Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרפר’

"הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" כך נקרא מופע היחיד של סטיבן כהן בפסטיבל ישראל. את המילים האלה המקועקעות גם על כף רגלו, אמרה לו סבתו ("סבתו הפונדקאית" כפי היא מכונה באופן קצת מסתורי בתוכנייה), בתשובה לשאלתו, איך ממשיכים לחיות אחרי מות אהובו הרקדן.

והנה גם הטריילר של המופע:

כהן מגדיר את עצמו כגבר דרום אפריקאי, לבן, הומוסקסואל ויהודי. התיאטרון בשבילו הוא גלגול של מקדש או בית תפילה, והמופע בהמשך לכך הוא גם טקס אלטרנטיבי ואמנותי לזכר אהובו המת. הגרסא הבימתית צמחה מתערוכה, ועל הבמה עדיין ערוכים אובייקטים שונים שביניהם חולף כהן "מאופר ולבוש כמעין פרפר קווירי שברירי". ברקע מוקרנת דמותו הענקית באתרים שונים, כולל סצנה אינסופית שבה הוא טובל בדם של בית מטבחיים. הסצנה ההיא, שלא לדבר על השיא הטקסי של המופע שבו הוא "בוחר להטמיע את המת בגופו, להיות בעבורו קבר אנושי" בלשון התוכנייה, ובלשון פשוטה: בולע כף מהאפר של אהובו – מאתגרים חלק מן הקהל שתוהה בכעס, בביטול, וגם בתום לב, איפה עובר גבול הטירוף ומה בדיוק אמנות פה (ראו למשל תגובות לראיון בוינט).

אז איפה האמנות פה? זאת התשובה הקצרה (נו, יחסית לכל מה שהיה לי להגיד). רק ארבע הערות:

  1. קלוד מונה וסטיבן כהן

בעבורי נוף כשלעצמו אינו קיים כי מראהו משתנה ללא הרף … האוויר והאור משנים צורה ללא הרף  … אני עוקב אחרי הטבע בלי להיות מסוגל לתפוס אותו. הנהר הזה ששוקע ועולה שוב, יום אחד ירוק, יום אחד צהוב, עכשיו הוא יבש ומחר יהיה בו שיטפון אחרי הגשם הנורא היורד ברגע זה. (קלוד מונה)

את העושר הזה ניסה קלוד מונה למפות בציוריו (ראו נמפאות על סרט נע). ואצל סטיבן כהן זה לא הנוף החיצוני אלא הנוף הפנימי של האבל שהוא מנסה לתפוס בכל דקויותיו. האובייקטים (בעיקר נעלי בלט עם כל מיני מוטציות חלומיות) ערוכים על הרצפה בקווים ישרים כמו תלמים של שדה חרוש או כמו פריטים שהוצאו מקבר וממתינים למיון וקטלוג. בקדמת במה מימין, שורה קצרה של כנים עם פמוטות רבי נרות בגבהים שונים, ניצבים זה בצד זה כאילו נערכו לצילום משפחתי. בעומק הבמה משמאל יש מתקן לא ברור, אולי של נדנדת גינה. הסרט המוקרן ברקע משתנה כל הזמן כמו צבע השמיים, ואיבן לאבאס (Yvan Labasse) מעצב התאורה הנפלא שמופקד על "האוויר והאור", מפסל את הנוף מחדש וצובע אותו בצבעי זריחה ושקיעה, קור קליני, ערפל, וחושך עם נרות שאורם זהוב מאד ורועד.

באובייקטים הדוממים האלה שהאור מנסה וכמעט מצליח להנפיש, אצור משהו מהמתח בין חיים ומוות, היתקעות ותנועה. וכדי שלא תצטרכו לסמוך על מילתי, כמה תמונות:

לפעמים כשהראות טובה, הנוף חד לגמרי, הפמוטות נראים כמו פִילִיגְרָן (עבודת צורפות בחוטי מתכת דקים שזורים בדוגמה עדינה) או כמו המגזרות הדו-ממדיות של חלוצת האנימציה לוטה רייניגר.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019 לחצו להגדלה

מגזרת אנימציה של לוטה רייניגר, התמונה מפה

 

ולפעמים הבמה מחותלת בערפל של עננים נמוכים שגולשים לאולם.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

לפעמים כל אובייקט מוצב במרכזו של ריבוע אור שהופך אותו מצללית לחפץ תלת ממדי וצבעוני.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

ועם זאת, בגלל (או בזכות) המרחק נשמרת העמימות החלומית, וגם כשמתקרבים לבמה בסוף ההצגה האובייקטים לא מתפענחים עד הסוף. הם עדיין רחוקים מדי או לא מוארים דיים או לגמרי חידתיים כמו נעל הבלט בתמונה למטה. חשבתי אותה לצלב קרס מצווארי אווזים, ורק עכשיו שמתי לב שאלה לא מקורים אלא פרסות מבית המטבחיים.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

ולפעמים הכול נצבע בבת אחת באדום עז ונקי (כזה) שכמו מזקק ומאלף את זכרון הדם מהסרטון.

