Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פנטסיה’

הילדה אילת, מאת קדיה מולודובסקי
מיידיש: נתן אלתרמן

בוורשה, בפרוור נידח,
ביצה, חצר ובית שח.

שם גרה הילדה אילת
ויש לה שמשיה כחלחלת.

האב נפח שחור מפיח,
האם ידיה לא תניח.

הגג רעוע וגוחן
ומתחתיו ציפור בקן.

לבית ארובת עשן.
מיטה בבית ושולחן.

וצלחות, סירים ומים לכביסה
וגם תינוק בעריסה.

והילדה אילת
עם שמשיה כחלחלת.
כבר בחורה בת שש
עם תלתלים כאש.
ובחוץ אור לרוב
והחול צהוב.

ללוש עוגות בחול יוצאת היא.
לכל החברות קוראת היא.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

-הביתה חיש!
צריך שיר ערש לזמר לאח,
צריך לשטוף סירים וכלי-מטבח.

צריך לשאוב דלי מים,
צריך לתלות כתונת וגרביים.
ובולבוסים צריך לקלוף,
והרצפה צריך לשטוף,
לקרוא מעט בטעם,
לכתוב מעט בטעם,

זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

יוצאת אילת להביא דלי מים,
לתלות כתונת וגרביים.

רואה היא:
אווזים הולכים.
מרת אווזת מהלכת,
שורה של אפרוחים נמשכת.
כנפיים – לובן צח,
רגליים – אודם עז,
וגם הפתי האווז.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
ואווזים לה למשחק.

רוצה אילת עם האווזים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

-הביתה חיש!
היום לא חג!
יש לבשל את המרק,

צריך קיסמים עוד לבקע,
צריך את התינוק לנענע,

וקטניות צריך לברור,
וחיתולים צריך לצרור,

וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

הולכת איילת עצים לבקע,
את התינוק לנענע.

רואה היא:
ציפורים עפות.
סידרו שורה כמו רכבת במרום,
ועליהן – גבוה! – אווירון.

ציפורים קטנטנות,
כנפיהן לבנות,
וענן על הכל,
כעשן כחול.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
וציפורים לה למשחק.

רוצה אילת עם הציפורים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.
וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

– הביתה חיש!
חוטים צריך עוד להשחיל,
וטלאי צריך עוד להטיל,

וקישורים צריך לקשור,
וכפתורים צריך לתפור,

וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

הולכת אילת קישורים לקשור,
כפתורים לתפור.

פתאום פוצחים הכפתורים בשיר
ומתפזרים על פני העיר.

וכל כפתור הוא כבר גלגל.
וגלגלים עפים במעגל.

אחד ברחוב ביעף דוהר.
ארגז מוביל הוא חיש-מהר.

שני גלגלים יריצו אופניים,
שלושה נושאים חבית של מים.
וארבעה, בתוך הבהלה,
רתמו עצמם בעגלה.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,

ובית לה וגג
וגלגלים לה למשחק.

רוצה אילת ככה לעמוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות,

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח.

אבל אילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה,
הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה.

את כל הגלגלים רותמת אז אילת
עושה מהם רכבת מתפתלת.

ובקול שורקת הרכבת, ואילת הוי נוסעת
למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא-נודעת.

רוב סופרי הילדים כותבים על/אֶל ילדים – מגובה המבוגר. זה יכול להיות מבוגר בעל דמיון המבין (כביכול?) לנפש הילד, ועדיין מבליחה מן הטקסט – ובמקרים מסוימים צובעת אותו ללא הכר – כוונה חינוכית או סתם פטרונות; שירֵי "מה עושות האיילות?" של לאה גולדברג הם דוגמא מצוינת. כשהייתי ילדה התייחסתי אליהם כמו שגננת מסורה מתייחסת לחוכמות של ילדי הגן: בהתפעלות ובהנאה, בלי לקחת אותן ברצינות גדולה מדי. המקום הרגשי שלי (כ"ילד/ה") היה מדולל עד כדי לא מיוצג בשיריה של גולדברג. הכעס או העצב שלי לא היו שווי ערך לזעמה או לייאושה. ואם הם נראו לי ענקיים, כך רמזה, זה מפני שאני עוד קטנה.

קדיה מולודובסקי היתה המשוררת הראשונה שנכנסה לי לנשמה. הברק הלירי של שיריה לא עומעם על ידי חביבות אמיתית או מזויפת. היא לא התנשאה ולא התיילדה. היא ראתה אותי כפי שהייתי, וכפי שתפסתי את עצמי – אדם שלם, מקַסְטה נמוכה.

*

העלילה
ולפני הכל – העלילה: הילדה אילת, "בחורה בת שש עם תלתלים כאש", בת להורים קשי-יום, משתוקקת לשחק עם חברותיה בחול, ללוש עוגות (מתוקות) ודמיוניות במקום לקלף בולבוסים. לפני שהחברות מספיקות להגיע היא נקראת הביתה, לבצע שורה ארוכה של מטלות. כשהיא יוצאת לתלות כביסה היא נתקלת בלהקה קטנה של אווזים ומשתוקקת לנדוד בחברתם עד שהיום יחשיך מאד, אבל שוב היא מוזעקת הביתה, שם מחכה לה סדרה נוספת של מטלות. קצת אחר כך, כשהיא יוצאת לבקע עצים, היא משתוקקת להצטרף אל הציפורים ולנדוד איתן בשמיים עד בוא החשיכה, ושוב היא נתלשת באיומים אל סדרה שלישית של מטלות. ואז, בזמן שהיא תופרת כפתורים, נשבר משהו במציאות. הכפתורים פוצחים בשיר והופכים לגלגלים שמתפזרים על פני העיר. והפעם ההורים לא מצליחים להבקיע את הקסם. איילת מסרבת לשמוע: "הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה". (בקטע הזה יש משהו מן המשחק אבל גם מן המיסטיקה. לי אישית הוא הזכיר את חזון יחזקאל עם הגלגל בתוך גלגל בתוך גלגל בתוך גלגל וכל הגלגלים מלאים עיניים, וגם את חלומות הגדולה של יוסף, חלום האלומות המשתחוות לו וחלום השמש [גלגל החמה] והירח והכוכבים המשתחווים.) הילדה איילת על כל פנים, רותמת את הגלגלים לרכבת ונוסעת "למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת".

*

השמשייה הכחלחלת
המציאות הקודרת מתוארת אמנם במוסיקליות שובת לב. הילדה אילת מלאה חן וחיים, אבל התוכן אינו מסונן או מרוכך: הילדונת עמלה בפרך, מבוקר עד ערב, ללא אהבה, ללא חום וחסד. ואפילו המינימום של קורת גג ובולבוסים אינו מובטח. אביה חוזר ומאיים בגירוש גם מן ה"גן עדן" המפוקפק הזה.
מצבה של אילת היה "באוי ואבוי" (אם לשאול ביטוי קולע מ"אלף לילה ולילה"), לולא היתה לה שמשייה כחלחלת. שמשיות מעין אלו מסוככות בדרך כלל על עורן הצחור של בנות טובים, שלא יוכתם בנמשים, חלילה, כשהן מטיילות בשדרה או בפארק. אבל השמשייה של הילדה אילת דומה יותר למטרייה הקסומה של מרי פופינס. ההורים אינם מבחינים בה למרבה המזל. זו שמשייה דמיונית שאינה יכולה להזדהם בבוץ או בפיח, להקרע, או להיגזל מידי הילדה. היא מאפשרת לה לבודד את עצמה מכל המעיק והמדכא. השמשייה הכחלחלת היא מעין גירסה מכווצת של שמי הקיץ, מרחב בהיר וחופשי, גג למשחק הרחק מהגג הרעוע של הבית ומאפלת הנפחיה.

*

בין מציאות לפנטסיה
כך מתנהל לו הסיפור, בין מצוקות היומיום לפנטסיה המקצינה בהדרגה; בתחילת השיר אילת רק קוראת לחברות לשחק איתה בחצר. אחר כך היא רוצה לנדוד עם האווזים, כלומר לברוח, אבל רק למרחק הליכה ורק עד שיחשיך. אחר כך היא משתוקקת לעוף עם הצפורים – הרבה יותר רחוק, אבל היא עדיין מתכוונת לחזור. ואז נשברת המציאות ואיילת הוי נוסעת "למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת". בלי כרטיס חזור.

הפסיכולוג ברונו בטלהיים כתב ספר בשם קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד. בטלהיים מתפעל מן המבנה הקלאסי של האגדה המאפשר לילד להתמודד עם בעיותיו באמצעות הדמיון והפנטסיה, ואחרי שהסיבוך נפתר – מחזיר אותו בשלום אל קרקע המציאות. או במילותיו שלו:

לאחר שנטלה עמה את הילד לעולם קסום, שבה ומחזירה אותו האגדה בסיומה אל המציאות בדרך המבטיחה ביותר. בכך היא מלמדת אותו את הדבר החשוב ביותר שעליו לדעת בשלב זה של התפתחותו: כי מותר לקרוא דרור לדמיון למשך זמן מסויים מבלי שייגרם כל נזק, בתנאי שאין נשארים לכודים בכנפיו באופן קבוע. בסוף הסיפור חוזר הגיבור למציאות –  מציאות משמחת אך נעדרת קסם. (עמ' 55)

*

פנטסיה ושיגעון
בטלהיים כדרכו פטרוני להכעיס, אבל יש טעם בדבריו. ילדים אכן שואבים נחמה מן "האושר ועושר" של האגדות, ואף אני נהניתי ממנו כילדה. עד גבול מסוים. כי על אף זיקה מוּלדת לעולם הדמיון, הייתי גם ילדה מודעת וריאליסטית עד כדי צינה. כשפים לא הטרידו אותי – קצת משום שהאמנתי בקיומם, וקצת משום שזיהיתי את הכוונה האמיתית מבעד לכסות הססגונית – אבל הסוף הטוב סתר את תחושת המציאות שלי; התבוננתי סביבי וראיתי שלא כל קונפליקט (של ילד או של מבוגר) נפתר. שהמציאות לא תמיד משתנה. לפעמים היא פשוט נשארת כפי שהיתה, גם אם רוצים מאד ועושים הכל לשנותה.

