Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרידה קאלו’

לא מזמן קניתי ספר, פורטרטים שצייר לוסיאן פרויד. אולי נגסתי מאיזו פטרייה אבל מאחורי כל פורטרט (אני מגזימה אבל לא בהמון) הסתמנה נוכחות רפאית של ציור אחר של צייר אחר. ואני לא מתכוונת לציירים שפרויד עשה להם מחווה גלויה, כמו ואטו למשל.

.

לוסיאן פרויד, מחווה לוואטו===

לוסיאן פרויד (בעקבות ואטו) 1981-3

ז'אן אנטואן ואטו, סביבות 1712

ז'אן אנטואן ואטו, סביבות 1712

.

וגם לא לחשודים הרגילים המשתייכים לשני סוגים: ציירים כמו רובנס, אנגר, וקורבה, שפרויד נחשב למעין ממשיך עכשווי של העירומים הגדולים שלהם. (ביחוד קורבה, לא רק בגלל הערווה הגלויה של "מקור העולם" 1866, אלא גם בגלל הנשים השמנות עם סימני המחוך והתפיסה שאין שום דבר בטבע כולל גוף האדם, שאינו יפה).

ומצד שני מקורבים כמו פרנסיס בייקון, ועמיתים כמו דיוויד הוקני ובלתוס הבלגי. בוויקפדיה כתוב שהציור הבא של פרויד מושפע מאנגר. אני נזכרתי דווקא בבלתוס  (לא רק בגלל האישה, גם בגלל הווילון).

.

משמאל, לוסיאן פרויד===, מימין, בלטוס===1937

מימין, בלתוס, החצאית הלבנה 1937. משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עם כלב לבן 1950-1 (לחצו להגדלה)

.

יש לי זיכרון מסוים לדימויים, לתבניות. קורה שתמונה מזכירה לי תמונה אחרת, אבל לא בכמות ובתפזורת כזאת. אני לא יודעת אם מדובר בהשאלות מודעות, כמו באמרה המיוחסת לפיקאסו "אמנים טובים שואלים (borrow) אמנים מעולים גונבים", אם זה משחק חתול ועכבר בתולדות האמנות, או משהו שהופנם וצף מעצמו, אינטואיציה משונה או אפילו צירוף מקרים מהסוג של פול אוסטר, שיש בו מסתורין וכוונה.

האמת מעורבת מן הסתם, ופחות מעניינת מהמרחב שנפתח בין התמונה וכפילתה, וגם מהאופן שבו לוסיאן פרויד מנכס את היצירות. הן לגמרי הוטמעו בסגנונו כמו בחלום פרעה, כשהפרות הרזות בלעו את השמנות וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה, וּמַרְאֵיהֶן רַע, כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה; (בראשית מא).

כמה דוגמאות.

*

פול גוגן

גוגן===

פול גוגן, מאנאו טופאפאו (רוח המת משגיחה), 1892

לוסיאן פרויד, חדר במלון 1954

לוסיאן פרויד, חדר במלון 1954

.

קראתי ש"חדר במלון" של פרויד (בתמונה למעלה) הוא מחווה לסמואל בקט; השולחן, הקערה והנורה הבודדת הנשקפים מן החלון הפתוח מופיעים בפתיחה לאחד ממחזותיו. ייתכן. בחיפוש מהיר בספר המחזות לא מצאתי פתיחה כזאת. אני נזכרתי ב"מאנאו טופאפאו" (רוח המת משגיחה) של גוגן. היחס בין הדמות האפלה המשגיחה על האישה השוכבת שכף ידה מושטת אל פניה. העמוד האקזוטי שהרוח הגוגנית נשענת אליו כמו הוחלף בצינור המרזב המתעקל על פי צורת גופו של לוסיאן פרויד (דמות הצל היא פורטרט עצמי). המרחב המיתי-פסיכולוגי בין שתי התמונות מזמזם מרוב אפשרויות.

*

פרידה קאלו

==פרידה קאלו, לוסיאן פרויד

מימין לוסיאן פרויד, ערב בסטודיו 1993. משמאל, פרידה קאלו, בית חולים הנרי פורד 1932 (לחצו להגדלה). זה בטח עוזר שהמיטה (הארכיטיפית והעל-זמנית) דומה. לכן הבאתי דוגמא נוספת.

