Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ציור ז'אנר’

ניקולאס מאס (1693-1634) תלמידו של רמברנדט, נודע בעיקר כצייר דיוקנאות פופולרי וכצייר ז'אנר חדשני.

"ציור ז'אנר" (Genre painting) הוא סגנון אמנותי שהתפתח בהולנד החל מהמאה ה-16, והתמקד בחיי היומיום של אנשים רגילים. והחידוש הבולט של מאס היה ארכיטקטוני: שינוי תיאור המרחב הפנימי של הבית, מקופסא בת שלושה קירות למערכת חדרים. את המוניטין הזה הוא חייב מן הסתם לסדרת המצותתים שצייר; אני לא יודעת את מספרם הסופי, אבל לפחות שש תמונות של מאזיני-סתר – חמש נשים וגבר אחד, כולם מן השנים 1655-1657 – התגלו בחיפוש מהיר. התמונה הבאה היא אולי המייצגת המובהקת ביותר של המהפך:

ניקולאס מאס 1657, לחצו להגדלה

מבואה, גרם מדרגות, הצצה לעוד ארבעה חללים נוספים של הבית, שלא לדבר על פיסת העיר הנשקפת מן החלון, הם סוג של פלא מרחבי שמתכנס בטבעיות למלבן בגודל 92.5 על 122 ס"מ. אבל אחרי שביליתי איזה זמן ביקום המצויר של מאס השתכנעתי שהחידוש הארכיטקטוני הוא רק תופעת לוואי של עניין אחר, וכמוהו גם העיסוק האינטנסיבי במצותתים.

הציתות אצל מאס אינו שלוחה של הנפש או תחליף לחיים. אין לו משקל קיומי וארס-פואטי כמו למציצנות של היצ'קוק למשל, ב"חלון אחורי" (שנוצר כעבור 300 שנה בדיוק, ב-1957). המצותתים של מאס לא נידונו להיות מציצנים. הם לא נתונים בקונפליקט פנימי או תחת שיפוט מוסרי ולא חשים שום אשמה, חרדה או בושה. הם בעיקר קונדסים שהופכים את הצופה לשותף בקשר, רומזים לו לא לגלות. אני חושדת (ואוטוטו הראיות) שמאס נמשך לציתות כמימוש של "הפרעת קשב" (במרכאות כי זה לא איבחון מקצועי אלא מסקנה מצטברת מהתבוננות בעשרות תמונות). המצותת נדרש לדריכות חושית לכל הכיוונים כדי לקלוט מה שלא נועד לאוזניו וכדי לא להיחשף. זה כמו חוויה של הפרעת קשב, רק עם "אליבי" ולגיטימציה "עלילתית".

ובהמשך לכך, כיוונים סותרים וקשב מפוצל הם מצב מכונן גם בדיוקנים של ניקולאס מאס. קחו למשל את הדיוקן הבא:

ניקולאס מאס 

הילדה מושיטה משהו (חפץ שהיא מרחיקה מן הגדי?) למישהו שנמצא לימינה, מחוץ לתמונה. בידה האחרת היא מפשילה את הצעיף האדום ממותניה, ומפנה מקום לכלב שמציץ מתחתית התמונה ונובח על הגדי שלועס את תחרת שרוולה. המבט היציב שהיא מפנה אלינו מתעלם מן החד-גדיא אם לא מתכחש לו כליל.  

מאס היה צייר הדיוקנאות המוביל של אמסטרדם בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה-17. הוא צייר מאות אנשים. דיוקן הילדה הוא סמן קיצוני ומוחצן של טירוף הכיוונים, בדרך כלל זה יותר מעודן. ועדיין: ברבים מן הפורטרטים הדמות מביטה אל הצופה בישירות, בזמן שכפות ידיה מצביעות לכיוונים אחרים.

לפעמים נראה שהיא מצביעה על משהו שנמצא ממש לרגליה, העין (של הצופה) נודדת מעצמה, לראות על מה היא מצביעה ונחבטת במסגרת התמונה.

ניקולאס מאס (1666-7)

דמויות אחרות כמו מאותתות למישהו שנמצא מאחורי גבן (גם הוא מחוץ לתמונה) או קושרות קשר עם הצופים מעל לראשו של הצייר; ובתרגום לימינו: דמיינו שָׁבוּי שמצולם בווידאו ושומר על ארשת פנים מיתממת, מנותקת, בעודו שולח מסר לצופים מתחת לאפם של שוביו. זה קצת מתעתע, היה או לא היה?, מתנדנד על הגבול בין המכוון לאגבי, לשרירותי, כאילו צייר את הידיים בסשן נפרד ואפילו שכר דוגמן ידיים כדי לא להטריח את הלקוחות. וכך או כך, האפקט הקולאז'י כבר משבש את ההמשכיות, מטריד כמו משהו שנכנס לעין, מפצל את המבט.

