Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרויד’

באחד מחלומותיו של דיוויד[1] חוסמת חומה את דרכו, ואז הוא רואה פתח מתקרב. הפתח עוצר לרגע כמו רכבת בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה.

כל יצירה שאני כותבת עליה היא מין שער כזה, פלאי ושימושי כאחת, שעוצר מולי ומזמין אותי להרחיב את גבולותי.

והפעם "גנב המרחקים", ציור הקיר הענקי של חליל בלבין ומרב קמל [2]  (ולמי שצריכה התראה, כן, תכנים אלימים ומיניים). כמעט לא כתבתי עליו בגלל גודלו. צג המחשב קטן עליו, שלא לדבר על הטלפון (אויה!). וגם הצבעים הבהירים המימיים מקשים על הָרְאוּת. לעת עתה אני דוחה את ההתמודדות ומתחילה בכמה תקריבים. זה הדבר הראשון שתפס אותי בציור:

מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט) לחצו להגדלה
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)  
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרטים)  לחצו להגדלה

עיניים. "אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם," כתב נתן זך, בשיר שבו חרז יופי עם דופי. יש המון עיניים בציור, יותר משתיים לדמות. זה די נורא לפעמים (מניסיוני) לראות יותר מדי. אולי בגלל זה האצבעות פוקקות אותן כמו שהנער ההולנדי האמיץ פקק את הסכר. ואולי להפך, הן נעקרות כדי להיטיב לראות? (כמו שקרה לנביא תריזיאס, זה שהפך לאישה למשך שבע שנים אחרי שהפריע לנחשים מזדווגים, וכשחזר לעצמו עיניו נוקרו ודווקא אז הפך ל"רואה" ו"חוזה"). ויש גם עיניים ריקות כמו עיני מסכה, אצבעות זוחלות מתוכן כמו תולעים מתוך גולגולת. אולי הפרחים החמדנים גנבו את האישונים. וישנן גם העיניים האלסטיות, שנמתחות או נוזלות לצורת ראשנים או נמשכות למעלה ביחד עם השיער. ויש ביטויים שהתממשו בציור פשוטו כמשמעו, כמו "אצבע בעין" וגם זין בעין (בתקריב שלמטה הם מתמזגים). "פועלה השלישי של עבודת החלום," כותב פרויד, "הוא המעניין מכולם מבחינה פסיכולוגית. הוא מתבטא בהפיכת מחשבות לתמונות חזותיות."

מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)

וישנה גם הדמות הסגולה, הילדה שיושבת בפינה, וקמל ובלבין אולי מייחסים לה את כל הזכרונות והחזיונות, אבל לענייננו, היא שורטת את עיניה. ואולי חורטת את סיפורה בחודי מחטים בזוויות העין, על פי הנוסח המצמרר של אלף לילה ולילה, כדי שיהיה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר.

השער הפנימי של "סיפור העין" של ז'ורז' בטאיי, ממהדורת 1928 שעליה חתם בשם הבדוי, לורד אוש

וכל הסחרחורת החלומית הזאת של העיניים החזירה אותי לסיפור העין של ז'ורז' בטאיי, שהוא "לכאורה מסעם גדוש המעללים האירוטיים והאלימים של צמד מתבגרים … והוא גם מסע בעקבותיה של העין – מהעין ועד לתחת." כפי שנכתב בדף ההוצאה. וכן, זה קשור, אבל בחוט דק מאד. בטאיי לגמרי ניהיליסטי וסופני, ואצל קמל ובלבין זו איכות אחרת, יותר משוחררת, נזילה ופנטסטית, חלום בהקיץ עם נגיעה של משחק.

"גנב המרחקים" נוצר בטכניקה של חריטה בצבעי מים: טובלים את הנייר כולו בצבע וחורטים עליו בעודו רטוב, כך שהצבע נקווה בשריטות. צריך לפעול במהירות, הם מסבירים, לפני שהנייר יתייבש. אין מחיקות ותיקונים. זה ציור אינטואיטיבי, עוקף מחשבה, שדורש חימום והכנה תודעתית, לפעמים יום שלם של בהייה, ציור במחברות (פרקטיקה יומיומית שלהם מאז 2014) האזנה למוסיקה, ריקוד, או כל פעולה אחרת שמנקה את את הראש ומפנה דרך לציור. וזה גם סוד כוחו לטעמי. הדימויים לא שרירותיים, יש להם שורשים בנפש.

"סוריאליזם. שם עצם, זכר. אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, בעל-פה או בכתב או בכל דרך אחרת – את המהלך הממשי של המחשבה … כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית." (אנדרה ברטון, מתוך המניפסט הסוריאליסטי הראשון, 1924).

למטה, קטע מתוך "השדות המגנטיים" (1919) מאת אנדרה ברטון ופיליפ סופו. ספר שנכתב, על פי עדותם, במשיכה אחת, בלי שום מחיקות.

מתוך "מודרניזם בשלוש תנועות" מאת אמוץ גלעדי

ובהמשך לכך, "גנב המרחקים" הוא סוג של ציור "אוטומטי", אבל בניגוד לאוטומטיזם הטהור של ברטון, יש כאן לפחות כלל משחק אחד, מודע ומוכתב מראש: כל דף שנוסף לציור צריך להמשיך את המצויר בקודמים לו. והתוצאה? הציור מתפתח במין תגובות שרשרת, כמו סוג של "מכונת רוב גולדברג" אנושית.

