Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פרה רפאליטי’

זמן המיצג הוא זמן השעמום. זה קשור לאתיקה שלו, לאנטי מסחריות. "לשעמם" בניגוד ל"להקסים", "להזנות", "ללחוץ על בלוטות ההזדהות". עד כדי כך שאפשר להשתמש בשעמום כמדד: אם זה לא "משעמם" זה לא מיצג. השעמום הגלוי של המיצג הוא ההפך הגמור מהשעמום הבידורי של הטלוויזיה. המיצג אינו מחזר אחרי הקהל (הנוטה לפרש את השעמום כקוצר יד אמנותי או כזלזול – למה שאטרח להקשיב למי שלא טורח לעניין אותי). הוא מטיל את הצופה אל לבו של מרחב עצום וריק עם גרעין של רעיון, ומזמין אותו לחשוב עליו בזמן שהוא משתעמם, להפוך אותו לכל הכוונים, למדוד אותו על עצמו, להשתמש בו.

(מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י)

ולמה נזכרתי פתאום? בגלל "הרמת מסך" 2014.

"הרמת מסך" הוא פסטיבל שנועד להצמיח אמנים בתחום המחול. השנה מלאו לו 25 שנה ובזכות המנהל האמנותי איציק ג'ולי הוא נטה – כל כך חזק עד שכמעט התהפך – אל עולם המיצג.

מיצג זה לא על סיפוקים מיידיים (מיידיות בכלל אינה סמן של איכות). ויש הבדל עצום בין שיעמום לטווח קצר לבין שעמום לטווח ארוך.

ראיתי את רוב העבודות (למעט מיכל סממה, מאיה וינברג ומעבדת המחקר של ארקדי זיידס וטליה דה פריס שהחמצתי לצערי). היה שווה. וביתר פירוט:

*
"כי מה" מאת שני גרנות ונבו רומנו

תשעת הילדים שנמצאים על הבמה הם לא רק המבצעים של "כי מה" אלא גם נושא העבודה: "ליקטנו אנשים קטנים לחוויה משותפת," כותבים שני גרנות ונבו רומנו בתוכנייה. "אנחנו מאחורי הקלעים, והם מלפנים, נעמדים בשורה. יש מספיק זמן ואור כדי להתבונן בפנים שמתגלות. אין בהן רמז לקמט שמסגיר הבעה שהתקבעה. לעולם לא נוכל להתחלף בתפקידים."

זהו אולי הרגע החזק ביותר בעבודה, הרגע שבו הילדוֹת (רוב מוחץ של ילדות) נעמדות מול הקהל. בלי פוזות, בלי כוריאוגרפיה. זה היה סוג של שוק בשבילי; הרי כך נראות מדונות מתקופת הרנסנס.

"חסרי הבינה האומרים ש[מיכלאנג'לו] עשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם, בניגוד לארשת הפנים של מיוסרים כדוגמת ישו." כתב היסטוריון האמנות הרנסנסי ג'ורג'ו ואסרי על הפייטה של מיכלאנג'לו. אבל ההיפוך העקשני הזה מלווה את תולדות האמנות: אימהות-ילדות עם בניהן הבוגרים חרושי הייסורים.

מדונה, פיליפו ליפי, המאה ה15. זה גורם לי לחשוב מחדש גם על הדוגמניות הילדות הניבטות מכל עבר.

מדונה, פיליפו ליפי, המאה ה15. זה גורם לי לחשוב מחדש גם על הדוגמניות הילדות הניבטות מכל עבר.

*

משחקי ילדים, פיטר ברויגל

משחקי ילדים, פיטר ברויגל

אז מה ההבדל בעצם, בין זה לבין מופע סיום בבית ספר? (חקר אותי אורח יקר בארוחת יום ששי). ובכן:

הילדים של "כי מה" לא בדיוק "רוקדים" או "מציגים" אלא מבצעים פעולות שונות: למשל – חולצים את נעליהם, קושרים את שרוכיהן ומנסים להטיל אותן אל חבל שנמתח לאורך הבמה, או מתעסקים בניידים שלהם, או נושפים בועות סבון, וכן הלאה, במין הכלאה משונה בין גרסה מינימליסטית ועכשווית של "משחקי ילדים" של ברויגל, לאמנות המיצג.

נזכרתי ב"פסטיבל המחול" הקונספטואלי של יוקו אונו (1967), שבו קיבלו המשתתפים גלויה אחת בכל יום עם הנחיה לפעולה. למשל ביום הראשון: "לנשום". ביום השני: "לנשום ביחד", וכן הלאה.

יוקו אונו, היום השמיני מתוך

יוקו אונו, הנחיות ליום השמיני מתוך שלושה עשר ימי "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך" (1967). לספור את העננים ולתת להם שמות.

*
ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר המרתק ביותר שקראתי על ילדוּת בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. נודלמן מראה (אני מפשטת לצורכי הפוסט) איך כמו שהמערב הכתיב דימוי למזרח כדי לשלוט בו, כך המבוגרים מכתיבים לילדים מה זו "ילדות" כדי לשלוט בהם.

גרנות ורומנו מנסים לנטרל את השליטה הזאת; לא במקרה הם קוראים לילדים "אנשים קטנים". אבל גם הם מועדים קצת לפח היפיוף; אמנם ויתרו על תפאורה, אבל את התאורה הם קצת "מרחו": במקום אור מלא ו/או תאורה "בדרך אגב" של פנסי טלפונים (שאמנם נדלקים במהלך המופע ומתפקדים כעין צביר כוכבים), הם והתאורן (המחונן בדרך כלל והמבין באמנות!) עומר שיזף, קצת התפתו למתיקותם של הילדים וגנבו לתאורת תיאטרון שמצעפת את האדג' המיצגי. זה היה יכול להיות מוצדק כחריגה, למשל בסצנה הקונקרטית-פיוטית שבה שמי הבמה מתמלאים בריבוא בועות סבון והילדים עומדים ביניהם ותוקעים במקהלה של צפצפות נייר. אבל ככלל זה מכרסם בעבודה; זאת לא רק שאלה אסתטית אלא אתית. וזה מתחבר לתחושת ההחמצה מסוימת שלוותה את הצפייה. הבחירה בילדים מפתיעה ורעננה אבל בתוצאה יש משהו בטוח ונוח ופשוט מדי (במובן "לא מספיק מעניין"). ואולי זה לא יכול להיות אחרת כי צריך לשמור על הילדים; אולי הבחירה המבטיחה התבררה בדיעבד כממלכדת ועל כל פנים בולמת תעוזה. (את שעה עם עם אוכלי כל של רומנו וגרנות מאד מאד אהבתי).

ורציתי גם לכתוב על שם העבודה אבל צריך לעצור מתישהו.

*

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (שפע דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן==)

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (עוד שלל דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן)

ענת גריגוריו ותמר לם ב

ענת גריגוריו ותמר לם ב"חיות על הסף" מאת ענת גריגוריו, הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

"חיות על הסף", ענת גריגוריו

שתי נשים עם שיער פרה-רפאליטי (ראו בתמונה למעלה), חסרות פנים רוב הזמן, בגלל השיער המשתלשל על פניהן בזמן שהן מנערות ומטלטלות ומרעידות ומנשימות אותו. והרעד הזה מתפשט ומכייל מחדש את התנועה של כל הגוף; איברים כמו יד או רגל מאבדים את התנועה המובחנת האינדיבידואלית, ורק מגיבים לרטט וטלטול כמו קווצות שיער, וקצת אחר כך כשהרקדניות מתחברות ונכרכות זו בזו, גפיהן מתערבבים כמו תלתלים.

השיער הוא המפתח והתשתית הפורמליסטית של "חיות על הסף" (וב"תשתית" אני לא מתכוונת לנקודת המוצא של היצירה כמו אל השלד שמחזיק אותה בדיעבד). הפורמליזם הזה נמצא במתח עם "המצב הפיזי-נפשי המבעבע" שאותו חוקרת ענת גרגוריו על פי התוכנייה, ועם הליריות הפרה-רפאליטית והסימבוליות העדינה-מוזרה-מורבידית שמסתננת לתוך העבודה.

יש משהו צמחי-על-סף-החי בשתי נשים האלה, לעיתים מקונן, לרגעים אורגזמטי, לעיתים מטשטש קווי מתאר. ולרגעים (הבזקים קצרים אבל מובהקים) יש משהו טרולי ברקדניות, שאיפשר לי לנשום חיוך בתוך הרגש המבעבע והממסמס.

בובות טרול

בובות טרול

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של "חיות על הסף" הן מעין שמלות דקיקות ורחבות בנוסח הסיקסטיז עם הדפס עדין וסבוך כמו אצל קלימט.

*
אני לא קוראת טקסטים לפני המופע. זה יכול (כמו במקרה שלמעלה) לצמצם את חופש הצפייה, ולפעמים כמו במקרה שלמטה, זה פשוט מטעה.

"הטבע טובע" של תמי ליבוביץ מתואר כמחקר ואירגון מחדש של "דימויים איקוניים מתוך פיסות היסטריה והיסטוריה". בפועל זה נשמע כמו הסבר שנכפה על עבודה, שהמהות הטבעית שלה היא של שירבוט וחלום בהקיץ. הבמה של ליבוביץ' הזכירה לי דף שמקשקשים עליו בהיסח דעת בזמן שמדברים בטלפון או מקשיבים להרצאה. ואני אומרת את זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי; הרי יש איכות מיוחדת משוחררת במרחב התודעתי המגובב הדומה יותר למחסן ולאחורי קלעים מאשר לקדמת הבמה. אפילו הדיוקן הסמכותי של פרויד נראה כמו תמונה שנתחבה לירכתי המחסן או כשירבוט, בייחוד ברגעים בהם הוסע ממקום למקום על ידי רקדנית שרק רגליה מציצות מתחתיו כמין המשך היברידי וקצת קומי לטורסו הפטריארכלי.

מתוך

מתוך "הטבע טובע" מאת תמי ליבוביץ', הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

*

ואצלב ניז'ינסקי ב

ואצלב ניז'ינסקי ב"אחרי הצהריים של פאון" (1912) מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

בשתיים מן העבודות צצה באופן מפתיע רוח הרפאים של "אחרי צהריים של פאון" (בתמונה למעלה). ואצלב ניז'ינסקי שיצר את הבלט גם רקד את תפקיד הפאון (אל יער משני מהמיתולוגיה הרומית) שמפתיע קבוצת נמפות. הן נסות מפניו ואחת מהן שומטת את צעיפה. בסוף הבלט פורש הפאון את הצעיף ומשתרע עליו בתנועת אגן יחידה ומרומזת של אוננות. זה חולל שערוריה גדולה בבכורה ב1912. אני מודה שתמיד גיחכתי על השערוריה, עד שלילך ליבנה הקרינה את הרגע בלופ על אחד מקירות המופע שלה.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 - ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 – ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.

THE RE-BIRTH הוא מעין הפנינג, שבו מנסה לילך ליבנה בעזרת שלוש רקדניות להוליד את הגוף הנשי מחדש, נקי מפורנוגרפיה. זה מבוצע בעירום חלקי ומלא, צבוע בצבעים "עליזים" ומרוח בווזלין שאליו מודבקות תמונות של וגינות. ארבע הנשים הן בין השאר גירסה מעודכנת של שלוש הגרציות, חבורת הנשים הקבועה של האמנות המערבית, כולל הצעיפים המגלים טפחיים (ראו בתמונה למעלה).

תמונה ריקוד הנמפות מתוך

תמונה ריקוד הנמפות מתוך "אחרי הצהריים של פאון" (1912), כוריאוגרפיה, ואצלב ניז'ינסקי, מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

כשלילך ליבנה מקרינה בלופ את התנועה האחרונה של הפאון, הוא הופכת אותו לסוטה שמאונן במרחב הציבורי, ואת הרקדניות לנימפות של ניז'ינסקי. והרקדניות של THE RE-BIRTH אמנם מצוידות  בצעיפים המשמשים ללבוש שאינו לבוש, שרק מדגיש את העירום (כמו אצל הגרציות) או כמגבות, אחרי שהן משתכשכות בבריכה המתנפחת, שגרמה לי לפחות, לחשוב על בובות מין.

המופע כולל רגעים של דיבור ישיר עם הקהל, משחקי גוף ומחשבה, וקטעי מחול שמילון התנועות שלהם לקוח מדימויים פורנוגרפיים פופולריים ואמנותיים.

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).