מתוך סטיבן כהן, "הנח את ליבך מתחת לרגליך… וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

.

לפני שאני ממשיכה, כדאי אולי לציין שלסטיבן כהן יש לא מעט קווים אדומים שאותם הוא מפרט בראיון. "הוא לעולם לא יפגע באנשים ובבעלי חיים. לא יתעלל בילד. לא ישכב עם חיה, לא יכה מישהו חלש ממנו, לא ישפיל נשים. "העבודה שלי אולי נראית קיצונית, אבל אני חתיכת סבתא שמרנית וזקנה", הוא מסכם. "אני לא עושה סמים, לא שותה. אני חושש".

.

  1. שירה

מבחינת התכלית או המניע המופע הוא טקס אשכבה, אבל מבחינת השפה זאת שירה חזותית. רצף של דימויים דו-ובעצם-רב משמעיים שמחליפים צבעים רגשיים. אני אנסה לפרק פה אחד או שניים כדי לחשוף את המורכבות.

בפעם הראשונה שסטיבן כהן נכנס לבמה הוא צועד על שני ארונות מתים שמחוברים לכפות רגליו, כלומר למגפיים השחורים ה"סקסיים" שהוא נועל. הוא נעזר במקלות הליכה דקים וארוכים וצילו מלווה אותו על המסך.

הארונות שעליהם הוא צועד הם בו בזמן ארונות המתים של הזוגיות וגם זוג קותורנוסים, הנעליים שהגביהו את השחקנים בטרגדיה היוונית.

קותורנוסים

ההגבהה ומקלות ההליכה הדקים משנים את הפרופורציות האנושיות של גופו, וביחד עם הראש הקטן המעוות על ידי האיפור והתוספות הם משווים לו מראה של חרק, מעין גמל שלמה, חרק שטורף את בני מינו כולל בן זוגו להזדווגות ומכונה גם החרק המתפלל (… הגדילו עשות היוונים/ שחשבו טורף מסוכן זה לקדוש ולמגיד עתידות./ הגרמנים כינוהו "מתפלל לאלוהים" ואילו המוסלמים/ מאמינים שגמלו של שלמה מתפלל/ כשפניו מופנים למכה. נתן זך, מתוך "שלושה שירים מהאנציקלופדיה").

מבט נוסף בנעלי העקב נטולות העקבים שהוא נועל (כלומר בעלות עקבים הפוכים, בלי נראים) מגלה שסוליות הנעליים הן בעצם פרסות, ויותר מזה: כל החלק התחתון של הרגל נראה כמו טלף של עגל, מאלה שביניהם ייתלה אחר כך בבית המטבחיים.

הנעליים – עקבים אופנתיים וטלפי עגל בו בזמן

אופנה עכשווית, טרגדיה יוונית, עגל של בית מטבחיים, מין ומוות, חרק מתפלל שטורף את בני מינו (קדימון לאכילת האפר?) מחוברים לדימוי אחד, מלא סתירות וצבעים רגשיים.

וישנה למשל ה"נדנדה" הלא ברורה התלויה על המתקן המעט גרדומי, שמתגלה כחצאית שמורכבת מפטפונים מנגנים, ספק טוטו משונה, ספק פרח עם עלי כותרת רבועים שמתוכם בוקע סטיבן כהן כמו פיה בהצגת ילדים. וגם חצאית הפטפונים מגלמת את המתח בין שיתוק לתנועה, את האבסורד של הצעידה, וגם את היופי.

סטיבן כהן, אובייקט מתוך "הנח את לבך מתחת לרגליך וצעד!" פסטיבל ישראל 2019

.

  1. אוסקר ויילד וסטיבן כהן

ארבעה חברים היו במופע. אחד נאטם על ההתחלה, הפשיר לרגע בחצאית הפטפונים ומיד חזר ונאטם. שני אמר שזה יפהפה ונשגב אבל גם תקוע לו בגרון, האפר, הדם. הוא חיפש מילה, הֶלְחם בין נהניתי לסבלתי (נהבלתי? נשמע כמו הבל הבלים). שלישית היתה ספקנית ומרוחקת, זה היה סנטימנטלי לטעמה. סנטימנטלי זאת מילה קטלנית בשבילי, שיכולה להרוג יצירה. מורכבות באופן כללי זה נוגד-סנטימנטליות, אבל בדרך כלל אני לא מסתדרת בלי נגיעה של הומור, אירוניה או דקירה אחרת בבלון של ההזדהות. והחיכוך הזה שדרוש לי כמו מים לדגים, מתקיים כאן בצורה אחרת, דרך הסתירות הפנימיות ובראשן: עבודה שמוקדשת לאהוב שאבד אבל עוסקת באינטנסיביות במקדיש עצמו.

