שכבת המעשיוֹת: המכשפות הניכרות במצנפותיהן המחודדות המתנועעות, ובשוליים מימין ומשמאל, גמדים צופים אל האופק, וכולם צפופים כמו פליטים על רפסודה, ניצולים של איזו מלחמה או שואה אקולוגית, צפים לאן שהרוח תישא אותם.
ובהמשך לכך, זה הרפרנס הראשון שעלה בדעתי:
פרנסיסקו דה גויה, תהלוכת פְלַגֶ'לַנְטִים (מצליפים) 1814-1812 לחצו להגדלה (מקור)
.
המצליפים היו חבורות של נוצרים שהתהלכו ברחבי אירופה, יחפים, עירומים למחצה, מצוידים בדגלים, בנרות ובשוטים, הם שרו זמירות דתיות והלקו את עצמם עד זוב דם. התנועה שפרצה בימי הביניים המאוחרים בתקופות של משבר – רעב כבד, מגפות, חרדה מפלישה מונגולית, נבואות אפוקליפטיות – היתה מידבקת: "היו תושבים שבזו להם כטיפשים וכלא שפויים, אך פתאום הזדעזעה העיר כולה מכוח האלוהים, ואחר כך קטנים וגדולים, אצילים ולא אצילים, צעדו מכנסייה לכנסייה יומם וליל, כשהם מלקים עצמם", העיד הבישוף יעקובוס מווֹראג'ינֶה.
התיאור הזה שמזכיר סצנות של היסטריה המונית, מחזיר אותי אל לאיה אבריל, צלמת אקטיביסטית, כלת פרס שפילמן למצוינות בצילום. עוגת היום הולדת היא חלק מחקירה אמנותית של מקרים שבהם קבוצות של נשים צעירות תחת דיכוי ומתח קיצוני, פיתחו סימפטומים מוטוריים משותפים כמו עוויתות, רעד ומצבים דמויי טראנס שאין להם הסבר ביולוגי. ואם תהיתן (כמוני) איך משתלבת עוגת היום הולדת בפרויקט שהוא קודם כל תיעודי – גלעד רייך מבהיר: "מקרה אחד עוסק בפנימייה במקסיקו שבה 600 תלמידות איבדו בבת אחת את יכולתן ללכת ישר. צילום הרנטגן בסדרה לקוח מהמחקר על המקרה, ואילו דימוי אחר – עוגת יום ההולדת ההמונית – קשור לאיסור על התלמידות לחגוג את יום הולדתן; הן נאלצות להסתפק בחגיגה קולקטיבית בתאריך ההקמה של בית הספר".
"על היסטֶריה המונית" הוא השלישי מתוך חמשת הפרויקטים שיצרה אבריל תחת הכותרת ההיסטוריה של שנאת נשים ("על הפלה", "על אונס", "על היסטריה המונית", "מיתוסים של וסת" ו"רצח נשים"). לא התחלתי מזה כי לא רציתי להסליל את המבט. הצילום חורג בהרבה מן ההקשר שבו נוצר, ובכל זאת השלמתי מעגל והגעתי אליו.
*
ובשולי הדברים, בהמשך לפוסט הקודם, הפסימי, דווקא הטירוף המתחולל בכנסת עודד אותי ונזכרתי גם למה
צעירים חרדים שטיפסו על עץ להשקיף על לוויית הרב קנייבסקי, צילם איתי רון. לחצו להגדלה
צעירים שטיפסו על עץ להשקיף על כניסת ישוע לירושלים, צייר ג'וטו די בונדונה (שני פרטים, התמונה השלמה בהמשך) לחצו להגדלה
תמונת השנה של איתי רון בתערוכת "עדות מקומית"*: צעירים חרדים שטיפסו על עץ להשקיף על לוויית הרב קנייבסקי. תמונה יפה, קצת עצובה וארצית, כי מוות של מי שהיה יקר לרבים, וקצת חלומית ומעוררת חיוך על מבוגרים שכמו חזרו לילדותם (אוי ואבוי לו לשובב / חור גדול במכנסיו וגו'). ותוסיפו על זה את הקדרות האגבית של המציאות: מינימליזם של שמיים כמעט לבנים, סבך הקווים של הענפים החשופים, ובגדיהם השחורים של המטפסים הנאחזים בהם כעדת שַׁחרורים. אחד מהם מפנה את ראשו לעברנו. ציציותיו הלבנות משתלשלות כענפי ערבה בוכייה.
ונזכרתי בצעירים של ג'וטו די בונדונה, אלה שטיפסו על עצים, להשקיף על כניסת ישוע לירושלים.
האנשים בציור של ג'וטו (התמונה השלמה למטה, לחצו להגדלה) פושטים את בגדיהם ככתוב, ופורשים אותם לרגלי החמור. אחד מהם מנופף בענף שכרת לפני שיניח אותו לפניו. ייתכן שהמטפס השמאלי מנסה לכרות ענף נוסף כדי לרפד את דרכו. והאחר? אולי זה סתם פרחח שטיפס להשקיף, או טיפס לקטוף ענף ונשאר להשקיף. זה לא נראה כמו זכי:
זו אמורה להיות תהלוכת ניצחון והכתרה, אבל אנחנו – כמו ג'וטו ובני זמנו – יודעים מה שהאנשים בתמונה עדיין אינם יודעים: זה השבוע האחרון בחייו של ישוע. בעוד כמה ימים ייצלב. תהלוכת ההכתרה כומסת כבר את תהלוכת הלווייה.
אז מה רציתי להגיד? שבני אדם הם בני אדם, שהמשותף ביננו רב על המפריד. שהאמת הזאת (שנחבלה כבר מזמן) נמצאת בסכנת ריסוק. שג'וטו אהוב עלי, כי הוא אף פעם לא נוקשה ודוגמטי. לא משנה כמה הציור שלו דתי, הוא תמיד חי ואנושי. וכך כותב ג'ורג'ו וסארי (היסטוריון האמנות הרנסאנסי) על תמונה אחרת, שבה צייר את ישו התינוק נמסר לשמעון הקדוש בבית המקדש (בתקריב למטה, לחצו להגדלה):
מלבד החיבה הגדולה הניכרת בזקן המקבל את ישו, רואים שם את תנועתו של הילד, הירא מפניו, כשהוא מושיט זרועותיו בחרדה לעבר אמו; שום דבר לא יכול להיות מלבב ויפה יותר מזה.
ומי לא היה פעם (או לא היה לו פעם) תינוק כזה שרוצה לידיים של אמא?
*
*"עדות מקומית" היא תערוכה לצילומי עיתונות ותיעוד המוצגת בימים אלה, במוזיאון ארץ ישראל. אצרה, לאה אביר.
טיילתי בשמורת החוּלה (לא באגמון, בשמורה הישנה הכמעט נטושה) יותר מאשר בכל מקום אחר. בכל פעם שאהוב ליבי (שדחף הטיול שלו פעיל בהרבה משלי) היה שואל לאן אני רוצה לנסוע, אמרתי: לחוּלה. בשנים הראשונות עוד הבליח מדי פעם מכתש רמון שצץ בחלומותי, אבל גם המגנט הזה נוטרל על ידי כוח המשיכה של החוּלה. אני תמיד מתאכזבת קצת כשאני מגיעה, וברגע שאני מפנה את גבי אני שוב מתחילה להתגעגע.