THE RE-BIRTH היא עבודה מגויסת עם אג'נדה ישירה, עניין לא פשוט בשבילי (כמי שסבלה קשות מדיכוי אידאולוגי – כשאומרים לי מה לחשוב אני קודם כל מתנגדת). סמוך מאד לפתיחה מתבקשים כל הנוכחים לדמיין בעיניים פקוחות שהם חסרי גוף. זה נגע לי בעצב חשוף. הלא הגוף, כך הרגשתי תמיד, מילדות, הוא המקום שבו קורית הנפש. ופתאום הכעס הזה על הגוף שהופקע וזוהם על ידי המבט, התשוקה להעלים אותו, הנחישות, הכאב, המצוקה. מבחינה זו אגב, הרגשתי פער בין ליבנה לרעותיה. שלושתן פעלו באומץ ובמחויבות, אבל בלי הדחיפות של ליבנה, בלי הבערה. זה גרם (אצלי לפחות) לתחושה מסחררת של חוסר איזון.

ובשורה התחתונה – אני חושבת שזה הצליח. לפחות לרגע, הגוף של ליבנה נולד מחדש כמחשבה. אבל אני מודה שגם התגעגעתי לפיוט ולמסתורין של אז.

[עוד באותם עניינים: בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו, וגם הכאב הגדול של אנבל צ'ונג (זה החלק הראשון ויש גם שני), וגם סינדי שרמן, ופינה באוש – אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף, וגם בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן.]

*

גם בפתח "האקט" של עדו פדר צץ הפאון של ניז'ינסקי בגילומו של שחר בנימיני ("אל מחול צעיר… מן האמנות וכלוא בדימוי" כך הוא מתואר בתוכנייה). הוא רוקד וריאציה קצת אפליפטית של הכוריאוגרפיה המקורית, על רצועת הבמה הצרה שלפני המסך הסגור. זה מרחב מושלם בשבילו כי המילון התנועתי של ניז'ינסקי שמושפע מציורי כדים יווניים הוא לגמרי שטוח ופרונטלי. בשלב מסוים המסך נפתח קמעא, חלק מן ההתרחשות מוסתר. ואז, אחרי הפתיחה המסתורית המצחיקה והמעוררת מחשבה, העבודה מתמלאת במין קוצר רוח, נוטשת את השיחה המעניינת עם המרחב ועם העבר, וקופצת מדבר לדבר בניסיון להדגים את הרעיון העומד בבסיסה (מתחים מתהפכים בין האל מן האמנות לסקייטר מרדן המבקש לפרוץ גבולות ולהיות לאמן). חבל. ועדיין מעניין איך הגבר הפורנוגרפי של עבודה אחת הופך באחרת לאל מחול צעיר שכלוא בדימוי. וגם כאן בעיר האושר חוזר וצץ הפאון, כל פעם בגלגול אחר, למשל ברשומון של קורסאווה (או במקרה יותר צפוי, בפוסט על איור וכוריאוגרפיה).

*

מקס ארנסט

מקס ארנסט

מרב כהן ב

מרב כהן ב"באגים", הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

את "באגים" של מרב כהן לא אהבתי. כובד הראש היצוק שלה היה מרתיע ומיושן. אפילו רגע מקס-ארנסטי של אישה בלי ראש מדפדפת בספר (אניח לכם לדמיין איך זה) נותר צחיח בלי הומור ו/או פיוט. ועכשיו כשאני חושבת על זה, לא סתם נזכרתי במקס ארנסט. יש לא מעט רגעים של ראשים מחוקים או מוחלפים בחפצים בעבודה – ראש חולצה, מסכת תרמיל גב… כמו ברומן הקולאז'י של ארנסט La Femme 100 Tetes – משחק מילים שיכול להישמע כאישה בלי ראש (או בלי ראשים) / אשת מאה הראשים (ועוד כהנה אפשרויות). אולי מפגש עם ארנסט היה יכול לשחרר את העבודה? ואולי לא. הנה עוד אחד:

מקס ארנסט

מקס ארנסט

*
התכוונתי לכתוב על כל העבודות שראיתי, אבל זהו. נגמר לי הכוח (וגם לכם מן הסתם).

על "תיכף אשוב" של איריס ארז אולי עוד אכתוב בפעם אחרת. זאת פשוט עבודת מחול עכשווית ומשובחת. מודעת לעצמה ללא ציניות או התחכמות, אנושית ללא טיפת סנטימנטליות, נבונה, יומיומית, מחוייכת, וגם פיוטית, בזכות עבודת המדיה של דניאל לנדאו והתאורה היפהפייה והמדויקת של עומר שיזף.

*

איציק ג'ולי נבחר להיות המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. אם לשפוט לפי הרמת מסך יש סיכוי שהוא יציל את הפסטיבל המסויד הזה. בהצלחה.

*

עוד על מחול בעיר האושר

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על אוהבים אש של יסמין גודר

חוג ריקודי פינה באוש (דווקא זה מכל מה שכתבתי עליה, אולי מישהו סוף סוף ירים את הכפפה)

פעמיים דירת שני חדרים

על שעה עם אוכלי כל

ועוד

*

Read Full Post »

זוכרים את טוס ברהינדי הגיבור? פעם הוא הושלך לבור עם חמישה אריות: ביום הראשון הוא אכל את האריה הראשון, ביום השני הוא אכל את האריה השני, ביום השלישי הוא אכל את האריה הרביעי, וביום הרביעי הוא נזכר שהוא שכח לאכול את האריה השלישי… משהו כזה קרה גם לי. הבטחתי שלושה פוסטים על אגדות פמיניסטיות שלא יובשו על ידי האג'נדה. זהו הפוסט השלישי, שמקדים את השני.

גאוין האביר והגבירה המגעילה, כך נקרא הספר בעברית. הוא גדול על הסורק שלי ולכן הכריכה באנגלית.

גאוין האביר והגבירה המגעילה, כך נקרא הספר בעברית. הוא גדול על הסורק שלי ולכן הכריכה באנגלית. לחצו פעמיים להגדלה

קודם התקציר (הקצר ככל האפשר) ואחריו כמה הערות על הסיפור.

המלך ארתור רודף אחרי צבי צעיר. בלי משים הוא מתרחק מן הפמליה שלו ומגיע לאגם אפל. על הגדה הנגדית ניצב פרש שחור שקורא אותו לדו קרב. חרבו האגדית של ארתור נותרה הרחק בארמון. הוא חסר אונים ויריבו נותן לו הזדמנות אחרונה להציל את עצמו ואת מלכותו: הוא צריך לענות על השאלה, מה רוצות הנשים יותר מכל? יש לו שלושה ימים למצוא את התשובה. בדרך הביתה עוצר המלך כל אישה שהוא פוגש ושואל אותה מה היא רוצה יותר מכל, וכל אחת עונה תשובה שונה (אחת רוצה יופי, אחרת עושר, עוצמה, בעל צעיר, ישועת נפש וכן הלאה). כעבור שלושה ימים הוא חוזר ללא פתרון. הוא מתכונן למותו, ופתאום קורא קול מתוק בשמו. הוא חוזר לאחור ורואה אישה מכוערת עד אימה. אני אחסוך מכם את תיאורה אבל הנה למשל תקריב של כף ידה שהבעית את שני ילדי.

מתוך גאוין האביר והגבירה המגעילה (פרט), אייר ז'ן וינגארד

מתוך גאוין האביר והגבירה המגעילה (פרט), אייר ז'ן וינגארד

הגבירה המגעילה (כך היא מכונה בסיפור) צוחקת כשהיא שומעת את סיפורו של ארתור. זו שאלה ממש קלה לדעתה. אם יבטיח למלא את משאלתה, תהיה אשר תהיה, היא תגלה לו את התשובה. ארתור מסכים והגבירה לוחשת לו את הפתרון. הוא נושם לרווחה אבל כשהוא פונה ללכת היא אוחזת בשרוולו. היא דורשת שישיא אותה בתמורה, לאחד מאביריו. המלך נחרד אבל אין לו ברירה. כבודו תלוי בקיום ההבטחה. וקודם עליו להתייצב בפני האביר השחור. הטבע כולו משתתק כשהוא מוסר לו את פתרון החידה: יותר מכל, אומר ארתור, רוצות הנשים לנהוג כאוות נפשן. האביר הנורא שואג בזעם ונמלט. ועכשיו גם המלך צריך לקיים את חלקו בעסקה. סיר גאווין הצעיר והנאמן מתנדב להציל את כבודו, ולמחרת בבוקר יוצאת תהלוכה קטנה ליער שבו ממתינה הכלה. הכול מתחלחלים מכיעורה אבל סיר גאווין לא נרתע. הוא כורע ברך ומבקש את ידה. האווירה בחתונה קשה. הכלה המסכנה מתכווצת מגניחות הגועל ואנקות הרחמים על החתן. בחצות פורש הזוג הצעיר לחדרו. גאווין טומן את ראשו בכפות ידיו ואז הוא שומע את אישתו קוראת לו בקולה המתוק. הוא מסב את ראשו בחשש ורואה את האישה היפה בעולם. מסתבר שזאת הגבירה המגעילה. הנישואין שחררו אותה ממחצית הכישוף, אבל עדיין עליה ללבוש את דמותה המכוערת מחצית מהזמן, אלא אם כן ישיב על שאלתה: האם הוא מעדיף שתהיה יפה ביום וזקנה ומכוערת בלילה, או להפך. גאווין מתבלבל לרגע ואז הוא נזכר שזה ליל כלולותיו. הוא מעדיף שתהיה יפה בלילה, הוא אומר, כמו עכשיו. אישתו מזעיפה לו פנים: בעל אוהב אינו דן את אישתו ללעג ולבוז, לדעתה. וגאווין מתחרט ומשנה את החלטתו: הוא מבקש שתהיה יפה ביום ומכוערת בלילה. אבל גם זה לא מוצא חן בעיני הגבירה. האם לא איכפת לו איך תרגיש כל לילה כשתבוא אליו בצורתה המגעילה, איזה מין בעל אוהב נוהג כך? גאווין משתתק. נראה שכל תשובה שלו תחטיא את המטרה. לבסוף הוא אומר, גבירתי, איני יכול לענות על שאלתך, זו החלטה שלך, את צריכה לבחור כאוות נפשך. כשהאישה שומעת את זה היא צוחקת. זו התשובה הנכונה. הוא נתן לה את מבוקשה של כל אישה, להחליט על עצמה, לנהוג כאוות נפשה. וכיוון שכך היא משוחררת מן הכישוף, היא תישאר לתמיד בדמותה היפה (והם חיו ביחד באושר ועושר ובכלל).

*

וכמה הערות:

בקרדיטים כתוב "סופר מחדש" על ידי סלינה הייסטינגס. אני לא מכירה את המקור, אבל בטקסט של הייסטינגס יש משהו ישיר ועכשווי (על אף התפאורה הימי ביניימית) וכך אני מתכוונת להתייחס אליו.

*

הסיפור נפתח במרדף שמוביל לנוף מאיים ומסתורי. סכנת חיים מרחפת על המלך חסר האונים (שלא לומר אימפוטנט, הוא לא מוצא את החרב שלו). הדרך היחידה להינצל היא לברר מה הנשים רוצות.

הישירות החלומית של הסצנה הזאת עוצרת נשימה. זה כמו מסר מהתת מודע שאומר אם לא תקשיב לנשים (מיד, תוך שלושה ימים) תמות.

*

ומי היחידה שיודעת את התשובה? הגבירה המגעילה כמובן, הפמיניסטית מהסטריאוטיפ, הבודדה המכוערת, רק היא יכולה להציל את המלך. ויש לה מחיר. המלך לא יוכל להמשיך ולהדיר אותה. הוא צריך להכניס אותה לארמונו ולהשיא אותה לאחד מאביריו (שזה כמו לשאת אותה בעצמו. האבירים הם שלוחה של המלך וגאווין יותר מכולם).

(מזכיר לי את המאמר שקראתי פעם פעם על האחיות של סינדרלה:  אז מה אם הן היו מכוערות, גם הן רצו להתחתן עם נסיך. דגש מיוחד ניתן שם לרגליים הגדולות, במובן שהן רצו גם להתחתן עם הנסיך וגם לעמוד על דעתן, כלומר על רגליהן שלהן, לא להינשא על כפיים כמו בובות.)

*

בדרך כלל יש מתח בין הממד הרגשי והממד הריטורי של סיפורים. הרגש הוא אותנטי ובעל עומק ואילו הריטוריקה (אמנות השכנוע והפיתוי של הקוראים) ערמומית ומניפוליטיבית, כל האמצעים כשרים. בסיפור הזה הם כמו תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים.

מה רוצות הנשים יותר מכל? הקוראים מגלים ומפנימים את התשובה ביחד עם הגיבור (ארתור-גאווין).

בשלב הראשון מוצגת השאלה באופן חזיתי בצורת תעלומה וחידה של חיים ומוות. כמו ארתור גם הקוראים (נשים כגברים) תוהים מה רוצות הנשים יותר מכל, וכמוהו הם מתקשים למצוא תשובה אחת.

