Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פסטיבל ישראל’

הערה מקדימה: החלטתי לא לשים בפוסט שום תמונת עירום, כדי שגם מי שמתנגד יוכל להקשיב.

(וכל השאר – הסירו דאגה מלבכם, זו גזרה חד פעמית שתחלוף עם הפוסט).

אז עכשיו שראיתי, בואו נדבר על עירום בפסטיבל ישראל 2017. בסך הכול ראיתי השנה שלושה מופעים וסרט. בשניים מן המופעים היה עירום. באחד (פינדורמה) עירום גורף ומתמשך של קבוצת רקדנים ורקדניות, באחר (טרנספיגורציה) עירום מלא של איש אחד לרגע. בסרט (The Ferryman) היה עירום חלקי, שדיים, שגרם לגבר הדתי שישב לפני לעזוב את האולם. אשתו נשארה. המופע הרביעי של רוברט וילסון היה נטול.

משמאל רוברט וילסון, הטייפ האחרון של קראפ, פסטיבל ישראל 2017. מימין בובת קצ'ינה של ליצן אינדיאני. (רק הערה חזותית, למקרה שלא אספיק לכתוב על וילסון)

וילסון בהחלט שווה פוסט, וגם טרנספיגורציה. The Ferryman היה מאכזב ולא חשוב, עדיף לעלעל בחוברות ישנות של נשיונל ג'אוגרפיק. אבל מוטב שאכתוב על פינדורמה כל עוד הוא טרי בתוכי, כי זה היה מופע יוצא דופן; עוצמתי ופורץ גבולות ובו בזמן מאופק וצנוע (שילוב נדיר במיוחד. בדרך כלל נדרש אגו כדי לפרוץ אותם, זה כמעט בלתי נמנע) ויותר מכל – אנושי, וגם פוליטי, בדיוק בנקודה שבה אי אפשר להפריד בין שתי המילים.

אז מה קרה שם בעצם? ובכן; המופע התקיים על הבמה הגדולה של אולם שרובר. זאת אומרת שהקהל חוצה את האולם הריק ועולה לבמה שנתחמה במסכים והפכה למין חדר שחור, אפלולי וריק. בלי מושבים או סימוני טריטוריה שמפרידים בין קהל למופע – האנשים מתיישבים במין מעגל גדול באמצע הרצפה. לרגע דאגתי לאמי בת השמונים ושש והברך הכואבת, אבל מיד צץ מישהו ושאל אם היא צריכה כסא והביא לה אחד. אני הצטרפתי בינתיים למעגל שהלך ונסתם מרוב אנשים שהתיישבו בתוכו מבלי שמישהו עצר בעדם.

ואז הופיעה אישה (לבושה) נושאת חפץ בהיר בוהק ופילסה את דרכה למרכז הקטן של המעגל. החפץ יתגלה עוד מעט כיריעת ניילון עצומה מקופלת ומגולגלת שוב ושוב למין גוש הדוק. האישה מתחילה לפרוש את הניילון על הרצפה, ובכל פעם שהיא פותחת קיפול אנשים נאלצים לסגת כדי לפנות לניילון מקום. יש הרבה קיפולים והרבה נסיגות וצחקוקים (במין וריאציה על הפתגם היידי, "האדם חושב ואלוהים צוחק"). רקדנים נוספים מצטרפים אליה וביחד הם פורשים את הניילון עד שרצועה ארוכה ורחבה של ניילון חוצה את הבמה. הקהל של פינדורמה יושב לאורכה, משני הצדדים. פורשי הניילון (לבושים כולם, בבגדים נטרליים ויומיומיים) נשארים בקצוות הצרים של היריעה.

ואז מופיעה אישה עירומה עם דלי שקוף מלא בבועות ניילון מלאות במים. היא צועדת לאורך היריעה, וכשהיא מגיעה למרכז היא מתחילה לפזר את הבועות השמנות הקפיציות על הניילון. אחר כך היא נעמדת במרכז היריעה, מרוקנת על ראשה בקבוק מים ומשתופפת, ספק זוחלת ספק מתפלשת ללא קול מלבד צליל גופה המחליק על המצע הרטוב וקול בועות המים הנמעכות ומתפוצצות.

התאורה אפלולית, כמעט רמברנדטית, וכשפורשי הניילון מתחילים למשוך את היריעה, עוברים בה רצי זהב כמו בתוך מים. לאט לאט הם מגדילים את התנועה ומתחילים להניף את הניילון בגלים הולכים וגדלים שמטלטלים את האישה מצד לצד.

תאורה רמברנדטית.

זה באמת יפה ומדויק. לא קל לשלוט כך בניילון ענק. וכבר ניחשתי את זה בעצם, מחומרי היח"ץ של פינדורמה, וזה רק עורר בי חשש מעירום לירי בנוף ניילון מיופייף, שמצמידים לו כמה מילים גדולות בתקווה שזה יתפוס. וטעיתי בענק.

ליה רודריגס שיצרה את פינדורמה לא נשאבה למשחקי היופי. יש משהו עמום בתמונת האישה בין הגלים שיצרה. לא לגמרי ברור אם זה גוף או גופה. (נזכרתי בסיפור של ריימונד קארבר על כמה חברים שיוצאים לחופשת דיג ומגלים גופת אישה עירומה בנהר, ורק קושרים אותה שלא תיסחף ודוחים את הדיווח כדי לא לקלקל את החופשה. לרגע היתה לי הרגשה שגם אני כמותם, מבלה מול גופה).

והאנשים האלה שעושים גלים בניילון, הם ספק פועלי במה, ספק כוחות עליונים (אלוהיים או אנושיים) שרירותיים עד מתעללים, כמו ב"פעולה ללא מילים" של בקט, שבה אדם מושלך שוב ושוב אל במה ריקה בוהקת, וכל מיני דברים יורדים אליו מן השמיים: עץ שמטיל צל, קנקן מים, קוביות, חבל ומספריים, וכולם נמשכים בזה אחר זה, לפני שהצליח להשתמש בהם.

ובחזרה לפינדורמה – כשהגלים גואים, מלבים המפעילים את התנופה וזה את זה בקריאות, מה שמושך אותם עוד טיפה אל הקוטב המתעלל. ובו בזמן יש משהו מאופק ומפוכח בשפה התיאטרלית של פינדורמה. סוג של יושרה. זאת הצגה, אומרת ליה רודריגס כשהיא חושפת ומפרקת את הפעולה, משבשת סיבה ותוצאה: האישה צריכה להרטיב את עצמה קודם, לפני שהיא צוללת לנהר הניילון.

מים שנוזלים וניתזים על הקהל גורמים לו לסגת, להרים תיקים, לחלוץ נעליים. "היו צריכים להגיד לנו לבוא עם בגדי ים," צוחקת אמא שלי. אבל אז זו היתה הצגה אחרת לגמרי. הקהל היה בא להשתעשע במין פארק מים. הוא היה מוכן למה שקורה, הוא היה בשליטה. ברבות מן ההצגות שראיתי לאחרונה מתקילים את הקהל, ולא מתוך כוונה להקשות או להביך. זה מין נתון בעולם הבימתי – ואולי לא רק בו – תחושה של חוסר ביטחון, של לא-הכול-בשליטה. הבלתי צפוי יכול להגיח כל רגע ולמשוך את השטיח מתחת לרגליים.

אבל בפינדורמה זה לא רק אישי ופרטי. ההררכיות לא מקובעות, יכולות להתחלף בן רגע, כמו בחלום. הכוחות העליונים שהפעילו את הסערה מגיעים בסוף הפרק לנגב את השלוליות. הם זוחלים כמו עובדי ניקיון בין רגלי האנשים (אבל גם מקימים אותם, מזיזים אותם ממקומם). יש משהו אמורפי במרחב, תחושה של ארעיות, נדודים, שלא לומר פליטוּת.

בפרק הבא יהיו הרבה בועות מים והרבה גופות בנהר. כלומר לא בדיוק גופות. התמונה קרובה לבית המרחץ הטורקי של אנגר (הצייר הצרפתי) כמעט כמו לגיא הריגה של אנשים שהופשטו מבגדיהם (נניח היהודי הנצחי של הירשנברג, וגם תמונות נוצריות של חוטאים ביום הדין). אולי קצת יותר נוטה לקוטב האפל, מבלי להישאב לתוכו. הרקדנים מבליחים מדי פעם בסערת הניילון כשהם גוררים זה את זה. לא ברור אם הם חונקים או מנסים להציל.