2.
קצת היסטוריה: בין השנים 1957-1951 יובש אגם החולה, על מנת להכשיר קרקע לחקלאות ולנצל את הכבול לדישון, לאנרגיה וכו'. כ-62,000 דונם יובשו, מה שהתברר בדיעבד כאסון אקולוגי; לחי, לצומח, למים: אדמות הכבול שקעו, התייבשו, גרמו לשריפות גדולות, ובחורף נסחפו לכנרת וזיהמו את מימיה.
פטר מירום (ששם משפחתו הוא מחווה לשמו המקראי של האגם – "מי מרום") עבד בענף הדיג של קיבוץ חולתא כעשרים שנה. בין השנים 1954-1958 הוא צילם את חייו ומותו (הוצאתו להורג) של האגם.
"שירת האגם הגווע", מבחר תצלומים מלווה בטקסט שכתב ידידיה פלס על פי הנחיותיו, יצא לאור ב-1960 ונמכר בעשרות אלפי עותקים. אחד מהם הגיע לילדה מבאר שבע. אני.
3.
הכול בגלל ש'. הוא זכר את הספר מעבודתו בחנות ספרים משומשים: יותר מדי עותקים של "שירת האגם הגווע" שהילכו עליו שיממון באפרוריותם, בנוסטלגיה הארצישאלית הנגועה בקיטש וכו'. לא זוכרת את הניסוח המדויק, רק את פליאתו הגמורה, את ההסתייגות הסקרנית מן המקום שתופס הספר בנפשי.
זה גרם לי לחשוב.
4.
הערת ביניים: זה לא פוסט על האמנותיות של "שירת האגם הגווע" אף שֶׁקַּל להגן על הצילומים; מה שמבדיל את מירום משלל חקייניו, זו התשוקה לצורה שלא משועבדת לשום אג'נדה, לשום רגש נתון מראש. הצילום על כריכת הספר (בהוצאה המחודשת) מתנדנד בין כתב שעוד לא פוענח לשירבוטים הסוריאליסטיים-קומיים של חואן מירו.
ובצד זה יש ב"שירת האגם הגווע" תמונות מיתיות, אפוקליפטיות בלי שינַפחו אותן. זו למשל תמונה של פליטוּת, של גירוש מגן עדן. לחצו להגדלה:
"שנים רבות חלמו אנשי הקרן הקיימת לישראל על יבוש הביצות האלה, ועם קום המדינה בא האות: זה למעלה משנה שפועלים ומהנדסים יוצאים יום-יום לעבודה, לשנות מעשה בראשית, להיאבק עם כוחות הטבע. כל קיבוץ גלויות נמצא כאן, ואפשר לומר שעם ישראל שלח נציגים מכל העדות על מנת שישתתפו בכיבוש חבל ארץ זה".
והוא מסיים בטון ענייני, מעט חגיגי, נקי מצער או מהרהור נוסף:
"כן, זהו עמק החולה. התבונן יפה בביצות האלה, בעוד שנה לא תראה אותן יותר".
אני מאזינה לקריין ושומעת את אבא שלי. אבהות היתה בשבילו הנחלת ערכים. ביצות הנפש יובשו כדי להכשיר אותה לערכי העם והמולדת.
חינוך, גם כשהוא נעשה במיטב הכוונות, יכול להיות טעות ואסון אקולוגי
מתוך "שירת האגם הגווע", צילם פטר מירום
6.
ואז בא פטר מירום. הייתי צעירה מכדי לנסח את זה במילים מפורשות, אבל "שירת האגם הגווע" היתה נגיעה של חסד. מישהו ראה אותי דרך הפראזות ושירי ההלל לכיבוש הנפש. שמו של הספר – חציו "שירת הברבור" (הקינה הלירית המיוחסת לברבורים לפני מותם) וחציו מחווה אירונית ל"שירת הים" הלאומית, ההודיה על הייבוש הנִסי, האלוהי, האַלים – של קריעת ים סוף.
החולה הלוא כונתה בין השאר, אגם, ביצה, ימה וים.
7.
"שירת האגם הגווע" לא היה הספר הראשון שנולד מצילומי החולה של פטר מירום. קדם לו "הרפתקה באגם – מעשה שהיה בים-חוּלה".
"מראות כאלה אדם רואה רק בדמיון – והנה הם לקוחים מן המציאות. ממציאותנו שלנו".
כך כתב ישראל זמורה על הצילומים בעיתון דבר, ב-14 בספטמבר 1956, היום שבו נולדתי.
והוסיף וכתב ש"האגם הוא הנפש הפועלת הראשית".
ב-14 בספטמבר חל גם חג הדרקון בטרילוגיה שלי: היום שבו היו מקריבים ילדה לדרקון.
אני תמיד מתפלאת כשתופסים את נופי בנות הדרקון כזרים או פנטסטיים, כי ביצת הדרקון היתה מאז ומתמיד ביצת החולה שלי.
*
.
ובלי קשר, קרן הארולד גרינספון (פיג'מה) מציעה fellowship למאיירים מרחבי העולם, כולל עשרה ימי השתלמות בארה"ב ובישראל.
חיפשתי תמונות של ילדות או נערות לעטיפות של בנות הדרקון. חיפשתי עוצמה ופגיעות ומצאתי אין-קץ חמידוּת ומתיקות ופוזות פתייניות. ואז הגעתי לסאלי מאן (Sally Man צלמת שלא יכולתי להרשות לעצמי משום בחינה), ול-Immediate Family סדרת צילומים משנות השמונים, שבה תיעדה את שלושת ילדיה, אמט, ג'סי ווירג'יניה, בחווה המשפחתית.
אמט ג'סי וורג'יניה, צילמה, סאלי מאן. ברור שהעוצמה לא מאיימת עליה, שהיא לא מנסה לצמצם או להמתיק אותה.
*
2. נרקיס
צילמה סאלי מאן
מן הצימאון, התשוקה למי הבריכה שעוד לא רוסנה על ידי חרדת הלכלוך, צף כבדרך אגב נרקיס של קראווג'יו. גרסת חולין נוגעת ללב וגם קצת קומית של המיתוס.
נרקיס, קרווג'יו, 1597-99
*
3. מוות
ג'סי וצבי, צילמה סאלי מאן
מה שריתק אותי פה זה הניגוד בין התוכן לצורה הסימטרית, בין תנועת החיים הקצת גנדרנית ומבוישת, ותנועת המוות הענוגה בדרכה. הילדה והצבי כמעט משקפים זה את זה. רק הדלי של הדם מפר את האיזון.
כאב ומסתורין הם נתח משמעותי מהיַלדוּת, ולניסיון למלא את הסדקים האלה בבוטוקס, מטעמי נוסטלגיה או מאגיה (אם נָציג ילדות תמימה ומאושרת אולי היא תהפוך לכזאת), או חרדה ממורכבות, מסתירות, יש מחיר. ויתור על ריבוי קולות הוא גם ויתור על אמת ועושר; חצי חיים.
צילמה, חנה ריבקין-בריק. אני לא יודעת למה הרגשתי צורך לשים את הצילום הזה ליד ג'סי והצבי. אולי נזקקתי לקצת אור.
שנית, הגוף המפורק, המחולק על ידי קווים ונוצות ובו בזמן ומחובר בקליעה לזרוע הבוגרת שנושאת עדיין את סימני הנשיכה.