מכונת רוב גולדברג הוא כינוי שניתן למערכת מסובכת המורכבת מחלקים רבים ולעיתים שונים מאוד באופיים, המבצעת תהליך ארוך, צעד אחר צעד בתגובת שרשרת, על מנת לבצע בסופו פעולה פשוטה. הן קרויות על שמו של הקריקטוריסט שהמציא אותן.

מכונת רוב גולדברג לגירוד הגב לחצו להגדלה (האותיות מסמנות את השלבים השונים, כדי שיהיה אפשר להתחקות אחריהם)

וזאת הסיבה אגב, שלא היתה לי סבלנות לטקסטים הפרשניים הזרועים בציור, הם עצרו את התנופה ושיבשו את התנועה בתוכו, סוג של רכבת הרים בין גופים, נשיים וגבריים וכל מה שביניהם, מרובי או כרותי איברים, מחוררים, מוצקים או רופסים כבצק, מתהפכים, נמתחים, נקלעים, נטמעים, מתנגשים בחפצים עלומים, בפרחים, צמות, חבלים, חרא, שיער, נחשים, מחוברים זה לזה במרחב נמס מתפורר, בלי למעלה ולמטה, בלי כוח משיכה שמשווה בין גבהים ומשקלים, בלי פרספקטיבה שאפשר לסמוך עליה.

מתברר ש"גנב המרחקים" הוא אחת הדמויות המופיעות בציור. יש גם הסבר מפותל על איך ולמה הוא פועל, אבל לא היה לי צורך בו, ברור לי שגנב מרחקים טיפל בציור, בגלל זה הוא כל כך מתעתע, מרחיק ומקרב בו בזמן, כמו חלום. אין במה להאחז מלבד מלבני הנייר הסודקים את הציור.

ובמחשבה נוספת, קווי האורך והרוחב האלה יכולים לתפקד כמו קורדינטות של מפה או של לוח שחמט, צריך רק לסמן אותם במספרים ואותיות כדי שנוכל להתמצא. וזה שוב המתח שעומד בבסיס הציור בין הכאוטי והמשוחרר, למודע ולמסודר.

חליל בלבין ומרב קמל, "גנב המרחקים" (פרט) לחצו להגדלה

על מנת להמשיך, אנסה לתאר קטע מן הציור (בתמונה למעלה): יד בת שש אצבעות עם פטיש משתרבבת מחור בקיר. זוהי ידה השלישית של האישה היושבת על שרפרף ומאוננת. באחת מרגליה היא לופתת את שערו של איש-יצור ירקרק ששרוע על הרצפה (לא רק שערו נמשך למעלה, גם עיניו מתהפכות ונהיות מאונכות) ואף הוא בתורו אוחז בקצה שערה של אישה אחרת הפוכה, שממותניה ומעלה היא בכלל גבר (כמו בקלפים, לשניהם אין רגליים, או כמו בתנ"ך, הם היו לבשר אחד). השיער העבה והארוך כמו חבל, בוקע מאבר מינה של אישה אחרת שספק נוגסת באיש רופס כמו בצק, ספק מעצבת אותו לצרכיה בשיניה ובאצבעותיה. למעלה, לצד הפטיש (אם להשלים את המעגל), אישה שוכבת על רצפת החדר, ידה אחת בפיה והאחרת נאחזת ברגל השולחן, אולי בגלל שהרצפה נוזלת ומתפוררת. מעל האישה עומד צייר בתנועת ריקוד. צבע סגול נשפך אל הדף מאבר מינו. ידו האחת כמו חונקת את זרועו האחרת המנסה לצייר. במרכז המעגל יושבת הילדה הסגולה ששורטת את עיניה. על פי קמל ובלבין, הפטיש שמאיים ליפול עליה זו המציאות שמכה בה.

אבל לי יש ספקות משלי. אני שמה לב למשל, שצורת שערה של האישה היא בדיוק כצורת הפטיש, רק הפוך. ואני תוהה אם הגידם הנושף מאחוריה הוא זה שעיצב את תסרוקת הפטיש, ואפילו נטע באישה את הדחף לקחת את הפטיש ולהכות באבר מינו של הצייר ששותת דם סגול[3]; כי בניגוד למכונות רוב גולדברג הכבולות לחוקי הטבע, במכונת התודעה של קמל ובלבין הכל זורם לכל הכיוונים ותלוי בעין המתבונן.[4] ובחזרה לפַטיש-השיער: המנגנון הפואטי הזה שבו צורות זולגות בין חומרים, ודבר מתחלף בדבר אחר, מזכיר לי את "כתם, כתר, קטשופ, אהבה" של נורית זרחי:

מָה זֶה?
זֶה כֶּתֶם.
עַל הָרֹאשׁ?
מָה פִּתְאוֹם כֶּתֶם?
זֶה כֶּבֶשׂ.
מָה פִּתְאוֹם כֶּבֶשׂ?
זֶה לֹא כֶּבֶשׂ, זֶה כֶּתֶר.
זֶה הַכֶּתֶר שֶׁל הַמַּלְכָּה.
מָה פִּתְאוֹם? זֹאת בֶּאֱמֶת מַלְכָּה,
אֲבָל עַל הָרֹאשׁ יֵשׁ לָהּ קַקְטוּס.
מָה פִּתְאוֹם קַקְטוּס?
זֶה קַרְטִיב.
מָה פִּתְאוֹם? זֶה לֹא קַרְטִיב, זֶה כֶּתֶם, זֶה כֶּתֶם שֶׁל קֶטְשׁוֹפּ.
מִי שָׁפַךְ לַמַּלְכָּה קֶטְשׁוֹפּ עַל הָרֹאשׁ?