ליה רודריגס ביססה את הכוריאוגרפיה שלה, על מילה שזיקקה מסיפור של קלריס לי ספקטור, המילה שפירושה להתאמץ לנשום משמשת לתיאור נשימה ראשונה של תינוק ונשימות אחרונות של חולה. התנוחה-תנועה שעליה מבוססת הכוריאוגרפיה הרזה והעקשנית של פינדורמה – היא אפילו לא עמידה על ארבע, זה קרוב מדי לקרקע מכדי להחשב עמידה על ארבע, אבל לא עד כדי השתרעות או מנוחה. הנסיון הזה להתרומם או אולי לשכב ולנוח חוזר לכל אורך המופע ומחליף משמעויות. כשהסערה הגדולה שוככת הניילון נותר על הבמה צחיח כמו ימה שהתייבשה, אנשים זוחלים עליה ומחפשים מים. (וגם זה, כמו הפליטים הטובעים, כתוב במציאות).

תפיסת המרחב של פינדורמה משליכה גם על תפיסת הזמן.

בחלק הראשון רודריגס מולידה את המרחב שבו מתרחש המופע מתוך הכאוס של הקהל.

בחלק השני הקהל יושב על שפת המרחב החדש כמו על שפת נהר.

ובחלק השלישי והאחרון של פינדורמה הניילון מסולק. אין יותר טריטוריות, אין שום חלוקה בין שטח קהל לשטח מופע. הרקדנים העירומים ממשיכים בשלהם בין רגלי הקהל שקם על רגליו, נקהל סביב התרחשות כמו ברחוב או מנסה להציץ לאחרת מעל הראשים שמסתירים, מבוסס בשלוליות בזהירות, באפלולית, עם התיקים והנעליים בידיים. הוא חלק ממה שקורה לאחרים, וגם לא. כמו בחיים.

הכול קורה לגמרי כאן ועכשיו. המים שנוזלים מהמופע מרטיבים את הקהל. אבל זה גם זמן מסוג אחר, מיתי והסטורי של בני אדם כקבוצה. אנחנו היינו שם כשזה התחיל, כשהמרחב נברא מן החשיכה, ואנחנו חלק מזה כשהוא מתפרק.

אז על מה זה פינדורמה? על בני אדם באשר הם, יפים – לא במובן מיני דווקא, יפים כמו כל מי שנברא בצלם אלוהים – וגם חשופים ופגיעים, מנושלים ממקומם וממשיכים בכל זאת, ביחד, אבל גם לבד, מתאמצים לנשום ולהתקדם על אף הכוחות שמופעלים עליהם. וכל זה קורה בפשטות נטולת פאתוס, בצמצום, בענייניות, בחמלה.

בדרך החוצה אנחנו שוב עוברים באולם הריק. כמה אנשים מניחים את התיקים שלהם על המושבים המרופדים, מתיישבים כדי לנעול נעליים, כמו על ספסל במלתחה על שפת הים. זה המשך טבעי לסגולה הדמוקרטית של העבודה, לדרך הכמעט אגבית שבה היא מערערת הררכיות, לא מתרשמת מעושר ומכובדות, לא מבדילה בין בני אדם.

אני לא מתפלאת לשמוע שליה רודריגס ממוקמת מאז 2004 בשכונת פחונים בריו דה ז'אנרו. דווקא שם, במקום של עוני ואלימות היא בחרה ליצור ולהציג. לא התאים לה לפנות רק לאנשים שבעים. היא רצתה לערבב קהל.

ובחזרה לעירום. העירום של פינדורמה הוא עירום של אנושיות ופגיעות. אבל חופש העירום הוא חלק מחופש היצירה גם כשהוא בוטה (גם כשאיש חילוני לעילא ואהוב עלי שצופה בו, אומר לי שהוא "מרגיש מחולל"). כי בשביל זה יש אמנות, כדי לשקף את העולם האנושי החיצוני והפנימי, את התודעה על כל סדקיה ונקיקיה, גם הפחות נלבבים. כדי להרחיב ולהעמיק ולעורר את המחשבה והרגש וההבנה בין בני האדם, שלא יסתיידו.

ופסטיבל ישראל בהנהלתו האמנותית של איציק ג'ולי דואג לכך. תודה.

*

עוד על עירום וקצה באמנות

על "שעה עם אוכלי כל"

על "יותר מעירום" של דוריס אוליך

על השער לאמנות של מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

על "נבוכים שנים" (ועל סיפור קצר ומופלא של היינריך פון קלייסט)

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלטוס

כמה הערות על נוטות החסד – או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

וכן הלאה.

אה, כן, וגם אומרים שאין פה צנזורה (עדיין אומרים?)

*

תוספת מאוחרת – בעניין סתימת הפיות וחופש התרבות וסולידריות אמנותית:

מכתב גלוי שפרסמה למיס עמאר תושבת עכו ואחת מקבוצת היוצרים שפרשו מן הפסטיבל, ליוסף מוני, המנהל האמנותי החדש. התפרסם בעיתון הארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.4179621 ואפשר לקרוא אותו גם פה https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2017/06/lamis.pdf

Read Full Post »

התראת עירום וקצה. זה הזמן לפרוש.

*

עבר יותר משבוע מאז ראיתי את "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, ובמהלכו התפוגגו השעשוע והפרובוקציה לטובת משקע רגשי. אני רוצה לחשוב על זה פה.

מן התוכנייה:

אוצר התנועות העצום שמספקות רחבות הריקודים הוא בסיס המחקר של הכוריאוגרפים פרנסואה שניו וססיליה בנגולה … המופע שלהם מציע זווית ראייה אקסטרווגנטית, פולחנית וייחודית על עולם שבו ההמונים הם גם הכוריאוגרפים, גם המבצעים וגם הקהל.

טוורק, דאנסהול, קראמפ, האוס וריקודים חושניים נוספים שכבשו כל רחבת ריקודים, הושחזו כאן לכדי אקסטזה מסיבתית הזויה הנחשפת בשלל גוניה – תזזיתיים, צבעוניים, מיניים ואף בוטים … סוחפים אותנו לסיבוב בלא-מודע המיוזע של עולם המועדונים – טקס הריקוד הגדול ביותר שמושך אליו מיליוני אנשים בכל סופשבוע.

אני לא מכירה את רחבות הריקודים או את אוצר התנועות. אני יכולה רק לנחש מה צוטט ומה עבר טרנספורמציה ואני אפילו לא מנסה. הפוסט הזה הוא על המפגש שלי עם העבודה כאילו לא התהוותה באיזו רחם מועדונית אלא פרצה כמו האלה אתנה, הישר מראשו של זאוס, כשהיא לבושה וחמושה.

*

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean_marie_legros_kopie

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean marie legros kopie

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean_marie_legros_kopie

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean marie legros kopie

  1. המרחב

מעל הבמה תלויות שבע קרני אור, כלומר פסי לֵדים שפורצים מירכתי הבמה אל תוך האולם. קווי האור סדוקים/מבותרים על ידי האזיקונים השחורים שמשמשים לתלייתם. על הרצפה הלבנה מצויירים קווים שחורים, שהם לא רק הנגטיב של קווי האור, אלא גם שבריו.

האור שנפל והתנפץ נשמע כמעט דתי, ספק קבלי ספק נוצרי; ולפני שאני מספיקה לנער את הנופך הרוחני, הוא מתחבר לסחרורים הכמעט דרווישיים של הרקדנים, שמתחילים עוד לפני כניסת הקהל ונמשכים זמן כה רב עד שא' שיושב לידי אומר, "תארי לך שככה זה יימשך עד הסוף…"

זה לא אמור להיות מופע רוחני. הוא פונה לכיוון ההפוך, אבל לפעמים, כמו במעגל, ככל שאתה מתרחק מאיזו נקודה אתה גם מתקרב אליה.

