Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘צבעים’

… ניסיתי להרדם שוב, אבל האימה עדיין אותה אימה – אדומה, לבנה, מרובעת."

(לב טולסטוי במכתב לאישתו)

אמנות היא בין השאר, מציאת הכלי המדויק לכאב, כזה שמאפשר להחזיק בו מבלי שישרוף, להתבונן בו, להתרחק ממנו ולצלול לתוכו באותה נשימה. המתח הזה בין הכאוס של הרגש לסדר של הצורה.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (לחצו להגדלה)

רוחיר ון דר ויידן, צליבה 1460 (לחצו להגדלה)

אחרי אינספור צליבות הדיפטיך הזה של ון דר ויידן (1400-1464) בכל זאת תפס אותי בהפתעה. נתקלתי בו לפני שנים, במוזיאון לאמנות בפילדלפיה ולא הצלחתי להינתק. לא האמנתי שצוייר במאה החמש עשרה.

כדי להבין עד כמה התמונה חריגה די להשוותה להורדה מהצלב שוַן דר ויידן עצמו צייר יותר מעשרים שנה קודם לכן.

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435

שתי הסצנות מתרחשות בשעה שהיא לא יום ולא לילה – השמיים שחורים אבל הדמויות מוארות היטב. שתיהן מתרחשות בצמוד לקיר, אותם צלבים נטועים באותה קרקע סלעית מכוסה בפלומה דקה של עשב או טחבים, שעליה מוטלות עצם וגולגולת. אבל המשותף רק מבליט את ההבדל בין הצפיפות ועושר הפרטים של התמונה המוקדמת לבין הריק החשוף של הצליבה המאוחרת.

רוחיר ואן דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435 (פרט)

רוחיר ון דר ויידן, ההורדה מהצלב, סביבות 1435 (פרט)

למעלה תקריב של חלק מההורדה. שימו לב לדוגמאות, לקישוטים, למרקמים השונים; לבטנת הפרווה, לגרביונים ונעלי הבובה של יוסף הרמתי, לעשבי הבר הדקים הצומחים ליד העצם. לעומת כל זה הצליבה של 1460 היא כמו חוברת צביעה לפעוטות: משטחים גדולים של צבע אחיד. שום קישוטים, ניחומים והסחות דעת. נזר-הקוצים והשיער הם רצף אחד עם החום-כהה של הצלב. אפור, שחור, ירקרק, חום ואדום עז. התכלת והוורוד של בגדי יוחנן ומריה דהויים עד כדי וריאציות על צבע הגוף והעצם, צבעי לווין של הבד הלבן העוטף את אזור החלציים.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (פרט, אותו חום)

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460 (פרט)

במבט נוסף מתברר שהקיר אינו יצוק או מטוייח אלא מסורג בקווים ישרים של לבֵנים. באריגים האדומים נותרו סימנים של קיפול מדוקדק. בכל הקווים המאוזנים והמאונכים האלה מהדהד הצלב. ועוד לא אמרנו כלום על הצלב הגדול החולש על כל התמונה, כשכרכוב החומה מצטלב בקו המפריד בין חלקי הדיפטיך.

הזרימה של אזור החלציים מטעה, הקצוות המתנפנפים משלימים את קו הזרועות של הצלוב למין איקס שמשפד אותו, ומצטלב גם עם האלכסון שבו מריה גולשת לגולגולת (ויוחנן לא מצליח לבלום אותה). מסגרת הדיפטיך "חותכת" את כנף שמלתה. נטיית ראשה מצטלבת עם נטיית ראשו של בנה, וכן הלאה. הקומפוזיציה כולה מורכבת מאיקסים וצלבים מפורשים ומובלעים.

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460, קומפוזיציה של צלבים ואיקסים

רוחיר ואן דר ויידן, צליבה 1460, קומפוזיציה של צלבים ואיקסים

מורי ורבי יוסף הירש אמר שצהוב זה הצבע של החיים. אבל אין צהוב בצליבה הזאת, ואין זהב. הדמויות קרובות לקיר עד כדי תבליט וכמעט מסומרות אליו. וברקע האדום העז והבהיר  שאי אפשר להסיט עין ממנו, כאב מקופל שנפרש וכמו מרחיב עשרת מונים את החוטים הדקיקים של הדם.

זה לא האדום של "תיאטרון הלחם והבובה" שכולו העצמה של זעקת הסובל, העולם כולו הוא תיבת תהודה שלה. וגם לא האדום של הצליבות האקספרסיוניסטיות של פרנסיס בייקון (אף שבייקון הושפע מן האדום של ון דר ויידן מן הסתם).

"תיאטרון הלחם והבובה" (מתוך מופע מחאה כנראה, על הדיכוי הצבאי באל סלבדור).

פרנסיס בייקון, צליבה, 1965

פרנסיס בייקון, צליבה, 1965 (לחצו להגדלה)

המבט הקליני של ון דר ויידן לא מפלה בין המסמר שמחבר את בסיס הצלב לאדמה לבין פניהם העצובים של האנשים. יוחנן ומריה תחומים במסגרת נפרדת. רק כנף בגדה של האם משתרבב לטריטוריה של בנה (אפילו לא כדי שמיכי של חמלה). זו צליבה כפולה ומכופלת, ריאליסטית עד כדי צינה ובו בזמן מופשטת במין תיאטרון מודרניסטי ללא אלוהים.

הכי קרוב לזה אינגמר ברגמן של זעקות ולחישות. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הייתי בת שבע עשרה. בכיתי כל הלילה מהמועקה, מהכאב. אחר כך לימדתי את הסרט כחלק מסדנא על צבע ורגש. הנה הטריילר שלו. האדום מעט חיוור ועדיין נותן מושג (זה רק שתי דקות, ממש כדאי).

"זעקות ולחישות" הוא סרט אדום, עם קצת לבן שמתחלף לעתים בשחור. השימוש בצבעים גורר את הסרט לגבול המופשט. האדום, כמו אצל ואן דר ויידן, עז אבל גם גרפי ותָחום בנוקשות, ממוסגר על ידי משקופים לבנים שלא מניחים לו לזרום ולהתפרץ. רק עכשיו, בזכות ון דר ויידן, פתאום שמתי לב עד כמה "זעקות ולחישות" גדוש בדיפטיכונים וטריפטיכונים, בדימויים נוצריים של חמלה וצליבה, פייטות ומטפחות ורוניקה.

פייטה מתוך

פייטה מתוך "זעקות ולחישות" אינגמר ברגמן, היישר לרשימת הפייטות

ואחרי כל האדום הזה, רק תארו לכם איזו רווחה זאת בסוף הסרט, כשמגיע הירוק.

מתוך

מתוך "זעקות ולחישות", אינגמר ברגמן

*

עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בואי אמא

על הלובן של התפוז המכני

כחול הוא צבע שערך הצהוב

הצבעים של טרנטינו (על כלבי אשמורת)

ועוד

*

ובלי שום קשר, שתי הודעות:

קייג', אקונצ'י, ועוד ביום שלישי הקרוב, 4.2.14
בשעה 20:00, אמניות הקול ענת פיק ואתי בן-זקן במופע קולי ובו יצירות סאונד-טקסט עפ"י טקסטים מאת ויטו אקונצ'י, ג'ון קייג', דיק היגינס וטקסטים מקוריים.
בשעה 20:30, האמנית גבריאל נויהאוס תציג את "יפה" – מיצג בן רבע שעה שבו היא מרכיבה דמויות נשיות מקיפולי נייר.

מספר המקומות מוגבל, דמי כניסה 30 ש"ח, לפרטים: ציפי אדר, מוזיאון בית ראובן, ביאליק 14 תל אביב 054-5584810

*

ולמי שעוד לא ראה את מיטל רז וקרן דמבינסקי  – שני מופעים קצרים של תיאטרון נונסנס מלבב לילדים ומבוגרים כאחד!
הסיפור על דומי ודומה, עובר שם סוס
בתיאטרון הידית בפרדס חנה – יום שלישי ה-4.2  ב 17:00 כרטיסים לידית 077-5301381 (מבוגרים חינם)
בתיאטרון החנות בתל אביב בשבת ה-8.2 ב 11:00 – לרכישת כרטיסים בחנות   עדכון: אזלו הכרטיסים להופעה בשבת ב11:00 אם רציתם לבוא – התקשרו למיטל וקרן 0544-611492  יתכן שתפתח הצגה נוספת ב12:00

*

Read Full Post »

"יש לכבד את השחור … הוא איננו מתחנחן בפני העין ואיננו מעורר שום חושניות. הוא מייצג את הרוח יותר מכל צבע יפה המצוי על לוח הצבעים או במנסרה … בקושי מעריכים גם את העיפרון. בלובר, בגלריית הרישומים, ישנו מכלול אמנות כביר בהרבה וטהור יותר מזה של גלריית הציורים."