קדיה מולודובסקי לימדה אותי שלא מוכרחים לחזור. לא מוכרחים לחזור למציאות.

לא הייתי תמימה. הבנתי היטב את המשמעות האפשרית של מסע בכיוון אחד. הכפתורים היו קטנים ויומיומיים מדי ביחס לכאב שעלה מן השיר. בסתר לבי פקפקתי בקסם. חשדתי ולפעמים ידעתי שהילדה אילת השתגעה. שהיא ברחה מן המציאות אל מחלת הנפש. זה לא הפחיד אותי. לא תכננתי להשתגע. להפך. עמדתי על המשמר. ובכל זאת היה טוב – וקשה להסביר עד כמה – טוב לדעת שיש מוצא, שבמקרה הגרוע ביותר אוכל להתכנס מתחת לשמשייה הכחלחלת ואיש לא ימצא אותי לעולם.

*

על תרגום/עיבוד אחר ומוקדם לילדה אילת: בדיוק כפי שזכרתי

*

ובשולי הדברים:

כשהתחלתי לכתוב על גיבורות ילדותי לא חשבתי שזה יעורר נשכחות והן יכאבו כל כך. לעת עתה די לי בשלוש.
וגם – האם יש מישהו מבין קוראי הבלוג שמכיר את המקור היידי? שיודע את שמה המקורי של הילדה? ובכלל התרגום של אלתרמן אהוב עלי מאד, אבל אני משוכנעת שהוא נטל לעצמו כמה חירויות, והייתי שמחה לו היתה לי הגירסה היידית, או לפחות תרגום מילולי להשוואה.

עוד גיבורות ילדות:

גילגי או פנטסיית היתמות

פצפונת ואנטון (או סופי קאל של הילדות)

מוכרת הגפרורים הקטנה

פוליאנה ואני

*
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

ובהמשך לתגובות, עוד על הקו הדק בין מציאות לדמיון ובין שפיות לשיגעון
אה, אה, אה אה!

*

Read Full Post »

(פוסט זה נכתב בעקבות השלמת כל פרקי המאגיה, פנטסיה ומדע בדיוני בכתוב בגוף . ראו גם מכתב הקדמה)

חמש הערות על פנטסיה

1.
אפרודיטה אלת היופי והאהבה היוונית נולדה מקצף הגלים; בציורו הנודע של בוטיצ'לי היא ניצבת על צדף ענק בחוף ים קסום ירקרק, שערה הזהוב מתנחשל, פרחים מתערבלים באוויר. כל היופי הזה משכיח כמדומה את מה שקדם לו והזין אותו; את החלק שבו סירס הטיטן כרונוס את אביו אורנוס והשליך את אברי המין שלו לים. וזהו לטעמי, בקליפת אגוז, המשל על הוּלֶדת הפנטסיה מתוך הכאב והחרדה.

2.
ב"צוללת צהובה" יש סצנה ארוכה המתרחשת בתוך מסדרון אינסופי זרוע דלתות שנפתחות ונטרקות ודברים מפליאים מגיחים מהן – מרַכבת דוהרת ועד ביצה בגביע, יד מקושטת בטבעות, חילזון ענקי או כוכב שביט צהוב. מתישהו מעיר ג'ורג' הריסון כבדרך אגב ש: It's all in the mind.
הפנטסיה שעליה ואותה אני כותבת, שאליה אני קשורה בטבורי, מממשת את הפנים הפסיכולוגיים והרוחניים של התובנה הזאת, שאין דבר כזה "מציאוּת"; כל אדם מתמודד עם העולם שהוא מעצב מתוך הזכרונות והרעיונות שלו.

3.
אהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי", שמנסה להקים בגופו מוח עוקף-ביולוגיה, מוח "רענן וטהור וטבעי, ושלא יהיה אויב שלו", הוא גם סוג בוסרי של מדען עתידני המחפש תרופה למצוקה אנושית עתיקה, וגם גיבור טרגי הנאבק בכוחות שאין לו סיכוי לנצח. ובד בבד הוא גם ילד, שעושה מה שילדים עושים ביצירתיות רבה: מפעיל את הדימיון, את ההגיון ואת הידע שברשותו כדי להבין את העולם ולתקן אותו.

4.
"…המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה," אמר פעם הבמאי הפולני תדאוש קנטור, "כשגדלים מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים…" ובאותה נשימה הוא אף הרחיק לכת והגדיר את ההתבגרות כפשע: "כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו".

5.
התבגרות כפשרה וכמוות רוחני היא אחד המנועים של ספרות פנטסיה מ"הנסיך הקטן" ועד "הסיפור שאינו נגמר". הרתיעה מן ההתבגרות הוא אולי הסיבה הכמוסה הפנימית, לעצירת הגדילה של אהרון; כי "אצלו הנשמה היא מה שפעם הוא היה, היא הילדוּת שלו" (עמ' 300).
וגם זה מהדק את הזיקה בין "ספר הדקדוק הפנימי" לפנטסיה; כי בעוד שהספרות הריאליסטית משלימה עם רצח הילדוּת, הפנטסיה בתמימותה, מנסה להחזיר אותה לתחייה.

גיבורות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי

Read Full Post »

הפרק ה22 בסידרה של 28 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד ועל הקשר שלה לדקדוק הפנימי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).  

רגע הפרפר הבוקע מן הגולם

היחס למילים בספר הדקדוק הפנימי נע בין פנטזיה בלשנית בהשראת סיפוריו המחורזים של אלתרמן מעשה בפ"א סופית ומעשה בחיריק קטן*, לבין מיסטיקה פרטית, קבלה ספונטנית ונטולת-אל, על אף ההגברה שהיא מקבלת ממילות ההפטרה.

[* במעשה בחיריק קטן מגיח החיריק הקטן והעקשן ממקומו בתחתית השורה, מטפס על הו"ו ויוצר את השורוק ואת החולם. זכר המעלל הזה מהדהד אולי בשמו החולָמי של אהרון המנצנץ אליו "כמו חיריק צוהל המסתתר בתוך חולם" (87).]

אחד הדברים המייחדים את הקבלה של אהרון הוא שנוצרה על ידי גולם, או יותר נכון – על ידי תערובת ילדותית-פיוטית של גלמים מסורתיים וחילוניים:
אהרון הוא גולם קלאסי על פי המדרש והתלמוד, כלומר מצב גמור למחצה של האדם העשוי עפר, לפני שאלוהים נופח בו רוח חיים ונשמה. אלא שאהרון הוא גולם אוטרקי, ששואף להפיח רוח בעצמו, בלי עזרת האל: "ובמהירות נשף לתוך התלולית, ואמר – יהי איש, אבל כרגיל נשף חזק מדי והעפר התפזר ועף לכל רוח" (87).

משחקי ילדים

לפני שנים, בסוף הדוקטורט שלה, הגיעה חביבה פדיה ללמוד בבית הספר לתיאטרון חזותי. הקטע שהציגה כבחינת קבלה היה מופע קולי ותנועתי המבוסס על משחקי ילדים. אני מביאה כאן קטעים מן הדף שצירפה:
"משחקי ושירי ילדים מעניקים בהצגה זו כלים סימבוליים ותיאטרליים לביטוי הצמיחה האנושית מתוך ולמרות ה'היזרקות הקיומית'.
[…]
"מוטיבים חוזרים במשחקי ילדים נבחרו להשתרשר זה בזה ולהשתלב בתהליך הדרגתי של התפתחות: שינה ('מחבואים'), איבוד ('הלכה לנו ילדה לאיבוד'), קיפאון ('דג מלוח'), גילוי ותפיסה ('תופסת'), שבירה והחלפת זהויות ('נשברה הקערה').
"תהליך זה כולו נתון במסגרת הכוללת של שיר-משחק: יש לנו גולם במעגל. היציאה מן הגולם מקדמת את ההתפתחות לפרפר. המעגל רומז למחזוריות של שבירה וצמיחה.
"המשבר מהווה את התנאי ההכרחי להתקדמות. מבחינה זו הנפילה ל'קערה' היא החזרה ההכרחית והמשחררת לתוך 'הקערה הגדולה' הראשונה: הרחם, התהום, הדכאון, המלכודת הקיומית. בתוכה מתארע הקתרזיס (יציאת העכבר) המאפשר התגבשות הזהות, ופריחה מחוזקת של האישיות מתוך הכרתה בקיומם ובזכותם של מיני אני שונים בתוכה."

ואהרון הוא גם גולם גם במובן שבו הוא מופיע בפיוט – יצור עוּבּרי שניחן בכוחות הכרתיים.