וגם בתמונות אפשר לראות איך הגפיים המתוחים והזוויתיים של הרקדנים מתחרזים עם קרני האור ועם צילם השבור על הרצפה.

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean_marie_legros_kopie

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום jean marie legros kopie

*

  1. לא רק התלבושות

התלבושות מתחלפות במהירות: פרוות סינתטיות מחוררות או משולבות בטול, סרבל ורוד פיג'מתי, סינר על גוף חשוף, שמלת מיני גאומטרית בשחור לבן, גרביים בצבעים זוהרים וכן הלאה. יש משהו מקסים בחיבורים הלא צפויים, בנגיעות של הקומיקס, בהומור, בגוזמה. כשמוסיפים את האיפור הכבד על גבול המסכה ואת הפיאות הצבעוניות מתקבלת חבורת ליצנים עם כל מה שכרוך בה: חוסר העכבות, הניכור הקצת מאיים ופולשני, המגדר העמום, המיניות המוחצנת.

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום Emile Zeizig

מתוך "ילידי האלטרנטיב אומרים כן לעוד הגזמה – טוורק" מאת פרנסואה שניו וססיליה בנגולה, צילום Emile Zeizig

ובזמן שהרקדנים-הליצנים התגוששו, משכו ודחפו בדבוקה, לא יכולתי לא לחשוב על חבורות הפולצ'ינלים (ליצן מן הקומדיה דה ל'ארטה) עוטי המסכות, העדינים והמסתוריים עד מטרידים של ג'ובני דומניקו טייפולו.

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

ג'ובני דומניקו טייפולו, המאה ה18

*

3. ואז, בלי שום התראה

בערך באמצע המופע האווירה השתנתה. המיניות הליצנית המוחצנת-ובו-בזמן-לא-מינית (במובן שלא נועדה לעורר את הקהל), התחלפה בבת אחת במיניות חשופה וישירה (מיריקות לתחתונים ועד קטעי ריקוד שמצמצמים בני אדם שלא לומר מעלימים אותם לטובת אוסף ישבנים מנוענעים ומוקפצים). אולי זה מובן מאליו לבוגרי המועדנים אבל לא לקהל המבוגר והתרבותי של הפסטיבל. א' אמר שהוא מרגיש "מחוּלל", והוא לא היה היחיד אם לשפוט לפי הפרצופים המאובנים שראיתי מסביב.

אני הייתי עסוקה במהפך שהתרחש בלי התראה ובלי סיבה, כאילו ככה זה.

בדיעבד חשבתי על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל; החלק היחיד שבו הספר הקר הזה עורר בי רגש, היה דווקא באפיזודה הארוכה שבה שוהה הגיבור הנאצי לבדו בבית אחותו ושוקע בטקסים ובהזיות פורנוגרפיות. בלי שום קשר למה שקורה לפני ואחרי – אי אפשר לקרוא את הפרק הזה מבלי להתכווץ מעוצמת הבדידות והכאב.

*

  1. הבמה והאולם

קרני האור של התאורה חרגו כאמור מן הבמה ופלשו לאולם. אבל שבירת הקיר הרביעי נותרה בגדר הצהרה. חלוקת התפקידים היתה כמו בכל הצגה קונבנציונלית: הרקדנים עושים את שלהם והקהל צופה מרחוק ובטוח. זה כל כך סתר את ההכרזה על "עולם שבו ההמונים הם גם הכוריאוגרפים, גם המבצעים וגם הקהל", שהרגשתי מעין הקלה כשראיתי את הניידים המונפים לצילום; הצגים הקטנים והזורחים כמו ניקבו את חומת ההפרדה, שיבוטים קטנים של המופע צצו בין השורות.

אבל כשהליצני הוחלף בישיר ופולשני נעלמה החומה בין הקהל והאולם. והמצלמות החליפו תפקיד. הן הפכו למגינים קטנים שמפרידים בין הצופים למתרחש, ראָיה שהם בסך הכול צופים, מציצים חמושים במצלמות.

*

חותם של עדינות (עדינות? כן, עובדה) וכאב. זה מה שנשאר לי מהמופע בסופו של דבר.

וגם נזכרתי במה שאמר פזוליני על ז'אן-לוק גודאר (במאי הקולנוע הצרפתי, שסרטו עד כלות הנשימה עדיין נוגע בעומק נשמתי); הוא אמר שגיבוריו של גודאר חולים אך אינם מצויים בטיפול רפואי. ש"הם פגיעים מאד, אך גם מלאי חיים, מעבר לסף הפתולוגיה. הם מגלמים פשוט את הנורמה של טיפוס אנתרופולוגי חדש."

*

עוד על הקצה

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו  

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (ויש גם המשך)

כמה הערות על "נוטות החסד" (או "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")

פוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס

ועוד

Read Full Post »

(התראת עירום וקצה? כנראה).

בתום המופע עמדתי בתור לשירותים בין כמה גברות מבוגרות. "אז מה המסר?" קראה אחר מהן פתאום, ספק שואלת, ספק קובלת על היעדרו. ואחרת, גבוהה וסמכותית, שמחה שסוף סוף מישהו אומר את זה, והוסיפה בזלזול, "הרי זה [מה שראינו על הבמה] מה שרואים בכל מלתחת נשים…" ושלישית התפרצה בהתלהבות כבושה, "אני דווקא חשבתי על זה: המסר הוא שצריך לקבל את הגוף כמות שהוא." והגבוהה (באינטונציה שיש בה יותר, 'מה הרבותא?' מאנחה) סיכמה: "נו, את זה אני עושה כבר שבעים שנה…"

הכוריאוגרפית האוסטרית דוריס אוליך, כך נכתב בתוכנייה של פסטיבל ישראל:

מפצירה בנו 'לחגוג את הגוף שלנו' כשהוא חשוף ונקי מכל עכבות חברתיות… [המופע הוא] מגרש משחקים שבו הגוף העירום נבחן ללא דעות קדומות, באופן משעשע ומשוחרר. במרחב האוטופי… מתמוססת המבוכה, ובמקומה נחשף… הגוף היפה ביותר – הגוף הלא מושלם.

"נראה מלבב ושווה במיוחד," כתבתי לפני המופע. אני עדיין חושבת שהוא שווה. אבל מלבב? גם הקליפ הטעה אותי. הוא עדיין מטעה:

זה לא רק נשמע, זה גם נראה אופטימי. כמעט פוסט היפי; התשובה האולטימטיבית להקצנות ולהדרות, למשטור המחשבה, היופי והגוף. אלא ש…

איך אני אגיד את זה? לפני שנים טופלתי על ידי מכשפה. הגעתי אליה אחרי כישלון בזק בפסיכואנליזה (שלוש פגישות בלבד), וכמעט באימה שאלתי, "מה, עכשיו אני שוב אצטרך לספר הכל מהתחלה?" לא היתה לי סבלנות לחזור וללעוס את הסיפור. והיא ענתה, "מה פתאום. מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…"

בלי להתווכח עם התוכנייה ועם הקליפ, אני, מה לעשות, ראיתי דברים אחרים ב"יותר מעירום", רבים כל כך שאני לא יודעת ממה להתחיל. אשתדל לקצר כדי לא לגלוש מהסיר. וראשית, לטובת מי שלא ראה – תקציר נייטרלי ככל האפשר של ההתרחשות:

שנים עשר רקדנים עירומים כביום היוולדם. שש נשים, ששה גברים. מגוון (יחסי) של צורות, אברים וגופים. אחד הרקדנים שחור בעל גוף קצת נשי, אחת הרקדניות מזכירה את ונוס של רובנס. הכוריאוגרפית בפינת הבמה, בעמדת די ג'יי, לבושה בחולצה ומגפיים קצרים בלבד. הרקדנים מתנועעים קלות בקצב המוסיקה, ועד מהרה הם מתחילים להרטיט ולטלטל כל שריר רפוי בגופם: יריכיים, תחת, בטן, שדיים, זרועות, לחיַיִם… קודם כל אחד מרטיט את אבריו שלו ואחר כך את של האחרים. בהמשך הם בודקים צלילים, בעיקר הטחות של הגוף בבמה, והקשות של אברים שונים זה בזה. גם כאן הם חובטים בעצמם ואחר כך זה בזה בהרכבים ושילובים שהולכים ומשתכללים. להרף עין נותנים ידיים במעגל. ופתאום הם נוטשים את הבמה, יושבים על מדרגות האולם, שותים מים ונועלים נעליים בזמן שהכוריאוגרפית יוצאת מעמדתה, מתפשטת, מנופפת בחולצתה. הרקדנים חוזרים בינתיים. הם קופצים על הבמה (בשלב מסוים המוסיקה משתתקת ורק צליל הנעליים נשמע). לבסוף הם חולצים את נעליהם וחוזרים לחבטות שנהיות יותר מורכבות ופנטסטיות וגם להרטטות. הכוריאוגרפית חוזרת ומתלבשת, אוספת את שערה. המופע חוזר בהדרגה ומתקרב לנקודת ההתחלה. הרקדנים מתנועעים קלות לצלילי המוסיקה.