אודילון רדון, ינואר 1913

העיפרון השחור מאת ינאי פרי, כריכה

העיפרון השחור מאת ינאי פרי, כריכה

וראשית, תקציר: עיפרון שחור מגיע אל דף ריק ובורא לו עולם קטן ומושלם: אדמה ושמיים, בית קטן וחבר דמיוני בשם קשקושון: תרנגול עם מקור של תוכי, גוף של כלב, כנפי פרפר וזנב דינוזאורי. ואז מגיעים שלושה עפרונות צבעוניים. הם באו להציל את העיפרון השחור מאומללתו, להוסיף צבע לחייו. בלי לשעות לזעקותיו ולתחנוניו הם מקשקשים על הקירות ועל הרהיטים, צובעים את האוכל שלו ואפילו את החבר הדמיוני. העיפרון השחור מצייר חומה כדי לחסום אותם והם מציירים דחפור שמקעקע את החומה, הוא מקיף את עצמו בתעלה עם מפלצות רעבות והם מציירים עליה גשר, וכך הלאה במין חד-גדיא רב-תקופתי ורב-תחומי: אבירים, דינוזאורים, טנקים, אינדיאנים, רובוט בלתי מנוצח עד שהעיפרון הנואש מצייר מחק והפורעים מרימים ידיים ומסתלקים. לילה שחור ומיטיב יורד על העולם, והעיפרון השחור וקשקושון נרדמים וחולמים חלומות נהדרים.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". בספר "בפברואר כדאי לקנות פילים" טוען יואל הופמן ש"מורים אינם מספרים שיש פי טבעת מזהב" ( ומעופרת?)

אז ככה: קודם אכתוב על הצבע השחור, אחר כך על האלימות ולבסוף על המשמעות ועל סוף הסיפור.

*

אוסף הזהבים השחורים

פעם כשבני הגדול היה קטן הוא התבקש להגדיר את עצמו בארבע תכונות. הוא בזבז אחת מהן על "אוהב צבעים". בכלל לא ידעתי שיש תכונה כזאת עד שקראתי את הטופס, והרי גם אני כזאת, תמיד הייתי, זה בטח משהו גנטי; לסבא שלי, גדליה נאמן היה בית חרושת למשאבות מים. אהוב ליבי שעבד שם באיזה קיץ סיפר לי שגופה של כל משאבה (שבכלל נקבר באדמה) נצבע בשלושה צבעים. וכשניסה לברר את הסיבה, זקף מנהל העבודה את אצבעו ואמר: "אדון נאמן אוהב צבעים!"

כשהייתי קטנה היה לי אוסף זהבים בצבעים עזים וכדור ססגוני של דבלולי צמר שמרטתי מבגדים. עכשיו שגדלתי אני אוספת שחורים; התחלתי בגלל שלגייה. המלכה בקשה שתיוולד לה תינוקת שעורה לבן כשלג, פיה אדום כמו דם ושערה שחור כעורב. ומתישהו הבנתי שהמוות נטמן כבר במשאלה היפה, הוגנב לתוך הצבעים: הקור של השלג, דם הפצע ושחור העורבים אוכלי הגוויות. באותה תקופה בערך התחלתי ללקט שחורים: שמלה "דקה ושחורה כמו פיח" מסיפור של עמליה כהנא כרמון, או לילה "שחור ככריכת כתבי הקודש …. מתעופף כמו קמח שחור במאפיית דיי ברד האופה" מן המחזה הנפלא של דילן תומאס, או "חלב שחור של שחר" מפוגת המוות של פאול צלאן, וכן הלאה.

ואולי זה לא מקרה שעושרו של השחור נגלה לי דרך הספרות דווקא, דרך האותיות השחורות המכילות את כל צבעי הצבעים של העולמות. זה קשור גם לציטוט של אודילון רדון שבו פתחתי, וגם ל"העיפרון השחור" של ינאי פרי, שמתרחש קודם כל בתודעה.

"יום אחד כששאלו את טינטורטו מהו הצבע היפה ביותר, הוא ענה, הצבע הכי יפה הוא השחור!"

ג'ורג'ו ואסארי, מתוך "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר"

טינטורטו, הסעודה האחרונה

טינטורטו, הסעודה האחרונה, סוף המאה ה16. לחצו להגדלה

*

שלוש הערות על אלימות

על קיומו של "העיפרון השחור" למדתי מהבקורת הישרה והאמביוונלטית של טלי כוכבי בהפנקס (תודה, טלי). מתברר ש"האלימות" מעוררת אי-נוחות, ומתחשק לי למשש אותה קצת, בשלוש הערות:

1. ילדים הם חלשים. כל אחד יכול לנצח אותם ולכן הם מתעניינים מאד בכוח. מה יותר חזק ומי יותר חזק. זה לא אומר שהם אלימים. כשבני אוהב הצבעים היה בכיתה א' הוא ערך רשימת לוחמים. למרבה הצער היא אבדה במשך השנים, אבל היו בה אפצ'ים, הונים, נינג'ות, אינדיאנים, אבירים, סמוראים, פירטים ואחרים שהצטרפו למעין תהלוכת תחפושות או דף מאנציקלופדיה מצוירת.

אני חושדת שמה ששבר את המסתייגים היה הטנק שכמו הופך את הסיפור לעכשווי ו"אמיתי". אבל בשביל ילדים טנקים לא שונים בהרבה מאבירים (יהושוע פראוור מחבר "עולם הצלבנים" אמנם משווה ביניהם: "יעילותו בקרב של אביר רכוב, עוטה שריון כבד בימי הביניים," הוא כותב, "לא היתה פחותה מיעילותו של הטנק בימינו…") או מדינוזאורים. כולם דמיוניים ומוחשיים באותה מידה.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". יש משהו יפה באופן שבו מצייר פרי את אביזרי הלחימה והמפלצות. לכאורה הוא מעתיק אותם מהמציאות אבל בו בזמן הוא גם יוצר אותם קצת בצלמו של העיפרון ועל פי האנטומיה שלו; כלומר עם דגש על צורות שיניים וציפורניים ושאר חודים חרוטיים, ועל זיגזגים דמויי ה"צווארון" הזיגזגי של העיפרון. לרובוט האימתני בתמונה שלמעלה יש "ראשי נפץ" עפרוניים בתכלית. לחצו להגדלה!

 

2. האלימות הפיסית אינה מכוונת אל מי מהעפרונות שהם הגיבורים ה"אנושיים" של הסיפור (וגם הם בסך הכל עפרונות); כלי הנשק, הלוחמים וחיות הפרא הם בסך הכל ציורים, יצירי דמיון/ בובות משחק. שום דם לא נשפך בחד גדיא הזה ואף אחד לא מת. זה לא "באמת" כמו שילדים אומרים. זה דומה יותר ל"שיר ערש" שכתבה אלונה פרנקל בעקבות שיר עם פולני:

היה היה מלך. היה היה נסיך. היה היתה גם נסיכה. הם חיו בין ורדים, לא ידעו מרורים, וזאת ממש עובדה. אך סוף כה מר, מוות אכזר בגורלם נפל. את המלך אכל הכלב, את הנסיך אכל החתול, את הנסיכה עכבר אכל. שלא תהיה עצוב כל כך, כדאי שתדע: המלך היה מסוכר, הנסיך משוקולד, וממרציפן הנסיכה.

רנה מגריט, זאת לא מקטרת

רנה מגריט, זאת לא מקטרת

ולבסוף – אפשר למחוק את כלי הנשק והלוחמים, אבל אי אפשר למחוק את העיפרון השחור או את העפרונות הצבעוניים. הם קיימים ברמה אחרת, הם "אמיתיים".

אייר ינאי פרי, מתוך

העפרונות הצבעוניים מוונדלים. אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"

3. ועם זאת, יש אלימות בספר, אלימות נוראה. ונדליזם שמצופה בכוונות טובות ועליזוּת מפחידה. העפרונות הצבעוניים מקשקשים על היצירה של העיפרון השחור ועל ציפור נפשו, פשוטו כמשמעו. השתוללות הגרפיטי שלהם הזכירה לי את סצנת המוזיאון מבאטמן הראשון, שבה הג'וקר הססגוני (בגילומו של ג'ק ניקולסון) וחבר מרעיו מקשטים את התמונות.

*

"כילד חיפשתי את החשיכה ואת הצללים; אני זוכר שהיו לי הנאות עמוקות וייחודיות כאשר הסתתרתי מאחורי הווילונות הגדולים בפינות החשוכות של הבית…" אודילון רדון

אז על מה הסיפור?

"העיפרון השחור", כמו כל סיפור טוב, פתוח לכל מיני פרשנויות. גם כאלה שינאי פרי לא העלה מן הסתם על דעתו. העפרונות הצבעוניים האלה הם כל כך "כור ההיתוך" הציוני שמקשקש בעליזות ובמרץ על תרבויות "שחורות ונחשלות" כדי לגאול אותן מעצמן.

אבל אותי העיפרון השחור פשוט מחזיר לילדותי; לפולשנותם של המבוגרים שניסו להכתיב לי מחשבות, רגשות ו"ערכים", לדימוי של ילדות תמימה ועליזה שהוצמד לי בלי שום קשר למה שהרגשתי (בעיקר עצב, כמו בשיר של לורקה, "רומנסה על עוגמה שחורה"). אישה אחת שמכירה אותי מגן ילדים זוכרת שציירתי רק פרח אחד על כל דף. היא זוכרת שהתעקשתי והגננות כעסו על בזבוז הנייר. ולכן אני כל כך מאושרת בנצחונו של העיפרון השחור, וגם מבינה אותו, כי בלילה אחרי שמכבים את האור באמת אין מי שיגיד לך מה להרגיש ומה לחשוב ומה לחלום.

אודילון רדון, 1885

אודילון רדון, 1885 "פרח בִּצה, ראש אנושי ועצוב" ("בהדפסי אבן השחורים הם במלוא זוהרם," הוא כתב).

