Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ציונות’

"חרוזים אדומים" הוא סיפור ילדים שכתבה פניה ברגשטיין.

הוא נדפס לראשונה ב1956 בקובץ בשם "חרוזים אדומים"

ויצא לאחרונה מחדש, כספר עצמאי עם איורים של ולי מינצי.

לא סבלתי את הסיפור בילדותי. אני חושבת שראיתי דרכו.

על אף חזותו התמימה מדובר בסיפור מורכב וטעון.

וולי מינצי הצילה אותו וגם העלתה חיוך על פָּנֶיהָ של פניה ברגשטיין.

מימין

מימין "חרוזים אדומים" 1956, איירה צילה בינדר. משמאל "חרוזים אדומים" 2015, איירה ולי מינצי

וראשית תקציר:

"סבתא נתנה לשולמית מלוא חופניה חרוזים אדומים, מלוא חופניה חרוזים יפים. נתנה לה גם חוט לבן וחזק ואמרה: קחי ילדתי, והשחילי את כל החרוזים על החוט, ותהיה לך מחרוזת יפה לצווארך." כך נפתח הסיפור. ושולמית אמנם משחילה את החרוזים ועונדת אותם לצווארה. "יפה המחרוזת שלי, יפה מאד!" היא חושבת, "רק קצת היא כבדה מדי. רק קצת היא ארוכה מדי."
החרוז האחרון מציע לשולמית לשחרר אותו עד שתגדל, אבל כשהיא מתירה את הקשר מתגלגלים כל החרוזים בעקבותיו ונעלמים. החוט הלבן מזמין את שולמית הבוכייה למסע חיפושים. בעזרת הנחל, האילן, והעשבים הם מגלים שהחרוזים נמצאים ברשותו של סנאי חמדן, שחשב אותם לאגוזים. שולמית חוששת שהסנאי יפצח את חרוזיה, אבל החוט מטפס לענף מול דירתו של הסנאי, ושר: "מי זה, מי זה פה אוגר לו,/ מי זה, מי זה פה צובר לו,/ חרוזים, חרוזים,/ חרוזים, לא אגוזים?" הסנאי מתרתח והחוט ממשיך לשיר: "פקח, סנאי, את שתי עיניך,/ בדוק יפה את אגוזיך,/ ותראה כי הם שבורים,/ בכולם חורים, חורים!" וכשהסנאי אמנם בוחן את אגוזיו, הוא מגלה את הנקבים ומשליך אותם בשאט נפש, בדיוק כפי שציפה החוט: "חיש קל השחיל את עצמו בכל החרוזים היפים, קשר את שני קצותיו בקשר חזק וקפץ ישר אל ידי שולמית. ענדה שולמית את המחרוזת היפה לצווארה ורצה בשמחה הביתה."

*

הקובץ שבו נדפס "חרוזים אדומים" היה אחד הספרים הראשונים שקראתי. נפשי נקשרה ברבים מסיפוריו (למשל זה), אבל את "חרוזים אדומים" לא סבלתי. אחרי הפעם הראשונה לא חזרתי לקרוא בו.

שני דברים הטרידו אותי: ראשית, לא מצאה חן בעיני הדרך שבה הושבו החרוזים. כמו ילדים רבים אהבתי מאד סיפורים שבהם הערים גיבור חלש על תוקף חזק. אבל כאן לא היתה תחבולה. כאן הושג האוצר בעזרת "האמת", ואני כותבת "אמת" במרכאות, כי החרוזים הושגו באמצעות הכפשתם: "ותראה כי הם שבורים, בכולם חורים, חורים". נעלבתי בשם החרוזים היפים, ולא רק בשמם. באינטואיציה שעוד לא נקרשה למילים הבנתי שהחרוזים אינם רק חרוזים; בקסם המטונימי הזה שחולש על חלומות וסיפורים החרוזים של שולמית מייצגים את שולמית עצמה או לפחות חלק מנפשה. לא אהבתי את גישת כל-האמצעים-כשרים שבה נקט החוט. למה צריך להעליב את שולמית בזמן שמשיבים לה את אוצרה?

ושנית… את השנית אני שומרת לסוף ("וטעמי עִמי," כמו שכתב סנט אקזופרי בתרגומו היפה של אריה לרנר).

איירה ולי מינצי, מתוך

איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין (לחצו להגדלה)

ולמה באמת צריך להעליב את החרוזים? למה פניה ברגשטיין העדינה (והאהובה עלי) שמה בפי החוט מילים קשות ומכוערות?

אולי כי זאת לא סתם מחרוזת, לא סתם אביזר של גנדרנות ילדותית ואימון במוטוריקה עדינה. זה עוד סיפור שבו פניה ברגשטיין נקרעת בין המחויבות העמוקה שלה לקבוצה וללאום לבין הצורך שלה בחירות פרטית ולירית של הנפש. יש סיפורים שבהם היא משיגה מעין פיוס והשלמה בין האישי הלאומי. כמו למשל בסיפור היפה המפית המשובצת: "כל הילדים אמרו שהדוגמה [שרקם עוזי] אינה יפה. יותר יפה לרקום עצים, בתים או אוטומובילים. הילדות אמרו שיותר יפה לרקום פרחים, פרפרים וציפורים. אבל עוזי לא הצטער שרקמתו לא מצאה חן בעיני הילדים, והמשיך לרקום. כי בעיניו היא היתה יפה…" והנה דווקא המפית המשובצת האינדיבידואלית, היא זו שמזינה בסופו של דבר (ולו לרגע, ובחלום) את חיילי הבריגדה היהודית, ומנצחת את החיילים הגרמנים.

יש לה לפניה ברגשטיין כישרון לירי מנצנץ וכמעט סודי לאצור קונפליקטים בחפצים יומיומיים. וגם המחרוזת הנוכחית, שהיא "קצת" (במובן, "הרבה") יותר מדי כבדה וארוכה מכילה דבר והיפוכו. זה מובלע בעדיני-עדינות אבל המתנה התמימה לכאורה של הסבתא היא גם מחרוזת סמלית, מחרוזת הביחד הלאומי: כמו ב"רד הלילה, רב שירנו" שכתב יעקב אורלנד על פי לחן חסידי: "שובי, שובי, ונסוב/ כי דרכנו אין לה סוף/ כי עוד נמשכת השרשרת/ כי לבנו לב אחד/ מעולם ועד עד/ כי עוד נמשכת השרשרת.

ריקוד הורה במחנה קיץ של השומר הצעיר

ריקוד הורה במחנה קיץ של השומר הצעיר

וכך מתברר גם מדוע זוכים החרוזים הנמלטים לקיתונות כאלה של בוז; מנקודת המבט היהודית מדובר באגוזים מקולקלים (תפוחים רקובים) וריקים, בלי החוט המחבר של המסורת הם סתם אגוזים חלולים. חיי הנצח של היהודי, טען אחד העם, אינם נמצאים בעולם הבא אלא דווקא כאן עלי אדמות; כל יהודי הוא אבר מן הגוף הנצחי של העם (חרוז בשרשרת ארוכה), וחייו לפיכך התחילו הרבה לפני הולדתו ולא יסתיימו במותו. (זה גם אחד הנושאים המרכזיים ב"ספר הדקדוק הפנימי" וכתבתי עליו לא מעט, למשל פה).

ובחזרה לחרוזים המופקרים, הם מנצלים את ההזדמנות ונמלטים. אבל במקום חיי החופש שהם מדמיינים הם נופלים ישר אל הפחת, כלומר אל המזווה של סנאי צורר שעומד לפצח אותם בשיניו.

אבל ולי מינצי (סוף סוף הגענו אליה) הבינה ללבם של החרוזים, כלומר ללבה של שולמית, כלומר ללבה של פניה ברגשטיין הסודית. מינצי הבינה שהמחרוזת כבדה וארוכה וזקנה מדי, שחסר בה קסם של דמיון. כמו שכתב דוד פרישמן בהקדמה לסיפורי אנדרסן:

וסופרינו הלא צועקים כל היום: בראו נא ילדות לילדי בני ישראל! הוסיפו נא, ולוּ רק רגע אחד, מעט קורת רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו נא את הילדות לבני ישראל, אשר נכרתה מקרבנו זה הרבה מאות שנים! למדו נא אותם תמימות והרגשה וחלם חלוֹם!"

(דוד פרישמן, התרנ"ו 1895, הטקסט המלא פה)

איירה ולי מינצי, מתוך

איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין (לחצו להגדלה)

שולמית של ולי מינצי מקבלת את החרוזים בתוך הבית, על רקע החלון. בכל חלון יש משהו מן התמונה, ועל אחת כמה וכמה החלון הזה, נטול המשקופים והכה צבעוני על לובן הדףקיר. החוט, שנראה ומתנהג כמו קו בציור, מושך את שולמית החוצה למרדף. ובעצם כמו ב"מרי פופינס" הם קופצים ביחד לתמונה, לתוך ציור פלאים שבו הכל יכול לקרות.

פניה ברגשטיין כתבה שהחרוזים התגלגלו ונעלמו. ולי מינצי פירשה "התגלגלו" במובן עברו גלגולים, מטמורפוזות; החרוזים ההרפתקנים שלה הופכים לפרפרים ולדגים, לעלי שלכת ולחיפושיות משה רבינו. (בפנטזיה של מינצי טמון אמנם גרעין ריאליסטי, היא מבוססת על חווית החיפוש, שבה רואים משהו אדום וחושבים, הו, הנה חרוז… אבל לא, זאת היתה בסך הכול חיפושית משה רבנו…)

והחוט – הוא פשוט מתנהג כמו קַו שקם לתחיה; פעם הוא נקלע לשפירית ופעם לבלון, עפיפון, ענן, יונת שלום.