ונוס של פטר רובנס (פרט). סביבות 1614

ונוס של פטר רובנס (פרט). סביבות 1614

אני אוהבת כוריאוגרפיות שנגזרות ממשימות קונקרטיות (כמו טלטול והרטטת שרירים רפויים). זה מחסן אותן מהכללות ודרכים סלולות. ב"יותר מעירום" המשימות קשורות בטבורן לרעיונות על שחרור מעכבות ומדעות קדומות, אבל התוצאה, כמו במקרים רבים, חורגת מן הרעיונות הגלויים שהולידו אותה, מגלה בהם שכבות נסתרות ולרגעים הופכת אותם על ראשם.

דוריס אוליך הטילה על הרקדנים לטלטל כל שריר רפוי בבשרם. זה לא חסר תקדים; אני זוכרת רגע כזה ב"שתיים שעשוע ורוד" של יסמין גודר למשל, אבל הטוטליות והיצירתיות שבה אוליך ורקדניה מתמסרים למשימה הופכת את הצפייה לחוויה של גילוי; אסתטי, רגשי ורעיוני.

אסתטי כי לשרירים המטולטלים יש אותו חן חדש-ישן שמייחס היינריך פון קלייסט למריונטות, במסה המכוננת שלו "על תיאטרון המריונטות". לכל תנועה של המריונטה, אומר קלייסט, יש מרכז כובד משלה. "הגפיים שאינן אלא מטוטלות, נעים בעקבות מרכז הכובד שלהן באופן מכני, מאליהן, בלי סיוע נוסף." המריונטות "נשלטות אך ורק על ידי חוק הכבידה," ולפיכך "פטורות מן המוּדעוּת העצמית, האויבת הגדולה ביותר של החן הטבעי." (תרגום ג' שריג).

מרתק לעקוב אחרי המתרחש מתחת לעורם של הרקדנים, כמו לצפות בשמיים מעוננים המשתנים בהילוך מהיר. זה מרתק במיוחד אצל הרקדנית הרובנסית וסותר באופן מרענן את אידאל הרקדנית השדופה, שלא לדבר על רכותו הסודית המפתיעה של הבשר הגברי.

עד כאן אני פחות או יותר מסונכרת עם התוכנייה, אבל מהר מאד צפו דברים נוספים והסיטו את חוויית הצפייה. שמתי לב שכל רקדן מנסה בבדידותו להרטיט את עצמו, וכשזה לא מספיק הוא חובר לרקדן אחר. הם מנסים להרטיט זה את זה, ומהר מאד גם זה לא מספיק. הם מחליפים הרכבים, מנסים שלישיות, רביעיות… בחיפוש אחרי הריגוש הבא, האולטימטיבי. על אף התנוחות היצירתיות עד אבסורדיות הם לא מצליחים לחרוג מן הצד המכני של ההרטטה וליצור קשר ממשי. "הרטיטי את לבי" כך קרא חנוך לוין לאחד ממחזות הזוגיות הסיזיפיים שלו. מתחת לחזות המשוחררת המסיבתית, "יותר מעירום" הוא סדרת נסיונות הרטטה חסרי תוחלת, עצובים כמו רבים מסרטיו של צ'רלי צ'פלין כשמפשילים את המוסיקה העליזה.

זה בולט במיוחד בגלל התחביר הלא אורגני והקטוע של המופע, שבו כל מהלך ננטש בשלב מסוים לטובת הדבר הבא.

חצר בית המשוגעים, פרנסיסקו גויה, 1794

חצר בית המשוגעים, פרנסיסקו גויה, 1794

וזה אפילו מחריף כשמגיעים למטלה השנייה שממנה נגזרת הכוריאוגרפיה – הפקת צלילים מהגוף, בעיקר על ידי הטחתו ברצפה, ועל ידי הטחת איברים וגופים שלמים זה בזה. גם כאן זה מתחיל בכל אחד לעצמו ומגיע לשילובים הזויים ומצחיקים (כמו שרק דברים עצובים יכולים להצחיק). רוח המשחק והמוסיקה מטשטשים אמנם את ההלקאה העצמית וההדדית. רק לעתים רחוקות מבליח כאב, כשהרקדנים השוכבים שבים ונחבטים ברצפה למשל, בנסיון כושל להמריא. ובינתיים הם כבר קצת מיוזעים. צלילי הגוף נהיים חלקלקים. פה ושם מאדימה חלקת עור.

ואני שקוללתי (ושמא בורכתי, לפעמים קשה להבדיל) בזיהוי אוטומטי של תבניות, גם כשהן מעוותות ומעומעמות, שכל צורה שאני רואה מתחלפת בקלות בצורה מקבילה – אני רואה שורה של תבניות רפאים מעבר לשיחרור ולשמחה, קליפות של תבניות מרוקנות ממטענן ובכל זאת אוצרות את זכרו: בתי המשוגעים של פרנסיסקו גויה, פירמידות משונות של קרקס, נקישות של צעצועים מכניים שחוזרים שוב ושוב על אותה תנועה. יש משהו מחפצן בשימוש בגוף כאילו היה כלי נגינה, שלא לדבר על הרפטיטביות של טלטולי הבשר ושל התיפופים והחבטות, שמזמנים בסופו של דבר גם פורנו, מעוקר מכל כוונה לעורר מינית, שבכל זאת נדבק לתנוחות המשונות וניזון מן ההרטטות והחבטות העקשניות.

ואז, כשאני רואה דבוקה של רקדנים עירומים בנעלי ספורט, אני ישר חושבת על האחים צ'פמן.

מימין, האחים צ'פמן, 1995. משמאל, "יותר מעירום".

מימין, האחים צ'פמן, 1995. משמאל, "יותר מעירום".

למטה, "קינת הקיסרית" של פינה באוש, רק שאצלה הרגש חשוף. לא הצלחתי לבודד את הקטע, אבל זה בסרטון החמישי ברשימה, בדקה 0:31-1:04

ואני עוצרת בפינה באוש (אף שהדמיון שלי כבר לא יכול לעצור ומחליק עד ליהודי הנצחי של שמואל הירשנברג המתרוצץ בין גופות עירומות).

יכול להיות שגם אני כמו קאי, גיבור "מלכת השלג" של אנדרסן נפגעתי מרסיס מראָה של שדון מרושע. יכול להיות שהרסיס ננעץ בעיני ובלבי והחשיך את כל החיוביות של דוריס אוליך ושל "יותר מעירום". ואולי אני פשוט חסינה יותר לכוח הסוחף של המוסיקה מאשר לצורות ותבניות. יותר רגישה לפער בין כוונות גלויות של יוצרים לבין זרמים ומניעים סמויים. כתבתי על זה לא מעט, למשל בסדרת הפוסטים על הכאב הגדול (גם אצל מרינה אברמוביץ ואפילו יותר אצל אנבל צ'ונג ואצל בוב פלנגן).

זה לא גורע מן העבודה, להפך.

בין הקריאות המקבילות נפתח מרחב רגשי ורעיוני. המורכבות והיכולת לעורר מחשבה מעידים על איכותה.

