Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרה אנג'ליקו’

פרחקיר הוא מחול שיצרו ענבל פינטו אבשלום פולק במיוחד לחלל הגלריה לפיסול במוזיאון תל אביב.

הוא מלווה במוזיקה חיה ומקורית של אומיטרו אבה, הירופומי נקמורה ומאיו גנטו.

היצירה זכתה בפרס "מעגל המבקרים" על יצירת המחול הטובה ביותר לשנת 2014

רשומה עתירת ספוילרים מכל הסוגים. מומלץ לקרוא אחרי הצפייה.

*

שני קירות לבנים ורצפה לבנה; במת גלריה, דף לבן. תשעה רקדנים לבושים בבגדי גוף פיסוליים, בשלל צבעים עדינים ועזים, דומים אבל נבדלים. פה ושם נסרג סרח עודף שמדגיש חלק גוף – בטן, שדיים, אחוריים, שכמות שנראות כמו גדמי כנפיים. לפעמים יש תוספת קטנה; טבור בולט, פטמה. אבל הרושם הכללי מופשט וקצת טופוגרפי.

מימין צביקה פישזון, מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, משמאל, אלת פריון ניאוליטית.

מימין צביקה פישזון, מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, רותם מזרחי. משמאל, אלת פריון ניאוליטית.

.

ויש גם דמות עשירית (צביקה פישזון) מפלצת נדחקת ומדשדשת, עתיקת יומין, קצוצת זרועות-ענפים כמו גדם עץ, עוטה בגד רחב עתיר סרחים ריקים. לפעמים היא בולעת מישהו ופולטת אותו בשלמותו.

תשעת הרקדנים נצמדים לקירות, מצטופפים לגוש, נקלעים לשרשרת, נפרמים לזוגות, לשלישיות, נכרכים זה על זה, נצמדים לקירות, מטפסים ומחליקים, מדלגים, כל הזמן על סף האנושי, קורסים וקמים (בני הקטן אמר לי פעם: אם את תמותי את תצמחי מחדש) כמו צמחי מים, יצורים, צורות, תצורות.

תצורה היא המונח הגאולוגי ליחידות סלעים שנוצרו והשתנו בזיקה זה לזה. יש משהו גיאולוגי בפרחקיר, בצבעוניות של התלבושות, בקומפוזיציות המאופקות והצלולות. גם לקטעים המהירים יש איכות פלאית של תנועה אטית מאד המבוצעת בהילוך מהיר.

.

מפה מתוך סדרה המתארת את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי (1944) הסדרה מכאן mahberet.net/2012/08/15/mississippi-river/

מפה מתוך סדרה המתארת את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי (1944) הסדרה מכאן

גרנד קניון

גרנד קניון

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, רותם מזרחי

.

אמרתי גאולוגיה, טופוגרפיה; הגיאולוגיה היא תורת הקרקע, היא חוקרת את החלק המוצק של כדור הארץ, את היווצרות והשתנות הנוף. הטופוגרפיה מתארת וממפה את צורות פני השטח. אבל המופע נקרא דווקא פרחקיר כשה"פרח" מוצמד ל"קיר" בלי רווח או מקף. וגם הרקדנים חוזרים ונצמדים לקירות או נדחקים לפינה שביניהם כאילו היה שם פעם מעבר ואולי עוד ישוב וייפתח.

זה מאד אופייני לפינטו-פולק, להתנער מן הקרקע לטובת הקיר ולהפך, למלכד בעדינות כל דחף אלגורי. כמו לקרוא למחול פרחקיר על שם מי שלא זוכה לרקוד, רק להישען אל הקיר כמו קישוט.

ובאמת יש משהו קישוטי ברקדנים, הצורות הצבעוניות והעדינות שהם יוצרים מזכירות מגזרות נייר, הם מתקפלים זה על זה כמו שרשרות של סוכה, והם כל כך חשופים על רקע הקיר הלבן. וגם זה מתעתע, כי בתלבושות יש גם משהו מבדי הסוואה. אולי בגלל זה הם מצטופפים כל הזמן בשורות או בגושים, כדי לא להיות חשופים כל כך.

.

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, רותם מזרחי

גל וינשטיין, עמק יזרעאל, 2002

גל וינשטיין, עמק יזרעאל, 2002

*

ארבעים וחמש הדקות הראשונות של המופע הן מחול נטו. הבהייה ברקדנים, בצבעים המרצדים, היא גם סוג של טראנס וזמן מדיטטיבי שבו העבודה נהיית שקופה ואפשר לראות את העושר שהוטמע בה, במודע וגם לא במודע, וגם את כפילו הלא זהה – העושר שהיא מעוררת.

.

פרסקו מינואי

פרסקו מינואי

המתאגרפים האלה מן הפרסקו המינואי, צצו שוב ושוב מתוך הדואטים של פרחקיר.

המתאגרפים האלה מן הפרסקו המינואי, צצו שוב ושוב מתוך הדואטים של פרחקיר.

.

