Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פצע’

לאודי רז, ששלח לי את היופי הזה

.
אז ככה: החל מהמאה השש עשרה לפחות, היפנים מתקנים כלים יקרים של טקס תה באופן שלא מסתיר את הסדקים והשברים, אלא להפך, מבליט אותם. לפעמים הם מערבבים אבקת כסף או זהב בדבק המחבר. היפנים כדרכם ליטשו את הצדדים המעשיים, הרגשיים והפילוסופיים של המסורת הזאת וקישרו אותה לשורה שלמה של מושגים. (המוכר ביותר במחוזותינו הוא הוואבי סאבי) אבל אני, מערבית שכמוני, רוצה לכתוב על המפגש הישיר עם הכלים השבורים והמתוקנים. לא משנה סדורה אלא שברי מחשבות שהתפזרו לכל הכיוונים.

*

המתקנים נוהגים להוסיף את חתימתם על אריזת הכלי, בצד היוצרים.

*

חירות
היחס בין תכנון (יצירת הכלי) למקריות (שבירתו), היכולת לשחרר, להכיר בתקלות הוא נושא חם מאד אצלי בחיים ובאמנות. הזיקה בין חירות לוויתור על שליטה.

לסעודת הפיות שנערכה להשקת חפץ לב הוזמנו שתים עשרה פיות, כלומר שנים עשר אמני בובות מהארץ ומחו"ל שהסבו לשולחן ארוך של ליל סדר; כל אחד מהם הציג מופע קצר באזור הצלחת שלו. הפיה האחרונה היה הדס עפרת. נער שליח הביא לו צידנית שממנה בקעו פעימות לב, ואמנם היה בה לב אנטומי ענקי יצוק משוקולד (כלומר "חפץ-לב"' פשוטו כמשמעו). הדס ניסה לבתר את הלב בעזרת מערכת נוצצת של סכיני חדר ניתוח. בחזרות זה הלך בקלות, אבל מיזוג האוויר של התיאטרון הקפיא את השוקולד, והדס נאבק והזיע וחצב ממנו רסיסים בעמל רב. רגעי אמת כאלו שבהם האמן מתמודד עם תקלה לא צפויה יקרים ללבי מאד. הם הופכים את העבודה ליותר חיה וחד-פעמית ולא פעם חושפים אמת חבויה או מודחקת.

*

*

טולסטוי
הכותרת בעקבות הטולסטוי הזה כמובן: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה".

*

הגרסא החסידית
אין דבר שלם יותר מלב שבור.

*

זמן, זיכרון
הסדק, כמו קמטים וצלקות אצל בני אדם, מוסיף תחושה של זמן. לפני ואחרי. ראָיות של סיפור.

*

*

הפכים
גם במערב האמנות ניזונה משברים וקמטים, אבל מחוץ לה עדיין שורר קסם/שקר האשליה וההסוואה והניתוחים הפלסטיים.

*

יופיו של הפצע (1)
חשבתי על מקבילות מערביות. למשל בבגדים: טלאים שהופכים לפעמים לאלמנטים עיצוביים, או ג'ינסים שסועים. כל סדרת "שמלות של כאב" שפרסמתי כאן מוקדשת ליופיו של הפצע.

התמונה מפה

*

יופיו של הפצע (2)
זו גם ההסתייגות המסוימת שאני מרגישה, בייחוד כלפי הכסף והזהב. יש הבדל בין לא להסב את המבט מהפצע, לבין לייפייף אותו, לשים אותו על כַּן. (כאן התרעמתי על הרומנטיקה של הסבל והקורבנות.)

*

בספרי "בנות הדרקון" אנשים ממפים את צלקותיהם ורוקמים אותן בחוט זהב על פסל בד.

*
מוסיקת המקרה
הכרה ביופי הלא מכוון, לעומת היהירות והסטריליות של הכלי השלם.
זה הזכיר לי את הרצפה הבלתי מטואטאת. אותו כיוון מחשבה רק הרבה יותר יומיומי ופופ ארטי.

*

אנטוניו גאודי
וחשבתי על פארק גוּאל בברצלונה, על שברי הכלים של גאודי. איך אצלו המודל הוא לא פצע או צלקת אלא קלידוסקופ. (הקלידוסקופ שקבלתי בילדותי, שבקצה המנהרה שלו נפרשו כוכבים שבורים, מניפות וצדפים כפולים ומכופלים, היה המקבילה ל"אושר" בעולם החפצים, וגם לעושר אם חושבים על זה. פתאום ראיתי את הקשר בין המילים.)