בשלב השני מוצג הפתרון. זה לא פתרון שרירותי; "לנהוג כאוות נפשן" אכן מכסה רצונות סותרים של נשים שונות ומשונות – אבל זה עדיין פתרון שִׂכלי שמגיע מבחוץ ולא צומח מבפנים.

בשלב השלישי והקובע – השאלה מופיעה בתחפושת, בצורת חידה חדשה ואישית. ושוב, הקוראים כמו גאווין מתקשים בפתרונה, כי רק מי שהפנים את פתרונה של השאלה הגדולה, יכול לענות עליה נכונה ולגאול באופן שלם את הגבירה ואת גאווין.

*

אפשר לקרוא את הסיפור בשתי דרכים: באחת מהן האביר השחור הוא מעין גולם שנברא מן העצב והזעם של האישה המדוכאת (כמו ששלוש הטוות המכוערות נבראות מדמיונה של הנערה המבועתת) כדי לאלץ את ארתור לתת לה את מבוקשה. אבל אני מעדיפה לראות בו נציג של ארתור, גלגול חלומי של האשמה והקלקול שהוא חש. כי כוח תמיד משחית ומעוות ודיכוי פוגע גם במי שמדכא, גם אם בדרכים מושהות ונסתרות יותר. וגם את זה אני אוהבת בסיפור, את ההבנה שהגאולה של הגבר ושל האישה כרוכות זו בזו, זו אותה חבילה.

*

ובשולי הדברים:

הספר יצא ב1988 בספריית הפועלים בתרגום משה דור עם האיורים המקוריים של ז'ן וינגארד (כך הוא כתוב על כל פנים בתרגום העברי, באנגלית זה נראה כמו חואן). האיורים – המאד מושקעים ומרשימים בדרכם – הם שילוב של עיטורים ימי ביניימיים ושל סגנון פרה רפאליטי: "בהיסטוריה של האמנות," כתב סלבוי ז'יז'ק, "הפרה רפאליטים הם מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש: הם נתפסו בתחילת דרכם כנושאי הדגל של מהפכה … רק כדי להגיע לפיחות בהערכתם זמן קצר לאחר מכן … כתמציתו של קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב." קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב, זה תיאור די הוגן של האיורים האלה, בתוספת נגיעות מבהילות של כיעור נשי היפר-ריאליסטי. זה קובר את הישירות והעכשוויות של הסיפור. וגם לשון התרגום מיושנת ומסורבלת ופוגעת בהומור ובקסם. הגיע הזמן לעדכן את שניהם ולהוציא את הספר מחדש.

*

עוד באותם ענינים:

גם מתוק גם פמיניסטי (האריה הראשון בסדרה)

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

הפרה רפאליטיות והאגדה – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד כמסע-מסה בתולדות האמנות

*

Read Full Post »

"זרעי האהבה" של מרי דה מורגן היא אגדה אר-נובו'אית ופרה רפאליטית ששברי בלדות ומחזות מוסר צפים בה כמו ירקות במרק. ועם זאת היא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.

אני מתרגמת אותה כאן בהמשכים, בתוספת כמה הערות כפתח לשיחה.
זה החלק השני, וממש לא כדאי להתחיל מהאמצע, זה החלק הראשון.

*

זרעי האהבה (2)

יום אחד שמעו הנערות שבנו של המלך מגיע לטירה והכפר כולו יקושט לכבודו. ביום הראשון לבואו הוא יצא לציד. זאיר ובלנשליס ידעו שיחצה את הגשר, והן לבשו את מיטב בגדיהן והתייצבו בשער. "את תעמדי מאחור," אמרה זאיר לבלנשליס, "ואני אצא לקראתו, כי אני הנערה היפה בכפר לדעת כל האנשים, ומן הדין שיראו אותי." ובלנשליס אמנם עמדה מאחור והציצה מעבר לכתפה של בת דודתה.

היא ראתה את חבורת הרוכבים מתקדמת לעבר הגשר. כולם היו לבושים בבגדים מרהיבים מקטיפה צבעונית וזהב, ובתָּווך, על סוס צחור כשלג, רכב בנו של המלך, לבוש בחליפת זהב ממורט שזהר וריצד לאור השמש. שערותיו הכהות היו אדומות יותר מתלבושת הזהב שלו. הן צנחו על כתפיו ועטרו את פניו כמו חוטי נחושת עדינים. לראשו חבש כיפת קטיפה שממנה השתלשלה נוצה לבנה ארוכה, מהודקת בסיכת יהלום. הוא חייך ודיבר אל הסובבים אותו, ובלנשליס חשבה שמעולם לא ראתה יצור יפה כל כך. לפני החבורה רכבו פרשים שתקעו בחצוצרות כדי לפנות את הדרך, ובמאסף צעדו משרתים ונערים עם בזים וכלבי ציד.

איש לא נתן דעתו על שתי הנערות שניצבו בפתח הבקתה. ענן אבק עלה מרגלי הסוסים והתעופף לתוך פניה של זאיר, שהתרתחה: "אם זה כל מה שאת מקבלת, חי נפשי, על פתיחת השערים לבן המלך," קראה, "לעולם לא אעשה זאת שוב." אבל בלנשליס לא משה מהדלת והביטה בפמליה עד שנעלמה באופק ונאנחה. "הייתי עומדת בשער כל היום לו היה עובר בו עוד פעם אחת," אמרה, ובת דודתה צחקה בבוז. וכשהחבורה המלכותית שבה מדרכה, פתחה בלנשליס את השער ועמדה והביטה בבן המלך כמקודם, וכשחזרה לבקתה בכתה חרש, ובלילה כשנרדמה חלמה על בן המלך; כל יום היה חוצה את הגשר על סוסו הלבן כשלג בדרכו אל הציד, וכל יום היתה בלנשליס יוצאת אליו ופותחת לו את השער ומביטה בפניו, אך הוא מעולם לא הבחין בה, והיא היתה נאנחת וחוזרת לבקתה. וכך חלפו הימים ובלנשליס רזתה והחווירה. זאיר שאלה בלעג מה מציק לה. "אם תמשיכי כך תאבדי את יופייך," אמרה, "ולעולם לא תשיגי לך בעל."

"איני רוצה בשום בעל שאני יכולה להשיג," אמרה בלנשליס בעצב, שהצחיק את זאיר אפילו יותר.

לילה אחד, כשזאיר היתה שקועה בשינה עמוקה, בלנשליס לא הצליחה להרדם וקמה ממיטתה הקטנה. בלאט ניגשה אל החלון והשקיפה לתוך הלילה. היה זה לילה חשוך מאד, ללא ירח או כוכב.

"אני חייבת להזדרז," אמרה בלנשליס, "לפני שהשמש תזרח."

חיש קל התלבשה ובלי לאסוף את השיער שגלש על גבה התגנבה לארון על קצות אצבעותיה ופתחה את דלתו בזהירות. היא מצאה את הנר שלה וטמנה אותו בחזהּ. ואז חמקה מן החדר אל המבואה ואל הגן הקטן. באמצע הגן צמח עץ טקסוס גדול שענפיו כמעט נגעו באדמה. הוא נראה כמו ענק שחור עצום בחשיכה. בלנשליס רעדה כשהביטה בו אבל אזרה אומץ והתקדמה אל העץ, הזדחלה אל מתחת לענפיו וכרעה על ברכיה כשהיא נשענת אל גזעו. הלילה היה שחור משחור אבל האוויר עמד והיה חם כמו באמצע היום. בלנשליס נעצה את הנר שלה באדמה והדליקה אותו. הוא נדלק בקלות ומיד חלף מין רחש בעצים, כאילו טפחו יונים בכנפיהן, ולאור הנר, מול המקום בו כרעה בלנשליס, הופיע נער שלא דמה לשום איש שראתה מעודה, כה יפה תואר היה. על התלתלים הזהובים שאפפו את ראשו כמו הילה נח זר של שושנים ורודות. בידו אחז ענף של עץ שושן, ומתוך גלימתו הלבנה הציצו רגליים יחיפות נתונות בסנדלי זהב. גם האבנט הכרוך על מותניו היה זהוב. מתוך כתפיו צמחו כנפיים ורודות רכות ופניו היו יפים כפני מלאך.

"אמור (קופידון) רואה את פסיכה לראשונה", Sir Edward Burne-Jones  1833-1898. מזכיר, לא?

.

"אני אהבה, מה רצונך ממני?" אמר הנער. ולשמע קולו הקיצו משנתן כל היונים בעצים הסמוכים ופצחו בהמיה. אבל בלנשליס רק רעדה והביטה בו באלם, והוא שב ודיבר:

"מהר, ספרי לי את משאלת לבך, כי בקרוב יכְלה הנר ואעלם."

ובלנשליס אספה את כל אומץ לבה, פכרה את ידיה ואמרה בקול חרישי ורועד:

"תן לי את אהבתו של בן המלך."

אהבה הביט בה לרגע, ואז חייך והצטחק חרש לעצמו, הוא ניער בעדינות את ענף השושן שלו, וזרעים זעירים נשרו מלבות השושנים אל תוך ידו.

"קחי אותם," אמר והושיט את הזרעים לבלנשליס, "וטמני אותם באדמה ברגע שתזרח השמש, ולפני שתכסי אותם בעפר נשפי עליהם את שמו של זה שלאהבתו את משתוקקת. מן הזרעים יצמח עץ שושן וככל שהעץ יגדל כך תגדל גם אהבתו אלייך. כל עוד יחיה העץ הוא יאהב אותך יותר מכל, אבל אם חלילה יִבּוֹל וימות, תדעך גם אהבתו של בן המלך ותמות, ורק דבר אחד יוכל להחיותה. ועוד אזהרה אחרונה: הישמרי שלא תידקרי בחוחים הצומחים מן העץ, כי אם תזוב מעורך ולוּ טיפה אחת קטנטנה של דם, הפצע לא יירפא לעולם. היי שלום, ושמרי היטב על העץ שלך."

"הישאר עוד רגע," בקשה בלנשליס, "אמור לי איך והיכן לחפש אותך אם ארצה."

"אני נמצא במקומות רבים," ענה אהבה, "אם כי לעתים קרובות אני נמצא במקומות שבהם לא תחפשי אותי, ולעתים רחוקות במקומות שבהם כן תחפשי. היי שלום!" ושוב נשמע מין טרטור חרישי של כנפיים, ובן רגע נעלם אהבה, הנר דעך ובלנשליס נותרה לבדה בעלטה מתחת לעץ. יוני החורש חדלו מִלַּהַגָן והשקט חזר. בלנשליס הזדקפה וחזרה לביתה. היא לא יכלה לראות את הזרעים בחשיכה, ורק לפתה אותם בכוח בידה בזמן ששבה והזדחלה אל מיטתה הקטנה. זאיר זעה בשנתה אבל לא התעוררה.

כשהפציעו קרני השמש הראשונות הקיצה גם בלנשליס משנתה ובחנה את הזרעים שלה. הם נראו כמו תכשיטים יותר מאשר כמו זרעים; האדום שלהם היה זך ונוצץ כמו של אבני אודם, ולכל אחד מהם היתה צורת לב. בלנשליס נשקה להם וחיפשה מקום לטמון אותם. לבסוף נטלה עציץ, מלאה אותו באדמה, הניחה בה את הזרעים, נשפה עליהם את שמו של בן המלך וכיסתה אותם בעפר. ואז הציבה את העציץ על אדן חלונה. "כאן אוכל להשגיח עליו בלילה וביום," אמרה, "ולדאוג שכל רע לא יאונה לו."

(סוף החלק השני)

*

ובשולי הדברים:

אנחנו רק בהתחלה אבל מרי דה מורגן כבר שוברת כמה כלים.

זאיר קרת הלב יפה מבלנשליס הטובה, תופעה מאד נדירה באגדות, שמעידה מן הסתם על האמביוולנטיות של הסופרת. ובאמת קשה שלא להזדהות עם הכעס של זייאיר על האבק שהוטח בפרצופה (ולי גם קשה להזדהות עם ההתמוססות של בלנשליס, עם הביטול העצמי, הרומנטיקה הקורבנית. אבל על כך בהמשך).

ובכלל – הנסיך הוא זה שאמור להתאהב ממבט ראשון בנערה היפה והטובה. ראו שלגייה, היפהפייה הנרדמת וכן הלאה. אבל אף שבלנשליס חביבה ויפה, הנסיך לא מבחין בה כלל. היא זו שמתאהבת בו ממבט ראשון, בזכות יופיו.

זאת ועוד, אף שבלנשליס הטובה החליטה להישמע לעצת סבתה ולהתנזר מתחבולות קסם, היא הראשונה שמשתמשת בנר, עוד לפני זאיר הרעה. וזו לא רק מעידה מפתיעה, זה מוסיף שמן למדורת המתח, כי מה יקרה כשזאיר תחליט להדליק את הנר שלה, מה תעשה בלנשליס המסכנה ללא כוחות קסם?