הצבעוניות כמו גם הזרימה של התנועה על מרחב הקיר החזירו אותי לארמונות מתקופת הברונזה, לתרבות המינואית ששגשגה באי כרתים ונחרבה בבת אחת בשנת 1450 לפני הספירה. זו היתה תרבות חצרונית ושמחה, ללא חומות וכלי מלחמה. יש המזהים אותה עם היבשת האגדית אטלנטיס (הנזכרת עוד בכתבי אפלטון), ששקעה במצולות בבת אחת. שמחת החיים השתמרה בגלים ובספירלות של ציורי הקיר הנפלאים.

למטה, פרט מתוך BOOK II של שירי לנטון, מיצג שבו היא שוכבת על שולחן עבודה, ראשה ממוסגר בקופסת עץ מחולקת לשניים. במדור אחד נמצאים פניה הקבורים בתוך ערימת דפים לבנים. המדור השני ריק. אישה נוספת, הניצבת למראשותיה, מעבירה את הדפים במהירות בזה אחר זה, ממדור הפנים אל המדור הריק. מתוך הדפים המתמעטים מגיחים בהדרגה פניה של האישה, כמו יבשת חדשה, אטלנטיס ברוורס. לשקע המצטבר בערימת הדפים ההפוכים יש איכות טופוגרפית. יש משהו מן האנימציה ב-.BOOK II גם בפרחקיר יש, באופן שבו הצורות מגיחות ונטמעות זו בזו. (עוד על BOOK II כאן)

מתוך BOOK II של שירי לנטון (פרט)

מתוך BOOK II של שירי לנטון (פרט)

.

"פרח קיר" זה מטבע לשון שממיר כאב בדקורטיביות. גם העצב של פרחקיר מרומז; הרקדנים נצמדים לקירות ורוקדים דואטים עם צלליהם. יש משהו משחקי וכמעט ליצני בדואטים הללו בצד העצב של ריקוד עם חבר דמיוני ואפילו נגיעה של מוות. אולי בגלל שהצללים התקצרו וכמו שקעו מעט ברצפה.

לא פעם במהלך המופע חשבתי על פינה באוש. ואני לא מדברת רק על הרקדניות הנחבטות בקירות של קפה מילר או המטפסות על הקירות של כחול הזקן, אלא גם על פולחן האביב, בייחוד על פולחן האביב עם היחיד לעומת השבט, הקבוצה. אלא שהכאב המייסר של הקורבן כמו דולל שוב ושוב בפרחקיר במין היגיון הומאופתי (על פי הרפואה ההומאופתית, דילול סדרתי במים, סוכר או אלכוהול, מסלק את האפקט הרעיל של החומר, בעוד שתכונותיו המרפאות כביכול נשמרות בחומר המדלל). וזו הסיבה שקשה כל כך לדבר על משמעות בפרחקיר. מילים מפורשות הן גסות מדי למרקם החמקמק של היצירה. אבל בתוך הקרקס הגאולוגי של פרחקיר כמוס גם צל-צלו של מעפר-באת-ואל-עפר-תשוב.

.

פרחקיר, גרסת פינה באוש, מתוך WALZER (על הדימוי הזה כתבתי פה==)

פרחקיר, גרסת פינה באוש, מתוך WALZER (על הדימוי הזה כתבתי פה)

.

הרבה חשבתי על היופי והקסם בעבודות של פינטו-פולק, לא רק בפרחקיר, בכלל. נזכרתי באמנים הפלסטיים של יוון העתיקה שנמנעו מלהציג סבל; עווית של בכי הוחלפה בעצב וזעם בחומרה. גוטהולד אפרים לסינג כותב על זה ב"לאוקון" (1766), על כל הזעקות שמותנו לאנחות, לא משום שהן מעידות על חולשת אופי, אלא משום שהן מעוותות את הפנים בצורה דוחה. גם הפחותים שבאמנים, על פי לסינג, לא היו מעלים בדעתם לתאר "אפילו פרא ברברי כשפיו פעור בזעקה…"

חמש צעקות מכוננות, משמאל לימין: פרנסיס בייקון "Head VI" 1949, סרגיי אייזנשטיין, פרט מתוך "אוניית הקרב פוטיומקין" 1925, ביל ויולה, פרט מתוך "כניעה" מיצב וידאו 2001, מתיאס גרינוולד, פרט מתוך צליבה, המאה ה-16, אדוורד מונק, "הצעקה", 1893. ליקטתי אותן כשכתבתי על "שעה עם אוכלי כל", מופע המחול שבו (בין השאר) מקפיאים שני גרנות ונבו רומנו את פניהם ל"מסכת צעקה" כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול. (לחצו להגדלה)

חמש צעקות מכוננות, משמאל לימין: פרנסיס בייקון "Head VI" 1949, סרגיי אייזנשטיין, פרט מתוך "אוניית הקרב פוטיומקין" 1925, ביל ויולה, פרט מתוך "כניעה" מיצב וידאו 2001, מתיאס גרינוולד, פרט מתוך צליבה, המאה ה-16, אדוורד מונק, "הצעקה", 1893. ליקטתי אותן כשכתבתי על "שעה עם אוכלי כל", מופע המחול שבו (בין השאר) מקפיאים שני גרנות ונבו רומנו את פניהם ל"מסכת צעקה" כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול. (לחצו להגדלה)

.