אנטוניו גאודי, פרק גואל ברצלונה, פרט

אנטוניו גאודי, פרק גואל ברצלונה

*

מושגי יסוד
ארכאולוגיה – רַפָּאוּת – המונח הארכאולוגי ל"תיקון" כלי חרס עתיקים. מתקן כלי החרס נקרא רַפּאי.

קבלה – שבירת כלים, תיקון – אין לי די ידע כדי להמשיך. אבל המילים קפצו לראש.

פסיכולוגיה – במין צירוף מקרים מדויק קבלתי אמש מייל על מאמרו של ביון – סזורה. מה זה סזורה? גם אני שאלתי, והפסיכואנליטיקאית היקרה חגית אהרוני הסבירה:
"סזורה או כמו שקוראים לזה גם צזורה זה חתך או שסע שאחריו יש המשכיות. זה מושג בתורת הספרות וגם במוסיקה. הפרדיגמה הפסיכואנליטית של סזורה היא הלידה. פרויד כתב שבין החיים מחוץ לרחם לחיים בתוך הרחם יש המשכיות רבה מכפי שהסזורה המרשימה של הלידה מאפשרת לנו להאמין."

*

נ. ב.
יום אחד אכתוב גם על "הכד" האפיזודה הנפלאה, המצחיקה, המאגית, הפוליטית, מתוך כאוס של האחים טביאני. הבטחה.

מתוך "הכד" אחת האפיזודות ב"כאוס", סרטם המרנין של האחים טביאני

*

כאן אפשר לקרוא על הצד היפני

*

עוד באותו עניין – שמלות של כאב:

סטרפטיזים משונים

רבקה הורן

בנות לילית

הקולקציה של נלי אגסי

*

הרצפה הבלתי מטואטאת

מחשבות על פינה באוש – אמת או כאילו

*

Read Full Post »

סדנת הסטרפטיז

לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה, להעביר סדנא לסטודנטים לבימוי ולעיצוב במה.

ממש לפני שנסעתי ראיתי סרט תיעודי עצוב על תחרות חשפניות בלאס וגאס. ונזכרתי בעבודה נושנה של תמי רבן, שבה לבשה סרבל עבודה כחול – או אולי מעיל (שבכיסו היתה כוס חלב), וכשפשטה את הסרבל נחשפו הסרפן והחולצה הלבנה שלבשה מתחת, וגם אותם היא פשטה, ומתחתם היא לבשה… הפרטים נשמטו עם הזמן. נותר רק העיקרון השיכבתי, קווי המתאר של סטרפטיז היסטורי פוליטי, גיאולוגיה ציונית-מגדרית בראשי פרקים. משהו כזה.

תרגיל סטרפטיז; זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים, והם נשאבו ישר למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי ואמרתי "שלום, תתפשטו," ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגילים אחרים לגמרי. אבל הסטרפטיז כבר היה באוויר, הוא נספג וצץ מעצמו שוב ושוב בצורה לא מודעת ולא צפויה. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

*

פלסתרים

אחת הסטודנטיות (לצערי נשתכחו ממני כל השמות) טיפלה בשמלת טפטה שחורה: היא פתחה בה כמה וכמה חתכים אקראיים באורך של כ-10 ס"מ, ותפרה לתוכם רוכסנים. זו היתה תלבושת ה"סטרפטיז" שלה: לקולה של בילי הולידי, היא פתחה באיטיות את אחד הרוכסנים ופישקה אותו. מתחתיו נחשפה פיסת גוף מכוסה בפלסתר. היא סגרה את הרוכסן ופתחה רוכסן אחר, וגם מאחוריו היה פלסתר; מאחורי כל רוכסן היתה חלקת בטן/ ירך/ מותן/ כתף וכך הלאה, שבמרכזה פלסתר.

הצילום המטושטש הזה הוא כל העדות שנותרה לי מהתרגיל

זה היה יפהפה. הפלסתרים היומיומיים והקצת ילדותיים, לעומת שמלת הטפטה והמוסיקה השחורה. החושניות המסוימת (בכל זאת נחשפו כאן פיסות גוף) שנוטרלה כל הזמן באמצעות האיפוק הפלסתרי (זה היה לגמרי שונה לו נחשפו כאן פצעים), כמו גם באמצעות החזרות; בניגוד לסטרפטיז הקלסי שמטפס בהיררכיית האיברים אל השיא, כאן זו תמיד אותה תנועה, אותו גודל רוכסן, אותו פלסתר סטנדרטי, רק המיקום נודד.
ובסופו של דבר זו היתה גם עבודה מופשטת: הפלסתרים האחידו את הפצעים וסימנו את מיקומם באובייקטיביות המעט מסתורית של צלבים במפה של אוצר. החושניות אוזנה על ידי החיוך הבלתי נמנע של הקהל, ועל ידי המחשבות שעוררה.

