Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ציד’

זהו הפוסט השלישי והאחרון על הברון מינכהאוזן. קדמו לו:

וולט דיסני מן המאה השמונה עשרה

והברון, הדון והקישון

*

"נשף לאדם אחד" היה אחד התרגילים החביבים עלי כשלימדתי "בימוי דרך עיצוב". זה היה מרתק לראות איך תלמידים שונים מפרשים את הצירוף. הפוסט הזה, השלישי והדובדבן בסדרת הברון מינכהאוזן נכתב לאדם אחד. גם כתחזית – קודמו הגיע לשפל צפיות בכל הזמנים – וגם פשוטו כמשמעו: הוא נכתב אל נמען מסוים ויקר לי מאד (מי? רגע, קצת סבלנות).

כשאומרים מינכהאוזן, אומרים אמת ושקר. ככה זה בדרך כלל. אבל אני מתעניינת לא פחות, במכניקה של הסיפורים, בעיקרון שעל פיו הם בנויים. כבר כתבתי על הזיקה שלהם לסרטים מצוירים, אבל חלק מסצנות האנימציה אפשר לקרוא באופן עוד יותר ספציפי כסצנות קרקס.

למשל הסצנה שבה שבה הברון מקפץ מכדור תותח של צד אחד לכדור תותח של צד שני היא ממש סצנת טרפצות קלאסית שבה מזנקים הלוליינים מנדנדה לנדנדה.

וכנ"ל הסצנה שבה הזאב שרודף אחרי מזחלתו של הברון טורף את הסוס שרתום אליה ותופס את מקומו (כלומר, אם מסירים את החלק הזוועתי של טריפת הסוס – נותרים עם אקרובט שתופס את מקומו של אקרובט אחר תוך כדי דהרה).

וכשבודקים את הסיפורים ביסודיות אפשר לצמצם אפילו יותר את היריעה. מתברר שאלה סיפורים "כוריאוגרפיים" שעלילתם מבוססת על עקרונות הג'גלינג, הלהטוטנות":

זה נפתח בצורה הכי פשוטה בסופה שמתחוללת בהפלגה הראשונה של הברון מינכהאוזן: עצים אדירים נעקרים ממקומם, מסתחררים באוויר כאילו היו נוצות וצונחים בחזרה, כל אחד לבור שממנו נעקר (למעט אחד שלא נידרש לו כרגע).

ומתממש בצורה מורכבת יותר באפיזודת הציד שהזכרתי בפעם הקודמת: במהלך מסע ציד בציילון הברון שומע רשרוש ורואה אריה נורא מתקרב אליו באיום. הוא פונה להימלט ומגלה מעברו השני תנין אדיר שלועו פעור ברעבתנות. לימינו נמצא מקווה מים גדול, ולשמאלו תהום שורצת יצורים ארסיים. מרוב פחד הברון משתטח על האדמה, והאריה שמזנק לעברו חולף מעל לגופו היישר ללוע התנין ונתקע בגרונו. (לחצו וגללו מעט בשביל האיור היפהפה של דוד פולונסקי ששומר על אלגנטיות וסימטריה להטוטנית בהעמדה).

הברון מינכהאוזן אינו איש קרקס כמובן, אבל הוא צייד מושבע (ורצחני). "סיפורי הלהטוטנות" הם מעין הרחבה של הקליעה למטרה שעליה מבוסס כל ציד.

כשהברון נרדם בשלג עמוק לצד סוסו הקשור למוט מחודד ומתעורר אחרי שהשלג נמס, הוא מגלה שסוסו קשור/תלוי על קצהו של צריח הכנסייה. ומה הוא עושה? הוא יורה במושכות ותופס את הסוס שצונח הישר לחיקו.

וגם הקטע שבו להקת אווזי בר מתרוממת ממרבצה בקו ישר והברון משפד את כולם בהינף אחד על חוטר הרובה שלו – הוא לגמרי קטע של להטוטי טבעות (וההמשך שבו הם מתחממים על החוטר ומגיעים הביתה צלויים, הוא כבר שוב סרט מצויר…).

מתוך ספר הציד של Gaston Phébus, מדריך הציידים המקיף מן המאה ה-14. אחד הקשיים בקריאה מחודשת של סיפורי הברון הוא הרצחנות של סיפורי הציד שלו.

מתוך ספר הציד של Gaston Phébus, מדריך הציידים המקיף מן המאה ה-14. אחד הקשיים בקריאה מחודשת של סיפורי הברון הוא הרצחנות של סיפורי הציד שלו.