החרוזים הופכים לדגים והחוט

החרוזים הופכים לדגים והחוט "נרשם" לשפירית, איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין. (לחצו להגדלה)

החרוזים כעלי שלכת, איירה ולי מינצי, מתוך

החרוזים כעלי שלכת, איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין (לחצו להגדלה)

אלכסנדר קלדר, 1960 מרצדת (מובייל)

אלכסנדר קלדר, 1960 מרצדת (מובייל)

האיורים של ולי מינצי הם בין השאר סדרת קומפוזיציות של קו וקבוצת כתמים אדומים. הקלילות ותחושת המשחק הזכירו לי את אלכסנדר קלדר. גם מצד המוביילים וגם מצד הרישומים החוטיים.

אלכסנדר קלדר, רישום תלת ממדי בחוט ברזל.

אלכסנדר קלדר, רישום תלת ממדי בחוט ברזל.

משמאל, חוט היונה של ולי מינצי, מימין, יונת השלום של פיקאסו.

משמאל, חוט היונה של ולי מינצי, מימין, יונת השלום של פיקאסו.

משמאל, הפורזץ של

משמאל, הפורזץ של "חרוזים אדומים", איירה ולי מינצי. מימין, יאיוי קוסמה, אמנית הנקודות

זאת ועוד: מינצי ממשיכה כאן (בכוונה או שלא) מסורת אגדתית שבה הנמלטים משנים את צורתם: ב"אסופיבז" של האחים גרים למשל, בורחים שני ילדים, לֶנכֶן ואסופיבז, מטַבּחית רצחנית: לֶנכֶן הופכת את אסופיבז לשיח ואת עצמה לוורד שפורח עליו. אחר כך היא הופכת אותו לכנסייה ואת עצמה לכתר שבראשה, ולבסוף היא הופכת אותו לאגם ואת עצמה לברווזה ששוחה בתוכו. ברגשטיין עצמה היתה מחוברת בטבורה לעולם האגדות והבלדות; המפית המשובצת שהוזכרה פה היא מחווה גלויה למפיות הקסם של האגדות, וב"רגבי הגליל", המבעית בסיפוריה, מטפטף דמו החם של "הגידם" על הרגבים והם מצמיחים כמו בבלדות, פרגים אדומים גדולים ולוהטים. המטמורפוזות של מינצי, הן אם כן, לגמרי ברוחה, אבל לא בגלל זה כתבתי שפניה מחייכת, אלא בגלל הסיום.

והנה הגעתי סוף סוף לדבר השני שהציק לי בסיפור: הסיום הכעיס את הילדה שהייתי. מה פירוש, "ענדה שולמית את המחרוזת היפה לצווארה ורצה בשמחה הביתה"? טוב ויפה שהחרוזים נמצאו, אבל מה עם הכובד והאורך של המחרוזת? הרי זאת היתה הבעיה מלכתחילה, עוד לפני שהחרוזים אבדו, והיא כלל לא נפתרה. אני לא שכחתי אותה, אבל פניה עצמה עין, התנהגה כלא היתה.

ואז הגיעה ולי מינצי:

סוף הסיפור, איירה ולי מינצי, מתוך

סוף הסיפור, איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין

אחרי שהחוט של מינצי משחיל את עצמו לחרוזים הוא קושר את קצותיו בקשר פרפר (לא הקשר הכי מאובטח בעולם, אפשר להתיר אותו במשיכה, וגם זה מוצא חן בעיני, אני לא אוהבת קשרים ללא מוצא). ומצד שני זה לא סתם קשר פרפר אלא פיסת פנטזיה ששרדה את המעבר למציאות, כמו כנף הברבור שנותרת לאחד הנסיכים המכושפים של ברבורי הבר, כמו אגוז הזירבל ששומרים רופרט וטרווינה לעצמם בסוף עץ השיער. "ואולי זו הסיבה," כתבה מרי דה מורגן, "שהם היו מאושרים ביחד, עד יום מותם."

אני, כמו שכתב פעם דוד אבידן, "לא שייכת לעם השייכים". אבל פניה ברגשטיין כל כך רצתה להיות שייכת ואם אפשר גם לשמור לה קצת פיוט וחלום. ואם היא משקיפה עכשיו ורואה את חוט המסורת שהתגלגל בחוט הדמיון, את הפרפר שעוזר לשולמית לשאת את משקל הלאום, היא מחייכת.
*
רציתי לכתוב עוד הרבה, על הקיץ הסתווי ועל המחווה של מינצי לאורה איתן, אבל די להפעם. תודה למגזין האינטרנטי הפנקס שבזכותו גיליתי את הספר, ומכיוון שאיורים הם ראי, תמר הוכשטטר ראתה דברים לגמרי שונים כשעמדה מולם.

*

דיוקן עצמי עם פרפר

עוד פניה ברגשטיין בעיר האושר

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב? (על המפית המשובצת)

פניה ברגשטיין והליצן

סיפור על אדמה וחושך

גן העדן האבוד של פניה ברגשטיין

וכמובן: הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

*

עוד על איורים בעיר האושר? (יש בלי סוף)

מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי המסע אל האי אולי

הזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

*

וכמעט באותו ענייןקו נקודה (בתמונה למטה) הצגת ילדים ותיקה שליוויתי אמנותית מגיעה למוזיאון תל אביב! זו הזדמנות לראות תיאטרון פשוט ופלאי, המשוחח עם עולם האנימציה. קו ונקודה קמים לחיים, משחקים, בונים, הורסים ומתפייסים, פוגשים חתול וארנב מרובעים ומשולשים, חולמים ומסיימים בנשף ריקודים. בליווי מוסיקה מקורית ו(כמעט) ללא מילים.

ההצגות בשבתות ה-7.3, ה-17.4, וה-2.5, בשעה 11:00 באולם קאופמן.
כרטיסים בקופת המוזיאון: טל. 03 6077020

מתוך

מתוך "קו נקודה"

Read Full Post »

אחד הדברים המדהימים בספר [התצלומים של אלכס ליבק] הוא הנוכחות המסיבית של הדגל, דגל ישראל: לא רק כשהוא תלוי ברחובות – את זה הרי רואים כל הזמן – אלא בצמוד לגופם של אנשים, על הגב, על הראש, על החזה, אפילו על צווארו של פודל החוצה את הרחוב, ובתפקידים שונים: כחולצה, כחצאית, כצעיף, כשמיכה, כסוכך. זו לא רק אמירה ברורה על מה שפרטי ומה שלאומי כשני צדדים של אותו מטבע. יותר משהדגל הוא אביזר שימושי לכל דבר ועניין, נדמה שכאן הוא נהפך לטלאי, ניסיון עילג להסתיר תפרים גסים של זהות מודבקת, או תחבושת על פצע שאינו חדל לדמם.

שירה סתיו, הארץ

קבלתי חינוך ציוני. על פי מסורת משפחתית שהנהיג אבי היה עלי לקרוא פיסקה ממגילת העצמאות בסוף כל ארוחת שבת, והוא היה מסביר ומפרש. "היה עלי" כי לא הייתי חולמת להמציא טקס כזה בעצמי, ומצד שני לא התנגדתי בשעתו. לא ידעתי כמה זה מוזר, ובסוף כיתה א' זה קצת מחמיא כשמפקידים בידייך טקסט של גדולים. טקסי יום שישי לא היו רק תעמולה ואינדוקטרינציה (גם, גם) אלא ניסיון כן של אבי לשתף אותנו בדבר הכי יקר ופנימי שלו. איך תופסת מגילת העצמאות את המקום הכי יקר ופנימי של מישהו, זה נושא בפני עצמו. לא אכנס אליו פה, רק אזכיר אולי ששנים רבות לאחר מכן, כשבקשתי לראיין אותו על ילדותו, אבי תיכף אמר: "אני רק זוכר שהייתי חושב איך העם הקטן הזה, מה הוא עשה ובנה… כן, אני זוכר שזאת היתה מין מנטרה שחזרתי עליה בכל מיני צורות."

*

הכחול הראשון

ובהמשך לכל זה – הספר הראשון שקבלתי מאבי היה "יגאל ואוניית הזהב", או "הגדת ישראל" כפי שהוא מוגדר בכותרת הפנימית. מדובר בלקט שירים, סיפורים והגיגים ליום העצמאות בעריכת רפאל ספורטה (כולל שיר של דליה רביקוביץ', על הילד יצחק שמפליג למדינת ישראל, ומכיוון שהוא ממהר לחוג בה את השבת, הוא רותם לוויתן לספינתו). רבים מן הטקסטים נכתבו בידי ספורטה עצמו, כשהמוסיקליות והקלילות הטבעית שלו חותרות בלי משים תחת הנוקשות החינוכית. ובדיעבד, בגלל מאגרי התום שהתרוקנו, גם הודפות אותה אל גבול הפרודיה.

אני עדיין זוכרת את המפגש עם כמה מהטקסטים; עם "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין למשל, או עם שיר הדגל:

מתוך "יגאל ואוניית הזהב" מאת ובעריכת רפאל ספורטה, איירה איזה

מתוך "יגאל ואוניית הזהב" מאת ובעריכת רפאל ספורטה, איירה איזה

השיר שינה את הדגל. הוא עבר איכשהו מדו ממד לתלת ממד בזכות הדברים שראו דרכו. אבל העיקר היה בצבעים. תמיד אהבתי צבעים (כתבתי על זה בלי סוף, בכל מיני הקשרים, מהצבעים של כלבי אשמורת, ועד לאדום של רוחיר ון דר ויידן ואינגמר ברגמן, לכחול הוא צבע שערך הצהוב של שוויטרס, למנסרה השחורה של ינאי פרי, ועוד). השיר הקטן של ספורטה הוא מעין מסה מחורזת לגיל הרך על צבעי הדגל.