וזאת רק ההתחלה של השיר המופלא הזה. כאן הוא מופיע במלואו

ובחזרה ל"גנב המרחקים":

מה זה?
פרח.
מה פתאום פרח?
זאת יד.

או:

מה זה, רגל?
לא, זאת גרב.
מה פתאום גרב?
גרב של גבעול.
זה לא גבעול, זה חבל.
בין הרגליים?
מה פתאום חבל?

וכך הלאה; וזה כבר מסע דילוגים בציור, מסלול אלטרנטיבי שפורע את ההתנהלות הרציפה, ששומט את ההגיון ה"סיבתי", לטובת הגיון פלסטי-שירי. זה סוג של תיאטרון מחול בראשי פרקים, ואולי בעצם קרנבל, על פי מיטב הסימנים שנתן בו ההוגה הרוסי מיכאל בכטין; אמביוולנטיות, התנערות מן הרצינות ומאחדותה של הזהות לטובת עולם של צחוק וריבוי זהויות, פריעת הסדרים וההררכיות לטובת תפקודי הגוף והפרשותיו, טשטוש הגבולות בין חיים למוות ובין שחקנים לצופים (היתה לי פסקה שלמה על זה, שנמחקה מחשש אמל"ק).  

משמאל, ג'ורג'יה או'קיף (המעטתי הפעם ברפרנסים חיצוניים, בגלל האינסופיות שלהם, ובכל זאת) לחצו להגדלה

קמל ובלבין רואים בציור מעין רומן בהמשכים (וגם בכטין אגב, דן בזיקה בין הקרנבל לרומן), אבל "גנב המרחקים" קרוב יותר ללטעמי, למטמורפוזות של אובידיוס. יצירה חוצת גבולות שבה אלים מתגלגלים בבעלי חיים וכוחות טבע כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם, בלי לשעות לקורבנותיהם שהופכות לחיות, צמחים ואבנים. אבל בניגוד למטמורפוזות העתיקות, "גנב המרחקים" נוצר על ידי גבר ואישה ביחד. מעניין מאד לבחון את ההבדלים, אבל זה יישאר כבר למישהי אחרת. הארכתי דיי.

פבלו פיקאסו, איורים למטמורפוזות של אובידיוס (1931) לחצו להגדלה

[1] "David the Dreamer"  מאת Ralph Bergengren, בוסטון 1922, עשרה חלומות עם איוריה המופלאים של תום זיידמן פרויד

[2] מתוך "איש הנקנקיות וגנב המרחקים", של מרב קמל וחליל בלבין בנונפיניטו 2020 תערוכת בוגרי ארטפורט שהספקתי לראות רגע לפני הסגר.

[3] ויטו אקונצ'י סיפר פעם בראיון על חלום ילדות חוזר מגיל שש או שבע: הוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע, מזועזע, מבוהל: בזמן שהוא נרתע השתן שלו משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו ופתאום מחליט: הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.

[4] גם "איש הנקניקיות" מן החלק הפיסולי של התערוכה, ספק פולט שרשרת אינסופית של נקניקיות לתוך חור בבמה, ספק זולל אותן, ובעצם, באופן חלומי ומשובש, גם סוג של מחרבן אותן.

*

ובלי קשר

קול קורא לרזידנסי ביער מאכל (נשמע לגמרי קסום בימים משונים וסגורים אלה)

ואני שוב מזכירה את קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר. ספר השירה החדש של עמוס נוי. (כאן כתבתי על ספרו הקודם, החכם, המצחיק במובן מבכה, הפולח לב, האפל כמו תחריט של גויה עם נגוהות צבעונין, היודע שהילד הוא אבי המבוגר ולרגעים גם להפך). וכיוון שאין צדק בעולם וכסף לספרי שירה, זה ההדסטארט שלו.

Read Full Post »

בני היקר לא התעורר בזמן לבית ספר. מאוחר יותר אמר לי, "ישנתי דרך השעון" בתרגומית שמקפיצה אותי כל פעם מחדש. אבל כיוון שכל מידע עובר אצלי דרך העיניים, זכיתי גם בתמונה פנטסטית. ולמה אני מספרת את זה עכשיו? כי "ישנתי דרך עמבה". משהו כזה.

על "עמבה", תערוכה של בובות בד זעירות שתפרו חליל בלבין ומרב קמל (מוטציות של זימה ופנטזיה, עקבות של אקטואליה כמו בעישון פסיבי ומחוות לתולדות האמנות) בצד ציורי שמן של שי אזולאי. בעיקר על הבובות.

*

  1. כלבים

חליל בלבין ומרב קמל, 2017

.

על ההזמנה לתערוכה נקרא הכלב "מטאטא כבישים" (כדורי הקטיפה כאלטרנטיבה למברשות המסתובבות של רכבי הניקוי?). אבל כמו מילים מסוימות בלשון שיש להן משמעות כפולה והפוכה – "לקלס" נניח, שפירושו גם להלל וגם ללעוג – מטאטא הכבישים מזמן גם את היפוכו – כלב בעל גחון "שקי קקי" שזנבו הוא מחרוזת גללים.

.

משמאל, רישום של מרב קמל וחליל בלבין (מימין – שקי קקי "כי איכפת לי", לא עמדתי בפני הצירוף)

.

ובכל מקרה, עד שהגיע לתערוכה הכלב כבר נקרא "צאן ברזל".