ובמילים אחרות: מלכתחילה חשבתי על אוסקר ויילד בגלל האסתטיקה המעודנת הגובלת באסתטיציזם, ההומוסקסואליות והקתוליות הדומעת כי מה לעשות, על אף מגיני הדוד המצוירים על פניו, על אף נרות השבת שסטיבן כהן (כהן!) מדליק, יש משהו מאד קתולי ב"מיסה" של אכילת האפר.

אבל לא על זה רציתי לדבר הפעם. בסיפורו של ויילד "הזמיר והשושנה" שר הזמיר כשחוח נעוץ בלבו כדי להצמיח שושנה אדומה בשביל סטודנט מאוהב. ובזמן שהוא מקריב את עצמו למען האהבה, הסטודנט שמאזין לו מהרהר: "יש לו סגנון לזמיר הזה … אבל האם יש לו רגש? חוששני שלא. בעצם הוא דומה לרוב האמנים, יש לו רגש אבל אין בו כנות. הוא לא יקריב את עצמו למען מישהו. כל אשר הוא מהרהר בו הן המנגינות שהוא משמיע. והרי הכול יודעים כי האמנים כולם אנוכיים מאד." (תרגם רפאל אלגד) סטיבן כהן כמו אוסקר ויילד, הוא גם הזמיר וגם האמן של הסטודנט. זה מה שמציל אותו.

.

צילם פייר פלאנשו

  1. הפרפר הקווירי והדם

בדרך כלל אני לא סובלת כמויות דם בתיאטרון או במיצג (נניח, הרמן ניטש והאקציון הוינאי. כל כך גס ואחד לאחד, פרימיטיבי ופשטני). וייתכן שסטיבן כהן ניסה להתמיר את הכאב בעזרת פרפרים או לברוח ממנו על כנפיהם. אבל מתברר שפרפרים על אף יופיים וסגולותיהם הסמליות – הם מגלמים קימה לתחייה, ואפילו פסיכה, ההתגלמות הנשית של הנפש מתוארת לא פעם כבעלת כנפי פרפר – לא יכולים לשאת כאב ברמה של בית מטבחיים.

ועדיין נשאלת השאלה, למה זה צריך להיות כל כך ארוך ובלתי נסבל? ובכן, פעם עשיתי טיפול נפשי דרך חזיונות שרואים בתוך הגוף. אני כבר לא זוכרת באיזה אבר ראיתי דם. דם זה כאב, על פי השיטה שבה טופלתי, והמטפלת רצתה לדעת מי גרם לשריטה הזאת, וצחקתי ואמרתי על מה את מדברת, זאת לא שריטה, זה אגם. והיא אמרה, תקראי למי שאחראי לאגם הזה, ואני לעולם לא אשכח איך אבא שלי זינק מתוך הדם כמו ליצן מקופסא.

*

עוד באותם עניינים

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

תמונות אקסטרווגטיות קסומות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

דם, יכול לדבר?

שמלת הכאב של רבקה הורן

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

מוכרת הגפרורים (טקס אשכבה לסבתי)

*

ובלי קשר אבל שווה (גילוי נאות, מדובר בכלתי, תשפטו בעצמכם אם אני משוחדת)

Read Full Post »

12MAR

3

4Molcho

אהוב לבי, שיודע מה מעניין אותי באמת, הפנה את תשומת לבי לחתימתו של שר האוצר האמריקאי החדש. יש לי משהו עם חתימות מאז נתקלתי בילדותי בפלא חתימתו של שלמה מולכו. הפוסט הזה הוא דף נבחר מספר החתימות הפנימי שלי, וכמו בדיחה משונה הוא מפגיש שר אוצר, מהפכן, צייר ומקובל וגיבור ילדות.

*

שר האוצר

1

ג'ק לו הוא שר האוצר החדש של אובמה. האמריקאים כמסתבר, מאד עסוקים בחתימה שלו. הרוב מוטרדים מהקשקוש הילדותי שיתנוסס על הדולרים שלהם. הם מתייחסים לזה כאל חילול קודש או משהו. אני חושבת שהיא מלבבת. מופשטת, דאדאיסטית, חתימה של יצור מארץ הפלאות של אליס. היא מזכירה לי (שבח עליון) את רכבת הכפתורים שבה הילדה אילת נוסעת למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת.

.