ומשהו על הקיטש של סצנת הנר: כל הגודש הזה של יונים ותלתלים וזהבים ושושנים ורודות ולבבות אדומים בנוסח חג האהבה – היה קצת יותר מדי בשבילי בקריאה ראשונה. ובכל זאת לא הצלחתי להתנער מהסיפור. העוצמה הרגשית, המתח האפל והדחיסות הדימויית (חכו חכו). חשבתי על זה קצת: מצד אחד זו רוח התקופה – כל הסבך הקישוטי הזה של אַר נוּבוֹ והאחווה הפרה רפאליטית  והתנועה האסתטיציסטית שחבריה שאפו להקיף את עצמם ביופי, ליצור אותו ולחיות בתוכו.

כל האמנויות במהותן הן קישוטיות. המוסיקה והשירה הן הקישוט של הדיבור, הריקוד הוא הקישוט של ההליכה, הציור והפיסול הם הקישוטים של הכתיבה המופנית אל חללים ריקים.
(הנרי ון דה ולדה, התיאורטיקן והתועמלן הראשי של האַר נוּבוֹ)

ובניסוחו השנון של אוסקר ויילד (שכבר ציטטתי במקום אחר):

אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי.

סצנת הגן היא לגמרי פרה רפאליטית. כמו הציור של ברן ג'ונס בתחילת הפוסט וכמו Love and the Maiden של John Roddam Spencer Stanhope (שהיה בנוסף לכל, גם קרוב משפחה של דה מורגן).

אבל רוח התקופה זה לא תירוץ. אני חוששת שדה מורגן הפריזה כאן בכוונה, עד כדי פרודיה. אבל אני לא יכולה להוכיח את זה בלי ספוילרים, אז – המשך יבוא.

.

קריקטורה שפורסמה בעיתון הלונדוני פאנץ' ב-1881 בעקבות החרסינה הכחולה של אוסקר ויילד.

*

לחלק השלישי של הסיפור

*

עוד באותו עניין

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (על תפרים ודליפות בין ספרות לאמנות)

על דגי זהב של ענבל פינטו ואבשלום פולק

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי (אותה תקופה)

כל הפוסטים על מרי דה מורגן

*

Read Full Post »

פעם הראיתי תמונות של דינוזאורים לילד קטן שלא שמע על קיומם. חשבתי שהוא יתלהב והוא אמר בזלזול: "אני מכיר את זה, חלמתי על זה." כך פחות או יותר – רק בפליאה במקום זלזול – הרגשתי, אני עדיין מרגישה, מול "עץ השיער" של מרי דה מורגן.

יש בדיקות רפואיות שבהן מחדירים מצלמות זעירות לתוך הגוף. "עץ השיער" הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.    

כשלושה שבועות נעדרתי מכאן, ההפסקה הגדולה ביותר מאז שפתחתי את הבלוג. ובחודש הקרוב, בט' תשרי, בערב יום כיפור לפי התאריך העברי, או בארבע עשרה לספטמבר (חג הדרקון, לפי לוח עיר האושר), יחול יום הולדתי. תרגמתי את "עץ השיער" כמתנה מעצמי לעצמי ולכל מי שכבר נשבה בקסמה של מרי דה מורגן, ובכלל.

מפאת אורכו של הסיפור – כ 7,000 מילים – חילקתי אותו לששה המשכים לא שווים שיפורסמו מדי ערב. בפוסט השביעי אכתוב בזהירות אמנם, כמה מילים משלי. פרשנויות, כפי שרבים מכם יודעים, גורמות לי אושר, אבל יש מרחבים סיפוריים שפשוט מתפוררים מנגיעתן."כל אחד מזהה, אם במודע ואם לא, את הבעייתיות שבמתן הסברים," אמר יוזף בויס, "בייחוד כשמדובר … במשהו שיש בו מן המסתורין ומן החידה."
ויש הרבה משניהם ב"עץ השיער".
אבל די בהקדמות.

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק ראשון)

לפני שנים רבות חייתה מלכה צעירה שנחשבה לאישה היפה ביותר בעולם. עורה היה צחור וחלק כמו שנהב ועיניה נצצו ככוכבים. אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור. השיער היה כה ארוך שהשתרך אחריה בלכתה, וכה עבות עד שנדרשו שלוש משרתות כדי לסרקו וכדי לקלוע אותו מדי בוקר. כל יום היה ספר החצר חופף ומבשם את השיער ובוחן אותו ביסודיות לוודא שלא נחלש או נשר. וגם המלך, בעלה של המלכה, היה גאה כמו אישתו בשיער הנהדר; הוא העניק לה קישוטים יפהפיים, מסרקי זהב וסיכות יהלומים, וציווה על גנן החצר לשמור את היפים בפרחים כדי לנעוץ בשערה.

עלי שלכת של עץ אשור

ולא רק המלך והמלכה, גם כל אנשי החצר ובנות הלוויה, וכל אחד ואחד מתושבי הממלכה – סגד לשערה של המלכה; ואף שכמה מהגבירות התקשו לכבוש את קנאתן, גם הן הסכימו שיהיה זה אסון לאומי מן המעלה הראשונה אם משהו יקרה לשיער.

בוקר אחד, כשהמלכה ישבה ליד החלון ורקמה, חלפה על פניה ביעף ציפור גדולה. זה היה ציפור זכר, דמוי נשר עם מקור מעוקל ועיניים מכוערות ופראיות. זמן מה חג מול החלון הפתוח ולבסוף נחת על ענף של עץ דובדבן וצפה במלכה השקועה במלאכת הרקמה. היא לא הבחינה בו כלל עד שפער את מקורו ואמר בקול צורם:

"בוקר טוב, מלכה; יש לך המון שיער."

המלכה צחקה, מרוצה שאפילו נשר פשוט מתרשם מיפי תלתליה.

"כן," אמרה וטלטלה את השיער שהתנחשל סביבה. "יש לי יותר שיער מלכל אישה אחרת בממלכה."

"אם כך, את יכולה להפריש לי קצת," אמר הציפור, "אני זקוק לחומר רך כדי לרפד בו את קיני, וכמה משערותייך יפתרו את הבעיה."

"שערותי!" קראה המלכה, לוטשת את עיניה בתדהמה. "בשערותי היפהפיות אתה רוצה לרפד את קינך העלוב! אתה כנראה משוגע. האם אינך יודע שאני המלכה ושאני מחשיבה את שערותי יותר מכל דבר אחר על פני האדמה?"

"ובכל זאת, הן יתאימו מאד לצרכי. את תעשי בחוכמה אם תתני לי כמה," אמר הציפור באיום.

"באמת," קראה המלכה, "לא עולה בדעתי למלא את בקשתך. מעולם, בכל ימי חיי, לא נתקלתי בחוצפה כזאת. עוף מכאן או שאצווה לירות בך."

"החיילים שלך לא יוכלו לפגוע בי," גיחך הציפור; "ואת תתחרטי מרה אם תשלחי אותם לנסות. אני נותן לך עוד הזדמנות אחת, אחרונה, מלכה. האם תתני לי כמה משערותייך לרפד בהן את קני?"

"לא אתן," ענתה המלכה וכמעט בכתה מרוב זעם; "באיזו זכות אתה מבקש דבר כזה."

הציפור לא הוסיף לדבר, רק נסק לאטו והחל להקיף את העץ שוב ושוב, ובזמן שחג סביבו הוא זימר בקול חרישי:

כשהענפים ייחשפו ברוח הקרה,
תאבד גם המלכה הגאה את שערה;
בבוא האביב ישובו העלים
אך היכן ומתי יימצאו התלתלים?

כשסיים את שירו, פלט הנשר צרחה חדה ונעלם מעיני המלכה המשתוממת.

לפרה רפאליטים, בני דורה וחוגה של מרי דה מורגן, היתה חולשה לשיער. אנתוני פרדריק סנדיז – הלנה מטרויה

עוד פרה רפאליטי עם חולשה לשיער, דנטה גבריאל רוזטי, ליידי לילית

ועוד פרה רפאליטי עם חולשה לשיער, ג'ון אברט מילה, שושבינה

עץ השיער, אייר ויליאם דה מורגן, 1877

הסתיו היה בעיצומו. המלכה שמעה את הרוח שורקת בין הענפים, ועד מהרה נשרו גם כמה עלים מעץ הדובדבן. ובעודם מפרפרים על האדמה, נשר לחיקה של המלכה גם חופן תלתלים.

היא נחרדה ורצה אל המלך בדמעות, לספר לו מה קרה. המלך צחק והבטיח לה שהציפור אינו יכול לעולל לה כל רע. השיער לא נשר בגלל הרוח, זה בסך הכל מקרה.

ובאשר למלכה, היא עדיין התקשתה להרגע. באותו לילה, אחרי שהגברות הברישו את שערה נותרו שערות רבות על כל מברשת ושניים או שלושה תלתלים צנחו לרצפה. ולמחרת בבוקר כשהתעוררה נחו על הכרית כמה קווצות חומות רכות שניתקו מראשה, וכשקמה מן המיטה נפל עוד אשד שיער ונערם על הרצפה.

המלכה האומללה פכרה את אצבעותיה והזעיקה את ספר החצר, שמיהר להגיע עם כמה וכמה בקבוקי תרחיץ  לחיזוק השיער; אבל כל התרחיצים שבעולם לא יכלו לעצור את הנשירה המבהילה שהלכה והואצה עד שאי אפשר היה להתכחש לה. הגבירות התקשו לקלוע תסרוקת מהשיער המִדלדל. קרחת קטנה נפערה על ראשה של המלכה שלא העזה להציץ בעץ הדובדבן ולבדוק כמה עלים נשארו. בכל פעם שהרוח נשבה היתה שומעת אותם נושרים. היא נרעדה כשחשבה כמה מהר ייעלמו. ובוקר אחד, אחרי ליל סערה, היא מיהרה לחלון, וראתה שלא נותר אף עלה על עץ הדובדבן, הענפים היו לגמרי קירחים. וכשפנתה לראי גילתה שגם ראשה שלה התקרח למרבה הזוועה. התלתל האחרון נשר והותיר את ראשה לבן וחלק כביצה. היא צרחה והתעלפה מרוב אימה. הגבירות נחפזו לעזרתה וגם הן נאלמו דום. ובאשר למלך, צערו היה כה גדול שהתייפח בקול רם.

המלכה הושכבה במיטתה, וכל רופאי וסַפָּרי החצר ערכו כנס גדול על שיטות להצמחת שיער. ובזמן שהחליטו על סדרת טיפולים, הסתגרה המלכה בחדרה. כדי להסתיר את הבושה נמסר שנפלה למשכב. אבל הימים חלפו ואפילו שערה אחת לא בצבצה מראשה הלבן והחשוף של המלכה. ולבסוף לא ניתן עוד להסתיר את אסונה. החדשות התקבלו בצער גדול ואבל כללי הוכרז עד שישוב השיער ויצמח. המלכה כיסתה את קרחתה בכיפת תחרה קטנה מעוטרת באבנים יקרות. זו היתה כיפה קטנה ונחמדה שהחמיאה לה מאד, כך לפחות טענו כל אנשי החצר. אבל היא לא היתה יפה כמו השיער שאבד, ובפעם הראשונה שהמלכה חבשה אותה בציבור היא בקושי עצרה את דמעותיה.

וכך חלפו הימים, ללא שינוי; הרופאים והסַפָּרים שברו את ראשם כדי למצוא תרופה לקרחת, והמלכה איבדה את תאבונה מרוב כעס ולבסוף חלתה ונפלה למשכב. בלילה הראשון למחלתה חלמה חלום שליווה אותה במשך כל היום. היא חלמה שהיא יושבת בגן הארמון ופתאום צץ מולה אישון, מין יצור מוזר שכמוהו לא ראתה מעולם; לא גבוה מעכביש גדול ולבושו ירוק מכף רגל ועד ראש. למראה המלכה החל האישון לרקוד ולשיר את המילים הבאות:

כשהעשב דליל, עת לקצור, עת לקצור,
אבל כשהאדמה חשופה, יש לזרוע, זרוע, זרוע.

עודו מזמר, שלף האישון מכיסו חופן זרעים קטנטנים וזרה אותם סביבו. ומיד נבט מן האדמה צמח קטן שגדל וגדל וגדל עד שהפך לעץ עבות, מן הגזע פרצו ענפים ובמקום עלים הנצו מתוכם פקעות קטנות של שיער שגדלו וגדלו עד שנגעו באדמה וכיסו את העץ מכל עבריו.

כשהמלכה הקיצה משנתה היא לא חדלה לחשוב על העץ המוזר; ובלילה הבא כשנרדמה, היא חלמה אותו חלום בדיוק. וגם בלילה השלישי היא חלמה אותו חלום, וכשהתעוררה שלחה לקרוא לבעלה וסיפרה לו את חלומה במשך שלושה לילות רצופים.

