Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פניה ברגשטיין’

"חרוזים אדומים" הוא סיפור ילדים שכתבה פניה ברגשטיין.

הוא נדפס לראשונה ב1956 בקובץ בשם "חרוזים אדומים"

ויצא לאחרונה מחדש, כספר עצמאי עם איורים של ולי מינצי.

לא סבלתי את הסיפור בילדותי. אני חושבת שראיתי דרכו.

על אף חזותו התמימה מדובר בסיפור מורכב וטעון.

וולי מינצי הצילה אותו וגם העלתה חיוך על פָּנֶיהָ של פניה ברגשטיין.

מימין

מימין "חרוזים אדומים" 1956, איירה צילה בינדר. משמאל "חרוזים אדומים" 2015, איירה ולי מינצי

וראשית תקציר:

"סבתא נתנה לשולמית מלוא חופניה חרוזים אדומים, מלוא חופניה חרוזים יפים. נתנה לה גם חוט לבן וחזק ואמרה: קחי ילדתי, והשחילי את כל החרוזים על החוט, ותהיה לך מחרוזת יפה לצווארך." כך נפתח הסיפור. ושולמית אמנם משחילה את החרוזים ועונדת אותם לצווארה. "יפה המחרוזת שלי, יפה מאד!" היא חושבת, "רק קצת היא כבדה מדי. רק קצת היא ארוכה מדי."
החרוז האחרון מציע לשולמית לשחרר אותו עד שתגדל, אבל כשהיא מתירה את הקשר מתגלגלים כל החרוזים בעקבותיו ונעלמים. החוט הלבן מזמין את שולמית הבוכייה למסע חיפושים. בעזרת הנחל, האילן, והעשבים הם מגלים שהחרוזים נמצאים ברשותו של סנאי חמדן, שחשב אותם לאגוזים. שולמית חוששת שהסנאי יפצח את חרוזיה, אבל החוט מטפס לענף מול דירתו של הסנאי, ושר: "מי זה, מי זה פה אוגר לו,/ מי זה, מי זה פה צובר לו,/ חרוזים, חרוזים,/ חרוזים, לא אגוזים?" הסנאי מתרתח והחוט ממשיך לשיר: "פקח, סנאי, את שתי עיניך,/ בדוק יפה את אגוזיך,/ ותראה כי הם שבורים,/ בכולם חורים, חורים!" וכשהסנאי אמנם בוחן את אגוזיו, הוא מגלה את הנקבים ומשליך אותם בשאט נפש, בדיוק כפי שציפה החוט: "חיש קל השחיל את עצמו בכל החרוזים היפים, קשר את שני קצותיו בקשר חזק וקפץ ישר אל ידי שולמית. ענדה שולמית את המחרוזת היפה לצווארה ורצה בשמחה הביתה."

*

הקובץ שבו נדפס "חרוזים אדומים" היה אחד הספרים הראשונים שקראתי. נפשי נקשרה ברבים מסיפוריו (למשל זה), אבל את "חרוזים אדומים" לא סבלתי. אחרי הפעם הראשונה לא חזרתי לקרוא בו.

שני דברים הטרידו אותי: ראשית, לא מצאה חן בעיני הדרך שבה הושבו החרוזים. כמו ילדים רבים אהבתי מאד סיפורים שבהם הערים גיבור חלש על תוקף חזק. אבל כאן לא היתה תחבולה. כאן הושג האוצר בעזרת "האמת", ואני כותבת "אמת" במרכאות, כי החרוזים הושגו באמצעות הכפשתם: "ותראה כי הם שבורים, בכולם חורים, חורים". נעלבתי בשם החרוזים היפים, ולא רק בשמם. באינטואיציה שעוד לא נקרשה למילים הבנתי שהחרוזים אינם רק חרוזים; בקסם המטונימי הזה שחולש על חלומות וסיפורים החרוזים של שולמית מייצגים את שולמית עצמה או לפחות חלק מנפשה. לא אהבתי את גישת כל-האמצעים-כשרים שבה נקט החוט. למה צריך להעליב את שולמית בזמן שמשיבים לה את אוצרה?

ושנית… את השנית אני שומרת לסוף ("וטעמי עִמי," כמו שכתב סנט אקזופרי בתרגומו היפה של אריה לרנר).

איירה ולי מינצי, מתוך

איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין (לחצו להגדלה)

ולמה באמת צריך להעליב את החרוזים? למה פניה ברגשטיין העדינה (והאהובה עלי) שמה בפי החוט מילים קשות ומכוערות?

אולי כי זאת לא סתם מחרוזת, לא סתם אביזר של גנדרנות ילדותית ואימון במוטוריקה עדינה. זה עוד סיפור שבו פניה ברגשטיין נקרעת בין המחויבות העמוקה שלה לקבוצה וללאום לבין הצורך שלה בחירות פרטית ולירית של הנפש. יש סיפורים שבהם היא משיגה מעין פיוס והשלמה בין האישי הלאומי. כמו למשל בסיפור היפה המפית המשובצת: "כל הילדים אמרו שהדוגמה [שרקם עוזי] אינה יפה. יותר יפה לרקום עצים, בתים או אוטומובילים. הילדות אמרו שיותר יפה לרקום פרחים, פרפרים וציפורים. אבל עוזי לא הצטער שרקמתו לא מצאה חן בעיני הילדים, והמשיך לרקום. כי בעיניו היא היתה יפה…" והנה דווקא המפית המשובצת האינדיבידואלית, היא זו שמזינה בסופו של דבר (ולו לרגע, ובחלום) את חיילי הבריגדה היהודית, ומנצחת את החיילים הגרמנים.

יש לה לפניה ברגשטיין כישרון לירי מנצנץ וכמעט סודי לאצור קונפליקטים בחפצים יומיומיים. וגם המחרוזת הנוכחית, שהיא "קצת" (במובן, "הרבה") יותר מדי כבדה וארוכה מכילה דבר והיפוכו. זה מובלע בעדיני-עדינות אבל המתנה התמימה לכאורה של הסבתא היא גם מחרוזת סמלית, מחרוזת הביחד הלאומי: כמו ב"רד הלילה, רב שירנו" שכתב יעקב אורלנד על פי לחן חסידי: "שובי, שובי, ונסוב/ כי דרכנו אין לה סוף/ כי עוד נמשכת השרשרת/ כי לבנו לב אחד/ מעולם ועד עד/ כי עוד נמשכת השרשרת.

ריקוד הורה במחנה קיץ של השומר הצעיר

ריקוד הורה במחנה קיץ של השומר הצעיר

וכך מתברר גם מדוע זוכים החרוזים הנמלטים לקיתונות כאלה של בוז; מנקודת המבט היהודית מדובר באגוזים מקולקלים (תפוחים רקובים) וריקים, בלי החוט המחבר של המסורת הם סתם אגוזים חלולים. חיי הנצח של היהודי, טען אחד העם, אינם נמצאים בעולם הבא אלא דווקא כאן עלי אדמות; כל יהודי הוא אבר מן הגוף הנצחי של העם (חרוז בשרשרת ארוכה), וחייו לפיכך התחילו הרבה לפני הולדתו ולא יסתיימו במותו. (זה גם אחד הנושאים המרכזיים ב"ספר הדקדוק הפנימי" וכתבתי עליו לא מעט, למשל פה).

ובחזרה לחרוזים המופקרים, הם מנצלים את ההזדמנות ונמלטים. אבל במקום חיי החופש שהם מדמיינים הם נופלים ישר אל הפחת, כלומר אל המזווה של סנאי צורר שעומד לפצח אותם בשיניו.

אבל ולי מינצי (סוף סוף הגענו אליה) הבינה ללבם של החרוזים, כלומר ללבה של שולמית, כלומר ללבה של פניה ברגשטיין הסודית. מינצי הבינה שהמחרוזת כבדה וארוכה וזקנה מדי, שחסר בה קסם של דמיון. כמו שכתב דוד פרישמן בהקדמה לסיפורי אנדרסן:

וסופרינו הלא צועקים כל היום: בראו נא ילדות לילדי בני ישראל! הוסיפו נא, ולוּ רק רגע אחד, מעט קורת רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו נא את הילדות לבני ישראל, אשר נכרתה מקרבנו זה הרבה מאות שנים! למדו נא אותם תמימות והרגשה וחלם חלוֹם!"

(דוד פרישמן, התרנ"ו 1895, הטקסט המלא פה)

איירה ולי מינצי, מתוך

איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין (לחצו להגדלה)

שולמית של ולי מינצי מקבלת את החרוזים בתוך הבית, על רקע החלון. בכל חלון יש משהו מן התמונה, ועל אחת כמה וכמה החלון הזה, נטול המשקופים והכה צבעוני על לובן הדףקיר. החוט, שנראה ומתנהג כמו קו בציור, מושך את שולמית החוצה למרדף. ובעצם כמו ב"מרי פופינס" הם קופצים ביחד לתמונה, לתוך ציור פלאים שבו הכל יכול לקרות.

פניה ברגשטיין כתבה שהחרוזים התגלגלו ונעלמו. ולי מינצי פירשה "התגלגלו" במובן עברו גלגולים, מטמורפוזות; החרוזים ההרפתקנים שלה הופכים לפרפרים ולדגים, לעלי שלכת ולחיפושיות משה רבינו. (בפנטזיה של מינצי טמון אמנם גרעין ריאליסטי, היא מבוססת על חווית החיפוש, שבה רואים משהו אדום וחושבים, הו, הנה חרוז… אבל לא, זאת היתה בסך הכול חיפושית משה רבנו…)

והחוט – הוא פשוט מתנהג כמו קַו שקם לתחיה; פעם הוא נקלע לשפירית ופעם לבלון, עפיפון, ענן, יונת שלום.

החרוזים הופכים לדגים והחוט

החרוזים הופכים לדגים והחוט "נרשם" לשפירית, איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין. (לחצו להגדלה)

החרוזים כעלי שלכת, איירה ולי מינצי, מתוך

החרוזים כעלי שלכת, איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין (לחצו להגדלה)

אלכסנדר קלדר, 1960 מרצדת (מובייל)

אלכסנדר קלדר, 1960 מרצדת (מובייל)

האיורים של ולי מינצי הם בין השאר סדרת קומפוזיציות של קו וקבוצת כתמים אדומים. הקלילות ותחושת המשחק הזכירו לי את אלכסנדר קלדר. גם מצד המוביילים וגם מצד הרישומים החוטיים.