הווטו על העוויות הוסר מזמן. כיעור וזעקה מזוהים עם אותנטיות ואפילו עם דוּאֶנְדֶה, ולא בכדי. ובהמשך לכך – יש משהו נועז באסתטיציזם של פינטו-פולק שכל כך חורג מרוח הזמן והמקום. בבחירה בעידון ובליטוש על פני הסער והפרץ והחישׂוּף, בדמיון הפיוטי על פני האיבחה המושגית, בכאב החנוט הצעצועי של זבוב בטיפת ענבר.

.

סימונה מרטיני (פרט) המאה ה-14

סימונה מרטיני (פרט) המאה ה-14

.

עיקר הרגש של פרחקיר אצור במוזיקה. ולא רק הרגש; המוזיקה אחראית למעשה על המטען האנושי והאורבני של המופע. עם כל הכבוד לגיאולוגיה פינטו-פולק הם יוצרים עירוניים ו"המפה יותר מעניינת [אותם] מהטריטוריה", בניסוחו היפה של מישל וולבק.

בפרולוג שמתרחש בזמן שהקהל תופס את מקומו יושבים שלושת המוזיקאים על הבמה, שקועים בנגינה. ואז, רגע לפני תחילת ההצגה הם מסולקים ממנה. כך נפתח פרחקיר, בגירוש המוזיקאים לפינה בין גושי הקהל שבה ממוקמת מין במה שחורה, בסימטריה אלכסונית לבמה הלבנה של הרקדנים.

על במת הרקדנים תמיד יום (צבע האור אמנם משתנה עד כדי דמדומים אבל השמש לא שוקעת לעולם), במת המוזיקה שרויה בלילה. המוזיקה נוצרת לאורם של פנסי רחוב צעצועיים (נורות חשופות על עמודים) וגם בה עצמה יש משהו לילי. היא מורכבת מצלילים מתמשכים, משפטים מוזיקליים קטועים, חוזרים על עצמם, כאלה שבוקעים לפעמים מדירת השכנים כשמישהו מתאמן בנגינה או סובל מנדודי שינה וקם להכין לעצמו כוס תה, מחפש תחנה ברדיו. לפעמים מתפתחת נעימה מלאה קסם וגעגועים, קטע דועך ונקטע, או נמתח, כאילו הנגנים נרדמו.

במה מנגנים? באקורדיונים, צ'לו, כינור, מנדולינה, מפוחית, קלימבה, פסנתר צעצוע, רעשן, תיבות נגינה, פעמונים, וגם בבקבוק, כוסות מים, צינור פלסטיק, שקית ניילון וקול נשי בלי מילים. המוזיקה נוצרה במקביל למחול. פינטו-פולק שלחו לאומיטרו המלחין מילים וביטויים, כמו אבן שואבת, מטוטלת, פיתוי, קנאה, רוח חמה, מתכת של ארנב חלוד, הליום כבד, חלקיקים לא יציבים, תו ארוך, מנדולינה, ריסים, צעצועים, גלוקנשפיל (פעמונים), צליל של גב מתכופף? של שריר שנמתח? מוזיקה לאנשים בלתי נראים.

הכוריאוגרפיה נוצרה במקביל. החזרות התנהלו בשקט שעדיין מורגש על אף ומבעד למוזיקה. שקט מואר לבן וצבעוני כמו בקפלה שעיצב אנרי מאטיס.

.

הקפלה שעיצב מאטיס בוואנס

הקפלה שעיצב מאטיס בוואנס

פרחקיר גרסת אנרי מאטיס (זה שאמר, "תמיד יהיו פרחים למי שרוצה לראותם").

פרחקיר גרסת אנרי מאטיס (השם המקורי הוא התוכי הקטן והסירונית, אבל מאטיס הוא גם זה שאמר  "תמיד יימצאו פרחים למי שרוצה לראותם")

.

בגנאולוגיה הפרטית שלי מאטיס תמיד נמנה על השושלת המינואית. גם בגלל זה חשבתי עליו, ובגלל המגזרות והרקדניות והצירוף של כתמים וקווים.

.

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. צילם דניאל צ'צ'יק

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. צילם דניאל צ'צ'יק

משמאל, איקרוס, אנרי מאטיס, מימין, פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

משמאל, איקרוס, אנרי מאטיס, מימין, פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילום, דניאל צ'צ'יק

.

בחלק האחרון של פרחקיר יורדים משמי הבמה קווים דקים, כלומר חוטים שעליהם תלויים קווים עבים יותר ושבורים, כלומר קולבים חסרי תחתית (כמו ציפורים רחוקות הפוכות). הרקדנים מתפשטים ונותרים בגופיות ובתחתונים לבנים. הבגדים הצבעוניים הריקים שומרים על צורת גופם כמו סוג של נשל. הרקדנים תולים אותם על הקולבים ונשכבים על הבמה כמו בני אדם שזה עתה בקעו מקליפתם. הבגדים מתרוממים אל האור כמו נשמות צבעוניות, כמו פרפרים שהולידו גולם, בתמונה שיש בה מנות שוות של לידה ומוות. צביקה פישזון מסובב את הגלגלת ומעלה את הבגדים. גם הוא כבר פשט את בגד הסרחים ונותר בתלבושת השחורה שבה סילק את המוזיקאים מן הבמה, וזה כמעט הסוף.