בשם "נִכְסֵי צֹאן-בַּרְזֶל" (inalienable goods) אנו מכנים נכסים תמידיים ובני קיימא. למשל, יצירות תרבות בתחומים שונים (ספרות, שירה, משפט וכד'), שנכנסו לקאנון הלאומי והפכו לחלק מנכסי התרבות של העם

… בזמן המשנה כינו בשם "צאן ברזל" את הנכסים שהביאה האישה בנישואיה. נכסים אלו הותרו בשימוש, אך הם נותרו בבעלותה: בעלה יכול היה ליהנות מפירותיהם, אך לא למכור אותם או לכלות אותם.

(מתוך מילון השפה העברית)

לקרוא לכלב צאן, זה משהו בין "עובדה אלטרנטיבית" להתקרבנות הלאומית, שבה תמיד נהיה הצאן (לטבח), גם אם, "הייתי פעם כבש וגדי שליו/ היום אני נמר וזאב טורף," כפי ששרה חוה אלברשטיין.

ובהמשך לכך, צאן ברזל, נשמע לי פתאום כמו שם של מבצע צבאי (מסוג "עופרת יצוקה" "עמוד ענן" וכן הלאה), צירוף סוגסטיבי שמחובר למציאות בחוט אסוציאטיבי רופף ופועל כמין מטהר אוויר. רק שכאן המנגִנון חשוף כמו בבדיחות. וכבר פרויד הצביע על הזיקה בין חלומות לבדיחות.

.

הזאבה מניקה את רמוס ורומולוס

מימין, ארי רון, מתוך איה פלוטו (שימו לב לפונפון בקצה זנבו של פלוטו)

אביגדור אריכא, כריכת כלב חוצות, מאת ש"י עגנון, אוסף פרקי בלק הכלב המיתולוגי מתוך תמול שלשום, תרשיש 1960.

.

וישנו גם בלק, כלב החוצות המיתולוגי של עגנון, כפי שאייר אותו אביגדור אריכא להוצאת תרשיש. מי יודע איך פועל מחזור המים התודעתי, איזה אדים מתעבים והופכים לגשם. אין לי מושג אם קמל או בלבין נתקלו ברישום של אריכא, אבל לא יפליא אותי למצוא את עקבותיו ב"צאן ברזל".

.

כלב, אלברטו ג'קומטי, 1951

.

ואם כבר ברזל או לפחות ברונזה – הכלב הזה שעליו אמר ג'קומטי, "זה אני. יום אחד ראיתי כך את עצמי ברחוב. אני הייתי הכלב," הוא היפוכו של הכלב של קמל ובלבין. כי ג'קומטי, כפי שאיבחן להפליא ז'אן ז'נה, "יודע לסלק את מה שמפריע למבטו על מנת לגלות מה ייוותר … לאחר שיוסרו כל אחיזות העיניים." ואילו הכלב של קמל ובלבין הוא סך כל אחיזות העיניים, הגיאולוגיה הדחוסה שלהן.

בתחריטים של חליל בלבין העומס נפרש במרחב במין חידה ציורית, ואילו כאן השכבות מתמזגות זו בזו דרך גורם משותף – נניח, עטיני הקטיפה של הכלב סופחים את עטיני הזאבה הרומית ואת גחונו הגלי של בלק על פי אריכא (?), כמו במתמטיקה של צמצום שברים, כשכדי לפשט את המונה והמכנה, מחלקים אותם בגורם משותף.

זה לא היה עובד כמובן, ללא המוסיקליות של הקווים והעיגולים (כמעט שורת תווים), האופן שבו ה"עטינים" והאוזניים מתחרזים עם פקעות הזנב/הגללים (כמו שכפתורי מדיו של החלילן מ"קרנפים" מתחרזים עם חורי החליל, ראו כאן).

ואני ממשיכה וחושבת על פסלי השומן והלבד של יוזף בויס שנוצרו בין השאר כאלטרנטיבה לפסלי השיש והברונזה הסטָטיים והיוקרתיים. גם בבויס היה משהו מן הליצן, ליצן קצת מלנכולי וסמואל בקט'י אמנם, קמל ובלבין הם לצים יותר מוחצנים, ובהמשך לכך, אין פלא שפנו לבד. שיש וברונזה הם חומרים נוקשים וכבודים מדי למשחק.

ועוד כלב, אחרון להיום, של חואן מירו. בובת תיאטרון שעיצב להצגה אנטי פשיסטית שיצר עם Joan Baixas ב1978 בעקבות מותו של פרנקו.

.

בובת תיאטרון שעיצב חואן מירו להצגה אנטי פשיסטית שיצר עם Joan Baixas ב1978 בעקבות מותו של פרנקו (שימו לב לזנב) לחצו להגדלה

.

בתמונה למטה, שולחן העבודה (רב הבובות) של פרויד. לפעמים נדמה לי שהבובות של בלבין וקמל הן עדכון ומחווה וחילול של אותו שולחן.

.

שולחן העבודה של פרויד.

*

  1. טוטם וטאבו

מתוך "קרנפים" של חליל בלבין ומרב קמל (מתוך הפוסט קרקס התלושים)

.

ב"עמבה" זונחים קמל ובלבין את התחבולות הקרקסיות שבעזרתן העמידו סצנות על ראש עמודים (כמה מלאכים יכולים לרקוד על חודה של מחט? שאלה מסתורית שהעסיקה תיאולוגים נוצריים מאז ימי הביניים), ובד בבד הם מגדילים את חלקו של הפריק שואו בסדרת בובות שנולדו מקטיעות, הכלאות והרכבות אברים.

.

מימין, לואיז בורז'ואה 2004 The Reticent Child, משמאל, חליל בלבין ומרב קמל, שעון חול, 2017 לחצו להגדלה

לואיז בורז'ואה, אדיפוס 2003

.