לטלי כוכבי יש בעיה עם סוף הסיפור, "שֶׁבּו, אמנם, העיפרון השחור וחברו קשקושון נשארים לבדם בחושך, הלילה יורד והם מרוצים להישאר לבד, אבל זו בעצם רק אשליה של פיתרון: הרי הצבעים שבהם העפרונות הצבעוניים מילאו את הבית, את החצר ואת גופו של קשקושון לא נעלמו. הם התכסו בשמיכה שחורה של חושך, אבל אחרי הלילה יבוא הבוקר… ואז – כל סביבתו של העפרון תהיה עדיין "נגועה" בצבע, מבחינתו, והוא שוב יישאר ללא פיתרון…"

אז אני אגיד לך, טלי יקרה, מה אני חושבת על הסוף. אני חושבת ש"העיפרון השחור" הוא מעין סיפור פרספונה רק הפוך: שם נחטפה ילדה על ידי האדס מלך השאול. אמה עשתה הכל כדי להחזיר אותה ולבסוף הושגה פשרה: הילדה הוחזרה אמנם לפני האדמה אבל נגזר עליה לבלות בשאול שלושה חודשים כל שנה. בחודשים האלה שוררים הקור והמוות על פני האדמה אבל כשפרספונה חוזרת לפני האדמה חוזר איתה גם האביב.

העיפרון השחור נחטף אל הצבע, וגם הוא כמו פרספונה לא יכול לחזור לשלמות ולתום הבראשיתי. אבל לפחות מחצית מהזמן ובאופן מחזורי העולם משחיר והופך שוב שלו.

אייר ינאי פרי, מתוך

אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"

*

בסוף מלחמת העולם הראשונה נסע מאטיס הצעיר לבקר את רנואר הזקן (והנערץ עליו) להראות לו כמה מציוריו. רנואר התבונן בציורים במורת רוח:

"למען האמת עלי להודות שתמונותיך אינן מוצאות חן בעיני," אמר. "אני כמעט מוכן לומר שאינך צייר טוב ואפילו שהינך צייר גרוע מאד. רק דבר אחד מונע אותי מלומר זאת. כשאתה מניח על הבד כתם שחור הוא נשאר שם. כל ימי טענתי שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד. שחור שוב אינו צבע. אולם אתה דובר את שפת הצבעים. וכשאתה שם את השחור, השחור נשאר. לפיכך, אף כי אין תמונותיך נראות לי כלל, ויש לי נטייה לומר שהינך צייר גרוע, אני סבור אחרי ככלות הכל, שהינך בכל זאת צייר."

אנרי מאטיס, שיחה

אנרי מאטיס, שיחה

*

זעקה אילמת, הערת שוליים לפוסט

עוד על צבע

כחול הוא צבע שערך הצהוב (כולל הסיפור המאלף על איך ציירנו צבעים בשחור לבן)

קוונטין טרנטינו והצבעים

דם, דמעות וצבעי מים

על הלובן של התפוז המכני

מי שאיבד ילד – על סיפור פרספונה

*

ובלי קשר אבל חשוב מאד!

בסוף השבוע הקרוב, כלומר היום ומחר תתקיים בבית בנימיני (מרכז הקרמיקה) ברחוב העמל 17, ת"א, תערוכת ההתרמה השלישית למען ספריית גן לוינסקי.

ההכנסות הכספיות משתי התערוכות הראשונות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ובסיס כמעט בלעדי לפעילותה השוטפת.

כיום, הספרייה מציעה אי של שפיות וידידות בלב שכונה הסובלת מדורות של הזנחה. בשנה האחרונה היא הרחיבה את פעילותה והיום היא כוללת מרכז תרבות, חוגי מוסיקה ואמנות לילדים ולמבוגרים, קבוצת תיאטרון של פליטים, להקות מוזיקה הפועלות במסגרת מרכז התרבות ואת האוניברסיטה הקהילתית שלנו (ה – CEC), בה לומדים אלפי סטודנטים בכל שנה מגוון רחב של קורסים.

מיטב האמנים הישראלים תרמו עבודה אחת או יותר. מעל 180 עבודות יפיפיות במחיר אחיד של 1250 ₪. זו הזדמנות בשבילכם וגם בשביל הספרייה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה בכל דרך אפשרית!

1

Read Full Post »

כתם הדם בספרייה. איור ואלאס גולסמית 1906

כתם הדם בספרייה. איור ואלאס גולסמית 1906

לפתע השגיחה עינה של מרת אוטיס בכתם אדמדם כהה שנראה על רצפת החדר, ליד האח. כיוון שהאשה האמריקאית לא ידעה כלל מה פירושו של כתם זה, פנתה אל מרת אומניי ואמרה:

"נדמה לי שמשהו נשפך שם!"

"כן, מאדאם," ענתה סוכנת המשק בקול חרישי, "דם נשפך באותו מקום."

"מה נורא!" קראה מרת אוטיס, "אינני מחבבת כתמי דם בחדר הספרייה. יש לנקותו מיד."

האישה הזקנה חייכה וענתה באותו הקול החרישי, המסתורי:

"זהו דמה של הליידי אלינור דה-קאנטרוויל, שנרצחה במקום הזה, בידי בעלה, סר סיימון קאנטרוויל, בשנת 1575. סר סיימון האריך ימים אחריה תשע שנים, ונעלם לפתע באופן מוזר, ובמסיבות מעורפלות ביותר. גופתו לא נתגלתה לעולם. אבל רוחו החוטאת מוסיפה לשוטט על פני הטירה. כתם הדם משך את תשומת לבם של אורחים ותיירים רבים – אבל אין שום דרך למחות אותו."

"הבלים!" קרא ואשינגטון אוטיס "אני בטוח שתמיסת הניקוי המפורסמת של חברת פינקרטון תסלק בן רגע את הכתם העתיק הזה."

מתוך, אוסקר ויילד הרוח מטירת קאנטרוויל  תרגם א. כרמי (וכאן נמצא כל הטקסט באנגלית)

הלורד קנטרוויל רצח את אישתו. אחיה הרעיבו אותו למוות בנקמה. ומאז הוא מסתובב במסדרונות ומבעית את כל מה שנקרה בדרכו. הטירה נמכרת לבסוף למשפחת אוטיס האמריקאית: אבא אמא וארבעת ילדיהם: ואשינגטון, וירג'יניה וזוג תאומים שובבים. האמריקאים כופרים בקיומן של רוחות (בטענה שאם היו רוחות כבר היו מוכרים אותן באמריקה). וגם אחרי שהם מכירים בקיומן הם מתייחסים למעלליו של הרוח בענייניות מעליבה ומציעים לו שוב ושוב פתרונות שכמו נלקחו ממודעות פרסומת. התאומים שוברים את רוחו בסדרת תעלולים נגדיים (יש לי חשד שהתאומים של ויילד היו ההשראה לכתיבת "כופר נפשו של הצ'יף האדום", סיפורו המרנין של או. הנרי על זוג פושעים שחוטפים את ילדו של ראש העיירה בשביל כופר, והוא מתעמר בהם כך שהם משלמים לאביו כדי שיקח אותו בחזרה).

קראתי שהסיפור של ויילד מבקר את סיפורי הרוחות האנגליים. ייתכן. הוא לא פחות עוקצני כלפי המטריאליזם האמריקאי: 'מה שלא מוכרים לא קיים', ו'אין בעיה שאי אפשר לפתור בעזרת מוצר כלשהו', זו ההשקפה של משפחת אוטיס על רגל אחת (בעברית אגב, יש לסיפור גם תת כותרת: "רומן חומרי-רוחי". לא ברור לי מטעם מי).

מתוך NUR DU, מופע שיצרה פינה באוש בארצות הברית, על ארצות הברית. וכלל סדרת תמונות שהוכתרה במילים: very practical. (שימו לב לעכברים הלבנים).

מתוך NUR DU, מופע שיצרה פינה באוש בארצות הברית, על ארצות הברית. וכלל סדרת תמונות מופרכות שהוכתרה במילים: !very practical. (שימו לב לעכברים הלבנים).

*

מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדיּ (אוֹ לְהֵפֶךְ – בָּהִיר מִדַּי)
אִם כָּך וְאִם כָּך – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.

(דוד אבידן)

ובכל מקרה, אני לא פה בגלל הסיפור (המלבב לכשעצמו) אלא בגלל כתם הדם. תמיסת הניקוי של חברת פינקרטון אמנם מעלימה אותו אבל למחרת הוא שב ומופיע, וגם למחרת, אף שדלתות הספרייה נעולות והמפתח שמור היטב עם מר אוטיס. האמריקאים לא מוותרים, הם ממשיכים לנקות את הכתם והוא ממשיך להתחדש, ובמשך הזמן גם משנה את צבעו, לתמהונם; פעם הוא אדום חיוור וכמעט ורוד ופעם אחרת ארגמני ואפילו ירוק. בסוף הסיפור נפתרת התעלומה: הרוח שהתקשה באספקת הדם, גנב את צבעי המים של וירג'יניה בת החמש עשרה, כדי לתחזק את הכתם.

הכתם הזה דיבר אלי מהפעם הראשונה שקראתי את הספר, מִטעמים שונים ומשונים.