סיי טוומבלי, ללא כותרת, 1970

סיי טוומבלי, ללא כותרת, 1970

*

המהפכן

2MAR2BMARAT

ז'אן-פול מארה (1743-1793) היה מהפכן צרפתי, יעקוביני קיצוני שנרצח באמבטיה על ידי מתנקשת ז'ירונדינית שרצתה לעצור את שפיכות הדמים (ע"י שפיכת דמו). שרלוט קורדיי, זה היה שמה של המתנקשת בעלת המראה המלאכי, נתפסה והוצאה להורג כעבור ארבעה ימים. לא הייתי מזכירה את זה לולא הרים אחד מעוזרי התליין את ראשה הערוף וסטר לו.

החתימה של מארה מפחידה אותי כמו שיניים של כריש. מצד אחד היא מאד מרובעת ובשליטה בלי חריגות מהשורה (כמנהג עדות הפַאנטים), ומצד שני היא רועדת מזעם כבוש או מהפחד שהיא מטילה.

שרלוט קורדיי, המתנקשת המלאכית

ז'אן ז'אק אואה, שרלוט קורדיי, המתנקשת המלאכית

ז'אק לואי דויד, מות מארה

ז'אק לואי דויד, מות מארה

*

הצייר

אבולוציה של חתימה

אבולוציה של חתימה

יש לי משהו עם פרפרים ומכיוון שכך – אי אפשר בלי חתימת הפרפר של ג'יימס מקניל וויסלר. למעלה ברביעיית הפתיחה שמתי רישום פרפרי שגם בו ניכרות כבר עקבות האותיות. וכאן במין המשך אפשר לראות את האבולוציה: אותיות J M W בפרפר הימני נעלמות כשהחתימה נהיית יותר ויותר פשוטה ושפיריתית.

ג'יימס אבוט מקניל וויסלר (1834-1903) היה צייר אמריקאי שפעל בעיקר בלונדון ובפריז, אסתטיציסט שנון ודנדי, מקורב לאימפרסיוניסטים. הוא דגל בציור שהוא כמו מוסיקה, אמנות לשם אמנות, חן בלי ריח של זיעה. אפילו לזעמו היה נופך אסתטיציסטי. כשהסתכסך עם העשיר שהזמין ממנו את "חדר הטווס" הוא חדר לביתו וצייר מעין גרפיטי פנימי – דו קרב בין שני טווסים, האחד אוחז במכחול והאחר בשק כסף…

ג'יימס מקניל וויסלר, קטע מחדר הטווס

ג'יימס מקניל וויסלר, קטע מחדר הטווס

כמו המלך הצעיר של אוסקר ויילד (מעריצו של וויסלר), שנשאר ער כל הלילה כדי לראות איך פסל עתיק נשטף באור הירח, נמשך גם וויסלר אל קסמי הלבנה. הוא נחשב לצייר אור הירח לעומת בן זמנו ויליאם טרנר שנחשב לצייר אור יום. וכיוון שזאת עיר האושר – קשה לא להזכיר את "תסדיר באפור ובשחור: דיוקן אמו של הצייר" ואת המחווה הקופית והירחית כאחת של אנתוני בראון ב"גורילה".

גיימס מקניל וויסלר,

גיימס מקניל וויסלר, "תסדיר באפור ובשחור, דיוקן אמו של הצייר"

מתוך

מתוך "גורילה" של אנתוני בראון, מחווה קופית ירחית לתסדיר של וויסלר

"תסדיר באפור ובשחור", "סימפוניה בלבן מס' 1", "הרמוניה בכחול ובכסף" כך נקראים רוב ציוריו של וויסלר במין התרסה שמעדיפה את המרכיבים הפורמליים על פני נושא התמונה. הנטייה הזאת הביאה אותו בסופו של דבר אל סף המופשט, וכיוון שהקדים את זמנו הסתבך בצרות. בעקבות "נוקטורנו בשחור וזהב, הזיקוק הנופל" כינה אותו המבקר רסקין "ליצן הדורש מאתיים גינאות עבור השלכת סיר צבע בפרצופו של הציבור". וויסלר תבע אותו למשפט דיבה וזכה, ובעצם הפסיד כי המבקר נקנס באגורה בלבד והצייר פשט את הרגל. שם הספר שכתב (מחשבות על אמנות, כולל המשפט) מתאים גם למריבת הטווס: "האמנות העדינה של עשיית אויבים".

ג'יימס וויסלר,

ג'יימס וויסלר, "נוקטורנו בשחור וזהב, הזיקוק הנופל", ציור המריבה עם רסקין

*

המקובל גיבור ילדות

לשלמה מולכו התוודעתי אי אז בילדותי דרך "ישראל בגולה", סדרת ספרים עתיקה שנתנה השראה לאינספור משחקי אינקוויציה בחצר האחורית. קשה לתאר את הקסם שהילכה עלי חתימתו. פעם כתבתי סיפור (ארוך, על גבול הנובלה) בשם "סיפור אברם המשוגע והשוודיות של נחל באר שבע", שמעולם לא פורסם. וכך הוא נפתח:

.