פרידה קאלו==

פרידה קאלו, שורשים, 1943

לוסיאן פרויד, 1968

לוסיאן פרויד, פנים גדול פדינגטון, 1968-9

,

פרויד הוא צייר תיאטרלי, זה בולט במיוחד כשיש יותר מדמות אחת בציור. הוא מעמיד את המודלים שלו בתנוחות מאד ספציפיות אבל לא לגמרי טבעיות או נוחות. הם נמצאים כביכול בעיצומו של משהו אינטנסיבי ולא ברור עד הסוף, באיזור דמדומים ריאליסטי בין חלום לתיאטרון. הצייר פה הוא כמו קַשָׁב (היה פעם מקצוע כזה) שסורק תדרים עד שהוא קולט פיסת תת מודע, לא ברור של מי – יש משהו מאד צונן ואובייקטיבי במבט שלו.

אצל פרידה קאלו לעומת זאת, הכל אישי. הציורים שלה הן פיסות נפש פורחות ומדממות, יומן פנימי. בעוד שפרויד נותר שווה נפש ועגנוני. יש משהו מטריד בהשוואה. משהו שקשור למגדר. המחשבות האלה הן רק ראשי פרקים, אולי בדיון זה יתפרט.

*

אנרי מאטיס

לוסיאן פרויד, אם הצייר נחה==

לוסיאן פרויד, אם הצייר נחה ו  1976

הנרי מאטיס

אנרי מאטיס, פנים עם חצילים 1911

.

אמו של לוסיאן פרויד שקעה בדיכאון. הוא צייר אותה גם כדי להיות איתה ולעזור לה, עד מותה. המאטיסיות קשורה לטיפול בדוגמאות, במרקמים. הקשתות של כיסוי המיטה משתקפות בכרית ומתחרזות עם גזרת הווסט וקמטי הציפה. ומנגד ישנו הברזל החשוף של המיטה. גם למאטיס יש חיבה לצורות קוויות כאלה ששוברות ומחלקות את הזרימה. וכמובן שהדמיון רק מבליט את השוני ומוסיף עוד ממד לדיבור על עצב וקושי וזקנה. המאטיס של פרויד כבד ואפור, אימו קשה ומובסת. זאת עונה אחרת, מדור אחר של הנפש. אפילו בדוגמת האריג שהיא לובשת יש משהו שרצי.

.

אנרי מאטיס, אישה עם חלוק סגול וכלניות, 1937

אנרי מאטיס, אישה עם חלוק סגול וכלניות, 1937

*

סינדי שרמן

התכוונתי לכתוב גם על הקשר לפילם סטילס של סינדי שרמן. אבל יש לי יותר מדי להגיד על זה. אז אני רק מניחה כאן שתי התמונות כהבטחה לפוסט המשך.

.

מימין, סינדי שרמן, פילם סטיל 1977, משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עירומה עם ביצה, 1980

מימין, סינדי שרמן, פילם סטיל 1977, משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עירומה עם ביצה, 1980 (לחצו להגדלה)

*

עוד פוסטים על אמנות

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

החנות, האמנות ויצירת המופת של אנטואן ואטו

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

בעניין "האונס" של דגה

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

על ברת מוריסו (פינוק ופמיניזם)

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

שמלת הכאב של רבקה הורן

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

ועוד

*

Read Full Post »

כבר שלושה שבועות לא כתבתי פה (ובעצם חודש, כי הפוסט האחרון היה כולו הודעות). אני עדיין עמוסה מכדי לרדת לחצר אבל החלטתי להציץ מהחלון.

פרידה קאלו

התמונה הזאת של פרידה קאלו שבה נתקלתי במקרה, הזכירה לי את "אח קטן אחות קטנה" אחת האגדות היותר נוגעות ללב של אוסף האחים גרים. פסקת הפתיחה מייצגת את האווירה הלירית הדחוסה:

אח קטן אחז ביד האחות הקטנה שלו ואמר: "מאז שאמא מתה לא ידענו אפילו שעה אחת טובה; האם החורגת מכה אותנו כל הימים וכשאנחנו באים אליה היא דוחה אותנו ברגליה. שרידי קרומי הלחם שנותרו הם מאכלנו, ואפילו לכלבלב שמתחת לשולחן טוב יותר; שהרי לו היא משליכה מדי פעם נתח שמן, ירחם אלוהים, אילו ידעה זאת אימנו! בואי נצא יחדיו אל העולם הרחב." הם הלכו במשך כל היום על פני אפרים, שדות ואבנים וכשירד גשם אמרה האחות הקטנה: "אלוהים, לבותינו בוכים יחדיו."