קבר מהו? חדר הלבשה
בו הנפש, בתום תפקידה
מניחה לבוש ילד, איש, או אישה,
כשחקן המחזיר תחפושת שאולה.

תיאופיל גוטייה (תרגמה ליאורה בינג-היידקר, מתוך "על מחול, תשוקה ומוות", נהר ספרים 2012).

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. שכמות בולטות, אולי גדמים של כנפיים.

מתוך פרחקיר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. שכמות בולטות, אולי גדמים של כנפיים. צילום, דניאל צ'צ'יק

בקבוק חול אילת, מאתר נוסטלגיה

בקבוק חול אילת, מאתר נוסטלגיה

מלאך הבשורה, פרה אנג'ליקו (פרט). עוד על הציור המופלא הזה כאן==.

מלאך הבשורה, פרה אנג'ליקו (פרט). עוד על הציור המופלא הזה כאן.

*

כוריאוגרפיה, עיצוב תלבושות וחלל: ענבל פינטו, אבשלום פולק עיצוב תאורה: יואן טיבולי, הלחנה וביצוע מוזיקלי: אומיטרו אבה, מאיו גנטו, הירופומי נקמורה, עיצוב טקסטיל, מעצבת תלבושות שותפה: מוריאל דז'לדטי, מעצבת תלבושות שותפה: רינת אהרונסון, משתתפים: אבידן בן גיאת, נגה הרמלין, תום וקסלר, קורדליה לנגה, מיומו מינקווה, מיראי מוריאמה, אנדראה מרטיני, סתיו סטרוז, צבי פישזון, גיל שחר.

הרשימה נכתבה בהזמנת הלהקה

*

להצגות הקרובות של פרחקיר במוזיאון תל אביב

*

עוד באותם עניינים

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על אויסטר, הוותיקה מכולן.

על אבק, הלפני אחרונה. ועוד.

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה (דואנדה, מחול ואמנות)

עוד מפגשים בין מחול לאמנות

על שעה עם אוכלי כל

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על אוהבים אש של יסמין גודר

*

ומי שמתעניין בטלפון השבור של האמנות

ורוצה לראות אותו קורה בהילוך מהיר

מוזמן לתמוך בהדסטארט המסקרן הזה.

*

Read Full Post »

פרה אנג'ליקו פירושו האח המלאכי. זה היה כינויו של הנזיר הדומיניקני ג'ובאני דה פיאסולה, צייר מתחילת הרנסאנס (1395-1455).

לפחות שש שבע פעמים הוא צייר את הרגע שבו מבשר המלאך גבריאל לבתולה מרים שהיא הרה לרוח הקודש. הגרסה הראשונה צויירה ב-1432 והאחרונה כעבור עשרים שנה, שלוש שנים לפני מותו. כאילו ניסה כל חייו להבין ולבטא את הבשורה ורק בפעם האחרונה זה סוף סוף עלה בידו.

חמש שש הבשורות הראשונות מצורפות כמין נספח בקצה הפוסט: אחת, שתיים וארבע קצת עמוסות ומצועצעות ומלאות הדר סימלי, כולל קרן האור הזהובה שממחישה את רוח הקודש, או הטקסט שבוקע כמו בקומיקס מפיו של המלאך גבריאל. ברקע מצוייר הגירוש מגן עדן (עונש על החטא הקדמון, שעליו עתיד הרך הנולד לכַפֵּר ביסורי הצליבה). שלוש היא בעיקרה שיבוט של שתיים, הגירסה החמישית היא ניסיון נועז שעוד לא הבשיל והשישית – גירסה צלולה ובוגרת של ארבע הראשונות.

והשביעית, הו השביעית. היא ריגשה אותי מיד בפשטותה המסתורית. והיא עדיין מרגשת גם עכשיו, כשאני מבינה איך ולמה.

על הקושי המובלע בציורי הבשורה בכלל כבר כתבתי בפוסט הקודם: הנושא המוצהר והעמוק של הסצנה הוא הטוהר – של המלאך ושל הבתולה ושל ה- immaculate conception ההריון שאין בו רבב של בשר ודם וחטא. ועם זאת, הניסיון להמחיש ולדמיין את הפרטים גובל בעל כורחו בפורנוגרפי. גם פרה אנג'ליקו עצמו נדרש בהתחלה לנוסחה הסמלית המקובלת: בארבע מתוך שש הבשורות הראשונות מופיע מעין חדר צנוע בירכתי התמונה עם חלון קטן ובתולי, כלומר מסורג מפני חדירה, או שהחדר כולו אפלולי ומוגף למחצה במסך אדום כשמלת הבתולה.

והנה השישית השביעית, לחצו להגדלה:

הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו, 1452

הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו, 1452

.

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה כנפי המלאך. לא רק בגלל יופיין, אלא בגלל חריגותן בתמונה ובתקופה. השטיחות הגרפית שלהן קרובה יותר למאה העשרים מאשר לרנסנס של האח המלאכי.

סוניה דלוני, פרט

סוניה דלוניי, 1885-1979, פרט

פרט מתוך הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו

פרט מתוך הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו

או לחילופין לשטיח אינדיאני (כפי שהציעה איריסיה בתגובות):

indian

.

