Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פנץ' וג'ודי’

קלוד מונה, נמפאות (חבצלות מים), 1915

.

אימפרסיוניזם תמיד התקשר לי לשלווה. אולי בגלל ציורי הנמפאות של קלוד מונה (1840-1926) והמקום שבו צוירו; גני ז'יברני של מונה (ראו כאן למטה) הם התגלמות "כעץ שתול על פלגי מים" מתהילים. אבל גם כשמתנתקים לרגע מהיופי ומשווים את העניין של האימפרסיוניסטים בְּאור, מִרְקם ואפקטים צבעוניים וחושיים, לסערות הנפש הרומנטיות והאקספרסיוניסטית (או לערגה הנאו קלסית לעבר, או לשכלתנות הממתינה מעבר לפינה), זה לא משתנה; להיות אימפרסיוניסט בשבילי, זה להשתרע מתחת לעץ או על שפת מים ולהתמסר להבהובים, ריצודים ורצי אור. כמו קלוד מונה, שסזאן קרא לו "עין": "מונה הוא עין, העין הנפלאה ביותר שקיימת מאז שהיו ציירים," ואדואר מאנה כינה אותו "הרפאל של המים".

.

ז'יברני, צרפת, כאן חי וצייר קלוד מונה. בעומק התמונה אפשר לראות את הגשר היפני.

ז'יברני, צרפת. כאן חי וצייר קלוד מונה.

כלומר כך זה היה, עד שקראתי קצת מכתבים ושיחות עם קלוד מונה.

מעבר לפרטים הקטנים והארציים שתמיד משבשים את ההרמוניה – למשל, כשהוא נאלץ לקנות חורשה של עצי צפצפה ביחד עם האיש שרוצה לגדוע אותה, כדי שישאיר את העצים על כנם עד שיגמור לצייר אותם, או כשהוא מתלונן על כשלון תערוכה בגלל התעלמות העיתונים ויחסי הציבור הגרועים (וכבר נאמר ב"אמא אווזה": "מה יוצא מארובה? עשן / וחוץ מזה, מה עוד חדש? / הכל ישן.").

ומעבר למזגו הנסער וההרסני במפתיע, של מונה – למשל, "השמדתי תמונה גדולה של פרחים שזה עתה השלמתי … לא זו בלבד שקרצפתי אלא גם קרעתי אותם לגזרים" או "תקף אותי זעם משוגע וחתכתי בסכין הכיס שלי את כל התמונות" או "אני מדוכא לגמרי ונגעל עמוקות מהציור. זה ממש עינוי מתמיד!" או "זה עתה השמדתי בערך 30 בדים, דבר שגרם לי הנאה גדולה", וכן הלאה בתנופה כמעט רוסית-דוסטויבסקאית, שהחזרות מקנות לה אמנם מימד קומי מסוים.

והמימד הקומי הזה הולך ומתעצם במהלך הקריאה. קחו למשל את האפיזודה הבאה שבה הוא מנסה לצייר את הים:

הייתי מרוכז בעבודתי ולא ראיתי שגל עצום מתקרב; הוא זרק אותי על פני הצוק ונסחפתי בנתיב הגל עם החומרים שלי! חשבתי שזה יהיה הסוף שלי מכיוון שהמים סחבו אותי למטה, אך לבסוף הצלחתי לצאת מהם על ארבע, אך אלוהים, באיזה מצב הייתי! מגפי, הגרביים העבים שלי ומעילי היו רטובים לגמרי; הפַּלֵטה שנשארה בידי נפלה על פני והזקן שלי היה מכוסה בכחול, בצהוב, וכו'.

(מתוך מכתב של קלוד מונה לאליס הושדה)

כמה היא מלבבת הסימטריות של הסיפור, המידה כנגד מידה: מונה מנסה לצייר את הים והים מצייר עליו בחזרה, שלא לדבר על רוח הקומדיה האילמת הסלפסטיקית השורה עליו (על אף חרדתו של מונה וזעמו על הציור האבוד).