ניקולאס מאס (1680)

הוא לא למד את זה מרמברנדט שנוטה לוותר על ידי הדיוקן, או לחילופין, משלים בעזרתן את הדמות ואת הבָּעתהּ הרגשית. ואצל מאס – נתק, הפרדה (כמו במשחק ילדים שבו ילד אחד מגלם את הגוף והראש, ואחר שעומד מאחוריו ומשחיל את ידיו לבתי שחיו של הראשון מספק את הזרועות. גם כשהם מנסים לפעול ביחד, תמיד נוצר איזה שיבוש, הזרה, חוסר סנכרון בין הדיבור לתנועות הידיים). הנה כמה ידיים עצמאיות מתוך רבות, שליקטתי מדיוקנאות של מאס:

ניקולאס מאס (פרטים מתוך פורטרטים)

הרמיזות האלו יוצרות מין דריכות לשפנים מהכובע ותחושה של סיפור. הן הופכות את הציור לחלק שנתלש מִשלם, מנחשות לו לפני ואחרי, כמו בתיאטרון. ובתמונות אחרות של מאס, התיאטרון כבר לגמרי גלוי: עקרת הבית שלמטה, מתעכבת לפטפט עם שכנה שנשקפת מהחלון, בזמן שהכלב זומם על נתח הדג שקנתה.

ניקולאס מאס (1655)

אדון שנרדם מכויס בשנתו.

ניקולאס מאס

משרתת שנרדמה נתפסת בקלקלתה. בעלת בית מצביעה עליה בחיוך לגלגני-סלחני ומעליה נשקף לו החתול הזללן, פורע החוק:

ניקולאס מאס

מאס מרבה לצייר אנשים ישנים. וגם כשהוא מצייר רק ישן אחד – למשל אישה שנרדמה על ספרי החשבונות שלה (בתמונה למטה) – אני חושדת שהוא נמשך לפגיעותה, לפוטנציאל הדרמטי של הסיטואציה. מי שמכיר את עולמו הציורי כבר נדרך.

ניקולאס מאס 1657

*

עבר ועתיד

יאן ורמיר, בן זמנו של מאס, מאט את הזמן עד שהיומיומי נוגע בנצחי, ומאס פועל בכיוון ההפוך: הוא מזרז אותו. המציאות שלו היא פארסה מהירה בו זמנית של קונפליקטים והזדמנויות, שמקפיצה את המאה ה-17 של ורמיר ושל רמברנדט למציאות העכשווית, השטוחה והתזזיתית, לקשב המפוצל של גירויים ומסכים פתוחים.

אבל באופן ספציפי יותר, אני מתעניינת בדיאלוג שמקיים איתו דימיטריס פאפיואנו, במאי תיאטרון ניסיוני, כוריאוגרף ואמן פלסטי, ב-INSIDE, סרט בן שש שעות שצולמו בשוט אחד.

פאפיואנו מציע לצפות בסרט כמו בתערוכה, לצאת ולהיכנס בחופשיות. "אני אוהב אמנות, יש לי אנציקלופדיה של היסטוריה של האמנות בתוך הראש", הוא מצהיר בראיון למאקו לרגל הופעתו בישראל עם יצירה אחרת. והמרחב שבו מתרחש הסרט מתכתב עם "המרחב הפנימי של הבית כמערכת חדרים" שבו פתחנו.

למעלה, פריים מתוך INSIDE (2011) של דימיטריס פאפיואנו, ומתחתיו מערכת החדרים של ניקולאס מאס (פרט) לחצו להגדלה

בציור של מאס מנינו מבואה, גרם מדרגות, פיסת עיר שנשקפת מן החלון, והצצה לארבעה חללים נוספים של הבית. תפאורת הדירה שעיצב פאפיואנו כוללת (משמאל לימין) דלת כניסה, פינת אוכל (ומטבח, לפי הצלילים שיבקעו ממנו) חלון שפונה מפינת האוכל למרפסת, מרפסת שדרכה נשקף העולם שבחוץ, אמבטיה ושירותים בחלל אחד, וחדר שינה במרחב פתוח.