(תרגם שמעון לוי)

למחרת עולה השמש והאח הקטן צמא אבל האם החורגת מכשפת את כל המים. כשהם מגיעים ל"מעיין קטן שהזדנק בזהרורים מעל האבנים" האחות הקטנה שומעת אותו ממלמל מבעד לשכשוך: "מי שישתה ממני יהיה לנמר, מי שישתה ממני יהיה לנמר…" היא מתחננת לפני האח הקטן שלא יהפוך לחיה ויטרוף אותה. מי המעיין השני מאיימים להפוך אותו לזאב, וכשהם מגיעים למעיין השלישי האח הקטן כבר לא מתאפק והופך לעופר.

שניהם בוכים ואז קושרת הנערה את הבירית הזהובה שלה לצווארו של העופר, קולעת חבל רך מעלי אגמון ומוליכה אותו לבית קטן בלב היער. בלילה היא מניחה את ראשה על העופר כמו על כרית וישנה.

וכך הם חיים להם באושר יחסי עד שיום אחד מהדהדות ביער תרועות קרן ונביחות כלבים. מלך הארץ עורך ציד גדול. הקולות מושכים את העופר הקטן. הוא מפציר באחותו שתשחרר אותו ותניח לו לרוץ אל הציידים. היא נעתרת ורק מבקשת ממנו לחזור בערב. הדלת תהיה נעולה מפני הציידים הפראיים וכדי להיכנס הוא יצטרך להקיש ולומר "הכניסיני אחות קטנה". כל היום הוא מתרוצץ ובערב הוא חוזר הביתה בשלום, ולמחרת הכול חוזר על עצמו רק שהפעם הוא נפצע. אחד הציידים עוקב אחריו ומגלה את הבקתה. וביום השלישי כשהנערה שומעת את הססמא ופותחת את הדלת עומד מולה גבר עם כתר זהב (כלומר המלך הצייד). הוא נרעש מיופיה ומבקש את ידה…

זהו החלק הראשון של הסיפור (ההמשך בפעם אחרת, זאת רק הערה קטנה מהחלון). שני דברים בלטו וקצת הטרידו אותי מאז שקראתי אותו לראשונה. ראשית המשיכה המשונה של העופר הקטן לציד; האם כמו באהבת תפוח הזהב של דליה רביקוביץ – "תפוח זהב / אהב את אוכלהו / אהב את מכהו / בכל איבריו" – הוא משתוקק לאובדנו? ונניח שמשאלת מוות או כישוף רע דוחפים אותו לציידים, מה עם אחותו? הלא כדי להגן עליו היא היתה צריכה לנעול אותו בבית. ובמקום זה היא משחררת אותו עם בירית מוזהבת שהופכת אותו לעוד יותר בולט ונחשק.

מה שגורם לי לחשוב שהתוכן האמיתי של הסצנה הוא הפוך מן המוצהר. האח הוא הרי שלוחה של האחות, קשה לראות בהם דמויות נבדלות; הוא לובש את הבירית שלה, היא ישנה עליו בלילות (ויפה עשה המתרגם שלא חיבר אותם בו' החיבור אלא הפריד על ידי פסיק: "אח קטן, אחות קטנה" כמו בתמורה). ובהמשך לכך – הנערה לא "נועלת את הדלת הקטנה בפני הציידים הפראיים" אלא שולחת את הבירית שלה לפתות את המלך ולהוביל אותו לפתחה (כמו שנעמי שולחת את רות לפתות את בועז) כדי למצוא הגנה מן הסתם, ואהבה במקום הבית שממנו ברחה.

וכל הזמן ריצד לי שיר השירים ברקע; מ – מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (א'), ועד – שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה (ז'), וגם לִבַּבְתִּנִי, אֲחֹתִי כַלָּה; לִבַּבְתִּנִי באחד מֵעֵינַיִךְ, בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ (ה'), וכמובן – אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ג פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. ד דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. ה קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. (ה')

(מה שלא שולל את הכאב, המחשבות האובדניות, שנגררים כמו צל מאחורי הפיתוי החם-קר-מחושב).