מעבר לריאליזם ולשרידים התיאטרליים של ההתחפשות, יש בצילום גם רובד מופשט, מעין מפה של רגשות ויחסים משפחתיים, של התנפצות והתאחות, לא על ידי מחיקה.
*
5. ג'סי זוהרת
סאלי מאן
את הביחד הזה של השלישייה שהוא בו בזמן גם היבדלות ובדידות, אני זוכרת היטב מילדות. וגם את הזוהר שלא מהעולם הזה שאופף את הילדה הכי יפה בגן, שיִכבֶּה בכוח, בבת אחת, כשמישהו ילחץ על כפתור החיפצון. אז בקשר למיניות:
"אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו.
מתוך פרי נודלמן, "האחר: אוריינטליזם, קולוניאליזם וספרות ילדים", מאמר מכונן שכבר חזרתי וציטטתי (ככל שעיר האושר מתרחבת, מתרבים הצמתים שבדרך)
*
6. עירום
כמובן שצילומי העירום (ובמידה פחותה מעט גם צילומי הפציעות וכו') גרמו לשערוריות, האשמות בפורנוגרפיה. וזה נורא בעיני, שאימת הפדופילים מקשה עלינו להביט בילד עירום, שהיא דוחקת בנו לכסות אותו מפניהם (או מפני הפדופיל הפנימי שאולי מקנן בתוכֵנו). זה די נורא שאנחנו מניחים לפדופילים להכתיב, שלא לומר – לזהם – את היחס שלנו לגוף של הילדות והילדים שלנו. והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה; איך כתב איציק מאנגר: בעיני אמי אביט / נפשי בי משתוחחת, / לא נתנה לי אהבתה / להיות ציפור פורחת.
סאלי מאן "הפעם האחרונה שאמט הצטלם בעירום" לחצו להגדלה
לרגע חשבתי שאמט יושב בקצה סירה, אבל זה רק גופו שמפצל את המים למעין קווי מתאר של סירה (ועל מה בעצם הוא מניח את היד?). יש הרבה מסתורין בתמונה הזאת, של מים שהפכו למוצק, של סערה במעמקים ודממה על פני השטח, אופל של נבואות לב וסירות ללא תחתית.
*
7. מזל
האמון, האינטימיות והחירות (להיות מי שאת) ניכרים בכל צילום, ובכל זאת בדקתי ליתר ביטחון, מה אומרים ילדי מאן שבגרו. לא מצאתי התחשבנות, להפך: וירג'יניה, הבת הצעירה, אומרת, שאנשים לא מבינים איזה מזל לא ייאמן היה להם שאמא שלהם היתה בבית כל הזמן, הם היו גאים בצילומים והרגישו שותפים ליצירה.
*
8. אמט ואלונה
למטה, מיכל חלבין, "אלונה בחדר השינה"
"אלונה בחדר השינה", היא חלק מסדרת אמני מופע שצילמה מיכל חלבין בעיירות קטנות. היא קורית בשומקום, במרחב שהוא לא פנים ולא חוץ, או גם וגם; הפרספקטיבה של החדר מתלכדת באופן מוזר עם הפרספקטיבה של נהר הטַפֶּט. קפלי הסדין מתפקדים כמו אדוות מדומות, במין היפוך של זרמי המים של אמט שמשרטטים סירת רפאים. אני תוהה אם יש קשר בין הצילומים, השפעה ישירה או מובלעת. (גם הסדין המוכתם הכמעט צואַתי, מחזיר אותי לבריכה המלוכלכת של ההתחלה).
ובכל מקרה, הנערות על עטיפת "ספר האבות" ו"ספר המשאלות", צולמו בסופו של דבר על ידי מיכל חלבין. תודה ענקית.
שלושת הספרים האלה, הטרילוגיה המופלאה הזו, נכרכו כאן יחד, משום שאין באמת דרך להפריד ביניהם; סיפורן של הילדות הנשכחות, האבודות, הנדחות, הפחות נחמדות לעתים, או חסרות משפחה או גם וגם, שנגזר גורלן להיות מוקרבות לדרקון המאיים על העיר, כדי שהעיר תהיה שלווה למשך שנה, ואחר כך לעוד שנה. ולאחר שהן גוברות עליו, מבני הכח לא מתערערים, והן עדיין דחויות ועדיין בעלי הכח ממשיכים ליהנות מכל מנעמיו. סיפור אגדה מופלא ונהדר, שכדאי לכל ילדה ולכל אשה לקראו. וגם לגברים כדאי.
היה זה באמת סיפור שלא יאמן, אך הוא התקבל על דעת כולם, כי היה אמיתי במהותו. אמיתית היתה נימת דבריה של אמה צונץ, אמיתית היתה הבושה שלה, אמיתית היתה השנאה. אמיתית היתה גם החרפה שנגרמה לה. כוזבות היו רק הנסיבות, הזמן ושם אחד או שניים.
אלה שורות הסיום של "אמה צונץ" (סיפור של בורחס שתורגם להפליא בידי יורם ברונובסקי). רבים מסיפוריו של בורחס הם פנינים שנוצרו סביב גרגר חול קונספטואלי. ב"אמה צונץ" זה המנגנון שבו יוצרים מזינים את הדמויות והעלילות שהם טווים בפיסות מחייהם ומנפשם. בספרות ובתיאטרון המנגנון הזה סמוי בדרך כלל, ואצל קיזמן קאפ הוא מוחצן. הצופה הוא זה שאמור לאחות את השברים בתודעתו, וזו מלאכה סיזיפית כי אשליה שנשברה נידונה לשוב ולהתפרק.
העט מודבק למצח באופן גלוי וכמעט גס, אבל פיסת המסקינג טייפ נראית כמו פלסטר, מה שיוצר זיקה כמעט אורגנית בין העט לגוף; כי אם יש פלסטר יש גם פצע, מה עוד שה"אישון" לבן, כלומר עיוור.
אוקסימורון בלשון, הוא צירוף מילים מפתיע שממזג דבר והיפוכו לכדי אחדות פרדוקסלית. לקיזמן קאפ יש נטייה חזקה לאוקסימרונים (חזותיים כמובן).
חוד העט הנוגע בעין הוא האישון שממנו מפעפעת הדיו במורד רצועת הנייר. לא ברור אם אלה דמעות שחורות או דם, בצילום מאוחר יותר של העבודה הדיו הספיקה לפעפע כמעט עד קצה הנייר. בסרטי טבע מראים לפעמים פרחים נפתחים או נסגרים במהירות מואצת, וקיזמן קאפ פועל הפוך, הוא מאט את הבכי (או את הדם) כדי לבחון ולחוות את התפשטותו.
לא קל לעמוד כך "על העוקם", עם עט בעין בזמן שהדיו זוחלת את דרכה למטה. ובפרפרזה על אמה צונץ: "אמיתיים הם הכאב, המתח, הסכנה, אמיתיות הן הרטיבות והנזילה, כוזבות הן רק הנסיבות, הקצב ואביזר אחד או שניים."
עוד וריאציה על דם או דמעות – פרט מתוך עבודה אחרת שעליה כתבתי פה
ובחזרה לדיוקן עם העט: בעבודה כל כך מינימליסטית וחשופה הכל קם או נופל על הדיוק הפלאסטי.