ויותר מכל הוא גולם של פרפר: הוא "מתגלמינג" בתוך הפְּרֶזֶנט קוֹנְטִינְיוּס ומצפה ל"רגע הבקיעה הפלאי, רגע הפרפר" שבו נטווה החוט הדקיק והמתנוצץ של האהבה (בין מיכאל לרינה למשל, 283) או בינו לבין יעלי אשר "נבקעה כמו פרפר חי בשיעור ההוא לבאלט" (242).

גם טקסי ההִטהרות של אהרון נדברים עם טקסי הטהרות מסורתיים. אהרון עושה מדיטציה בטָהוֹרינג, ונמנע מחירבון ומאוננות ("הרי הוא כל כך טהור … אפילו לחרבן הוא לא מחרבן פה כבר שנים … אפילו לשפשף הוא לא משפשף" 279).
ולא פחות חשוב – גם "ספר היצירה" של אהרון מבוסס על ההנחה שצירופי אותיות הם הטכניקה של הבריאה גם החומר שלה. ולא משנה אם הפרקטיקות הפוכות לעתים: בקבלה הרשמית למשל, יש לשיבושי מילים כוח הרסני: אמירת הא-ב מהסוף להתחלה הופכת את הגולם לאבק. ואילו בקבלה השירית של אהרון נטען ההיפוך בכוחה המרפא של ההזרה.
וכך או אחרת – המאגיה של אהרון נגזרת מן הלשון; הסיומת הדקדוקית "ינג" מאטה את הזמן, הפתקים עם שמה של יעלי שהוא מכניס לסנדוויץ' שלו ובולע לידה בהפסקות (229) מנפישים מן הסתם, את האהבה המתרקמת בלבו, וגם לאותיות שהוא אוכל (כלומר תזונת הא-ב שהמציא, 88) אפשר לייחס הנמקות קבליות.
תהייתו של אהרון, האם הפה העבה של אבא יכול לבטא מילים ארוכות ומסובכות, מתחלפת בתהייה אם "הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט" (216). אלה שתי שאלות דומות אך לא זהות: הראשונה נגזרת מן העילגות של אבא ומן החשש הטכני והפיסי ששפתיו גסות מכדי לעקוב אחרי פיתוחיה של מילה ארוכה. אבל "חוט" היא דווקא מילה קצרה וקלה להגייה. הקושי נגזר מן הניגוד בין השפתיים הבשרניות לאידיאה הדקה והרוחנית: "חו-ט, לואט אהרון בדקות שפתיים, בכוונה גדולה, חו-ט, כאילו הוא עצמו נמשך והולך מתוכו, מקרביו שלו, מיתרי ודק ונוגן, אבל גם אוורירי, ערפילי, כמו ההילה של האנשים בפילמים שלו, ויכול לעבור בעדינות דרך כל סדק ולהשתחל כמו דרך קוף של מחט" (216). אהרון מתקשה לקבל את הפער בין גופו העדין של החוט לגסות הפה שאומר אותו. הוא כמהָ לאותה הוויה שלמה המתממשת לרגע בחזונו, כשהוא עצמו וגדעון ויעלי הפנימיים "דובבים חרש במילים היפות והטהורות ביותר שבעולם, ראשיהם קרבים ומתמזגים לרגע זה בתוך זה, לעולם לא ייפרדו עוד, שפה אחת להם" (291).

ובזאת אגב מסתיים (לפי הספירה המחמירה ביותר), העיסוק בפנטזיה ובמדב בספר הדקדוק הפנימי.

בשבוע הבא אנו מגיעים לפרקי: "לשונו בת החופש"

והראשון שבהם הוא אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה, או  Seedbed כמשל

אותיות קוסמיות בבלוג של נח ברוש השכן מרשימות 🙂

עוד על הגולם במדרש, בתלמוד ובפיוט, במאמרה היפה של לילי יודינסקי אשר בו נעזרתי בכתיבת הרשימה

Read Full Post »

המשך…

Read Full Post »

זהו הפרק ה17 מתוך 27 בסידרה המפגישה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י.
וזהו גם הרביעי בפרקי הפנטסיה והמד"ב
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 

*

הגוף הוא בין השאר חלל, מרחב שבו מאוחסנים האיברים הפנימיים, שגם הם-עצמם חללים, בייחוד הלב על ארבעת חדריו שאהרון מוסיף להם בדימיונו עליות גג ובּוידֶעמים קטנים  (207). לגוף יש כניסות ו"סוגָרים" המאפשרים לשלוט על ה"יציאות", כך הוא לומד כשסבתא לילי מאושפזת בבית החולים. מדי חודש, על פי אמו, מבקרת "הדודה" את הגוף הנשי. פתחי הנחיריים שואבים לתוך הגוף אוויר נקי או מזוהם (הוא "נושף בכל כוחו את הריח העשן והצלי שבאוויר שלא יזהמו אצלו פנימה" 284). שלא לדבר על הפֶּה, התחנה הראשונה של המזון. כשאין לו תיאבון הוא לא בולע את האוכל, רק עושה לו "מחסנים" ומעביר אותם מלחי ללחי (246).

[הערת שוליים: תפיסת הגוף כמרחב חלחלה מאמנות הגוף אל סוגות נוספות. באחד משיאיה של ההצגה הישראלית הנפלאה ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה (בימוי: דודי מעיין, 1991), הוציאה סמדר יערון העירומה פרוסת לחם מן הנרתיק שלה – בכוונה בחרתי במילה שכמו מדגישה את פוטנציאל האיחסון – ואכלה אותה. ובסרט ספרות זולה (1994) מוסר כריסטופר ווקן לברוס ויליס הקטן שעון זהב שנשמר אחר כבוד בשורת ישבנים של שבויים אמריקאים בוויטאנם.]

ככל שגדעון ויעלי מאחרים לחזור מן המחנה גדלה חרדתו של אהרון. כדי להגן על עצמו הוא פונה אל המרחב הפנימי. הוא מגניב לתוך גופו חפצים קטנים, "חתיכת בצק-לחם זעירה ובתוכה שְׁמָרים סוס טרויאני" למשל, שהוא תוחב לאפו (290).

למה דווקא לאף? משום שהוא ה"רוחני" מכל פתחי הגוף, או אולי משום שרק ילדים קטנים דוחפים דברים לאף, ואהרון שפוחד להתבגר פונה למאגְיה אינטואיטיבית, כלומר מתנהג כמו ילד קטן כדי לקַבּעַ את ילדותיותו. האף הוא גם "תיבת הדואר" שלתוכה הוא משלשל את מכתבו ל"ההיא שם במוח", כלומר לבלוטה (בלוטת יתרת המוח?). אהרון כבר התפלל אליה ושר לה את ההפטרה שלו (278), ועכשיו שנואש הוא שולח לה מכתב אִיום באותיות שגזר מתוך מודעות אֶבל: "גם לי גם לָך לא יהיה" (291).
הוא דוחף את המכתב לאף והיא משליכה אותו החוצה בהתעטשות, אבל אהרון מתעקש וגובר על המחסום.

"העולם הפנימי" הופך בהדרגה וכמעט בלי משים למקום, יְקום פרטי עם טופוגרפיה שאפשר למַפות. ההברקות המילוליות והמחשבתיות של אהרון מבליחות כמו עורקי זהב מן המכרות הפנימיים. כשהוא נבגד על ידי חבריו הוא שומע מין גניחה וחריקה: "לאט, כמו צוללת מגושמת, שב אסונו ועלה מן המחשכים" (263).

לאהרון אין בלעדיות על קוסמוגרפיה מטאפורית: כשהוא וגדעון ויעלי מביטים זה בזה מתחוללת "סערת ברקים חטופה בין שלושה זוגות עיניים" (236), הבל פיה של אמו מתואר כ"ציר תהומות עכור" (258), כשאחת השכנות אינה יכולה לשאת את המתח המיני בין אביו לבין עדנה השכנה, היא מסתערת עליה בצעקות "שתִּתן לו כבר למען השם – איזה יהלום יקר צומח לה שם" (198), וכן הלאה. אבל אהרון הוא היחיד שמממש את המטאפורה, שמתכנס בעולמו הפנימי – לא רק במובן הכללי המתאר הִנתקות רגשית, אלא באופן מוחשי.

כיוון שאדם אינו יכול להכנס לתוך עצמו הוא משתמש בכפיל; בהשראת שבטים פראיים המסרבים להצטלם מחשש שהצילום יגנוב רסיס מנשמתם, הוא יוצר שליח זעיר ערפָּלי שכמו נגזר מתוך תשליל של תמונה, ילד-נשמה לבן-צרוע, "כמעט כחלחל מרוב לובן זר" (52), ש"חותר ועולה במערות האף המפותלות, בנקיקים המעוקלים", חוצה את המישור הלבן העשוי סבכת עצמות של המצח, מפלס את דרכו בין פיגומי עצמות וצינורות וחוטים ועוצר בפחד "מול ים שחור-אדום של דם צונן, קרוש למחצה שבלבו צפה ביצה גדולה שיישית, או מין אלמוג צהבהב חווריין, מחורץ כולו ושָׁמֵם, אפוף גיזת כפור" (291). ההמרה הושלמה. המטאפורה האנטומית התפשטה לכל הגוף. המרקם הפיסיולוגי הפך לנוף זרוע במובלעות של זיכרון ומציאות ממוזערת.