חשבתי על זה גם כשהסתכלתי על דוריס אוליך בעמדת הדי ג'יי; לבושה וייצוגית מעל לשולחן ועירומה לגמרי מתחתיו, למעט המגפיים הקצרים שכמו מבליטים את העירום. זה מצא חן בעיני; זה הפקיע את העירום מן האוטומטיות והפך אותו לבחירה. וגם העמימות ריתקה אותהי. המצב מתחת לשולחן לא לגמרי ברור בהתחלה; האפלולית מטשטשת את הערווה החשופה. אהבתי את הכפילות, את הסימליות ההיברידית, כשכל מה שלמטה שייך איכשהו לתת מודע. (וחשבתי גם על הסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק כלומר תרנגול הודו, ולפיכך התפשט מבגדיו וישב מתחת לשולחן וניזון משאריות שזרקו לו הסועדים. עד שהגיע הרופא החכם שהתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק, ושכנע אותו בהדרגה שאפשר להיות הינדיק גם כשמתלבשים ויושבים אל השולחן. אני מרגישה שהסיפור הזה קשור למופע בשלל קורים, אבל כיוון שהארכתי דיי, אעצור כאן).

*

עוד באותם עניינים

יצא מניפסט – למה אני כותבת על מחול

על שעה עם אוכלי כל (עירום גמור, ואחר לגמרי)

לא עירומה ולא לבושה (סינדי שרמן המוקדמת)

על קרקס התלושים של חליל בלבין ומרב קמל

על אוהבים אש של יסמין גודר

על "פינה" של וים ונדרס

ועוד המון

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

ראשית, כיוון שהחמצתי את המועד להמליץ על ההדסטארט של גילי בר הלל, אמליץ לפחות על גובולינו חתול המכשפות המלא חן כובש ונוגע ללב.

*

ושנית, נפתחה ההרשמה לחממת האמנים הששית של תיאטרון הקרון!

*

ושלישית, הודעה משמחת מספריית גן לוינסקי:

invitation_final

ה-CEC Collection  הינו קואופרטיב אופנה שפועל במסגרת המרכז הקהילתי-חינוכי של ספריית גן לוינסקי בחצי השנה האחרונה. חברות הקואופרטיב הן מהגרות מהפיליפינים שמעצבות ומייצרות יחד מוצרים מחומרים ממוחזרים, בעבודת יד ובאיכות גבוהה.

הקמנו את הקואופרטיב על מנת לייצר הזדמנות כלכלית ויצירתית לחברות הקואופרטיב והוא שייך למשתתפות בו באופן מוחלט, כאשר ההכנסות מהמכירות מתחלקות בין כולן שווה בשווה.

ההשקה תתקיים במסגרת שוקולינרי, יריד אוכל מוזיקה ואמנות של האגודה לזכויות האזרח. ביום שבת, 4.6.16, 18:00-22:00, רחוב ר׳ נחמן 6 שוק הפשפשים, יפו. מידע נוסף בעמוד הפייסבוק של הקואופרטיב.

Read Full Post »

אי אפשר לדבר על פסטיבל ישראל מבלי לדבר על מירי רגב. מתנגדיה הצעקניים מוחים (בעיקר) על שני דברים – על הקיצוץ במוסדות האליטה הלבנה לטובת הפריפריה המסורת והתרבות המזרחית, ועל ההתערבות הפוליטית בתכנים.

אני לא אזיל דמעה על הקיצוץ בתיאטראות הממוסדים או באופרה. סטגנציה זה רע לתרבות ובעלֶבַּתיות רעה לנפש.

ההתערבות הפוליטית בתכנים חורה לי מאד, וכבר השוויתי את מירי רגב לאיש שהתרגז על הראי שאמר לו שהוא מלוכלך ואיים לנפץ אותו. והראי התפלא ושאל אם הוא מתכוון להתרחץ ברסיסי הזכוכית. הסיפור הזה אגב מיוחס לבעש"ט לידיעת השרה וכל אנשי המסורת.

אבל באופן אישי מעולם לא נמשכתי לאמנות פוליטית, ואני חושבת שהנזק האמיתי שנגרם לתרבות מתרחש הרחק מן הרעש והצלצולים. ואני מתכוונת לרמיסת היצירה העצמאית, שמתבטאת בשלל פעולות של מירי רגב, מהשעיית תקציבים לעמותת הכוריאוגרפים, ועד לביטול התמיכה ביוצרי תיאטרון עצמאיים (למשל, דרך קרן רבינוביץ), ביטול חוק הספרים (במקום תיקונו) ועוד כהנה החלטות שחלקן חמקו מן הסתם מהראדר שלי, אבל הסך הכול ברור: דריסת כל החלק הנסיוני, הלא סלול והחלוצי (חלוצי במובן אוונגרד, לא במובן ייבוש ביצות) של התרבות.

מדובר באחוז קטנטן מתקציב התרבות, אבל הוא בכל זאת מופקע, לא רק משום שקשה לפקח על אמנים עצמאיים, אלא בגלל הנחת היסוד, ש"לא פופולרי" שווה ל"לא נחוץ". מי צריך מיצגים סהרוריים או ספרות שרק מתי מעט קוראים ומעריכים? אז זהו, שבטווח הארוך כולם צריכים, כולנו.

המיינסטרים שונא להסתכן ומעדיף את הבטוח והנעים והמוכר. הוא זקוק לשוליים כדי שיחדשו את נעוריו. בלי התמהיל הזה של בערה ורעב ותנועה וחיים הוא יתנוון ויתעפש. מה שדולף מן הגבולות שומרת על חיוניותו של המיינסטרים, הוא מפרה אותו ומרחיב את גבולותיה של התרבות כולה.

*

ומכאן לפסטיבל ישראל: לא די בתארים שחוקים כמו "בועט ופורץ גבולות" כדי להסביר את המהפכה שמחולל איציק ג'ולי (המנהל האמנותי) בפסטיבל ישראל. כשניסיתי למצוא משל מתאים נזכרתי בספרה של עמליה זיו מחשבות מיניות. בפרק "הוגים קוויריים, חיים קוויריים" מוזכר בין השאר ג'יקוב הייל, פרופסור לפילוסופיה וטרנסקסואל שמעז לגזור מן השוליים (הקוויריים) מבט חדש על מגדר. "ההמשגה מחדש של המרכז על בסיס המרג'ינלי," כותבת זיו, אינה מסתכמת ב"חשיפת הנקודות העוורות של האופטיקה ההגמונית – מדובר בהצעה של אופטיקה חדשה, שמכויילת על פי הניסיון המרג'ינלי."

אני חושבת שזה מה שאיציק ג'ולי מציע בפסטיבל ישראל, אופטיקה אמנותית חדשה שמכויילת על פי מבחר של פורצי גבולות. אני חושבת שזאת הצעה נהדרת. אני חושבת שזאת הזמנה ליקום חלופי, וכדאי למהר לחללית לפני שהדלתות ייסגרו.

*

ובהמשך לכך (וכשֵׁרות לציבור), מידע על מופעי המחול והתיאטרון מחו"ל ועל הנחות ומבצעים. (כולל קטעי עירום? כמובן)

פסטיבל ישראל 2016 – 26.5-11.6

תיאטרון ופרפורמנס מחו"ל

הר אולימפוס / יאן פאבר

9-10/6 – יצירה של 24 שעות

דבר התוכנייה:

יצירה חד פעמית המגולמת לתוך אירוע אקסטטי של 24 שעות בהן הבמה והתיאטרון כולו הופכים למיני פסטיבל בפני עצמו. יאן פאבר הוא מבין האמנים המשפיעים בדורנו, שפתו האמנותית משלבת תיאטרון, מחול ופרפורמנס ומותחת את הגבולות הפרפורמטיבים של קבוצת הרקדנים והשחקנים עמם הוא עובד. הר אולימפוס הוא אירוע העוסק בגיבורי הטרגדיה היוונית שמתפרש על פני יממה שלמה שבה הקהל מוזמן להיסחף ביחד עם 27 הפרפורמרים לחוויה עוצמתית, מסחררת ומרתקת של פעם בחיים.

(מעבר לסופרלטיבים השיווקיים, יצא לי לראות מופע אחר של יאן פאבר לפני שנים והיה בלתי נשכח. וגם ה24 שעות זה באמת זמן חילופי שבו הכל יכול לקרות. אפרופו מסחר הוגן).