"ועכשיו, בעלי היקר," המשיכה, "אני משוכנעת שהדבר היחיד שיכול לשוב ולהצמיח את שערותי הוא כמה זרעים מעץ השיער. ואני מתחננת לפניך שלא תחסוך במאמצים למצוא את העץ המופלא, ושתציע פרס לכל מי שיביא מידע על מקום צמיחתו. כי אני מרגישה —" וכאן השתנקה המלכה וקולה נצרד – "שאם לא אמצא את עץ השיער לעולם לא אקבל את שערי בחזרה, ואם לא אקבל את שערי, אמות, כי אין לי חיים בלעדיו." כשהמלכה סיימה לדבר היא שבה וצנחה אל הכרית ועצמה את עיניה.

הפרה רפאליטים ושגעון השיער – רישום של תומפסון על פי הגבירה משאלוט של ויליאם הולמן האנט. את הציור המקורי הנפלא אפשר לראות בפוסט על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

לחלק הבא של הסיפור

*

עוד על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל (שבו אפשר לראות בין השאר את הרפונזל הפרה הרפאליטית של Cowper שהיא הכי המלכה של "עץ השיער")

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

ועוד.

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד אגדה אמנותית מאותה תקופה: חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

*********************************************************************************
*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!
.

********************************************************************************
********************************************************************************


*

Read Full Post »

יצא, שהנסיבות הקצת פלאיות שבהן שמעתי את הסיפור לראשונה, הדפו אותו מבועת האגדה אל שולי המציאות. וזו לא היתה הפעם היחידה שבה הסיפור פלש לחיי. אבל על כך בהמשך.

וראשית התקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם פוחד מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה הנואש גונב חופן למענה אבל האכילה רק מלבה את תאוותה של האישה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מסכימה לספק לו רפונצל כאוות נפשו, תמורת התינוק שייוולד. התינוקת נמסרת לקוסמת שקוראת לה רפונזל ועד מהרה היא הופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך". ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונצל מסגירה את התכנית בתמימותה: היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

שלוש הערות:

1.      התינוקת

מנחם כהנא, פדיון הבן, מאה שערים

התמונה הזאת של מנחם כהנא (עליו כתבתי בפוסט הקודם) מטקס פדיון הבן היא לגמרי רפונזל בעיני: התינוק היפהפה על הצלחת ("מגש הכסף") והידיים הרבות הנשלחות אל החלה-צמה שיכולות כל רגע כמדומה, לסטות ולהישלח אל התינוק. זו תמונה של איסור ותשוקה. היא מצמררת, גם בגלל הקשר למכת בכורות שמצוי בשורש המנהג, ובו בזמן נסוכה עליה גם מעין הבטחה ומתיקות אגדתית.

2.      גן עדן מושחת

גנה הנפלא של הקוסמת הוא גלגול של גן עדן. החסה-רפונצל ממלאת את תפקיד הפרי האסור.

לאנדרסן יש סיפור בשם "גן עדן" שבו בן מלך מוצא את דרכו לגן העדן האבוד, הנשלט בידי בת אלוהים יפהפייה. כדי להישאר שם עליו לעמוד בפיתוי במשך מאה שנים: כל ערב תקרא לו בת האלוהים לבוא אחריה ואסור לו בשום פנים להענות, או שתשוקתו תגדל עם כל צעד, עד שיגיע לעץ הדעת שבין ענפיו הריחניים היא ישנה, עירומה כולה, בת צחוק על שפתיה ודמעה בין עפעפיה. ואם לא יתאפק ויישק לה – יגורש לעולם הייסורים (כפי שאמנם קורה כבר בערב הראשון).

גם הקוסמת של "רפונזל" היא מעין בת אלוהים שכל העולם ירא מפניה. וכמו בעירומה של בת האלוהים ובפרי עץ הדעת התנ"כי, גם בירק המפתה והאסור של "רפונזל" יש משהו אירוטי. כל טעימה רק מגבירה את עוצמת התשוקה ומבטיחה את הנפילה.

אבל כאן זה מתחיל להתבלבל – לא לגמרי ברור אם הקוסמת היא מעין אלוהות פוריטנית שרוצה להפוך את הילדה לנזירה מתבודדת, או שהיא מעין גרסא נשית של יוזף פריצל הכולאת את הילדה במגדל ללא דלת כדי לספק את תאוותה, כפי שרומז הטקסט: כשבן המלך מבקש לשכב עם רפונזל מעיר המספר: "היא ראתה שהוא צעיר ויפה וחשבה: מוטב שאהיה לו מאשר לגברת גוֹתֶל הזקנה."

גם פרץ הזעם של הקוסמת לא נשמע אלוהי במיוחד: "אהה," היא לועגת לבן המלך, "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד, החתולה לקחה אותה ועכשיו היא גם תשרוט ותנקר את עיניך." יש משהו חושפני ומרושע בדימוי החתולה-הקוסמת שלכדה את רפונזל-הציפור רבת היופי.

מונה חאטום PULL – הצמה מחוברת לאמנית שמעבר לקיר. פניה מצולמים ומוקרנים במוניטור. המשיכה בצמה משנה את הבעת פניה (ותודה לכינרת מקס שהפנתה אותי לעבודה).

Frank Cadogan Cowper – רפונזל פרה רפאליטית כזונה בחלון.

3.      וואיט טרש

ככל שאני מתבוננת בסיפור מתקלף ציפוי הקסם של האגדה, וחושף כרוניקה של הזנחה והתעללות: הורים לא מתפקדים שמוכנים למכור את בתם עבור סם (כלומר בגלל התשוקה המטורפת לצמח שמספקת להם הזקנה), ילדה שנכנסת להריון או גרוע מזה – מקבלת לקוחות בביתה  ובתמונה למעלה Frank Cadogan Cowper הפרה-רפאליטי אמנם מצייר את רפונצל כזונה.

הסוף הטוב מעולם לא שכנע אותי; כל החלק האחרון – שבו הנסיך מוצא את רפונצל ודמעותיה מרפאות את עוורונו והם זוכים באושר ובשלווה, נשמע כמו פנטסיה של הנערה האומללה: זו שגורשה מביתה, שהופרדה מבן זוגה האומלל והפצוע (שאין זכר לנסיכותו), שהרתה מחוץ לנישואין והפכה לאם חד הורית עם שני תינוקות במדבר. הכל היפר ארצי וריאליסטי, וואיט טראשי כזה, מחניון קרוונים באריזונה.

*

ועל הפעם שבה שמעתי את הסיפור לראשונה? כאן.

ועל הצד הארכיקטוני-עיצובי, כלומר על המגדל כהד וכאגרטל לצמה – עוד אכתוב.

Read Full Post »

"ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי תורגם לאחרונה לעברית בפעם החמישית (!) במסגרת "הרפתקה", סדרה שבה סופרים בוחרים ספר ילדות אהוב, מתרגמים אותו וכותבים לו אחרית דבר. הם פנו גם אלי, ואני אסירת תודה ליואב אבני שהקדים אותי ובחר בו, אחרת הייתי שפופה עד עכשיו מעל מילונים בוטניים וזואולוגיים בניסיון למצוא שמות עבריים לשלל הדגיגים והחרקים, ציפורי המים וזני האברש הגודשים את דפיו.
אבל אני גם מקנאה, על האחרית דבר: הייתי מוכנה לתת סוס כדי לכתוב אותה.

תקציר: טום הוא מנקה ארובות קטן הנודד עם מעבידו האכזרי מבית לבית, וחייו שחורים כמו הפיח בארובות שהוא מנקה. יום אחד, כאשר הוא עובד בבית אחוזה מפואר, הוא נחשד בגנבה. הוא נמלט על נפשו מפני בעלי האחוזה ונכנס לנהר הזורם בקרבת מקום. באותו רגע הופך טום ל"ילד מים" ומגלה עולם תת-מימי מסתורי וקסום שבו דגים מדברים, חיפושיות רוקדות ופיות משחקות בין צמחי המים. הוא יוצא אל הים הגדול ועובר הרפתקאות מסעירות – חלקן מצחיקות וחלקן מפחידות – שבמהלכן הוא זוכה לפגוש עוד ילדי מים כמותו, וגם לומד דבר או שניים על ההבדל בין טוב ולרע.
עד כאן גב הספר. ולצורך רשימה זו אני מוסיפה  גם את אלי, הילדה מן האחוזה המפוארת, שהופכת אף היא לילדת מים ולנפש הקרובה ביותר לטום.

את "ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי קראתי בפעם הראשונה בחופש הגדול בין כיתה א' לב' מסֵפר מצהיב שירשתי מאמי, שקיבלה אותו מהוריה שלה בילדותה. זה היה תרגום-עיבוד של מ. בן אליעזר שיצא בהוצאת שטיבל ב-1934 עם איוריה הסוגסטיביים של אוה רוּס הויקטוריאנית. בן אליעזר השמיט כרבע מהטקסט (אולי יותר, לא ספרתי), אבל בדרך נס לא פגם במרקם הפיוטי-חתרני שלו.

יסלחו לי הוצאת אוקינוס ויואב אבני שתרגם את הספר לעברית צלולה ומהנה, אבל הרשומה הזאת תשייט בין התרגום החדש לתרגום ילדותי. כי כמו בשיר המוזר ששרה הפיה לילדי המים על הבובה היפהפייה שאבדה לה בשדה החיטה ונמצאה כעבור שנים רבות:

זרועותיה אכלו הפָּרות, יקירַי
שערה כבר אינו מושלם.
אך לי לא איכפת מכל זה יקירַי
בעיני היא היפה מכולם.

(תרגמה בחן רב ליבי דאון, שתרגמה את כל השירים בגרסא החדשה)

אז למה כל כך אהבתי את "ילדי המים" בילדותי, למה חזרתי אליו שוב ושוב עד שמשפטים שלמים מתוכו מתערבלים עד היום בדייסה של מוחי?

הציור הזה הירקרק-ורדרד של הרונימוס בוש, מתוך "הפיתויים של אנטוניוס הקדוש" קרוב יותר מכל האיורים לעולם הים של קינגסלי כפי שהשתקף בדמיוני.

נרדה היָמָּה

אהבתי את "ילדי המים" בגלל המים, בגלל הים. "היָמָּה, היָמָּה!" כך קוראים כל יצורי המים בשעת הסערה, החל מהצלופחים: "עלינו לרוץ, עלינו לרוץ, מה נחמדה הזוועה! נרדה הימה, נרדה הימה!" ועד שלוש הנערות הצחות הנגלות להרף עין לאורו הבוהק של הברק, "חובקות בזרועותיהן אישה את צווארי רעותה והן שטות במורד הנחל ושרות: נרד הימה, נרד הימה!" (תר' בן אליעזר), גם אני רציתי להצטרף אליהן כמו טום.

ג'ון אברט מילה, אופליה. יש משהו פרה רפאליטי בחלק מהתיאורים בספר. למשל כשהאישה האירית נכנסת לנחל: "מטפחתה וכותנתה נסחפו ממנה והלאה. האצות הירוקות צפו סביב מתניה, וחבצלות המים הלבנות סביב ראשה, ופיות הנחל עלו ממעמקים ונשאו אותה הלאה ומטה בזרועותיהן..." (תר' אבני).

פיוט ומגע קסם

השפה של קינגסלי חיה וחושנית ומצחיקה-פיוטית. כך הוא מתאר למשל את כלב הציד הרודף אחרי טום:

הכלב היה גבוה כעגל, פרוותו בצבע חצץ, אוזניו אדמדמות כמו אפו וגרונו קולני כפעמוני כנסייה (תר' אבני, דוגמא זניחה אך מייצגת).

ועל מגע הקסם שלו תוכלו לקרוא באחרית דבר היפה של יואב אבני. ועד אז הנה דף הפתיחה הנהדר והשואב אל תוך המעשייה.

"ילדי המים" הוצאת שטיבל, תרגום מ. בן אליעזר 1934

"ילדי המים", הוצאת אוקינוס, תרגם יואב אבני 2010

"ילדי המים" איירה אוה רוס, הפיה נגלית לטום ומעבידו בדמות אישה אירית

אירוניה

עכשיו אנחנו מתחממים; "ילדי המים" היה המפגש הראשון שלי עם אירוניה, ומיד זיהיתי בה את ידידתי הטובה. הספר כולו רווי בה, אבל אני אספר רק על שני רגעים המתערבלים עד היום בדייסה של מוחי:

הפעם הראשונה האגבית היתה בעמ' נז (כן, אותיות במקום מספרים, הוצאת שטיבל): אחת מזבובות המים מוצאת קש ארוך פי חמישה מגופה, מצמידה לה אותו כזנב ומתהלכת איתו בגאווה. ומיד מחקות אותה כל בנות משפחתה ומשוטטות אנה ואנה עם גבעולי קש ארוכים ומסתבכות זו בזו ומועדות עד שטום מתפקע מצחוק. "אבל הלא תבינו (מעיר המסַפֵּר) כי הן עשו יפה. כי הבריות מחויבות תמיד ללכת אחרי המודָה (כלומר, האופנה)."