שמי בשר אפוקליפטיים מתוך הטריפטיכון "בדם קר" של הילה לולו לין

*

ספר פנטזיה לילדים

בהרצאתה "לשם ובחזרה: מסעות לעולמות קסם בספרות הילדים הפנטסטית" שירטטה גילי בר הילל מודל טיפוסי של ספר פנטסיה לילדים:

"הגיבור הוא ילד או ילדה, לפעמים קבוצת ילדים, המנותקים מהשפעה הורית, בין אם הינם יתומים ובין אם קיים נתק גיאוגרפי או רגשי בינם לבין הוריהם. בתחילת הספר חיים הילדים בסיטואציה ריאליסטית, בעולם המוכר לנו; ואולם ישנה בעיה כשלהי הפוגעת בחייהם, כגון עוני ורעב, בידוד חברתי או מחסור באהבה. אירוע קסום כלשהו עוקר את הילדים מחיי היום יום שלהם (ה'מציאות'), ומעביר אותם לעולם הקסם."

המודל הזה מתאים כפשוטו לספר הדקדוק הפנימי: הנתק הרגשי והרוחני בין אהרון להוריו, המצוקה הריאליסטית המחריפה בעקבות השעיית הצמיחה, בגידת החבר, האהבה הנכזבת, והעולם דימיוני העומד בכל קנה מידה של פנטזיה, מן הנופים הירחיים ועד כוחות הרשע השולטים בו.

ה"בלוטה" החולשת על גופו של אהרון לובשת צורה מיתולוגית של עין ענקית, עין קיקלופ אכזרית עם עפעף שומני המתעבת כל ביטוי של שמחה ושל ילדוּת, "בולשת אחרי כל ניצוץ של אור חשוד, מחפשת כמו ראדר אחרי גלים של חום ואושר" (230). כעֵין הכלאה של העין הנוראה של סאורון משר-הטבעות עם רעבונם של הסוהרסנים לעונג. ככל שהספר קרב לסופו מבצבצת הפנטזיה מתוך הסיפור, כאילו פגה השפעתו של השיקוי ששיווה לו חזות ריאליסטית.

בשיחה עם אילנה צוקרמן לרגל צאת הספר חזר גרוסמן לסיפור שהרשים אותו בילדותו:
"ילד אחד סבל כאבי בטן איומים וניתחו אותו, והרופאים מצאו בתוך בטנו גידול מאד לא שכיח, את העובר הלא מפותח של אחיו-תאומו. אם זה קרה או לא, אני לא יודע… אני חושב שבכתיבה אני מרגיש, שיש לי הרבה עוּבּרים מתים כאלה. ואני תופס, שאם אני מוציא אותם החוצה, הם יכולים לגדול והם לא מאיימים עלי יותר."

ובפרפראזה על דימוי הכתיבה הביולוגי הזה – יש בספר הדקדוק הפנימי עוּבּר לא מפותח של ספר פנטסיה לילדים. בספר ההוא, שהוא מטבע הדברים הרבה יותר בהיר ואופטימי מהספר הנוכחי, אהרון אינו נדרש להזדחל אל תוך עצמו דרך מערות האף. הוא בכלל לא נזקק לכפיל דימיוני. גרוסמן מציע (בלי משים) שער הרבה יותר פשוט ומתבקש לעולם הפלאי: דרך "מופעי הודיני" שאהרון עורך לחבריו. קל לדמיין את אהרון מתחבט בתוך הארון הנעול והקלסטרופובי שנפתח לפתע פתאום דווקא לצד השני, אל עולם קסום, שבו הוא יכול לעבור הרפתקה מתקנת, בחסות הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס המאט את הזמן עד ש"כל שנייה נמשכת שעה" (41), ולחזור כעבור כמה דקות אל הקהל הקטן ואל המציאות.

בשבוע הבא – לאן הולכים הזכרונות כשהמוח נחרב?

*

לאתר כנס פנטזיה ומציאות שבו אפשר לשמוע את הרצאתה של גילי בר הלל 

Read Full Post »

זהו הפרק ה16 בסידרה של 27 מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). וזהו גם השלישי בפרקי הפנטזיה והמד"ב.
*
עדכון: בינתיים שודרגה הסדרה והפכה לספר.
*

העולם הפנימי
"עולם פנימי" הוא ביטוי שחוק לסך-כל המחשבות, הרגשות, החלומות והדמיונות של אדם מסוים, או להשתקפות המאד מסוימת של המציאות בתוכו. גודלו של העולם הפנימי אינו קבוע – הוא מתרחב ומעמיק עם נסיון החיים ולפעמים גם מִדַּלדל ומצטמצם. אהרון מודע לאופן שבו החוויות הטובות והרעות מעצבות את עולמו הפנימי ואף הופך לשותף פעיל בבריאתו; כשהוא מתאר את התאהבותו ביעלי הרוקדת הוא "חש בעונג את מדקרות המקום החדש שלו, שלה, אי שם בדרום כמו שאומרים בכוחותינו, את פקעת הסוד הנוגהת כבר כמה ימים על המקום הקטן הפצפון, שהקים לו שם" (229).

 
העולם הפנימי הוא תיקון ותחליף למציאות החיצונית. ככל שהיא מתערערת אהרון נסוג לתוכו ומשקיע יותר אנרגיה בביצורו ובהזנתו. כשהוא מתבשר על בגידת חבריו, הוא יורד אל המקום הסודי שלו כמו שמישהו יורד אל מקלט אטומי, לבדוק את תקינותו: "במתינות ירד אל המקום הסודי שלו, כשהוא מתרכז ממש, הוא יכול כולו להצטנף שם. אולי כדאי לבצר עוד יותר את המקום, הרהר, כי ייתכן באמת ששעת מבחן כלשהי מגיעה" (262).
הוא מבלה שם יותר ויותר, עד שהתחליף הופך לעיקר. העולם החיצוני לעומתו, נתפס כזיוף: "ובכל זאת נשאלת השאלה מה המחיר שעליו לשלם כדי להימצא כעת איתם, שם בחוץ, בזיוף, מה העונש על מעשה בגידה שכזה … ואולי כבר, מי יודע, אולי כבר אין לו בכלל חיים וקיום במקום אחר, בחוץ" (234).
ה"בחוץ" של אהרון, כלומר המציאות החומרית, היא ה"בפנים" של אמו: "ותשמע ממני [היא מזהירה אותו] שבעניינים האלה אין רחמים! או שאתה בפנים או שאתה בחוץ! ושאני אומרת בחוץ, אני מתכוונת בחוץ!" (260).  כשאהרון מתאהב, היא ממהרת לחקור אותו על יעלי: "איך נראה הבית שלהם מבפנים, מתי פעם אחרונה עשו שם רֶמוֹנט, איזה גודל פריג'ידר יש להם" (245).

רֶמוֹנטים (שיפוצים) ותזונה (ביחד ולחוד) הם שני הנושאים הגדולים של חייה; אהרון שואל את התבנית ומשדרג אותה לפי צרכיו: היא משקיעה ברֶמוֹנטים חיצוניים ואהרון ברמונטים פנימיים. היא מטפלת בגוף ואהרון מטפל בנפש – בצורך שלו ביופי, בטוהר, באהבה; אם אינו יכול לשקם את החברות הפגומה שלו עם גדעון, הוא יכול לפחות לשפץ את גדעון הפנימי, לשמר את ההשתקפות במלוא עוצמתה.

"גזר בשביל העיניים, גבינה בשביל העצמות, עוף בשביל השרירים", זוהי בקליפת אגוז תורת התזונה של אמו, "אבל אולי צריך עוד משהו כדי לחזק את כוח הרצון" (88), הוא חושב. שיטת התזונה המטאפורית שלו מבוססת על סימבוליקה פרטית: "הוא שב ובדק בכובד ראש את הרשימה הקטנה שהכין לו, רשימה של סוכרי ידידות ועמילני נחישות ופחמימות נאמנות, כל אבות המזון הפרטיים שלו" (247). הוא פועל לפי העיקרון העתיק של תורת השיקויים, שבו כל מרכיב שאתה בולע מעניק לך את תמציתו הסמלית.

[מעניין שההקשר המאגי המובלע בכל הנוגע לאהרון, מובלט דווקא בסביבת אמו; כמו רבות מן המכשפות שאליהן היא מושווית, היא מתלחשת עם בבואתה הנשקפת מן ה"שיקוי" שהיא בוחשת: "רגשות ותשוקות הם כמו פירות לחשה לה בבואתה הנבחשת בסיר" (180).]

אהרון זולל כדי לשמר את יופיה של יעלי הפנימית: "אפרסקים, הרהר בכובד ראש, לפחות שני אפרסקים ביום בשביל הלחיים שלה. ואולי גם גלידה שוקולד ואגוזים, חום וירוק, לשמור לו את העיניים שלה" (262). הוא מזקק מן המאכלים את הצבע והמרקם.

והוא זולל כדי להגן על סודותיו מפני העולם החיצוני; אחרי העימות הגדול עם אמו, הוא "חוזר למטבח, זולל ישר מן המקרר גבינה, שמנת, מערבב עם חלבה, בשתי ידיים תוחב לפה, טוב לביצורים, להגן על המקום החדש, להרחיב אותו" (295). הגבינה, השמנת והחלבה מתערבבים למין "חומר בניין" בעל מרקם סמיך ומחוספס וצבעוניות בֶּז'ית-אפרורית, מעין מקבילה קולינרית לזיפזיף גבס ובטון.