*

אז מה רציתי להגיד? שיש כאן הצעה מעניינת לכותבי סיפורים ותסריטים, שבה הפתרון העלילתי הוא פיסי ומכני. כלומר, אם הייתי מלמדת את זה, נניח, הייתי נותנת תרגיל: קח סיטואציה של גיבור במצוקה – מרובינזון קרוזו ועד הארי פוטר, וחבר לה פיתרון על פי עקרונות הג'גלינג; כלומר, הלאה תושיה, פסיכולוגיה, הסתברות – אנחנו בתיאטרון פיסי עכשיו, הדמויות הן כדורי ג'גלינג או טרפציסטים בפועל.
ויש כאן גם הזמנה ללהטוטנים להפוך למספרי סיפורים.

*

לקטע ג'גלינג מסחרר של פרנסיס ברוּן ("אולי הטוב ביותר אי פעם," אומרים לי מקורות יודעי דבר), זה מתחיל פשוט והולך ומסתבך עד לשיא שבו הוא הופך למערכת שמש חיה, ויש גם בונוס: שפת הגוף של המבצע מלאה בּרָוואדוֹ מינכהאוזני! חבל שההטמעה הושבתה, אבל שווה מאד ללחוץ!

*

ועוד שני דברים:

בְּני הלהטוטן (בכל פעם שאני אומרת "בני הלהטוטן" נדמה לי שאני ממציאה את זה, אבל בחיי!) מתעסק לאחרונה גם ב"ג'גלינג שולחן". הסוג הזה שהוא עדיין חדש ומתפתח, מתרגם את הלהטוטנות הקלאסית לתבניות מתמטיות ואסתטיות, וכפי שמשתמע משמו הוא מתבצע על שולחן. בגלל אופיו הבלתי מעופף רב הפיתוי להשתמש בחפצים "אמיתיים" (שלא חייבים להיות אווירודינמיים) למשל חפצים שקשורים לשולחן בחיי היומיום. וכל זה הוא רק הקדמה לסרטון הבא, שבו תריסר להטוטנים ובני ביניהם, יושבים במסעדה בואנקובר ומתכננים סשן של "ג'גלינג שולחן" על מפית. ואחר כך מבצעים אותו בהנאה מדבקת.

*

פוסט זה מוקדש לאדם אחד, כלומר לבני נמר שמלהטט עכשיו בברלין. הוא נסע ביום הולדתו ולא רצה מתנה, לא בא לו לסחוב. אז אני נותנת לו עכשיו במאוחר את הקרקס של מינכהאוזן. יומולדת שמח נמולי!

*

לפוסטים הקודמים על הברון מינכהאוזן:

הברון מינכהאוזן, או וולט דיסני מן המאה השמונה עשרה

הברון, הדון והקישון

Read Full Post »

כפי שחלקכם יודעים, "רשימות" – האתר המארח את עיר-האושר – משנה מצב צבירה ולכן עברתי לכאן.
הפניות לרשימות חדשות ימשיכו להתפרסם כרגיל בדף הבית של "רשימות", אבל כל מי שנהג להגיע אלי ישירות – מוזמן להחליף את הכתובת ההיא בכתובת הנוכחית לפני שהמקום ההוא ייעלם.

הייתי שם קצת פחות משנתיים. 146 פוסטים, קצת יותר מ1000 צפיות לפוסט בממוצע. הלהיט הגדול – ללא ספק, מה אומרים האיורים? העץ הנדיב, 5581 צפיות. הכי פחות פופולרי כתוב בגוף 18 – לאן הולכים הזכרונות כשהמוח נחרב? רק 389 כניסות. למה דווקא הוא? אין לי הסבר. כתוב בגוף 15 – מורשתו הרעה של דוקטור מנגלה, זינק בעקבות יום השואה האחרון, הדיח את מיצגניות וגיבורים מרשימת חמשת הנצפים ביותר והשאיר מאחור גם את געגועים לגופה של העברית, אויסטר, ואהבה ותיעוב ליוזף בויס. וזה באמת סימן שהגיע הזמן שלי לעבור, אין לי חשק לראות את דוקטור מנגלה נוסק ברשימות הצד שלי.

המעבר לכאן היה מתיש. הרשימות נשברו בדרך, הסרטונים נמחקו, הבוקסות הפכו ארוכות ודקות כאילו אכלו מהצד הלא נכון של הפטרייה, חלק מהפונטים התנפחו והתחילו לטפס זה על זה, תמונות נחתכו ועשרות פוסטים נדחקו משום מה אל מתחת לרשימות הצד. לפעמים היה די בריפרש כדי לחלץ אותם, אבל בדרך כלל הם רק נמתחו וחזרו בצליפה למחבואם. פסיכדלי לחלוטין.
כבר יותר משבוע שאני פולה שגיאות כמו אחת מגיבורות האגדות שעליהן אני כותבת, רק בלי הציפורים שבאות לעזור. מסתבר שגם אם מוחקים את הפוסט, הדף הריק זוכר את השיבושים ומשחזר אותם. זאת אומרת – לא תמיד. ואיכשהו ציפיתי לעקביות, ולא למיסטיקה או לפסיכולוגיה, אין לי מושג מה המודל. הייתי ממשיכה לתקן ולתקן עד היום לולא הגחתי במקרה למחשב אחר וגיליתי שהכל במקום. כלומר טעיתי בסרט, זה לא היה אַל המחשב המשוגע מ"אודיסאה בחלל", אלא "אנדרגראונד" של קוסטריצה, שבו האנשים ממשיכים להסתתר כי הם חושבים שהמלחמה לא הסתיימה.