4Molcho

זוהי חתימתו של שלמה מולכו הידוע גם בשם דיוגו פירס, שנולד בשנת 1500 למשפחת אנוסים בפורטוגל. בגיל עשרים כבר היה מזכיר מועצת המלך וכלום לא חסר לו, ובכל זאת עזב הכל בגלל חלומות וחזיונות, מל את עצמו במו ידיו וסופו שנשרף על המוקד. רבים האמינו, כך נכתב באנציקלופדיה, שהאש לא שלטה בגופו.

אברם נתקל בחתימתו כשהיה בן תשע והוקסם מן הדגל המאוזן קרקסית על חודה של כנף הציפור המשתינה מין שוט קסמים, שמצליף ונכרך בתורו, על הנחש עם הפרצוף השמן שחורץ לה לשון מזמינה ומאיימת כאחת.

הרבה לפני שקרא לזה בשם הוא תפס את החתימה כמפה. כל החתימות, לא רק זו של שלמה מולכו, היו בעיניו מפות. רוב המפות היו פשוטות כמו הדמויות שאותן תיארו. מעטות צפנו איזה סוד, ורק אחת הציתה את הדמיון כמו מפה של אוצר. איזה אוצר, אברם לא ידע. באנציקלופדיה עצמה לא נזכר שום אוצר, אבל היו שם מילים אחרות, לא פחות חגיגיות: מלך, קיסר, אפיפיור, משיח. וגם – מצורעים, רעידת אדמה, שיטפון… הרגע הכי נורא היה בסוף, כששלמה עלה על המוקד. אברם חיפש ולא מצא להבות בחתימה שלו. האם זה בגלל שהאש לא שלטה בגופו? ומה פירושו שהאש לא שלטה, לא השחירה? רק דגדגה? הוא נגע בחתימה שדמתה יותר ויותר לחידה מצוירת בעיתון ילדים: "הנחש, הציפור והדגל צויירו בקו אחד. האם תוכלו גם אתם ילדים, לחזור עליו?"

היו רק שני חוקים במשחק: אסור להרים את העט מהדף כמו צולל שעולה לנשום, ואסור לחזור על קווים. אברם שוטט באצבעו הלוך ושוב, מהנחש לציפור ומהציפור לדגל ומהדגל לציפור ולנחש. הציפור היתה הכי קשה, עם ארבעה שבילים שאין מהם דרך חזרה.

פעם, לאחר שעות ארוכות של תיסכול, מצא את עצמו חושב על סבתו שהיתה משחקת פסיאנס על פי החוקים עד שהיתה מגיעה למבוי סתום, ואז היתה מפנה את ראשה, הופכת בגנבה איזה קלף וחוזרת לשחק כאילו כלום לא קרה. הוא הסמיק ונמלא שאט נפש מעצמו, שהוא מחטט בחידות של מתים במקום להמציא חידה משלו, לא פחות מופלאה, שמישהו אחר בתורו ישתוקק להבין.

זה היה לקראת סוף החופש הגדול. המגרה העמוקה בתחתית שולחן הכתיבה שלו הכילה מחברות חדשות ועטיפות ניילון חלקלקות. אברם חיפש ומצא מחברת בלי שורות. הוא פתח אותה וקיפל את הכריכה לאחור. ממזרח למלבן הלבן הניח את העיפרון הירוק. בצפון מערב ערך את המחק הוורוד ואת מחדד הבדיל הקטן. עכשיו שגמר את ההכנות עדיין לא ידע מה לעשות; כי אם החתימה היא מפה של הנפש, אי אפשר סתם להמציא. וגם אם אפשר – ממה להתחיל? היו כל כך הרבה אפשרויות ואברם פחד לטעות. הוא ניצב משותק מול השפע ולא ידע מה לבחור.

*

ואם מישהו תוהה, החתימה שלי לגמרי פשוטה ומשעממת. כזאת שאפשר לשרוד איתה עשרה העתקים.

*

עוד באותו עניין

שיר של מילה אחת

כשהמילה תהפוך לגוף

*

נ. ב. (תוספת מאוחרת) החתימה בתחתית הכתובה של סב סבי

כתובה-י1*

Read Full Post »


מתוך WALZER של פינה באוש

יש לי משהו עם פרפרים, זה ברור. או שלהם יש משהו איתי. פעם ראיתי קריקטורה שבה Dennis the Menace עומד לו בשקט וכל הלכלוכים פשוט קופצים עליו. ככה אני עם פרפרים. ויש לי משהו עם פינה באוש.