במבט שני ושלישי הבנתי שהארכיטקטורה, כלומר המרחב שבו מתרחשת התמונה הוא שיכפול של דמות המלאך. הפתח המוארך במרכז התמונה הוא הד של הסינר המלבני שהוא לובש על שלמתו. שלושת חלקי הסבכה הזהובה-עמומה בעומק הפתח (הצהבתי אותם לשם הדגשה) הם שיכפול של שלושת שטחי רקמת הזהב על בגדו של המלאך. ושתי האכסדרות הקצרות והסימטריות משכפלות את כנפיו; העמודים מייצגים את הפסים, קווי המתאר של העצים הצומחים מעבר לחומה מעגלים את הארכיטקטורה הזוויתית והקשתות בשני הקצוות מספקות את הסיומת הקעורה.

פרה אנג'ליקו 1452 (הסימון הצהוב שלי)

פרה אנג'ליקו 1452 (הסימון בצהוב ובאדום שלי)

.

הארכיטקטורה כהד לגוף אינה זרה, בלשון המעטה, לעיצוב כנסיות. כבר הזכרתי בפעם אחרת שחלונות הוויטראז' מסמלים את ההריון הטהור, כי כמו שהאור חודר דרך הזכוכית מבלי לנפץ אותה, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של הבתולה מבלי לפגוע בבתוליה.
והנה שתי דוגמאות נוספות ששבו את לבי (המרותק לכל מה שקשור לגוף):
בברית החדשה כתוב:  "אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַחֹמֶץ אָמַר יֵשׁוּעַ: 'נִשְׁלַם', וּבְהַרְכִּינוֹ רֹאשׁוֹ מָסַר אֶת רוּחוֹ: (יוחנן יט 30). בכנסיית סנט אנה בירושלים יש חלון קישוטי גבוה הסוטה מעט ימינה מקו הסימטריה של החזית כדי לסמל את נטיית ראשו ברגע מותו.
או כנסיית האדון בכה בהר הזיתים שמעוצבת כולה בצורת דמעה.

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו, 1452, פרספקטיבה

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו, 1452, פרספקטיבה

אבל מה שנפלא בבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו, הוא שמרכזה הוא בו בזמן לבו של המלאך ורחמה הסגור-פתוח של הבתולה. החדר האפלולי המכוסה בווילון מוסט למחצה המופיע בירכתי תמונות רבות של הבשורה, מומר במעין מסדרון מסתורי אפל וחסום (או אולי זה שביל חסום ומגודר משני צדדיו). ובכל מקרה זה לא חדר רגיל שנקלע ל"פריים" באקראי. זה אלמנט חלומי הממוקם במרכז התמונה בלי שום "אליבי" ריאליסטי. בעומקו נמצאת נקודת המגוז שלתוכה מתכנסים כל קווי הפרספקטיבה של התמונה. המלאך מצביע לשם בזמן שידו השנייה וקצה כנפו (כמו חץ אדום) מצביעים על מרים.

3

.

בחזית התמונה יש מבנה חשוף נקי מקישוטים ובירכתיה מעבר לחומה, צומח גן. זה לא גן העדן של הגירוש המופיע לשמאלן של כל הבשורות האחרות של פרה אנג'ליקו (חוץ מהרביעית החריגה, ראו למטה), אבל זה בהחלט גן אירוטי כמו בשיר השירים: גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. כפי שניכר גם ממשולש הערווה הנוצר בין הברושים שקודקודו מתלכד עם נקודת המגוז, ושלתוכו מעופפת היונה, הלא היא רוח הקודש.

(זו בין השאר תמונה של סקס אחר, אירוטיקה אלטרנטיבית ללא חדירה, הסדין האדום של הפמיניזם האנטי פורנוגרפי. שני קרעים צצים בזכרוני מספרה של אנדריאה דבורקין משגל, משלימים זה את זה ורלוונטיים כל אחד בדרכו: מצד אחד תפיסת החדירה באשר היא כאקט אלים הררכי ומשפיל, ומצד שני ההזדהות המשונה המלאה להט והנוגעת ללב של דבורקין עם ז'אן ד'ארק. ונזכרתי גם בלֶדָה מן המיתולוגיה היוונית, שזאוס בא אליה ביום כלולותיה בתור ברבור. כך היא מתארת את החוויה במחזהו של ז'אן ז'ירודו "אמפיטריון 38": "נאנסת, נאנסת בעדינות! מלוטפת פתאום על ידי משהו אחר מהנחשים הלכודים שיש לנו בתור אצבעות, הגדמים האלה של כנפיים שיש לנו במקום זרועות, נגרפת על ידי תנועה שאינה ארצית אלא שמיימית…" ואם מישהו דאג – אז לא, זה ממש לא מחזאי שוביניסטי אלא הומניסט נלבב. על המחזה הקומי שנון מלנכולי הזה כתבתי קצת  פה בסעיף 4 הגיע הזמן שמישהו יתרגם אותו לעברית).