פנץ' וג'ודי והסלפסטיק

המילה סלפסטיק, אגב, כפי שלמדתי לאחרונה, מקורה בפנץ' וג'ודי, תיאטרון הבובות האנגלי המסורתי. הסלפסטיק (מקל המכות, בתרגום מילולי) הוא המקל המחורץ שבו היה פנץ' מכה את יריביו בזה אחר זה. החריץ העצים את צליל המכה. המילה אמנם צצה מתוך אפיזודת הים, אבל עד מהרה הבנתי שהקומדיה האילמת מובנית בציור של מונה:

מצד אחד נמצאת התשוקה לדייק בצורה ובצבע:

"זכרי שכל עלה על עץ חשוב באותה מידה כמו תווי הפנים של המודל שלך," הוא כותב לציירת הצעירה לילה קאבוט פרי, "הייתי רוצה פעם אחת לראות אותך שמה את הפה של המודל מתחת לאחת העיניים במקום מתחת לאף."
ובמכתב לפול דורן-רואל, סוחר האמנות שמימן את מסעותיו תמורת ציורים, הוא חושש שהתמונות שצייר "יפיקו צעקות מפי אויביהם של הכחול והוורוד, מכיוון שזה בדיוק הזוהר הזה, האור הקסום  … הכל כאן הוא בצבע חיק היונה ולהבת משקה הפונץ'."
(אויבי הכחול והוורוד…)

דיוק כזה דורש זמן התבוננות. ומנגד נמצא הטבע החמקמק:

בעבורי נוף כשלעצמו אינו קיים כי מראהו משתנה ללא הרף; ואולם הוא חי בזכות הסובב אותו – האוויר והאור המשנים צורה ללא הרף.  … אני עוקב אחרי הטבע בלי להיות מסוגל לתפוס אותו. הנהר הזה ששקוע ועולה שוב, יום אחד ירוק, יום אחד צהוב, עכשיו הוא יבש ומחר יהיה בו שיטפון אחרי הגשם הנורא היורד ברגע זה.  … בעונה זו השמש שוקעת כל כך מהר עד שאינני מסוגל לעקוב אחריה (מה שהזכיר לי את שקיעת השמש הזאת).

והשיא:

כאשר התחלתי [את סדרות הציורים] הייתי כמו האחרים; האמנתי ששני בדים יספיקו, אחד למזג אוויר סגרירי ואחד ליום שמש. באותה תקופה … ציירתי את ערמות השחת שרגשו אותי … יום אחד ראיתי שהתאורה השתנתה. אמרתי לבתי החורגת: "לכי הביתה, בבקשה ממך, והביאי לי בד קנבס אחר.' היא הביאה לי אותו, אבל לאחר זמן מה האור שוב השתנה: 'בד נוסף', 'עוד בד נוסף!' ועבדתי על כל בד רק כאשר היה האפקט הנכון.

והרי זה בדיוק "זמנים מודרניים" – קלוד מונה כצ'רלי צ'פלין! והטבע כסרט נע שנהיה יותר ויותר מהיר וכמעט בלתי אפשרי להדביק את הקצב שלו.

.

.

זה כל כך נפלא בעיני, הדמיון והשוני מ"זמנים מודרניים": "זוהי עבודת פרך," הוא כותב, "אך כל כך שובה את הלב לתפוס את הרגע החולף…"
אולי זו האינטנסיביות הזאת של מאחורי הקלעים שהקנתה לציורים את החיוּת שלהם. ואולי לא. אולי זו פשוט אחת מאותן סתירות והפתעות שמשבשות את ההנחות המוקדמות. למשל שהתוצאה תמיד משקפת את רוח העשייה. הרי אפילו המושג "אימפרסיוניזם" נולד בחטא, כשכמה אמנים שנדחו על ידי הסלון האקדמי התאגדו ב1874 להציג תערוכה עצמאית. לואי לרואה, אמן אקדמי ומבקר אמנות כינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים", בעקבות תמונתו של מונה Impression, Soleil Levaunt. אלא שמתישהו נשר הלעג ונותרה רק התמצית התיאורית.

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

קלוד מונה, ז'יברני, הגשר היפני

*

וכמה הערות לסיום:

את הטקסטים של קלוד מונה קראתי בספר הזה שהוא אוצר בלום. שם גיליתי את הסקופ על ויליאם טרנר שבעקבותיו כתבתי את גברים במיצג, וגם את הפינוק והפמיניזם של ברת מוריסו.