הפעם השנייה היתה דרמטית בהרבה. לאורך כל הספר טום רוצה לחבק ולנשק את אלי, אבל זוכר שהיא בת אצילים ולכל היותר רוקד סביבה. ואז, בסופו, כשטום הופך לגבר מרשים ולאיש מדע גדול, שואל המספר את השאלה המתבקשת, וגם משיב עליה:

–  וכמובן לקח טום את אלי לאישה?
ילדי היקר, איזה רעיון שווא! האם לא תדע, כי בכל מעשייה אין הגיבור נושא אישה אלא בת-מלך והגיבורה נשאת לבן מלך?

ובעצם זו לא רק האירוניה שנגלתה לי בתעלול הקטן שבו משך קינגסלי את השטיח מתחת לרגלי. זו הרי ארס-פואטיקה בזעיר אנפין, אמנות על אמנות, מעשייה על מעשייה. וגם החידוש הזה נקלט בפליאה ובהתרגשות. לא הכל קרה מן הסתם בקריאה ראשונה (בכל זאת, הייתי בת שבע), אבל שם זה התחיל.
והנה שוב חילופי הדברים, בתרגום החדש, לזכר הטלטלה האסתטית והקיומית שחוללו בתוכי:

"וטום התחתן עם אלי כמובן, נכון?"
ידידי הקטנים, איזה רעיון מוזר! אינכם יודעים שבסיפורי פיות מתחתנים תמיד רק עם נסיך או נסיכה?

"ילדי המים", איירה אוה רוס. טום פוגש באלי לראשונה, כששניהם עדיין ילדי יבשה. אוה רוס משתמשת לחלופין בפחם ובלובן הדף עם קווי מתאר כדי להציג את הנושא הדתי וגם האקולוגי – של נקיון וזוהמה: "מבאיש ומבחיל, מבאיש ומבחיל,/ עיירה עשנה כצעיף מהביל" שר הנחל בקול פכפוך. אני זוכרת כמה זה התמיה וריתק אותי, ההתנגשות בין שני סגנונות הרישום.

"ילדי המים", איירה אוה רוס, טום בורח מרודפיו

"ילדי המים", איירה בתיה קולטון. לאיורים של בתיה קולטון יש בדרך כלל מין איכות ויקטוריאנית המשובשת על ידי העכשווי. היא ממשיכה את המשחק של אוה רוס בפיח ולובן (מעניין אם הכירה את איוריה) ופותחת אותו לכיוונים נוספים. כאן למשל היא הופכת את היוצרות ומציגה "ים של פיח" עם טום צחור.

"ילדי המים", איירה בתיה קולטון, בתמונה המוזרה-מהפנטת הזאת טום מבקר את מעבידו בכלא המעשנות של הפיות. מושבת העונשין שהיא מציירת נראית כמו יער כרות (כבר אמרתי - אקולוגי) שבה מר גריימס המעביד הוא מעין דוב.

ושאלת השאלות

אחותי, שמודעת היטב לסלידתי מספָרים חינוכיים, תהתה לא מזמן איך יכולתי לאהוב את "ילדי המים". ויש טעם בתהייה, כי צ'רלס קינגסלי – כמובטח על גב הספר – אכן מלמד "דבר או שניים על ההבדל בין טוב לרע". אז איך הוא הצליח לחמוק מראדר החינוכיות שלי?

הה, ידידי הקטנים, כמו שאומר קינגסלי, על השאלה הזאת לבדה אפשר לכתוב פוסט שלם שיגרום ל"ילדי המים" להתנוצץ בעוד שלל צבעים. וכיוון שאנחנו קרובים כבר לאלף מילים, זה גם מה שיקרה. ובקרוב.

"ילדי המים", איירה אוה רוס. "לוויתנים טובים"? כפי שתרגם אבני, או "תנינים טובים"? כפי שציירה רוס הויקטוריאנית. אני כמובן מעדיפה את התנינים. זה הרבה יותר מסתורי וסוגסטיבי, אוקסימרוני כמעט...

לרשימה השנייה על "ילדי המים" – איך יכולתי לבגוד ולחבור לאויב?

ובשולי הדברים – פנייה לציבור: מסתבר שהתרגום של בן אליעזר מ-1934 לא היה הראשון. קדם לו תרגום של ג. גלברט מ-1928. האם מישהו יודע עליו משהו (על הספר או על המתרגם)? אני יודעת רק שמלבד "ילדי המים" הוא תרגם גם את ג'יובני אפיסקופו של דנונציו לספריית תרמיל.

על המלך הצעיר של אוסקר ויילד, עוד ויקטוריאני שונה וקצת דומה, במארג של פרה רפאליטיות, פיוט וסוציאליזם נוצרי.

עוד סיפור ויקטוריאני מלא תוגה וקסם שגיליתי אצל דורה קישינבסקי

גיבורות ילדות שלי

Read Full Post »

אמנות, מהפכנות, קתוליות וטבע בסיפורו של אוסקר ויילד.

לע' שגרם לי לחשוב על כל זה.

1. תקציר:

כל תקציר הוא חטא ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באוסקר ויילד. התימצות מגלח את הקישוטים והסלסולים שבהם ארוגה ופתוכה נשמתו. אז למי שלא קרא את "המלך הצעיר" (1891) – המקור נמצא כאן,  התקציר הוא לכל היותר פיגום לזיכרון.

המלך הצעיר הוא בסך הכל בן שש עשרה, פרי רומן אסור בין בת המלך לאמן נודד. עם היוולדו נגנב מחיק אמו ונמסר לרועה עיזים. וכך גדל בלי לדעת על ייחוסו, עד שהמלך הזקן חלה והתחרט והחליט להכיר בו כיורשו.
הסיפור נפתח בליל הכתרתו. המלך הצעיר סוגד ליופי ומוקסם מן הגלימה, הכתר והשרביט המחכים לו.
בחצות הליל הוא סוף סוף נרדם. בחלומו הוא מוצא את עצמו בעליית גג טחובה וחשוכה. אנשים מורעבים וילדים חולניים עמלים באריגה ובתפירה. אחד מהם שוזר חוט זהב והמלך הצעיר שואל למה הוא מיועד. לגלימה שילבש המלך הצעיר ביום הכתרתו, הוא נענה, ומתעורר בזעקה.
ושוב הוא נרדם וחולם שהוא שוכב בספינת משוטים ארוכה שעבדים עירומים חותרים בה. הצעיר שבהם משוחרר מכבליו, נחיריו ואוזניו נאטמים בשעווה ואבן כבדה נקשרת למתניו. הוא יורד למים וכעבור זמן הוא מגיח עם פנינה. וכך שוב ושוב עד שהוא נופל ומת. גופתו מושלכת המיימה. מפקד הספינה בוחן את הפנינה היפהפייה העגולה כמו הירח במלואו. הפנינה הזאת תיקבע בשרביטו של המלך, הוא אומר בסיפוק, והחולם שב ומקיץ בזעקה.
החלום השלישי מתרחש בג'ונגל. המון אנשים מחטטים וחופרים באדמתו. הקמצנות והמוות משקיפים עליהם מרחוק. הקמצנות מסרבת לחלוק עם המוות את שלושת גרגרי החיטה שלה, ובנקמה הוא מכה את  האנשים בקדחת בדֶבֶר ובמגפה. המלך בוכה ושואל: מי היו האנשים האלה, ומה הם חיפשו? אבני אודם לכתרו של המלך, אומר מישהו מאחוריו. המלך מסתובב ורואה עולה רגל אוחז בראי כסוף. איזה מלך? הוא שואל, ועולה הרגל מפנה אליו את הראי. המלך רואה את בבואתו ומתעורר בצווחה.
כשהשחר עולה סוף סוף, המלך הצעיר דוחה את הגלימה, את הכתר ואת השרביט. הוא מתעטף בפרוות הכבשים הישנה שלו ונוטל את מטה הרועים. כשהנער המשרת שואל, ספק בצחוק, היכן הכתר, המלך מכופף ענף של ורד קוצני וחובש אותו לראשו. וכך הוא עולה על סוסו ויוצא ברכיבה אל הכנסייה.
הופעתו המשונה מעוררת כעס ואי הבנה; העשירים בזים לו, העניים חוששים לפרנסתם. הבישוף מאשים אותו בכפירה. המלך הצעיר כורע ברך בתפילה. האצילים מתפרצים לכנסייה בחרבות שלופות. המלך הצעיר נפנה אליהם בעצב ואז חודרות קרני השמש מהויטראז' ועוטפות את גופו בגלימה של אור צבעוני. חבצלות מנצות ממקל הרועים שלו ושושנים אדומות פורחות בין קוצי העטרה. גבעולי החבצלות הופכים לכסף מבהיק ועלי השושנים לזהב טהור. העוגב מנגן מעצמו, נערי המקהלה שרים. הכל כורעים לפניו, והבישוף ממלמל: "גדול ממני הכתיר אותך למלך."

זר קוצים של אפרים משה ליליֶין (נולד בדרוהוביץ, עירו של ברונו שולץ ופעל בגרמניה ובארץ ישראל) מזוהה עם זרם היוגנדסטיל, וריאנט של אר-נובו.

2. שערה במרק

אני אתחיל מהסוף, כלומר מההתחלה.
אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשנתקלתי בסיפור לראשונה, אבל הוא המשיך לרצד בתוכי זמן רב, כמו אותם כתמים שרואים אחרי שמביטים לתוך אור: קדרותו של החלום הראשון, הצבעוניות האוריינטלית וחדות הפרטים של החלום השני, האפוקליפסה של החלום השלישי: המוות הצוחק ושורק דרך אצבעותיו ואישה מעופפת אל הג'ונגל, המלה דֶבֶר כתובה על מצחה ועדת נשרים חגה סביבה…
וגם התוכחה על הניצול, המוות. האידאליזם הדומע.
המלך הצעיר הוא מעין תיקון לגביר של עגנון, זה שהזמין את הכותונת משלוש האחיות. ביתן של התופרות היה חשוך כמו עליית הגג מחלום המלך. הן ירקו דם על הכותונת, אבל הגביר לא הבחין בכאבן. הוא ראה רק כתם, טומאה ורשלנות ותואנה להלין את שכרן. המלך הצעיר מבחין בסבל מבעד לברק האטום של הזהב. במין אקטיביזם פיוטי הוא מסרב ללבוש את הגלימה "שנארגה בנול הצער ובידיו הלבנות של הכאב", להתקשט בפניני המוות ובאבני האודם המדממות.
והוא צודק כמובן. לא רק מצד הפוליטיקה אלא גם מצד המאגיה. כי ככה זה באגדות, החפץ הוא סך-כל ההיסטוריה הרגשית שלו: מסנדל הזכוכית של סינדרלה ועד לשמלת האש שמדאה שולחת לצרתה; האריג ספוג באדי קנתה ושנאתה. הכישוף הוא רק הניצוץ, הדובדבן בקצה הרגש.
וכמה מוזר ונורא שאיש אינו מבין את המלך. אפילו העניים ("האין העשיר והעני אחים?" הוא שואל אותם. "כן, ושמו של האח העשיר הוא קין," הם עונים). הבישוף נוזף בו. האצילים שולפים את חרבותיהם להכותו. ואז, ברגע האחרון, קורה הנס וכולם מכירים בצדקתו…

ובתוך סערת התמונות והרגשות של ילדותי היתה גם אי-נחת, פרט קטן ומטריד כמו עדשה מתחת לערימה של מזרנים, כמו שערה במרק: זה קרה כשגבעולי החבצלות נקרשו לכסף, כשעלי השושנים הפכו לזהב. במחלקה המשפטית שלי נרשמה הערה על זיוף.

אז לא יכולתי להסביר את זה, רק ידעתי שרומיתי. היום, אחרי שנים של תיאטרון חזותי – ההסבר פשוט מאד, אבל גם מורכב. או ליתר דיוק – לכוד בסבך פתלתול-אוסקר-ויילדי-אר-נובואי של טבע, אמנות, להט מהפכני ונצרות.
"אז תשלפי את החרב ותכי," אומר אהוב לבי, אחרי שהוא מברר על מה אני נאנחת. הוא מתכוון לאלכסנדר מוקדון שביתק את הקשר הגורדי בחרבו וכבש את אסיה. אלא שלי אין חשק להתחפש לאלכסנדר מוקדון; אני מעדיפה להתחקות אחרי החוטים ולפרום אותם אחד אחד. כמו הכלות של פעם, שנבחנו על סבלנותן.