פול קלה, מכונה לזיקוק אגסים

עד מהרה הופך חדר השינה שלו למחסן מצרכים לשעת חירום: "צנצנת קטנה של דבש מלכות, ושוקולד, פרוסות של חלת שבת, בקבוק עם יין לקידוש, אפרסק שאין בו אף פצע או רקבובית. מחר יגנוב מהמזווה גם כמה תפוחי אדמה בשביל עמילן העקשות" (299).
העולם הפנימי תופס בהדרגה את מקומו של העולם החיצוני. כשאהרון מפקפק בנאמנותו של גדעון הוא לא מנסה להתעמת איתו, אלא "חופן מתוך כיסו קוביות של סוכר-ידידות ומשליך אותן לתוך פיו בזו אחר זו, לעזאזל השיניים שלו…" (304).
ההתנגשות בין הערכים התזונתיים שלו ושל אמו מבליטה את נצחון הביולוגיה הפרטית ואת התמכרותו לשיקוייהָ. "מה נשאר מגדעון שלו," הוא חושב כמה עמודים לאחר מכן, "אפילו בתוך אהרון כבר נגמר כמעט הגדעון הפנימי, הישן, הנאמן. חבילת שוקולד שלמה הוא צריך לחסל ביום, עשרים וארבעה ריבועים של סוכר ידידות כדי לשמר את הזכר שלו בו" (319).
ככל שמצבו מתערער הופכים תוספי המזון למעין פרוזאק פיוטי: "ולפנות בוקר כשיתעורר קפוא וקרוע והכל אוזל ובורח מתוכו, ייקח מיד מהסליק שמתחת למזרון שלו כמה ריבועים של סוכר ידידות וחלבוני אומץ ויינצל ברגע האחרון" (300).

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות:

פדיון הבן, צילם מנחם כהנא, מתוך התערוכה המוצגת עדיין במוזיאון הארץ.

בשבוע הבא – עובּר לא מפותח של ספר פנטזיה לילדים

Read Full Post »

הפרק ה14 בסידרה של 27 מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). וזהו גם הראשון בפרקי הפנטזיה והמד"ב.
*

ספר הדקדוק הפנימי הוא רומן ריאליסטי היכול לשמש קטלוג של שנות הששים בשפעת הביטויים, השירים, הטקסים, החפצים, המשחקים והפַּכּים הקטנים של היומיום הגודשים אותו מכריכה לכריכה: כל החברמנים והפַּדלָאות והבננות עם מכנסי הסטרץ' מסוג "דפוק אותי" ו"חיפושיות-הקֶצֶב" ו"דור היֶה-יֶה" והודיני וחוזליטו ומשפחת שמחון ו"החברה קוראים לזה בירה שחורה" ומִשחקים כמו "קדרים באים" ואלמבוליק וטראפיק, והדבקת הבולים הצהבהבים-אדמדמים בפנקסי החבר האדומים של קופת חולים, וניקוי פתילות של פיירסייד, וגברים בגופיות שנרדמים על המרפסת בזמן שהם קוראים בעיתון, ו"המטבח הקטן עם שולחן הפורמאיקה הצר והחרסינות עם מדבקות השושנים שאמא תולה עליהן ניירות פרגמנט וניילונים לייבוש" (307) – תיאור שקרוב לשיר הייקו בַּדיוק ובצמצום שבו.

מה הקשר בין העלילה הכמעט סטאטית המשובצת בפרטי הפרטים של היומיום, לבין פנטזיה או מדע בדיוני? (התשובה תיפרשׂ בהדרגה בפרקים הבאים.)

*

מוצָא הפנטזיה

כשסבתא לילי מראה סימני החלמה יוכי מתחילה לבכות. היא בוכה ובוכה ומתעלמת מן הממחטה שאמא מושיטה לה ("נו, די, הרי עוד מעט תעשי לנו שיטפון פה"), ואהרון חושב "אולי יוכי כבר לא תפסיק לבכות אף פעם, תבכה ותבכה, הדמעות שלה יהפכו לקילוח דק על הרצפה, ואחר כך לזרם, ללשון גדולה של מים שתזחל על הרצפה, תגשש, תחפש אחר אמא" (207).

ופעם אחרת, אחרי שהוא חוצה את חבלי הכביסה בדרך לביתה של יעלי, הוא מביט בחשש לאחור "אל ארמדת הבגדים המתנועעת בכל שרווליה נפוחי הרוחות" (273).

ולקראת סוף הספר, כשהוא מתבונן באמו הפורמת סוודר ומגלגלת את הצמר במהירות על זרועותיה הנוּקשות של סבתו, הוא מדמיין ש"כאשר ייגמר חוט הצמר תתחיל גם סבתא עצמה להיפרם, ואחריה הפּוּריץ והשטיח הוויכטיג והפוֹטֶל המתושלח והבורדו והבּוּפֶט והטאפטים והקירות, הכל ייפרם לכל אורכו, לא ימות, ייפרם לחוט אחד ארוך" (308).

שלוש דוגמאות, כלומר מטאפורות, כלומר פיסות ריאליזם שהפכו לנַשָׂאיות של רגשות ותחושות שאהרון קולט מסביבתו:

לשון המים המבקשת להטביע את אמא מממשת את הזעם וההתרסה בבכיה של יוכי, ותוך כדי כך גם נזכרת בלשון מים אחרת, שזחלה מן השרותים הסתומים בתחבושת ההגיינית של יוכי:  "באמצע ארוחת-הערב אמא הרימה פתאום את הסכין והצביעה קדימה, והפנים שלה נעשו לבנים ולא יצא לה קול, וכולם הסתובבו אחורה, וראו איך לשון גדולה של מים יוצאת מחדר בית השימוש וזוחלת ובאה לאורך המסדרון עד המטבח" (29).

ארמדת הבגדים משקפת את הריקנות המקיפה את אהרון ואת האיום הרפָאי של החומרנות.

ואמו "הצולבת את האוויר" במסרגותיה אכן ניחנה בכוחות הרס אדירים מעבר לכיסוי התמים של עקרת בית ירושלמית.

ועם זאת, אף אחת מן הדוגמאות אינה חורגת מגבולות המציאות:

יוכי אינה יכולה להטביע איש בבכיהּ (בניגוד לאליס של ארץ הפלאות). דמעותיה הקטנות חסרות מוּדעוּת וכוונה, שלא כמו חוט הדם של חוסה ארקדיו במאה שנים של בדידות, שחוצה את כל מקונדו, נכנס לבית משפחת בואנדיה ועובר מחדר לחדר כשהוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיח, עד שהוא מגיע אל אורסולה המכינה בצק במטבח.

העולם אינו מעשה סריגה ואי אפשר לפרום אותו כמו שעושה הסבתא בסיפורו של אורי אורלב סבתא סורגת.

ושום ארמדה חלולה אינה מאיימת על אהרון. הרוח המנפישה את הכביסה היא אותה רוח שסובבה את כנפי טחנות הרוח; דון קישוט הוא שהפך אותן לענקים מנופפים בזרועותיהם.

זאת ועוד: החזיונות אמנם אינם מתממשים, אך רגישות מטאפורית כמו של אהרון היא כמעט חוש נוסף שאך כפסע בינו לבין כוח קסם – "קריאה בחפצים". העובדה שהסובבים אותו אינם מכירים בכוחו וגם אהרון עצמו אינו מוצא לו שימוש מוּדע, מצניעה את העובדה שהמטאפורה היא אחותה הקטנה של הפנטזיה, או בעצם שלב מוקדם יותר באבולוציה שלה.

בשבוע הבא: מורשתו הרעה של דוקטור מנגלה

ובשולי הדברים עוד שתי הבהרות בעקבות פניות ותלונות אישיות:

  • לא, עוד לא הגעתי לפנטסיה של ספר הדקדוק. אני רק מניחה את התשתית כרגע, בפרק הזה ובפרק הבא, ואז אגיע לעיקר. ובכל זאת היה חשוב לי לבסס את הקשר המהותי והלא מובן מאליו – בין שירה לפנטזיה.
  • לשועי ולמירי ולכל האחרים שנפשם נקשרה באקונצ'י, הוא קצת פחות נוכח בפרקי הפנטזיה והמד"ב (אף שגם הם יתמקדו בגוף ובדקדוק). בחלק הרביעי והאחרון של הסדרה אקונצ'י יחזור בגדול.

Read Full Post »

המשך…

Read Full Post »

סופי קאל היא אמנית שמערבבת יותר מן המקובל בין החיים לאמנות.
פול אוסטר ביסס על דמותה את מריה טרנר גיבורת ספרו "לוויתן", ואף הודה לה בפתח ספרו על הרשות לערבב עובדות בבדיון.
ב-1996 הציגה קאל תערוכה של חפצים אישיים. לכל חפץ נלווה סיפור קצרצר.

הדלי
מאת סופי קאל

בפנטזיות שלי אני גבר. גְרֶג קלט את זה מיד. אולי משום כך הזמין אותי יום אחד, להשתין בשבילו. זה הפך לטקס. הייתי נעמדת מאחוריו, מגששת ופותחת את מכנסיו, אוחזת בזין שלו ומכוונת כמיטב יכולתי. ואז, לאחר הניעור המסורתי, הייתי מחזירה אותו למקום וסוגרת את החנות. זמן קצר אחרי שנפרדנו, בקשתי מגרג תמונה של הטקס הזה למזכרת. הוא הסכים. וכך, בִּסטודיו בברוקלין, השתנְתי בשבילו בדלי פלסטיק אל מול מצלמה. זה היה התירוץ שלי לשים את ידי על אבר המין שלו בפעם האחרונה. באותו ערב הסכמתי לגירושין.