ספר הילדוּת "דן הרופא" נפתח כשהילד דן נפצע תוך כדי משחק, ומתפתח להילולה של פלסתרים (שנקראו בתרגום הנושן – "רטיות"). בתמונה, כריכת הספר המקורי שיצא בארצות הברית בשנות החמישים. מאיתמר (מאַתֵּר הספרים) למדתי שחברת ג'ונסון אנד ג'ונסון צירפה צמד פלסטרים אמיתיים לכל ספר. "הפלסטרים הודבקו לכריכה הפנימית של הספרון, גם כפרסומת וגם כדי לתת לילדים תחושה אמיתית בנוגע לסיפור."

*

על הקשר בין תנועה לקול בסקס (או עוד משהו על פורנו ומופשט)

דמייט פון דלסם, אמנית תיאטרון בובות ותיאטרון חזותי מהולנד, אצרה והפיקה פעם פרוייקט פורנו: עשרה אמנים, עשר דקות כל אחד, עשרה חללים זהים, מעין קובות: קהל הצופים/קליינטים נדד מקובה לקובה.
בעבודה היפה ביותר, לטעמי, בנה אחד האמנים מעין "אקורדיוני גוף" לפי מידה: אחד לכל בית-שחי (עד גובה המרפק) ואחד למרווח שבין יריכיו. הוא ביצע כוראוגרפיה מאד פשוטה, כמעט גיאומטרית, המבוססת על פתיחת הרגליים וסגירתן, ועל פרישת הזרועות והצמדתן לגוף. האקורדיונים שהפכו לחלק מגופו נפתחו ונסגרו והתנשפו ונאנחו (כדרכם של אקורדיונים). זו לא היתה עבודה פורנוגרפית משום שלא היה בה שום אלמנט של גירוי מיני. זו היתה מעין מסה תלת ממדית על הקשר בין תנועה לצליל בסקס.

*

ובחזרה לסטרפטיז הפלסתרים

יש קשר ישיר בין פצעים לחשפנות. רבות מן הנשים בתעשיית המין הן פליטות של התעללות בילדות. אבל זוהי לפי תחושתי קריאה מצומצמת ומצמצמת של העבודה, שמתארת במעין קצרנות, חלק נכבד מהעשייה האמנותית באשר היא, וגם מהכתיבה הבלוגרית, אם כבר מדברים על כך. הרי זה מה שאנחנו עושים, פותחים את הרוכסנים שלנו ומראים את הפצעים או לפחות מצביעים על המיקום.

***

ובשולי הדברים: הפוסט הזה הוא הראשון במיני סדרה על שמלות של כאב. המשך יבוא.

*

כאן אפשר לראות קטע מעבודה אחרת מאותה סדנא בנורווגיה, שבה אפתה אחת הסטודנטיות "פצעים". היא הסתובבה בקהל בערב הסיום ובקשה מהאנשים: "איכלו את פצעי", והם לא היססו. הם זללו את פצעיה כמו כל צרכן אמנות ראוי לשמו.

*

עוד סטרפטיזים משונים:

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו (סטרפטיז באמצעות קהל)

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם – על סטרפטיז הפָּנים של שירי לנטון.

*

עוד מיצג פלסתרים לא מודע, של אחות סבי יוכבד נאמן, בשולי הפוסט הזה

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

*

Read Full Post »

.

  1. העין והפצע

את הגלויה שלמעלה קניתי לפני שנים, ביוון, אולי בכרתים. היא מתארת קטע מפייטה (Pietà – באטלקית – רחמים, שם כולל ליצירות אמנות שנושאן הוא ערסולו של ישו לאחר ההורדה מהצלב). מריה (תמיד בכחול) מקרבת את ידו של ישו המת אל לחייה ונוגעת בפצעו. נהגתי להדגים בעזרתה מהי מטפורה חזותית; זה לא צריך להיות דימוי מוחצן שתובע הכרה; המטפורה כאן מובלעת ומוצנעת אבל לא פחות מובהקת: כשמביטים בגלויה רואים שפצע המסמר בכף ידו של ישו הוא באותו גודל ובאותו צבע כמו עיניה של מריה, והוא גם ממוקם על אותו קו ובאותו ריווּחַ כאילו היה עין שלישית בַּשורה. מריה נוגעת בפצע באצבעה. נגיעה קצת משונה כשחושבים על פצע, אבל אם זאת היתה עין למשל – זו בדיוק הדרך שבה מוחים דמעה. הצורה והצבע, המיקום והנגיעה יוצרים זיקה ברורה בין העין לפצע. ובתרגום למילים: העין היא כמו פצע, זה מה שאומרת הגלויה (ככה זה כשבנך נצלב), ואולי גם להפך – פצעיו של ישו הם כמו עין אימהית, כלומר פצעי אהבה וחמלה על בני האדם. זאת ועוד: קו המתאר שמקיף את כף ידה של מריה הוא אדום. זה מדגיש אותה ושוב, בגלל המיקום –  הופך את היד למעין "נזילה" גרפית של דם מהפצע. כלומר מחזק את קשר הדם בין האם לבנה.