*

הכחול השני והשלישי

נזכרתי בשיר אי אז בשנות השמונים, בדרך למפגש אמנות בינתחומית שנערך בתל חי. נסעתי בטרמפים, ובכניסה לקריית שמונה על ארבעה תרנים גבוהים, התנוססו דגלים מוכָּרים-מוזרים: הכל היה רגיל, למעט הכחול שהוחלף בוורוד. זאת היתה מחאתה של האמנית רחל גלעדי על כך שבכוונה או לא ("לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת," אומרים הג'וקים של נורית זרחי) הוזמנו רק אמנים גברים לקחת חלק במפגש.

רחל גלעדי, הדגל, מוטות פלדה ומשי, 1983

רחל גלעדי, הדגל, מוטות פלדה ומשי, 1983

יש אומרים שהעבודה התיישנה. ייתכן. אבל רגע לפני שהטאבואים קרסו זה היה מפתיע, הנשיות הפתאומית של הדגל הלאומי, וגם מצחיק ומעורר מחשבה. הכחול כבר לא היה של געגועים ו"הר במרחקים" אלא של מגדר; ועוד בדרך לתל חי עם האריה השואג של טרומפלדור. (ואגב, רחל גלעדי גדלה במאה שערים וההיפוך שלה ממשיך ומתגלגל אחורה עד לטלית ששימשה השראה לדגל).

עשרים שנה לאחר מכן נפוצו בבתי הקפה שקיות סוכר של "שוגארט" שעליהן הודפסו תמונות וביוגרפיות קצרצרות של אישים בתולדות הציונות. המיצגנית הדס גרטמן שלחה לי את הרשימה. זה היה חלק מעבודה בשם "סוכר ציוני", וזו גם היא שצבעה את השמות, לא נגעתי.

1. יוסף טרומפלדור, 2. מנחם אוסישקין, 3. משה מונטיפיורי, 4. בנימין זאב הרצל, 5. צ'רלס וינגייט, 6. מאיר דיזינגוף, 7. א.ד. גורדון, 8. אלכסנדר זיד, 9. פנחס רוטנברג, 10. חיים נחמן ביאליק, 11. נפתלי הרץ אימבר, 12. אחד העם (אשר גינצבורג), 13. אהרון אהרונסון, 14. אליעזר בן יהודה, 15. מקס נורדאו, 16. אברהם יצחק הכהן קוק, 17. לורד ארתור ג'יימס בלפור, 18. צבי הרמן שפירא, 19. יהודה לייב פינסקר, 20. יצחק בן צבי, 21. אלברט איינשטיין, 22. חיים וייצמן, 23. יהושע חנקין, 24. ברל כצנלסון, 25. זאב ז'בוטינסקי, 26. שאול טשרניחובסקי, 27. אליהו בדש, 28. נחום סוקולוב, 29. אדמונד רוטשילד, 30. מרטין בובר, 31. דוד בן גוריון, 32. אליהו גולומב, 33. הנרייטה סאלד

אבות הציונות, איינשטיין על שקית סוכר

אבות הציונות, איינשטיין על שקית סוכר

.

הכחול הרביעי

בשנה שעברה מחה הרקדן אשר לב, יליד נצרת עילית, על מנשר גזעני שפרסם ראש העיר. לב שתה חלב כחול והקיא אותו תוך כדי הקראת – ובעצם "הַנְאָמָת" המנשר, הוא הפך אותו לנאום. הופעת אורח של ראש העיר ואנשיו הפכה את הפעולה המושגית המעט אוטיסטית לתיעוד כמעט מצחיק (לולא הוא היה כל כך ריאליסטי) של המצב. ובפרפרזה על פאול צלאן "חָלָב כחול שֶׁל גזענות אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים".

.

כחול זקן

ולסיום אלכס ליבק. דגלים מימי ההתנתקות. הכחול הוא בעצם כתום (כמו במילותיו האלמותיות של שדרן הספורט ניסים קיוויתי, ששועי תמיד מצטט: "לצופים בשחור-לבן – הפועל באדום"). אבל לא רק בגלל זה בחרתי בתצלום, וגם לא בגלל החושך, הצפיפות, האשפה, החד-פעמיות של הדגלים והזיקה בין פסיהם לפסי המחסום. הכול כל כך גס ואלים ופתאום דיוק: במקרה או שלא – מה שנותר מהמגן דוד הופך לזקנקן המחודד של המפגין (המתנחל).

צילם, אלכס ליבק

צילם, אלכס ליבק

*

עוד על הציונות של ילדותי

על שמלת השבת של חנה'לה, אם לא אונס שהושתק אז מה? 

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין

פוליאנה ואני

וגם הבדיחה היתה עלי (על "הגבעה" של רועי אסף)

*

*

Read Full Post »

אז ככה, "הגבעה" של רועי אסף היתה העבודה הטובה ביותר בהרמת מסך 2012 (וידוי נאות – ראיתי רק שלוש תוכניות מתוך ארבע). היא תעלה מחדש ב28 לדצמבר במסגרת ערב שלם של עבודותיו.

רשומה עתירת ספוילרים. עדיף לקרוא אחרי הצפייה כדי לשמור על טריות.

*

מכבי בסרביה 1931

מכבי הצעיר, בסרביה 1931

זה מתחיל במארש "צה"ל צועד" בניצוחו של אל"מ גרציאני, כפי שכתוב בתכנייה. שני גברים צעירים רוקדים בקדמת הבמה ואחד עומד בצד ובעומק, ספק מתבונן ספק ניצב בדום מתוח. הגברים מזוקנים קלות. לָעומד צמה ארוכה. הריקוד מורכב מפיסות של ריקודי עם וטקסי חג ומסכת. פה ושם משתרבבת לה תנועה זרה, גירוד תחת נניח, שמוחצן ומוקפץ אף הוא בקצב המארש. ביחד, תמיד ביחד. אין אֶרֶס בכוריאוגרפיה; היא מפלרטטת עם הפרודיה בלי לחצות את הקו. הנעורים, הנופך ההומואירוטי, הבגדים הלא-צבאיים בעליל – חולצות טריקו ומכנסי בד בצבעים פסטליים; צהוב, ירוק, כחול, אדום, ורוד, אפור – שומרים על חן וחום.

כשהמארש מסתיים "העומד" נופל. לא "מתעלף" אלא נופל קדימה זקוף ונוקשה כמו חייל בדיל. הרוקדים חשים אליו ומספיקים לאחוז בו לפני שהוא פוגע בבמה.

עדי נס (מתוך סדרת החיילים)

עדי נס (מתוך סדרת החיילים)

.

כל כך קל להגחיך את מילון הגוף הציוני אבל רועי אסף לא נופל למלכודת. הוא פשוט מראה את התרוקנותן של המחוות. באמצע הצחוק של "צה"ל צועד" נזכרתי פתאום בגועל של הדאדאיסטים מן השפה שהושחתה על ידי הפוליטיקאים והעיתונאים הגרמנים:

"שאיפות התפשטות טריטוריאליות, שוביניזם, לאומנות ותוקפנות תוארו במילים 'מכובסות' כצורך בביטחון, כאהבת המולדת (ארץ האבות), כזכות טבעית, כצדק וכו'. השפה הפכה צבועה, מתחסדת, שיקרית. הוגו באלנגעל ממנה והחליט להרוס אותה. אבל איך יכול אדם בוגר, קורא, כותב ומדבר, להרוס שפה?" – שואל עתי ציטרון בקולה של המילה.

בשירת הג'יבריש המצחיקה-מסתורית שהמציא באל, במילים המשוחררות ממשמעות שדקלם בכובד ראש:

gadji beri bimba glandridi laula lonni cadori – וכן הלאה.
וגם רועי אסף בדרכו, מפרק את הטקסים והמחולות למין ג'יבריש ציוני.

את "הנער" הזה שעומד ללא נוע ולפתע פתאום קורס לו בעומק הבמה, אני זוכרת ממגש הכסף:

דֹּם הַשְׁנַיִם יִגְּשׁוּ/ וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ./ וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.// אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,/ וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים,/ יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף/ שֶׁעָלָיו לָך נִתְּנָה מְדִינַת הַיְהוּדִים.// כָּךְ יֹאמְרוּ וְנָפְלוּ לְרַגְלָה עוֹטְפֵי צֵל,/ וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל…"

הנער הזה הוא המת החי שנשאר איתנו. "הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כָּאן / הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת" כתב אלתרמן בשיר אחר. זה נשמע קצת מקברי כשאני כותבת, אבל זה היה הרבה לפני עידן הזומבים, המתים עוד לא ידעו שהם מתים, הם המשיכו לרוץ על אדי התום והתעמולה וחוסר המודעות והביחד, הרבה אחרי שהם עברו את הצוק.

בעבודת הוידאו הסטטית (בתמונה למטה) של ארז ישראלי הם חלק מפירמידה אנושית, מגן דוד מ"אתלטים" ו"גופות". אם תשלימו את המגן דוד בדמיונכם תבינו שהאתלטים גם עומדים על גופות (והמשולש התחתון בכלל "קבור" באדמה), זה נותן להם יציבות.

.

ארז ישראלי, מגן דוד. עבודת וידאו סטאטית

ארז ישראלי, מגן דוד. עבודת וידאו סטאטית. אתלטים וגופות. מטבע הדברים וכוח הכבידה המגן דוד קטום. השפיץ התחתון כמו קבור באדמה

.