אלכסנדר קלדר, רישום תלת ממדי בחוט ברזל.

אלכסנדר קלדר, רישום תלת ממדי בחוט ברזל.

משמאל, חוט היונה של ולי מינצי, מימין, יונת השלום של פיקאסו.

משמאל, חוט היונה של ולי מינצי, מימין, יונת השלום של פיקאסו.

משמאל, הפורזץ של

משמאל, הפורזץ של "חרוזים אדומים", איירה ולי מינצי. מימין, יאיוי קוסמה, אמנית הנקודות

זאת ועוד: מינצי ממשיכה כאן (בכוונה או שלא) מסורת אגדתית שבה הנמלטים משנים את צורתם: ב"אסופיבז" של האחים גרים למשל, בורחים שני ילדים, לֶנכֶן ואסופיבז, מטַבּחית רצחנית: לֶנכֶן הופכת את אסופיבז לשיח ואת עצמה לוורד שפורח עליו. אחר כך היא הופכת אותו לכנסייה ואת עצמה לכתר שבראשה, ולבסוף היא הופכת אותו לאגם ואת עצמה לברווזה ששוחה בתוכו. ברגשטיין עצמה היתה מחוברת בטבורה לעולם האגדות והבלדות; המפית המשובצת שהוזכרה פה היא מחווה גלויה למפיות הקסם של האגדות, וב"רגבי הגליל", המבעית בסיפוריה, מטפטף דמו החם של "הגידם" על הרגבים והם מצמיחים כמו בבלדות, פרגים אדומים גדולים ולוהטים. המטמורפוזות של מינצי, הן אם כן, לגמרי ברוחה, אבל לא בגלל זה כתבתי שפניה מחייכת, אלא בגלל הסיום.

והנה הגעתי סוף סוף לדבר השני שהציק לי בסיפור: הסיום הכעיס את הילדה שהייתי. מה פירוש, "ענדה שולמית את המחרוזת היפה לצווארה ורצה בשמחה הביתה"? טוב ויפה שהחרוזים נמצאו, אבל מה עם הכובד והאורך של המחרוזת? הרי זאת היתה הבעיה מלכתחילה, עוד לפני שהחרוזים אבדו, והיא כלל לא נפתרה. אני לא שכחתי אותה, אבל פניה עצמה עין, התנהגה כלא היתה.

ואז הגיעה ולי מינצי:

סוף הסיפור, איירה ולי מינצי, מתוך

סוף הסיפור, איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין

אחרי שהחוט של מינצי משחיל את עצמו לחרוזים הוא קושר את קצותיו בקשר פרפר (לא הקשר הכי מאובטח בעולם, אפשר להתיר אותו במשיכה, וגם זה מוצא חן בעיני, אני לא אוהבת קשרים ללא מוצא). ומצד שני זה לא סתם קשר פרפר אלא פיסת פנטזיה ששרדה את המעבר למציאות, כמו כנף הברבור שנותרת לאחד הנסיכים המכושפים של ברבורי הבר, כמו אגוז הזירבל ששומרים רופרט וטרווינה לעצמם בסוף עץ השיער. "ואולי זו הסיבה," כתבה מרי דה מורגן, "שהם היו מאושרים ביחד, עד יום מותם."

אני, כמו שכתב פעם דוד אבידן, "לא שייכת לעם השייכים". אבל פניה ברגשטיין כל כך רצתה להיות שייכת ואם אפשר גם לשמור לה קצת פיוט וחלום. ואם היא משקיפה עכשיו ורואה את חוט המסורת שהתגלגל בחוט הדמיון, את הפרפר שעוזר לשולמית לשאת את משקל הלאום, היא מחייכת.
*
רציתי לכתוב עוד הרבה, על הקיץ הסתווי ועל המחווה של מינצי לאורה איתן, אבל די להפעם. תודה למגזין האינטרנטי הפנקס שבזכותו גיליתי את הספר, ומכיוון שאיורים הם ראי, תמר הוכשטטר ראתה דברים לגמרי שונים כשעמדה מולם.

*

דיוקן עצמי עם פרפר

עוד פניה ברגשטיין בעיר האושר

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב? (על המפית המשובצת)

פניה ברגשטיין והליצן

סיפור על אדמה וחושך

גן העדן האבוד של פניה ברגשטיין

וכמובן: הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

*

עוד על איורים בעיר האושר? (יש בלי סוף)

מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי המסע אל האי אולי

הזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

*

וכמעט באותו ענייןקו נקודה (בתמונה למטה) הצגת ילדים ותיקה שליוויתי אמנותית מגיעה למוזיאון תל אביב! זו הזדמנות לראות תיאטרון פשוט ופלאי, המשוחח עם עולם האנימציה. קו ונקודה קמים לחיים, משחקים, בונים, הורסים ומתפייסים, פוגשים חתול וארנב מרובעים ומשולשים, חולמים ומסיימים בנשף ריקודים. בליווי מוסיקה מקורית ו(כמעט) ללא מילים.

ההצגות בשבתות ה-7.3, ה-17.4, וה-2.5, בשעה 11:00 באולם קאופמן.
כרטיסים בקופת המוזיאון: טל. 03 6077020

מתוך

מתוך "קו נקודה"

Read Full Post »

ארבע הערות על "אילנה" של פניה ברגשטיין, מתוך הקובץ חרוזים אדומים. וקודם תקציר:

"מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה. מכל הבתים והבניינים – את צריף גן הילדים עם הגג האדום והמטפס הירוק. ומכל האנשים שבעולם – את אבא שלה." כך נפתח הסיפור. אבל אבא של אילנה נסע להילחם (במלחמת העולם השנייה, כפי שניתן להבין בין השורות). הוא נעדר זמן רב ואילנה מתגעגעת. ואם לא די בזה מתרגשת עליה צרה חדשה: "הבחורים" מחליטים לבנות גן חדש במקום הצריף הישן והרעוע. כל הילדים מתלהבים, רק אילנה עצובה, אבל איש לא מקשיב לה. הגן הישן ננטש. הצעצועים הישנים נשארים מאחור, כולל הליצן שאבא של אילנה שלח לכבוד יום הולדתה. הצריף עצוב. מחר יבוא הסוחר להרוס אותו. השקדייה והמטפס מבוהלים, אילנה הנואשת פונה לליצן, והוא מציע לה להסתיר את הצריף. איך מסתירים חפץ כה גדול? ובכן: מבקשים מפרחי השקדייה את הלובן ומכינים קירות לבנים. מן האודם של פרחי המטפס מכינים גג חדש ויפה. מהשבילים מבקשים אבנים וחול ומקימים עמודים יפים ומרפסות גדולות מכל הכיוונים. מהמים השקופים של הבריכה הקטנה מקבלים שמשות לחלונות הבהירים. כוכבי המרום שולחים אור להמון מנורות ופנסים. הליצן צובע את הרהיטים ואילנה מתקנת את הצעצועים ומקשטת את הקירות בציורים יפים. המטפס מכסה את עמודי המרפסות וכבר אי אפשר לזהות את הצריף הישן; שני בתים יפים לבנים חדשים עומדים זה בצד זה, ובתווך שקדייה. כשהחברים מתעוררים הם כל כך המומים שהם מצלצלים בפעמון כמו בשעת שריפה. הם ממששים את המבנה הפלאי ומנסים לנחש ממה הוא עשוי, ואז מופיע הסוחר. הוא מחפש את הצריף שלו ולא מוצא. הוא אפילו מזעיק את המשטרה. לבסוף הוא מתבלבל ומסתלק. חבורת הקושרים פוצחת בריקוד. ואז למרבה השמחה, חוזר גם אבא של אילנה מן המלחמה.

*

כל כך אהבתי את הסיפור בילדותי. ועכשיו ההערות:

1. מלחמת הליריקה ברציונליות הנחרצת

"גם לחיה מתה יש יותר כוחות אינטואיטיביים מאשר לכמה בני האדם עם הרציונליות הנחרצת שלהם," אמר פעם יוזף בויס. כל שכן לצמחים ולצעצועים.

אילנה בודדה. אבא שלה נסע. אף אחד לא מקשיב לה, לא המבוגרים (הגננת, הבחורים, הסוחר, ובכלל) הלהוטים לבנות את הגן החדש ולהיפטר מהישן, ולא הילדים. אין לה עם מי לדבר, אז היא עושה מה שעשו גיבורי אגדות מאז ומעולם, היא מדברת אל העצים ואל האבנים ואל הצעצועים.

רק לאחרונה קראתי בספרון הגולגולת של מנגלה על דיבוב חפצים בימי הביניים ולפניהם. ביוון העתיקה היה כמסתבר בית משפט נפרד שעסק בתביעות נגד "סוכנים לא ידועים וחפצים דוממים". אנשים מיוחדים תרגמו את "שפת הדברים" לשפת בני אדם, ו"נתנו קול לדברים שהטבע לא נתן להם קול" (רטוריקן בשם קווינטיליאן המצוטט בספר).

לילדים יש כשרון טבעי לזה. אילנה מדובבת את הליצן ומגייסת שמיים וארץ לעזרתה. היא מדברת עם הכוכבים ועם מי הבריכה, עם המטפס, השקדייה והחול אשר בַּשביל וכולם נחלצים לעזרתה. אחרי שהסוחר מתייאש היא רוקדת עם הליצן, "ופרחי המטפס האדומים קפצו-רקדו גם הם, וחלונות הצריף הזהירו משמחה, והשקדייה מחאה בענפיה כמו בכפיים מרוב נחת". יש בזה משהו מיסטי, כמו בהרים ש"רקדו כאילים, גבעות כבני צאן." לא רק שאילנה כבר לא בודדה, העולם נענה לה והופך לתיבת תהודה.