ואי אפשר לדבר על אימפרסיוניזם (לפחות כאן, בעיר האושר) מבלי להגיד אקירה קורסאווה. כמו בעל אמנות פלסטית ברשומון לקורסאווה  אבל לא רק; קלוד מונה נוכח גם כשקורוסאווה חולם על ואן גוך; כפר טחנות המים שבו מתרחש החלום האחרון (גללו קצת בתוך הפוסט) כל כך מזכיר את ז'יברני. ולא בכדי; חבצלות המים הן חלק מן הגנים היפניים שופעי המים שמונה הוסיף לז'יברני ב1892, ואשר כוללים אפילו גשר יפני כמו בחלום. כי חלומו של קורוסאווה הוא בין השאר, עוד השתקפות של השתקפות של השתקפות או הערת שוליים לדיאלוג המתמשך בין האימפרסיוניזם לאמנות היפנית.

*

ובלי שום קשר – למי שתהה מה עלה בגורלן של בלנשליס וזאיר – הוספתי עדכון כאן. וכדאי גם להציץ בתגובות. הדיון נהיה מרתק במיוחד אחרי שנפרשה התמונה.

*

Read Full Post »

פעם, כשבני הגדול היה בכיתה א' הוא ערך רשימה של כל הלוחמים שהוא מכיר. חיפשתי אותה היום ולא מצאתי. זו היתה רשימה ארוכה ולא סלקטיבית שממנה אני זוכרת למשל:

אפאצ'ים
הונים
נינג'ות
אינדיאנים
אבירים
סמוראים
רומאים…

בתור אדם חזותי שתמיד רואה כל מילה, הערב-רב הזה של לוחמים מתקופות ותרבויות שונות נקרא לי כמו שיר ותהלוכה, משהו בין תצוגת אופנה לדף מאנציקלופדיה מצוירת.

כבר מזמן אני מרגישה צורך ברשימה נוספת, של ליצנים שאפשר לזַמן או סתם למְנות בימים של עצב (כמו היום). ליצנים הם כמובן לא רק שמחים אלא גם עצובים, ליריים, אכזריים, מרושלים, הדורים, גסים, תמימים, ערמומיים ועוד כמה דברים. וטוב שכך, אם הם היו סתם שמחים הם היו מחליקים על הנפש. ככה הם מסתננים לתוכה ושם הם עושים כאוות נפשם. כי בסופו של דבר ליצנות זה על חירות, כלומר על חתרנות.

אז אני מתחילה פה רשימת-תהלוכת ליצנים, תמונות נבחרות ובסופן רשימה שאותה אתם מוזמנים לעדכן.

התלבטתי אם לכלול בה שמות פרטיים (אני לא זוכרת אם הרקולס או ג'ינגיס חאן הופיעו ברשימת הלוחמים). לעת עתה החלטתי שכן. אם זה ליצן קצת נשכח כדאי להוסיף כמה מילים, אף שרוב השמות/כינויים ממילא מדברים בעד עצמם.

התמונות והרשימה מוקדשות לבני נמר, שבגיל שלוש או ארבע (הרבה לפני רשימת הלוחמים), היה מסתובב עם קלף של ג'וקר בטענה שזו תעודת הזהות שלו, והיום הוא להטוטן.

*

מתוך "הליצנים" (1970) סרטו התיעוד הנפלא של פליני

*

ליצנית של טולוז לוטרק

מסיבות היסטוריות אין יותר מדי נשים ליצניות. למי שמצטער ומוחה נכתב ספר הילדים הנלבב הזה שעניינו מלך ששוטה החצר שלו ברח ללמוד רפואה, והוא זקוק למחליף. בתו הנסיכה חושקת במשרה, אבל כמו שאמה המלכה מסבירה לה: "בארץ הזאת רק בנים גדלים להיות שוטים…"

*

ג'יובני דומניקו טייפולו, צייר במאה ה-18 אינספור סצנות של פולצ'ינלות (דמות מהקומדיה דל ארטה) בכל מיני הקשרים ופעילויות

*

סצנה מן הקומדיה דלארטה

*

ליצנית פוטוריסטית של דפרו 1918

*

ליצן פוטריסטי של הנרי לורנס, 1915

*

ירון מילגרום ב"ציק", מחווה לליצנים-לוליינים הליריים הכחולים והוורודים של פיקאסו (מתוך עבודות שכונה שאצרתי בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות).

*

רקמה אנה קלאוזנרוב, 12.10.1944 – 23.7.1932

ליצן מתוך "אין פרפרים פה", קובץ ציורים ושירים של ילדים מגטו טרזין.