הממולאים של קמל ובלבין קרובים לפסלים הרכים של לואיז בורז'ואה, אבל גם הפוכים מהם. כי אצל בורז'ואה מקור העיוות הוא פנימי, זה הרגש שבורא את האנטומיה בצלמו, ואילו קמל ובלבין כמו צמד שדונים או מלאכי חבלה מפרקים את הגוף האנושי ומחברים אותו מחדש ברוח הזימה, הכאב והמשחק של אלף לילה ולילה, בחֵירוּת זדונית משוחררת מסנטימנטליות ואג'נדה כאחת.

.

מימין, חליל בלבין ומרב קמל, מסחטה. משמאל, חליל בלבין ומרב קמל, סבון נוזלי (סוג של גיבור על?) לחצו להגדלה

.

[ורק בהערת שוליים, ומבלי להיכנס לציורים היפים של שי אזולאי, יש לי ספקות באשר לשידוך עם הבובות. אזולאי אינו אנרכיסט וכופר כמו חליל ומרב. ההבדל בין מי שמפרק למי שמנסה לאחות הוא תהומי, וההרמוניה האופטית של הצבעים ומשחקי הצורות מעמעמת את הייחוד של כל צד.]

.

"עמבה" – שילוב יפהפה אבל בעייתי

.

ובחזרה לפריקים של "עמבה" – קורה שהלצון, או מראית העין שלו, אוזלים פתאום ונותר רק סיוט של קטיעות ותפירות נוסח גויה ומנגלה (שניהם. ואני לא יודעת אם זו אבחנה או דאגה, נחיה ונראה). ופעמים אחרות חדוות ההכלאות מדבקת, כמו ב"בוא לגדול איתנו" שלמטה, טוטם צעצוע עם קלילות וחן להטוטני, קריצה למִחזוּר, להנדסה גנטית ולחיים הסודיים של חפצים.

.

חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו", לחצו להגדלה

קישוטי דלת טוטמיים, מלנזיה, אמצע המאה ה19

משמאל, חתול תעלול של דר סוס, באמצע, ג'ני ג'אגר, להטוטנית 1909-1986 (ראו כאן) מימין, חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו". לחצו להגדלה

מרסל דזאמה ותלבושת עץ (בהמשך לפרט שלמטה)

חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו" (פרט)

וכמובן –

מימין ובאמצע, פסלים של חואן מירו, משמאל חליל בלבין ומרב קמל, "בוא לגדול איתנו". לחצו להגדלה

*

  1. זימה, עצב, מוות

הרבה ממה שכתבתי על "קרנפים" תערוכת הבובות הקודמת של קמל ובלבין (כאן וגם כאן) חל גם על "עמבה". אבל במבט מקרוב רואים דווקא את האבולוציה, ההצעות, הגישושים, האפשרויות שחלקן עדיין בארון. לא אתייחס לכולן (או שלא יהיה לפוסט הזה סוף) אבל אי אפשר לסיים בלי שתי עבודות נפלאות באיכותן הפיוטית והמיתית (זה כבר לא רק ליצני חבלה, כוח נוסף התערב).

 

חליל בלבין ומרב קמל, פלאש בק, לחצו להגדלה

.

יכול להיות שאני משוחדת, כי פלאש בק נראה לי כמו גרסת המבוגרים לאיורים הנפלאים של אליס ומרטין פרובנסן לאיליאדה ואודיסאה. זה החזיר אותי לקלסיקה על אף ודרך הבוטות. (יש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל כבר הארכתי דיי. וחלק כבר כתבתי בפוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה).

האיליאדה והאודיסאה ההם יצאו בשעתו גם בעברית בהוצאת עמוס, אבל לא מצאתי סריקה טובה של העברית, אז הנה כריכת המקור.

.

 

האיליאדה והאודיסאה, מאוירות על ידי אליס ומרטין פרוונסן. 1956 לחצו להגדלה

תוספת מאוחרת: לגמרי שכחתי לבושתי את ז'אן קוקטו ומזל שדורית נחמיאס זכרה אותו, כי זה ללא ספק המקור לפלאש בק, רק הזנב אבד, אולי כדי למנוע תחרות מהשיפוד (ועכשיו לא תהיה לי ברירה אלא לחזור לאורפאוס שלו).

0HCO

ולסיום:

חליל בלבין ומרב קמל, שנ"צ, לחצו להגדלה

.

באחת הביקורות קראתי שליצור הרכון על הישן יש זין זקור. אני לא שמתי לב לקיומו (וגם בתמונות לא איתרתי כזה) ובשביל מה נחוץ לו זין בעצם, כשיש לו מכחול שבו הוא צובע את פניו של הישן בכחול של זימה, עצב, מוות?

הרבה מקסמם של הפרטים הולך לאיבוד בצילומים, התרגום המשגע של החומרים – מטבעת הכסף שלופתת את שיער המכחול ועד לכלי ה"שקוף" העשוי רשת מנצנצת שגוש של כחול מוטל בתוכו. במשחק הצורות קל יותר להבחין: החן הספירלי של זנב הקוף הלבן ומפרקי הגמל-שלמה שלו, המכחול האנכי כמו גפיו מעל לקווים האופקיים המקבילים של המיטה, המזרן, הישן. זה פשוט יפהפה, מלא חיים וחלום.