המגן דוד של ישראלי כמו הגבעה, נוצר בדיעבד, במבט לאחור. ובכך מסתיים הדמיון. ארז ישראלי חזיתי ומצלצל. רועי אסף הרבה יותר אגבי ומלא חיים.

ובחזרה לגבעה: המארש מתחלף בצלילי גבעת התחמושת פס הקול של מלחמת ששת הימים. התפכחות מוגנבת רק אחר כך, דרך I started a joke קינת הפופ הנוסטלגית של הבי ג'יז:

I started a joke, which started the whole world crying
But I didn't see that the joke was on me, oh no

Til I finally died, which started the whole world living
Oh, if I'd only seen that the joke was on me

המת החי והלוחם מתחלף במֵת מונפש בעל כורחו, שגם הוא בתורו הופך לסתם גופה, משקולת שמפריעה לבריחה. הגבעה היא כרוניקה של התפכחות והתפרקות. תמונת הסיום מזכירה את תמונת הפתיחה. בשתיהן יש דמות שמתבוננת בשתיים האחרות כמו ב"לפני ואחרי" עגום: בתמונת הפתיחה יש סולידריות ותקווה ואופק שאליו נושאים עיניים. בתמונת הסיום יש דמות שנמלטת מגופה ודמות שעומדת בגבה לקהל, מתבוננת אחורה לָעבר, לצלילי תרועת אשכבה.

איפה טמון הקסם של הגבעה? אולי בתחושה שרועי אסף מבטא – לא פחות ולא יותר ממה שהוא מרגיש. זה קשור גם ליכולת שלו להתבונן בלי להתנכר (שלא כמו הרשע מההגדה של פסח ששואל "מה העבודה הזאת לכם?" לכם ולא לו), וגם לחיוניות וחן. אני כבר לא זוכרת אם זה היה פשנל או אמרגן מיתולוגי אחר שניסה לזקק פעם את הנוסחה המנצחת: אם בהתחלה צוחקים ובסוף בוכים, זה שלאגר (להיט).

.

מתוך "הגבעה" מאת רועי אסף

מתוך "הגבעה" מאת רועי אסף, צילם גדי דגון

*

הגבעה, מאת רועי אסף: רקדנים שותפים ליצירה – יגאל פורמן, שלומי ביטון, רועי אסף (כולם מצוינים, מ. ב.), פסקול ותלבושות – רועי אסף, עריכה מוסיקלית ומוסיקה מקורית – שלומי ביטון, ניהול חזרות – מלני ברסון, תודה מיוחדת לרונית זיו

***

עוד על המילון הציוני

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

סיפור על אדמה וחושך

פוליאנה ואני (והחלום הציוני)

*

עוד על תיאטרון מחול

פינה באוש – הסוד

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר

על דגי זהב של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

וכן הלאה

*

ועוד שלוש הודעות:

היום בין אחת לשתיים בלילה, אני מתארחת בגל"צ ב"ציפורי לילה מתפייטות" עם דורי מנור ושרהלה בן אשר. והנה גם הלינק – התוכנית מתחילה בחצות, אני מצטרפת רק בשעה השנייה.

"הַשָּׁעוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁל סִינְדֶרֶלָה עָבְרוּ שָׂם לְמַטָּה בַּמִּטְבָּח. / הָיְתָה לָהּ חֵרוּת הַדַּעַת / אִם נֹאמַר אֶת זֶה כָּךְ" (דליה רביקוביץ, סינדרלה במטבח). נפליג ב"ציפורי לילה מתפייטות" הרחק הרחק מכאן – אל עולם של לכלוכיות ושל נסיכים, של זאבים רעים ושל פיות טובות. נשוח על האחים גרים ועל שארל פרוֹ, וגם על שלל אגדות ספרותיות – הנס כריסטיאן אנדרסן, אוסקר ויילד, את"א הופמן… בשעה השנייה נהרהר על משמעותן של האגדות בחיינו בסיועה של האמנית והסופרת מרית בן ישראל (סיפורים יכולים להציל). גלצ, יום ב', 12-2 ואח"כ ברשת.

*

בשבוע שעבר חזרתי לפסטיבל ריקודי חדר אחרי שנים רבות. זה היה בשעתו הארדקור כתב תנועה ומאז התרחב והתגוון ועדיין נותר מחובר בחבל טבור ארוך. את הכנס המרתק כבר החמצתם למרבה הצער, אבל השאר יירקד גם בירושלים. אם הייתי צריכה לבחור ערב אחד הייתי בוחרת כנראה ביום רביעי, בזכות עמוס חץ שהיום בגיל 79 הוא רוקד נפלא מתמיד, ובזכות "מחווה לטובע" המחווה של שלי פלמון (גילוי נאות, היתה פעם תלמידה שלי אבל זה לא משנה) ל"גלגול" של קפקא.

ריקודי-חדר-איפלייר

ואת המופע הבא לא ראיתי, אבל אני הולכת לראות:

NAV

Read Full Post »

הסיפור הזוועתי מהמקראה

"רגבי הגליל" הוא סיפור כל כך משונה ומטריד שלא ייחסתי אותו כלל לפניה ברגשטיין. זכרתי אותו כסיפור הזוועתי מהמקראה, כי שם, באחת המקראות של בית הספר היסודי, נתקלתי בו לראשונה.

מעשה בשני "אחים" – שחור-לחי ושחום-אף, שני רגבים עקשנים ומשתמטים שאינם מוכנים להיחרש כשאר הרגבים. בכל פעם שהמחרשה מתקרבת אליהם הם נאחזים זה בזה בכוח רב כל כך עד שהם מתקשחים כמו סלע. הפַלָח הזועף נאלץ לעקוף אותם והסכין רק שורטת את אפם.
לילה אחד כשכל הרגבים שקועים בשינה ניעור שחור-לחי מחלום מתוק שבו נלחם בגבורה ויכל להמון מחרשות שעטו עליו להופכו. הוא מביט סביבו בשמחה ובסקרנות. כל העולם ישן ורק הוא ער. הוא מרגיש לגמרי בטוח, מי יבוא לחרוש בשעה כזאת. ואז הוא רואה צל אדם מהלך על פני השדה, אדם עם רובה ורק יד אחת, והוא שומע את הגידם ממלמל לעצמו: "על כל שעל נגן, על כל רגב פורה. לא נמסור, לא ניסוג. נחרוש ונשמור, נזרע וננטור, נקצור ונגן. כל רגב. כל רגב."
למחרת בבוקר שחור-לחי מספר לאחיו על החיזיון, והם מחליטים להיחרש כמו שאר הרגבים, גם אם זה יכאב. עד מהרה מופיע הפַלָח הגידם ומכוון את הפרדות אל שני האחים. "ודאי אוהב הוא סדר וקו תלם ישר," אומרים הרגבים האחרים זה לזה, "אך הפעם יוכרח לוותר."
אפילו סכין המחרשה מהססת למראה האחים, אבל הם מפתיעים אותה: הם קורצים זה לזה ובקפיצה נועזת מזנקים על הסכין ומתהפכים בעצמם. זה אפילו לא כואב. הרגבים האחרים מתרשמים מהדוגמא: "אחים רגבים," נואם אחד מהם, "האומנם יכבד ממנו לעשות את אשר עשו שני אלה? והן אנו זריזים מהם שבעתיים." וכולם נענים לקריאה.
כעבור כמה חודשים, כשהשדה מתכסה בשיבולים ירוקות, נשמעות יריות וקולות זעקה. השיבולים נבהלות ורוצות לברוח מהגליל ומהשונאים המתנפלים להשמידן. ומי משתיק אותן אם לא שחום-אף. הגידם, הוא אומר, נלחם למען כולם, "האומנם תאמרנה לברוח, שיבולים ירוקות? ולאחר הקרב ישוב הגיבור הגידם וימצא את שדהו עזוב, ריק?" השיבולים המבוישות חוזרות בן, והאחים נשארים ערים כל הלילה ומרגיעים אותן בסיפורי אגדות נפלאים על קמת זהב ושירת גרנות. ואחרי שהן סוף סוף נרדמות והיריות משתתקות, מגיעות לשדה האלונקות עם גופות הפצועים וביניהם הגידם. והאחים יודעים: "הוא לא נסוג. הוא הגן. עד הסוף." טיפות גדולות וחמות של דמו מטפטפות עליהם ומאז הם מצמיחים כל שנה פרגים אדומים. ו"שנה-שנה קוטפים ילדים את הפרחים היפים ומניחים אותם על קברו של יוסף הגידם וחבריו, מתנתם ותודתם של שחום-אף ושחור-לחי."

טרומפלדור חורש

*

התלם והמוות

לא קשה לדמיין איך בא הסיפור לעולם: מישהו, עורך או מחנך, פנה לפַניה ברגשטיין והזמין ממנה סיפור לי"א באדר, יום תל חי. פַניה החביבה והנוחה לרַצות סיפקה את הסחורה. לכאורה – סיפור "מטעם", תעמולה טהורה, אתוס "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח" [חרב]. כך הוא נכנס למקראה, וגם העורך הנעלם של "חרוזים אדומים" כלל אותו בקובץ, ועוד כסיפור אחרון מסכם שכמו משקיף לאחור על כל השאר. אלא שהתעמולה פגומה מיסודה. "רגבי הגליל" הוא סיפור גס ומוגזם ומתריס וחותר נגד עצמו.
למה אני אומרת גס – בגלל התפרים הגלויים, הכל מוטח בפרצוף, גם הטקסט וגם הסבטקסט. וזה גם מה שעושה אותו כל כך מעניין. מדובר בסיפור מזעזע על הליכה בתלם, על עקדה עצמית ופולחן מוות. ובאופן לא מפתיע אצל פניה ברגשטיין התלם והמוות מתלכדים.