ויש עוד משהו נפלא בציור של פרה אנג'ליקו; הסימטריה המלאכית שאופפת את סודו של הפתח. זו לא רק הסימטריה של הגן והמבנה. גם מרים והמלאך דומים זה לזה, מאזנים זה את זה. למרים אין חזה כמעט, לשניהם תלתלים זהובים. המלאך רחב יותר בגלל הכנפיים אבל מרים יותר גבוהה, ועוד דבר שתורם לאיזון (כלומר מחזק את הצד שלה) המרחב שמאחוריה מואר וזה שמאחורי המלאך אפלולי. אפילו לעיגול הכחול המוזר על כנף המלאך יש מקבילה אצל מרים, ב"טיפה" הכחולה המודגשת בין זרועה לחיקה.

אין לי שום דרך להוכיח את מה שאני עומדת לומר. קיוויתי להעזר בג'ורג'ו וסארי היסטוריון האמנות הרנסנסי, אבל המידע שלו על פרה אנג'ליקו די כללי ודל; בעיקר שבחים ותיאורי תמונות, שביניהם הוא חוזר מדי פעם ומדגיש את אדיקותו של הצייר ואת המתיקות המיוחדת של מזגו, שזיכו אותו בכינוי האח המלאכי.

אז אני אכתוב בלי אחריות מה אני חושבת שקרה. אני חושבת שהאח המלאכי הרבה לחשוב על הבשורה. הוא צייר אותה כמה פעמים בדרך מקובלת, עשה נסיון אחד לחרוג ממנה ולא היה מרוצה, ולכן חזר וזיקק את ציוריו הראשונים לגרסה יותר צלולה וצנועה. אולי הוא התפלל להבנה אמיתית עמוקה, ובכל אופן נעשה לו נס קטן. הוא חלם את הבשורה. הוא חווה את ההתגלות, את הרגע הפלאי שבו הגוף והרוח, הפנים והחוץ, העתיד וההווה מתלכדים, בהריון המבורך נרמז כבר העצב של המוות והצליבה, והלב של המלאך הוא אחד עם הרחם של הבתולה. והכל גלוי מאד וגם מלא סוד.

ואז הוא קם וצייר את חלומו. אני חושדת שלמרים ולמלאך לא היו שום הילות בחלום, אבל הרי לא ייתכן לצייר אותם בלי הילות, אז הוא בחר בזווית שמצמצמת אותן למין קו. וחוץ מזה הכל בדיוק כמו בחלום, כולל הכנפיים המשונות של המלאך, כולל הנקודה הכחולה שכמותה לא ראיתי במקום אחר, וכמה חבל שכבר אי אפשר לשאול את פרה אנג'ליקו לפירושה.

הציור לא מתאר את ההתגלות, הוא מראה אותה. וגם אני, האבודה מבחינה רליגיוזית, שכל מה שקשור לדת כלשהי תמיד זר לי – גם אני הרגשתי פתאום מה זה ואיך זה התגלות. (מופלא מאד. אבל לא כמו אמנות. באמת שאין בלתה).

*

נספח – שש  שבע הבשורות של פרה אנג'ליקו (אולי בטוח יש עוד) לפי הסדר. ותודה לאנונימי על התוספת:

הבשורה, פרה אנג'ליקו 1432

הבשורה, פרה אנג'ליקו 1432

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1434

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1434

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו 1434

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו 1434 היא כמעט שיבוט של זאת שקדמה לה, כולל גזרות וצבעי הלבוש ודוגמת הכנפיים והטאפט…

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1435

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1435

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1442

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1442

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1443

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1443

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1452

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1452

*

עוד באותו עניין

האיש שלימד אותי להסתכל

הנאהבים חסרי המזל, על ציור של ניקולא פוסן

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בקומה העליונה גרה התמימות על ציור של פרנסיסקו דה גויה

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

גינה לאורפאוס (על פול קליי)

ועוד

*

על ארכיטקטורה ונפש:

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

*

Read Full Post »

תקציר הפרקים הקודמים:

שועי רז ערך מוסף של כתב העת מקף (כתב עת אמיתי, מנייר) בנושא "אלוהים" והזמין אותי להשתתף.

לא הצלחתי לחשוב על כלום עד שרוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים.

כתבתי הערות בשוליו ורוני הִגלתה אותן לעיר האושר.

חזרתי לנקודת ההתחלה אבל התקיעוּת כבר השתחררה.

אלוהים, סטרפטיז. זה מה שיצא.

בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים (או על סטרפטיז) אלא על אמנות.

ובכל זאת: אין בו יראת כבוד. מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג מוטב שיפסח עליו.

תודה לשועי ששלח אותי למסע ולרוני שהתירה אסורים.

ובכן:

*

אלוהים, סטרפטיז

בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. למה להרוג חלק מאלוהים? שאלתי בפליאה. זה חומר טוב לשיקויים, הוא ענה.

הוא קלט באופן אינטואיטיבי את העיקרון המכונן של תורת השיקויים: עוצמת המרכיב נגזרת מעוצמת המקור שממנו נלקח. אלא שאי אפשר להכין שיקוי מאלוהים כי הוא לא עשוי מחומר. זו אחת הבעיות שלי איתו. אני כועסת עליו גם מהסיבות הרגילות, אבל אני היחידה אולי, שמסתייגת מן ההפשטה. זו תלונה מצחיקה, אני יודעת. זה נחשב למעלהּ, לדרגה הגבוהה מכל. אבל אני, מה לעשות, מאמינה בצבעים ובחומרים ובצורות. האמנות הצילה את חיי. ואלוהים? מפוזר מדי ואמורפי, אין במה להאחז.