*

2. צל ההיסטוריה

הסיפור מסופר מנקודת המבט של אילנה. למלחמה של אבא אין שם. ואף מילה על השואה. אבל היא רובצת ומתגנבת בעקיפי עקיפין, דרך ההאנשה של הצריף הישן ודרך הצורך "להסתירו" מפני הכּוֹרֵת. דרך האבל על מה שצפוי לו, שבו מהדהד (בעדינות ועל קצות האצבעות) האבל האחר הגדול על העולם הישן שנחרב. כך מתואר הגן העצוב: "נשארו כמה צעצועים שבורים ובובות קרועות, והכסאות עזובים וריקים והשולחנות מבויישים" (נזכרתי בשיר-קינה של אברהם סוצקבר על הבובות שבוכות, כי "אף אחת, אף אחת אין לה אמא"), שלא לדבר על הצריף "הקטן, השחור והכפוף" העומד מול "הבית הגבוה והלבן". הצריף שחור וכפוף כמו הפחמי של חנה'לה, שגם עליו כבר כתבתי כתמצית היהודי הגלותי המגיח מן היערות. ואם כבר מדברים על זה, אילנה זקוקה להרבה אור. והכוכבים של פניה לא פחות נדיבים מהירח של חנה'לה "וכוכבי המרום נתנו להם מאורם, ויהיו פנסים רבים ומנורות יפות על התקרה מבפנים ועל הקירות מבחוץ, ויהי הכל מואר אור בהיר ונוצץ," כותבת פניה ברגשטיין, והשוו לסיום שמלת השבת: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…

יוסל ברגנר

יוסל ברגנר

*

3. הערת ביניים (מהסוג המאגי-פסיכולוגי)

בראשית היו אבא וגן וליצן ושקדייה. זו היתה שלמוּת (ואל תשאלו מה עם אמא, אין אמא בסיפור, רק גננת). ואז אבא נסע ועכשיו גם בובת הליצן והגן כולו נמצאים בסכנה. טבעי שאילנה מתנגדת לשינויים. לפי כללי המאגיה הבסיסים – שלא צריך להיות מכשף כדי להבין אותם ואפילו לא פסיכולוג, מספיק להיות ילד – אסור שהגן ייהרס. כדי להבטיח את שובו של אבא צריך לשמר את העולם כפי שהיה. הדאגה לגן היא בעצם הדאגה לאבא, שיהיה לו לאן לחזור.

והתנועה הזאת, בין חוסר אונים גמור לעוצמה אינסופית – כמו של הילדה אילת, רק אחרת.

*

4. ליצן קטן נחמד

ליצנים מבינים מה שאנשי "הרציונליות הנחרצת" לעולם לא יבינו. בסיפור הנפלא של ג'יימס ת'רבר הליצן הוא היחיד שיכול לתת לנסיכה את הירח, כי הוא היחיד שמקשיב לה.

הליצן של אילנה הוא מתנה מהאב ושלוחה שלו, שלוחה משמחת, כי זה ייעודו של ליצן (וגם של אב), להעלות חיוך על פני ילדה עצובה.

אלא שבניגוד לגיבורה של ת'רבר, אילנה אינה נסיכה. היא חיה בעולם שבו אין רכוש פרטי (הליצן אמנם ניתן לגן לכבוד יום הולדתה, אבל הוא של כולם) שבו אין מחשבות פרטיות, ואלה שיש גורמות רק כאב ובדידות. ובעולם הזה הכֹּה שיתופי ויצרני ומגויס (ותאמינו לי, הייתי שם), פניה ברגשטיין, תבוא עליה הברכה, נותנת לגיבורה שלה ליצן! היא מעניקה לה שוטה חצר משלה. בלי לעבור על הכללים; פניה היא ילדה טובה. היא לא עושה דווקא. היא ממתינה בסבלנות שהליצן יתבלה ושאר הילדים ימאסו בו, ואז כמעט בחשאי, היא מוסרת אותו לאילנה עם כל התנופה הפיוטית-חתרנית-תודעתית, עם מגע הקסם שהופך צריף מט לנפול לארמון רב תפארת עם עמודים וגזוסטראות.

וכמה זה הזכיר לי את הליצן מסנדל הזכוכית המופלא של אלינור פרז'ן בתרגומה המופתי של דליה רביקוביץ'. הנה ציטוט קטן מהסוף, שבו הפיה, בדמות סבתא קטנה ומצחיקה מנופפת בקב שלה ומבקשת מן הליצן ("ליצן, ליצן שוטה וחכם") להראות לנסיך את ארץ אין-שם.

הליצן תפס את הקב, וזה הפך בכפו לשרביט של כסף נוצץ שכוכב נעוץ לו בקצהו. הוא החל להסתובב כסביבון בחדר, כמו ילד שהניחו לו לשחק כאוות נפשו, והיה ממלמל ומכה בשרביטו את הרצפה והכתלים, ואחר כך התרומם אל התקרה כמו כדור פורח והיכה בה בשרביטו. כל דבר שנגע בו השרביט שינה מיד את טבעו: הזקנה צימחה כנפיים כמו ציפור, המברך על היין העווה העוויות כמוקיון, הרכב החל לרקוד כמו בדחן, המחצצר הפך לקוסם מארצות קדם שהיה מלחש לחשים והשבעות. הכרוז הפך לזמר ספרדי, מסלסל בגרונו וכובש את לבות הנשים. הגברות הפכו לפרפרים, האדונים לשפיריות והארמון כולו הפך לכוכב שביט שהסתובב שלוש פעמים סביב לשמש.

ובחזרה לפניה ברגשטיין – לכאורה ואולי לא לכאורה, היא איבר חי ופעיל ונאמן של החברה, היא עושה את כל מה שאמרו לי לעשות, ומרצונה. אבל יש בה גם צד אחר, שקשור אולי למחלת הלב שלה. מין צל שמזכיר קצת את אמו של עמוס עוז (שגם לה קראו אגב, פניה). "אמי, מצִדה," (הוא כותב ב"סיפור על אהבה וחושך") "חיתה על פי הקנון הרומנטי האחר, זה התפריט המופנם, המלנכולי, הערירי-מינורי, המתובל בייסוריהם של בודדים שבורי לב ועתירי נפש." ואת המגע הזה של הצל והעצב והפיוט אני לעולם לא אשכח לה. הוא היה כמו מים חיים.

ILANA

בתמונה למעלה צריף ישן עם שקדיה, מתוך פוסט על צריפים ישנים בבלוג קווים ונקודות. בהמשך הפוסט יש סריקה מלאה של הסיפור למי שרוצה לקרוא. (ולא, בסוף לא שמתי שום איורים כי הם לא מצאו חן בעיני. לא האיורים לסיפור של ת'רבר ולא התמונה של תדי בלון, הליצן שעוזר ללילבס ילדת הקרקס, ולא האיור של צילה בינדר לפניה ברגשטיין. כבר כשהייתי ילדה חשבתי שהיא לא ציירה את הליצן הנכון.)

לתשומת לבם של העורכים והמאיירים – הסיפור הזה הוא פשוט חגיגה למאיירים.

*

עוד באותו עניין

רשימת הליצנים

בדיוק כפי שזכרתי

*

עוד על פניה ברגשטיין

סיפור על אדמה וחושך

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין 

*

וכיוון שזה ערב פסח – מבט אחר על ההגדה

*

Read Full Post »

הסיפור הזוועתי מהמקראה

"רגבי הגליל" הוא סיפור כל כך משונה ומטריד שלא ייחסתי אותו כלל לפניה ברגשטיין. זכרתי אותו כסיפור הזוועתי מהמקראה, כי שם, באחת המקראות של בית הספר היסודי, נתקלתי בו לראשונה.

מעשה בשני "אחים" – שחור-לחי ושחום-אף, שני רגבים עקשנים ומשתמטים שאינם מוכנים להיחרש כשאר הרגבים. בכל פעם שהמחרשה מתקרבת אליהם הם נאחזים זה בזה בכוח רב כל כך עד שהם מתקשחים כמו סלע. הפַלָח הזועף נאלץ לעקוף אותם והסכין רק שורטת את אפם.
לילה אחד כשכל הרגבים שקועים בשינה ניעור שחור-לחי מחלום מתוק שבו נלחם בגבורה ויכל להמון מחרשות שעטו עליו להופכו. הוא מביט סביבו בשמחה ובסקרנות. כל העולם ישן ורק הוא ער. הוא מרגיש לגמרי בטוח, מי יבוא לחרוש בשעה כזאת. ואז הוא רואה צל אדם מהלך על פני השדה, אדם עם רובה ורק יד אחת, והוא שומע את הגידם ממלמל לעצמו: "על כל שעל נגן, על כל רגב פורה. לא נמסור, לא ניסוג. נחרוש ונשמור, נזרע וננטור, נקצור ונגן. כל רגב. כל רגב."
למחרת בבוקר שחור-לחי מספר לאחיו על החיזיון, והם מחליטים להיחרש כמו שאר הרגבים, גם אם זה יכאב. עד מהרה מופיע הפַלָח הגידם ומכוון את הפרדות אל שני האחים. "ודאי אוהב הוא סדר וקו תלם ישר," אומרים הרגבים האחרים זה לזה, "אך הפעם יוכרח לוותר."
אפילו סכין המחרשה מהססת למראה האחים, אבל הם מפתיעים אותה: הם קורצים זה לזה ובקפיצה נועזת מזנקים על הסכין ומתהפכים בעצמם. זה אפילו לא כואב. הרגבים האחרים מתרשמים מהדוגמא: "אחים רגבים," נואם אחד מהם, "האומנם יכבד ממנו לעשות את אשר עשו שני אלה? והן אנו זריזים מהם שבעתיים." וכולם נענים לקריאה.
כעבור כמה חודשים, כשהשדה מתכסה בשיבולים ירוקות, נשמעות יריות וקולות זעקה. השיבולים נבהלות ורוצות לברוח מהגליל ומהשונאים המתנפלים להשמידן. ומי משתיק אותן אם לא שחום-אף. הגידם, הוא אומר, נלחם למען כולם, "האומנם תאמרנה לברוח, שיבולים ירוקות? ולאחר הקרב ישוב הגיבור הגידם וימצא את שדהו עזוב, ריק?" השיבולים המבוישות חוזרות בן, והאחים נשארים ערים כל הלילה ומרגיעים אותן בסיפורי אגדות נפלאים על קמת זהב ושירת גרנות. ואחרי שהן סוף סוף נרדמות והיריות משתתקות, מגיעות לשדה האלונקות עם גופות הפצועים וביניהם הגידם. והאחים יודעים: "הוא לא נסוג. הוא הגן. עד הסוף." טיפות גדולות וחמות של דמו מטפטפות עליהם ומאז הם מצמיחים כל שנה פרגים אדומים. ו"שנה-שנה קוטפים ילדים את הפרחים היפים ומניחים אותם על קברו של יוסף הגידם וחבריו, מתנתם ותודתם של שחום-אף ושחור-לחי."