 

*

ברכת האב

ונתחיל בתלם – המהפך מסרבנות לקונפורמיזם הוא פתאומי ומוחלט: הגידם משעין את ידו העייפה על שני הרגבים "ויהי מגעו כלטיפה, כברכת אב לילדיו הקטנים", ומיד חדל שחור-לחי לחלום שהוא נלחם בהמוני מחרשות, חלום פנטסטי וקומי ביסודו – ככה זה כשיצור זעיר גובר על מפלצות ענקיות – ומתחיל לחלום שהוא מכוסה שיבולים. הסיסמא שהגידם מדקלם: "על כל שעל נגן, על כל רגב פורה. לא נמסור, לא ניסוג. נחרוש ונשמור, נזרע וננטור, נקצור ונגן. כל רגב. כל רגב", נחתמת בלטיפה. "ברכת אב" קוראת לזה פניה, לשטיפת המוח הזאת.

*

הלאמת הלילה

זה לא מקרה שהמהפך קורה בלילה. הלילה הוא פרטי בדרך כלל. הוא שקט וחופשי מססמאות, ושחור-לחי אמנם מרגיש שמח ומוגן עד שמגיע הגידם.
ב"המפית המשובצת" איפשרה פניה לעוזי להוכיח שהחריגוּת שלו יכול לתרום למאבק המשותף. או ליתר דיוק – היא איפשרה לו לפחות לחלום על זה, לפנטז על שלום בין הפרטי לציבורי. ב"רגבי הגליל" גם הלילה מולאם. חלומות פרטיים מוחרמים ומוחלפים בחלומות "ראויים". התלם צריך להיות ישר. והאחים מ"רגבי הגליל" לא סתם הולכים בתלם, הם חלק ממנו, הם מגש הכסף שעליו צומחות השיבולים.

חסל סדר ילדים שחיים את חלומם: רחלי הסקרנית (מהסיפור "רחלי"), עמוס (מהסיפור "עמוס") שמשקה את הפרחים בניגוד להוראות, אילנה (מהסיפור "אילנה") שמצליחה להציל את הגן הישן שלה, וכמובן עוזי (מ"המפית המשובצת"). גם פניה ברגשטיין נטשה אותם, לטובת הגידם שאוהב "סדר וקו תלם ישר".

*

עקדה קולקטיבית

במהפך הזה יש משהו מופרע (בלשון המעטה). לא די שהאחים מסתערים על הסכין, הם קורצים זה לזה בעליזות. ואז רגב שלישי פונה לחבריו בנאום קצר שלא היה מבייש את אלעזר בן יאיר  מנהיג קנאי-מצדה, ומדרבן אותם להתאבדות המונית, המתוארת מיד אחר כך במין התעלות משונה: "והנה כל הרגבים בשדה קופצים ועולים על סכין המחרשה, מתהפכים ונחים ופניהם אל השמש" (שמש העמים הסטלין-סוציאליסטית כנראה, השלובה בתקומה הלאומית). ואל תגידו לי שרגבים לא מתים. תמונת המוני הרגבים-ילדים שקופצים על סכינו של האב (הגידם) במין סצנת עקדה קיל-ביל'ית היא מבעיתה. אני זוכרת כמה הזדעזעתי בתור ילדה: מה, זה מה שהם מצפים ממני? "באותו לילה נחרשה חלקת שדה גדולה גדולה," מסכמת פַניה, "ויד הגידם לא רפתה."

*

גיבור-קורבן

היד החסרה של טרומפלדור רק מעצימה את הילתו, כמו רגלו החסרה של חייל הבדיל. טרומפלדור הוא גיבור-קורבן, צירוף קטלני במיוחד, גם ביום וגם בחלום הלילה. הסכין שחתך בבשרו חנך אותו כמנהיג.

*

הבלדה והאופיום (להמונים)

עמידתם של גיבורי הבלדה אל מול גורלם היא עמידה אחרונה והמסך יורד על סיפור המעשה ירידה חדה ומהירה בלי לתת סיפק לנפשות הפועלות להתמודד עם הגְזָר …  ובתוך מעבה זה, עולה ובוקעת מן הבלדה שירת כוחם ונצחם של האהבה, של האומן, של הרעוּת והחובה והנדר.

(ההדגשה שלי. מתוך ההקדמה של נתן אלתרמן ל"בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד" בתרגומו.)

וכמה מילים על הסוף הטרגי שאליו מודבק מעין זנב של בלדה. הגידם אינו חוזר כפי שהבטיח שחום-אף. כלומר הוא עובר שם לרגע, בדרך לבית הקברות ומטפטף את דמו החם על הרגבים, ומאז ועד היום הם מצמיחים פרגים אדומים גדולים ולוהטים.
הפרחים הם מורשת הבלדה; בדרך כלל – צומחים שושנים מקברן של נשים וסרפדים מקברם של גברים. דמו של טרומפלדור לא מצמיח סרפדים. זה מר וצורב מדי. וגם לא כלניות למשל, או כל פרח אדום חיובי (דם-המכבים כבר תפוסים). טרומפלדור מצמיח פרגים, המקושרים לסם, אופיום (להמונים).

פרגי אופיום

*

פולחן המוות

והסיפור לא תם. הילדים שקוטפים את הפרגים כל שנה ומניחים אותם על הקבר, כאילו קוטפים את הפצוע בכל פעם מחדש ומובילים אותו לקבר, כלומר משחזרים את המוות ומנציחים אותו במין טקס עודף ומיותר. הפרחים הלא צמחו מדמו, למה צריך לשוב ולקטוף אותם – כלומר להרוג אותם ולהניח על קברו? זה רק מהדק את הזיקה בין אדמת השדה לאדמת הקבר, ובעצם מחליף אותן זו בזו. אם זה היה סרט זה היה זה "ראי האדמה כי היינו בזבזנים" פוגש את "הנה מוטלות גופותינו".

אין לי מושג באיזו שנה נכתב הסיפור הזה, ובאיזה נסיבות. יכול להיות שאירוע היסטורי חיצוני תרם למורבידיות של פניה ברגשטיין, אבל אני נוטה להאמין שלא קרה שום דבר מלבד עייפות מצטברת וכעס על חוסר מוצא. אלימות כזאת היא נדירה (עד כדי חד-פעמית) אצל פניה העדינה. את המלחמה עם האויב היא דוחקת כהרגלה אל מאחורי הקלעים. אנו חוזים רק בתוצאותיה כמו בטרגדיה יוונית. הסצנה הרצחנית של הסיפור קורית דווקא בין הגיבורים לבין עצמם, כלומר בין עצמם לבין סכין המחרשה וקו התלם. כמה כעס והתרסה הוא מפיק מפַניה, הוויתור הכפוי על החלום, על הנשמה הפרטית.

ואם נחזור לרגע לסיפור הפותח את "חרוזים אדומים" – "מעשה בדג זהב ובציפור כנף" – שני הסיפורים מסתיימים בתודה:

בסיפור הראשון הציפורים מזמרות לילדים בתודה על החופש, על השחרור מן הכלוב: "ישב הילד על שפת הנחל ואחיו הקטן על ברכיו, וכל דגי הנחל יוצאים לפניהם במחולות, וכל צפורי הכנף מתעופפות מעל ראשיהם ושרות-שיריהן בתודה."

ובאחרון הילדים מניחים פרחי תודה על המוות, על ההקרבה: "שנה-שנה קוטפים ילדים את הפרחים היפים ומנחים אותם על קברו של יוסף הגידם וחבריו, מתנתם ותודתם של שחום-אף ושחור-לחי."

עוד על פניה ברגשטיין

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב? (על המפית המשובצת)

פניה ברגשטיין והליצן

גן העדן האבוד של פניה ברגשטיין (על מעשה בדג זהב ובציפור כנף)

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב  

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב

עוד טרומפלדור, קטן  – על חייל הבדיל של אנדרסן

*

עוד סיפורים מהמקראה:

סיפור ליום השואה

צדיקים אינם מאמינים בדם – על שלוש מתנות של י. ל. פרץ (הפורנוגרפי)

הוי, אילו… על שלוש אחיות של ש"י עגנון (הנפלא והעמוק והאירוני)

*

Read Full Post »

רשימה ראשונה מתוך שתיים (או יותר).

המפית המשובצת

לפעמים אני מתפלאת כמה פניה ברגשטיין נוגעת ללבי. הגיבורים שלה אינם חתרניים כמו גילגי או אוונגרדיים כמו פצפונת, אין לה את העוצמה הלירית של קדיה מולודובסקי או של אנדרסן. פניה היא ילדה טובה ואישה טובה, רתומה-עד-כדי-תעמולה למפעל הציוני. היא לא מנסה להפוך ולפרוץ. היא נושאת בעול ומחנכת – מחסום כפול עד כדי בלתי עביר בשבילי. אז מה יש בסיפורים שלה שגובר על כל ההסתייגויות? האם זו היושרה והצניעות שנוגסות בתעמולה? או שמא אגדות העם והבלדות שמאכלסות כמו רוחות רפאים שקופות את סיפורי הקיבוץ והתקומה? או שמא…

 
בסיפור "המפית המשובצת" (מתוך הקובץ "חרוזים אדומים") רוקם עוזי מפית משובצת בשלל צבעים ושולח אותה לדודו האהוב יעקב "ולכל החיילים היהודים, וליתר החיילים הטובים שנלחמים נגד היטלר." מדובר ב"מפית-פלא": מניחים אצבע על אחת המשבצות ומיד צצים עליה מאכלים אהובים מאותו צבע: המשבצת הירוקה מספקת חסה וזיתים ומלפפונים וענבים ותפוחים ואגסים, והצהובה –תפוחי זהב ואשכוליות וחביתות ועוגות, וכן הלאה. בפינת המפית רוקם עוזי את שמו. ואם הדוד ישים את אצבעו על השם, הוא חושב, גם הוא, עוזי "יופיע פתאום ויראה את המלחמה!" (ספוילר: הוא לא רק רואה, הוא גם מנצח אותה בעזרת המפית שרקם).