*

בובת ליצן משבט ההופי האינדיאני (מבנה הכובע מתחרז עם מצנפת שוטים מערבית)

*

ליצן חצר של ולסקז, המאה השבע עשרה. קראתי פעם ששוטי החצר לא היו בהכרח ננסים מוכי גורל, אלא אנשים נבונים ושאפתנים שהבינו  שרק בעמדה הזאת יוכלו להתבטא בחופשיות ולהשפיע.

*

ליצן מהמחלקה לתיאטרון של הבאוהאוס

*

בובות פנץ' וג'ודי

*

Joseph_Grimaldiג'וזף גרימלדי, שנחשב לליצן המודרני הראשון, בדמות "ג'ואי", ליצן שהפך לדמות במופעי הבובות של פנץ' וג'ודי.

*

ליצן רחוב קשה יום של דומייה, המאה התשע עשרה

*

ליצנים של ואטו (סצנה נפלאה ומסתורית) המאה השמונה עשרה

*

גילגי (הלא היא פיפי) היא דמות ליצנית לכל דבר, מן הצמות המזדקרות ועד לשמלה המוטלאת, לגרביים השונים ולנעליים הענקיות

*

לפוסט על האדם הצוחק של הדס עפרת

*

למעלה, ברוס נאומן: Mean Clown Welcome

*

ליצנים מאיימים של ארנה ברומברג. היום נפתחה בגלריה דביר תערוכה חדשה שלה. ועם או בלי ליצנים היא ציירת נהדרת (ולמען הגילוי הנאות גם חברה שלי).

סינדי שרמן גם היא ברשימת הליצנים המפחידים

סינדי שרמן גם היא ברשימת הליצנים המפחידים

*

והנה גם הג'וקר, הארכי נבל של קומיקס באטמן, שגולם בין השאר על ידי ג'ק ניקולסון והית' לדג'ר.

batman

דוד פולונסקי, ברמלי, לפני ואחרי - לפני - ליצן-שמאן שבטי, אחרי - ליצן מערבי וביתר פירוט על הספר המעולה הזה - כאן

דוד פולונסקי, מתוך "ברמלי" מאת צ'וקובסקי. מהפך מליצן-שמאן לליצן מערבי
וביתר פירוט על הספר המעולה הזה – קראו פה

*

קרגוז, לץ הצלליות הטורקי בצורת עז (ותודה למירי פארי ששלחה אותו)

*

"אילו בני אדם הם האמנים הללו! אך האומנם בני אדם הם? הנה הליצנים למשל, אותם יצורים משונים מעצם טבעם, שלא נבראו אלא להצחיק, עם ידיהם הקטנות האדומות וכפות רגליהם הקטנות בנעלי הבד ובלוריתם האדומה מתחת לכובע הלבד הכדורי, עם לשון העילגים שבפיהם ומנהגם ללכת על ידיהם, אלה הניגפים ונופלים בלי להרף, מתרוצצים רצוא-ושוב באין תכלית ומנסים לשווא לעזור לכולם, מתאמצים נואשות לחקות את תעלולי עמיתיהם הרציניים – הליכה על חבל לדוגמא – ונוחלים תבוסה מוחצת לקול מצהלות ההמון – האם אותם יצורים בני בלי גיל שקומתם לא צימחה די צורכה, בנים אלה של רוח השטות, שסטאנקו ואני התגלגלנו מצחוק למראיהם (אף שאני עשיתי כן מתוך איזו אהדה מהורהרת), האם הם, עם פרצופיהם הלבנים כקמח, המפורכסים בהפרזה שאין כמוה לגיחוך – גבות עיניים בצורת משולש, ערוצי דמעות מאונכים מתחת לעיניים אדמדמות, חוטמים שאין מוצאים כמותם בשום מקום, קצות שפתיים מעוקמים כלפי מעלה בחיוך אווילי – מסכות, בקיצור, המנוגדות תכלית הניגוד לתלבושתם המרהיבה; אטלס שחור מרוקם פרפרים של כסף, חלום ילדות ממש – האם, אני חוזר ושואל, בני אדם הם, גברים, בריות שניתן לתארם כאנשים מן היישוב, כבורגנים מן השורה? בעיני אין זו אלא רגשנות ריקה, לטעון ש"גם הם בני אדם" עם "לב אנושי פועם", ורצוי גם עם אישה וילד. לא, אני מהדר בכבודם דווקא, אני מגן עליהם מפני כל אותה הומאניות תפלה באומרי: לא, לא בני אדם הם, אלא מפלצות נלעגות של צחוק מטלטל סרעפת, נזירים מנצנצים של רעות-רוח שפרשו מן העולם, יצורי כלאיים כרכרניים, פרי הכלאה של אדם ואמנות התוהו."

