Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרס ביאליק’

בשנים האחרונות קהתה אצלי קצת חדוות הקריאה. יותר מדי ספרים מבטיחים ולא מקיימים. ואז נפל לידי "מנהל בית הספר" ספר איראני צנום (עם שם לא מבטיח במיוחד). וזה מה שכתוב על גבו, בקיצורים קלים:

"עשר שנים של לימוד אלף־בית, ומבטיהם ההלומים של ילדי הבריות מול ההבלים המטופשים ביותר שיצאו מפיך…. ראיתי שאני הופך לחמור, אמרתי שמוטב שאהיה מנהל. מנהל בית ספר יסודי! כך לא אצטרך יותר ללמד ולא אאלץ לחלק לכל אידיוט גמור ציון עובר בבחינות החוזרות רק כדי להציל לעצמי את הימים המענגים ביותר של סוף חופשת הקיץ".

מנהל בית הספר שפורסם ב־1958, נחשב עד היום לאחת הביקורות הנוקבות והמתוחכמות הראשונות נגד מערכת החינוך האיראנית בפרט והחברה והשלטון באיראן בכלל. מדובר בנובלה המציגה בגוף ראשון את חוויותיו של מורה במהלך שנה אחת שבה כיהן כמנהל בית ספר חדש וקטן בשולי הכרך של טהראן. זהו סיפור אוטוביוגרפי למחצה על אדם שהתפכח ממערכת החינוך האיראנית. … ג'לאל אל־י אחמד מרבה לחשוף ברומנים שלו את מציאות החיים העגומה של ארצו לאחר עשורים של תלות קולוניאלית, דיכוי פוליטי, ביזה, עינויים, והפרה בוטה של זכויות אדם. במקביל לשימוש בריאליזם ספרותי, סגנון הכתיבה של אל־י אחמד, בדומה לסופרים איראנים מעורבים נוספים בני דורו, היה לעתים מעורפל ושופע מטאפורות, כדי להתחמק מכללי צנזורה מחמירים של משטר השאה.  

מכאן ואילך הכול ספוילרים מכל הסוגים.

אני אנסה לומר את זה בפשטות ובקיצור: המנהל, כפי שעולה מן הציטוט בגב הספר, הוא לא גיבור שבא להושיע. אין לו שום כוונה לפעול. הוא מעדיף להסתגר במשרדו מפני האופורטוניזם, התפלות, האכזריות וההזנחה. אבל איכשהו, בשטף הציניות והמיזנטרופיה שאינה פוסחת על איש: פקידי חינוך, מורים, הורים, תלמידים וגם עליו עצמו (שלא כמו אותו רשע מההגדה של פסח שהוציא את עצמו מן הכלל), הוא משיג נעלים ובגדים לילדים, מתקין דלתות לשירותים, מתקן את רשת הכדור עף, וכבר ביום השלישי לכהונתו הוא נחרד מעונשי המלקות הנהוגים בבית הספר:

"ידיו של הילדון ההוא היו כה קטנות והפנים שלו הזכירו כל כך פנים של גור חתולים והוא הזיל כאלה דמעות, עד שבאמת הייתי קרוב להחטיף לסגן שתי סטירות ולשבור את המקל על ראשו".

במקום זה הוא מבקש מסגן המנהל לסלוח לכולם למענו, ומשכנע אותו לשבור את המקלות.

אפשר אולי להיתלות ביוזמות האלה, להשתכנע שהאדישות והסרקאזם הם רק מסווה, שריון בפני אכפתיות יתר, אבל הקוראת הזהירה חוששת להאחז בתקווה; לא רק בגלל שההבלחות האלה של חמלה מעשית מתוארות כמעט בדרך אגב שבו מישהו שמגרש זבוב מחוטמו. (ולפעמים מנוטרלות כמעט באופן ישיר: מה הטעם בעצים שהוא נוטע כששורת הברושים בגן שממנו מביאים את מי השתייה, "מכתימה את השמיים בכתם שחור ארוך" כפי שהוא חוזר ומזכיר? ועוד). אלא בגלל שורת המטפורות הצצות לאורך הטקסט, לא פעם בסופי משפטים או פסקאות, ועומדות בסתירה כפולה: גם להומאניזם החבוט, המנוטרל מסימני קריאה והיקר ללב, וגם לניתוק הרגשי ולנמנעוּת המוצהרת של המספר. מטפורות שאלימותן המבהילה מרוחקת מן הזעם הקדוש שדוחק בו לשבור את המקל על ראשו של הסגן, ומן האלימות היומיומית הכמעט מוסכמת של חיי בית הספר – כאחת.

