Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פסיפס’

.

  1. העין והפצע

את הגלויה שלמעלה קניתי לפני שנים, ביוון, אולי בכרתים. היא מתארת קטע מפייטה (Pietà – באטלקית – רחמים, שם כולל ליצירות אמנות שנושאן הוא ערסולו של ישו לאחר ההורדה מהצלב). מריה (תמיד בכחול) מקרבת את ידו של ישו המת אל לחייה ונוגעת בפצעו. נהגתי להדגים בעזרתה מהי מטפורה חזותית; זה לא צריך להיות דימוי מוחצן שתובע הכרה; המטפורה כאן מובלעת ומוצנעת אבל לא פחות מובהקת: כשמביטים בגלויה רואים שפצע המסמר בכף ידו של ישו הוא באותו גודל ובאותו צבע כמו עיניה של מריה, והוא גם ממוקם על אותו קו ובאותו ריווּחַ כאילו היה עין שלישית בַּשורה. מריה נוגעת בפצע באצבעה. נגיעה קצת משונה כשחושבים על פצע, אבל אם זאת היתה עין למשל – זו בדיוק הדרך שבה מוחים דמעה. הצורה והצבע, המיקום והנגיעה יוצרים זיקה ברורה בין העין לפצע. ובתרגום למילים: העין היא כמו פצע, זה מה שאומרת הגלויה (ככה זה כשבנך נצלב), ואולי גם להפך – פצעיו של ישו הם כמו עין אימהית, כלומר פצעי אהבה וחמלה על בני האדם. זאת ועוד: קו המתאר שמקיף את כף ידה של מריה הוא אדום. זה מדגיש אותה ושוב, בגלל המיקום –  הופך את היד למעין "נזילה" גרפית של דם מהפצע. כלומר מחזק את קשר הדם בין האם לבנה.

*

2. פייטות בענן

ענני תגיות, כמו תצלומים אוויריים, חושפים את קווי המתאר של הבלוג. הענן שלי (משמאל למטה) מציג כל תגית שמופיעה מעל שש פעמים ומתפיח אותה לפי גודלה היחסי. כל תגית כזאת היא בעצם כותרת של רשימה נוסח סאי שונגון. לא צריך להיות מעוֹנן (כך כונו פעם מגידי העתידות שקראו בעננים) כדי לגלות מה מעסיק אותי: אמנות, גוף, ילדות, מיצג, סופי קאל, ויטו אקונצ'י, פינה באוש, האחים גרים, וכך הלאה עד לתגיות הזעירות המפתיעות. לא ידעתי למשל כמה ביאליק קרוב ללבי, או וסארי היסטוריון האמנות הרנסנסי, או פורנו, צבעים, ליצנים, פייטות…

פעם מזמן, פרסמתי כאן רשימת ליצנים. רשימת הפייטות היא קצת שונה. הן לא אורחות מבחוץ אלא מבפנים, מתוך הענן. הפייטה שלמעלה היא העשירית במספר.

*

את הפייטה הראשונה חוויתי בגן ילדים בבאר שבע, כשהייתי בת שלוש או ארבע, ומאז שנחרתה על לבי אני רואה אותן בכל מקום.

*

על שתי הפייטות הבאות כתבתי בשיחות עם אמא: קודם על פייטה ידישאית הפוכה, שבה דווקא הבן מערסל את אמו הקטנטנה (בסוף הקליפ):

ואחר כך על הפייטה הנודעת מכולן, של מיכלאנג'לו:

*

כאן כתבתי על פייטה גברית ארוכה ומקרטעת בכלבי אשמורת של טרנטינו.

.

*

וגם בפתאום ציפורים של יסמין גודר: "ארבע רקדניות, ארבע דמויות שהן אחת: ספק ציפורים בשמיים סטריליים, ספק חברות מִסְדר קטנות, ילדות. מתנגשות זו בזו, מתלטפות במגושם, מתחברות לצורות: בין מערכים גיאומטריים של ציפורים נודדות לקומפוזיות דתיות משובשות. חמלה, יסורים, בשׂוֹרה. הורדה מהצלב."

*

והנה פרט מהפייטה הנפלאה של ג'וטו שעל הזיקה שלה לתמונות עכשוויות מהעיתון כתבתי כאן. . *

וגם "פייטה משונה" עם ארנבת מתה, מתוך אהבה ותיעוב ליוזף בויס

*

ועוד אחת מכוננת ששכחתי (ותודה לשועי שהזכיר). מוכרת הגפרורים הקטנה עולה השמיימה בזרועות סבתה (התמונה מתוך הצגה שעשיתי עליהן, כלומר עלי ועל סבתי).