פרידה קאלו, 1939, צילם ניקולאס מוריי

פרידה קאלו, 1939, צילם ניקולאס מוריי

.

***

ובשולי הדברים (ובלי שום קשר) – מעט מדי אנשים מבינים כמה נורא המשבר ב"שוק" הספרים הישראלי. הכל נראה מלא חיים והנחות אבל זה כמו בסרטים המצוירים; ממשיכים לרוץ באוויר עד שקולטים שאין כלום מתחת. ובהמשך לכך – המתרגמת הנפלאה גילי בר-הלל הקימה הוצאת ספרים בשם עוץ. הספר הראשון שתרגמה הוא "ארץ עוץ המופלאה", השני בסדרת עוץ מאת ל. פרנק באום. הספר בכריכה קשה עם כל האיורים המקוריים משנת 1904 נמכר כמעט רק דרך האינטרנט. עוד מעט חגים והרבה ילדים יקבלו מתנות. עוד לא קראתי ובכל זאת ממליצה בכל לב לקנות את "ארץ עוץ המופלאה" ולתמוך בעשייה ספרותית איכותית בארץ (ומחכה בשקיקה לתרגום הבא, הפואמה "שוק הגובלינים" מאת כריסטינה רוזטי).

"ארץ עוץ המופלאה", מפת עוץ בחלק הפנימי של הכריכה.

"ארץ עוץ המופלאה", מפת עוץ בחלק הפנימי של הכריכה.

Read Full Post »

רבקה הורן:  OVERFLOWING BLOOD MACHINE 1970 בניגוד למנהגה האמנית לא לובשת את השמלה בעצמה אלא משתמשת בדוגמן צעיר.

היה פער גדול מדי בין מה שהקהל ראה בדמיונו (ושהיה לעתים קרובות, על פי תחושתי, טעון מדי במיניות), לבין חוויית היסוד שלי (כְּאֵב).

רבקה הורן

OVERFLOWING BLOOD MACHINE היא שמלת הכאב השנייה בארון שלי וגם היא כמו מערבבת מיניות וכאב. יצרה אותה רבקה הורן, אמנית גוף גרמניה (וגם קולנוענית, אמנית מיצב, פסלת ומשוררת). להלן כמה מחשבות על השמלה, במילים ובתמונות:

*

רבקה הורן היתה רתוקה למיטתה במשך שנים שבהן נכנסה ויצאה מבתי חולים. השמלה הארוגה מצינורות דם מחצינה את הפְּנים. הצעיר שלובש אותו ניצב על מכל הזכוכית שממנו נשאב הדם, ולמעשה מרותק אליו בעורקי השמלה.

כלי הדם של רבקה הורן מסורקים וזורמים בקווים מקבילים. זה לא הבלגן של פרידה קאלו למשל, עוד אמנית שהיתה רתוקה למיטתה:

פרידה קאלו, ללא תקווה, 1954. לא ברור אם האיברים הפנימיים מולעטים לתוך פיה או מוקעים ממנו.

הרבה קורים מחברים בין רבקה הורן לפרידה קאלו. העבודה הבאה של הורן למשל, נראית כמו מחווה ישירה לקאלו:

רבקה הורן

פרידה קאלו, בית חולים הנרי פורד, 1932

וגם שמלת הדם של הורן נדברת כמדומה, עם מחוך היסורים של קאלו:

רבקה הורן

פרידה קאלו, העמוד השבור

רבקה הורן, חד קרן. מוטיב הרצועות/תחבושות חוזר ברבות מעבודותיה של הורן.

במסה המרתקת שלו, הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה, מבחין ניטשה בין שני יסודות אמנותיים מנוגדים המגולמים בדמותם של שני אלים יווניים: יסוד החלום האפוליני, לעומת יסוד השיכרון הדיוניסי:

"גם קו זה לא ייעדר מדמותו של אפולון: זו ההגבלה של המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות-פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עֵינו מן ההכרח שתהיה שִׁמשית [מלשון שֶׁמֶשׁ] לפי מוצאה; גם בזעפה, גם בהטילה מבטי כעס, תשכון בה קדושת התדמית היפה."

הורן היא ללא ספק האפולינית שבין אמני הגוף. האפוליניות שלה קרירה וקלינית. התאורה בהירה, כאבי הגוף והנפש מתוארים בשלווה ובצינה ובמין ריחוק חלומי.