טרומפלדור חורש

*

התלם והמוות

לא קשה לדמיין איך בא הסיפור לעולם: מישהו, עורך או מחנך, פנה לפַניה ברגשטיין והזמין ממנה סיפור לי"א באדר, יום תל חי. פַניה החביבה והנוחה לרַצות סיפקה את הסחורה. לכאורה – סיפור "מטעם", תעמולה טהורה, אתוס "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח" [חרב]. כך הוא נכנס למקראה, וגם העורך הנעלם של "חרוזים אדומים" כלל אותו בקובץ, ועוד כסיפור אחרון מסכם שכמו משקיף לאחור על כל השאר. אלא שהתעמולה פגומה מיסודה. "רגבי הגליל" הוא סיפור גס ומוגזם ומתריס וחותר נגד עצמו.
למה אני אומרת גס – בגלל התפרים הגלויים, הכל מוטח בפרצוף, גם הטקסט וגם הסבטקסט. וזה גם מה שעושה אותו כל כך מעניין. מדובר בסיפור מזעזע על הליכה בתלם, על עקדה עצמית ופולחן מוות. ובאופן לא מפתיע אצל פניה ברגשטיין התלם והמוות מתלכדים.

 

*

ברכת האב

ונתחיל בתלם – המהפך מסרבנות לקונפורמיזם הוא פתאומי ומוחלט: הגידם משעין את ידו העייפה על שני הרגבים "ויהי מגעו כלטיפה, כברכת אב לילדיו הקטנים", ומיד חדל שחור-לחי לחלום שהוא נלחם בהמוני מחרשות, חלום פנטסטי וקומי ביסודו – ככה זה כשיצור זעיר גובר על מפלצות ענקיות – ומתחיל לחלום שהוא מכוסה שיבולים. הסיסמא שהגידם מדקלם: "על כל שעל נגן, על כל רגב פורה. לא נמסור, לא ניסוג. נחרוש ונשמור, נזרע וננטור, נקצור ונגן. כל רגב. כל רגב", נחתמת בלטיפה. "ברכת אב" קוראת לזה פניה, לשטיפת המוח הזאת.

*

הלאמת הלילה

זה לא מקרה שהמהפך קורה בלילה. הלילה הוא פרטי בדרך כלל. הוא שקט וחופשי מססמאות, ושחור-לחי אמנם מרגיש שמח ומוגן עד שמגיע הגידם.
ב"המפית המשובצת" איפשרה פניה לעוזי להוכיח שהחריגוּת שלו יכול לתרום למאבק המשותף. או ליתר דיוק – היא איפשרה לו לפחות לחלום על זה, לפנטז על שלום בין הפרטי לציבורי. ב"רגבי הגליל" גם הלילה מולאם. חלומות פרטיים מוחרמים ומוחלפים בחלומות "ראויים". התלם צריך להיות ישר. והאחים מ"רגבי הגליל" לא סתם הולכים בתלם, הם חלק ממנו, הם מגש הכסף שעליו צומחות השיבולים.

חסל סדר ילדים שחיים את חלומם: רחלי הסקרנית (מהסיפור "רחלי"), עמוס (מהסיפור "עמוס") שמשקה את הפרחים בניגוד להוראות, אילנה (מהסיפור "אילנה") שמצליחה להציל את הגן הישן שלה, וכמובן עוזי (מ"המפית המשובצת"). גם פניה ברגשטיין נטשה אותם, לטובת הגידם שאוהב "סדר וקו תלם ישר".

*

עקדה קולקטיבית

במהפך הזה יש משהו מופרע (בלשון המעטה). לא די שהאחים מסתערים על הסכין, הם קורצים זה לזה בעליזות. ואז רגב שלישי פונה לחבריו בנאום קצר שלא היה מבייש את אלעזר בן יאיר  מנהיג קנאי-מצדה, ומדרבן אותם להתאבדות המונית, המתוארת מיד אחר כך במין התעלות משונה: "והנה כל הרגבים בשדה קופצים ועולים על סכין המחרשה, מתהפכים ונחים ופניהם אל השמש" (שמש העמים הסטלין-סוציאליסטית כנראה, השלובה בתקומה הלאומית). ואל תגידו לי שרגבים לא מתים. תמונת המוני הרגבים-ילדים שקופצים על סכינו של האב (הגידם) במין סצנת עקדה קיל-ביל'ית היא מבעיתה. אני זוכרת כמה הזדעזעתי בתור ילדה: מה, זה מה שהם מצפים ממני? "באותו לילה נחרשה חלקת שדה גדולה גדולה," מסכמת פַניה, "ויד הגידם לא רפתה."

*

גיבור-קורבן

היד החסרה של טרומפלדור רק מעצימה את הילתו, כמו רגלו החסרה של חייל הבדיל. טרומפלדור הוא גיבור-קורבן, צירוף קטלני במיוחד, גם ביום וגם בחלום הלילה. הסכין שחתך בבשרו חנך אותו כמנהיג.

*

הבלדה והאופיום (להמונים)

עמידתם של גיבורי הבלדה אל מול גורלם היא עמידה אחרונה והמסך יורד על סיפור המעשה ירידה חדה ומהירה בלי לתת סיפק לנפשות הפועלות להתמודד עם הגְזָר …  ובתוך מעבה זה, עולה ובוקעת מן הבלדה שירת כוחם ונצחם של האהבה, של האומן, של הרעוּת והחובה והנדר.

(ההדגשה שלי. מתוך ההקדמה של נתן אלתרמן ל"בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד" בתרגומו.)

וכמה מילים על הסוף הטרגי שאליו מודבק מעין זנב של בלדה. הגידם אינו חוזר כפי שהבטיח שחום-אף. כלומר הוא עובר שם לרגע, בדרך לבית הקברות ומטפטף את דמו החם על הרגבים, ומאז ועד היום הם מצמיחים פרגים אדומים גדולים ולוהטים.
הפרחים הם מורשת הבלדה; בדרך כלל – צומחים שושנים מקברן של נשים וסרפדים מקברם של גברים. דמו של טרומפלדור לא מצמיח סרפדים. זה מר וצורב מדי. וגם לא כלניות למשל, או כל פרח אדום חיובי (דם-המכבים כבר תפוסים). טרומפלדור מצמיח פרגים, המקושרים לסם, אופיום (להמונים).

פרגי אופיום

*

פולחן המוות

והסיפור לא תם. הילדים שקוטפים את הפרגים כל שנה ומניחים אותם על הקבר, כאילו קוטפים את הפצוע בכל פעם מחדש ומובילים אותו לקבר, כלומר משחזרים את המוות ומנציחים אותו במין טקס עודף ומיותר. הפרחים הלא צמחו מדמו, למה צריך לשוב ולקטוף אותם – כלומר להרוג אותם ולהניח על קברו? זה רק מהדק את הזיקה בין אדמת השדה לאדמת הקבר, ובעצם מחליף אותן זו בזו. אם זה היה סרט זה היה זה "ראי האדמה כי היינו בזבזנים" פוגש את "הנה מוטלות גופותינו".

אין לי מושג באיזו שנה נכתב הסיפור הזה, ובאיזה נסיבות. יכול להיות שאירוע היסטורי חיצוני תרם למורבידיות של פניה ברגשטיין, אבל אני נוטה להאמין שלא קרה שום דבר מלבד עייפות מצטברת וכעס על חוסר מוצא. אלימות כזאת היא נדירה (עד כדי חד-פעמית) אצל פניה העדינה. את המלחמה עם האויב היא דוחקת כהרגלה אל מאחורי הקלעים. אנו חוזים רק בתוצאותיה כמו בטרגדיה יוונית. הסצנה הרצחנית של הסיפור קורית דווקא בין הגיבורים לבין עצמם, כלומר בין עצמם לבין סכין המחרשה וקו התלם. כמה כעס והתרסה הוא מפיק מפַניה, הוויתור הכפוי על החלום, על הנשמה הפרטית.

ואם נחזור לרגע לסיפור הפותח את "חרוזים אדומים" – "מעשה בדג זהב ובציפור כנף" – שני הסיפורים מסתיימים בתודה:

בסיפור הראשון הציפורים מזמרות לילדים בתודה על החופש, על השחרור מן הכלוב: "ישב הילד על שפת הנחל ואחיו הקטן על ברכיו, וכל דגי הנחל יוצאים לפניהם במחולות, וכל צפורי הכנף מתעופפות מעל ראשיהם ושרות-שיריהן בתודה."

ובאחרון הילדים מניחים פרחי תודה על המוות, על ההקרבה: "שנה-שנה קוטפים ילדים את הפרחים היפים ומנחים אותם על קברו של יוסף הגידם וחבריו, מתנתם ותודתם של שחום-אף ושחור-לחי."