החל משאלת הצבע – האם דם ירוק עדיין נחשב לדם, האם דם סמיך מ(צבעי) מים? שאלה פילוסופית וארס-פואטית עם דם כחול בזווית העין.

ואפילו יותר משאלת הצבע נמשכתי לפיוט הקריר: לא עוד כתם דם קמאי שזועק מן האדמה (או לחילופין, מחבלים עם דם על הידיים), אלא רְאָיה פורנזית-פיוטית על רצפת הספרייה (אלא מה).

ולא סתם ראָיה אלא פיסת תפאורה בזעיר אנפין. במאמר מוסגר אפשר להוסיף ש"הרוח מטירת קנטרוויל" הוא מעין פארסה על-טבעית ואפילו מסה על תיאטרון (כשם שהמלך הצעיר של ויילד הוא מסה על תולדות האמנות). כתם הדם בספרייה הוא רק הערת שוליים לסדרת "התמונות החיות" שהרוח מביים בקפדנות ומכתיר בשמות מצלצלים כמו "יונאס התועה – או חוטף הגופות האובד", "רופרט האיום או הנסיך ללא ראש" וכיו"ב. ברור כשמש שויילד התענג על עיצובן. ואולי עוד אכתוב על זה יום אחד ובינתיים אני עוד בכתם.

בעבדוּת, בסיזיפיות שגובלת בהפרעה טורדנית-כפייתית, בכתם כמשל על הדחף הכמעט מכני להאכיל את האשמה ולתחזק אותה, גם אחרי שהאספקה הטבעית נגמרה.

*

ומה היה בסוף?

ובכן, צבעי המים הם חצי הדרך בין דמה של הנרצחת לבין הדמעות הטהורות של וירג'יניה (כשמה כן היא, בתולה) שתגאל את הרוח לבסוף ותמציא לו מנוחה. וירג'יניה תתפלל בשבילו ותבכה על חטאיו כי דמעותיו שלו יבשו. ככה זה אצל הקתולים. ואני? לא בכוונה יצא לי פוסט ליום הכיפורים, ואני בכלל לא מאמינה בתפילות. רק בחשבון נפש שמוביל לתמורה פנימית.

כמו בסיפור הבודהיסטי על האיש שנשבע לרצוח אלף איש בזעמו. הוא היה כורת את אצבעותיהם של הקורבנות ומשחיל אותן על מחרוזת שענד לצווארו (ולכן קראו לו אנגולימלה, שפירושו בפאלי "מחרוזת אצבעות"). אחרי 999 קורבנות הוא נתקל בבודהה שריפא אותו מכעסו. אנגולימלה חזר בתשובה והפך לנזיר נודד. יום אחד זיהו אותו כפריים ותקפו אותו באבנים ובמכות. הוא לא כעס ולא התגונן. הוא רק בכה מרוב חמלה על התוקפים. גם הוא היה אומלל כמותם, מרוב זעם פגע בעצמו ובאחרים.

יום אחד גם אני ארפא מכעסי.

מאחלת גם לכם.

*

עוד באותם עניינים

כחול הוא צבע שערך הצהוב

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

עוד כתם דם – הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון 

ללמוד פחד (האחים גרים מקדימים את משפחת אוטיס)

נושאי האוזן

*

בלי קשר אבל חשוב:

עדיין נותרו מקומות בחממת האמנים של הקרון לשנה הקרובה.

לפרטים Dalia@traintheater.co.il

*

Read Full Post »

"את חובשת את כובעך על רגלייך, ופוסעת על / ידייך, על ידייך את פוסעת."

זוהי הרשומה האחרונה על שיר האהבה הדאדאיסטי של קורט שוויטרס. כאן אפשר לקרוא את תרגומו המלא והיפה והגבישי של שמעון זנדבנק מתוך "הגרזן הפורח". וכאן (בתגובות), אפשר לקרוא את תרגומו המלא והיפה והחי של פלוני.

ע', אחד מיקירי הבלוג, האשים אותי פעם שלא משנה לאן אני הולכת בסוף אני מגיעה לליצנים. אלא שהפעם זה לא אני, זה קורט שוויטרס המשורר-הליצן שאינו עורג לדמות ענוגה ומסתורית אלא דווקא לעלמה הפוכה שחובשת את כובעה על רגליה ופוסעת על ידיה, ליצנית עם שמלה מנוסרת וציפור ירוקה (תוכי?).

"הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים." בסרטון למטה אפשר לראות כמה וכמה שמלות ליצניות מנוסרות, באסופה של רגעים מתוך קרקס קוביות.

עוף בגלידה ורוטב תפוזים

צבעי הליצן הבוהקים של השיר מתחלפים כל הזמן במין משחק: השיער מתהפך מצהוב לכחול, האדום של השמלה מתפשט לאנא בלומה עצמה, וכמה שורות אחר כך היא כבר חיה ירוקה, חמודה כמו הציפור הירוקה שרק הציוץ שלה אדום. ("השינה באה אלי כמו ציפור ירוקה," כתב פנחס שדה, "יושבת על כתפי, / מזמרת באזני זמירות מתוקות נוסכות שיכרון, / באה כציפור מתוקה, מזמרת / זמירות ירוקות נוסכות שיכרון.")

סינסתזיה – "תופעה עצבית שבה חמשת החושים – ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש מתערבבים. אנשים סינסתזיים עשויים לשמוע צבעים, לראות צלילים, או לטעום מגע."

מתוך סרטון משעשע על סנסתזיה באתר של מכון וויצמן, שמסתיים בסצנת הארוחה החביבה על שון הסינסתזי: עוף בגלידה ורוטב תפוזים שגורמת לו לראות אליפסה ענקית יפהפייה בגוונים שונים של תכלת שמיימית. (כאן אפשר לצפות בסרטון).

אז כן, כמו שנאמר כבר באחת התגובות – זהו שיר סינסתטי. וכיוון שלמשורר יש 27 חושים ("הו אהובת עשרים ושבעת חושי") הכל עולה בחזקה לפסיכדלי, אנרכי, מצחיק ואבסורדי כמו המונולוגים האילמים של הרפו מרקס (שלעולם אינו מאוהב, הוא מסתפק במרדפי פתע אחרי נשים מבוהלות).

לקט מסרטי האחים מרקס

תם ולא נשלם. לא הספקתי לדבר למשל על קולאז'ים, או על הזכות לחידונים ממוספרים ונושאי פרסים באמצע שירים ליריים***. אבל כך יצא, שפתחתי וסיימתי בצבעים, וכך יאה, כי אני חוליה בשרשרת של אוהבי צבעים. בבית החרושת למשאבות מים של סבא שלי גדליה נאמן, היו צובעים את גוף המשאבה (הנסתר מכל עין) בשלושה צבעים. אהוב לבי שעבד שם איזו תקופה תהה על הסיבה ונענה בכובד ראש על ידי מנהל העבודה: "אדון נאמן אוהב צבעים." כשבני הגדול היה צריך להגדיר את עצמו בארבע תכונות (בטפסי הכניסה לבית הספר הדמוקרטי), אחת מהן היתה "אוהב צבעים", וכדי לסגור עוד מעגל – זהו גם בני הלהטוטן שבעקבותיו כתבתי את רשימת הליצנים.

*** עוד באותו נושא ב"ברלין אלכסנדרפלאץ" המופלא של דבלין.

וכיוון שזה ראש השנה, לא נותר לי אלא לאחל שנת אנא בלומה לכל הבאים

לפוסט הראשןן בעקבות אנא בלומה – כחול הוא צבע שערך הצהוב

לפוסט השני בעקבות אנא בלומה – הו אהובת עשרים ושבעת חושי

לפוסט השלישי בעקבות אנא בלומה מאחור את ממש כמו מלפנים

Read Full Post »

אנדי וורהול, מרלין מונרו

לאָנָא בְּלוּמֶה / קורט שוויטרס

הו אהובת עשרים ושבעת חושי, אני אוהב לָךְ!

– אותָךְ שלָךְ לָךְ,  אני לָךְ, את לי. – אנחנו מי?

זה שייך (אגב) לא לכאן.

איפה את נמצֵאת, נקבה לאין-ספור? את נמצאת – הנמצאת את? –

אומרים שאת נמצאת – שיאמרו, הם בכלל לא

יודעים איך מגדל-הכנסייה עומד.

את חובשת את כובעך על רגלייך ופוסעת על

ידייך, על ידייך את פוסעת.

הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים. אדומה

אני אוהב את אָנָא בְּלוּמֶה, אדומה אני אוהב לָךְ! – אותָךְ שלָךְ לָךְ

אני לָךְ, את לי.

אנחנו מי?

זה שייך (אגב) ללהט הקר.

בלומה אדומה, אָנָא בְּלוּמֶה אדומה, איך אומרים?

חידון נושא-פרסים: 1. לאָנָא בְּלוּמֶה יש ציפור.

2. אָנָא בְּלוּמֶה אדומה.

3. מה צבע הציפור?

כחול הוא צבע שערך הצהוב.

אדומה היא המיית ציפורך הירוקה.

הו ילדה פשוטה שכמותך בשמלה של יומיום, הו חיה

ירוקה חמודה שכמותך, אני אוהב לָךְ! – אותָךְ שלָךְ לָךְ,  אני לָךְ, את

לי, –

אנחנו מי?

זה שייך (אגב) לארגז הגחלים.