אני מודה שהייתי ספקנית לגבי השש-שעות-בשוט-אחד. חששתי שאני נידונה לצפות באנשים רגילים מבצעים פעולות שגרתיות בלי שום עריכה או בחירה, עניין שנשחק משימוש יתר וכבר לא מעניין להשתעמם בו (על פלאי השעמום כתבתי כאן, גללו לקטע הצבוע בכחול). אבל פאפיואנו הוא איש תיאטרון וקוסם של אחיזת עיניים. הוא נשען על סדרת פעולות יום-יומיות שמבוצעות ללא חופזה – תליית מעיל בכניסה, ניתוק האזעקה, חליצת נעליים, התפשטות, מקלחת, משהו לאכול, רגע בחלון, יציאה למרפסת, מנוחה – כדי להרדים את ערנותינו (אולי לא "כדי", אבל כך או כך היא נרדמת). הוא שומר אמונים לחוק השוט-אחד-של-שש-שעות אבל לא מרגיש מחויב לאתיקה הצפויה והנוקשה של המציאות. אפשר לכתוב פוסט שלם על הסודות, התעלולים וההרהורים שהוא מצפין בשרוולו, אבל אם נצטמצם רגע לדיאלוג שלו עם מאס – הסדקים שהוא פוער בצפוי בדרך אגב ובלי משים (כלומר עִם משים מתגנב ומצטבר) הופכים את הצופה למציצן ומצותת לכל צליל כדי לפענח מה קורה שם, לפני ומאחורי הקלעים, לבלש שמנסה להבחין בין אמת לכאילו, לפייק, לחפש את הגבול בין היומיום לתודעה, לזיכרון או לחלום. ואני מתאפקת לא לפרט, כדי להימנע מספוילרים.

INSIDE (2011) / full six-hour work by Dimitris Papaioannou. One shot. Unedited. from Dimitris Papaioannou on Vimeo.

ובשולי הדברים – למאס יש גם ציורים בודדים מסוג אחר, שמעלים שאלות אחרות. אולי בפעם אחרת.

*

תוספת מאוחרת – התראת ספוילרים!

שש שעות בשוט אחד זה מרתיע כפי שמתברר. לא רבים מעזים לצאת למסע כזה, ויש מי שהתלונן (בפרטי) שנמנעתי מלספר פרטים, אז אגיד רק שני דברים שקורים שוב ושוב בINSIDE (שם דו משמעי – פנים הבית הוא גם פנימה לתוך הנפש). מתברר בהדרגה שהמיטה מכוסה בעשרות סדינים. כל פעם שמישהו שוכב לנוח, הוא מתעטף ומצטנף לו בסדין, ולאט ובלי משים (בזמן שמישהו אחר מושך תשומת לב) הוא שוקע עם הסדין לתוך המיטה ונעלם. (בתגובות כינה את זה האזרח המועיל מפסבדוניה "תכריכי מצעים" והמחשבות שלי נשאו אותי דווקא לנסיכה על העדשה, אבל לא ארחיב). הדבר השני שחוזר שוב ושוב זו היציאה למרפסת להשקיף על הנוף. כל אחד פותח לכאורה את דלת ההזזה מזכוכית, אבל זאת רק אחיזת עיניים כי אין דלת ואין זכוכית, יש בסך הכול מוט שמחליק בתוך המסילה (כאילו היה הצלע השמאלית של מסגרת הדלת, במונחים פואטיים זו סינקדוכה: חלק שמייצג את השלם), וכך יוצא שפותחים ופותחים ופותחים את הדלת כל פעם אל נוף אחר, ולעולם לא סוגרים אותה. וגם על זה יש לי מה לומר, אבל תמשיכו בעצמכם.

*

עוד ציור בעיר האושר

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ארבע נערות ובובה של איש – על ציור של פרנסיסקו דה גויה

יצירת המופת של אנטואן ואטו

ג'וטו (ואלכס ליבק) – פיתוי

האדום של רוחיר ואן דר ויידן ושל אינגמר ברגמן

המשפחה הלא קדושה של ברתלמי ואן אייק

על "האונס" של אדגר דגה

ארבע דמויות על מדרגה, ציור של ברתולומה אסטבן מוריו

תיאטרון הזהב של ניקולא פוסן

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא ניסיון לחלץ אותו.

ברתולומה אסטבן מוריו (Murillo 1682-1617), "ארבע דמויות על מדרגה" (1655-60) לחצו להגדלה

"ארבע דמויות על מדרגה" הוא ציור ז'אנר (Genre painting הוא המונח המתאר ציורים מחיי היומיום, בניגוד לדיוקנאות של שועים או סצנות דתיות ומיתולוגיות, אין קשר לז'אנר במובן סוגה).

ראיתי אותו במדריד, כחצי שנה לפני פרוץ הקורונה והוא לא מרפה ממני.

הוא מתרחש על מעין במת תיאטרון ואפילו תיאטרון בובות. יש בו משהו עוכר שלווה, חסר חן כמו גוף בגיל ההתבגרות, אולי בגלל התנגשות בין השפעות אמנותיות סותרות.

מוריו הוא החולייה המקשרת בין הנוקשות והכובד של הבארוק לעליזות המסולסלת והחושנית של הרוקוקו. בין הציירים שהשפיעו עליו מוזכרים הפכים גמורים כמו פרנסיסקו דה סורברן החמור והקודר, ופדריקו ברוצ'י שכולו מתיקות ורוך שובב. וסתירות, מה לעשות, הן מאבות המזון שלי.