*

2. פייטות בענן

ענני תגיות, כמו תצלומים אוויריים, חושפים את קווי המתאר של הבלוג. הענן שלי (משמאל למטה) מציג כל תגית שמופיעה מעל שש פעמים ומתפיח אותה לפי גודלה היחסי. כל תגית כזאת היא בעצם כותרת של רשימה נוסח סאי שונגון. לא צריך להיות מעוֹנן (כך כונו פעם מגידי העתידות שקראו בעננים) כדי לגלות מה מעסיק אותי: אמנות, גוף, ילדות, מיצג, סופי קאל, ויטו אקונצ'י, פינה באוש, האחים גרים, וכך הלאה עד לתגיות הזעירות המפתיעות. לא ידעתי למשל כמה ביאליק קרוב ללבי, או וסארי היסטוריון האמנות הרנסנסי, או פורנו, צבעים, ליצנים, פייטות…

פעם מזמן, פרסמתי כאן רשימת ליצנים. רשימת הפייטות היא קצת שונה. הן לא אורחות מבחוץ אלא מבפנים, מתוך הענן. הפייטה שלמעלה היא העשירית במספר.

*

את הפייטה הראשונה חוויתי בגן ילדים בבאר שבע, כשהייתי בת שלוש או ארבע, ומאז שנחרתה על לבי אני רואה אותן בכל מקום.

*

על שתי הפייטות הבאות כתבתי בשיחות עם אמא: קודם על פייטה ידישאית הפוכה, שבה דווקא הבן מערסל את אמו הקטנטנה (בסוף הקליפ):

ואחר כך על הפייטה הנודעת מכולן, של מיכלאנג'לו:

*

כאן כתבתי על פייטה גברית ארוכה ומקרטעת בכלבי אשמורת של טרנטינו.

.

*

וגם בפתאום ציפורים של יסמין גודר: "ארבע רקדניות, ארבע דמויות שהן אחת: ספק ציפורים בשמיים סטריליים, ספק חברות מִסְדר קטנות, ילדות. מתנגשות זו בזו, מתלטפות במגושם, מתחברות לצורות: בין מערכים גיאומטריים של ציפורים נודדות לקומפוזיות דתיות משובשות. חמלה, יסורים, בשׂוֹרה. הורדה מהצלב."

*

והנה פרט מהפייטה הנפלאה של ג'וטו שעל הזיקה שלה לתמונות עכשוויות מהעיתון כתבתי כאן. . *

וגם "פייטה משונה" עם ארנבת מתה, מתוך אהבה ותיעוב ליוזף בויס

*

ועוד אחת מכוננת ששכחתי (ותודה לשועי שהזכיר). מוכרת הגפרורים הקטנה עולה השמיימה בזרועות סבתה (התמונה מתוך הצגה שעשיתי עליהן, כלומר עלי ועל סבתי).

*

והפייטה של ניב שינפלד ואורן לאור. מתוך דירת שני חדרים

מתוך דירת שני חדרים, ניב שינפלד, אורן לאור

מתוך דירת שני חדרים, ניב שינפלד, אורן לאור

*

ולבסוף, לעת עתה: "זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן, מתוך הפוסט הזה.

מתוך

מתוך "זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן

*

עוד רשימות: רשימת ליצנים. רשימת התחפושות דברים נפלאים (על מלכת הרשימות, סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה).

* *

וממש בלי שום קשר – ערב של גברים, זיוף והונאה ביום חמישי 25.11 ב21:30 ב"החנות", פרוייקט אמנות חדש ברחוב העלייה 31 בתל אביב. בתוך חנות עם ויטרינות הפונות לרחוב נבנה חלל קטן ומעוצב עבור הופעות ותערוכות. במסגרת הערב יופיע גם הדס עפרת במיצג הוותיק האדם הצוחק שעליו כתבתי כאן

Read Full Post »