הקו השבור של העט והדיו והקו השבור של הגוף המוטה (לא כפוף ומשתבלל כמו בבכי, יש בעמידה משהו מתריס וכמעט זחוח), ואף על פי כן מצטברת פה איזו שבירה וניגוד לקו הישר המאונך של הדמעות).
קיזמן קאפ עוצם את עינו האחרת כדי להשאיר את הבמה לעין הבוכה. ובלי משים יוצא שהוא קורץ ובוכה בעת ובעונה אחת (אוקסימורונים וכן הלאה).
האישון הלבן על רקע העין הכהה.
האופן שבו כתם הדיו המתפשטת על הנייר קרוב במימדים, בגוון ובקצוות הפרומים לשיער הפנים.
דניאל קיזמן קאפ, דיוקן עצמי עם עט (תקריב)
רגש באמנות הוא סם חיים, בין השאר בזכות המתח עם הצורה הקרירה והמשחקית מטבעה, שמונעת ממנו לגלוש לסנטימנטליות ומלודרמה. האם מנגנון הבכי שבנה קיזמן קאפ הוא צורה כזאת שנועדה להרחיק ולצנן את הרגש שלא יציף? ואולי להפך: מדובר ב"בכי תותב", תחליף לדמעות שאינן. אני לא אומרת את זה בביקורת חלילה, חוסר היכולת להרגיש, צחיחות הלב כואבת לא פחות מעצב רטוב. מניסיון. וקיזמן קאפ הוא אמן צעיר, זה עתה סיים את לימודיו, ובגוף הלא גדול יחסית של עבודותיו יש נוכחות גדולה של תחליפי בכי. למשל:
כמו הבכי התותב, אולי גם הסכנה, האפשרות הכמוסה (או הלא כל כך כמוסה) של כאב ואבדן שליטה, נועדו לעורר את הרגש החסום. כל תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט מבוססת על זה, ש"לא רק בכי נובע מצער, אלא גם צער מבכי".
*
ב"אלף לילה ולילה" יש ביטוי שבו משתמש כל מי שעומד לספר סיפור מפליא. אני מכירה אותו בשני נוסחים הפוכים במידה מסוימת. בנוסח שאותו בחר יואל יוסף ריבלין לתרגם, נאמר, שאילו "נחרט [הסיפור] בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר." ובנוסח שבחרה חנה עמית כוכבי לתרגם נאמר, ש"לו היה [הסיפור] נכתב בדיו על פני האופק שהמבט מרחיק אליו נדוד, היה לֶקח למבקשים ללמוד." והעבודה של קיזמן קאפ מציעה את שני הנוסחים בו בזמן (אוקסימורונים וכו'). אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת אותה.
ובלי קשר, אבל כבר מחר ומעניין. רועי כנען מתרגם כבר שנים וכמעט בסודיות, את כתבי א. ת. א. הופמן לעברית, במכון גיתה הירושלמי נפתחה תערוכה מאיורי ספריו ומחר יתקיים רב שיח על שדוניו המצוירים.
איכשהו התגלגלתי לרשימת התפוצה של "רֵעַ – בית מלאכה לצילום" שמדווח לי מדי פעם על חלקו בתערוכות, סוג של מיפוי אזוטרי ובו בזמן ניטרלי של שדה האמנות. היח"ץ מתמקד במסגרות ושאר ירקות טכניות, בלי שבחים מעיקים לאמנים (שחוששים אולי בצדק, שאם לא יצעקו, לא נשמע). כך על כל פנים התוודעתי ל"פתרונות פורמליים", תערוכה מצילומיו של אלי סינגלובסקי שנפתחה לאחרונה במוזיאון תל אביב (הסגור). סינגלובסקי, זוכה פרס ע"ש לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר –
מצלם מבנים אדריכליים בצילום לילי ובחשיפות ארוכות, בשחור־לבן דרמטי ובקומפוזיציות ממורכזות התופסות את המבנה במלואו. הצילום מבודד את המבנים המצולמים מסביבתם, ומנטרל 'הפרעות' והסחות דעת, בכדי למקד את מבט הצופה באובייקט האדריכלי החזיתי על שלל פרטיו על רקע שמיים שחורים אטומים. כתוצאה מכך מודגשת המונומנטליות והפלסטיות של המבנים המוצגים כאובייקטים פיסוליים במרחב. (מתוך אתר המוזיאון)
זה נשמע כמו המשך/וריאציה על עבודתם של הילה וברנד בכר, אבל הדגדוג שהרגשתי למראה הצילום הוביל למקום אחר.
יש יופי פורמלי, גיאומטרי ומוזיקלי בצילום שלמעלה, כמו ב- Broadway Boogie-Woogie של מונדריאן. סינגלובסקי אמנם חמוּר וסטטי ומונדריאן מלא תנועה. מפת הרחובות הניו יורקית מתמזגת עם הבוגי-ווגי (בלוז עליז לריקודים) וכל האורות מהבהבים.
פיט מונדריאן, (Broadway Boogie-Woogie (1942
.
אבל באשר לפיסוליות – אני לא בטוחה. הצילום החזיתי הופך את המבנה לדו ממדי כמו תפאורה. החלונות החשוכים הם החורים שמהם נשקף הלילה שברקע. מה שהוביל אותי קודם כל ל"תפאורה לאגדה" של ג'וזף קורנל.
ג'וזף קורנל "תפאורה לאגדה" (1942 אותה שנה כמו הבוגי-ווגי של מונדריאן)
יש קסם בארמון השטוח שחלק מחלונותיו מוארים. הסבך שמבצבץ מאחור מעלה על הדעת את היפהפייה הנרדמת (אף שלי הוא הזכיר יותר את הארמון שמעבר לגבעה). זאת עבודה ראשונה בסדרה שיצר קורנל, תיאטרון זעיר בתוך קופסת עץ וזכוכית שעומקה כ-10 סנטימטר.
והתפאורונת של קורנל הובילה אותי לנטושים היפיפיים של שרון רז, לצילום שלא נכלל במאמר ההוא כי אי אפשר הכל. רק עכשיו שמתי לב שהמבנה מצולם מתוך חלון, שמפקיע אותו מסביבתו. מסגרת המשקוף הופכת אותו לפיוט בקופסא.
מתוך ספר הצילומים של שרון רז, "נטושים" 2020לחצו להגדלה
.
ואגב, בתערוכה עצמה, גם הצילום של סינגלובסקי מתקבל (אולי בגלל העמודים) כמין תפאורה בתוך במת פרוסניום; שחור הלילה מיתרגם לעומק הבמה, וההשתקפות ברצפה המלוטשת מוסיפה עוד שכבה של תעתוע.
אלי סינגלובסקי, שוורין 1 (2017) צילום הצבה: אלעד שריג
.
ובחזרה לשרון רז: הפיוט של החלונות החשוכים מזכיר את הריק המטפיזי של אדוארד הופר וג'ורג'ו דה קיריקו. (כל אחד בנפרד; הציורים של שניהם ממשיכים להיות ריקים גם כשמצוירים בהם בני אדם; איך זה יכול להיות? זאת חידה. מבטיחה לשתף כשאגיע לתשובה. בתמונות הריקות שלמטה, יש שלוש דמויות בכל אחת).
משמאל, אדוארד הופר, משרד ניו יורקי (1962), מימין ג'ורג'ו דה קיריקו, Sgombero su piazza d’Italia (1968), אחד מריבוא ציורי פיאצה ד'איטליה שלו.לחצו להגדלה
.