מימין פרנסיסקו דה סורברן (Zurbarán 1664-1598), משמאל, פדריקו ברוצ'י (Barocci 1612-1535) לחצו להגדלה

.

כשקראתי על הציור גיליתי ששתי מערכות סותרות של סמליות חלות עליו. האישה המבוגרת שייכת למסורת ציורית של פולות כינים פלמיות והולנדיות (וצריך משקפיים כדי לעשות את זה, מעבר לגיל מסוים!), כשפליית הכינים מסמלת אהבה אימהית וטיהור הנפש והגוף. ובו בזמן האישה המבוגרת היא גם סרסורית, דמות ידועה בספרות ובאמנות הספרדית המתוארת כזקנה ממושקפת עם צעיף. ובהמשך לכך, הפשלת הצעיף של האישה הצעירה, מסמלת נאמנות בנישואין אבל גם הזמנה מינית של זונה.

בכמה מקומות קראתי שהציור מזהיר מפיתויים ולא השתכנעתי. יש בו משהו מבלבל מדי בשביל הטפה. קראתי גם שהוא מתאר את תחלואי החברה, את הסתירה בין ערכים נעלים למציאות חברתית, וזה עדיין כללי מדי בשבילי, לא מגרד את הכאוטיות והמצוקה וגם את העכשוויות שהרגשתי.

ה"בעיה" הראשונה בציור, היא כמות המידע החסר. אנחנו לא יודעים במה צופות שלוש הדמויות, על מה מעקמת הצעירה את פרצופה, מה מצחיק את האיש הצעיר, אל מה מפנה האישה המבוגרת את פרצופה הרציני והמעט מודאג. כל אחת מן הדמויות מגיבה באופן שונה, ואין שום רמז בציור או בשמו הכמעט מיתמם מרוב יובש – "ארבע דמויות על מדרגה" – לְמה. כדי לשפוט את הדמויות או להעריך את תגובתן צריך למלא את הפער הזה. כלומר, מוריו מוסר את המפתחות של הסצנה לצופים. ובכך הוא מקדים ומממש את "מות המחבר" (1968) המסה המכוננת של רולאן בארת, שכל הדרכים בעיר-האושר מובילות אליה. (ראו ביתר הרחבה, בחלק האחרון של הפוסט הזה).

זאת ועוד. הדמויות מביטות קדימה, על משהו שנמצא מחוץ לתמונה, וכיוון שאנחנו אלה שנמצאים שם בפועל, דומה שהן מסתכלות עלינו, שופטות אותנו או פונות אלינו באופן ישיר.

הן צוירו בנפרד מן הסתם, וחוברו זו לזו בציור, ומשהו מן המלאכותיות הזאת נשאר כמו טעם לוואי של התפרקות וניכור. אין חיים בין ידה של הצעירה לכתפו של הבחור. והחיבור בין השניים לבין האישה והילד הוא אפילו יותר מאולץ. וכיוון שהתחלתי לחשוב עכשווי ונסייני, עלה בדעתי שפתרון החידה אולי מסתתר בתמונה. אולי "האירוע" המקורי היה אחוריו החשופים של הילד, והזוג הצעיר הוא זה שלעג לו, ומוריו הציב את כולם באותה שורה, ברפקלס של הזרה ותוכחה, כאילו רצה להגיד שאין הבדל.

הישבן החשוף של הילד ממוקמים במרכז התמונה ובקדמתה, ישר לתוך פרצופו של הצופה. זה סוג של התרסה (כמעט כמו באנקדוטה של קלייסט), ופעמיים במשך חייו של הציור, אמנם כוסה הקרע. אם האישה המבוגרת היא סרסורית הקרע הוא פתייני וזה מחריד, אבל גם אם הולכים על פולת הכינים יראת השמיים, אני עדיין מוטרדת מהאטימות שלה לפגיעוּת של הילד, והרי יש שם מישהו לפני התמונה, גם בעולם של הציור, וגם במציאות המקבילה של הגלריה. ואפילו יותר מזה אני מוטרדת מהאפאטיות של הילד.

*

עוד באותם עניינים

על האונס של דגה

דימוי שרודף אותי

ארבע נערות ובובה של איש (על ציור של פרנסיסקו דה גויה)

על "נבוכים שנים" ועל האנקדוטה של קלייסט ("ההלצה הנפלאה ביותר בין כל ההלצות שדובבו שפתי בני אדם, אולי מאז בריאת העולם," כינה אותה קלייסט. לא פחות)

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות 

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

הסיפור המוזר על שלט החנות של אנטואן ואטו

 

Read Full Post »