אָנָא בְּלוּמֶה! אנא, א-נ-א אני מטפטף את שמך

שמך נוטף כחֵלֶב בקר רך.

היודעת את אנא, כבר יודעת?

אותך אפשר לקרוא גם מאחור, ואת, את הנהדרת

מכולן, מאחור את ממש כמו מלפנים: "א-נ-א".

חֵלֶב בקר מטפטף מלטף לי את הגב.

אָנָא בְּלוּמֶה, חיה נוטפת שכמותך, אני אוהב לָךְ!

מתוך הגרזן הפורח, מבחר שירה גרמנית מודרנית, עורך ומתרגם שמעון זנדבק, כתר 1985

"לאָנָא בְּלוּמֶה" (מסביר זנדבנק בהקדמה), "הוא דוגמא מבריקה לשיר אהבה מודרניסטי, המבטא רגש אותנטי למרות הרתיעה הליצנית מפני הבאנאליות של הרגש."

בשבילי  לאָנָא בְּלוּמֶה הוא הכלאה חד-פעמית של רגש ומשחק, מחשבה וצורה. מחלונותיו נשקפים נופים של מודרניזם ואבנגרד: גם אבנגרד היסטורי כמו דאדא (שוויטרס היה דאדאיסט), פוטוריזם וכן הלאה, וגם אבנגרד כמשל וכגישה. מתחשק לי להקדיש כמה פוסטים למה שאני רואה בו/דרכו/ממנו.

"כחול הוא צבע שערך הצהוב" (שורה 18) הוא הפוסט הראשון:

בשנה שבה למדתי אמנות בבצלאל הייתי חברה בקבוצת לימוד של שש סטודנטיות. נפגשנו כל יום ששי לשיעור בהנחיית זוג אמנים צעירים שבחרנו. התרגילים שעשינו לוּוו בהרצאות בינתחומיות. שם פגשתי לראשונה בג'ון קייג', ויטו אקונצ'י, ויטגנשטיין ואחרים. האיש שהרצה לנו על ויטגנשטיין (לצערי איני זוכרת את שמו) היה בוגר בצלאל שהמשיך ללימודי פילוסופיה. הוא דיבר על תורת הצבע של ויטגנשטיין: אין ולא יכול להיות, לפי טענתו של האחרון, לָבָן שקוף או כחול אדמדם.

באותה תקופה למדנו בשיעורי הרישום של יוסף הירש לצייר צבעים בשחור-לבן; כלומר, היינו "מציירים צבעים" בדיו שחור. זה היה אחד התרגילים המאתגרים בלמודי האמנות שלי. מצד אחד זה מופרך לגמרי (כמו הקטע שבו הברון מינכאוזן תופס בכתפיו שלו ומושה את עצמו מן הביצה), ומצד שני, כשלוקחים לך את הצבע עצמו, את כבר לא יכולה לתפוס אותו כמובן מאליו, את מוכרחה לברר לעצמך מה זה בעצם כחול, מהי "כְּחוּליוּת", מה זה אומר מעבר לעטיפה, האם אפשר לתרגם את זה, ואיך?
הירש היה מסתובב בינינו בזמן שרשמנו, מעקם את חוטמו בספקנות, או צוהל: "זה כחול פרוסי," הוא אמר פעם על רישום של איזה סטודנט. לא סתם כחול, אלא דווקא פרוסי. ובזמן שהנהנתי מתוך מאמץ לתפוס, להבין, כמעט פרצתי בצחוק; זר שהיה נכנס באותו רגע היה חושב שנקלע לחברת מטורפים או מסוממים. ולא יכולתי כמובן, שלא להבחין בדמיון לבגדי המלך החדשים
ובכל מקרה, במסגרת אותם שיעורי צבע, הירש היה גם אומר מדי פעם "זה כחול כתמתם" וכן הלאה, ומוסיף עוד דרגת קושי למאמץ החושי-קונספטואלי. במשך כמה שבועות אינטנסיביים חשבנו כמעט רק על כחולים כתמתמים ושחורים לבנבנים וכולי.

ובחזרה לקבוצת הלימוד:  ברגע שהמרצה שטח את טענותיו, מיד קפצנו כנשוכות נחש: "אבל הירש אמר…" הוא חייך במבוכה וסיפר לנו בתשובה את הסיפור הבא: גם הוא היה כמובן תלמידו של יוסף הירש (אם כי לא למד לצייר צבעים. אני זוכרת שפעם הגיעו בוגרים לשיעור ושאלו בקינאה: "למה אותנו לא לימדת את זה?" והירש נאנח ואמר "אבל אז לא ידעתי את זה…"). כמה חודשים קודם לכן הבחור פגש את הירש ברחוב וסיפר לו על ויטגנשטיין. הירש גילה עניין רב והזמין את הספר מגרמניה (בהיותו יקה היה נוח לו יותר לקרוא בגרמנית). אחר כך התראו עוד פעם פעמיים בידידות ובציפייה לספר, ואז יום אחד הירש בקושי בירך אותו לשלום. כשהבחור הזכיר את הספר, הירש רטן שויטגנשטיין הוא "טְרוֹטְל". כשהבחור שאל מה זה טרוטל, הוא נשלח בזעף למילון.
ובכן, "טרוטל" בתרגום לאנגלית הוא "נִינְקוֹמְפּוּמְפּ", שפירושו בדיוק כמו שזה נשמע – מטורלל רפה שכל, או כמו שאומר מישהו באחת מאגדות האחים גרים: "הנה עוד אחד בלי פתיל במנורה שלו…"
ורק בדרך אגב, כל מי שראה פעם אישה בחולצה רטובה יודע שיש דבר כזה, "לבן שקוף".

ובחזרה ל"כחול הוא צבע שערך הצהוב"; אפשר ללכת אל השירה והמטפורה: "הו, איך שבאת, כחול מרוב גן עדן", כתבה פעם אלזה לסקר שילר חביבתי. אבל אני חשבתי דווקא על אנדי וורהול.

בדיוק כמו שהקדמונים שאבו את השראתם האמנותית מן הטבע… כך אנחנו צריכים לשאוב את שלנו מהסביבה המתועשת שאנו יצרנו. (אנטוניו סאנט-אליה, 1914, מתוך הערך מודרניזם בויקפדיה).

ב-1967, כשוורהול יצר את התמונה בראש הפוסט, הדאדאיסט שוויטרס (1887-1948) כבר היה מזמן בין המתים. אבל אפשר לראות שבשביל וורהול "כחול הוא צבע שערך הצהוב" הוא כבר בגדר מובן מאליו.

לפרק הבא בסדרת אנא בלומה – הו אהובת עשרים ושבעת חושי

*

על יוסף הירש, או – עכשיו תשכחו הכל ותתחילו לרשום

*

עוד על צבעים כאן בבלוג:

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

לבנת התפוז – על תפוז מכני של סטנלי קובריק

וגם – המאהב שהתחפש לבעל – פוסט פרו אנושי

Read Full Post »

1. גיתה – מן הכחול אל האדם (האדם, לא האדום)

יוהן וולפגנג פון גיתה – סופר, משורר, מחזאי, הוגה דעות, הומניסט ומדען גרמני (1749-1832). פעם כשהייתי קטנה קראתי כל מילה שלו שתורגמה לעברית. כך גיליתי בין השאר, שהיתה לו תורת צבעים שנסמכה על אבחנות של ליאונרדו דה וינצ'י והופרכה על ידי ניוטון. הוא שוחח על כך עם אקרמן (ה"דוקטור ווטסון" שלו) ביום ג' ה-16 לדצמבר 1826:

"הנה קראתי לפני ימים מועטים באנציקלופדיה אנגלית תורת התהוותו של הכחול," אמר גיתה. "בראש עמדה השקפתו האמיתית של ליאונרדו דה וינצ'י ונסמכה לה הטעות של ניוטון, ובתוספת הערה שהדין עם הדיעה האחרונה שכן מקובלת היא על הכל […] אולם איני מבין כל עיקר מה מחשבה חושבים תלמידיו של ניוטון באמירתם שמטבעו של האור לבלוע את כל שאר הצבעים ולשייר רק את הצבע הכחול. ואיני תופס מה תועלת ומה שמחה לאדם בתורה כזו שכל מחשבה משותקת בה…" (ההדגשה שלי)

זה הקסים ושעשע אותי, האופן שבו גיתה מדלג על נימוקים מדעיים, היישר אל השמחה והמחשבות של החוקרים. הקלות שבה הוא מסיט את הדיון מן הכחול אל האדם, מן הטבע אל האמנות שסיפחה אותו.

*

2. לאונרדו דה וינצ'י – הוּלדת החיוך

וזה מה שמספר וסארי, על האופן שבו צויירה המונה ליזה (כבר ציטטתי את זה פעם, כחולייה ברצף אחר, אבל כיוון שבלוג הוא מעין תודעה מסודרת, כלומר מארג, דברים מצטלבים ונקלעים): לאונרדו דה וינצ'י (איש הכחול הנכון) עמל על הציור ארבע שנים ולא סיימו, ואף –

"השתמש בתחבולה זו: בשעה שצייר את מונה ליזה שהיתה יפהפייה, העסיק נגנים וזמרים ובכל עת אף ליצנים כדי שתשמח; כך ניטלה מן התמונה אותה עגמומיות הניכרת בדרך כלל בציורי הדיוקנאות," אומר ואסארי וממשיך: "בשל תחבולתו זו של לאונרדו, היה בה שחוק כה נעים עד כי במראיתה עלה האלוהי על האנושי, ונחשבת היתה מפליאה, אם לא חיה ממש."