גם הצילום של סינגלובסקי נראה ריק בהתחלה. אבל כשמתקרבים מבחינים בהתרחשויות, כמו בתיאטרון החלונות של היצ'קוק.
היצ'קוק על הסט של "חלון אחורי" (1954)
.
רק שלהבדיל מ"חלון אחורי", החשיפה הארוכה של סינגלובסקי מספקת לדמויות הילות עם קרניים דקות קיפודיות, כמו בציורים של פרה אנג'ליקו חביבי.
פרה אנג'ליקו, פרט מתוך "יום הדין האחרון" (סביבות 1431)
אלי סינגלובסקי, פרט מתוך שוורין 1 (2017)
.
הפרט שלמעלה חתוך מן התמונה הכבדה ביותר שמצאתי במרשתת. איכות גבוהה יותר תחשוף מן הסתם פרטים נוספים. אבל בחלון המואר התחתון כבר אפשר להבחין באם ובתינוק, שהאור הזורח מהם מקרב אותם עוד צעד אל מרים וישוע התינוק.
אני די בטוחה שסינגלובסקי לא התכוון, החסד פשוט התגנב לו לתוך הצילום הקשוח המונומנטלי המוחק בני אדם כביכול. זה נוטע בי תקווה משונה או לפחות גורם לי לחייך.
שרון רז מצלם מבנים נטושים הנתונים בסכנת הכחדה בידי מחפרים, כדורי הריסה ופיצוצים, או בידי השיניים הרכות של הזמן. הוא מצלם בעקביות, בתשוקה, בשילוב של דחף אידאולוגי ומשיכת לב טמירה, במלנכוליה כרונית, בעין של אמן, בזעם על הדורסנות הנדל"נית. ("על אף שפעולת ההריסה היא השמדת מבנה ולא בנייתו, הריסה נחשבת לפעולת בנייה מבחינת היבטיה ההנדסיים והחוקיים," קובע הערך "הריסת מבנים" בויקפדיה).
ספרו "נטושים", מקבץ 224 צילומים נבחרים.
זהו הניסיון שלי, אחד מהם, להתבונן בהם.
אנתולוגיה קטנה
"כשאישה גרה לבדה, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים חייבים לבצבץ מהחול כדי לשוות למקום מראה נוקב של עזובה. אני ממש מתעבת בתים שהשער שלהם נעול היטב, שנראים כאילו בעלת הבית התרוצצה כה וכה בארשת ידענית וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות."
(סיי שונגון, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית, מתוך "ספר הכרית", בתרגומי החופשי מאנגלית)
"אין ספק שמדי פעם, למשך כמה שניות ולאורך כמה מטרים, צפים ועולים כאן תמונה או הד מימים עברו. מרחוב מרַקעי הזהב והכסף עולה צליל אחיד ומזוקק, כמו זה שהיה משמיע קסילופון שעליו מכה בהיסח הדעת שד בעל אלף זרועות."
(קלוד לוי-סטרוס, מתוך "במחוזות טרופיים נוגים", תרגמה קולט בוטנר)
"את רוב הפרק העוסק בזיכרון ב- The Seven Lamps of Architecture מקדיש ג'ון רסקין, סופר והיסטוריון האמנות, ליופיו של הפיטורסקי, הציורי. את יופיו המיוחד של סוג האדריכלות הזה הוא מייחס למקריות (בניגוד לצורות הקלאסיות המתוכננות בקפידה). לכן כשהוא מתאר דבר מה כציורי, הוא מתכוון לנוף אדריכלי שעם הזמן נוסף לו יופי שמתכנניו המקוריים לא חזו. לדעת רסקין, היופי הציורי עולה מן הפרטים שמתגלים לעיני הצופה רק מאות שנים אחרי הקמת המבנה. זהו היופי שמעניקים למבנה הקיסוס המכסה אותו, העשבים השוטים, הצמחים הצומחים סביבו, הים הגלי, הסלעים, ואפילו העננים המתמזגים בו. בניין חדש אפוא אינו יכול להיות ציורי. הוא נעשה ציורי רק אחרי שההיסטוריה מעניקה לו יופי מקרי ולנו זווית ראייה חדשה."
(אורהאן פאמוק, מתוך "איסטנבול, זכרונות ילדות", מטורקית משה סביליה-שרון)
"בפסל צל אטם האמן את האולם העמוס ספרים של הספרייה העירונית המקומית, שעמדה להיות מועברת למקום אחר, והבעיר אש במרכזו. לאחר שהאולם התמלא בעשן ובפיח, רוקן האמן את כל מדפי הספרייה מספריהם, ומה שנותר היה קווי המתאר המפויחים של הספרים על קירות הספרייה. בהעתקת ספרי הספרייה העירונית ממקומם יצר האמן פרשנות על ההעדר. המהות הצטמצמה לעקבות בלבד."
(עליזה פדובאנו-פרידמן, מתוך "דיאלוג עם זיכרון", קטלוג התערוכה של קלאודיו פארמיג'אני, מוזאון תל-אביב, 2003)
מבנה נטוש פטוּר מתפקוד. השערים והדלתות משתחררים מן הגדרות והקירות שהצדיקו אותם, חלונות נאטמים, או להפך, משקפים את השמיים משני הכיוונים בזכות הקירות הנופלים. החורבות, כמו המריונטות של היינריך פון קלייסט, "נשלטות אך ורק על ידי חוק הכבידה," ופטורות לפיכך, מן המוּדעוּת העצמית, האויבת הגדולה ביותר של החן הטבעי". (מתוך "על תיאטרון המריונטות", תרגם ג' שריג) ובו בזמן, הן גם פיסות נפש כמו הבית שמופיע בחלום.
דיאן ארבוס (1971-1923) שנאה לצלם אופנה כי הבגדים עוד לא קיבלו את צורת הגוף של הלובשים. וגם בניינים מסגלים לעצמם ברבות הזמן את צורת המשתמשים, וחפצים הופכים לשלוחה ולהד של בעליהם. מאז שמיס האווישם מ"תקוות גדולות" של צ'רלס דיקנס, ננטשה ביום כלולותיה, השעונים נעצרו, הכל קפא על מקומו כמו באגדת היפהפייה הנרדמת, רק בלי הכישוף המשַׁמר: שמלת הכלה נבלה על גופה המזדקן. הנעל שלא הספיקה לנעול הצהיבה על שולחן הטואלט, ועוגת הכלולות התכסתה בעובש, אבק וקורי עכביש. החפצים שאיבדו את תכליתם המקורית נהפכו לשלוחה של לבה השבור.
ובחזרה אל שרון; בלב החלל הפקידותי המתקלף עם התיקיות המטות לנפול ונייר המדפסת הפרום, ניצב ספלון חרסינה, מואר כמו בתור הזהב של הציור ההולנדי. הצילום הכמעט צ'כובי, נוגע בבדידותם של בני האדם, בשבירותם, בחסד האירוני המורעף במשורה. במעט שהם מותירים אחריהם.