מאז שנתקלתי בתמונה שלמעלה היא לא נותנת לי מנוח. היופי שלה, כלומר קלישאות היופי המסומרות כמו פרפרים מתים: שמלה מתנפנפת, שיער מתבדר. והכאב כמובן. אישה-פרפר חסרת פנים, פגיעה, מסומרת לקיר. צלובה. אני לא זוכרת באיזה ספר של טובה ינסן מומינאמא טבעה בים, ומומינאבא הציל אותה, והיא הודתה לו ובקשה ממנו להציל גם את התיק שלה. נזכרתי בזה כי לא רק ידיה של האישה צלובות. גם שערה ושמלתה. מה שהופך אותה לחפץ ובו-בזמן מנשים גם את השמלה שלה (כלומר, אי אפשר להמית בלי להחיות קודם). וגם דימוי הפרפר מנשים אותה. אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף.

יש לי מנהג מגונה, לפרק דימויים, לנסות חלקי חילוף. וכאן זה פשוט מתבקש: מה פתאום מסקינג טייפ, איזה מין תחליף זה למסמרים או לסיכות?

טוב, אי אפשר מסמרים. זה יפצע את הרקדנית. אפשר ב"כאילו", אבל פינה באוש היא לא סטניסלבסקי. היא לא עושה כאילו. זאת לא השפה שלה. וכמה שזה נשמע מופרך – לַמסמרים ולַסיכות כבר התרגלנו. אלה דימויים מוכרים. המסקינג טייפ חדש ומרתיע. ככה מצמידים נייר (כלומר חפץ) לקיר, לא גברת. וגם הפושטיות מבליטה אותו, הניגוד לשמלת הטפטה, לעקבים ואפילו לוַזָה בפינה. והכי מטרידה החולשה שלו. זה לא המסמרים של ישו ולא הכבלים של פרומתיאוס, זה הרבה יותר יומיומי ורופף. ובעצם מה הסיפור? האישה הזאת הלא יכולה (פיסית) לתלוש את עצמה מהקיר. למה היא מסכימה לזה, למה היא משתפת פעולה?

בדרך כלל הגברים הם שמדומים לפרפרים המרחפים מפרח לפרח. הנשים הן הפרחים במשוואה הזאת: יפות, פסיביות, שוכנות בית, כלומר בעלות הפקעת והשורשים. אישה חיה היא פרפר מת. זה מה שאומר לי הדימוי הזה (היה פעם איזה פרשן ברדיו שהיה מסיים כל טקסט שלו ב"ותתקנו אותי אם אני טועה").

*

וכדי לפזר קצת את העצב שהשתלט על הפוסט הזה (ולהקל קצת את נטל הפרפרים) – מבט מקרוב שרק מגדיל את המסתורין.

*

עוד באותו עניין

דיוקן עצמי עם פרפר

משהו קטן על משפחת המומינים (או שירה וקסמי חפצים)

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

הפוסט הראשון של הכאב הגדול


Read Full Post »

הפרק ה22 בסידרה של 28 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד ועל הקשר שלה לדקדוק הפנימי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).  

רגע הפרפר הבוקע מן הגולם

היחס למילים בספר הדקדוק הפנימי נע בין פנטזיה בלשנית בהשראת סיפוריו המחורזים של אלתרמן מעשה בפ"א סופית ומעשה בחיריק קטן*, לבין מיסטיקה פרטית, קבלה ספונטנית ונטולת-אל, על אף ההגברה שהיא מקבלת ממילות ההפטרה.

[* במעשה בחיריק קטן מגיח החיריק הקטן והעקשן ממקומו בתחתית השורה, מטפס על הו"ו ויוצר את השורוק ואת החולם. זכר המעלל הזה מהדהד אולי בשמו החולָמי של אהרון המנצנץ אליו "כמו חיריק צוהל המסתתר בתוך חולם" (87).]

אחד הדברים המייחדים את הקבלה של אהרון הוא שנוצרה על ידי גולם, או יותר נכון – על ידי תערובת ילדותית-פיוטית של גלמים מסורתיים וחילוניים:
אהרון הוא גולם קלאסי על פי המדרש והתלמוד, כלומר מצב גמור למחצה של האדם העשוי עפר, לפני שאלוהים נופח בו רוח חיים ונשמה. אלא שאהרון הוא גולם אוטרקי, ששואף להפיח רוח בעצמו, בלי עזרת האל: "ובמהירות נשף לתוך התלולית, ואמר – יהי איש, אבל כרגיל נשף חזק מדי והעפר התפזר ועף לכל רוח" (87).