וסארי מתענג על התעלול של לאונרדו באופן נלבב אבל גם מצמצם. כי אולי זה לא מקרה שהורתו של החיוך הנודע קרתה בנסיבות מאגיות מובהקות, מתוך תמונה חיה ענקית של עונג ושמחה: ארבע שנים של נגנים, זמרים וליצנים כדי להפיק צל של חיוך. ואני מדברת על קצות האצבעות, כדי לא להפריע את שנת הציניקאים והאוהבים הנבונים.

*

3. הרקולס והמונה ליזה – הוּלדת הגיבור

מבחינה זו אפשר לראות בהרקולס את מקבילהּ המיתולוגי ומבַשרה של המונה ליזה. אמו של הרקולס, אישה נשואה בשם אלקמני, התעלסה עם זאוס במשך שלושים ושש שעות שלכבודן הוא עיכב את השמש בסגנון "שמש בגבעון דום". אבל זאוס לא היה היחיד שהִפרה את אלקמני באותו לילה: בשלב מסוים חזר גם בעלה משדה הקרב ואף הוא התעלס עם אשתו (וקצת התאכזב ממתינותה) וגם הזרע שלו נקלט. כעבור תשעה חודשים היא ילדה תאומים: הרקולס שעוצמתו עמדה ביחס ישיר להתעלסות הקולוסלית (שלושים ושש שעות של משגל אלוהי כדי ליצור גיבור-על, לעומת ארבע שנים של נגנים וליצנים כדי ליצור חיוך), ואיפיקלס, התאום האנושי, הוא מקרה הבקרה.

*

4. ז'ירודו, או המלכוד של זאוס

ויש עוד נקודה מעניינת בסיפור: כדי לשכב עם אלקמני התחזה זאוס לאמפיטריון בעלה. האל הרמס שעזר לו במעלליו התחזה לסוסיא משרתו של אמפיטריון. היינריך פון קלייסט (1777-1811) כתב מחזה נהדר בשם "אמפיטריון", מעין "שני קונילמל" קורע לב בתעתועי הכפילות והזהות העצמית.
קלייסט לא היה היחיד כמסתבר, וגם לא האחרון; המחזאי הצרפתי ז'אן ז'ירודו (1882-1944) קרא לגירסה שלו "אמפיטריון 38" אחרי שספר ומצא שלושים ושבע גירסאות שקדמו לה.
שום מעלל של זאוס לא זכה כמדומה לכמות כזו של מחוות, כמו הפעם שבה נאלץ להתחזות לבעל כדי להשיג את האשה. ז'ירודו, מחזאי אוהב אדם באופן נדיר מחויך ומלנכולי, שם אצבע על המלכוד השמיימי: יופיטר שלו (כנויו הרומי של זאוס) הוא המאהב המושלם. הוא נוהג לקרוא את מחשבותיהן הכמוסות של הנשים כדי להתגלם בדמות הפנטסיה המינית האולטימטיבית שלהן. אלא שאלקמני העקשנית המפוכחת הרומנטית, מאוהבת בבעלה. אחרי שבת קול מודיעה שזאוס ישכב איתה היא מנסה להתחמק. בסצנה מצחיקה היא מנסה לגייס את לֵדה שיופיטר שכב איתה בדמות ברבור, להחליף אותה. לדה נוטה להסכים אבל קודם היא מנסה לברר באיזה דמות הוא יופיע. היא חוקרת את אלקמני על העדפותיה המיניות (אני מקווה שאת לא אוהבת נחשים…). אבל אלקמני חושקת רק באמפיטריון, ויופיטר המסכן נאלץ ללבוש את צלמו ודמותו של הבעל. הוא צריך להיות התחליף הפעם ולא הדבר האמיתי. זה מצחיק אבל גם נוגע ללב, מפתיע וכמעט מובן מאליו, לא מצד היהירות אלא מצד אהבת האדם. כפי שמסביר האל אפולו (או מישהו שמתחזה לו) במחזה אחר של ז'ירודו, לצעירה נבוכה בשם אגנס: "כל אדם ולו המכוער ביותר מרגיש בעמקי לבו קשר טמיר ליופי. כשתאמרי לו שהוא יפה, הוא פשוט ישמע מבחוץ את הקול ששמע מבפנים כל חייו."

*

עוד על המונה ליזה (של לאונרדו, יוזף בויס, מרסל דושאן) – חיוכי האתמול והמחר

Read Full Post »

.
… אך עם כל האסוציאציות הצבורות האלו המקשרות את הצבע הלבן עם כל טוב, הנעים, המשמח, הנשגב והעילאי, – הנה אורב בכל זאת דבר מה סתום וטמיר במושג התוכתוכי של גון זה, המפיח בנשמה חלחלה עזה יותר מזו שמעורר האודם המחריד אשר לדם".
.
מובי דיק, מתוך הפרק "לִבנת התנין" [הלוויתן], תרגום אליהו בורטניקר

 התפוז המכני של סטנלי קובריק הוא סרט לבן; מדים לבנים, חפצי חרסינה, חלב, איפור לבן, אור מסמא, ניאון, שיער שיבה, תחבושות, מבנים לבנים, גרפיטי לבן, לכלוכים לבנים, קישוטים לבנים, חתולים לבנים, רוק לבן, ציפור לבנה. העושר של הווריאציות, ההקשרים, הדגשים והקומפוזיציות עוצר נשימה. על כל תמונה שהבאתי יש עשרים, לא פחות טובות, שנותרו מאחור.

על הבחירה המפתיעה לכשעצמה בלבן (שכתום-תפוז ועוד כמה צבעים עזים מבליטים אותו ביתר שאת) יש להוסיף את האיכות הבלתי אפשרית של הלבן שקובריק השיג בסרט: זהו לבן עתידני, מוחצן וצעקני, סטרילי וחושני, צחור דָשן ומטונף בלי שום כתם.

(ואתכם הסליחה על המסגרות השחורות והלכלוכים. התמונות הן בכל מקרה תחליף עלוב לסרט)

בגדים לבנים, כוסות חלב

אורות לבנים, פסלים עם פאות לבנות, כתובות לבנות

התווית של הבקבוק הריק מצולמת מאחור בשביל הלובן

קיר רקע לבן, תווית הבקבוק מלבינה, וגם שורת האלמנטים במבנה

בתמונה מתחת – מעבר למסגרת הבמה ולכמה חפצים בוהקים – הסצנה כולה בנויה סביב התחתונים והחזיה הלבנים של האישה.

אור לבן בוהק

הבית הלבן

הרצפה, התקרה והשיבה

גם השומרים לבושים בלבן

גרפיטי בגיר לבן

מעלית לבנה ולכלוכים לבנים פזורים בחדר המדרגות

אגרופים לבנים על רקע ציור לבן

ישו לבן עם קוצי חרסינה

לודוויג ואן לבן

nnn

האח, הדלתות, האור, הגרביונים, התמונות, החפצים והחתולים הלבנים

עוד מאותו חדר. פאלוס לבן ואורות

חלב שנשפך

הגאזה והרוק

העמודים, הז'קט, הנורות, האמבטיות, השולחן

עוד מרחב לבן מכופתר באורות לבנים

השמים, המפתן, המעגל

עוד מרחבים וחלוקים לבנים

עוד לבן רפואי

nn

אש לבנה בחלונות הבית

ולרגע הליריות של ציפור לבנה על מים

ניאון

גשם לבן

עוד חדר לבן

סוף לבן

*

כדי להעריך את ההישג של קובריק אני מצטטת (על דרך הניגוד) את מה שכתב סוֹפר האמנות מאיר אגסי על הצבע הלבן.

…בתחושה,  הלבן הוא קודם כל דוחה רעש ודרמה, מרדים אלימות. הוא אולי הצבע השתקני ביותר, צבע של ציפייה, של תקרה, של קירות בית חולים ולפיכך של מוות או החלמה. יש בו משהו "אידאלי", נקי. הוא מנזר ויבשת ארקטית, ערבה מנטלית ללא התחלה וסוף (כמו האפור והשחור). הוא אלגנטי, קל, זהיר, חלבי, חמקמק. צבע של איזון ושל שיווי משקל. צבע של "אטמוספרה", של אבק, של בתוליות, של שמלת כלה, של שיניים, של סיד, של טיח מזרח תיכוני; של חגיגיות, ריקנות, צניעות, ביישנות, מרופדות. הוא קל כנוצה וקשה כקרח. הוא נייר וזן בודהיזם.

מתוך הספר הנפלא הכד מטנסי

*

עוד על צבעים בקולנוע, פוגה לשוד יהלומים, על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

Read Full Post »

"כלבי אשמורת", יותר מכל סרט אחר של טרנטינו, מעלים את הסתירה בין בידור לאמנות. זהו סרט שוד אפקטיבי, ובו-בזמן גם סרט אמנותי נועז ומדויק שממזג את הרעיוני, הרגשי, החושני והצורני למקשה אחת.   