צילם שרון רז
מימין Pieter Claesz 1597–1661, משמאל, שרון רז (פרט)
*
4. כשאנו המתים נעור
חפצים ששותקו על ידי המהירות האנושית, קמים לתחייה בזמן הנדיב של העזובה. הבקבוק הזקן רוכן לשמוע את תובנותיה של הכוננית הריקה. הקו הפורץ מהקיר מסמל את הכוחות שמפרידים ביניהם אבל הזמן פועל לטובתם. אולי פעם, כשהקירות יתמוטטו, הם יזכו להתאחד. (אני סתם מנחשת, רק הנס כריסטיאן אנדרסן יכול לתמלל את שיחתם).
צילם שרון רז
"קן מרגוע אליזבטה" (לימים, "בית מלון אלישבע") עושה פרצוף:
צילם שרון רז
שמשות מנופצות פוקחות את עיניו של המבנה הקיבוצי וגורמות לו לפזול בו בזמן:
צילם שרון רז
גושי הבטון תלויים כמו מריונטות, זוגות זוגות, ממתיקים סוד במסיבת קוקטייל:
צילם שרון רז
ויכולתי להמשיך כך עוד ועוד. לשרון יש רגישות מופלגת לחיים הסודיים של הדוממים, אבל העזובה מספקת לו גם מערכת חדשה של ערכים ציוריים מופשטים. מקווי הרישום האקספרסיביים של הברזלים המשתרבבים ועד לסורגים העקומים, הכוכבים המשונים של הזגוגיות המנופצות, המוזיקליות המשוחררת של המדרגות שלא מובילות לשום מקום.
*
4. שירה
כל אמנות טובה היא מופשטת ביסודה (הגלוי או המוכמן). ככל שהיצירה טעונה יותר, היא זקוקה יותר לצורה שמונעת מן הרגשות להישפך ולהפוך לבוץ סנטימנטלי. אמנות היא המשחק שבו הצורה חושפת תכנים ומעצבת אותם. לשרון יש חוש מולד לצורה שמסתנכרנת עם הדיבוב הרגשי של העזובה לדימויים פיוטיים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העיניים" והופכים "למשל ולמוּסר לכל לוקח מוּסר," על פי הניסוח הקולע של אלף לילה ולילה.
צילם שרון רז
"ציור הפעולה" (action painting) נולד בארצות הברית בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, בהשראת "הציור האוטומטי" של הסוריאליזם והרעיונות של פרויד על התת-מודע. טכניקות הציור המודעות הוחלפו בטפטוף ובהשפרצה. בד הציור נתפס כזירת פעולה, מה שהדגיש את המימד הפיזי של מלאכת הציור וקישר אותה לפעולות כמו מיצג או הפנינג. ג'קסון פולוק (1956-1912), מהבולטים באמני האקספרסיוניזם המופשט, תואר כ"אתלט שמשליך צבע תעשייתי בתוך זירה של קנבס". מלאכת הציור שלו הוצגה כסדרת התקפי תשוקה והשפרצת זרע. (עוד באותו עניין פה)
ההשפרצות והנזילות בחדר האוכל הנטוש של בית ההבראה בשבי ציון הן ג'קסון-פולוק כפשוטו. אבל מה שעוצר את נשימתי בצילום הוא המתח בין הטינופת החושנית לגיאומטריה ולסימטריה של המשבצות, המראות והארונות, בין זירת הטבח בוורוד מג'נטה, למלבנים המסמאים באור שלא מן העולם הזה . שלא לדבר על גליל הנחושת המסתורי הזוהר מתחת לכיור.
צילם שרון רז
*
5.תולדות האמנות
יכולתי לכתוב פוסט שלם על הדיאלוג האגבי והעשיר של הצילומים עם האמנות הפלסטית, אבל אסתפק בעוד דוגמא אחת, שונה לגמרי.
משמאל, שרון רז, מימין פול קליי "צליל עתיק" לחצו להגדלה
הוילון הכעור של בית ההבראה הנטוש, מתגלה מחדש כקומפוזיה מופשטת של מרובעים שקופים ואטומים הנוצרים על ידי הסורגים המאוזנים והקפלים המאונכים, כי יופי וכיעור אינם שני קצוות של קו אלא שתי נקודות על מעגל; ככל שמתרחקים מן היופי גם מתקרבים אליו. החלק השמוט של הווילון מוסיף רטט של מגע יד, המקרב אותו אפילו יותר לקומפוזיציות המשובצות, המוארות-חשוכות של פול קליי, למשל ב"צליל עתיק". אפילו השם מתאים בדרכו המעט מוגזמת. היופי ששרון חושף חסין מקלישאות.
*
6. הזמן הוא צייר גדול
בימי הביניים נהגו לגרד את הכתוב ממגילות קלף כדי לפנות מקום לטקסט חדש, הן מטעמי חיסכון והן כדי לפנות מקום לרובד מעודכן של פרשנות. שרידי השכבות הקדומות המשיכו להתקיים ברקע של הטקסטים החדשים. קלף רב שיכבתי כזה נקרא פַּלִימְפסֶסְט. בתיאטרון הפתוח בגן אברהם ברמת גן, יש תבליט תנ"כי: רבקה מושיטה כד מים חיים לאליעזר עבד אברהם. התמונה נועדה לסמל את רמת-גן היושבת על מעיינות מים וכרי דשא ומושיטה את כדה השופע לצמאים. הגרפיטי המכסה את התבליט הוא לא רק ונדליזם אלא סוג של פלימפססט. שרון מתעד פה את השכבות השונות של הזמן, את הרגע בו הגבוה והנמוך מתערבבים והטוהר הקלסי מתחלף ברעש הפוסט מודרניסטי. ואגב, בצילום מוקדם, מלפני הוונדליזם, אלה הזמן ועונות השנה שמותירים את רישומם על התבליט. כתפו של אליעזר, הכד ושפת הבאר הושחרו בלי משים והצטרפו לכדי רישום מינימליסטי של פרצוף עם פה דק ועין שמוטה. וגם זה סוג של פלימססט שאין לו מחַבּר.
רבקה ואליעזר, צילם שרון רז
רבקה ואליעזר לפני הוונדליזם, צילם שרון רז
*
7. כמו סוף של בלדה
כל הצילומים עוסקים בזמן, בזיכרון, במוות, בחיים דרך העקבות שהם משאירים. משהו נורא קרה למבנה מגבעת ח"ן חלק ממנו חסר. אבל זה קרה מזמן, ועכשיו מכסות את הפצע נגיעות של פרגים. יש משהו פולח לב בירוק העדין, באדום הזך הצומח כמו הבטחה בתוך האין.
יש לי חיבה מיוחדת ל"איורים בדיעבד"; למשל "בוא הביתה, טיטוס!" ספר הילדים הנפלאשל שמעון צבר שאויר על ידי רמברנדט לא בכוונה. והצילום הזה של עדיקא הוא לפחות בשבילי ובדיעבד, תיאטרון חפצים בעקבות "קן ציפור" של ביאליק. (תיאטרון חפצים מפקיע חפצים יומיומיים מן השימוש הרגיל שלהם והופך אותם לדמויות בהצגה).