*

המלנכוליה של הדרקונים / פיליפ קאן

2/6 – 20:00, 3/6 – 13:00

דבר התוכנייה:

חמישה רוקרים וכלב אחד נתקעים בשעת לילה עם רכבם ביער מושלג בדרכם להגשים חלום – הקמת כפר שעשועים. הם פורסים בפני אישה הנחלצת לעזרתם במהלך חזותי-פואטי, את אטרקציות כפר השעשועים המיוחל. על סט בימתי מרהיב מזכיר לנו הבמאי הצרפתי פיליפ קאן, את הצורך של כולנו בקסמים. קאן זכה למוניטין בינלאומי כיוצר בעל קול נדיר המשלב ביצירותיו הומור משובב נפש, משחקיות ויופי חזותי מהפנט.

(ובחזרה אלי – שילוב מבטיח של מלנכוליה ודרקונים, רוק ופנטזיה)

*

סופת רעמים 2.0 / וונג צ'ונג

4/6 – 5/6  21:00

דבר התוכנייה:

וונג צ'ונג, אחד הקולות הרעננים בשדה היצירה הסינית העכשווית, מציב על במת התיאטרון סט קולנועי שלם ומגולל בתוכו, בשפה בימתית עדינה ומרגשת עיבוד מודרני לסיפור סיני קלאסי. היצירה המציגה בפנינו התרחשות של אותו משלוש אהבה אסור מסופרת בשני מדיומים במקביל ובכך בוחנת את משמעות המבט שלנו כצופים ועובדת על המתח שבין תיאטרון לקולנוע.

*

מחול (מופעי חו"ל)

על שנהב ובשר – גם פסלים סובלים / מרלן מונטיירו פריטאס

2/6 – 22:00

דבר התוכנייה:

הכוריאוגרפית הפורטוגזית מרלן מונטיירו פריטאס מזמינה את הקהל להצצה לנשף שבו כל המשתתפים הם פסלים חיים. באמצעות שפת מחול ייחודית ומורכבת יצרה פריטאס שבט דמיוני, בעל הבעתיות מרתקת, החי על פי תכתיבים מכאניים קיצוניים. במופע המשלב מוזיקה חיה היא עוסקת באפקט פיגמליון ומתוך כך בנושאים אוניברסליים כמו תאווה, מוות וגבולות ארציים ועל הקשר של כל אלה לתשוקה אנושית.

(ובחזרה אלי – נראה לי יותר סיפורי הופמן מפיגמליון, הכלאה בין אוסקר שלמר לטים ברטון).

*

Folk-s, will you still love me tomorrow / אלסנדרו שרוני

30/31/5 – 20:30

דבר התוכנייה:

שישה רקדנים מכים בכף יד חשופה על רגליהם ונעליהם – תנועות שמקורן בריקוד הבווארי "שופלטלר" – תוך שהם יוצרים תנועה רפטטיבית ומקצב מוזיקלי ממכר. אלסנדרו שרוני, אחד מהכוריאוגרפים האיטלקים הבולטים של זמננו, משכפל את ריקוד הפולקלור הישר מהמקור שלו ויוצר טקס הישרדותי שברירי שבו נחשפים היחסים העדינים בין המופיעים והמתח שבין האישי והקבוצתי.

*

יותר מעירום / דוריס אוליך

27/5 – 15:00

דבר התוכנייה:

ב"יותר מעירום" ניצבים על הבמה שניים עשר רקדנים עירומים. הכוריאוגרפית נמצאת גם היא על הבמה ומעמדת הדי ג'יי היא מתקלטת לחבורה את המוטו "בואו נחגוג את הגוף שלנו!". דוריס אוליך, השם החם בשדה יצירת המחול האוסטרית, מפרקת את העירום ממשמעויות אידיאולוגיות ופרובוקטיביות ויוצרת מופע משעשע, משחרר ומלא בתובנות על גוף ולבוש.

(בחזרה אלי – נראה מלבב ושווה במיוחד)

*

טוורק / ססיליה בנגולה ופרנסואה שנו

28/5 – 21:00

דבר התוכנייה:

מגיל צעיר פקדו הכוריאוגרפים ססיליה בנגולה ופרנסואה שנו מועדוני ריקודים מסוגים שונים ומשונים והפכו אותם לאתרי אימון ומחקר. טוורק הינו מופע משותף של השניים בו הם חוקרים את השפעת המועדונים והתנועתיות שצמחה בהם על המחול העכשווי, תוך שילוב מוזיקה אלקטרונית לכדי שואו צבעוני  ומעורר.

(ובחזרה אלי, זה תמיד מעניין, כשמעמדות תרבותיים מתערבבים)

*

וזה רק אפס קצה. באתר הפסטיבל יש גם מופעים רבים אחרים, וגם היצע מסקרן של תיאטרון ומחול ישראלי (כולל מחווה לעדינה בר-און, אולי ותיקת המיצגניות פה).

*

ויש גם הנחות ומבצעים

חברי איגודים מקצועיים שונים 25% הנחה

סטודנטים 50% הנחה

קבוצות מעל 20 סטודנטים שנרשמים במרוכז – 60 ש"ח למופע, לכל מופעי הפסטיבל (למעט הר אולימפוס 250 ש"ח)

לרכישת כרטיסים "בימות" 6226* קוד 3070

מחיר מיוחד לאמנים: קוד 3070 יעניק לכם 25% הנחה

*

לאחרונה באותם עניינים:

למה אני כותבת על מחול (ועל אמנות בכלל)?

ומכיוון שאוטוטו ליל הסדר

על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (או למה אני כן אומרת "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

*

Read Full Post »

על שני מופעים שראיתי לאחרונה.
ראשית, המנון לקופסא פנטזיה תיאטרלית מוזיקלית מאת מירב בן דוד, מופע מוזר, במובן המסתורי והפולח לב של המילה.

זה התחיל משירון מאובק שמצאה בן דוד בספריית האקדמיה למוסיקה: שירי עם מן העיירה, מתורגמים מיידיש על ידי שמשון מלצר הנפלא, לעברית צחה ומאגית, ומחולקים לארבע חטיבות:

שירי הגות ועצב, שירי אכזבה ונוחם, שירי חידוד וָעֶלֶז, שירי ילדים וחדר

בן דוד (יוצרת רב תחומית ואמנית קול שמתמחה במוסיקה של ימי הביניים בצרפת ובאיטליה ובשירה ערבית קלאסית), התאהבה בטקסטים האפלים והמוזרים והמצחיקים והעצימה את הקסם באמצעות הלחנים שכתבה והבחירות העיצוביות שלה; לא אצטט כדי לא לקלקל את הטריות, אבל חלק מן הטקסטים הם על גבול הלא ייאמן, כמו פתק שמקבלים בחלום או בארץ פלא, כאלה שגורמים להתבלבל ולהגיד, מה-מה-מה?

מירב בן דוד ב

מירב בן דוד ב"המנון לקופסא" לחצו להגדלה

לפני ההלחנה היא תלשה את הטקסטים מכל הקשר היסטורי וגיאוגרפי (כלומר השמיטה שמות מקומות וכל פרט ממקם), והשאירה מאחור את האג'נדות הפוליטיות והאידאולוגיות כמו את הפתיינות הנוסטלגית. מה שנותר הוא רגש חשוף שנִכרה מאיזה נֶבֶךְ עלום של הנפש. לא נפש פרטית, זה לגמרי קולקטיבי ועברי וארכיטיפי. כששאלתי אותה (בטלפון, אנחנו לא מכירות), סיפרה לי שהלחינה גם טקסטים משירונים עבריים מוקדמים ומספרי לימוד, וביניהם את "המנון לקופסא" של אהרן אשמן (שגם נתן למופע את שמו). במקור מדובר בקופסא הכחולה של קרן קיימת, אבל בן דוד קלטה את זה רק בדיעבד. בקריאה ראשונה זה היה המנון לקופסא עלומה מטפיזית, וכך גם הלחינה אותו, בחגיגיות עמוקה ומסתורית. היא כאילו ניקזה את התעמולה עד שהגיעה לארכיטיפ. רק תדמיינו את זה:

בא ראש חודש, בא ראש חודש
זה היום הוא לנו קודש
בו נגילה ונשמח
הקופסה היום נפתח

גם התלבושת שעצבה, משמלה שחורה עם תוספות של שקיות ניילון משייטת על הקו בין הפנטסטי ליומיומי, בין ההיה היה לכאן ועכשיו. שקיות הניילון משתנות לכובעים, סינרים, ושרוולים תפוחים ומאפשרות לה להחליף דמויות, להיות החלוצה, הנזירה, האומנת, האחות וכן הלאה, כמו בשיר מתוך אמא אווזה (הן הזכירו לי את סדרת התמונות המגניבה הזאת, פורטרטיים הפלמיים מן המאה החמש עשרה, רק מחומרים שנמצאים בשירותים של מטוס).