מתוך "פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים", מאת תומאס מאן, תרגמה נילי מירסקי

*

ליצנים, שוטים, בופונים, מומוס, פולצ'ינלות, הרשל'ה, חושם, מוקיונים, בדחנים, לצים, שוטי-חצר, ג'וקרים, ארלקינו, פיירו, פנטלונה, פטרושקה, קרגוז, גיניול, פנץ', קספרל, ג'ואי, ג'וזף גרימלדי, הרפו, גילגי, גראוצ'ו, צ'יקו, צ'רלי צ'פלין, כביריה, טיל אולנשפיגל, ג'וחא, חווג'ה נאסר-א-דין, ליצנים ללא גבולות, ליצנים רפואיים, השמן והרזה, באסטר קיטון, ג'נגו אדוארדס, בהלול, וַקְדוּנְקַגָה

הסברים
* פנץ', גיניול, פטרושקה, קספרל הם גלגול של אותו לץ בצורת בובת כפפה בארצות אנגליה, צרפת, רוסיה, גרמניה. קרגוז או קרגיוזיס הוא הדמות המקבילה בתיאטרון הצלליות הטורקי והיווני
* בהלול הוא שוטה-חכם פרסי
* וקדונקגה הוא הלץ של שבט הוִינֶבָּגוֹ בצפון אמריקה. הוא נושא על גבו בתוך קופסא את אבר המין הענקי שלו שתוך כדי הרפתקאותיו נאכל על ידי סנאי. ובלי שום קשר הוא מסוגל גם להפוך את מינו וללדת. ובכלל יש לו יחסים מיוחדים עם גופו. פעם הוא אוכל את מעיו שלו, ובשלב מסוים של הרפתקאותיו מתחולל קרב איתנים בין ידו הימנית לשמאלית (ראו כתוב בגוף 7 – אהרון והצרה היצירתית נגד היד החמקנית והמוח האופצלוכי). הפרטים המאלפים הללו מופיעים בספרו של אריה זקס "שקיעת הלץ".

*

על סיפורי ליצנים:

פניה ברגשטיין והליצן

גם מתוק גם פמיניסטי

*

עוד רשימות:

רשימת הפְּייטוֹת

רשימת התחפושות

רשימת הפיקניקים

דברים נפלאים (על מלכת הרשימות, סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה)

*

Read Full Post »

כמה שעות לאחר שעלה הפוסט האחרון שלי ("בפנטזיות שלי אני גבר") נחתו בתוכו שני מגיבים, "שוקי" ו"יודעת", והתחילו להתקוטט ביניהם על פני כארבעים תגובות, כשפה ושם מצטרפים מגיבים נוספים לחגיגה – לכאורה כדי להגן עלי ובעיקר כדי להנות מקצת ניבול פה משלהם.
לא מיהרתי למחוק. לא רק בגלל שאני נגד צנזורה (ואני נגד). אני גם חדשה באינטרנט, וגבולות הסובלנות שלי עדיין לא מוגדרים. ומלבד זאת היה בזה משהו מרתק, במובן הכי ראשוני של המילה, כמו לצפות בשני חתולים שמתקוטטים אצלך בחצר.
ובכלל כל חריגה מן השיגרה, מן הצפוי, היא לא רק מטרד אלא גם הזדמנות. קל מאד לפסול, אבל לפעמים כדאי לעצור רגע ולהתבונן. ואני גם לא ממש נבהלת מגידופים. במיטבם הם כידוע, סוג של שירה: "אני אאכיל אותך בפסל של הבישוף עם כל היונים שעליו" (פליני ציטט את זה באיזה ראיון), או אותו בריון שאיים לחבוט בטיל אולנשפיגל עד שראשו ייתקע בין צלעותיו והוא יציץ מביניהן כמו מכלוב.
אני לא יודעת, אבל ככל שהדיאלוג של שוקי ו"יודעת" נמשך, הם הזכירו לי יותר ויותר זוג ליצנים, מין פַּנְץ' וג'ודי כאלה, מתיאטרון הבובות העממי.
למי שלא הספיק לקרוא אני מצרפת ציטוטים לדוגמא. (כן, אני אישה זהירה. שמרתי לפני שמחקתי, ליתר בטחון.)