אני עדיין ממצמצת. הכל נראה לי משונה ולא ממשי. העיצוב מוחצן ומיופייף לעומת הצניעות כבדת הראש של רשימות. ואז אני חושבת על דיאן ארבוס (הצלמת הנפלאה) שעבדה שנים בצילום אופנה ושנאה את זה, "כי הבגדים עוד לא קיבלו את צורת הגוף של האנשים". גם הזרות הזאת תחלוף מן הסתם כשאחזור לכתוב ולהתכתב והוורדפרס החדש והנוקשה ישתפשף במרפקים.

תודה גדולה למיטל שרון מ"הסיפור האמיתי והמזעזע" שליוותה את נפתולי בנדיבות, בענייניות ובשמץ פליאה, לתומר פרסיקו חונכי הנאמן ומאיר הפנים, לשועי הנכון כתמיד להושיט כל עזרה (וגם לעידן לנדו ששמע את קריאת המצוקה שלי!). וכמובן לשלושת מייסדי רשימות – ירדן לוינסקי פסיכיאטר, אורי ברוכין ואילן גליני. המקום הזה שינה את חיי, תודה.


ובאשר לציידים


בעיצומו של הבלגן היה קול קטן שנזף בי על הפוסט שאיתו ניסיתי לעבור בפעם הקודמת והכושלת; "שירי ערש ליום השואה", מה יותר סופני מזה. מה יותר מזמין צרות או לפחות מחזיק להן את הדלת. אז הפעם אני זהירה יותר עם המאגיה.

1.

זהו דף מספרון על ציורי מערות של האינדיאנים בצפון אמריקה. משהו בגופן של החיות – ארבע הזעירות השועטות בשורה מימין למעלה, וגם האמצעית למטה והשתיים שמעליה – נראה לי מלאכותי, צופן איזה סוד. כשהסתכלתי שוב הבנתי שהגוף צוייר בדמות קשת. קרני החיה שלמטה הן מעין חץ (כפול) שנעוץ בראשה.

במודע או שלא – התמונה חושפת את תשוקתו של הצייר-צייד ללכוד את החיה, הוא מצייר אותה כבר בתוך (הכיס) הקשת שלו. אבל אפשר גם לצעוד צעד נוסף לאחור, ולומר שאולי האיילה עצמה שימשה השראה ליצירת החץ והקשת. שהרי מי שרצה בה, עקב אחריה ופינטז עליה, התפעל מהגמישות והמהירות של גופה, מהקרניים הקשוחות והחדות; ייתכן שכל אלה ניחשו לו בחלום או בהקיץ את כלי הנשק שיוכל לנצחה. לא רק משום שהוא יעיל מן הבחינה הטכנית, אלא משום שנוצר בצלמה. מאחר והקשת כבר לכדה את גופה והחץ כבר נעוץ בראשה, היא לא תוכל להימלט.

*

תוספת מאוחרת מאוקטובר 2011: את התמונה הבאה מצאתי במגזין הקישורים הסמויים מהעין של עמי סלנט. זה ציור קיר מאחת המערות הפריהיסטוריות בעמק דורדון בצרפת. כאן המאגיה מאחדת את הצייד עם נשקו, כפי שאפשר לראות בדמות שבמרכז התמונה – הצייד הוא לגמרי איש-חץ בתוך הקשת של זרועותיו.

2.

ובחזרה לציור הראשון – נזכרתי במיצב הסאונד של הדס עפרת מ2005: רשת של 550 רמקולים זעירים, ציפורים ניצודות וצדות, כלומר פולטות ציוצים מהפסקול של "הציפורים" של היצ'קוק.

ולסיום –  מיניאטורה מסֵפר הציד שכתב הרוזן והצייד גסטון פֶבּוּ בין השנים 1387-1389. בין הסוגים השונים של המכמורות יש גם מגן-דוד, לכבוד יום העצמאות. (אפשר לקרוא את זה בכל מיני דרכים. בשבילי זו סתם טריוויה מימי הביניים, אני לא לוקחת אחריות. ובדיעבד יש לי ספקות גם לגבי המאגיה הזאת, אבל אני לא חוזרת לאחור.)

 

וכדאי גם להציץ בחדשות ספריית גן לוינסקי

Read Full Post »