עוד על פניה ברגשטיין

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב? (על המפית המשובצת)

פניה ברגשטיין והליצן

גן העדן האבוד של פניה ברגשטיין (על מעשה בדג זהב ובציפור כנף)

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב  

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב

עוד טרומפלדור, קטן  – על חייל הבדיל של אנדרסן

*

עוד סיפורים מהמקראה:

סיפור ליום השואה

צדיקים אינם מאמינים בדם – על שלוש מתנות של י. ל. פרץ (הפורנוגרפי)

הוי, אילו… על שלוש אחיות של ש"י עגנון (הנפלא והעמוק והאירוני)

*

Read Full Post »

בבית אחד היה ילד קטן. ולילד זוג עיניים צוחקות. ולילד שתי רגליים משתעשעות, והכפיים – מוחאות, והאוזניים – קשובות, וקולו הומה כקול היונה: גוּר-גִי-גִי, גוּר-גִי-גִי, גוּרְ-רְ…
אך מי יטה אוזנו לקול הילד? מי יענה לגרגוריו וינעים שירים באוזניו מני בוקר ועד ערב?
כל היום אמא עסוקה ועובדת. כל היום אמא טרודה. וגם אבא עובד כל היום מן הבוקר ועד הערב. ואין להם פנאי לעמוד ולשחק עם ילדם הקטן.
אמרה אמא: מה אעשה לילדי ולא יהיה עצוב?
העמידה מול מטתו אגן זכוכית יפה, מלא מים ובו דג זהב אדמדם משתכשך. ובו דג זהב על סביביו מהלך. קשקשיו מזהירים, סנפיריו מאירים, וכולו מחמדים. משחק הדג הקטן, מסובב סיבובים ומרקד ריקודים, והילד הקטן מביט אליו וממולל ברגליו ומסבובב בידיו. זה בזה ייתגרה, זה בזה ייתחרה. וכך ישחקו להם כמו שני חברים.
אמר אבא: אעשה גם אני לבני הקטן ולא יהיה עצוב.
הביא כלוב קטן ובו ציפור יפה שוכנת, ציפור פעוטה, ציפור חביבה. נוצותיה נוצצות וקולה ערב – כנף רננים עליזה.
תלה אבא את הכלוב ליד החלון. זרעונים קטנים פיזר לציפור ומים נתן לפניה.
מלקטת הציפור זרעונים, לוגמת מן המים הזכים ומצפצפת: צְוִי-וִי-וִיץ! צִי-וִי-וִיץ!
והילד מזמר כנגדה: גוּר-גִי-גִי! גור-רְ-גי-גי!
שוב אומרת הציפור: צְוִי-וִי-רוֹן! צִי-רִי-צִיץ!
ושוב עונה הילד: גוּרְ-רְ-גִי-גִי! גוּר-רְ-רְ!…
וכך ביחד. כמו שתי ציפורים, כמו שני ילדים.
ועכשיו הגידו: עצוב לילד הקטן? משעמם לילד הקטן? לא! לא ולא!

כך נפתח הסיפור הראשון של פניה ברגשטיין ב"חרוזים אדומים": "מעשה בדג זהב ובציפור כנף". בהמשך הסיפור הילד גדל וחכם. הוא מכיר יותר ריקודים מהדג ויותר שירים מהציפור והם מבקשים ממנו לשחרר אותם כדי ללמוד משחקים ומחולות חדשים ויפים פי-כמה. הילד מסכים כמובן, בתנאי שהוריו ירשו.
"ומי ישיר שירים לאחיך הקטן?" שואלת האם.
"ומי ירקד ריקודים לפני אחיך הפעוט?" שואל האב.
"אני," אומר הילד הטוב ומקבל את אישורם. הוא נושא את אחיו אל הנחל, ואחרי שהוא משחרר את הדג והציפור:

ישב הילד על שפת הנחל ואחיו הקטן על ברכיו, וכל דגי הנחל יוצאים לפניהם במחולות, וכל ציפורי הכנף מתעופפות מעל ראשיהם ושרות שיריהן בתודה.

(סוף "מעשה בדג זהב ובציפור כנף" מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין) 

 

צילה בינדר, איור ל"מעשה בדג זהב ובציפור כנף" מתוך "חרוזים אדומים", פניה ברגשטיין

סיפור שכולו תום וינקות, טבע וחלום בהקיץ.
וגם עצב, והכחשתו התקיפה והמתנגנת: "ועכשיו הגידו: עצוב לילד הקטן? משעמם לילד הקטן? לא! לא ולא!"
אבא ואמא הרחוקים והכמעט נעדרים שולחים דג וציפור לייצג אותם, והבדידות היא גם חירות: ההורים אינם יכולים לשלוט על הטבע, להכתיב לו ריקודים ומשחקים. השירים הם צלילים בלבד, רק יופי ומגע ללא תוכן מילולי. ובתמונת הסוף – לא רק הילדים, גם הדג והציפור חופשיים לגמרי לנפשם.

וכמו בכל אידיליה יש בתמונה גם געגוע וטעם לוואי של קינה. על מה? אולי על גן עדן האבוד של הילדות. משהו בין "חמש שנים על מיכאל/ עברו בריקודים/ בטל ישב מעבודה/ חופשי מלימודים// שלושה היו לו חברים/ נבחן שבמלונה/ חתול שחור רבי לקיק/ ובשובך יונה" (יצחק קצנלסון), לביאליק של ספיח:

על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר, חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם. הם הם מראות שתִיָּה לנפשי, צורות יסוד, שנִתְּנוּ לי משמים חִנם, נִדבת אלֹהים וחסדו, עקב רֹךְ שָנַי וקֹצר ידי ועֵקב אֵלֶם שׂפתַי וכליון לבבי. רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וּקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי וּלהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פִּנָּתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקִנִּי, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי.

"היפה בבנות וחצי המלכות/ לשוער שיפתח לי את גן הילדות" (שולמית קלוגאי). זה מסביר את דוק העצב אבל לא את הצינה שאני מרגישה בזמן שאני קוראת את הסיפור. גן העדן הוא מושלם מדי, ומבודד וסטטי באופן קצת מצמרר. וגם בנתק מההורים, ביחסים הרשמיים והקצת טקסיים, יש משהו לא סימבולי. תחושה של מוות אמיתי, גם אם מוכחש או לא נתפס.
הילד החביב שומר אחיו אמנם ממשיך להיות ילד טוב (בניגוד לילד העקשן של האחים גרים, שידו הקטנה הזדקרה מתוך הקבר, שוב ושוב, עד שהאם נאלצה להכותה במקל, רק אז היתה לו מנוחה),  אבל צייתנות אינה ראיה לחיים. הספרות מלאה בילדים מתים מדברים, מהילד ב"ככלות חמש שנים" של לורקה, ועד לילדים המתים ב"הילד חולם" של לוין.

אולי אני טועה ומגזימה. אולי מות התמימות הוא מספיק נורא. אני לא יודעת באיזו שנה נכתב הסיפור. וזה בוודאי לא טקסט ישיר כמו אלה שמזכיר שלמה אבן-שושן באחרית דבר על חיי המשוררת ("אין פַניה מעלימה מהילד את אימי-הימים: המלחמה, השואה, חורבן הגולה. היא שרה על סבא שהוא בגטו של פולין, אסור, על המקלט בעמקי אדמה, על מאות ילדים התועים ביערות בימי הרג ואבדן.") זה הרבה יותר עדין וחמקמק, אבל "בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים". שני האחים הנאהבים של פניה נמצאים בגן עדן שבו כלום לא יכול לפגוע בם יותר.

 

עוד על פניה ברגשטיין

סיפור על אדמה וחושך

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין 

Read Full Post »

רשימה ראשונה מתוך שתיים (או יותר).

המפית המשובצת

לפעמים אני מתפלאת כמה פניה ברגשטיין נוגעת ללבי. הגיבורים שלה אינם חתרניים כמו גילגי או אוונגרדיים כמו פצפונת, אין לה את העוצמה הלירית של קדיה מולודובסקי או של אנדרסן. פניה היא ילדה טובה ואישה טובה, רתומה-עד-כדי-תעמולה למפעל הציוני. היא לא מנסה להפוך ולפרוץ. היא נושאת בעול ומחנכת – מחסום כפול עד כדי בלתי עביר בשבילי. אז מה יש בסיפורים שלה שגובר על כל ההסתייגויות? האם זו היושרה והצניעות שנוגסות בתעמולה? או שמא אגדות העם והבלדות שמאכלסות כמו רוחות רפאים שקופות את סיפורי הקיבוץ והתקומה? או שמא…

 
בסיפור "המפית המשובצת" (מתוך הקובץ "חרוזים אדומים") רוקם עוזי מפית משובצת בשלל צבעים ושולח אותה לדודו האהוב יעקב "ולכל החיילים היהודים, וליתר החיילים הטובים שנלחמים נגד היטלר." מדובר ב"מפית-פלא": מניחים אצבע על אחת המשבצות ומיד צצים עליה מאכלים אהובים מאותו צבע: המשבצת הירוקה מספקת חסה וזיתים ומלפפונים וענבים ותפוחים ואגסים, והצהובה –תפוחי זהב ואשכוליות וחביתות ועוגות, וכן הלאה. בפינת המפית רוקם עוזי את שמו. ואם הדוד ישים את אצבעו על השם, הוא חושב, גם הוא, עוזי "יופיע פתאום ויראה את המלחמה!" (ספוילר: הוא לא רק רואה, הוא גם מנצח אותה בעזרת המפית שרקם).

"המפית המשובצת" של סופי קאל (פרט) מתוך השבוע הכרומאטי שבו אכלה כל יום ארוחה בצבע אחר. היום הירוק, הכתום והלבן, וקצה היום הסגול והאדום.

"המפית המשובצת" היא מחווה גלויה לכל אותם חפצי פלא אגדתיים, ממפיות שהאכילו רעבים ועד אַלות שקפצו לפי פקודה וחבטו ברשעים. אבל יש משהו עדין ועמוק במגע של פניה במעשיות. היא מתחברת כמדומה, אל המקור, אל המחסור והמצוקה שהולידו את הקסם, וממנו היא מצמיחה גירסה חדשה ואישית של החפץ.
אז במה נשתנתה המפית של פניה ממפית ערכי-את-עצמך סטנדרטית של האחים גרים?

ראשית, בניגוד למפיות הארכיטיפיות ההן, המפית המשובצת היא ריאליסטית, יש לה צד אחורי.