3. אופנה

"המלך הצעיר", כמו "בגדי המלך החדשים" של אנדרסן, עוסק באופנה. המהות והמשמעות של הסיפור כמוסות בבגדים ובאביזרים. אבל בעוד שלמלך של אנדרסן יש רק תלבושת אחת, אוונגרדית וקונספטואלית (כלומר הבגדים החדשים הם בגדר רעיון), למלך של אוסקר ויילד יש שתיים – המהפך הרגשי והתודעתי שלו מתורגם למהפך אופנתי: הוא מחליף את גלימת הברוקד בפרוות כבשים, את האבנים היקרות בענפים וקוצים, ואת מלאכת המחשבת בעיבוד מינימליסטי, כמעט נא.

4. קתוליות

שיאו של הסיפור מתרחש בקתדרלה, ולא בכדי. ויילד האנגליקני תמיד נמשך לקתוליות ואף המיר את דתו על ערש דווי. "המלך הצעיר" ניזון ממסורת כנסייתית של תנועה בין חומר לרוח, שראשיתה בהתגשמות האלוהים בדמותו הארצית של ישו, ואחריתה בתרגום של תכנים רוחניים לתמונות ולפסלים, לתלבושות, לאביזרים ולטקסים מרהיבים.
מעבר להשראה כללית ולרוח גבית – אוסקר ויילד שואל גם כמה דימויים ספציפיים מן האיקונוגרפיה הנוצרית: מטה הרועים ופרוות הכבשים רומזים לישו המתואר כרועה נאמן וכשה אלוהי כאחד. חבצלות מייצגות טוהר, בייחוד את זה של מריה (המלאך המבשר על הולדת הבן תמיד מושיט לה חבצלת). השושנים האדומות קשורות לדמו של ישו, והאור מזוהה עם רוח הקודש. כבר הזכרתי בהקשר אחר שחלונות הויטראז' של הכנסייה מסמלים את הריונה של הבתולה: כשם שהאור חודר דרכם מבלי לנפץ את הזכוכית, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפצוע את קרום הבתולין.

בסרטון – תצוגת האופנה הקתולית מתוך רומא של פליני. למי שלא מכיר – ממש כדאי. זה מצחיק והזוי ופראי ויצירתי עד הסוף המהמם.

5. טבע

מטה הרועים, פרוות הכבשים, החבצלות והשושנים, אינם פועלים רק בשירות הנצרות. הם מתפקדים כסוכנים כפולים – של הדת מצד אחד ושל החי והצומח מצד שני, כלומר של הטבע.
ויילד ממזג בקסם רב בין החומריות הטבעית לסביבה הכנסייתית: החל מהטריק האופטי שאורג את גלימת-הילת האור הצבעוני, וכלה במטה ובעטרת הקוצים המתפקדים כמו ייחורים של נס.
אבל ברגע האחרון הוא לא מתאפק ומוסיף כסף וזהב. הוא מקלקל את הפשטות החומרית ומקפיא את הצמיחה. הוא עוצם עין ומגניב בחזרה, בדלת האחורית, את העושק ואת הניצול.

חלון כנסייה מימי הביניים

זהרורי אור על קירות הכנסייה

6. אר נובו, או ההבדל בין אנדרסן לאוסקר ויילד

למלך הצעיר יש שני אבות: אביו הביולוגי היה אמן – נגן נבל או צייר פרסקאות איטלקי, המספר לא לגמרי החלטי בנקודה הזאת. אביו המאמץ היה רועה עיזים; כבנו של הרועה הוא זר בארמון. הוא "משתרע על הכרים כמו עופר איילים, בן יער שניצוד." כבנו של האמן הוא חש ש"היופי הוא מפלט מן הצער". הוא משוטט בין חדרי הארמון ומתפעל משכיות החמדה, כורע ברך לפני תמונה, מנשק את מצחו של פסל עתיק ונשאר ער כל הלילה כדי לראות איך הוא נשטף באור הירח.

אבל הפיצול הזה הולך ומיטשטש. אוסקר ויילד קצת מורח אותו בהמשך, את הפער בין טבע לאמנות, בין גבעול חי ליציקת זהב.

זה לא היה קורה לאנדרסן למשל, שבמרכז סיפורו "הזמיר" עומד ניגוד דומה, בין הזמיר האמיתי הקטן והאפרורי לזמיר המלאכותי "שמראו ממש כמראה הזמיר החי אך כולו משובץ יהלומים וספירים ואבני אודם," (העקיצה כמו כּוּונה ישירות לאוסקר ויילד). בזמן שהציפור המלאכותית מזמרת היא "מכשכשת בזנבה המבהיק בשלל רשפי כסף…" הקיסר רוצה להעניק לזמיר האמיתי את הזכות לתלות את נעל הבית המוזהבת שלו על צווארו אבל הציפור מעדיפה (משום מה) את הדמעות שנקוו בעיני הקיסר. "הדמעות הן האבנים הטובות המשמחות את לב הזמר," מסביר הזמיר, כלומר אנדרסן.

אלא שאוסקר ויילד אינו אנדרסן. ויילד הוא איש האר נובו.
אר נובו (מילולית, האמנות החדשה), היה זרם פופולרי בכל תחומי האמנות והעיצוב במערב, במחצית השנייה של המאה ה-19. היצירות השטוחות והמסולסלות נוצרו בהשראת הטבע ואמנות המזרח הרחוק.


לטבע של האר נובו אין קשר לטבע כפי שהוא נתפס היום. אין לו קשר לפשטות, חומריות, תלת ממדיות, אור וצל. הטבע הוא בסך הכל השראה צורנית, מודל לקישוט. אוסקר ויילד מזוהה עם האר נובו, ולא בכדי: המקצב, המבט, תנופת המחשבה והתחביר, מתעקלים ונארגים בכתיבתו בחן של קוי אר נובו. העומס, השטיחות והחדות מתורגמים למשפטים ועלילות.

האר נובו והזהב – דיוקן אדלה בלוך באואר (1907) מאת גוסטב קלימט, נשיא הזסציון, הגרסה הוינאית של האר נובו

7. עושר סגנוני

כל שלושת חלומותיו של המלך הצעיר הם פלסטיים וחזותיים, ואף אחד מהם אינו בסגנון אר נובו. זה מפתיע במיוחד כיוון שכל אחד מהם מתייחס לתקופה אחרת בתולדות האמנות. "המלך הצעיר" הוא מעין מסה-מסע בתולדות האמנות. חלק מתחושת הדחיסות נובע מגיבוב הסגנונות.

החלום הראשון מתרחש בסדנת יזע מחניקה נטולת צבע כמו צילום שחור-לבן. פנים חיוורות וידיים רועדות מבליחות מן החשיכה. האורג עונה על שאלותיו של המלך בזעקה מרה. זה מין ריאליזם נוסח גורקי.

בתמונה למעלה סדנת יזע. באתר הזה יש תמונות עוד יותר משכנעות של סדנאות כאלה, אבל חששתי להוריד אותן.

בחלום השני מתחלפת האפלה בשמש בוהקת. האווירה אקזוטית והקומפוזיציה מורכבת מסצנות קטנות צבעוניות ומפורטות: ספינת משוטים ארוכה עם עבדים עירומים ונוגשים מצליפים. אי-שם על החוף דוהרים שודדים ערביים. אחד מהם נורה בקשת צבועה, אישה צהובת צעיף מביטה בו מן הגמל שעליו היא רוכבת. מפקד הספינה השחור חובש מצנפת אדומה ועונד עגילי כסף. הוא מחזיק מאזני שנהב ושקיק עור ירוק לפנינים. קוסם כרישים מתופף כדי להבריח את מפלצות הים. כושים מתקוטטים על ענק נוצץ. זוג עגורים מרחף מעל לראשם. בועות עולות מן המים, מהמקום בו צלל שולה הפנינים. וקצת אחר כך – דם פורץ מאוזניו ומנחיריו, וכן הלאה. זוהי תמונה פרה רפאליטית מכל בחינה: עושר הפרטים, הצבעים העזים, הקומפוזיה המורכבת, הסימבולית והמורבידית.

ויליאם הולמן האנט 1886-1905 – הליידי משלוט, אגדתיות ועושר של פרטים

סר ג'ון אברט מילה 1829-1896, לורנצו ואיזבלה, צבעים עזים

ודוגמא לקומפוזיות הפרה רפאליטיות המורכבות (זה היטשטש בקטן) – פורד מדוקס בראון 1852-65, עבודה

החלום השלישי נפתח בג'ונגל טרופי דחוס וססגוני בנוסח אנרי רוסו (1844-1910) בן זמנו של ויילד (1854-1900); פירות משונים ופרחים ארסיים, פתנים, תוכיים, צבי ענק, קופים וטווסים.

אנרי רוסו, הפתעה

למעלה: באף אחד מהג'ונגלים של רוסו לא מופיעים טווסים, אבל הנאיביות של הציורים סופגת בקלות את התוספת הדקורטיבית.

למטה: אובריי ברדסלי, גלימת טווס וכתר טווסי. מכל אמני האר נובו ברדסלי הוא אולי המזוהה ביותר עם אוסקר ויילד.

המלך הצעיר חוצה את הג'ונגל ומגיע לערוץ נהר שבו מתרוצצים בני אדם וחופרים. שתי דמויות משקיפות עליהם מפתח אפל של מערה: המוות והקמצנות, שתי דמויות אלגוריות שכמו ירדו מפרסקו גותי או יצאו ממחזה מוסר נוצרי מן המאה הארבע עשרה. ויש גם דמות שלישית בחלום, מעין צליין מסתורי עם ראי כסוף. לדמות הזאת אין שם, אולי משום שהיא מייצגת שתי יישויות בו-בזמן: הראי שהיא מחזיקה שייך לחטא הגאווה. ומצד שני הוא המכשיר של "האמת", הוא מאפשר למלך הצעיר לגלות את פרצופו האמיתי.

פרט מתוך חטא הגאווה, הרונימוס בוש. השטן מושיט לאישה את הראי.

גוסטב קלימט, האמת העירומה (אוחזת ראי כסוף)

החלום השלישי ספוג בסימבוליקה נוצרית עם הבזקים מחזון יוחנן; למשל, אחרי שהמוות הורג את כל האנשים בקדחת ובדבר ובמגפה, הוא דוהר לדרכו על גב סוסו האדום המהיר מהרוח. ובחזון יוחנן: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ׃ או – אחרי שהמוות והקמצנות מסתלקים מן החלום מגיחים מערוץ הנהר תנים ודרקונים וכל מיני יצורים נוראים בעלי קשקשים כמו "הַחַיָּה הָעֹלָה מִתְּהוֹם" של החזון.

חזון יוחנן, ויליאם בלייק, המאה ה18

החיה מחזון יוחנן, שטיח מימי הביניים

8. כיוונים

חלומותיו של המלך הצעיר הם חובקי עולם  – מאנגליה הויקטוריאנית ועד הודו, אפגניסטן, מצרים וסמרקנד (הקמצנות מנסה לפתות את המוות לבקר שם). הם מתרחשים בארצות ממשיות ודימיוניות, בחושך ובאור, בעיר בים ובאדמה. הפער בין יסורי המצפון של החולם לבין העטיפה שבה הם מגיעים הולך וגדל. הסיפור פועל בשני כיוונים סותרים: הידיים דוחות את הפאר העקוב מדם, והרגליים נמלטות מעליית הגג העלובה והסוציאליסטית אל השיכלול הפרה רפאליטי והיופי הכנסייתי.

9. שמרנות ומהפכה

סוציאליזם, טבע ונצרות משתלבים בקלות אצל מישהו כמו פרנציסקוס הקדוש שנושא דרשות לציפורים, סנאים, חולדות, קרפדות וחרקים ומתאהב ב"גבירה דלות". אבל הקתוליות של אוסקר ויילד קשורה בטבורה המסתלסל לזהב. "היופי הוא מקלט מהצער" מכריז ויילד מתוך גרונו של המלך הצעיר, אלא שהמקלט של ויילד עשוי בין השאר מ"חומרים יקרים ונדירים". כדי ליישב את הסתירה הוא ממציא במין דאוס-אקס-מכינה זהב אחר מזויף ושמיימי שאינו כרוך בסבל. או במילים אחרות, הוא מפנה את הראש הצדה ומרמה כמו סבתא שלי במשחק הפסיאנס.

כי אוסקר ויילד הוא אסטתיציסט בכל שס"ה גידיו המשתרגים כמו שבכת אר-נובו. הוא מעדיף את הייפיוף על החיים. זה לא רק הפסל שהוא מנשק, או התמונה שלה הוא סוגד, מור החבצלות וזהרורי הצבעונין של האור הכנסייתי. זה ניכר כמעט בכל שורה. בהתפייטות שבה הוא מתאר את הרגעים האחרונים של המלך לפני השינה: הוא מאזין לשירת הזמיר העולה מן הגן, שואף את ריחם העדין של היסמינים, פורט כמה צלילים על נבל וכמעט נרדם, ואז נכנסים המשרתים, יוצקים מי ורדים על ידיו ומפזרים פרחים מפזרים על הכר. זמיר, יסמינים, נבל, מי ורדים, פרחים. התמוגגות של נערה מתבגרת בלי טיפת אירוניה. (התגעגעתי ללורקה שגם בגנו צמחו יסמינים, והוא אמר שריחם היה חריף כל כך בלילה, שבן אדם היה מקיץ משנתו עם כאב ראש לירי.)