בני היה אז בן ארבע בערך, בשיא תקופת השיקויים. בערבים היינו קוראים הארי פוטר ומתענגים על החוש של רולינג לפרטים: למשל, טיפוס גנדרן ויהיר בשם גילדרוי לוקהרט שחותם בקולמוס מנוצת טווס (נזכרנו בטווס של עודד בורלא שֶׁנאם: מי אני? אני. מה אני? אני – התגלגלנו מצחוק). אחרי שנרדם פתחתי את כל כתבי פדריקו גרסיה לורקה ומצאתי רישום יפהפה של מלאך פתייני עם עיניים משוקרות וכנפיים מנוצות טווס. בקצה כל נוצה נפקחה לה מין עַיִן עטורה בריסים מתפנקים. זה מצא חן בעיני, הסגנוּן האלגנטי של המוות, עד שהבחנתי בקרניים המפלחות את הילתו; אופס, זה בטח השטן שנקרא גם לוציפר ופירושו "נושא האור", הילל בן-שחר היפה שהושלך לאדמה.

.

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך (בתלמוד אגב, מתואר מלאך המוות כמלאך שכולו עיניים בצבע "זרקא" גוון שבין כחול לתכול לסגול, "כעין החשמל" והכי טווסי שאפשר)

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן.

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן. לחצו להגדלה

.

אני לא יכולה לכתוב על אלוהים כי אין לו צורה. אז אני כותבת על מלאכים במקום. פעם עשיתי מחקר קטן על כנפיהם. בדקתי איך ציירו אותן במשך השנים: מכנפיים קטנטנות דמויות זימים של מלאכי "פְּרָסים" ועד כנפיים אלגנטיות ארוכות כשמלות ערב ששוליהן מטאטאים את הרצפה. רוב המלאכים הסתפקו בזוג כנפיים אבל כמה מהם הצמיחו ארבע ואפילו שש: שתיים מצולבות מעל לראש, שתיים מצולבות מעל הגוף ויוצרות מעין שלמה דמויית לב ושתיים פרושות לצדדים; זה הזכיר לי את הסוודרים העתידניים שראיתי פעם בחנות המותג "קום דה גרסון". היו להם ארבעה ואפילו ששה שרוולים, והמוכר הראה לי איך לקשור את הזוג העליון על הצוואר ואת התחתון על הירכיים, או בשילובים אחרים.

.

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

.

ידידי היקרים הדס ועמליה עפרת עשו פעם הצגה על מלאך שנפל. כנפיה של בובת המלאך עוצבו מענפים. כל כנף היתה ענף חשוף ומעט מקומר, וביחד עם הזמורות הדקות שצמחו ממנו נוצר מעין שלד של כנף: ענף-כנף. זה מצא חן בעיני; מלאך שנפל דומה לעץ, שניהם מרותקים לאדמה. המלאך המסכן שפך דמעות ממלח גס. זה הזכיר לי את הנסיך המשותק מאלף לילה ולילה, שאמר "איך לא אבכה כשזה מצבי", ואז "שלח ידו אל שוליו (כלומר אל שולי בגדו) והרים אותם, ונגלה מחציו ולמטה עד כפות רגליו – אבן, ומה שלמעלה מזה עד שערות ראשו, בשר." סוג של סירוס מכושף. אישתו כישפה אותו, אחרי שהרג את מאהבהּ.

זה היה הפחד הגדול שלי כשהייתי נערה: להיות "תקועה", לא מתה ולא חיה כמו הנסיך המשותק. כל כך הזדהיתי עם זה שהפכתי את הסיפור למופע. "פסל תיאטרלי" קראתי לו: ירכי האבן של הגיבור הפכו למין מבנה מפיבגלס עם ברק עמום של שיש (מה יותר "אבן" ממבנה?), שעליו שרטטתי את גופו העירום (הנה התמונה). הוא כושף בתוך פאטיו מלא ציפורים יפהפיות שרק רשת דקה מנעה מהן לפרוח. גם הנסיך היה מין מלאך שנפל. הציפורים פרפרו כמו כנפיים והרגליים כבדו כמשקולות. לא רציתי שהקהל יראה הכל מהתחלה. חיפשתי דרך להסתיר את הפסל מבלי להידרדר למסכים ופרגודים. אלאן בצ'ינסקי התאורן פתר את הבעיה: הוא פשוט סינוור את הקהל. הבמה היתה אפופה במין זוהר, מה שמחזיר אותי לאלוהים; לפעמים אני תוהה מה הוא מסתיר שם מתחת לאור.

.

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש, הכנפיים שלו הן יותר נרתיק מאשר שלמה, לחצו להגדלה

.