לרוב עבודות האמנות והאומנות אין "אחורי קלעים". הציור והפסל מציגים רק את התוצאה הסופית, בזמן שהריקמה משמרת את הדרך, את העמל ואת ה"מחיר". עוזי מאד אוהב את הריקמה שלו אבל הוא לא מרוצה מהחוטים המסוכסכים והקשרים בצד האחורי של המפית. כל מי שרקם (גם כילד וגם כמבוגר) מכיר את התהייה הזאת על הכיעור שנוצר בד בבד עם היופי ושמחובר אליו כמו צל. תהייה קטנה ומציקה כמו אבן בנעל שהיא קצה-קצהָ של תהייה גדולה וקיומית. והנה, דווקא הצד המכוער והשנוא הוא שעוזר לו לעוזי לנצח את האויב: כשהוא מניח את אצבעו על האדום המקושקש נופלת אש על הטנקים המפחידים. כשהוא שם את אצבעו על אחורי הצהוב פורצת סופת חול מסמאת, הלובן המסוכסך מזַמן עננים שמבלבלים את מטוסי האויב, ובעזרת התכלת המקושקשת הוא מציף את המדבר באגם כחול שמכסה על ההרס והמתים. מבחינה זו הסיפור קרוב דווקא לאגדות כמו זאת שבה האל מוכיח לדוד המלך שגם ליצורים בלתי נחוצים לכאורה, כמו צרעה או עכביש, יש תכלית. עוזי מוצא או ממציא הצדקה ילדותית-אגדתית לקיומו של הכיעור.

שנית, זו מפית משובצת, כלומר מופשטת, אמנותית: יש כללים נוקשים לשימוש בה, אבל גם אלמנט של משחק ובחירה. המפית של עוזי היא מעין לוח משחק. במובנים אחרים היא מקדימה ומבשרת את הארוחות הצבעוניות (בתמונה למעלה) של סופי קאל, וכפילתה הדמיונית מריה טרנר.  

ושלישית – וכאן אנחנו מתרחקים עוד יותר מעולם המעשייה – המפית המשובצת מבטאת גם קונפליקט פנימי.
מצד אחד, הבחירה במשבצות היא לגמרי אינדיבידואלית:

כל הילדים אמרו שהדוגמה אינה יפה. יותר יפה לרקום עצים, בתים או אוטומובילים. הילדות אמרו שיותר יפה לרקום פרחים, פרפרים וציפורים. אבל עוזי לא הצטער שרקמתו לא מצאה חן בעיני הילדים, והמשיך לרקום. כי בעיניו היא היתה יפה… (מתוך "המפית המשובצת" מאת פניה ברגשטיין)

זאת ועוד: עוזי מתחיל לרקום את המפית מיוזמתו, בלי קשר למבצע "שי לחייל לכבוד החג", זוהי מפית אוטוביוגרפית שטעונה בפיסות מחייו: האדום למשל, מייצג את העגבניה, ואת שמש הבוקר, ואת הסרט של דליה, ואת הדגל של אחד במאי, ואת החולצה האדומה היפה של אמא, וכן הלאה.
אלא שאז אנחנו מגיעים לשתי המשבצות האחרונות, הלבנה והתכולה, ואחרי שברגשטיין מונה את האסוציאציות של עוזי (הלבן הוא בין השאר כמו דף המחברת לפני הציור, והתכלת הוא כעיני אחותו התינוקת) היא מסכמת: "ושתי המשבצות זו על יד זו דמו לדגל קטן ויפה שמניפים בימי החג."

ולבסוף: כשמתרחקים עוד צעד ומשקיפים על המפית כולה היא הופכת במין דיזולב קולנועי לנוף המשובץ של עמק יזרעאל, שבו (בקיבוץ גבת) גם חיה הסופרת. הזיקה בין המפית לעמק אינה מוצהרת בסיפור, אבל בין אם זה מובן מאליו, ובין אם לא מודע – המפית המשובצת היא מפית הטלאים של אדמת המולדת, מפית השדות ו"מרבדי הגנים" של העמק, והיא לא רק מזינה את כוחותינו, היא גם מנצחת את החיילים הרעים של היטלר.
אבל זוהי גם למרבה הפלא המפית של האמנות והאינדיבידואליות שמזינה את החיילים הטובים ושגוברת על האויב.

עמק יזרעאל

חלומה של פניה
בהטמעה הזאת של הפרטי והלאומי, או יותר נכון, בגיוס של האינדיבידואלי לטובת הלאומי, נמצא הקונפליקט הכבוש של פניה. "המפית המשובצת", יותר מכל סיפור אחר, מבטא את פנטסיית הפיוס וההשלמה בין האישי ללאומי, כי כפי שמתברר בשורות האחרונות של הסיפור – לניצחון לא היה קשר לעוזי או למפית. זה היה בסך הכל חלום

כשקוראים את סיפורי "חרוזים אדומים" מתברר שוב ושוב שמשאלת הלב העמוקה של פניה-עוזי היא לא רק לנצח את האויב. הנאצים הם רק פני השטח, התירוץ העלילתי. החלום הכמוס הוא ליישב את הסתירה בין הנפש הפרטית האינדיבידואלית לדרישות ולצרכים הלאומיים. ואין צריך לומר שזה לעולם לא יקרה. הסיפורים מתעלמים מהסתירה, או יותר נכון – הם מכריעים לטובת הלאום. הקונפליקט יורד למחתרת ומחירו הוא העצב הגדול שמרחף גם על הסיפורים האופטימיים ומחשיך לגמרי את האחרים. אבל על כך ברשומה הבאה. 

 

 

גל ויינשטיין, עמק יזרעאל 2002

 

 

 עוד על פניה ברגשטיין

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין  

מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב  


על דת הציונות 

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

פוליאנה ואני   

Read Full Post »

בפוסט הקודם כתבתי על "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין על פי אנדרסן. בסערת הנפש שעורר הספר שכחתי את אנדרסן (איך שכחתי את אנדרסן?). זהו פוסט של תיקון והמשך. ההשוואה בין המקור האנדרסני לעיבוד שופכת עוד אור (ירח) על הבחירות של ברגשטיין והאוזמן. ובאותה הזדמנות עוד כמה אוצרות שמצאתי ב"גן השבילים המתפצלים" של האינטרנט.

ונתחיל מהתחלה. "ויהי ערב" מבוסס על קטע מתוך סיפורו של אנדרסן "מה שראה הירח".
בהקדמה ל"מה שראה הירח" אנחנו מתוודעים לצייר עני ובודד (אם כי לא לגמרי ברור אם הכוונה לציור בצבעים או במילים). בחלון חדרו הוא רואה פתאום פרצוף עגול מוּכּר וידידותי. זהו הירח שמבטיח לבקר אותו ערב-ערב לכמה דקות ולתאר לו משהו שראה. הירח גם מציע לו לצייר את התמונות ולכרוך אותן לספר נאה. "יכולתי לרקוח מהתמונות האלה אלף לילה ולילה חדשים משלי," אומר הצייר, אבל בסופו של דבר הוא מסתפק בשלושים ושניים ערבים. כל ערב מכיל תמונה שתיאר הירח. בערבים מעוננים הצייר תורם משהו משלו. בסוף ההקדמה הוא מציע את רישומיו החפוזים לציירים מוכשרים, משוררים או מוסיקאים שירקחו מהם יצירה שלמה. ברגשטיין והאוזמן נענו להצעה. "ויהי ערב" מבוסס על סיפור הערב השני.

[הערה לא קשורה וקצת עוכרת שלווה: לא קראתי מחדש את כל סיפוריו של הירח. התרגום האנגלי שבידי הוא חצצי ולא מזמין. ובכל זאת רפרפתי וראיתי שהלילה האחרון נפתח בווידוי מפורט של הירח על כמה הוא אוהב להציץ בילדים בזמן שהם מתפשטים ומתלבשים ואיך הוא מנשק את אבריהם השמנמנים בגניבה.]

וזה מה שראה הירח בערב השני:

"זה היה אתמול," סִפּר לי הירח, "כשהבטתי לתוך חצר קטנה, מוקפת בבתים; שם רבצה תרנגולת עם אחד-עשר אפרוחיה, ילדה קטנה נחמדה דלגה סביבם, התרנגולת קרקרה ופרשה בבהלה את כנפיה על האפרוחים. אז בא אביה של הילדה ונזף בה, ואני גלשתי הלאה בלי לחשוב עליהם יותר. אבל הערב, לפני דקות ספורות, הבטתי שוב באותה חצר. היה שם שקט, אבל מיד הופיעה הילדה הקטנה. היא פסעה בשקט אל הלול, פתחה את הבריח וחמקה פנימה אל התרנגולת והאפרוחים; הם צרחו בקול רם והתעופפו סביב, הילדה רצה אחריהם, את זה ראיתי ברור כי הצצתי דרך חור בקיר. כעסתי מאד על הילדה הרעה, ושמחתי כשאביה בא ונזף בה עוד יותר משעשה אתמול, ותפס את זרועה. היא הביטה למעלה ועיניה הכחולות מלאו בדמעות. 'מה את עושה כאן?' הוא שאל. היא בכתה; 'רציתי לנשק את התרנגולת ולבקש ממנה סליחה על אתמול, אבל לא העזתי לומר לך!' והאב נשק את הילדה התמה והמתוקה על לחיה; אני נשקתי אותה על עיניה ופיה." (תרגם מדנית ניצן ורדי)

הסיפור הוא אותו סיפור. מה בכל זאת נשתנה?
אנדרסן כותב בפרוזה, ברגשטיין חורזת. אצל אנדרסן הירח מוסר מה שראה, אצל ברגשטיין המספרת נסתרת. אנדרסן פורש את הסיפור על פני שני לילות, הוא לא משתמש במילה הנוראה הזאת "סולח". ברגשטיין אינה מונה את האפרוחים, וכן הלאה. אבל ההבדל העיקרי והמכריע נגזר מנקודת המבט: המספר של אנדרסן משקיף מרחוק. המספרת של ברגשטיין הרבה יותר קרובה לילדה.