כבר בעמוד הראשון, בפגישה עם ראש מחלקת החינוך, הוא אומר למשל: "איפרתי את הסיגריה לתוך המאפרה המבריקה שעל שולחנו. השולחן היה נקי ומסודר כמו סוויטת ירח דבש. כל דבר ניצב במקומו בלי אף גרגר אבק. רק אפר הסיגריה שלי היה מיותר כמו יריקה על פנים מגולחות למשעי", או כשהוא מתאר כמה מן התלמידים שבגדיהם "היו גדולים עליהם בכמה מידות ונתלו על גופם ברישול כמו עור של דוב על גופו של צבוע". או כשהכחול של הימים במפת אסיה "דהוי כמו ריר של בר-מינן", או כשהוא מתאר את הילדים הנפצעים שוב ושוב, "רצים ונופלים, עולים ויורדים במדרגות ונופלים, משחקים ונופלים. כאילו בלעו רעל עכברים". או את המורים הנוהרים החוצה עם צלצול הפעמון, בבת אחת "כאילו שערות ראשם עלו באש". וגם בציטוטים ארוכים יותר. כשהוא מבקר למשל, מורה שנפצע בתאונה: "חבשו לו את הסנטר במטפחת בדיוק כמו שחובשים סנטר של בר-מינן. אבל הוא לא שכב על מיטת טהרה בבית מרחץ לגופות, והחיוך נהר על פניו, חיוך שיבש על פניו במקום טיפות הדם. בדיוק כמו מי בריכה שנרעדים לאיטם עם משב הקור הראשון, אחר כך מעלים קמטים ולבסוף קופאים, כך רטט החיוך על פניו, רטט ורטט עד שקפא". וזה אפילו יותר ברוטאלי כשאחד ההורים שוטח תמונות של נשים עירומות על שולחנו: "מעולם לא הסכמתי לעלוב בעולם הפנטזיות שלי על ידי עזרים המוניים מעין אלה המצויים בכיסיו של כל אימפוטנט או אידיוט. היה זה מתחת לכבודי להכפיף את הפינה הזאת בחיי לגחמותיו של צלם כלשהו באיזה בית זונות בנמל נידח. לכן תמיד הסתכלתי על התמונות האלה כמו שהסתכלתי על וו קצביםמשהו לתלות עליו מזון למחשבה."

בזמן שהחמלה המבצבצת פה ושם כמעט בעל כורחה מצטברת לתקווה זהירה, שביל המטפורות מוביל בבטחה אל ההתפרצות הרצחנית של המנהל בסוף הספר (ושום ביקורת נוקבת על מערכת מטייחת לא יכולה לחפות על זה).

דף הספר ב"עברית" מתייג אותו בשלוש מילים: "חינוך, איראן, הסטוריה", וחסרה לי המילה ספרות, לא במובנה השגור האוטומטי, החל על כל טקסט סיפורי, אלא כפלא שלא מניח ל"נושאים" ואג'נדות להכחיד את החיוּת, לשַטחַ את האנושיות המלאה סתירות ופגמים, את הסבך הזה של אור ואופל, רגשות, הצהרות ופעולות.  

מנהל בית הספר, ג'לאל אל-י אחמד, תרגמה אורלי נוי, הוצאת פרדס ומכון ון ליר, 2021 (סדרת מכּתוּב, הזכורה לטוב מן הספר הזה)

*

עוד רומאנים נפלאים

על הדבר לאלבר קאמי

על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים (מהספרים האהובים עלי בעולם)

הספר הנפלא ביותר

קצר על מוות במשפחה מאת קרל אובה קנאוסגורד

על ריקוד המציאות של אלחנדרו חודורובסקי

כמה הערות על "נוטות החסד", או "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

שתי קריאות בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן

על ספר הכרית של סאי שונגון (רשימה ראשונה מתוך שתיים)

*

ואם כבר מדברים על זה, אז – לפוצץ את בית הספר?

*

וזה עתה נודע לי שציפור פרומקין זכתה בפרס ביאליק על ספרה "קצה העולם"!

זאת בשורה נפלאה שממלאת את ליבי תקווה (לרגע נדמה שיש צדק בעולם)

זה (חלק) ממה שכתבתי לה כשקראתי אותו לראשונה:

ספר נהדר! גם כתוב נפלא גם מציאותי והיסטורי ואקטואלי וגם מלא פלא, גם קשוח, כלומר אמיתי, וגם מלא חסד. לא מפלה בין העולמות של האנשים והחפצים והחיות והמילים אלא משאיר את כל מעברי הגבול והזמן פתוחים. פלא פלאים. באמת.

וצוות השופטים קרא לספר "יצירת פנטזיה מקורית ורב גילאית", ה"נוטלת מלוא חופנים קרתנות ישראלית ובאמצעות לשון להטוטנית, תנופה רעיונית, דמיון שוצף וחמלה מתמירה אותה לאבק כוכבים."

מקור התמונה, הפייסבוק של "הפנקס"

Read Full Post »