תקציר העלילה (לפי סדר התרחשותה "בעולם", לא לפי הסדר שבו היא נמסרת בסרט):  
גנגסטר בשם ג'ו ובנו נייס-גאי אדי מגייסים חמישה מומחים לביצוע שוד יהלומים. השודדים אינם מכירים זה את זה. הם מכונים בשמות של צבעים למקרה שמשהו ישתבש. והדברים אכן משתבשים: אחד מהשודדים, מיסטר בלונד, הוא פסיכופת שיורה במהלך השוד וגורם למרחץ דמים של אזרחים, שוטרים ושודדים. אחר, מיסטר אורנג', הוא סוכן סמוי. השודדים שנשארו בחיים מתכנסים במחסן שבו קבעו להפגש, ושם נחשפת בהדרגה גם זהותו של הסוכן הסמוי; קודם הוא מזדהה בפני השוטר האומלל שנחטף במהלך השוד, אחר כך ג'ו מנחש את זהותו, ולבסוף מיסטר אורנג' עצמו מתוודה באוזני מיסטר וויאט שמחבק אותו ויורה בו בשארית כוחותיו. עד סוף הסרט מתים כל השודדים, למעט מיסטר פינק שמסתלק לו עם היהלומים.

נתחיל מהתחלה

אין נשים ב"כלבי אשמורת": כלומר – הן מבליחות פה ושם: ברקע הארוחה הפותחת את הסרט מסתובבת מלצרית מבוגרת. אישה אחת נשלפת מחלון מכוניתה על ידי מיסטר פינק הנמלט, ואחרת יורה במיסטר אורנג' המנסה לחטוף את מכוניתה. ההופעה של שתיהן ביחד מצטרפת לשניות ספורות שבמהלכן הן מצולמות מרחוק או מהגב.
הוויתור על הנשים שמסגנן את הסרט, היה יכול להוסיף לו בקלות מעין נופך מצ'ואיסטי/שוביניסטי לולא הצליח טרנטינו לפנצ'ר אותו מראש: Let me tell you what "Like A Virgin" is about – זהו המשפט הראשון של "כלבי אשמורת", שנאמר על רקע הכותרות עוד לפני התמונה; הסרט נפתח בדיון פרשני על שירה של מדונה "כמו בתולה" – או במילים אחרות – חבורה של פושעים בדרך לשוד מתוכנן בקפידה, מתווכחת על תחושותיה של בחורה דימיונית, למה היא בעצם מתכוונת כשהיא אומרת "כמו בתולה".
וזה לא הכל. אחרי עוד כמה דיבורים על הא ועל דא מסתיימת הארוחה. מיסטר פינק מסרב לשלם את חלקו בטיפ, וכולם מתרעמים עליו ומגלים סולידריות מוחלטת עם מלצריות באשר הן: "לא איכפת לך שהן תלויות בטיפים שלך כדי לחיות?" הם נוזפים בו, וגם "זו עבודה קשה", "הן מרוויחות חרא", "הבחורה הזאת היתה נחמדה", ואפילו "זה העיסוק מספר אחד לנשים שלא גמרו קולג', זה המקצוע היחיד שכל אישה יכולה לחיות ממנו, בזכות הטיפים." היחיד ש"קונה" את הרציונל הקמצני של מיסטר פינק הוא מיסטר אורנג' הסוכן הסמוי, אבל זה לא משנה – ג'ו דואג שכולם ישלמו את חלקם.
 
הסרטים הבאים של טרנטינו יהיו פרו-נשיים באופן הרבה יותר ישיר ומוחצן, אבל כאן זה מתחיל, בהפוך על הפוך, כבר ב"כלבי אשמורת".

מבנים, צורות וחרוזים לפעוטות

מבנה העלילה של "כלבי אשמורת" פשוט כמו חרוזים לפעוטות, כמו "מעשה בחמישה בלונים" / "עשרה כושים קטנים", או שיר-משחק מסוג "סבתא בשלה דייסה". ביצירות כאלו זוכים כל הגיבורים באותו גורל סידרתי – לפעמים זו מנת דייסה אבל לעתים קרובות יותר זה מוות. ולא משנה אם המתים הם בלונים צבעוניים או שודדים בעלי שמות של צבעים – מיסטר וואיט, בלו, בראון, אורנג', פינק ובלונד. כולם מתים בזה אחר זה, ורק האחרון-חביב שובר את התבנית ועף למרום, או בורח אל בית השחי כמו ב"סבתא בשלה דייסה".
אם מסתכלים על "כלבי אשמורת" כעל "שיר-משחק-אצבעות" מיסטר פינק הוא ללא ספק הפינקי (זרת) ש"ברח ברח ברח" אחרי שכולם קיבלו את חלקם.
 
הסדרתיות משוכפלת גם ברבדים אחרים של הסרט, למשל בבגדים: סדרת החליפות השחורות-לבנות של השודדים עומדת בניגוד חד ומרנין לסדרת הכינויים הצבעוניים.
הכינויים אגב, הם רק ההתחלה; "כלבי אשמורת" הוא סרט על צבעים, ציור בזמן, קומפוזיציה נעה הנוטה אל הפופ-ארט במשטחיה הגרפיים החלקים.
(למרבה הצער הצבעים האפירו בדרך לפוסט, בסרט הם הרבה יותר עזים. מומלץ לראות את המקור.) 

החולצה הלבנה של מיסטר אורנג' נצבעת באדום של דמו, כמו בקומיקס. השחור-לבן מבליט את הדם.

מעשה בחמישה בלונים. בדיחה חזותית. בלון כתום (מיסטר אורנג') רודף אחרי מכוניתו של נייס-גאי אדי.

 

פוגה לשוד יהלומים

הפשטה היא לטעמי המרכיב הקובע, גם אם הסמוי לעתים, שהופך כל יצירה – המדיום לא חשוב – לאמנות. ב"כלבי אשמורת" זה מתחיל במבנה הסרט, במתימטיקה הבסיסית של השיר הסידרתי, ועוד יותר – באופן שבו טרנטינו משבש ושובר אותה. בין אם זו הצבעוניות של נייס-גאי אדי (העליונית התכולה-טורקיזית ושלל התכשיטים שזהבם כמו מתחרז עם שערו האדמוני-זהוב) ששוברת את הסדרה הרשמית של החליפות, או מיסטר פינק ששובר את הסכֵמה העלילתית ונמלט עם היהלומים לפני תורו, כלומר לפני שאחרון חבריו נרצח.

השבירות יוצרות מתח בין סדר לאי סדר, בין צפוי למפתיע. רצף הצבעים, המקצבים והזמנים הופך את "כלבי אשמורת" לסרט מופשט ומתימטי, באופן שבו מוסיקה היא מופשטת ומתימטית – עם נושאים, וריאציות, אתנחתות, מעין פוגה לשוד יהלומים.

הרהור קולנועי על משחק ועל אותנטיות

טרנטינו נמנע מלצלם את סצנת השוד המרכזית. "כלבי אשמורת" הוא סרט שוד בלי שוד. אנחנו רואים מה היה לפני ומה אחרי, אבל האירוע העלילתי המרכזי חסר. לעומת זאת מוקדשות חמש סצנות ל"אנקדוטת השירותים", אנקדוטה שולית שמספר מיסטר אורנג' לכמה מן השודדים כדי לשכנע אותם בעברו הפלילי. (תקציר האנקדוטה: מיסטר אורנג' נכנס כביכול לשירותים ציבוריים עם תיק מלא סמים, נתקל בארבעה שוטרים עם כלב זאב, ויוצא בשלום).
טרנטינו מותח ומשכפל ומפתח את האנקדוטה על פני חמש סצנות נפרדות, ובעצם שש אם סופרים את האיזכור הראשון שמתפקד כמעין סיפור מסגרת: מיסטר אורנג' מבשר למפעיל שלו שהוזמן להשתתף בשוד והמפעיל המרוצה שואל אותו אם סיפר את "אנקדוטת השירותים".

זה הופך את "כלבי אשמורת" להרהור קולנועי על משחק (acting) ועל התחזות, על הקו הדק בין המצאה למציאות, בין זיוף לאותנתיות בחיים ובאמנות. להלן סקירה קצרה של האופן שבו זה קורה:

1.

מיד אחרי האיזכור הראשון של האנקדוטה, אנחנו חוזרים אחורה אל הגג שעליו מקבל מיסטר אורנג' את הטקסט של האנקדוטה (ארבעה עמודים), ביחד עם קורס משחק בראשי פרקים: 
העיקר זה הפרטים, מסביר לו המפעיל, הפרטים הם ש"מוכרים" את הסיפור. כיוון שהסיפור מתרחש בשירותי גברים הוא חייב לדעת הכל על השירותים: נקיים או מטונפים, סבון נוזלי או אבקה, מגבות נייר או אוויר חם וכן הלאה. הוא צריך להפנים את כל הפרטים – והכי חשוב – הוא צריך לזכור שזה עליו, על האופן שבו הוא תופס/חווה את הדברים. עליו לחזור ולחזור על הסיפור עד שיהפוך לשלו.  

 

המרחב הנקי הוא מעין הרחבה של הדף הלבן של הטקסט.

בתמונה מתחת המפעיל מסביר לו שהוא צריך לדעת הכל על השירותים, איפה היה כל דבר. הגג הוא גם המרחב שבו מתרחשת האנקדוטה. בשלב זה המרחב עדיין ריק. הוא עוד לא התמלא בפרטים.

2.

אנחנו קופצים הלאה בזמן ושומעים את מיסטר אורנג' משנן את הטקסט בחדרו. מדי פעם גם רואים אותו חוצה את המסך.