כלומר:
הסיפור של אנדרסן הוא מעין סיפור פואנטה. המספר הירחי הוא גבוה ומרוחק כמו האב, וגם כמונו הקוראים. הוא צופה בפעולותיה של הילדה בלי להבין את מניעיה. כשהיא מסבירה את עצמה הכעס והגינוי המשולש – של הירח ושל האב ושלנו הקוראים – מתפוגג וכולם נושקים ביחד לילדה התמה והמתוקה. הסיפור של אנדרסן הוא סיפור על אי הבנה, דרמה קטנה של כעס ופיוס (כמו שהציעו תימורה וטלי בתגובות לפוסט הקודם).

מה שאין כן "ויהי ערב": ברגשטיין אינה פותחת כמו אנדרסן, בילדונת עליזה שמדלגת בחצר, אלא בילדה בודדה "בלא אח וחבר" שרודפת אחרי אפרוחים ומבקשת: "אפרוחים בני כנף, נשחק, נשחק נא יחדיו!"
ובהתאם, ובניגוד לסיפורו של אנדרסן, גם אי אפשר לדבר על סוף טוב. כי גם אם נניח שהמצוקה המשנית של הכעס נפתרה, המצוקה הראשונית נותרה בעינה: האפרוחים לא הפכו לחברים. חוויית הדחיה והבדידות נותרה כמו סוד עצוב בינינו הקוראים לבין ילדה. לאב אין מושג. הוא מתעניין רק באיסור. כשנדמה לו שהילדה עברה עליו הוא מתבל את כעסו בסרקזם צולפני: "מי זה, תן או שועל? מי נכנס אל הלול בגנבה? לא שועל, לא תנה, זו בתי הקטנה… חיש הביתה, ילדה לא טובה! אסור לך, אסור לך להיכנס, את יודעת שאבא כועס?"

ואי אפשר שלא להיזכר בשירה של מרים ילן שטקליס (חברתה הטובה של פניה) – "מעשה בילדה בודדה":

ירח ירח ספר לי סיפור
ספר לי סיפור שמח!
ואל נא תגיד זה אסור וזה אסור,
ואל נא תגיד עתה אין לי פנאי-
ואל נא תגיד, סיפרתי לך די-
ספר לי סיפור ירח!
כי אמא איננה,
ואבא הלך.
וריק הבית, ריק כל כך-
כל כך לא שלנו הבית…

כך נפתח השיר. אני מדלגת על האמצע היפה וחותכת ישר לסיום:

והבית ריק.
אין איש בא,
אין איש צוחק.
אין איש גוער בי!
אין איש אומר לי:
זה אסור, וזה אסור…

ירח,ירח, ספר לי סיפור!
ועל מה לספר אם לא תדע,
ספר לי סיפור על ילדה בודדה…

וזו שוב אותה זיקה סמויה בין הבדידות לאיסור החונק הנחשב יותר מהילדה.

דרור בורשטיין כתב בשעתו רשימה מבריקה על איוריה של אילזה קנטור לספר אחר של ברגשטיין: "בוא אלי פרפר נחמד". בזמן שקרא את הספר לבתו הוא שם לב פתאום שבכל אחד מהאיורים יש גדר. גם בהקשרים המופרכים ביותר. דרור קישר את זה לגדרות של מחנות ההשמדה, אבל אני חושבת שהוא חשף את "גדרות האָסור" שחסמו וחנקו את הילדות: פניה, מרים ילן, אילזה.

אילזה קנטור היתה המאיירת המועדפת על פניה ברגשטיין. הן עבדו ביחד גם על "ויהי ערב". הספר כבר היה מוכן לדפוס כשההוצאה החליטה לגנוז את האיורים ולמסור את העבודה לחיים האוזמן, בלי להיוועץ בפַניה ובלי לקבל את אישורה. במהלך הכתיבה גיליתי את האתר המעולה הזה, ואת סדרת הפוסטים עתירי האינפורמציה על "ויהי ערב". הכותבת איתרה בין השאר, את האיורים המקוריים של אילזה קנטור ל"ויהי ערב" ונחשו מה? הם מלאים בגדרות.

"ויהי ערב" מאת פניה ברגשטיין, איירה: אילזה קנטור. "אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת, בלילה כאן דלת פותחת?" הכי חסום ונעול ואסור שאפשר.

קנטור עצמה היתה מודעת לריבוי הגדֵרות, ואף הסבירה אותו בראיון:

"יש לי מטרה לשחזר איך הילד מגיב, ולא לצייר ציור ילדי. כמו לדוגמא בשיר על הפרפר, חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף, כפי שהיה נוהג באופן טבעי, אחרי הפרפר. כך כאמור נוצרה הגדר."

זהו תיאור של קונפליקט בזעיר אנפין: רצון ומעצור. וזוהי גם תמצית החוויה של החיים בצל האיסור: "חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף." בא לי לבכות מהמשפט הזה.

[ואתנחתא קומית לפני הסיום: מתוך הביקורת של יעקב לוי, עורך "הד החינוך" על "ויהי ערב" (1949):
"… ועוד מן הראוי לציין כאן את ציוריו המצויינים של האוזמן, שהפליא לעשות בדמיונו העשיר ובמכחולו המחונן. חבל רק על דבר אחד, ששני הגבורים האנושיים היחידים שבספור זה, אבא והילדה, שניהם טיפוסים "גויים", גרמניים, זרים לנו, והרי כבר קיימים אצלנו טיפוסים מגובשים וניכרים למדי, הן של "צברים" קטנים, הן של "קיבוצניקים" בוגרים, ואיך זה לא ראתה אותם עינו המובהקת של האוזמן!? אין זה אלא שכאן פועלת עדיין מעמסת השגרה הלועזית, הזרה, שכן אפילו פרצוף הירח חרום האף הוא כאן גויי כ"כ! והרי הגיעה השעה ש"נייהד" אפילו אותו… שאף הוא לא ייראה זר בעיני ילדינו."]

והערה אחרונה. דעתי על הספר לא השתנתה בסיבוב הנוכחי, אבל נדמה לי שאני יכולה להסביר אותה עכשיו בצורה יותר בהירה. נכון ש"ויהי ערב" ממסדי ותעמולתי, שהוא "קושר בין החשיכה לאכיפה מוגברת" כפי שכתבה מיטל. אבל הבסיס שלו הוא טרגי. ברגשטיין מפנימה את הדיכוי בלי להאמין בו. אין שחר של יום חדש. אין גאולה מהבדידות. והפיצול הזה הבלתי ניתן לאיחוי הוא שהופך את הספר לאמיתי כל כך ומורכב וקורע לב ומלא חיים.

*

עוד באותו עניין

הם חושבים שאנחנו רעים – הפוסט הקודם על ויהי ערב

בדיוק כמו שזכרתי

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

לסדרת האיורים השלמה של אילזה קנטור ל"ויהי ערב". (ובאותו מקום גם האיור הקודר של צילה בינדר ל"ויהי ערב" מתוך הקובץ העצוב "עיניים שמחות")

לפוסט היפה של תמי ניניו על "ויהי ערב"

לפוסט על הילדה אילת (עוד על דיכוי ילדות) ולשיחה הנהדרת בתגובות

עוד על אנדרסן:

על  חייל הבדיל

על מוכרת הגפרורים הקטנה

על בגדי המלך החדשים

*

Read Full Post »

עם הגיל, נחלשת בדרך כלל קרינתם של ספרי הינקות. "ויהי ערב" הוא בין המעטים שממשיכים לבעור מעבר לנוסטלגיה. חיפוש מהיר בגוגל מאשש את הקביעה האינטואיטיבית וחושף עוד עובדה מעניינת: הרגשות שהספר מעורר הם עזים והתובנות חדות, אבל אלה גם אלה שונים ולפעמים הפוכים זה מזה. למשל כאן, וכאן, וכאן (וכן הלאה). כמו יצירת אמנות מורכבת "ויהי ערב" משקף לכל קורא משהו אחר. הפוסט הזה הוא על המפגש שלי עם ספר; עם הסיפור של פניה ברגשטיין ועם האיורים הנהדרים של חיים האוזמן. וראשית – הטקסט:

ויהי ערב / פניה ברגשטיין, על פי אנדרסן

בשמי ערב כחולים,
בשמי ערב צלולים,
שט ירח עגול ובהיר.
חרש, חרש טייל
ודומם הסתכל
ביער, פרדס ובניר.

ולמטה – למטה, בין כרם וגן,
ראה בית יפה וקטן.

ובתוך החצר,
בלא אח וחבר,
אט הלכה לה ילדה חביבה.
והלכו לתומם
אפרוחים ואמם
ונקרו וצייצו בחדווה.

שמחה הילדה: – אפרוחים בני-כנף,
נשחק, נשחק נא יחדיו!

שמעה תרנגולת
יפת הכרבולת
את קול הילדה בדברה,
רועדת מפחד
התחילה בורחת
ואל הקטנים קרקרה:

– שובו בני אל הלול חיש מהר,
סכנה להיות בחצר!

אך הגיעו ללול –
ונשכח הטיול,
ושלום לקטני משפחה.
התיישבו להם יחד
בסדר ונחת,
ושקט… וליל מנוחה!

אך מי זאת? אך מי זאת פתאום האורחת
בלילה כאן דלת פותחת?

כל הלול מתעורר,
כל הלול מקרקר,
אין מנוח מזאת הילדה!
אפרוחים מקפצים
ובורחים ורצים
בצפצוף ובקול חרדה.

וטסות באוויר כרבולות וכנפיים
והרעש עד לב השמיים.

אבא בא ושאל:
– מי זה, תן או שועל?
מי נכנס אל הלול בגנבה?
לא שועל, לא תנה,
זו בתי הקטנה…
חיש הביתה, ילדה לא טובה!

אסור לך, אסור לך להיכנס,
את יודעת שאבא כועס?

רציתי לתרנגולת
לתת נשיקה בכרבולת,
כי הבהלתי אותה בחצר.
להגיד לה "סליחה"
וגם "ליל מנוחה"
ופתאום נבהלו עוד יותר…

כך אמרה הילדה הקטנה
ודמעה נוצצה בעינה.

אז אבא הרים בחיבוק רחמים
את בתו הטובה, הטובה.
בשמי לילה כחולים,
בשמי לילה צלולים,
הירח חייך בחדווה.

וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח,
נשק לה גם הירח.