*

והפייטה של ניב שינפלד ואורן לאור. מתוך דירת שני חדרים

מתוך דירת שני חדרים, ניב שינפלד, אורן לאור

מתוך דירת שני חדרים, ניב שינפלד, אורן לאור

*

ולבסוף, לעת עתה: "זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן, מתוך הפוסט הזה.

מתוך

מתוך "זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן

*

עוד רשימות: רשימת ליצנים. רשימת התחפושות דברים נפלאים (על מלכת הרשימות, סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה).

* *

וממש בלי שום קשר – ערב של גברים, זיוף והונאה ביום חמישי 25.11 ב21:30 ב"החנות", פרוייקט אמנות חדש ברחוב העלייה 31 בתל אביב. בתוך חנות עם ויטרינות הפונות לרחוב נבנה חלל קטן ומעוצב עבור הופעות ותערוכות. במסגרת הערב יופיע גם הדס עפרת במיצג הוותיק האדם הצוחק שעליו כתבתי כאן

Read Full Post »

זה התחיל באמן יווני בשם סוסוס שיצר רצפת פסיפס לבית בפרגמון. במקום הדוגמאות והעיטורים המקובלים, הוא בחר לעצב "רצפה בלתי מטואטאת": שאריות אוכל, עוף, קליפות ומאכלי ים שנפלו כביכול לרצפה, כולל הצל שהם מטילים ועכברון מכרסם. ההברקה זכתה לחיקויים רומיים רבים, שאחד מהם, מאסרטון שבאסיה הקטנה, מופיע בתמונות למטה.

החן לא זקוק להמלצות ובכל זאת כמה הערות על החיים והאמנות*:

1. תום סויר הצליח להפוך את העונש של צביעת הגדר למושא קנאה ותשלום. וגם כאן, במעין תעלול, הלכלוך הופך לקישוט. היופי הוא לגמרי בעיני המתבונן.

2. מעבר להנאת ההזרה,  יש משהו מעיק ביחס הגזעני אל עולם הדומם. באפליה הזאת בין דברים שצריך לטפח לדברים שצריך להשמיד. יש שמחה בדמוקרטיה של היופי. זה בלתי נשלט.
בשנה הראשונה שבה לימדתי בחזותי היתה לי תלמידה, חנה אשורי שמה, שהיתה מנפישה את פיסות העולם הנדכאות ביותר. היא עשתה עבודות עם תולעים חיות, ירקות מעוותים וקונדומים משומשים (היא הקפיצה אותם בעזרת חוקן, אם אני זוכרת נכון). העבודות שלה החרידו כמה מהתלמידות, והן מבריחות ממש עכשיו גם כמה מן הקוראים, אבל אני תמיד הרגשתי שיש משהו צ'כובי ביחס שלה לחפצים האלה, ובכלל במבט שלה בעולם.

3. ועוד זיכרון, רך יותר, מהתקופה שבה גרתי בפורטלנד אורגון. עיר של ילדי דור הפרחים לשעבר. יורד שם המון גשם והגינות מלבלבות. כשרציתי לעַשב שמתי לב שאני לא מבחינה בין צמח בר לצמח ביתי. שאלתי את השכנים והם הסבירו שבפורטלנד לא מבדילים.

4. יש משהו מן הפופ ארט ברצפה, לפחות מצד היומיומיות (לא מצד היצור התעשייתי אמנם) – המתח בין החולף והנצחי. בין "אמנותי" ל"לא-אמנותי".

פופ ארט – לבה של תפוח, פסל של קלאס אולדנבורג, מוצב בגן הפסלים, מוזיאון ישראל

5. וגם המתח בין הממשי לאחיזת עיניים. בגלל הצל ובגלל המיקום, מה שנפל על הרצפה מצויר על הרצפה.
(את שתי התמונות שלמטה צילמתי בפורטלנד אורגון. היפה מבין השלוש דהתה למרבה הצער, אבל המתח בין הממשי – כולל הגרפיטי מימין – לאחיזת עיניים, נשמר. שימו לב גם למראת המכונית המבצבצת מצד שמאל בתמונה העליונה.)

וכמו שכתוב בסוף הנזל וגרטל: "סיפורי נגמר, הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה."

***

* "החיים והאמנות" היה שמה של תמונה חיה ענקית בהשתתפות עשרות בובות מכניות זעירות שראיתי פעם ביריד בפורטוגל. זה מצא חן בעיני, התנופה של הצירוף.

עוד משפטי סיום בסיפורי האחים גרים – פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם

על ההזרה והנאותיה  האוסף הכי הכי

והלאה מזה: על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

*

Read Full Post »