Read Full Post »

אתם לא תאמינו מה גיליתי באיורים של מרג'ה ל"ברבורי הבר"…

אבל נתחיל מהתחלה:  "ברבורי הבר" של אנדרסן מורכב למעשה, משלושה סיפורים שונים של האחים גרים: "שנים-עשר האחים", "שבעת העורבים", ו"ששת הברבורים". כל אחד מהם לא נופל מהמרקחת של אנדרסן, ובחרתי בו הפעם רק בזכות האיורים שעשו עלי רושם עז בילדותי. רציתי לבדוק מה היה שם. למי שלא זוכר – גיבורת הסיפור היא נסיכה שאמה החורגת הפכה את אחד עשר אחיה לברבורים. כדי לגאול אותם מהכישוף היא צריכה לארוג להם כותנות מסירפדים צורבים, ואסור לה להוציא הגה; כל מילה תינעץ בלבם כמו פיגיון. היא ממשיכה לשתוק גם כשמלך  ש"צד" אותה ביער מתאהב בה ונושא אותה לאישה, וגם כשהיא נידונה למוות כמכשפה. בדרך למוקד היא ממשיכה לארוג את הכותנות. המון זועם תוקף אותה, ואז יורדים מן השמיים אחד עשר ברבורים חבושים בכתרי זהב ומעופפים סביבה. האישה הצעירה משליכה עליהם את הכותנות שארגה והם חוזרים ולובשים את דמותם האנושית. כולם, למעט האח הקטן. בכותונת שלו חסר שרוול שלא הספיקה לארוג, ובמקום אחת הזרועות נותרת כנף.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. הגיבורה עם אחיה הקטן. האח הקטן הוא הקרוב לה ביותר. הוא מצל על ראשה כשאחיו נושאים אותה בערסל אל מעבר לים, והוא מרפא את פצעיה בדמעותיו.

זאוס בא אל לדה בדמות ברבור ושכב איתה (יש אומרים "אנס", אבל זו בבירור לא תמונה של אונס. לפי המחזה של ז'ירודו "אמפיטריון" - זאוס בא אל כל אישה בדמות הפנטסיה המינית שלה).

אז מה היה שם באיורים של מרג'ה (מאייר איטלקי, 1983-1912) שהילך עלי קסם כזה?
לפני כך וכך שנים (כלומר אחרי הילדות ולפני שהפסקתי לחשוב באו-או) הייתי פוסלת אותם מראש כקיטש. אבל מאז הצטיידתי במשהו כמו "משקפי לילה" נגד החושך של תיוגים אוטומטיים. אם הילדה התרגשה, שווה לבדוק ממה. מהמתיקות? הדקורטיביות? ודאי, אבל לא רק, ואפילו לא העיקר. חושניות? כן, קצת; התמונה למעלה היא הגירסה לילדים של פרשת לדה והברבור.
אבל שימו לב לענף המתקמר מעל לראשה של הילדה ומהווה ספק תקריב, ספק "הד" של צוואר הברבור והיד המלטפת. זוהי הגדלה של החלל דמוי העין או הדמעה שהוא המרכז הרגשי של התמונה.

*

כשהזכרתי את אחד עשר הברבורים בתגובה לפוסט הקודם, שאל ע', אחד מיקירי הבלוג: למה אחד עשר? לא שנים עשר? והתשובה, קצת במאוחר: השנים עשר כולל את הנסיכה, ביחד הם חלקים של אותה דמות, אותו שלם. זאת וריאציה על "ששת הברבורים" של האחים גרים: שם השלם הוא שבעה כולל האחות.
והדמות המפורקת הזאת היא בצרות מרגע שהאב נושא אישה חדשה: האם החורגת ממלאת את ספלי הבנים בחול ואומרת להם לדמיין שזאת עוגה. לאחר מכן היא מרבה כל כך להשחיר אותם בעיני האב שהוא נוטש אותם ושוכח מקיומם.
מבחינה רגשית ומנטלית המצב ברור: כשלא מקבלים משהו מזין בבית, שלא לומר אוהב ומפנק, עוברים בלית ברירה לחיות בדמיון, כלומר מתנתקים מן הקרקע והופכים לברבורים עם כתרים.

מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. זאת תמונת השער של הסיפור. הכיתוב ברוסית נדמה לי: כיוון שהספר שברשותי מודפס באופן מחפיר, העדפתי להסתמך על תמונות מהאינטרנט במידת האפשר.

זוהי כאמור, תמונת השער. דקורטיבית כמו שרשרת לסוכה, אבל שימו לב באיזו קלילות מרג'ה מקשר בין הילדה לאחֶיה: תנוחת הזרועות-ידיים שלה "מתחרזת" עם העיקול של צווארי הברבורים. זהב שערה מתחרז עם כתרי הזהב שלהם. וגם בסיפור אגב, יש קישור מובהק: כשהאם החורגת מכשפת את הנסיכים היא אומרת: "עופו לכם בדמות ציפורים גדולות שאין להן קול."*** ובהמשך גם האחות מאבדת את קולה (אסור לה להוציא הגה עד סוף המלאכה). בעלה "צד" אותה ביער כאילו היתה ברבור.

ובחזרה לאיור: מוצא חן בעיני במיוחד, השילוב של הכותנת המוטלת על ברכיה עם הזמורות הצומחות מהקרקע היוצר מעין ציפור ירוקה עמומה, לא מודעת, עם שתי רגליים וכנף.
הציפור הירוקה הזאת הזכירה לי את פרויד ואת זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י שהוא מנתח. ליאונרדו דה וינצ'י שילב את הזיכרון בתוך חיבור מדעי על מעוף העיט:

דומה כי כבר קודם נגזר עלי לעסוק עיסוק יסודי בעיט [כותב ליאונרדו] שכן עולה בדעתי מעשה משחר ילדותי, כאשר עוד שכבתי בעריסה – מעשה בעיט שירד אלי, פתח לי בזנבו את פי, ופעמים רבות דחף בזנבו זה על שפתי.