*

פוסט המשך – בעקבות "בפנטזיות שלי אני גבר"

וגם תיאטרון הבובות של סופי קאל – ניתוח הפעולה כתיאטרון בובות אמנותי ומיצג אישי בהשראתה.

*

סיפורים נוספים של סופי קאל

חלומה של נערה (הקינוח)

שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין) 

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית)

הנעל האדומה

וכמו כן – המקרה  המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

*

Read Full Post »

"לעולם הזה יש לב פראי וראש מוזר," אומרת לולה בכאב, ספק לסיילור ספק לעצמה. המילים האלה   מתארות היטב את הסרט (ובמידה מסוימת את כלל יצירתו של לינץ'), אבל לי מתחשק דווקא לפרק את רכבת ההרים ההזויה והמדממת והמצחיקה והסקסית והרומנטית הזאת ולבדוק איך היא פועלת, לחשוף את המנגנון שמפעיל אותה.

 

                                       

תקציר העלילה (למי שקצת שכח, בכל זאת סרט מ-1990)
שתי הערות מקדימות:
תקציר זה אינו תחליף לצפייה בסרט.
וגם – כדי לפשט אני מספרת את הדברים בסדר שבו קרו ולא בסדר שבו הם נחשפים בסרט.
אז ככה: הסרט הוא סיפור אהבתם של סיילור ולוּלה.
בגיל שלוש-עשרה נאנסה לולה על ידי ידיד משפחה בשם דוד פּוּץ' ועברה הפלה. אמא שלה, מַרְיֶאטה פוֹרצ'וּן, דאגה שדוד פּוּץ' יהרג בתאונה. כשנה לפני שלולה פגשה בסיילור, חבְרה מַרְיֶאטה למאפיונר בשם סנטוס ושניהם ביחד שרפו את אביה של לולה למוות. לולה אינה יודעת את האמת, אמה סיפרה לה שאביה הצית את עצמו. לולה "רדופה" על ידי צחוקה המרושע של המכשפה הרעה מ"הקוסם מארץ עוץ". שוב ושוב היא שומעת אותה צוחקת ורואה אותה רוכבת על המטאטא שלה. הצחוק, כפי שיתברר במהלך הסרט, הוא צחוקה של מַרְיֶאטה. לולה שמעה אותה צוחקת בזמן שאביה נשרף.
סיילור, אהובה של לולה, היה הנהג של סנטוס בזמן השריפה. הוא לא היה בעניינים אבל מַרְיֶאטה חוששת שהיה עד לרצח. בתחילת הסרט היא משלמת למישהו שירצח אותו, אבל סיילור הורג אותו במכות. כשנתיים לאחר מכן, כשהוא משתחרר מן המוסד לעבריינים, לולה מצטרפת אליו והם יוצאים ביחד למסע במכונית פתוחה. מַרְיֶאטה שולחת את המאהב הנוכחי שלה, בלש בשם ג'וני פארגוט, להפריד ביניהם ולהחזיר את לולה הביתה. כיוון שהוא לא מספיק זריז לטעמה, היא פונה לסנטוס ומבקשת ממנו לחסל את סיילור. סנטוס מסכים בתנאי שתרשה לו להרוג גם את פארגוט.
לולה וסיילור עוצרים בעיירה נידחת בטקסס, ושם הם מתרועעים (בלי דעת) עם בובי פֶרוּ, הרוצח שנשלח לחסל את סיילור. בובי תוקף את לולה ומפתה את סיילור להצטרף אליו לשוד. הוא מתכנן להרוג אותו "בשגגה" אבל התכנית משתבשת. בובי נורה למוות על ידי שוטר וסיילור נשלח לכלא. לולה שהרתה לו בינתיים, יולדת ומגדלת את בנם. כשש שנים לאחר מכן, כשסיילור משתחרר מהכלא, הם כמעט נפרדים עד שהמכשפה הטובה מ"הקוסם מארץ עוץ" מתגלה לפני סיילור ומשכנעת אותו להאמין באהבה.

*

1.      האם זה סרט ריאליסטי?

לא, ולא בגלל המכשפה הטובה שמרחפת אל סיילור בתוך בועה סגולה. הוא לא סרט ריאליסטי על פי הגדרת הריאליזם של יאקובסון (רומאן יאקובסון, אחד מגדולי חוקרי התרבות של המאה העשרים): שואלים ילד שאלה בחשבון, אומר יאקובסון, ציפור עוזבת את הקן שלה ועפה ליער. היער נמצא במרחק כך וכך, הציפור עפה במהירות כזו וכזו, מתי הציפור תגיע ליער. והילד? הוא רוצה לדעת מה צבע הקן. זהו רגע של ריאליזם לפי יאקובסון; עד שהילד התעניין בצבע הקן לא עלה בדעתנו שיש ממש בסיפור. זה היה בסך הכל משל בשביל תרגיל בחשבון. לצבע אין קשר לתרגיל ולכן הוא מערער את בטחוננו; כי אם יש צבע אולי יש גם קן, אולי באמת יש יער וציפור? המציאות הלא מורכבת מאינספור פרטים כאלה, בלי ערך עלילתי או סמלי.
ב"לב פראי" אין הרבה פרטים כאלה. גם הפרטים הקטנים לכאורה הם עדיין סמליים ומגוייסים.
קחו לדוגמא את השירים המלווים את הסרט. העותק שבידי לא טורח לתרגם את מילותיהם, הוא מסווג אותם מראש כפרט שולי. אבל הטקסט המושר במקרה של "לב פראי", הוא שווה ערך לטקסט המדובר. הן כשהשירים הם חלק מן ההתרחשות, כלומר פזמונים "אקראיים" כביכול, שמתנגנים ברדיו של מכונית או באיזה מועדון והן כשמדובר בפסקול ה"חיצוני" המלווה את הסרט. מילות השירים שייכות לדמויות, או לקול נוסף, אנונימי, שכמו משקיף על האירועים מבחוץ. מעין מקהלה יוונית הייתי אומרת, לולא היו הגיבורים "וואיט טראש", כלומר רחוקים ככל האפשר מן האידאל של אריסטו. אז נגיד מחזמר, כלומר סרט מוסיקאלי. סיילור לא היה מתנגד. אלוויס האליל שלו כיכב בכמה וכמה.
דוגמאות?
"מותק, בבקשה אל תסע לניו-אורלינס," מתחנן השיר אל ג'וני פארגוט שנוסע לניו-אורלינס ולא יודע שהוא הולך להרצח שם. אנחנו יודעים. לא לגמרי ברור אם השיר בוקע מן הרדיו של המכונית או מולבש על הסצנה מבחוץ, וכך או כך ג'וני לא שומע את האזהרה.

בזמן אחת האורגזמות של לולה – הסרט פוצח פתאום ב:

Be-Bop-A-Lula She's My Baby
Be-Bop-A-Lula Don't Mean Maybe
Be-Bop-A-Lula She's My Baby Doll

מי הדובר? קשה להחליט אם זה המונולוג הפנימי של סיילור או השתפכות של דיוויד לינץ' ("המסַפֵּר") על הדמות שיצר.

.

בלהבות / דיוויד לינץ'

I fell for you baby like a bomb
Now my love's gone up in flames
We're history baby
Read it in a book
It ended in the fire
That started with a look

I fell for you baby like a bomb
Now my love's gone up in flames

My head's full of smoke
Heart's full of pain
That tender love is gone
Gone up in flames
You should've shot me, bably
My life is done
You could've shot me, baby
Shot me with a gun

I hear those sirens scream my name
I know my love's gone

"אהבתי עלתה בלהבות", שרה זמרת שחורה בשמלת פַּיֶטים כחולה. את השיר הזה כתב לינץ' עצמו, ומילותיו הסוגסטיביות נוגעות בסוד הגדול שמניע את עלילת הסרט. (כאמור אמה של לולה וסנטוס שרפו את אביה.)

ויש גם שני שירים של אלביס שהם לגמרי מחזמר: "אהבי אותי" ששר סיילור ללולה ב"הוריקן" הוא רפליקה מזֻמרת לכל דבר, שלא לדבר על "אהבי אותי בעדנה" המסיים את הסרט, והופך אותו לרגע באופן גלוי, לסרט מוסיקלי.

*
2.      צמודים-צמודים (הטקסט והתמונה, כלומר)

ואם נחזור לרגע ל"אהבי אותי" – "…I'll be sad and blue" שר סיילור, "אני אהיה עצוב וכחול", ומיד אחר כך מתחלפת התאורה במועדון והפנסים צובעים אותו בכחול ומממשים את המטאפורה. אפשר היה לטעון שזה מקרה לולא היו הטקסט והתמונה ב"לב פראי" מסונכרנים באופן עקבי כל כך שהוא בעת ובעונה אחת נאיבי, כמעט פרימיטיבי, וגם מוּדע ומתוחכם. כי ככה זה, כמו במעגל: הניגודים תמיד יותר קרובים זה לזה מהאמצע.