עדיקא לא התחיל מביאליק, זה ברור. הפורמליזם שלו מחסן אותו מאיוריות. השפה שלו היא הכלאה של פופ ארט מקומי עם סופרמטיזם נוסח קזימיר מלביץ' ונגיעה של קלסיציזם קר רוברט-מייפלת'ורפי (נשמע משונה אבל עובד), אבל הצלחת שלו היא עדיין הקן של הציפור המצוירת עליה, אף שציפור כה קטנה ומעודנת ודו-ממדית אינה יכולה להטיל ביצים כה גדולות ועבות, ואחרי שבושלו ונחתכו מאוחר מדי לדגור עליהן. זהו קן ציפור מנותק מכל טבע (אפילו יותר משל בתיה קולטון). הטמפרטורה הרגשית הנמוכה אמנם מנטרלת את המחאה הטבעונית, אבל לא את המתח בין המרקמים לצורות; בין הפירורים הזעירים לחרסינה הצחורה שעליה הם זרועים כמו נקודות חן, בין הצהוב החם והסמיך והמבוקע של החלמונים לעיגולים השטוחים של המפה, שמתפקדים על פי צורתם וגודלם כחלמונים צבעוניים; פלא שעוד לא המציאו כאלה, בצד הקרטיבים והמים בטעמים והפרחים הצבועים המתרבים בחנויות הפרחים.
הצלחת כולה היא עיגול בתוך מרובע, במין הדהוד ענקי של דיגום המפה, והעין נלכדת בין האישור הצורני לצרימה הרגשית.
דוד עדיקא, 2002 ללא כותרת (חלמונים תאומים)
ואם כבר מדברים על צורות בתוך צורות – בתוך האליפסה של כל חלבון יש זוג עיגולי חלמונים, וכשמרחיקים את המבט התבנית מתהפכת: בתוך עיגול הצלחת יש זוג אליפסות ביצתיות.
גם לגלישה החתולית הזאת לתיאטרון חפצים יש הצדקות פורמליסטיות; החתול הוא קרוב משפחה של הצלחת בחומריות ובקימוריו הגדולים והקטנים. עיניו העצומות מתחרזות עם תאומי החלמונים. (על מה הוא חולם? אולי על קן אמיתי עם תאומי גוזלים). הציפוי האפרפר של החלמונים מהדהד בהצללות של הפסלון.
מימין, דוד עדיקא 2001 (פרט), משמאל, דוד עדיקא 2002
יכולתי עוד להמשיך ולהתגלגל עם הפורמליזם של עדיקא מצורות לקווקווים וכן הלאה, אבל הבטחתי לקצר. אז רק עוד כמה מילים:
בזמן שקראתי את מנספילד פארק של ג'יין אוסטן בתרגומה הנפלא של לי עברון, היתה לי הרגשה שכבר נתקלתי בגברת נוריס המאוסה, החטטנית והקמצנית והמתנשאת והחנפנית, במקום אחר. וכמובן – גברת נוריס, החתולה המלשנית של פילץ', השרת של בית ספר הוגוורטס. למצוא את ג'יין אוסטן בהוגוורטס זה סוג של נחת אקולוגית. רולינג בתפקיד הדבורה המאביקה מרחיבה את בית הגידול של אוסטן ושומרת על המאזן התרבותי. מה שמחזיר אותי לשמעון צבר ורמברנדט.
פעם, בבלוג הכמעט זנוח שלה, כתבה ורד נבון שאביה נתן לה חירות. קשה לתאר כמה המשפט הזה דמיוני בשבילי – בדקדוק הפנימי שלי "אבא" ו"חירות" לא יכולים להופיע באותו משפט – אבל אני נזכרת בו בכל פעם שאני מתבוננת בתצלומים שלה. גם היפים שבהם לא נופלים לדקורטיביות, הנוכחות הרגשית מחסנת אותם מקור פורמליסטי, ויש בהם איזו יושרה שמקורה בחירות פנימית ולא בסמכות חיצונית (ואני נייר לקמוס מהלך של ההבחנה בין השתיים).
טווס צועד בגן, מוקף בפמליה צמחית שחבריה פורשים את תפרחותיהם הנוצתיות וכמו מדרבנים אותו לפרוש את זנבו היפהפה שטוף השמש. בזמן שהם מחקים את תנועת הפרישה ומהדהדים אותה מראש, הם מסגירים דרך אגב את מוצאם הצמחי המוגבל, את התלות התנועתית שלהם בכוחות חיצוניים כמו שמש, רוח, כוח הכבידה. (הצמחים האלה נקראים אגב זיף נוצה, אף שלא ברור איך השתרבב הזיף לשמם, אני מזהה רק את הנוצה). דלות הצבע הכמעט זוהרת שלהם מבליטה את צבעיו העזים של הטווס. ב"זכרונות" של פליני יש רגע כזה, כשבעיצומה של סופת שלג מופיע פתאום הטווס של הרוזן על הגג ופורש את זנבו. זה מין חיזיון שבו הלובן הזוהר של השלג מבליט (ומוחק בו בזמן) את הצבעוניות הטווסית.
מתוך "אמרקורד" ("זכרונות") של פליני, 1973.
מתוך "אמרקורד" ("זכרונות") של פליני, 1973.
ורד נבון מצלמת מלכוּת ושפע ובו בזמן נסוכה על התמונה איזו מלנכוליה. ביופי שלה יש גרעין של קינה. כי המלך צועד מן השמש אל הצל, אל מקום שבו הגן יותר דליל ושרוי באפלולית ובמין ערפל כחלחל. זה כמעט לא מורגש, הזוהר ממלא את רוב התמונה, אבל אי אפשר להתעלם מזה שהטווס מתקדם אל הכחול האפל, שהכחול הנהדר שלו עצמו, שמבדיל אותו מן הירוק והלבן של השאר, כמו נמשך אל הכחול ההוא. מה עוד שהוא יורד, יורד דוּמָהּ, כי שם למטה נמצאת השאול (כמו שכתב פעם בני בהספד לשאול המלך, "איך יכולת אפילו לשקול, לרדת לשאול בלי לשאול?"). ופתאום התפרחות הבהירות נראות לי קצת מבוהלות, כמו הסיגליות בשיר שכתב פנחס שדה על אהובתו שהתאבדה. "מי זאת נוסעת בַּפולקסווגן/ בין ההרים הכחולים? … הו איזו נסיעה –שיגעון! … סיגליות מַטות פניהן:/ "שרק לא יהיה אֶקְצִידֶנְט."
*
טווס על הגג
איני יודעת איפה צולם הטווס השני של ורד נבון*. בראש שלי זה אותו טווס, הפעם על גג כמו הטווס של פליני, כי גברים אוהבים בלונדיניות וטווסים אוהבים גגות. גלגולו הצלליתי לא גורע מיופיו, רק מבליט את איכות מגזרת הנייר של נוצותיו וכתרו.
מתוך סרטה של לוטה רייניגר, אנימטורית הצלליות (1981-1899), "הרפתקאותיו של הנסיך אחמד"
.
מה מונע מן התצלום בעצם, מליפול בפח הדקורטיביות?
ראשית אלו צמרות הברושים (מגזרות ניר בפני עצמן) שתומכות בזנבו, בניגוד לעקרון ההכבדה. נזכרתי בפתיחת "ענק", שירו של נתן זך: "אני ענק ורק אני/ ענק./ כאשר אני מרים את/ ראשי,/ כוכבים נוגעים/ בראשי …" הטווס היהיר (טווסים הם תמיד יהירים) של ורד נבון יכול היה לומר: "כאשר אני עומד על הגג, ברושים נושאים את זנבי." זה מקנה לו נופך מיתי ובו בזמן חושף את חולשתו, שלא לומר מסמר אותו למקומו. לא ברור אם הצמרות נושאות או משפדות אותו.