משחקי ילדים

לפני שנים, בסוף הדוקטורט שלה, הגיעה חביבה פדיה ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי. הקטע שהציגה כבחינת קבלה היה מופע קולי ותנועתי המבוסס על משחקי ילדים. אני מביאה כאן קטעים מן הדף שצירפה:
"משחקי ושירי ילדים מעניקים בהצגה זו כלים סימבוליים ותיאטרליים לביטוי הצמיחה האנושית מתוך ולמרות ה'היזרקות הקיומית'.
[…]
"מוטיבים חוזרים במשחקי ילדים נבחרו להשתרשר זה בזה ולהשתלב בתהליך הדרגתי של התפתחות: שינה ('מחבואים'), איבוד ('הלכה לנו ילדה לאיבוד'), קיפאון ('דג מלוח'), גילוי ותפיסה ('תופסת'), שבירה והחלפת זהויות ('נשברה הקערה').
"תהליך זה כולו נתון במסגרת הכוללת של שיר-משחק: יש לנו גולם במעגל. היציאה מן הגולם מקדמת את ההתפתחות לפרפר. המעגל רומז למחזוריות של שבירה וצמיחה.
"המשבר מהווה את התנאי ההכרחי להתקדמות. מבחינה זו הנפילה ל'קערה' היא החזרה ההכרחית והמשחררת לתוך 'הקערה הגדולה' הראשונה: הרחם, התהום, הדכאון, המלכודת הקיומית. בתוכה מתארע הקתרזיס (יציאת העכבר) המאפשר התגבשות הזהות, ופריחה מחוזקת של האישיות מתוך הכרתה בקיומם ובזכותם של מיני אני שונים בתוכה."

ואהרון הוא גם גולם גם במובן שבו הוא מופיע בפיוט – יצור עוּבּרי שניחן בכוחות הכרתיים.

ויותר מכל הוא גולם של פרפר: הוא "מתגלמינג" בתוך הפְּרֶזֶנט קוֹנְטִינְיוּס ומצפה ל"רגע הבקיעה הפלאי, רגע הפרפר" שבו נטווה החוט הדקיק והמתנוצץ של האהבה (בין מיכאל לרינה למשל, 283) או בינו לבין יעלי אשר "נבקעה כמו פרפר חי בשיעור ההוא לבאלט" (242).

גם טקסי ההִטהרות של אהרון נדברים עם טקסי הטהרות מסורתיים. אהרון עושה מדיטציה בטָהוֹרינג, ונמנע מחירבון ומאוננות ("הרי הוא כל כך טהור … אפילו לחרבן הוא לא מחרבן פה כבר שנים … אפילו לשפשף הוא לא משפשף" 279).
ולא פחות חשוב – גם "ספר היצירה" של אהרון מבוסס על ההנחה שצירופי אותיות הם הטכניקה של הבריאה גם החומר שלה. ולא משנה אם הפרקטיקות הפוכות לעתים: בקבלה הרשמית למשל, יש לשיבושי מילים כוח הרסני: אמירת הא-ב מהסוף להתחלה הופכת את הגולם לאבק. ואילו בקבלה השירית של אהרון נטען ההיפוך בכוחה המרפא של ההזרה.
וכך או אחרת – המאגיה של אהרון נגזרת מן הלשון; הסיומת הדקדוקית "ינג" מאטה את הזמן, הפתקים עם שמה של יעלי שהוא מכניס לסנדוויץ' שלו ובולע לידה בהפסקות (229) מנפישים מן הסתם, את האהבה המתרקמת בלבו, וגם לאותיות שהוא אוכל (כלומר תזונת הא-ב שהמציא, 88) אפשר לייחס הנמקות קבליות.
תהייתו של אהרון, האם הפה העבה של אבא יכול לבטא מילים ארוכות ומסובכות, מתחלפת בתהייה אם "הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט" (216). אלה שתי שאלות דומות אך לא זהות: הראשונה נגזרת מן העילגות של אבא ומן החשש הטכני והפיסי ששפתיו גסות מכדי לעקוב אחרי פיתוחיה של מילה ארוכה. אבל "חוט" היא דווקא מילה קצרה וקלה להגייה. הקושי נגזר מן הניגוד בין השפתיים הבשרניות לאידיאה הדקה והרוחנית: "חו-ט, לואט אהרון בדקות שפתיים, בכוונה גדולה, חו-ט, כאילו הוא עצמו נמשך והולך מתוכו, מקרביו שלו, מיתרי ודק ונוגן, אבל גם אוורירי, ערפילי, כמו ההילה של האנשים בפילמים שלו, ויכול לעבור בעדינות דרך כל סדק ולהשתחל כמו דרך קוף של מחט" (216). אהרון מתקשה לקבל את הפער בין גופו העדין של החוט לגסות הפה שאומר אותו. הוא כמהָ לאותה הוויה שלמה המתממשת לרגע בחזונו, כשהוא עצמו וגדעון ויעלי הפנימיים "דובבים חרש במילים היפות והטהורות ביותר שבעולם, ראשיהם קרבים ומתמזגים לרגע זה בתוך זה, לעולם לא ייפרדו עוד, שפה אחת להם" (291).