"בעתיד ישחקו איתי רק אלה שאין להם לב!" קוראת נסיכה קטנה בסיפור אחר של אוסקר ויילד – "יום ההולדת של האינפנטה". זה קורה אחרי שהפרא הקטן שהובא לשעשעה מת מצער ומאהבה. ויילד מטביע את המלך הצעיר ברגשנותו ובלהט המהפכני שלו, אבל ברגע האמת כשהוא נדרש לקצץ ב"יופי" – גם הוא כמו האינפנטה, מעדיף חברים חסרי לב.
השערוריתיות של הכרזתו המצוטטת שלו "אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי", מתגלה כקליפה דקה על שמרנות.

9. סיום ופתיחה

כשהייתי ילדה התרשמתי מאוסקר ויילד אבל לא לקחתי אותו ברצינות. היום אני יכולה להצביע על השטיחות הזיוף. אבל יש לי גם ספקות. חשבתי עליהם כשקראתי את מאמרו של סלבוי ז'יז'ק על "דיוויד לינץ' כפרה רפאליט".

"בהיסטוריה של האמנות," כתב ז'יז'ק, "הפרה רפאליטים הם מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש: הם נתפסו בתחילת דרכם כנושאי הדגל של מהפכה אנטי-מסורתית בציור, כשבר עם המסורת כולה, מן הרנסאנס ואילך – רק כדי להגיע לפיחות בהערכתם זמן קצר לאחר מכן, עם עליית האימפרסיוניזם בצרפת, כתמציתו של קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב. דירוג נמוך זה היה בתוקף עד שנות השישים של המאה שלנו, כלומר עד הופעתו של הפוסט מודרניזם."

הוא ממשיך וטוען שבציוריו של האנט, המתקתַק מבין הפרה רפאליטים, יש ממד מאיים. הטבע שלו רקוב ובצקתי, צבעיו זוהרים מדי. בהנאה ובמיניות מכרסם מיאוס. ז'יז'ק מצביע על חוסר העומק בתמונות, תחושת התבליט (בגלל הנסיגה מהפרספקטיבה הרנסאנסית), הבובתיות של הדמויות, והוא משווה את הציורים לסרטיו של דיוויד לינץ'. "קטיפה כחולה" למשל, כשמרחוק הכל נראה מושלם ומקרוב רקוב ומאיים.

ובחזרה לויילד – אולי דווקא המריחה האידיאולוגית, האמביוולנטיות, הקלילות השטוחה, הרגשנות שלא ממש מסתירה את הגרעין הקשה של הניכור, אולי דווקא אלה עושים את ויילד רלוונטי ועכשווי במיוחד. אבל על כך אצטרך לכתוב כבר בפעם אחרת.

המלצה לקריאה – "קישוט ופשע", מתוך "דיבור לריק, למרות הכול", מבחר מאמרים של אדולף לוס, בבל 2004 מופרך, מבריק, פרובוקטיבי, אלים ומעורר מחשבות.

עוד בגדים נושאי רגש ומשמעות

היו, אילו… על שלוש אחיות של עגנון (על עוד בגד ספוג בכאב ובניצול)

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

כתבתי גם על אמנות פלסטית בקולנוע ובמחול. למשל –

על אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

האיש האישה והחיה – על אוהבים אש של יסמין גודר

לב פראי וראש מוזר – פנטסיה ומציאות בלב פראי לדיוויד לינץ' (בעיקר פופ-ארט)

ועוד…

אה, כן, ואל תשכחו להרשם לעדכונים במייל.

Read Full Post »

האדס מלך השאול חוטף את קורה בתה של דמטר אלת הדגן בזמן שהיא קוטפת פרחים בשדה. דמטר שומעת את צעקת הילדה ויוצאת לחפשה. היא מתחפשת לאישה ענייה ונשכרת לשמש מינקת במשפחת קלאוס המתגוררת בסמוך למקום בו נעלמה בתה. התינוק פורח בזרועותיה כבן אלים, אך המינקת העצובה אינה אוכלת ואינה שותה. אחותו של הילד ואומנתה הזקנה מנסות להצהיל את רוחה בקומדיה ביתית: הראשונה מגיחה מתוך שמלת הזקנה כתינוק מייבב, ובן רגע היא כבר מרקדת ומזמרת שירי פריצות. והאלה אמנם מתחייכת ואף מתרצה לשתות את מי השעורים המוגשים לה. בן אחר של המשפחה מעיר לה על לגימותיה התאוותניות ומבט רע שעף מעיניה הופך אותו ללטאה. לאחר מכן מספר לה הבן הבכור כיצד פערה האדמה את פיה יום אחד, ושבה ונסגרה בדממה, סיפור שאכן מוביל אותה לפתרון התעלומה. היא מחליטה לאלץ את זיאוס להשיב לה את בתה, אך קודם לכן היא רוצה להפוך את התינוק שבו טיפלה לבן אלמוות. לשם כך היא מושחת את גופו באמברוזיה ומחזיקה אותו בתוך האח. אמו של הילד שעוברת שם במקרה חוטפת אותו בזוועה מן האש, והאלמוות יורד לטימיון. אז נגליית לפניה דמטר במלוא תפארתה. האם המתעלפת שומטת את התינוק. על פי הוראות האלה מקימה לה המשפחה מקדש, אך ביום בו נשלמת המלאכה מת התינוק שאינו יכול להשלים עם אובדן המינקת האלוהית. אביו מתלונן לפני דמטר שכה הרעה למשפחתו, והיא מבטיחה להנציח את זכרו של המת במשחקים שיערכו מאמיניה מדי שנה, ולדאוג לבנים הנותרים. לאחר מכן היא מתמכרת לאבלה שמתבטא בבצורת נוראה. הבצורת תמשך, היא מודיעה לזיאוס, עד שתוחזר לה בתה. זיאוס נכנע אך מציב תנאי: אם טעמה הנערה דבר מה בשאול, יהיה עליה לשוב לשם. האדס מודה שלא אכלה ולא שתתה, ומוכן לוותר על הנערה. אבל גנן השאול מעיד שאכלה בהיחבא שבעה גרגרי רימון. דמטר הזועמת הופכת אותו לינשוף. הבצורת נמשכת עד שמושגת פשרה המביאה לעולם את עונות השנה: שלושה חודשים בשנה שוהה הנערה בשאול, ואז פוסקת כל צמיחה (וזו כנראה גם כוונת שמה החדש כמלכת השאול – פרספונה, שפירושו "זורעת הרס"), אך עם שובה אל האדמה חוזר גם האביב.

עד כאן המיתוס המסביר למעשה את חילופי העונות. אם בוחנים את העלילה מקרוב, נדמה שתפריה קצת גסים. למה צריכה משפחת קלאוס לאבד שני בנים, מה פשר התנאי השרירותי שזיאוס שולף ברגע האחרון ולמה דמטר מסכימה לו?
כדי להשיב על כך, כדאי לחזור להתחלה. דמטר נשכרת לשמש מינקת במשפחה הגרה ליד המקום בו נעלמה בתה. המניע בלשי, לכאורה: כך תוכל לחקור את נסיבות ההעלמות. אלא שהמשמעות המאגית-מטאפורית מבצבצבת מסיפור הכיסוי; בלי משים מנסה דמטר לכשף את המציאות: היא מחליפה את תמונה האם השכולה בתמונה מדומה של אמהות מבורכת (אישה מניקה תינוק פורח), וחיקוי של פעולה כדי להביא להתרחשותה המוצלחת בעתיד הוא פרקטיקה מאגית בסיסית.
(אני חושבת למשל על רחל העקרה הנותנת ליעקוב את שפחתה כדי שתתעבר ותלד על ברכיה: תמונת הלידה במקרה זה היא סימולציה מרחיקת לכת ככל האפשר של המצב המבוקש: התינוק הוא בנו של יעקוב, הוא נולד משיפחת רחל, ה"הד" שלה מבחינה חברתית, וכמעט מתוך רחל עצמה היות והלידה מתרחשת על ברכיה. אמנם בסיפור התנ"כי הכוונה המאגית מפורשת.)
מאוחר יותר תנסה דמטר להפוך את הילד לבן אלמוות. לכאורה כדי לגמול למשפחתו, אבל בעצם כדי לקרב את התמונה עוד יותר לתמונה המבוקשת: אם אלוהית ובן אלוהי שהמוות לא יכול להשיגו. היא נכשלת משום שלא תוכל להשיג גם לבתה את האלמוות המיוחל. המאגיה בסיפור פועלת בכיוון ההפוך; זעקתה של קורה מהדהדת בבית המארח את אמה. במקום שהסימולציה תשפיע על הפעולה האמיתית, היא מתפקדת כמו ראי של העתיד. גם הנצחתו של התינוק במשחקים השנתיים, היא בבואה של שובה המחזורי של פרספונה אל האדמה.

כל משחקי המראות הלו מתרחשים בתת-מודע של הסיפור, בלי לשתף את הדמויות או את הקוראים. נוצר אפקט מוזר ובעל כוח: סיום הסיפור הוא בלתי צפוי ובלתי נמנע כאחד. כביכול – רק הלשנת הגנן מקלקלת את השורה ברגע האחרון, אבל ברובד החלומי של הסיפור נקבעו כבר העובדות. וכשהסוף אכן מגיע הוא חוסר מזל מקרי והתגשמות של נבואת הלב גם יחד.

אבל לא רק במקרה זה משקף ומבשר המתרחש בבית קלאוס את המערכה הבאה בשאול: דמטר, שדבר לא בא אל פיה בצערה על אבדתה, מתחייכת, מתרצה למי השעורים המוגשים לה ולוגמת אותם בשקיקה. ויעיד על כך הנער שדמטר בכעסה הפכתהו ללטאה. קורה, שלא חדלה מבכי מאז נחטפה וסירבה לאכול ולשתות, טעמה בכל זאת בסתר שבעה גרגרי רימון. ויעיד על כך הגנן שדמטר בכעסה הפכתהו לינשוף.
הדמיון אינו צורני בלבד. כאן נמצא המפתח להבנת הסיפור. שהרי מהי משמעות האכילה כאן – כל אחת מהן קטעה את הצום המוחלט של הצער, צום שפירושו "לא אחיה בלעדֵי אמי/בתי" ונתנה אות של השלמה וחיים למרות הכל. זוהי סעודת הבראה במובן הראשוני שלה. חזרה לחיים למרות האבל. המשמעות הזאת בולטת במיוחד בסצנה שעל פני האדמה, שבה מתקשרת ההנאה מן המשקה באופן מפורש לצחוק הראשון, ועוד בעקבות מופע ההופך את הטרגדיה כולה לקומדיה: במקום ילדה שנחטפה וחוללה, תינוקת שקופצת ומזמרת שירי זימה. אבל אין טעם לחשוב שהמתים שנלקחו מאהוביהם זקוקים פחות לסעודת הבראה כדי להשלים עם מצבם ולהמשיך ולהתקיים ולו קיום של מוות.
"יש לדרוש מכל אדם רק מה שידו מגעת לעשות. רק על יסודות התבונה יכון השלטון. אם תצווה על בני עמך להטיל עצמם הימה – יקומו ויתמרדו. רשאי אנוכי לדרוש משמעת משום שפקודותי מתקבלות על הדעת." כך מסביר המלך ההגיוני לנסיך הקטן. כשמבינים את הסיפור כך, הופך התנאי השרירותי של זיאוס ל"פקודה מתקבלת על הדעת" הנובעת מתוך הבנה שהבצורת לא תמשך, כי שתיהן כבר נתנו סימן של קבלת הדין והמשכיות.

כשמתרחקים מעט רואים איך התמונה הפשוטה של נערה קוטפת פרח, שבה נפתח המיתוס, פושטת ולובשת צורה לכל אורכו במין טלפון שבור, עד שהיא מתגלגלת בתמונה קוסמית של צמיחה וכיליון: נערה קוטפת פרח > הנערה-הפרח נקטפת > צערה של האם על הבת קוטף את כל הפרחים > וכל זה מתנקז אל תמונה ענקית נעה של התחדשות וכיליון. וההשפעה היא דו כיוונית: מצד אחד מטעינות התמונות הפשוטות את התמונות העולמיות בתוכן ריגשי ואנושי. ומצד שני הופכות התמונות הקוסמיות לתיבות תהודה שמעצימות את בבואותיהן הפשוטות, ומספרות את האמת, שמי שאיבד ילד חרב עולמו.

Read Full Post »