אלוהים, סטרפטיז, כך כתבתי בכותרת (ולא בגלל הסטרפטיז שבו חשף הנסיך את גופו המכושף). כשרוני מוסנזון נלקן תיארה את קסם תיאטרון הבובות של ארון הקודש בילדותה, תיכף חשבתי על סטרפטיז:

ארון הקודש בבית הכנסת למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים. (מתוך חפץ לב)

פתאום אני קולטת את המשמעויות המצטלבות: בעוד שאמנות ואמונה חולקות אותו שורש, הפשטה זה בעצם סטרפטיז. או במילותיו של תאופיל גוטייה (תרגמה מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר):

קֶבֶר מַהוּ? חֲדַר הַלְבָּשָׁה
בּוֹ הַנֶּפֶשׁ, בְּתֹם תַּפְקִידָהּ
מַנִיחָה לְבוּשׁ יֶלֶד, אִישׁ, אוֹ אִשָׁה,
כְּשַׂחְקָן הַמַּחְזִיר תַּחְפֹּשֶׂת שְׁאוּלָה!

לפסל התיאטרלי שלי הוספתי חלוקי נחל. הנחתי אותם על הרגליים המכושפות. רציתי שיהיה ייצוג לחומריות הזאת של אבן. ומישהו ניגש אלי אחרי ההצגה: זה כמו אבנים שמניחים על קבר, הוא אמר.

.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

.

אבל לא על זה רציתי לדבר. לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה להעביר סדנא לבימוי ולעיצוב תיאטרון. תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים. והם ישר נשאבו למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי מישראל ואמרתי "שלום, תתפשטו". ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגיל אחר. אבל הסטרפטיז כבר היה שם בדי. אן. איי. של הסדנא, הוא צץ שוב ושוב באופן לא צפוי ולא מודע. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

.

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה עכשוויות בגרפיותן) של מלאך הבשורה

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה מודרניסטיות) של מלאך הבשורה, על הציור המופלא הזה כתבתי פה

.

התרגיל החדש היה "לתרגם" חפץ לחומר אחר. אחת הסטודנטיות עיצבה כנפי מלאך מתחבושות היגייניות. זה היה קצת מתריס (וניזון מטקסטים פמיניסטיים) אבל גם הגיוני מבחינה חומרית וצורנית: תחבושות היגייניות הן צחורות ורכות ומיוצרות בשלל אורכים וצורות שמִתרגמים באלגנטיות לנוצות אֶבְרָה וכנף.

בסוף הסדנא נערך ערב עבודות. כדי לחסוך מהקהל פירוקים והקמות החלטנו להציב את כל המבַצעים ביחד, באותו חלל. בזה אחר זה הם "יפשירו" ויציגו את מה שיצרו. כנפי התחבושת הוצמדו לכתפיו של סטודנט ויקינגי עירום (הסטרפטיז כפי שציינתי, חלחל לתוך העבודות). כשניסינו למקם את הויקינג בין המשתתפים התברר שהוא גדול מדי. ביחד עם מוטת הכנפיים האדירה הוא פשוט השתלט על המרחב. העבודות האחרות התגמדו לידו. כדי לפתור את הבעיה השכבנו אותו בפתח החדר כמו מלאך שנפל, רגליו משתרבבות החוצה אל תוך המסדרון. כל מי שהגיע לצפות בעבודות נאלץ לעבור מעל אחוריו החשופים ומעל כנפיו העצומות העשויות תחבושות היגייניות, שמין רעד חלף בהן לפעמים.

.

אין לי תמונה נורמלית של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה.

אין לי תמונה סבירה של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה. לחצו פעמיים להגדלה

.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים אלא על אמנות. וזה הסוד בשבילי, על רגל אחת: הבשר והחומר והצורה. למן ההמרה של נוצות שמיימיות וטהורות במוצרים סופגי דם ו"טומאה" (כשמנסחים את זה כך זה דווקא מתאים, רק תחשבו על זה, תחבושות הגייניות כפרפרזה על נוצות מלאכים!) ועד למלאך הגברי המעורטל שהופל בגלל אילוצים של מרחב. המשמעות משפריצה מזה כמו דם מפצע. או להפך, מרפאת.

.

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מצחיק ומהפנט בקבוצת המלאכים הזאת

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15
הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מסתורי ומצחיק בקבוצת המלאכים הזאת

*

עוד באותו נושא

כל אחד תופס איבר אחר – על המלאכים הבוכים של ג'וטו

סטרפטיזים משונים (עוד על סדנת הסטרפטיז הנורווגית, רשימה ראשונה בסדרת שמלות של כאב)

ואלה הפוסטים על סיפור הנסיך המשותק:

זאת ההקדמה: הדייג והשד ואני

וזה ההמשך: כשחציי התחתון הפך לאבן, או למה עזבתי את התיאטרון 

חמסין באושוויץ (על המסע שלי לפולין עם הנסיך המכושף)

*

עוד על מאגיה (בהמשך לתורת השיקויים)

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים

*

המוסף שערך שועי רז נקרא "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא". לצדו יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, העורכים הקבועים של מקף. ניתן להשיג את הגליונות בכתובת makaf.magazine@gmail.com  במחיר: 60 ש"ח (כולל משלוח) וכן בחנויות תולעת ספרים וסיפור פשוט בת"א

*

Read Full Post »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 796 שכבר עוקבים אחריו