זה לא מופע חדש, ומשום מה (בגלל מוזרותו? צניעותו האפלולית? קסמו הארכאי?) הוא לא זכה לחשיפה ראויה והוא ייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו. איפה ומתי?

היום, יום שלישי ה-9 ביוני, בחאן הקטן בירושלים ב20:30.
וגם ב-25 ביוני בתאטרון תמונע בתל אביב ב20:30.
ב-3 באוגוסט בירושלים בחאן הקטן ב20:30.
וב5 לאוגוסט, יום רביעי בשעה 20:00 בתיאטרון תמונע בתל אביב

המנון לקופסא: קונספט, הלחנה, עיצוב, בימוי ושירה: מירב בן דוד || צ'לו, עיבודים ושירה: יונתן ניב || עבודת סאונד, עיבודים וקלידים: דן קרגר || עיצוב תאורה: רותם אלרואי ודן קרגר || אנימציה: אופק שמר, טליה בר. בהפקת הזירה הבינתחומית

*

ועכשיו לפסטיבל ישראל.

כך בהשמטות קלות, מתואר X-ON של איוו דימצ'ב בתוכנייה:

האמן האוסטרי הנודע פרנץ ווסט (2012-1947) יצר פסלים וחפצים אקסצנטריים, גרוטסקיים וביזאריים. את יצירותיו נהג להציב בחללים ציבוריים, וכך יישם את תפיסתו שלפיה באמנות שהוא יוצר אפשר לגעת, מותר להתנסות וניתן אפילו לשחק. שיתוף הפעולה בינו לבין אמן הבמה דימצ'ב החל בשנת 2010 והתגלגל ככדור שלג …

במופע X-ON מדמה דימצ'ב בנועזות סיטואציה שבה שני תיירים המגיעים לביקור שגרתי במוזיאון מתבקשים ליצור אינטראקציה עם הפסלים. חוסר הביטחון והמבוכה בתחילתו של המפגש האינטראקטיבי הופכים אט-אט לפולחן חיפוש גרוטסקי ואבסורדי ששוזר מחול, פרפורמנס, שירה, אמנות פלסטית ותיאטרון. על הטקס מנצחת ביד רמה הדיווה לילי הנדל – האלטר אגו האנדרוגיני שיצר דימצ'ב ביצירה מוקדמת – שאף מכריזה בגאון כי היא עצמה יצירת אמנות.

פרנץ ווסט לובש את אחד מפסליו (אין רגע כזה מופנם ומלנכולי במופע, ובכלל אסור להפוך את הפסלים לשימושיים, המשחק צריך להיות מופשט)

אוטו קובלק (אמן פרפורמנס ואחיו למחצה של פרנץ ווסט?) לובש את אחד מפסליו של ווסט (בX-ON אסור להפוך את הפסלים לשימושיים, קצת חבל כשרואים את הרגע הזה, המופנם והמלנכולי) ובכלל נזכרתי בתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

המופע אמנם נולד מן הסתם, מן המפגש עם פסליו של ווסט, שאינם "אקסצנטריים, גרוטסקיים וביזאריים" דרך אגב, אלא מעט משונים וסתומים, כמו חרסים מהעתיד, עצמות של דינוזאור עם איזו קוויריות עמומה. גם תקציר "העלילה" סביר, למעט סטרואידים לשוניים כמו "מדמה בנועזות", שמפספס את הקסם ההזוי של סצנת הפתיחה, את השחקנים שמדלקמים את הטקסטים שלהם במין צלילות מושהית של שיעור אנגלית בטלוויזיה ו/או של אליס בארץ הפלאות (ניגודים זה מעגל, ככל שמתרחקים גם מתקרבים). ובכל מקרה הכוח של X-ON לא נמצא באינטראקציה המעט מוגבלת ובנלית עם הפסלים, וגם לא בעומק האינטלקטואלי שמספיק לפני השטח, לא יותר. אז מה יש בו בכל זאת שגורם לו להיחרת?

הבמה, הפסלים, חלקי התפאורה, כולם לבנים בתאורה שורפת. הלובן מזכיר לי את הלובן של התפוז המכני, רק יותר דל שומן וסטרילי. זאת חיה חדשה בשבילי דקדנס דל שומן וסטרילי. הכוריאוגרפיה בסיסית; מבנים פשוטים ונקיים. תנועות ברורות כמו בשיעור התעמלות. הביצוע מדוד כמו דקלום הטקסטים. גם כשכולם עירומים למעט נעלי עקב ואזור חלציים מתוכשט, נשמר מין ניתוק ושוויון נפש. ודימצ'ב, בכריזמה השופעת המתעתעת והפתיינית של לילי הנדל, מנצח על זה ביד אחת ומשבש בשנייה. ההתנהלות הקלילה והכמו גחמנית שלה/שלו מזינה את פרצי הצחוק של הקהל (אלא שכמו שכתב פעם נחום גוטמן מתחת לאחד מציוריו, "זה מצחיק? לא, זה מכאיב.") הסטריליות מוכתמת בהדרגה, ביריקות של ליחה, באוננות, בהתמרחות בדם שהוא מקיז מזרועו.

X-ON רגע לפני הסוף

X-ON רגע לפני הסוף, לחצו להגדלה

ואני, גם כשאני משתעממת (ואני קצת משתעממת בX-ON אבל לא איכפת לי, אם זה לא משעמם, כזכור זה לא מיצג) אני מאמינה לדימצ'ב, לניכור, לערטול, לפתיינות, לבכחנליה הקרה. הכול אמיתי, לא רק הדם. ורגע לפני הסוף נולד פסל ורוד, ראשון אחרי כל הפסלים הלבנים המשוכפלים; אולי זה הדם שחדר ללובן (בבלדות דם צובע שושנים וכאן הוא צובע פסל?) האישה מהמוזיאון מטפסת על כן ומניפה אותו בצווחות קצובות חודרניות, ללא מילים. התאורה מתרככת כאילו התעייפה. הקהל עדיין צוחק משום מה. אני רואה רק עצב.

ובשולי הדברים אני מצטערת שזה המופע היחיד שייצא לי לראות בפסטיבל. אני יודעת שהפסדתי.

*
ובלי שום קשר (ואולי עם)

תיאטרון מחוקק בחולות

קבוצת תאטרון של מבקשי מקלט וישראלים מציגים את המציאות בה חיים פליטים בארץ, ואת יחסן של ממשלות ישראל לאמנת הפליטים והחוק הבינלאומי.

יום שבת 13.6 בשעה 17:30  מתקן חולות, קציעות

הסעות ייצאו מתל אביב ומבאר שבע. לקניית כרטיסים מראש

פרטים נוספים בדף האירוע בפייסבוק

*

Read Full Post »

* כולל קטעי עירום, הערה בשולי רוב רובם של מופעי התיאטרון והמחול בתוכנייה. ככה זה.

יש לי הרגשה טובה לגבי פסטיבל ישראל השנה. ההנהלה חדשה – איציק ג'ולי (מנהל אמנותי) עמנואל ויצטום (מנהל אמנותי שותף לתחום המוסיקה) ואייל שר המנכ"ל – מהמרים על העתידני ושובר הגבולות. המבחר האיכותי והמסעיר והמחוספס יגרום אושר לאמנים מכל התחומים, לאנשים שאוהבים קצוות (ולא פוחדים להתהפך), סקרנים שרוצים לדעת מה חדש בעולם, הרפתקני תרבות ותודעה, וגם לקהל המנויים לא יזיק לטבול רגל בחומר לא מזוהה, אולי זה ישנה את חייו.