ולא סתם נזכרתי באפולון; יש משהו יווני בשמלת הכאב של רבקה הורן. הגִזרה היא מעין שלד של כיטון או טוניקה, מין בגד קפלים יווני.

לבוש דורי

עלמה יוונית במנוסה

"המוסיקה של אפולון לא היתה אלא ארכיטקטוניקה דורית בצלילים," כתב ניטשה בהולדת הטרגדיה.
העלמה מהרישום שלמעלה לבושה באופנה דורית, אבל שמלת הכאב של רבקה הורן קרובה באותה מידה לעמוד דורי, כולל הפסים הרוחביים הקוטעים את זרימת הפליסֶה של הפסים האורכיים. הדוגמן כמו נקרש בחצי הדרך בין עמוד, לאחד מפסלי האלים ששימשו כעמודים.

לפי תיאורו של לוקרציוס הופיעו דמויותיהם הנהדרות של האלים בנפשו של האדם לראשונה בחלום; הפסל הגדול ראה תחילה בחלום את מבנה האברים המקסים של ישויות על-אנושיות.

(עדיין הולדת הטרגדיה)

עמוד דורי, החריצים הרוחביים החושפים את החיבור בין פיסות השיש השונות, הם כמו הפסים הרוחביים המקבעים את צינורות הדם.

"עמוד שבור", כך נקראת אגב תמונת המחוך של פרידה קאלו למעלה. הפוסט הזה מהלך במעגלים.

*

וכיוון שהגעתי לבגד העמוד, התחלתי לחשוב על בגדים ארכיטקטוניים של אמנים אחרים, ועל ההבדל הגדול בינם לבין שמלת הכאב של הורן. למשל:

ג'ורג'יו דה קיריקו (צייר ממוצא יווני, אגב) עיצב תלבושות ותפאורה עם מוטיבים ארכיטקטוניים ליצירה Le bal בבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב

ג'ורג'יו דה קיריקו, תלבושות ותפאורה לבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב

והנה גם חליפה ארכיטקטונית שעיצב קלאס אולדנבורג הפיוטי והאהוב עלי מבין אמני הפופ (עבודות נפלאות שלו מופיעות גם בפוסט הזה, והזה, והזה. החליפה שלו קצת מתרחקת ומותחת את הנושא אבל זה פוסט, מותר לעצור בצד הדרך לחיוך.)

קלאס אולדנבורג, סקיצה לחליפה ארכיטקטונית, 1985

קלאס אולדנברג, סקיצה לכביסה ארכיטקטונית, 1985

והקרובות ביותר לשמלת העמוד של רבקה הורן הן אולי הרגליים שעצבתי לפני שנים רבות, למופע על אדם שהפך ממותניו ומטה לאבן, על פי "סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה. הרגליים היו חלולות ואני עמדתי בתוכן והשאלתי לנסיך את פלג גופי העליון החי. (על הסיפור המופלא עוד אכתוב יום אחד, ועד אז אפשר לקרוא על המסע ההזוי שלי עם ההצגה בחמסין באושוויץ).

מרית בן ישראל, מתוך נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי. צילם הדס עפרת

ובהמשך לכאבו של הנסיך המשותק ("איך לא אבכה בשעה שזה מצבי," הוא אומר בשעה שהוא מפשיל את בגדו ומראה את פלג גופו התחתון לאורח) – יש משהו מן המטמורפוזה גם בשמלת הכאב של רבקה הורן; הדם עדיין מפמפם בעורקים המוחצנים אבל הדמות כבר חצי מאובנת ונהפכת לספק עמוד על כַּן, ספק עץ שתול על פלגי דם.

שמלת הדם המוחצן, הזכירה לי את השיר הצועני שמצטט לורקה במאמרו על ה"קנטה חונדו"(הזמר העמוק):

לו בלב אשנבים לי,
אשנבים של בדולח,
את לבי ראית
טיפות של דם דומע.

רק שאצל הורן זה באמת קרה, הגוף התהפך כמו גרב, הפנים הפך לְחוץ כמו במין קללה קרה וקלינית. שיר צועני שמומש על ידי דוקטור מנגלה.

וזה מביא אותי לסוד הקסם של רבקה הורן, לפחות עלי. שמלת הדם שלה לא רק מקלפת וכולאת אלא גם חוצצת ומגֵנה. החשיפה והפגיעות הופכים למעין שריון מנוכר, אי אפשר להפריד בין החולשה לעוצמה, שני הפנים של הכאב.

