Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פסיכופומפוס’

מיכל חלבין, מריה

.

הנערה היפהפייה הזאת שצילמה מיכל חלבין הזכירה לי את אפרודיטה הנולדת מגלי הים של בוטיצ'לי אבל ברגע שהנחתי אותן זו בצד זו הבנתי שהעיקר חסר, כי אלה לא רק תווי הפנים, ואפילו לא רצועת החזייה התכולה שמתאימה את עצמה בלי משים לסרט המלופף על תלתלי האלה, אלא הסיבוב הקל המלא חן, של הצוואר, המבט שהיא מפנה אלינו מעבר לכתף. מבט ישיר ובו בזמן מרוחק, אגבי וכבד ראש, מפוכח וקסום, מזמין ובלתי מושג כאחת, שהחזיר אותי היישר אל "מוות בוונציה" של תומאס מאן.

במוות בוונציה מתאהב סופר מזדקן בנער פולני יפהפה כבן ארבע עשרה ("בפליאה השגיח אשנבאך ביופיו כליל השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג, העטור תלתלי שיער שעינם כעין הדבש, עם קו החוטם הישר, המשתפל, עם הפה המצודד ועם ארשת כובד הראש הקסומה, האלוהית, הנסוכה על כל תוויו…"), על רקע מגפת הכולרה המתפשטת בוונציה.

טאדז'ו, מושא אהבתו ותשוקתו של גוסטאב פון אשנבאך, מתבונן בו שוב ושוב מעבר לכתף. זאת לא (רק) תנועה אקראית וריאליסטית אלא מחווה ארכיטיפית, שכומסת את מהותו בשביל הסופר. כמה דוגמאות:

כשהוא יוצא מהמלון:

לפני שעבר את הסף הפך הלה [הנער] את פניו משום מה, ולפי שלא היה שום איש באולם, פגשו עיניו הנפלאות באפרורית הדמדומים שלהן את עיניו של אשנבאך, שישב ועיתונו על ברכיו, שקוע כולו בהתבוננות ומבטו מלווה את החבורה.  

בכנסייה:

מבעד לעשן ולאורות המרצדים ראה אשנבאך שם לפנים, את נער החמודות, והנה הוא מסב את ראשו, תר אחריו ופוגשו במבט.

במרפסת המלון:

אך לעיתים – ולמראה הזה היו חושיו של האיש המזקין מתבלעים וליבו נמלא חדוות ניצחון ובעתה – היה הנער מסב את ראשו, פעם בהיסוס, אט אט, ובפעם בחופזה ובפתאום כמבקש להפתיעו, ומסתכל לעבר המקום שישב שם אוהבו.

ברחובות ונציה:

טאדז'ו פסע מאחור, מניח לאומנת ולאחיותיו הנזיריות ללכת לפניו בסמטאות הצרות, ועודו משתרך לו כך לאיטו היה מסב מפעם לפעם את ראשו מעבר לכתפו ומביט בעיניו הנפלאות באפרורית הדמדומים שלהן, להיווכח שאוהבו עדיין הולך אחריו.  

ובסצנה האחרונה, על שפת הים, רגע לפני שהמשפחה הפולנית עוזבת את העיר:

ופתאום, כמתוך איזה זיכרון, איזה דחף, הסב את פלג גופו העליון בתנועה כלילת חן, ידו שעונה על ירכו, והביט מעבר לכתפו אל החוף…"

והאיש המזקין, הגווע, שיושב שם, הסופר שכבר השווה אותו בליבו לכל דמות מיתולוגית ופסל כליל חן, מן הנער השולף את הקוץ (פסל יווני קלאסי שמככב גם במסה של היינריך פון קלייסט "על תיאטרון המריונטות") ועד גנימד, יקינתון, וכן הלאה, רואה אותו עכשיו כהרמס; לא בדמותו המצודדת כאל הגנבים והנעורים, אלא בתפקידו כפסיכופומפוס מוביל הנשמות מעולם החיים אל השאול. נדמה לו שטאדז'ו-הרמס מחייך אליו ומנענע לו בראשו, "מצביע אל המרחקים ושט לו ונישא הלאה הלאה, אל מרחבי הבטחה ותוחלת ואימה עד אין קץ."

פסל הרמס בגני ורסאי

וחלבין נוגעת בכל זה בצילום שלה. לא כך לוקינו ויסקונטי, הבמאי האיטלקי שהפך את הנובלה לסרט ב1971. הוא לא השכיל להבין את הסגולה הארכיטיפית, תכלית החן הנוכח והחומק, כשליהק את ביורן אנדרסן לתפקיד טאדז'ו. (לא מזמן יצא "הילד היפה בעולם", סרט דוקומנטרי עצוב על האופן בו נוצל ונהרס). ויסקונטי התאהב בפניו היפהפיים שסגולתם החזיתית והסטטית הולמת יותר את דוריאן גריי של אוסקר ויילד, שאינו אלא תמונה. (ולא במקרה דווקא אוסקר ויילד ש"התקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלו", הוא זה שחוצה את הגבול מן האנושי לחפצי).

ביורן אנדרסן כטאדז'ו בסרטו של ויסקונטי "מוות בוונציה" (1971)

*

הייתי אמורה לסיים פה, ובכל זאת עוד כמה מבטים מעבר לכתף שצברתי בדרך. הנודעת מכל המתבוננות מעבר לכתף היא כמובן "נערה עם עגיל פנינה" של ורמיר, שתיפקד מן הפוסט כי על פי כל הסימנים היא לגמרי סטטית, בלי העצב הזה של תיכף תפנה את הראש ותיעלם. למטה מימין תקריב של פני האודליסק הגדולה (1814) מאת ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר. האודליסק היו שפחות בתולות ששירתו את פילגשי הסולטן ולא פעם היו לפילגשים בעצמן. הציור השלם הוא בעירום מלא, התנוחה פתיינית והמסכים ומניפת הנוצות מחצינים חושניות, אבל הפנים כמעט חמורות ברצינותן ובישירותן. למטה משמאל דיוקנה של ביאטריצ'ה צ'נצ'י (מיוחס לרני, או סירני), בת אצולה מן המאה ה-16 שהוצאה להורג בהוראת האפיפיור אחרי שרצחה (בעזרת אמה החורגת ואחיה החורג) את אביה האלים שאנס אותה מאז ילדותה. דמותה נגעה לליבם של סופרים, משוררים, ציירים ופסלים. הפנים הרכים המוטים כלפי מעלה מבליטים את גילה הצעיר.

וכיוון שהתחלנו בבוטיצ'לי, גם נסיים בו, בדיוקן העצמי העוצמתי שצייר בקצה סצנה רבת המשתתפים של הערצת המאגים.

סנדרו בוטיצ'לי, דיוקן עצמי, פרט מתוך הערצת המאגים (סביבות 1475)

הצילום מוצג בתערוכתה של מיכל חלבין העמדת/פנים

*

עוד באותם עניינים

הכי נפלא של תומאס מאן

על "הדבר" של אלבר קאמי ועל רנה מגריט

*

ובלי קשר (ובעצם עם, בכל זאת ספרות ואמנות), מגזין הספרות והאמנות גרנטה, פתח בקמפיין הדסטארט שבאמצעותו מקוות המו"לית רוני קרמר, והעורכת הראשית מירה רשתי להבטיח את המשך פעילותו ולחגוג את היכולת המופלאה של הסיפור הקצר לתאר, להאיר ולהגשים.   

מוזמנות ומוזמנים לתמוך ולהנות משלל התשורות הספרותיות!

 

Read Full Post »