המִספר החוזר בצילום הוא שניים: שני ברושים תומכים/משפדים, שתי רגליים, שתי נוצות חורגות מן הזנב, שני חוטי תיל בקצה התמונה.
התיל משתלב בתמונה בטבעיות; יש בו משהו דקורטיבי. בייחוד בצללית שמתחזה למחרוזת כוכבים. אבל אחרי שמזהים אותו גם נוצות הזנב נראות מפוקפקות, דומות מדי לאידרות דגים. זנב של אידרות דגים כולו מוות.
ובינתיים מצאתי גם את הציטוט המלא מהפוסט ההוא של ורד נבון
"הדבר הכי חשוב שאפשר להגיד על אבא – הוא אפשר לנו חופש, ובעיקר את חופש התנועה. וזה נטמע בי עמוק – קחו ממני את חופש התנועה, וכאילו משחתם נוצות קורמורן בזפת."
חופש תנועה. שחור של זפת או של צללית. בעצם יש בתצלום הזה מין איכות של שיקוף רנטגן, שחושף מפגעים מסוימים שלא נגלים באור רגיל, ובאופן לא צפוי הוא נוגע גם בעצב פוליטי.
*
התכוונתי לסיים בהדס עפרת כטווס אנושי שמשתרך-מתרוצץ בירושלים. אבל הווליום הרגשי והפוליטי הגבוה בהרבה עלול להחריש את העדינות של נבון. הוא נמצא שםלמי שרוצה.
ביום חמישי, ה-2.2 רונית ברנגה תדבר על תהליכי העבודה שלה, ואני אדבר על "הכלים הכמעט חיים שלה" (על בסיס מה שכתבתי פה). זה יקרה בין השעות 19:00-21:00 באולם מירי שטרית במוזיאון תל אביב. זה גם אירוע מכירה. עוד פרטים בדף האירוע בפייסבוק.
זו לאה גולדברג, סטודנטית בברלין, שעומדת על הגשר ובוהה במימיו הירקרקים של נהר השפרה.
זקופה, שלא לומר קפואה, שלובת פרוות ואצבעות, חסומה מכל כיוון אפשרי: מלפנים בולם אותה מעקה הגשר, משמאל הכנסייה, שלא לדבר על פסל הקיסר שכמו מצעיד את סוסו לעברה ומאיים להעלים גם את מעט הרווח שיש. בית קטן בן שלושה חלונות מתפקד כמעין מעקה אחורי, רק רווח קטן נותר למקרה שגולדברג תרצה לסגת, וגם הוא תיכף ייסגר כי בניין המוזיאון "דוהר" לעברה כמו רכבת (תחושה שנוצרת בגלל "עדשת עין הדג" המעַוֶתת שדרכה בחרה וקסמן שנקר לצייר את הבניין. השוו לצילום ה"נורמלי" למטה).
צלם אנונימי, גשר על נהר השפרה, בין מוזיאון הקייזר פרידריך לפסלו, מתוך אלבום תמונות של ברלין, 1904.
אם בזכות תעתועי האופטיקה או תעתועי החלימה בהקיץ – גולדברג מוּכְתרת בתוך המים; דמותה מחליקה לתוך דמות הקיסר (כמו האישה שרצתה להיות מלך) ורוכבת על סוסו. ולמטה בעולם ההפוך אין שום מחסומים, רק השתקפויות מרחפות של עננים.
הנה, הפכתי את האיור לנוחותכם:
איירה נטלי וקסמן שנקר, מתוך "דודה לאה" מאת שומיש (איור הפוך).
השפיץ המזדקר של הקסדה אמנם נוקב חור קטן בפלא ההכתרה ומעורר מין חיוך סלחני או צורב; "מפורסמת מתל ועד אביב," היא תלגלג על עצמה בעתיד. ובינתיים בהשתקפות, יש עולם ומלואו: מרחב וקלות תנועה, אירוניה עצמית, וגם עצב ואימה. כי העננים שביניהם היא רוכבת הם אולי חלוקי נחל הנשקפים מן המים הצלולים (כך שאולי היא רוכבת במְטַר אבנים). סוס הרפאים של הבבואה צועד על שפת הגשר ועוד מעט יחליק לתוך התהום הפעורה של הגשר ההפוך.
יש ב"דודה לאה" גם איורים קולאז'יים (בתחושה, גם אם לא בביצוע) שבהם הדמיון מודבק על המציאות באופן גלוי. אבל איור הגשר חורג מן המשחק אל הנפש והתת מודע. מי הנהר הם ראי קסמים. כמו ב"מול הראי", סיפור קצר של אידה פינק על אישה צעירה ומאוהבת המבקשת מחברתה להצר את חצאיתה. זה קורה בעיצומם של מעשי הרצח וההעלמויות של השואה, והמראה הגדולה שמתוכו קורנים פני הגיבורה, הופכת לעת ערב לתהום אפלה שכמו בולעת אותה ואת אושרה.
ובמבט נוסף – גולדברג שבמים גם רוכבת על הסוס וגם עומדת לפניו (כמו באחת המטלות של בת האיכר החכמה), מה שהזכיר לי את הדיוקן היפהפה של מקס ארנסט הדאדאיסט-סוריאליסט.
מקס ארנסט, פריס 1938
ארנסט, כמו גולדברג, גם צועד וגם רוכב על הסוס שלא זז מהמקום; גם סוס אמיתי היה מתקשה לשעוט במרחב הקטן החסום בחפצים לא ברורים. הדלת אמנם לא נעולה, אבל דא עקא שהסוס ורוכבו פונים לכיוונים שונים ושניהם מתעלמים מן הפתח.
לפעמים איורים הם כמו שטיחים מעופפים, אין לדעת איפה ינחתו. קצת הופתעתי כשמצאתי את עצמי מול מקס ארנסט. אבל עכשיו, כשאני מתבוננת בשני הדיוקנים, של לאה גולדברג ושלו, התהום הקעורה-הפעורה של הגשר נראית לי פתאום כמו תחתית של סוס עץ שממתינה לגולדברג וסוסה שיחליקו לתוכה. כי לא לה נועדה האנדרטה היא תיאלץ להסתפק בסוס נדנדה. כמו שנאמר באמא אווזה: "אני רוכב על גב סוס עץ/ שמתנדנד ומקפץ/ דוהר במרץ כל היום/ וכלל לא זז מהמקום." (תרגם אורי סלע).
ועכשיו אני כבר לא יודעת אם אני מדברת על לאה או על עצמי (כלומר אני כן יודעת, על עצמי).
והגשר?
מתישהו במהלך הספר, מצטט שומיש לתומו שורת שיר של דודתו, "ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול למחר". הוא מאד מתפעל מן השורה הזאת. אולי זה מה שנטלי וקסמן שנקר ציירה בלי משים, גשר בין אתמול למחר?
כל הזכויות על התכנים והתובנות בבלוג זה שייכות למרית בן ישראל ומוגנות כחוק.
*
רוב התמונות בבלוג זה אינן שייכות לי - כל המעוניין בהסרת תוכן בשל זכויות יוצרים מוזמן לפנות לתיבת המייל שלי והעניין יוסדר מיידית | Most of the pictures in this blog do not belong to me - if there's any problem pf copyright, just let me know and and I'll handle it immediately
עיר-האושר 