זה נפלא אבל גם מדיר שינה מעיני, כי מה אם לא יבוא מספיק קהל? זאת לא אחריותי כמובן. אבל גם קצת כן. כל כך איכפת לי שהלכתי למסיבת העיתונאים כדי לשמש כרוז וחצוצרה לכמה פלאים שונים זה מזה ככל האפשר, כל אמן והפלא שלו. אלה ההימורים שלי.

*

"עצמי לא גמור", קסבייר לה רוי

Katrin Schoof.JPG 4
"עצמי לא גמור" של הכוריאוגרף והרקדן הצרפתי קסבייה לה רוי, בעל דוקטורט בביולוגיה מולקולרית. למה כדאי? כי זה מחול על גבול מדע בדיוני, יפהפה בדרכו הרזה והמינימליסטית כמו רישום חי בשחור לבן, מושגי ומצחיק באופן קצת אפל וחרקי.

50 דק', מכיל קטעי עירום. לאחר המופע בתאריך ה-5.6 תערך שיחה עם היוצר בשפה האנגלית

לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים

*

"מגנט מסתורי", מיט וורלופ

המופע מוגדר בתוכנייה כ"תיאטרון חזותי וחורבן בימתי". למה כדאי? כי זה נראה מצחיק, חסר עכבות, סוּפר פלסטי, נקי מסנטמנטליות, מושפע מקומיקס, גרפיטי, סייד שואו, האחים מרקס, פופ ארט, דאדא, אבסורד והשד יודע מה עוד.

50 דקות ללא הפסקה, כולל קטעי עירום. והנה גם סרטון מתוך המופע

לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים

*

X-ON הוא שיתוף פעולה בין האמן הבולגרי איוו דימצ'ב לאמן הפלסטי פרנץ ווסט. למה כדאי? בגלל שהוא נראה פרפורמר מהפנט, מתעתע, זיקיתי, בגלל החיוּת השופעת, הזרות, הצבעוניות הרגשית האמנות והשעטנז. הנה קטע.

60 דקות ללא הפסקה, מכיל קטעי עירום (על המופע הזה גם כתבתי)

לפרטים נוספים והזמנות

ואפשר גם ON-I מופע הסולו של דימצ'ב (גם הוא מכיל קטעי עירום. אין לי מושג מה משניהם עדיף)

*

"שחור על לבן", אנסמבל מודרן

מתוך שחור על לבן, אנסמבל מודרן. צילם  Christian Schafferer

מתוך שחור על לבן, אנסמבל מודרן. צילם Christian Schafferer

אני לא כותבת על מוסיקה בדרך כלל, אבל הטעימה שראיתי משחור על לבן של אנסמבל מודרן מגרמניה (מהרכבי המוסיקה העכשווית החשובים בעולם), נראתה כל כך מרתקת ויוצאת דופן מצד ההכלאה בין המוסיקה למרחב, שאני לא מתאפקת.

80 דקות ללא הפסקה (ללא קטעי עירום) עוד הרבה פרטים והזמנות.

*

עד כאן הארבעה שהכי מדגדגים לי. ויש עוד כמה שאפשר וכדאי:

*

"יוליוס קיסר", רומאו קסטלוצ'י

מתוך יוליוס קיסר, רומאו קסטלוצ'י, (בימקא זה בטח ייראה קצת אחרת, ועדיין, לוקיישן היסטורי זה חלק מהעניין)

מתוך יוליוס קיסר, רומאו קסטלוצ'י, (בימקא זה בטח ייראה קצת אחרת, ועדיין, לוקיישן היסטורי זה חלק מהעניין)

קסטלוצ'י לא מביים מחזה אלא מבצע "התערבות", כלומר, "מערים על דמויותיו של שייקספיר מכשולים המקשים עליהם את ההתבטאות, קוטעים את שטף דיבורם, מעוותים את קולם, מקרינים דימויים מתוך גופם … ויוצר פרפרזה אנושית חריפה על דמגוגיה, פוליטיקה ושררה." (מתוך התוכנייה)

קסטלוצ'י הוא אושיית תיאטרון חזותי. לא צחוק. מאלה שחייבים-חייבים. אני בטוחה שיהיה מרתק (ובכל זאת לא אלך, אני חושדת בקסטלוצ'י שאין לו הומור, אני חוששת מאוונגרד פומפוזי, אבל אולי אני סתם טועה ומעלילה, ספרו לי איך היה!).

45 דקות, באיטלקית עם כתוביות בעברית. לפרטים והזמנות (לא כולל עירום למרבה הפלא)

*

"פולחן האביב" קולקטיב She She Pop

מתוך פולחן האביב של קולקטיב שי שי פופ. ברקע, בוידאו - האמהות. צילם Doro Tuch

מתוך פולחן האביב של קולקטיב שי שי פופ. ברקע, בוידאו – האמהות. צילם Doro Tuch

She She Pop (מעניין אם שם הקבוצה מתייחס ל"שישפוש", סיפורו הנפלא של וולפגנג בורכרט) הוא קולקטיב שנוסד בסוף שנות התשעים ומגדיר את עצמו כנשי אף שהוא כולל גם גברים. השישיפופיות יוצרות את המופעים שלהן בתהליך קבוצתי ללא מחזאי או במאי, הן לא "משחקות" לדבריהן, רק "מטילות על עצמן משימות מעניינות שנפתרות על במה לעיני קהל".

כשקבוצה עובדת בדרך כה חריגה במשך שנים רבות יש סיכוי טוב למשהו ייחודי ומעניין. פולחן האביב שלהן עוסק באימהות (וכולל את האימהות האישיות שלהן שמופיעות על מסכי וידאו גדולים, ראו תמונה למעלה). האימהות "הקריבו" את עצמן למען הבעל והילדים לעומת הדור הנוכחי העסוק בהגשמה עצמית (ולכן גם לא אלך. לשמע הנושא נופלת עלי תוגת שיעורי החברה של ילדותי עם הדילמות הערכיות והטיעונים היגעים. ספרו לי איך היה!).

80 דקות ללא הפסקה. כולל קטעי עירום (הפעם הופתעתי). המופע בגרמנית עם כתוביות תרגום. בתאריך ה-8.6 תערך שיחה עם חברי הקולקטיב לאחר המופע.

עוד פרטים והזמנות

*
רציתי לכתוב על עוד מופעים וגם על אירועים מיוחדים (משתה פילוסופים ועוד) אבל כבר מאוחר, תמשיכו בלעדי, כדאי!

למעלה: אני לא מכירה את עבודתה של הבמאית עמנואלה עמיחי ואין לי מושג איך נראה העיבוד שלה לליזיסטרטה בפסטיבל. אבל הנה קטע קצרצר ומהפנט מהוידאו הפוטוריסטי שיצר רן סלוין למופע (יש לי משהו עם פוטוריסטים. תמיד היה).

*

ובלי קשר לפסטיבל והרבה לפניו, "אקס חמותי החורגת" ההצגה החדשה והמרתקת של נעמי יואלי, מגיעה שוב לתל אביב, ב-3 וב- 4 ביוני, ימים ד' וה' בשעה 20:00, בתיאטרון תמונע. רציתי לכתוב עליה קצת על ההצגה אבל גם זה יחכה לסיבוב הבא.

וגם – אירוע אמנות תת קרקעי מתרקם לו בחלל המדהים שהיה פעם בית הקירור של השוק הסיטונאי.
כאן אפשר לראות פרטים וגם לתמוך.

*
עוד באותם עניינים (מופעים פורצי דרך מכל הסוגים, חצי עיר האושר שייך להם)

על שעה עם אוכלי כל

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

האישה הוויטרובית (רבקה הורן)

פעמיים דירת שני חדרים

סטרפטיזים משונים

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות (על אוהבים אש של יסמין גודר)

על ארבעה סוגים של זיכרון

מחשבות על פינה באוש – אמת או כאילו

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' ואוליי

אהבה ותיעוב ליוזף בויס

Read Full Post »