הפריים קבוע ומובהק: פינה עם חלונות זהים מצועפים בלבן ומוקפים בקיר תכול. רוב הזמן הפריים הוא ריק, ורק קולו של מיסטר אורנג' נשמע. מדי פעם רואים את הצללית שלו או את השתקפותו במקלט הטלוויזיה, או אותו עצמו חוצה את הפריים, הלוך ושוב. (למה החלון מצועף זה ברור, זה שלב ביניים בין הסצנה הקודמת והבאה. למה תכול? אולי בגלל העליונית של נייס-גאי אדי, הטנדר התכול שעל פניו חולפת החבורה בהילוך איטי, או התיק התכול המלא בסמים).

3.

ועוד קפיצה בזמן: חזרה גנרלית. הגג המסויד של הפעם הראשונה, והחלון המצועף של הסצנה הקודמת מתחלפים בגרפיטי צבעוני ומפורט.

אתם יכולים לראות את הגב האדום של המפעיל, וגם את טים רות' עצמו לבוש בגופיה לבנה במרכז התמונה. קיר הגרפיטי הצבעוני מסמל את הסיפור שהתמלא בפרטים וצבעים, ובאופן עקיף גם את עולמם של השודדים בעלי השמות ה"צבעוניים".

למטה – כדי להשלים את הסימטריה עם סצנת הגג הלבנה – יש גם שוט של צד המפעיל עם קירות מצוירים.

4.

ועוד קפיצה בזמן – הפעם זאת כבר ההצגה עצמה: מיסטר אורנג' מספר את האנקדוטה לג'ו וחבורתו באיזה בר.

הצבעים השולטים בגלגול הזה – אדום ושחור של דם ומוות וסכנה, ובחלק העליון כמעין תזכורת – נורות מהבהבות בשלל צבעים.

5.

בזמן שמיסטר אורנג' מספר נשלם תהליך ההטמעה; הסיפור קורם עור וגידים, וגם טרנטינו עצמו כמו משתכנע באמיתותו ומשלב קטעי "פלש בק" המתעדים את ההתרחשות כאילו היתה זיכרון אמיתי. הפרטים כולם נמצאים שם: מהברז המזרזף ועד לרעש המחריש אזניים של המתקן לייבוש הידיים.

ה"פלש בק"-מיסטר אורנג' נכנס כביכול לשירותים עם תיק מלא סמים ונתקל בארבעה שוטרים וכלב.

מִשָׁלב מסוים בסיפור ממזג טרנטינו את שני הזמנים – את ההווה של סצנת הבר שבה הסוכן מספר את האנקדוטה, ואת העבר המזויף שבו התרחשה: מיסטר אורנג' מספר את סיפורו בתוך השירותים שבהם הוא קורה כביכול. ולבסוף – מיסטר אורנג' (או יותר נכון טרנטינו) אינו שוכח את החלק החשוב של שיעור המשחק. הוא זוכר שהסיפור הוא בעצם עליו, על האופן שבו הוא חווה/תופס את הדברים, והוא מעצים את המתח והחרדה באמצעות מניפולציות של סאונד ותמונה. הזיכרון המומצא שקם לחיים הוא מחווה לכל אותם זכרונות קולנועיים המתארים את המציאות מבעד לעיני הגיבור. 

פייטה גברית מקרטעת

וכיוון שפתחתי בפתיחה אז כמה מילים על הסיום. מיסטר פינק נמלט כאמור לפני תורו. השבירה הזאת של הסכמה העלילתית היא לגמרי עקבית עם אישיותו. הלא דחק בחבריו להמלט מאז שהגיע למחסן. אבל להקדמת הבריחה יש השפעה משמעותית יותר, על הסרט כולו. כי בסיום שבו מיסטר פינק ניצל ונמלט יש משהו קומי ואופטימי. וטרנטינו מסלק אותו מהדרך כדי לפנות את הבמה לסיום הטרגי הגדול שבו מיסטר וואיט (הרווי קייטל) יורה במיסטר אורנג' (טים רות') הסוכן הסמוי.
היחסים בין וואיט לאורנג' נמצאים במרכז הכובד הרגשי של הסרט. קייטל מפתח מסירות אבהית כלפי רות'. הוא מגלה לו את שמו האמיתי, קורא לו "ילד", אוחז בידו שלא יפחד, מוחה את הדם מפניו ומסכן את חייו כדי להגן עליו, ותוך כדי כך מסבך את החלוקה הפשוטה לטובים (שוטרים) ורעים (גנבים). אורנג' בהקשר הזה הוא הבן הרע הנענש על חטא בגידתו. והסרט מסתיים בפייטה ארוכה ומקרטעת על טהרת הגבריות.

פייטה מקרטעת

כתבתי גם על

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'

על אמנות פלאסטית ברשומון של קורסאווה

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

וסרטים נוספים.

Read Full Post »

טורגנייב המאופק לא סבל את דוסטויבסקי. לא אישית זאת אומרת, ובעצם – אולי גם. איני זוכרת אם היה מגע בין השניים. את ההשתלחות שלו בכתיבתו של דוסטויבסקי העתקתי פעם מן הביוגרפיה של טולסטוי:

"היודעים אתם מה זה רעיון נדוש במהופך? כאשר אדם מאוהב, לבו הולם בחוזקה, כאשר הוא רותח מחימה פניו מסמיקות, וכיוצא בזה. אלה הן קלישאות שחוקות. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך. למשל, אדם נתקל באריה. מה יעשה? בדרך הטבע יחוויר וינסה לברוח או להתחבא. בכל סיפור נורמלי, לדוגמא אצל ז'ול ורן, כך היה קורה. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך: אדם רואה אריה לפניו, הוא מסמיק ונשאר עומד במקומו. לכך אני קורא קלישאה נדושה במהופך. זהו אמצעי נוח להוציא לעצמך מוניטין של סופר מקורי".

אין מה להשוות בין אהבתי לדוסטויבסקי לרושם הפושר שהותיר עלי טורגנייב בשעתו, כשקראתי אותו. אבל השורות הללו גרמו לי לצחוק. כי כשמסירים את שאט הנפש, כלומר את החלק השיפוטי – מן האבחנה של טורגנייב (כמו שהיו מסירים בילדותי את הקרום שנקרש על חלב חם) נחשף כאן כמדומה עיקרון סגנוני מהותי – מין סוג קיצוני של הזרה שנוצר על ידי חילופי קלישאות, כלומר עקירתן מהקשרן הטבעי ושתילתן בהקשר הפוך.

הגילוי אינו גורע כמובן, מחיבתי לדוסטויבסקי. אם כבר – אז להפך; מוצא חן בעיני המתח בין הטלטלה הרגשית שבה נתונות הדמויות, לקרירות הכמעט מכנית של המנגנון, אשר בלעדיה מן הסתם, היה החלב גולש מן הסיר.
אלא שגם במלאכותיות של ההיפוך יש משהו מתעתע; רבים מגיבוריו של דוסטויבסקי חיים על הקצה הרגשי. וקצוות, מטבע הדברים, הרבה יותר קרובים זה לזה מאשר למרכז. כבר קרה ששנאה התהפכה לאהבה או כעס לצחוק, ולכן יש גם משהו מדויק מאד בקלישאות ההפוכות של דוסטויבסקי. בזמן שהן כביכול "מקררות" את הדרמה במלאכותיותן הן גם מתארות אותה בדיוק ובמלוא העוצמה. הן אחראיות במידה רבה לאינטנסיביות הרגשית של הכתיבה.

עד כאן דוסטויבסקי. תוך כדי כתיבה נזכרתי בסרט המאפיה הנהדר של יוסטון "הכבוד של פריצי". יום אחד עוד אקדיש לו פוסט ארוך-ארוך, אבל בינתיים, בהקשר הנוכחי של החלפות צבעים ורגשות עזים והיפוכים טבעיים ומלאכותיים – נזכרתי בסצנה שבה אביו של ג'ק ניקולסון מגלה ששותפו מנסה להתנקש בחיי בנו. עד לשלב הזה בסרט האב הוא מאפיונר רגוע ולבבי מאין כמותו. דומה ששום דבר אינו יכול להרגיז את מנוחתו. וגם כשהוא שומע על החוזה הוא לא מתפרץ חלילה. הוא רק יוצא למרפסת ונשען אל המעקה. ניקולסון צופה בו ומתרשם עמוקות: "אבא מחומם," הוא אומר, "אף פעם לא ראיתי אותו ככה."

וזה מצחיק.

כי הוא כלל לא נראה כועס. פניו אינם מסגירים כל רגש.

ומצד שני – יחסית ללבביות הרגילה.

ומצד שלישי – וזה העיקר – האורות המתחלפים של שלט ניאון מזדמן צובעים את פניו באדום ובכחול ובאדום. כך שמן הבחינה ה"טכנית" לפחות, הוא "מחליף צבעים", כמו שהיתה עושה כל "דמות נורמלית" על פי טורגנייב…

ובקשה קטנה – אני רוצה לכתוב פוסט על "כלבי אשמורת" ולשם כך אני צריכה להוריד תמונות מסוימות מהדי. וי. די, ואין לי מושג איך עושים את זה. האם יש כאן מישהו שיכול להנחות?

תודה לכל היועצים, והנה הפוסט: פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

Read Full Post »