[הכי מפגר והכי מתקדם – בדצמבר 1983 הייתי בניו יורק. היה קר מאד. לבשתי חצאית צמר צבעונית עם הרבה קפלים, גרבתי שלושה זוגות גרביים ונעלתי נעליים גבוהות. לא היה לי מעיל (סיפור בפני עצמו), אז לבשתי כמה סוודרים זה על זה. כיוון שאני סובלת מאד מִקור באוזניים קשרתי לראשי מטפחת צמר אדומה. נראיתי כמו רועת אווזים אבל לא היה איכפת לי. הלכתי עם אמא שלי ל"קום דה גרסון". אני לא ממש מבינה באופנה, אבל זו היתה אז החנות המדוברת ביותר, בגלל החלל התעשייתי (שהיה בגדר חידוש) ובגלל הסוודרים העתידניים שמכרו שם; לכמה מהסוודרים היו ארבעה ואפילו ששה שרוולים. הבדיחה היתה שהם נמכרים עם הוראות הפעלה, והמוכר אמנם הראה לי שאפשר לקשור את הזוג העליון על הצוואר כמו צעיף, ואת הזוג התחתון על המתניים. אבל זה כבר היה אחר כך. ברגע שנכנסתי לחנות בלבוש רועת האווזים שלי, אץ אלי המוכר הנרגש ושאל אם אני מעצבת אופנה. וככה הבנתי, אבל באמת הבנתי, שהכי מפגר זה הכי מתקדם.]

"אתה חתיכת חרה… אתה שייך לאסלה," אומרת מַרְיֶאטה לסיילור מתישהו בתחילת הסרט. הסצנה מתרחשת בתוך תא של שירותים והתמונה אמנם מאיירת את המילים בתקריב של אסלה.

וזה לא הביטוי הציורי היחיד שיש לו גיבוי חזותי; כשלולה מבקשת מסיילור לחזור איתה למלון כי היא "יותר חמה מכביש אספלט בג'ורג'יה", סיילור חוזר על המילים בהערכה משועשעת בזמן שהוא מצית לעצמו סיגריה. התקריב של להבת המצית מתחלף בתקריב של כביש אספלט כפי שהוא נראה ממכונית נוסעת, שמתחלף בתמונה של זיון. הדימוי מפורק לשלושת מרכיביו הקונקרטיים: חוֹם, אספלט, סקס. ואולי הסרט פשוט משחזר את תודעתה של לולה; ייתכן שהדימוי נוצר באופן אסוציאטיבי, אחרי שעות ארוכות של נסיעה, כשבהתה בכביש הלוהט למרגלות המכונית הפתוחה.

אבל הרצף הזה, הישיר, האילוסטרטיבי, מזכיר גם את השפה השטוחה של הפרסומות. כמה מן הדוגמאות אפילו יותר מובהקות:
פעמיים במהלך הסרט זוכה ז'קט עור הנחש של סיילור בפוקוס מיוחד כשסיילור מצהיר שהוא מסמל את האינדיבידואליות שלו ואת אמונתו בחֵירות אישית. (חסר רק דבר המפרסם: "קְנה עוד היום מעיל מעור נחש!") או מחרוזת הסוכריות שסיילור מביא ללולה: "ארבעים טעמים," הוא מכריז, "טעם אחד לכל סיבה שאני אוהב אותך." ולולה עונה בכובד ראש שהיא תשמור עליה, אבל אם אי-פעם תאכל ממנה היא תחשוב עליו. והוא אכן מגיע הרגע הזה, ביום שבו סיילור נכלא בפעם השנייה; לולה זועקת את שמו  ומכרסמת סוכריה בדרמטיות בעיניים עצומות, ברוח המחוות המוחצנות של הסרט.

*
3.      פופ-ארט

סרט אמנותי "נורמלי" אינו אמור להציג את הסמלים שלו באופן ישיר וחזיתי כל כך. לינץ' יודע את זה כמובן אבל הוא לא מעדן את עצמו, להפך. הוא בוחר בכוונה במחרוזת סוכריות ילדותית כדי לבטא את עושר האהבה, או בסמל משומש כמו אש לתשוקה. אבל שימו לב שגם אש התשוקה מיוצגת על ידי להבה קטנה של מצית או של גפרור המוגדלת לתקריב ענקי עם סאונד מוגבר, שואג.


פסל של קלאס אולדנברג, גפרור (ענק) כבוי

המצית, הגפרור ומחרוזת הסוכריות הם חלק מן המחווה של הסרט לפופ-ארט, אותו זרם אמנותי שנולד בארצות הברית בשנות החמישים, ואשר התמקד ב"מיתוסים של היומיום", כלומר במוצרים הכי רגילים של התעשייה האמריקאית, מכרזות פרסומת ועד שימורי מרק והמבורגר.
"לב פראי" מלא תקריבים של חפצים טריוויאליים כאלה: גפרורים, מציתים וסיגריות, נורות צבעוניות משרשרת של חג מולד, שפיץ של מגף ומברשת לצחצוח נעליים, בקבוקון של לכה לציפורניים (כולל הבהונות המופרדים זה מזה באניצי צמר גפן), נר רומנטי וכדומה. לז'קט עור הנחש המייצג את האינדיבידואליות של סיילור אין קשר לאופנת עילית. הוא לגמרי תרבות נמוכה.

פסל של קלאס אולדנבורג, ארטיקים מפרווה

פסל של קלאס אולדנבורג, ארטיקים מפרווה

ומעבר לתקריבים, זוכים חפצי היומיום גם בסוגים אחרים של תשומת לב. אם נחזור לסיגריות למשל – דקות רבות מן הסרט מוקדשות לעישון; שני הגיבורים מעשנים ללא הרף. סיילור מצית סיגריה אחרי שהוא הורג אדם, בזמן שהוא רוקד, אחרי זיון. כשלולה מספרת לו שהיא בהריון הוא מצית לעצמו שתי סיגריות בבת אחת. לקראת סוף הסרט, כשהוא מוקף בריונים, הוא מדליק סיגריה לפני שהוא מתגרה בם. "מה רצית להגיד?" הוא שואל את לולה שמציתה לעצמה סיגריה ועונה: "חשבתי על עישון, בעצם…" אנחנו לומדים שלולה מעשנת מכיתה ו', שמַרְיֶאטה מעשנת מַרְיֶאטס (עוד אחד מצירופי המקרים הלא ריאליסטיים), ופעם עישנה viceroy, שזה גם משנה למלך וגם מכיל vice, כלומר רשע. (ובכלל – שמה המלא הוא מַרְיֶאטה פורצ'ון שפירושו מזל, וכשסיילור מכנה אותה בנימוס מיס פורצ'ון, זה נשמע לגמרי misfortune, כלומר ביש-מזל, בדיוק מה שהיא בשבילו.) טוב, נסחפתי קצת עם מַרְיֶאטה, אבל אם נחזור לסיגריות – סיילור הגברי מעשן מלבורו, כמובן. מגיל ארבע. אמו מתה עוד לפני כן מסרטן ריאות וכן הלאה.
פרץ נוסף של חפצי יומיום מופיע בטקסט ההזוי של הנערה הגוססת, זו שנפצעה בתאונה: היא מזכירה שוב ושוב איזו סיכה, כרטיסים, תיק, ארנק, מברשת שיער. לבסוף, כשהיא מבקשת מסיילור ולולה להביא את השפתון מהתיק שלה, שפתיה נצבעות בהתאם, בדם המזרזף מתוך פיה. גם שתי הזונות של מר ריינדיר מדברות על איזו כלבה שגנבה להן מסרק.

החפצים הזולים הגודשים את הסרט, הצבעים העזים הסינתטיים והטקסטורות העשירות (שלל גווני הלכה והפיאות הבלונדיניות של מַרְיֶאטה, למשל), השטיחוּת והאילוסטרטיביות, הפוזות המוחצנות של שפת הגוף, כל המאפיינים האלה של הפופ-ארט אינם גחמה סגנונית. סיילור ולולה הם אנשים מאד פיסיים, חושניים וחזותיים. זה לא אומר שהם חסרי עומק, רק שהמחשבות והתחושות שלהם ניזונות מדימויים של תרבות המונים. שפה קולנועית מעודנת ומאופקת היתה יוצרת פער, ניכור, בין הסרט לבין גיבוריו. לינץ' גזר את הסרט כולו מדמותם; השפה הקולנועית שלו משקפת את טעמם, את קוצר הנשימה שלהם ואת האימפולסיביות של אהבתם.

בתמונה למעלה: חקיינים של אלביס ומרלין, גרייסלנד 1997, גם סיילור ולולה הם קצת אלביס ומרלין, שתי איקונות פופ-ארט. סיילור מאמץ את המוסיקה של אלביס ואת שפת הגוף שלו ואפילו את המאכל החביב עליו – סנדוויץ' בננה מטוגנת.
בתמונה למטה: גם המכשפה הרעה מהסרט "הקוסם מארץ עוץ" בגילומה של מרגרט המילטון הפכה לאיקונת תרבות. דמותה נכללה בסדרת הדפסי המיתוסים של הידוע באמני הפופ-ארט אנדי וורהול, (את הפרט הזה למדתי מן "הקוסם מארץ עוץ" המוער והנהדר של גילי בר-הלל). 