ובלי להיכנס לפרשנות – פרויד מקשר את הזיכרון בין השאר, לציור של ליאונרדו, שבו רואים את מרים יושבת על ברכי אמהּ, חנה הקדושה, ואוחזת בישוע הקטן המשחק עם טלה. אני מביאה את הציור לא רק בגלל הקומפוזיציה הזורמת והמקומרת האופיינית לרבים מאיורי "ברבורי הבר", אלא בגלל תוספת מאוחרת למאמר, תגלית של אוסקר פפיסטר, כומר שוויצרי שהיה ידיד ותלמיד של פרויד: פפיסטר מצא את העיט בתמונה! "מצא" כמו ב"ציור השבועי לילד" ב"ידיעות אחרונות": שוכב על גבו על ברכי מרים, מקורו כמעט מאחורי גבה, וקצה זנבו ממוקם בדיוק מול פי הילד.

ליאונרדו דה וינצ'י: חנה הקדושה (סבתא של ישו), מרים, ישוע הקטן וטלה

שרטוט המראה את העיט שחשף פפיסטר, המכניס את קצה זנבו לפי ישוע הקטן

הנסיכה היא החלק הפחות פגוע באישיות המשותפת. היא זכתה ליותר אהבה מאביה. לא רק אצל אנדרסן; ב"שנים עשר האחים" האב זומם להרוג את בניו כדי שיוכל להוריש את כל רכושו לבתו, וב"שבעת העורבים" האב הוא זה שמקלל ומכשף את הבנים, מרוב כעס שאיחרו להביא מי טבילה לאחותם. האהבה מחברת את הילדה-נערה-אישה לאדמה, נותנת לה שורשים. ב"שנים עשר האחים" וב"ששת הברבורים" היא מתגוררת על עץ. גם את אובדן הקול אגב, אפשר לפרש כשתיקה צמחית. ובכל מקרה, "העוצמה הצמחית" שלה היא כל כך גדולה, ששלוש הקרפדות שהאם החורגת מגניבה לאמבטיה שלה, כדי שיכערו, יטמטמו ויסייטו אותה, הופכות לפרחי פרג ברגע שהיא נכנסת למים. הכוח הזה גם מאפשר לה לשקם את החלק הפגוע בעזרת צמחים: סירפדים במקרה של אנדרסן, פרחי אסתר ב"ששת הברבורים".

ברבורים הם אנשים שניתקו מהקרקע, כדי להחזיר אותם אליה, הם זקוקים לשורשים, כלומר למנה גדושה של צמחיוּת. כי אדם (מאוזן) הוא ממוצע בין צמח וציפור.

הקרפדות הפכו לפרגים ברגע שגופה נגע במים. איור של מרג'ה ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.

הסירפדים הם תוספת של אנדרסן לסיפור. הוא האמין, או אולי ידע, ששינוי כרוך בכאב. ב"שבעת העורבים" דרך אגב, הנערה חותכת את אצבעה כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו כלואים אחיה העורבים.

*

הקישור בין כאב לגאולה, מיובא גם מהנצרות כמובן. "ברבורי הבר" הוא סיפור לגמרי נוצרי: האחות הטובה היא לא רק קדושה מעונה, אלא ישו נשי. היא סובלת כדי לגאול אחרים. לפי ההוראות המדויקות שהיא מקבלת מן הקוסמת הטובה, עליה לנפץ את הסירפדים ברגליה לפני שהיא מתחילה לארוג אותם בידיה, כך שגם רגליה וגם ידיה נפצעות כמו ידיו ורגליו של ישו על הצלב. בסוף הסיפור, מצמיחים הזרדים של המוקד שושנים אדומות. מעל לשושנים פורח פרח אחד "צחור מאין כמוהו ונוצץ כמו כוכב". וסך הכל הוא מין נס נס נוצרי טיפוסי, שבו האדום מסמל את הכאב והדם, הלובן מסמל את הטוהר, והכוכב את ישו כמובן, "נצנץ נצנץ כוכב קטן", כמו ששרים בחג המולד. כשמניחים את הפרח-הכוכב על חזהּ של הנערה המתעלפת היא קמה לתחייה. (ב"שנים עשר האחים" אגב, יש לאחות הקטנה כוכב על המצח.)

*

ובהמשך לכל מה שנאמר עד כה – חשבתי שהאיורים מבוססים על אמנות נוצרית. זו היתה ההשערה שלי בהתחלה, שהם שואבים את כוחם מסצנות מַפְתֵחַ נוצריות שמרג'ה האיטלקי ספג והחדיר לציורים, במודע או שלא במודע.

האיור שלמעלה מתאר את רגע השיא של הסיפור, שבו הברבורים יורדים להגן על אחותם מזעם ההמון, והיא משליכה עליהם את הכותנות שארגה. זו דוגמא נהדרת לאיכויות של מרג'ה: איור שטוח ודקורטיבי מצד אחד, כמעט כמו מגזרת נייר עם דוגמא חוזרת של ברבורים מכונפים ונסיכים תאומים עגולי לחיים והדורים, ובו בזמן זוהי גם סצנה מלאה תנועה ותנופה ורגש של נס. הכידון של החייל שחותך את הקומפוזיציה קשור להוויה החצויה של הנסיכים, כמו גם לצלב שהוא יוצר עם גוף הנידונה, הקדושה המעונה הלובשת שק בדרך למוקד.