"ויהי ערב" שמחצית מאיוריו כחולים (כדי לחסוך מן הסתם בהפרדות צבעים) היה בילדותי הספר הכחול של העצב. יש משהו קורע לב בבדידותה של הילדה בלי "אח או חבר". אבל גם לו ההרפתקה הקטנה שלה היתה מסתיימת בהצלחה והאפרוחים היו צובאים עליה ונוהרים לחיקה, ספק אם היתה הילדה נגאלת מבדידותה. ואני לגמרי בטוחה שהנשיקה הכפולה של האב והירח לא הושיעה אותה. מצגת ה"הפי אנד" של הסופרת והמאייר, כולל מיוזיקל החיות שמרקדות ברקע, אינה מהפנטת אותי; איך יכולים הירח והאב להקל על מועקת הבדידות שהם עצמם גרמו? (כן, גרמו, גרמו) לשם כך הם צריכים להשתנות. וזה לא קורה ב"ויהי ערב", הכל נשאר אותו דבר. וחכו קצת לפני שאתם קופצים.

בביקורתה היפה של יעל דר על "לילה בלי ירח" (אתגר קרת ושירה גפן, איורים: דוד פולונסקי) היא דנה בין השאר, בזיקה של הספר ל"ויהי ערב".

"כזכור, [כותבת דר] הירח בעל הפרצוף העגול של "ויהי ערב" מלווה את כל ההתרחשות מלמעלה, ומסמן לקוראים במבעי פניו המשתנים מה לחוש כלפי הילדה." (ההדגשה שלי)

וכך, במין הערת אגב הגובלת בפליטת פה, חושפת דר את הנושא האמיתי של הספר: "ויהי ערב" הוא סיפור על דיכוי. ואת מה שמחסיר הטקסט, כלומר המוּדעות, משלימים האיורים בנדיבות. לילדה החביבה אין רגע של פרטיות. כל מעשיה ורגשותיה נמצאים תחת פיקוח צמוד. הירח הוא ספק כפילו של האב, ספק נציגו. ספק אֵל ילדותי-פגני, ספק מצלמה נסתרת. הירח מופיע בכל התמונות כמפקח עליון, אבל הוא מלווה בעשרות בעלי חיים: ציפורי יום ולילה וחיות אחרות שכולן צופות בילדה. לא, כולן, לא כל הזמן – פה ושם הן עוסקות כביכול בענייניהן, אבל באווירה הפרנואידית של "עיניים לכותל" – סביר יותר שהן רק מעמידות פנים כעוסקות בענייניהן, כמו כל סוכן סמוי. ומעל כולן מרחף הירח כמו זרקור ענקי שעוקב אחרי הילדה. לפי פרצופו החמוץ הוא מצפה שתמעד. מבחינת הממסד כבר אשמה, עוד לפני שחטאה. ובד בבד הוא גם מפקח על הקוראים הקטנים של דר, שלא ימעדו חלילה ויחטאו בתגובה עצמאית (התאפקתי לא לכתוב: שלא יחרגו חלילה מהקו הרשמי של המפלגה).

למעלה: האיור הפותח של "ויהי ערב", וכמו שכתבתי כבר, כאן, זו תמונה של תיאטרון רגע לפני התחלת ההצגה. היציעים מלאים קהל: בעלי חיים שונים ביציע הגבעה, ינשופים ביציע הענף, וכוכבים ביציעי שביל החלב והעננים. והירח בתפקיד הזרקור. זו תמונה מכוננת של חיים חשופים בלי קיר רביעי, וחוסר הפרטיות והאינטימיות הם כמו חץ לבדידות.

רק פעמיים במהלך הספר הירח נראה מרוצה: בתמונה הראשונה כשהבמה ריקה מאדם, ובתמונה האחרונה כשהיוזמה העצמאית נכשלת והסדר מושב על כנו. ואלה אגב, שתי הפעמים היחידות שהירח מוזכר בטקסט. את תפקיד "האח הגדול" ושותפו של האב הוא קיבל מחיים האוזמן, המאייר. הרבה מהסוגסטיביות של הסיפור נמצאת בפער בין המילים לאיורים. הרבה מחוויית הילדוּת (שלי לפחות), נמצאת בתהום שבין ההצהרות של המבוגרים לבין המעשים.

"וכשאבא נשק לה אוהב וסולח, נשק לה גם הירח." ("ויהי ערב," האיור האחרון)

אני לא חושבת שהאוזמן הערים על ברגשטיין והגניב מעין וירוס לסיפור שלה. הוא קלט מהות מרומזת וחשף אותה באיורים. יש משהו כל כך מניפולטיבי בסצנת הסיום (של ברגשטיין) שבה מוצג הרודן כאב רחום וסולח. זו פיסת תעמולה, הבזק של טכניקת חקירה שנועדה לשבור את רוחו של הקורבן, להשכיח שאין שחר לסליחה כי לא היה שום חטא.

סתם אסוציאציה: "אמא שלי" מאת ליב קויטקו (הקומוניסט) הוא אחד משירי הערש היהודיים בספר שעליו כתבתי כאן; הדובר בשיר הוא ילד שמרדים את אמו בסיפורי הרפתקאותיו. בכל פעם שהעניינים יוצאים משליטה, לנין נחלץ לעזרתו. פעם הוא שולח טנק לחסל את חיות היער, ופעם כשהילד כמעט טובע:

אז לנין שמע מה קרה בלב ים
ולנין שלח הליקופטר לשם,
ואת כל הסופות הוא הכריע
ואותי אל הקרמל הסיע.

אמא שלי, הוי אמא שלי,
הדלת נפתחת ומי בא מולי,
אותי על ידיים מרים ומביא
ומחבק אותי כך, כמו היה זה אבי,
ושואל הוא אותי מה נשמע שם, בים.
נחשי: מיהו זה? כבר ניחשת, מן הסתם.

בני הקטן היה עצוב ועצור בתחילת כיתה א'. לא היתה כל סיבה לכאורה: הוא היה לגמרי עצמאי, היו לו חברים, לא היו לו קשיים בלימודים. המסתורין היה מעיק עד שאם אחרת, חכמה, פתרה את התעלומה. בתה הלכה לאותו גן ילדים שאליו הלך בני. הגננת הנפלאה שלהם האמינה בטוב של הילדים. זה היה הבסיס לכל מה שאמרה ועשתה. הילדה היתה עצובה כמו בני, כשהגיעה לבית הספר, והיא גם הסבירה את עצמה. היא אמרה משהו כמו: "הם [כלומר בית הספר, המערכת, הממסד] חושבים שאנחנו רעים. שאם לא ישמרו עלינו כל הזמן אנחנו נהיה רעים."

וזה מאד מעציב, ולגמרי "ויהי ערב".

למעלה ולמטה: הירח הבלתי מרוצה עוקב אחרי הילדה. החתולים כסוכנים סמויים.

רבים מהאנשים שאהבו את הספר בילדותם נוטים לצנזר אותו לילדיהם. התיקון השכיח הוא החלפת ה"ילדה לא טובה" של האב, בתואר סלחני יותר כמו "ילדה שובבה". אני לא נחרדתי מההתפרצות של האב. אנשים כועסים, זה קורה. מה שהרס אותי היה "וכשאבא נשק לה אוהב וסולח". כי את ה"סולח" הזה אי אפשר לייחס רק לאב. המספרת הסמויה והכל-יודעת חוברת אליו. זה כבר לא עידנא דריתחא אלא סיכום מוסמך. והרי זה עולם הפוך. הילדה היא שאמורה/יכולה לסלוח לאב.
כשקראתי את הסיפור לילדי לא יכולתי להגות את ה"סולח" הזה, וכיוון שגם צנזורה קשה לי מנשוא, נקלעתי למצב מעורר רחמים.

ועוד מילה על הערב. "ויהי ערב", כך נקרא הסיפור המתרחש כולו לאור הירח. אין הרבה סיפורים ליליים לילדים כל כך צעירים. כלומר – יש סיפורי לילה טוב או סיפורים שמתמודדים עם פחדי חושך וחלומות. אבל סתם סיפור שמתרחש בשעת ערב… יש משהו מוזר בבחירה הזאת, שמקבל הגברה מן האיורים הלופתים את לבך במין כחול קריר ומלנכולי. מין שקט של תיאטרון שורר על הבמה, או שקט של איזור דמדומים בין עירות לשינה, שבו הנפש מאזינה לצלילים שהוחרשו בהמולת היום.

"ויהי ערב" הוא ספר נפלא. בטרגיות שלו, בדקויות הרגש והתודעה שהוא משרטט במילים ובאיורים. מעט שמחזיק מרובה. צד הילד וצד הממסד.
וכעס זה מצב צבירה אחר של כאב. אני יודעת.

*

לחלק השני של הרשימה על "ויהי ערב": מה ראה הירח?

*

סיפורים יכולים להצילהספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

 עוד באותו עניין: בדיוק כפי שזכרתי

וכן, מה עדיף, אבא מדכא או אבא נעדר? על לילה בלי ירח של שירה גפן ואתגר קרת

וכן,על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס מושתק, אז מה?)

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?

עוד רשימות על ילדוּת

*

דצמבר 2013 (עדכון)
טלי כוכבי, מיקירות עיר האושר (פעם, כשעוד היתה מסתובבת באינטרט) כתבה את ביום שמש בהיר תיקון מתנגן ל"ויהי ערב". ברגישות רבה היא פירקה את המטען; במקום ירח-מרגל היא כתבה קרן שמש "חמה וצוחקת" שמושיטה עזרה כמו פיה סנדקית. הילדה שלה אינה בודדה אלא "שקטה ובוטחת". ואין פלא, כשאִמהּ – בתסרוקת שהיא גרם שמיימי בפני עצמו – נותנת לה את מלוא המרחב, ההכרה והאהבה. הכול מתרחש ברחוב עכשווי צבעוני ומלא חיים, ונותרת רק התהייה – האם להחליף אבא באמא או בסבתא, זה תיקון או ניתוח מעקפים? (ולמה זה חשוב לעזאזל, מה שמציל חיים!)

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

איירה ליאורה גרוסמן, מתוך "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי

Read Full Post »