מימין, שמלת הכאב ללא אדם בתוכה. משמאל, הרימייק של מרילין מנסון

***

עוד באותו עניין:

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

רבקה הורן, מסכה

חמסין באושוויץ 

האם תלבש השמחה את המלבוש שארג הצער? חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

מיצגניות וגיבורים

 ***

Read Full Post »

אלימות

"תראי באיזו אלימות הגעת לעולם," אמרה לי המטפלת בטון המעט דידקטי השמור עמה להזדמנויות כאלה. הופתעתי. לא כך סופר לי הסיפור. לא כך סיפרתי אותו לעצמי. אבל היא צדקה.

נולדתי בערב יום כיפור. אמי התקשתה בלדתה. צירים בלי פתיחה. הרופא חתך וחתך. היא איבדה הרבה דם. כמעט מתה. אני כמעט נחנקתי בתוכה (הגוף שלי לא שכח את האימה. אני עדיין חולמת שאני נתקעת במנהרה הולכת וצרה). לבסוף שלפו אותי במלקחיים. כשהרופא יצא מחדר הלידה הוא היה כל כך סחוט שרק נשען אל הקיר בלי להוציא הגה. אבי ואם-אמי חששו לרע מכל. לסבתי האחרת לא היה מכשיר טלפון. כיוון שהלידה התארכה והסתבכה נסע אבי מתל אביב לבאר שבע לבשר לה על הולדת הנכדה. זה היה ערב יום כיפור כאמור, ומכוניתו נרגמה באבנים.

פרידה קאלו, פרידה הכפולה

איך לא ראיתי את האלימות שעוברת כמו מקל של מירוץ שליחים מאמי, אלי, אל אבי, איך לא הבחנתי במצבור הסכינים והמלקחיים והאבנים?

אולי בגלל שקבלתי את הסיפור מאמי, שניחנה בכישרון ייחודי לזקק את לִבַּת הדרמה מכל פיסת חיים ולסגנן את התוצאה למין איור, בועה ציורית המשייטת הרחק ממחוזות הריאליזם. וכך הפך לו הרצף המדמם של הסיפור לאיור שטוח שבו מוצבים בו-זמנית רופא עם איזמל ומלקחיים ענקיים (מוגזמים כמו כלי עבודה של ליצן), ופרחחים מיידי אבנים. כשאני מספרת, זה נשמע פרידה קאלו, אבל אמא שלי קרובה יותר למיניאטורות פרסיות; בזו שלמטה למשל, מתואר קרב עם כהנה פציעות וראש כרות בנוסח טרנטינו, אבל הכל כל כך שטוח וצבעוני ורחוק, שאפשר לפסוח על הזוועה.

מיניאטורה פרסית (אני אמנם רק באמצע, אבל כבר ממליצה בחום על "שמי הוא אדום" של אורהאן פמוק, המתרחש בסדנת מאיירים של הסולטן במאה השש עשרה)

שיעור ציור

ולמה נזכרתי בהערה של המטפלת על סיפור לידתי? בגלל שיעור הציור שקבלה מרינה אברמוביץ' בגיל 14. בדיון המרתק על פוסט הכאב הגדול, איש לא התייחס לזיכרון הילדות של מרינה. אני חוזרת עליו כאן בקיצור, לנוחות מי שלא קרא/זוכר:

בגיל ארבע עשרה בקשה מרינה אברמוביץ מהוריה לקנות לה צבעי שמן. אביה שלא הבין באמנות פנה לידידו פילו פיליפוביץ, פרטיזן שהפך לצייר בפריז. אחרי שנקנו הבדים, הצבעים, המכחולים וכן הלאה, החליט פיליפוביץ להוסיף גם שיעור קטן בציור: הוא חתך פיסת קנבס אקראית והניח אותה על הרצפה, סחט לתוכה דבק וצבעים, שפך על הבליל טרפנטין וגפרור בוער – והכל התפוצץ.
"זאת שקיעת שמש," הכריז פיליפוביץ, והסתלק.
"זה היה שיעור הציור הראשון שלי והוא היה די מרשים," מסכמת מרינה אברמוביץ. כשהיצירה התייבשה היא סימרה אותה לקיר. זה היה באוגוסט והיא נסעה עם הוריה לים. בזמן שנעדרה זרחה שמש ישירה על התמונה והכל נמס פחות או יותר.
והתובנה הסופית שלה מכל העסק: "לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך".