"המפית המשובצת" של סופי קאל (פרט) מתוך השבוע הכרומאטי שבו אכלה כל יום ארוחה בצבע אחר. היום הירוק, הכתום והלבן, וקצה היום הסגול והאדום.

"המפית המשובצת" היא מחווה גלויה לכל אותם חפצי פלא אגדתיים, ממפיות שהאכילו רעבים ועד אַלות שקפצו לפי פקודה וחבטו ברשעים. אבל יש משהו עדין ועמוק במגע של פניה במעשיות. היא מתחברת כמדומה, אל המקור, אל המחסור והמצוקה שהולידו את הקסם, וממנו היא מצמיחה גירסה חדשה ואישית של החפץ.
אז במה נשתנתה המפית של פניה ממפית ערכי-את-עצמך סטנדרטית של האחים גרים?

ראשית, בניגוד למפיות הארכיטיפיות ההן, המפית המשובצת היא ריאליסטית, יש לה צד אחורי.

לרוב עבודות האמנות והאומנות אין "אחורי קלעים". הציור והפסל מציגים רק את התוצאה הסופית, בזמן שהריקמה משמרת את הדרך, את העמל ואת ה"מחיר". עוזי מאד אוהב את הריקמה שלו אבל הוא לא מרוצה מהחוטים המסוכסכים והקשרים בצד האחורי של המפית. כל מי שרקם (גם כילד וגם כמבוגר) מכיר את התהייה הזאת על הכיעור שנוצר בד בבד עם היופי ושמחובר אליו כמו צל. תהייה קטנה ומציקה כמו אבן בנעל שהיא קצה-קצהָ של תהייה גדולה וקיומית. והנה, דווקא הצד המכוער והשנוא הוא שעוזר לו לעוזי לנצח את האויב: כשהוא מניח את אצבעו על האדום המקושקש נופלת אש על הטנקים המפחידים. כשהוא שם את אצבעו על אחורי הצהוב פורצת סופת חול מסמאת, הלובן המסוכסך מזַמן עננים שמבלבלים את מטוסי האויב, ובעזרת התכלת המקושקשת הוא מציף את המדבר באגם כחול שמכסה על ההרס והמתים. מבחינה זו הסיפור קרוב דווקא לאגדות כמו זאת שבה האל מוכיח לדוד המלך שגם ליצורים בלתי נחוצים לכאורה, כמו צרעה או עכביש, יש תכלית. עוזי מוצא או ממציא הצדקה ילדותית-אגדתית לקיומו של הכיעור.

שנית, זו מפית משובצת, כלומר מופשטת, אמנותית: יש כללים נוקשים לשימוש בה, אבל גם אלמנט של משחק ובחירה. המפית של עוזי היא מעין לוח משחק. במובנים אחרים היא מקדימה ומבשרת את הארוחות הצבעוניות (בתמונה למעלה) של סופי קאל, וכפילתה הדמיונית מריה טרנר.  

ושלישית – וכאן אנחנו מתרחקים עוד יותר מעולם המעשייה – המפית המשובצת מבטאת גם קונפליקט פנימי.
מצד אחד, הבחירה במשבצות היא לגמרי אינדיבידואלית:

כל הילדים אמרו שהדוגמה אינה יפה. יותר יפה לרקום עצים, בתים או אוטומובילים. הילדות אמרו שיותר יפה לרקום פרחים, פרפרים וציפורים. אבל עוזי לא הצטער שרקמתו לא מצאה חן בעיני הילדים, והמשיך לרקום. כי בעיניו היא היתה יפה… (מתוך "המפית המשובצת" מאת פניה ברגשטיין)

זאת ועוד: עוזי מתחיל לרקום את המפית מיוזמתו, בלי קשר למבצע "שי לחייל לכבוד החג", זוהי מפית אוטוביוגרפית שטעונה בפיסות מחייו: האדום למשל, מייצג את העגבניה, ואת שמש הבוקר, ואת הסרט של דליה, ואת הדגל של אחד במאי, ואת החולצה האדומה היפה של אמא, וכן הלאה.
אלא שאז אנחנו מגיעים לשתי המשבצות האחרונות, הלבנה והתכולה, ואחרי שברגשטיין מונה את האסוציאציות של עוזי (הלבן הוא בין השאר כמו דף המחברת לפני הציור, והתכלת הוא כעיני אחותו התינוקת) היא מסכמת: "ושתי המשבצות זו על יד זו דמו לדגל קטן ויפה שמניפים בימי החג."

ולבסוף: כשמתרחקים עוד צעד ומשקיפים על המפית כולה היא הופכת במין דיזולב קולנועי לנוף המשובץ של עמק יזרעאל, שבו (בקיבוץ גבת) גם חיה הסופרת. הזיקה בין המפית לעמק אינה מוצהרת בסיפור, אבל בין אם זה מובן מאליו, ובין אם לא מודע – המפית המשובצת היא מפית הטלאים של אדמת המולדת, מפית השדות ו"מרבדי הגנים" של העמק, והיא לא רק מזינה את כוחותינו, היא גם מנצחת את החיילים הרעים של היטלר.
אבל זוהי גם למרבה הפלא המפית של האמנות והאינדיבידואליות שמזינה את החיילים הטובים ושגוברת על האויב.

עמק יזרעאל

חלומה של פניה
בהטמעה הזאת של הפרטי והלאומי, או יותר נכון, בגיוס של האינדיבידואלי לטובת הלאומי, נמצא הקונפליקט הכבוש של פניה. "המפית המשובצת", יותר מכל סיפור אחר, מבטא את פנטסיית הפיוס וההשלמה בין האישי ללאומי, כי כפי שמתברר בשורות האחרונות של הסיפור – לניצחון לא היה קשר לעוזי או למפית. זה היה בסך הכל חלום

כשקוראים את סיפורי "חרוזים אדומים" מתברר שוב ושוב שמשאלת הלב העמוקה של פניה-עוזי היא לא רק לנצח את האויב. הנאצים הם רק פני השטח, התירוץ העלילתי. החלום הכמוס הוא ליישב את הסתירה בין הנפש הפרטית האינדיבידואלית לדרישות ולצרכים הלאומיים. ואין צריך לומר שזה לעולם לא יקרה. הסיפורים מתעלמים מהסתירה, או יותר נכון – הם מכריעים לטובת הלאום. הקונפליקט יורד למחתרת ומחירו הוא העצב הגדול שמרחף גם על הסיפורים האופטימיים ומחשיך לגמרי את האחרים. אבל על כך ברשומה הבאה. 

 

 

גל ויינשטיין, עמק יזרעאל 2002

 

 

 עוד על פניה ברגשטיין

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין  

מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב  


על דת הציונות 

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

פוליאנה ואני   

Read Full Post »

האומנם מסתתר מאחורי המעשייה התמימה סיפור אפל על אונס שהושתק? השלישית במעשיות הילדה והירח עליהן כתבתי לאחרונה.

וקודם תזכורת: ביום ששי לובשת חנה'לה הקטנה את שמלת השבת הלבנה שלה ויוצאת לטייל. עדנה הפרה וזוזי הכלב מתפעלים משמלתה החדשה וחנה'לה שומרת שלא ילכלכו אותה. לבסוף יוצא מן היער איש זקן ועייף וחנה'לה עוזרת לו לשאת את שק הפחמים שלו. כשהם נפרדים היא מאושרת לרגע ואז היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא דואגת ובוכה (אבל לא מתחרטת) והירח נחלץ לעזרתה. הוא שולח את אורו לכתמים השחורים ו"הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה." לטקסט המלא 

*

בתגובות לפוסט על "ויהי ערב" הזכירה ז'ניה את שמלת השבת של חנה'לה הקטנה, עוד מעשיית-ילדה-וירח שכתב יצחק דמיאל שוייגר בשנות השלושים. אלא שהסיפור  התמים והחיובי על הילדה הטובה והאמיצה שאינה חסה על שמלתה היפה ובאה על שכרה, התקלקל במשך השנים. זר שמתעניין בשמלתה של ילדה ומפתה אותה ללוותו נחשד אוטומטית בפדופיליה, בייחוד כשמצרפים לכך את הטוהר הבתולי של השמלה (הילדה?) שהוכתם. וגם הירח הוא בחזקת חשוד, בייחוד אחרי הירח האשמאי של אנדרסן שמציץ על ילדים מתפשטים ומנשק את אבריהם השמנמנים בגניבה. ובכלל, בזמן האחרון עסקתי בשיתוף הפעולה בין האב לירח (קודם ב"ויהי ערב" של פניה ברגשטיין ואחר כך בלילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת), וגם הירח של "שמלת השבת" כמו משתף פעולה עם הפחמי בהסתרת הראיות/כתמים.

שמלת השבת של חנה'לה, הגירסה המקברית של האונס המושתק, שיצרו אילנית בן יעקב וורד דרור ושאותה היה לי העונג ליילד.

איירה אוה איצקוביץ. מעניין שעל כריכת הספר הירח עוצם את עיניו, כאילו גם המאייר קצת נבהל מחוסר הצניעות.