בדרך למוקד. מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן

התכוונתי לחפש מקורות נוצריים לאיורים. להשוות למשל בין תמונות ישו המובל לצלב לתמונת הגיבורה בדרך למוקד. הניגוד בין פניה השלווים לנציג ההמון הזועם, הזכיר לי את התמונה הזאת של בוש.

פני ההמון הגסים לעומת פניהם השלווים של ישו ושל ורוניקה שניגבה את פניו במטפחת וקלסתרו הוטבע עליה (למטה בפינה).

הקומפוזיציה אמנם, מאד שונה, אבל תיארתי לעצמי שהניגוד הזה בין פראות וגסות לשלווה, מופיע גם בווריאציות נוספות. התכוונתי לחפש אותן, כשמשהו אחר לגמרי תפס את תשומת לבי…

*

קוראים יקרים, איתכם הסליחה שאני מפסיקה בשיא המתח, אבל כיוון שעברתי כבר את ה-1100 מילים, אנהג כמו שהרזד (היא שחרזדה) ואשמור את הסקופ שלי ללילה הבא…

*

*** הציטוט הוא מסיפורו המקורי של אנדרסן, לא מן העיבוד המפוקפק של ש. גולדן את ימימה טשרנוביץ'. אין לי מושג מה חלקו של כל אחד מהם בעיוות. אפילו את הכנף החסרה הנהדרת הם העלימו ברגע האחרון. אבל על כך, בפעם הבאה.

*

עוד על אגדות ואיורים ואמנות

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

הרהורים על איורים

ועוד ועוד

*

אתר עם עבודות של מרג'ה

*

וכפפה שאני משליכה: השנה ייצא סוף סוף "סיפורים יכולים להציל" ספר שכתבתי בהזמנת סל תרבות על אגדות אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה, ואחרים. הספר הזה הוא רק מתאבן וקצה קצה הקרחון. בעצם יכולתי (וגם הייתי רוצה) לכתוב ספר שלם על כל אחד מהם, או סדרת מאמרים, או… אז אם מישהו רוצה להזמין אותם, הוא מוזמן לפנות אלי.

*

ומבצע יום במתנה נמשך

Read Full Post »

סופי קאל, שמלת הכלולות, מתוך

סופי קאל, שמלת הכלולות, מתוך "תור לזיגמונד פרויד, 1998

עוד שני סיפורים קצרצרים של סופי קאל בתרגומי. הסיפור שמלת הכלולות הוצג גם בתערוכת החפצים האישיים ממנה תרגמתי את הטקסטים הקודמים של קאל, וגם ב-תור לזיגמונד פרויד, 1998, תערוכה שהציגה קאל בבית הלונדוני שבו התגורר פרויד בשנת חייו האחרונה. הסיפור החתונה החלומית מופיע במדור סיפורים אמיתיים 1988-2003 כאן.

*

שמלת הכלולות
מאת סופי קאל

תמיד הערצתי אותו. בדממה, עוד כילדה. פעם, בשמיני לנובמבר – הייתי אז בת שלושים – הוא הִרשה לי לבקר בביתו. הוא גר במרחק כמה מאות קלומטרים מפריס. הבאתי בתיקי שמלת כלולות, משי לבן עם שובל קצר. לבשתי אותה בלילה הראשון שלנו ביחד.

*

החתונה החלומית
מאת סופי קאל

כמעט התחתנתי עם אדם שנשלח לסין לשלוש שנים. זה הרבה זמן. כמו נערה שארוסה נשלח לחזית, השתוקקתי להינשא לו על מסלול ההמראה של שדה התעופה רואסי, ממש לפני הפרידה. החתן יצעד אל תוך המטוס כשאני ניצבת למטה בקצה המסלול. קבלת הפנים תתקיים בלעדיו וגם את ליל הכלולות אבַלֶה בגפי. קבענו להתחתן ב-7 לאוקטובר 2000. המשא ומתן עם רשויות שדה התעופה, עם ראש העיר שהסכים להשיא אותנו, הרישיון, רשימת האורחים, השמלה, הכל התקדם ללא הפרעה. עד שהגיע מכתב מן התובע הכללי שסירב לאשר את החתונה. חתונות צריכות להיערך בבית העירייה, למעט שני יוצאים מן הכלל: בית החולים, כשאחד מבני הזוג גוסס ויש חשש שימות, או בכלא. כלומר – עירייה, כלא, ייסורים, אלה האפשרויות שלנו. בנלי, רדיקלי או טרגי. ובכל זאת נסעתי ב-7 לאוקטובר לשדה התעופה כדי ללבוש את השמלה שלי פעם אחת לפחות, וכדי להתאבל על חתונתנו. וחזרתי הביתה לבד, על פי התוכנית.

הסיפור החתונה החלומית מופיע במדור סיפורים אמיתיים 1988-2003 כאן.

כמו תמיד אני שומרת את הערותי לתגובות כדי לא להשפיע על הקריאה.

סיפורים נוספים של סופי קאל באתר:

בפנטזיות שלי אני גבר (הדלי)

חלומה של נערה (הקינוח)

שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין)

הנעל האדומה

וודו או חפצי מעבר (העניבה, וכמה מחשבות על הסיפורים ואחורי הקלעים שלהם)

וכמו כן – המקרה  המוזר של פול אוסטר וסופי קאל, ובמידה מסוימת גם – מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדוֹת)

Read Full Post »