"יודעת":
הרגלי ההשתנה שלך הם בדיוק כמו היחס שלך לבני שיחך. אתה משתין לא למטרה. בורח לך השתן על הקרש או על הרצפה. זוועה לחיות עם זקן כמוך שיש לו בריחה של שתן לא רק לתחתונים ולמכנסיים אלא מפזר רסס נוזלים צהבהב על הסביבה, אתה טורח להוריד אחריך את המים באסלה? תרסיס ריח יש לך בבית? אדיוט.
 
שאפרסם כאן את האימיילים נוטפי הריר ששלחת לי ובהם החמאת לי על גופי החתיכי והענוג, וכמה שאתה מפנטז עליי? זקן סקלרוזי, כמה רדפת אחרי עד כדי חולניות ולפתע אתה משמיץ אותי. נשים בגילי מתות שיהיה להן גוף נהדר כמו שלי. גברים צעירים ממני בעשר שנים מתחילים איתי כל יום, ואני כאן מתקוטטת עם מתושלח עם רגל אחת בקבר. מוטב שתלך להחזיק לבת זוגתך האומללה את היד, כי ליותר מזה אינך מסוגל. מסכן שלי.
 
שוקי:
כן אדרבא תפרסמי את האימיילים ששלחתי לך כי יש בהם רק את האמת על גופך הבלה והמזדקן שאף גבר נורמלי לא יכבד אפילו ברקיקה. את היא התגלמות הסיוטים של כל גבר, יפה כמו הבת של מנהיג אל קעידה וענוגה כמו מרימת משקולות במשקל על-כבד.
לא הייתי זורק מבט לכיוונך אלמלא נימוסיי האוסטרים המופלגים שזיכו אותך בחצי מבט מעפעף שעליו בנית תלי תילים של פנטזיות בעודך עומדת מתחת למים במקלחת ומענגת עצמך בנוצה של יונה שנאכלה חיים על ידי חתול זבל.

חיים נהדרים שיהיו לך

כן, כל עלבון של שוקי נחתם תמיד בברכה, לחיים נהדרים או לשבת נפלאה.
במסה שלו על הצחוק טוען הנרי ברגסון שאם משהו חוזר על עצמו באופן קבוע עד שאנחנו מתחילים לצפות לו, כשהוא אמנם מגיע – אין לנו ברירה אלא לצחוק: כי "אין כאן עוד חיים," הוא מסביר, "זהו אוטומטיזם השוכן בחיים והמחקה את החיים, והרי זה קוֹמי."
ובכלל – היה משהו כמעט שיקספירי (טוב, אני מגזימה, אבל רק כדי להדגיש נקודה) בשוועתו של שוקי אחרי המחיקה "למה מחקת, מררה?" (מלשון מרית, כנראה) עד אז הם לא הבחינו באיש סביבם. וככל שחילופי הקללות התמשכו התיעוב ההדדי שלהם נראה יותר ויותר כמו אהבה.

לא מיהרתי למחוק אותם. זה לא התפקיד שלי לצנזר ולסדר את העולם. הם זה הם ואני זה אני.
אז למה בכל זאת מחקתי?
כי הרעש שלהם הפריע להקשיב לסיפור של סופי קאל.
כי המהומה שלהם זיהמה אותו. הפֵרה את האיזון.
וזה סיפור נהדר. רזה, מצחיק, מנוכר, מעורר מחשבה.

ועוד משהו – תמיד חשבתי שסופי קאל אמיצה, אבל עד אמש – חשבתי רק על הפעולות שהיא עושה. איכשהו השמטתי את הרפש שהיא סופגת. ואולי אני קצת מגזימה, אחרי הכל היא צרפתייה ולצרפתים יש כבוד לחתרנים, בתנאי שיש להם סגנון. הם המציאו להם שם אפילו – "מקוללים". אבל כאן זה לא צרפת. התכוונתי לפרסם עוד כמה סיפורים של קאל ועכשיו אני שוקלת מחדש. כי כמו שאומרת המכשפה לדייג בסיפורו של אוסקר ווילד: "לכל יש מחיר, אדוני הצעיר, לכל יש מחיר!" ואני כבר לא בטוחה שאני מוכנה לשלם אותו.

Read Full Post »