ובזאת אגב מסתיים (לפי הספירה המחמירה ביותר), העיסוק בפנטזיה ובמדב בספר הדקדוק הפנימי.

בשבוע הבא אנו מגיעים לפרקי: "לשונו בת החופש"

והראשון שבהם הוא אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה, או  Seedbed כמשל

אותיות קוסמיות בבלוג של נח ברוש השכן מרשימות 🙂

עוד על הגולם במדרש, בתלמוד ובפיוט, במאמרה היפה של לילי יודינסקי אשר בו נעזרתי בכתיבת הרשימה

Read Full Post »

1. בטרפליי זה פרפר

האופרה "מדאם בטרפליי" מסתיימת בחרקירי. הגיבורה הצעירה והנבגדת קושרת מטפחת סביב עיניו של בנה הקטן, נותנת לו את דגל ארצות הברית, ונועצת סכין בבטנה. מדאם בטרפליי היתה אחת האופרות האהובות על סבי. כשהיה באיטליה, סיפר, ראה בצוע נפלא. הוא כתב עליו לסבתי מכתב של עשרה עמודים. היא לא שמרה את המכתב. לפעמים, בבוקר שבת הוא היה מתיישב על הפוֹטֵיי (כורסא), מסיר את משקפיו ומאזין לאופרה כשהוא מנצח ושר בקול דק, בעיניים עצומות. הייתי ממש צעירה כשסיפר לי את הסיפור בפעם הראשונה. אולי בגלל זה הוא מתקשר לי לכיפה אדומה. וגם בגלל הבטן החתוכה. או יותר נכון – בגלל הסתירה בין החיתוך המוצדק וההגיוני של בטן הזאב הרשע, לבין הפעולה המסתורית של מדאם בטרפליי נגד עצמה. אבל איך בדיוק היא עשתה את זה? שאלתי את סבי בתקווה לרדת לעומק העניין, מה ראו על הבמה? הוא אמר שלא ראו. היא עשתה את זה מאחורי וילון. זה היה השיעור הראשון שלי בהבדל בין סיפורי ילדים לסיפורי מבוגרים.

.

ציירה דוריס זדקורובה 15.12.1932 – 16.10.1944

 

2. משהו נחמד

אין לתאר שני אנשים שונים יותר ממני ומחמותי (אני קוראת לה כאן כך, לשם הקיצור, על אף שלא התחתנתי). ערב אחד לפני שנים רבות ביקרתי אצלה. זה היה כמה חודשים אחרי שחברו הטוב של אהוב לבי התאבד. כתבתי על כך במקום אחר. היא ראתה כמה אני מודאגת והציעה לי ללון בביתה. כששכבתי בין הסדינים המגוהצים על המיטה בחדר הילדים, היא אמרה: אל תחשבי על זה. תחשבי על משהו נחמד. למשל… – וכאן עצרה והתהרהרה לרגע, ולבסוף אמרה: על פרפרים, תחשבי על פרפרים.

רקמה אנה קלאוזנרובה, 23.7.1932 – 12.10.1944

3. נמר משחק בפרפר

כשקראתי לבני הבכור נמר קמה מהומת עולם. לא הבנתי על מה; תינוק לא יכול לקרוא לעצמו בשם, אז הוריו ממלאים את מקומו. אבל כל זה הוא ממילא זמני, עד שיעמוד על דעתו. אם לא ימצא חן בעיניו נקרא לו בשם שיבחר. זה לא הרגיע את המתנגדים. מישהי הרחיקה לכת וטענה שצריך לאסור את זה (בחוק?). התגובה החיובית היחידה הגיעה מיפן. חברי היקר הדס עפרת למד שם באותה תקופה גילוף מסיכות נוֹ ובובות בּוּנְרָקוּ. הוא ועמליה אישתו שלחו לי מכתב: "נמר שמשחק עם פרפר – מוטיב קבוע במחזות הקָבּוּקי. שניהם רכים, עדינים, שקטים ונועזים – אבל אחרת."

ציירה מרגיט אולריכובה, 18.6.1931 -16.10.1944

4. אין פרפרים פה

אוסף הציורים והשירים של ילדי גטו טרזינשטדט היה ספר יום השואה הפופולרי בילדותי, לצד יומנה של אנה פרנק. השם שניתן לו, "אין פרפרים פה", לקוח מאחד השירים. תמיד חשבתי שהפרפרים מסמלים את הקלות הצבעוניות והאופטימיות שנגזלו מילדי הגטו. לא מזמן למדתי במקרה, מכתבה בעיתון, שפרפרים ברגישותם הרבה מגיבים על כל הפרעה אקולוגית. היעלמותם היא האיתות הראשון של הטבע שמשהו נפגע.

תדביק מאת גוסטב צווייג, 31.7.1930 – 4.10.1944

כל התמונות מתוך "אין פרפרים פה"

*

Read Full Post »