ובכל זאת, כשחזרתי לטקסט לבדוק את הפרשנות הכמעט מתבקשת, לא הרגשתי כלום. הכל התאים והסיפור איכשהו לא הגיב, לא נענה. הסוף היה יותר מדי צוחק ומואר וחיובי. היהודי הזקן מהיער (ואני אומרת יהודי כי הוא ממהר לדרכו בגלל כניסת השבת) לא נראה לי כמו אנס ופדופיל אלא יותר כמו אליהו הנביא בגלגולו העממי, המחופש לקבצן. ואפילו יותר מזה כמו היהודי הנודד העתיק והגלותי.
בתמונה למטה ציורו של הירשנברג "גלות" (בראש, ידידו הכפוף של הפחמי)

הפחמי של אוה איצקוביץ'. כמה הוא דומה ליהודי הנודד של ליליין מהתמונה הבאה

הפחמי של אוה איצקוביץ'. כמה הוא דומה ליהודי הנודד מהתמונה הבאה

ועוד יותר מהירשנברג נזכרתי ביהודי הנודד של ליליין (בתמונה למטה). יש לו אפילו שק כמו לפחמי.

בתמונה למטה: "מהגטו לציון", איור מזכרת מהקונגרס הציוני החמישי, 1902. גירסתו של ליילן לדימוי הכמעט ארכיטיפי של היהודי הגלותי הכמה לאור הציוני.

לעומת הזקן הגלותי חנה'לה היא ציון, ילדה יהודיה חדשה אמיצה ומחוברת לטבע, לעדנה הפרה ולזוזי הכלב.
בתמונה למטה "נסיכה יהודיה" שצייר ליליין לכריכת "מזרח ומערב" (כתב עת ששימש במה ספרותית לתחיית התרבות היהודית בתחילת המאה העשרים). כוכבי שמלתה הציונית עדיין כרוכים בתיל הקוצני של הגלות.

הכוכבים של חנה'לה הזכירו לי את הרצל:

אין לנו דגל [כתב הרצל באלטנוילנד] אך הוא דרוש לנו, ברצותנו לנהוג אנשים רבים עלינו להרים סמל מעל לראשיהם. מתאר אני לעצמי דגל לבן ובו שבעה כוכבי-זהב: הלבן מסמל את החיים החדשים הטהורים. הכוכבים – 7 שעות הזהב אשר לעבודת יומנו, כי בשם העבודה דגלו היהודים ההולכים אל הארץ החדשה".

בגלל הסידור המשושה של הכוכבים יוצא שהכוכב השביעי נפרד, כמו ששת ימי השבוע לעומת השבת.

דגל הרצל, מתוך ויקפדיה

דגל הרצל (למטה, בסקיצה המקורית) היה סמל חילוני שייצג התנתקות מן העבר הגלותי ולאומיות חדשה. הוא נדחה בסופו של דבר לטובת הדגל הטליתי הכחול-לבן של ההסתדרות הציונית. וגם יצחק דמיאל, אגב התקרב לדת במשך השנים.

היום קשה לתפוס את הקסם והאגדתיות שאפפו את הדימויים הציוניים. בגלל אותה תמימות אני מתקשה גם היום לקרוא להם תעמולה. כתבתי על זה קצת בסוף הפוסט על פוליאנה  עוד ילדה שטוב לבה מצליחה להאיר את סביבתה (ובסוף הפוסט על הדייג ודג הזהב נזכרתי בגירסה הציונית של המעשייה, שבה ילד אילתי בשם יגאל מקבל מהדג אניית זהב ומוביל בה מעפילים לארץ ישראל). ומכל מקום – זה היה הסיפור שנגלה לי בקריאה חוזרת, על חנה'לה הילדה העברית שעוזרת לסב היהודי וחוזרת הביתה לאמא, זורחת בכל כוכבי הציונות.

***

סיפורים יכולים להציל – הספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עוד באותם נושאים"

עוד גילויים על חנהלה ועל שמלות אור. למשל, מצא את ההבדלים:

מימין אוה איצקוביץ. ומשמאל? ראו, "ילדה, חוה, צלובה"

מימין אוה איצקוביץ. ומשמאל? ראו, "ילדה, חוה, צלובה"

עוד על שמלת השבת של חנה'לה, ועל התפיסה השונה של המאיירת אורה איתן (שונה גם מן האונס המוכחש וגם מן הגרסה הציונית): עולמה של חנה'לה
*

עוד על מעשיות ילדה (אבא) וירח:

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב

מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

*

Read Full Post »

[פוליאנה תולה מנסרות בדולח על חלונו של מר פנדלטון החולה]
חדר המיטות המפואר אך המשמים ההוא הפך לארץ האגדות. כולו היה מלא בכתמים מרצדים של אדום וירוק, סגול וכתום, זהוב וכחול. הקיר, הריצפה והרהיטים, אפילו המיטה עצמה, הוארו ברסיסים מבליחים צבעוניים.
"אוה, אוה, אוה, כמה יפה!" לחשה פוליאנה; אחר כך פרצה לפתע בצחוק. "אני פשוט חושבת שהשמש בכבודה ובעצמה מנסה לשחק במשחק, אתה לא חושב?" …
"אני חושב שהמנסרה הכי נהדרת מכולם זו את בעצמך, פוליאנה."

תזכורת עלילתית: פוליאנה, בתו של כומר חסר-כל מצפה לבובה שאמורה להגיע במשלוח צדקה. במקום הבובה מגיעים קביים קטנים. הילדה פורצת בבכי ואביה מנחם אותה בעזרת "משחק השמחה". יש רק כלל אחד במשחק: בכל מצב ולו הקשה ביותר (למשל קביים-במקום-בובה) צריך למצוא סיבה לשמוח. בגיל אחת עשרה פוליאנה מתייתמת מאביה ונשלחת לגור עם דודה פולי העשירה, המנוכרת והקפוצה. לאט לאט כובשת היתומה העליזה את לבם של כל תושבי העיירה. ודווקא אז, כשהכל מתחיל להסתדר פוליאנה נפצעת בתאונה. אנשי העיירה מתחילים לשחק ב"משחק השמחה" כדי להצהיל את רוחה, ותוך כדי כך הם עוזרים בלי משים לעצמם: העצב והמדנים נעלמים, יתום קטן מוצא בית, ודודה פולי שבורת הלב (כמסתבר) מתאחדת עם אהובה משכבר הימים.

"אז את רואה יקירתי, רק את עשית את זה. כל העיירה משחקת במשחק. וכל העיירה מאושרת יותר, וזה נפלא – והכל בזכות ילדה קטנה אחת שלימדה את האנשים משחק חדש – ואיך לשחק בו." (דודה פולי ליד מיטת חולייה של פוליאנה)

ילדים חושבים שהעולם כולו תלוי בהתנהגותם. בדרך כלל זה נגמר במפח נפש וברגשי אשם: לו רק הייתי ילד טוב, חושב ילד שהוריו התגרשו, הם לא היו נפרדים… "פוליאנה" מממש את הפנטסיה במלוא עוצמתה המגלומנית; מגע הקסם של הגיבורה הקטנה הופך כל ייאוש לשמחה, כל קור לאהבה. ולא מדובר רק במשפחתה הקרובה. פוליאנה מושיעה עיירה שלמה, על כל גלמודיהָ, מנודיהָ ונרגניהָ חשוכי המרפא.

"אבל אתה רגזן רק כלפי חוץ – בפנים אתה בכלל לא רגזן!" (פוליאנה למר פנדלטון)

וזו לא רק הפנטסיה של הילדים שמתממשת, אלא גם הפנטסיה של המבוגרים: לא משנה כמה אתה חמוץ ומיזנטרופי, עמוק בתוכך חבוי לו איש טוב וחם. העיניים התמימות של הילדה יבחינו בנסיך מבעד לקרפד ולבה הטהור ימיס את קליפתו המכוערת.

הרעיון הזה כבר מצא למעשה את ביטויו המושלם כמעט שלושים שנה קודם לכן, בספרה של פרנסס הודג'סון ברנט "לורד פונטלרוי הקטן". גיבור הספר, ילד מלא חן תמימות ואהבה, הופך את סבו העשיר השנוא והאנוכי לנדבן מלא אהבה.

אלא שיש גם כמה הבדלים מהותיים בין לורד פונטלרוי לפוליאנה; פונטלרוי הוא ילד מושלם בעל קסם מוּלד וטבעי. לא כן פוליאנה – לא מבחינת המראה החיצוני (ואל תניחו להיילי מילס לבלבל אתכם. הילדה שבספר אינה יפהפיה, היא "שמחה" שאין ראי בחדרה, כך לא תוכל לראות את הנמשים שלה) ולא מבחינת האופי. "אופיה" של פוליאנה הוא תוצאה של "טכניקה" נלמדת (הקרויה אמנם משחק כדי לחמם ולהמתיק את התרופה). זהו סוג בסיסי של חשיבה חיובית שכל אחד יכול לתרגל. מתחת לעטיפה הסיפורית "פוליאנה" הוא בעצם ספר הדרכה עצמית, וזה חלק ניכר מקסמו ומן הפיתוי הגלוי שלו. זה עבד גם עלי בתור ילדה ואפילו בתור נערה. ומי שרוצה לנצור ולשמר את הקסם הזה, טוב יעשה אם יחדל לקרוא עכשיו.

היילי מילס כפוליאנה

לורד פונטלרוי הוא פנטסיה. אבל ב"פוליאנה" יש קו מאד ארצי המיוצג על ידי ננסי המשרתת. לננסי יש כמה תפקידים בסיפור: בצד התפקיד המסורתי של המשרתים בקומדיה – לתקוע סיכות בבלון הנפוח של האדונים – היא גולשת פה ושם למעין מקהלה יוונית של איש אחד, המשקיפה מרחוק על המתרחש, אבל יותר מכל היא נציגת הקוראים: ננסי היא העוגן של הספר; שילוב של שכל ישר, חום ואמינות מוסרית. היא מבטאת את חרון אפם של הקוראים מול היחס המחפיר שלו זוכה פוליאנה, ומשמשת לה תחליף אם עד שדודה פולי תשיל את קליפתה. ננסי עריבה לאמיתותו של הסיפור. שתי רגליה נטועות עמוק במציאות. נוכחותה שוללת קריאה פנטסטית שלו.