זה כמעט מצחיק, כשחושבים על זה; המסקנה שמדלגת באלגנטיות על האלימות והסכנה, על המינִי-פיגוע-במסווה-של-שיעור-ציור, ונוחתת על הקרקע הנייטרלית והיציבה של "התהליך".
זה דומה וגם שונה, מסיפור לידתי. כי בשיטת המיניאטורות של אמי הופך כישרון הסיפור-איור לאמצעי הגנה. זוהי (בין השאר) דרך לעקוף את הכאב, להחזיק בו מבלי שישרוף. אבל קשה להאשים את מרינה אברמוביץ' בהתחמקות מאלימות. האלימות בשבילה היא בגדר מובן מאליו לעומת ההתגלות והמצע של "התהליך".

וחשבתי על עצמי בתור נערה, איך הייתי מתייחסת לשיעור כזה? הייתי מתרשמת מן הסתם כמו מרינה – מהקיצוניות, מהחתרנות, מהגישה הלא מגוננת והלא פטרונית. זה היה גורם לי לחשוב ללא ספק, אם כי התובנות שלי היו ודאי שונות משלה. (ואיך הייתי מתייחסת לשיעור בתור אמא, לדָפוק הזה שכמעט שרף לי את הילדה?! הילדה שבתוכי מביטה בי עכשיו בתימהון ובאכזבה).

ואני חושבת גם על השם שנתן פיליפוביץ ליצירה: "שקיעת שמש": מתאים בדיוק לצבעים, לבערה שכבתה. ובו בזמן – הכי קיטש ויפיוף, כלומר אירוניה, ההפך מהפיצוץ שחולל.

ערבות בזמן שקיעה, ואן גוך 1888

יפה שקיעת שמש ללב עצוב

הנסיך הקטן לא היה צריך להמתין כדי לצפות בשקיעת השמש. הכוכב שעליו גר היה כה קטן שדי היה להזיז את הכסא כמה צעדים כדי לצפות בה.
"אתה יודע…" הוא אומר למספר, "טוב לראות את שקיעות השמש כשהינך עצוב מאד…"
יום אחד הוא ראה ארבעים וארבע שקיעות. או אולי רק ארבעים ושלוש – יש הבדל בין תרגום אריה לרנר – 44, לאילנה המרמן – רק 43.
ובהמשך לתמיהה הקטנה: יותר ויותר אני מבינה שקסמו של "הנסיך הקטן" מצוי בתפר הזה בדיוק, בין הפיוט-הגובל-בהתפייטות לבין היובש הקונספטואלי (וכבר כתבתי על זה קצת, למשל כאן). בין פצע האובדן שמשקפת-מעוררת השקיעה, לבין הפעולה הטכנית של הזזת הכסא; הגרירה והנקישה הם רעשים מפכחים השונים ככל האפשר מנגינת הכינורות המלווה את פיוט השקיעה. שלא לדבר על המכניות של השיכפול (עוד גרירה ועוד גרירה) ושל הספירה.
וכמה מהר צריך לטוס כדי לראות יותר משקיעה אחת ביום? – האמצעים של סנט אקזיפרי הטייס קצת יותר מתונים אמנם, משל פיליפוביץ הפרטיזן.

*

ולסיום, שקיעת שמש מהירה

לסיום וגם לחיוך – נזכרתי בשקיעת שמש שלישית, שראיתי פעם בהצגה של תיאטרון חפצים. המופע התרחש על שולחן ובמהלכו אפה המספר עוגה אמיתית. כל שלב בהכנת העוגה הקביל לשלב בסיפור והמחיש אותו על דרך המטאפורה.
בשלב מסוים הכריז המספר: "בקרוב תחזו בשקיעת השמש. אני מבקש מכם להתרכז כי השקיעה תהיה מאד מהירה!" ואז הוא פיצח ביצה על מצחו, ותוכה נשר אל ערבות הקמח שכיסו את שולחן ההצגה.

(וקליפות הביצה? הן הפכו לעננים, אבל זה כבר היה בסיפור אחר)

*

עוד הרהור בזיכרון של מרינה אברמוביץ (בצד ששה זכרונות מכוננים אחרים): קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

Read Full Post »