קחו למשל, לשם השוואה, את בּוֹסֶה גיבור "מיו מיו" של אסטריד לינדרגן. בוסה כמו פוליאנה הוא יתום שהוריו המאמצים מתעמרים בו. ערב אחד, כשהוא יושב לבדו בחורשה, הוא מגלה שהוא בנו האהוב של מלך ארץ מרחקים. הוא עובר הרפתקה מפחידה ונהדרת, ובסופה, אחרי שהוא חוזר ומתאחד עם אביו המלך, הוא אומר שייתכן שדודתו המאמצת חושבת שהוא עדיין בחורשה, שהוא משחק בבקבוק ריק או באיזו פסולת אחרת ומסתכל בחלונות המוארים של משפחות שאוכלות ארוחת ערב… אבל היא טועה, כי הוא נמצא בארץ מרחקים בין צפצפות כסף מרשרשות, עם אביו המלך, וכן הלאה. ככל שבוסה מפליג בתיאורים של איפה הוא כן ואיפה הוא לא, ככל שהוא מבטיח ומשכנע, הולכת הפנטסיה ומתפוגגת, התפרים נחשפים, והלב (של המבוגר שקורא את הספר, וגם של הילד שמרגיש משהו, אי אפשר לא) הלב נקרע.

לא כן "פוליאנה". האופטימיות של הספר היא קצת עבה ורעשנית. אין בה כל שבריריות או איכות מתעתעת של פנטסיה.

"ובכן, בשם אלוהים! אני לא יכולה לראות שום דבר בקביים שיכול לשמח; מה זה משמח לקבל זוג קביים כשרצית בובה?"
פוליאנה מחאה כפיים.
"יש בהם משהו, יש משהו," קראה בגיל. "אבל גם אני לא יכולתי לגלות בהתחלה, ננסי." היא מיהרה להוסיף בכנות. "אבא היה צריך לומר לי."
"ובכן, אז עכשיו נניח שאת תספרי לי." ננסי כמעט זעמה.
"רגזנית אחת! כן, פשוט להיות שמחה מפני שאת לא – זקוקה להם!" צהלה פוליאנה בתרועת ניצחון.

יש קטע כזה ב"הקמצן" של מולייר שבו משכנעת הסרסורית את הקמצן שהכלה הענייה תזַכּה אותו בהכנסה של שנים עשר אלף ליברות בשנה. בכובד ראש היא מחשבת את כל המאכלים שהנערה לא תאכל ואת כל השמלות והתכשיטים שלא תרכוש.

השמחה על הקביים-במקום-בובה רק מפני שלא צריך אותם, מזכירה לי את ההיגיון האבסורדי של המעמד הזה. השמחה שהכומר מציע היא מכנית ותלושה ומופרכת כמו הסכום שאליו מגיעה הסרסורית. היא הופכת את גיבור השימחה לדמות בסרט מצויר שממשיכה ומדלגת בשמחה לאוויר שמעבר לצוק בלי להבחין בתהום הנפערת מתחתיה. הדילוג תלוי באשלייה. ברגע שאת מגלה את החסך את צונחת ישר לתוכו.

מרי פיקפורד כפוליאנה

יש רגע אחד שבו מכיר הספר כביכול, במגבלות השיטה. זה קורה בשלב מאוחר יחסית: פוליאנה המשותקת אינה מסוגלת לשמוח בפציעתה. היא אינה מסוגלת לשחק במשחק. הנתק הזמני הזה בין הרגש לתודעה אינו משמש להתבוננות, אירוניה או כל מורכבות אחרת, אלא מגויס כל כולו כדי לסחוט דמעות; סיפור השמחה-שאת-לא-זקוקה-לקביים הוא הסיפור המכונן של הספר. הוא מוזכר שוב ושוב, וכולנו – תושבי העיירה וקוראים – בקיאים בו. השמחה נולדה מאי-הצורך בקביים, ועכשיו שהגיבורה הקטנה זקוקה להם פתאום כולנו מאבדים את עשתונותינו. מסתבר שהקביים היו בעצם האקדח של צ'כוב, זה שמופיע במערכה הראשונה ויורה באחרונה.

[הפסוקים העליזים]
"ובכן, כך אבא היה קורא להם," היא צחקה. "התנ"ך בטח לא קרא להם כך, אבל אלה הפסוקים שמתחילים ב'שימחו בה' או 'גילו מאד' או 'הרנינו' וכל זה. אתה יודע – יש המון כאלה. פעם, כשאבא שלי הרגיש רע במיוחד, הוא ספר אותם. הוא הגיע לשמונה מאות."

ברשימה קודמת שפרסמתי בסדרה, ניסה מגיב יקר להשוות בין גילגי לפוליאנה. אבל מעבר לנמשים ולצמות גילגי אינה פוליאנה. גילגי היא ליצן, כמו הרפו מרקס. את המשחקים החתרניים שלה היא ממציאה כל זמן בעצמה.

לא כן פוליאנה. יש לה רק משחק אחד שאותו למדה מאביה, הכומר (בעל לב החב"דניק). קודם טענתי שזה לא משחק אלא שיטת הדרכה, אבל לאור המקור הדתי המפורש זה אפילו יותר קיצוני: פוליאנה אינה משחקת, היא מטיפה. פוליאנה אינה גילגי ולא הרפו מרקס, אלא ישו קטן ומנומש הגואל את אנשי העיירה. פוליאנה היא "השיה הקטנה" כפי שננסי המהימנה קוראת לה לאורך כל הספר: "שיה" כמו השה הקדוש, כמו "שה האלוהים הנושא את חטאת העולם". כלומר ישו כפי שתואר בפי יוחנן המטביל.

זאת ועוד: פציעתה של פוליאנה היא נקודת המפנה בעלילה. הכאב כמו מוסיף למשחק את המרכיב החסר של החסד והופך את פוליאנה למחוללת ניסים של ממש: היא מרפאת אלמנות מייאושן, מחזירה בתשובה אישה סוטה ("אישה צעירה מסוימת בעלת לחיים בצבע ורוד בלתי רגיל ושיער צהוב מוזר; אישה שנעלה נעלי עקב גבוהות וענדה תכשיטים זולים; אישה צעירה שהעלמה פולי הכירה היטב אותה ואת השם שיצא לה") ומאחדת אותה עם משפחתה. היא גורמת לזקן קמצן וגלמוד לאמץ ילד, מאחה את הלבבות השבורים של דודתה ושל דוקטור צ'ילטון, ואפילו מחזירה את כומר העיירה אל דרך הישר.

פוליאנה היא הילד הקטן שהפך את לבו של הענק האנוכי בסיפורו של אוסקר וויילד. לקראת מותו של הענק חוזר הילד ונגלה תחת עץ זהב עם פרות כסף ופרחים לבנים. הענק ממהר אליו ומבחין שכפות ידיו וכפות רגליו נקובות במסמרים. "אלה הם פצעי האהבה" מרגיע אותו הילד המופלא. "אתה הנחת לי פעם לשחק בגנך, היום אקח אותך אל גני שלי, גן העדן."

"אוה, אבל זה [המשחק] לא משונה – זה נחמד," טענה פוליאנה בהתלהבות. "ואנחנו שיחקנו כך תמיד מאז. וככל שזה יותר קשה, כך גדול יותר התענוג כשיוצאים מזה."

גם אבא שלי היה כומר כזה (הוא עדיין ישנו, ה"היה" מתייחס למקום שלו בילדותי) בעל לב של חב"דניק. הדת שלו היתה הציונות. היא היתה המקור המוחלט לשמחה ולגאולה. וכיוון שזר לא יבין זאת, אספר כאן את מה שסיפר לי יותר מפעם אחת: פעם, באיזו מלחמה, הוא הגיע לביקור אבלים במעברה. הבן נפל בקרב. בני המשפחה בכו. הנשים זעקו ויללו. המהומה היתה גדולה, ופתאום קמה הסבתא וקראה: "יהודים, מה אתם בוכים? תשמחו! הילד לא נרצח. הוא מת בקרב, בשביל המדינה!" ובמקום הזה היה אבי נאנח בהערצה, על הסבתא "שהראתה להם."

ועוד סיפור קטן. קטנטן (על האבסורד של המשחק): כשהייתי בגן ילדים היה לי שיער קצר ומקורזל. כשסירקו אותו הוא הזדקר לצדדים כמו בלורית השיבה המפורסמת של מנהיג מסוים. יום אחד הגעתי הביתה בוכיה: הילדים קראו לי בן גוריון. אבי אמר שזאת מחמאה, בן גוריון הוא איש דגול.

כשהייתי קטנה אהבתי את פוליאנה. קניתי את הספר לידידי כדי לחצוץ בינם לבין צערם. כשגדלתי גיליתי את התרמית. פוליאנה בגדה בי. במקום ההעצמה המובטחת היא נתנה לי טכניקה חלולה. פוליאנה ניצלה את תמימותי. היא חדרה לתוכי כגייס חמישי מטעם אבי. ועל כך קשה לי לסלוח. כי פוליאנה לא היתה סוכרייה סנטימנטלית נהדרת כמו הלורד הקטן. זה היה ספר חינוכי שמלמד אותך להשלים עם גורלך.

*

עוד גיבורות ילדות בעיר האושר:

 

עוד על ילדותי – לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

Read Full Post »