 

 

 

4.  התעלומה הפרטית של אלוהים

ובעצם – אם חושבים על זה – גם "הכי שטוח" יותר קרוב ל"הכי עמוק" מכל גווני הביניים שבאמצע; הנטייה לפרש פרטים אקראיים באופן סמלי אופיינית לאנשים השרויים באינטנסיביות רגשית, שמטשטשת את הגבולות בין העולם הפנימי לחיצוני. במצבים כאלה נדמה שהמציאות מתייחסת אליך באופן אישי. אז אולי זה בכל זאת, בדרכו, סרט ריאליסטי; הוא פשוט מתאר את העולם מבעד לרגישות המוגברת של גיבוריו (בייחוד לולה) ושל דיוויד לינץ'.
"בארצות המתורבתות," מסבירה המכשפה הטובה לדורותי בספר "הקוסם מארץ עוץ", "לא נותרו עוד מכשפות, וגם לא מכשפים, קוסמים וקוסמות." אבל קשה לקרוא לקרולינה או לטקסס של "לב פראי" "ארצות מתורבות".
הפנטזיה של הסרט, כמו כל פנטזיה טובה, אינה בורחת מן המציאות, אלא להפך, חושפת את העוצמות הרגשיות ואת האפשרויות הרוחניות הגלומות בה. את התוך המסתורי של המציאות שבו כל דבר קשור לכל דבר. לא פלא שהסרט נפתח במקום שנקרא "קֵייפּ פִיר" (פחד), והלהקה שמנגנת ב"הוריקן" נקראת "פאואר-מֶד" (מטורף-כוח), כמו מַרְיֶאטה שרודפת אחריהם, וכן הלאה. איך אומר סיילור ללולה: "האופן שבו הראש שלך עובד הוא התעלומה הפרטית של אלוהים." אפשר היה לומר זאת, ובאותה חיבה, על הסרט כולו.

*
5.      הפוליגרף

התמונה אינה מממשת רק את המטאפורות של הגיבורים. שוב ושוב קורה שדמות מספרת משהו והסרט ממהר להמחיש את דבריה באופן דידקטי כמעט, כאילו לא סמך על דימיונם של הצופים. למשל:
לולה מספרת לסיילור שדֶל, בן דודהּ המשוגע, היה צורח, והתמונה מיד מראה אותו צורח.
ג'וני אומר למַרְיֶאטה שלולה וסיילור יצאו מן המלון הבוקר, ומיד רואים אותם יוצאים מן המלון בבוקר.
או דוגמא יותר משוכללת: סיילור מספר ללולה על הנסיון המיני הראשון שלו. הסרט מזגזג בין השיחה המתרחשת עכשיו, לאירוע עצמו. (אני מביאה רק קטע).
סיילור הבוגר אומר ללולה "ידעתי שיש לי לקח חשוב ללמוד באותו יום."
הסרט חוזר לעבר: בחורה עולה במדרגות. היא מצולמת מלמטה. אנחנו רואים בעיקר תחת מצופה במכנסיים כתומים הדוקים. קולו של סיילור ממשיך ומספר: "כשהיא כמעט הגיעה למדרגה העליונה דחפתי את היד שלי בין הרגליים שלה," ואכן רואים אותו דוחף את ידו בין רגליה. הבחורה מפנה את ראשה ואומרת: "מותק, אתה כזה ילד רע!"
ואז הסרט חוזר אל לולה המאזינה לסיפור:
"מותק, אתה כזה ילד רע…" היא אומרת.
וסיילור צוחק: "זה בדיוק מה שהיא אמרה."
זה מצחיק בעודפוּת שלו, וגם כמעט מופשט, מוסיקלי, וריאציות על נושא.

אבל במהלך הסרט מתברר שהתמונה אינה חותמת גומי למילים. היא דומה יותר למכונת אמת שמודדת את אמינותן. כשמישהו טועה או משקר היא ממהרת לחשוף או לתקן אותו.
כשלולה מספרת לסיילור שמַרְיֶאטה לא ידעה שדוד פּוּץ' אנס אותה, הזיכרון המצולם מיד מראה שהיא משקרת. לולה מחפה על אמא שלה ועל נקמתה באנס.
או דוגמה יותר מורכבת – סיפור רצח האב המתגלה בהדרגה לאורך הסרט:
בפעם הראשונה הוא מוזכר על ידי לולה: "אמא סיפרה לי שהוא שפך על עצמו בנזין והדליק גפרור," היא אומרת, ומיד רואים את האב עולה בלהבות. התמונה מאשרת שנשרף. לא יותר.
בפעם השנייה סיילור מעלה את הנושא. הוא מספר ללולה שהיה הנהג של סנטוס ולילה אחד הגיע לאיזה בית. רק אחר כך התברר לו שזה היה הבית שלה. הוא נשאר במכונית ופתאום ראה את הבית עולה בלהבות. אין לו מושג מה קרה שם. ומיד רואים את הבית בוער מרחוק. התמונה מאשרת את הצהרתו שאין לו מושג מה קרה שם. ואז לולה אומרת: "אלוהים, סיילור, זה הלילה שבו מת האבא המתוק שלי," ומיד שומעים צחוק מפחיד, ורואים את הבית מבפנים, מלא עשן, ואת לולה משתנקת וקוראת לאביה. כלומר גם לולה אינה יודעת יותר מזה.
בפעם השלישית עולה הנושא כשהחבֵרה של בּובּי פֶרוּ (הרוצח שנשלח להרוג את סיילור) אומרת לסיילור שאמא של לולה וסנטוס רצחו את אביה. היא אומרת שהיא ראתה במו עיניה, והתמונה אכן מראה אותה לצד סנטוס ששופך דלק על אביה של לולה ומצית אותו ואחר כך מתנשק עם מַרְיֶאטה שפורצת בצחוק, אותו צחוק מכשפתי שהדָיו עדיין רודפים את לולה.
סיילור מנסה לברר אם השניים הוציאו עליו חוזה. הבחורה אומרת שהיא לא שמעה שום דבר. התמונה מחכה שתכנס לביתה כדי לרמוז שהיא משקרת: ברגע שהדלת נסגרת נשאר בתוך הפריים רק הצלב שמחלק אותה למלבנים, צלב עץ על רקע שחור שמתחלף בתקריב של עיסה רוחשת חרקים. זהו הקיא של לולה מן הסצנה הבאה, אבל הצופה שעוד לא יודע את זה מחבר באופן לא מודע בין הצלב המזכיר בית הקברות לרימה ותולעה.

ולפני שאני מגיעה לחלק האחרון של המאמר – אולי נחזור לרגע לסצנה הראשונה בסרט, שֶׁבּה מַרְיֶאטה אומרת לסיילור שהוא חתיכת חרה שמקומה באסלה, ונשים לב שגם כאן התמונה מדייקת: היא מתקנת את מַרְיֶאטה ומראה לנו אסלה נקייה. חלבית משהו אבל ריקה. על אפה ועל חמתה של מַרְיֶאטה סיילור אינו חתיכת חרה והוא לא ייעלם בשום אסלה. (ואני לא מתאפקת ומוסיפה שמר ריינדיר, הבוס של הרוצחים, מקבל את שיחת הטלפון המזמינה את החיסולים כשהוא יושב על אסלה במכנסיים משולשלים, שותה מספל חרסינה ומתבונן בנערה מעורטלת. שוב הצמידות הזאת. גם כשלא מודעים לה היא תורמת לאינטנסיביות של הסרט ולקוצר הנשימה.)

6.      מציאות ופנטזיה ב"לב פראי"

אי אפשר לדבר על "לב פראי" בלי לדבר על "הקוסם מארץ עוץ", המיתוס שמזין את הסרט ואת גיבוריו. איזכורים ישירים ועקיפים של הסיפור (או של העיבוד הקולנועי בכיכובה של ג'ודי גרלנד) מלווים אותו מראשיתו כמעט, עד לסיום הנפלא שבו מופיעה המכשפה הטובה ומסדרת את העניינים.
הפנטזיה קיימת קודם כל באווירה הכללית, בשלל הפריקים והשרוטים (מעין יצורים) שנִקרים בדרכם של סיילור ולולה. אבל כאן אני רוצה להתייחס לאיזכורים הישירים. למנות כמה מהגלויים יותר וכמה מהמוצנעים.
"לא קורה לך לפעמים," אומרת לולה לסיילור, "שאתה שומע חושב משהו, ושומע רוח ורואה את המכשפה הרעה עפה מן המזרח?"
ללולה עצמה זה קורה שוב ושוב. היא רואה את המכשפה הרעה רוכבת על המטאטא. ולילה אחד כשהמכשפה מתקרבת ומפנה את פניה למצלמה, מתברר שזאת מַרְיֶאטה. אמא של לולה היא המכשפה הרעה. זו היא שמרפרפת על כדורי הבדולח בכפות ידיה המתוחות עם הצפרניים הארוכות המשוחות בלכה שחורה. גם חדר השינה של מַרְיֶאטה מסגיר את המכשפה: מראשוֹת המיטה נראות כצריחים של ארמון אפל, ופעם כשהיא מתמוטטת לרגלי השירותים (לאחר שצבעה את פניה בשפתון אדום) המצלמה יורדת לאטה ומתבייתת על רגליה הנתונות בנעלי מכשפה מאונקלות.
"אתה כמעט לוקח אותי מעבר לקשת בענן," אומרת לולה לסיילור אחרי שהם מתעלסים (בעקבות "אי-שם מעבר לקשת בענן…" השיר המפורסם מ"הקוסם מארץ עוץ" ), ובַזיון הבא לינץ' גם מממש את המטאפורה ומצלם את ההתעלסות דרך פילטרים צבעוניים: אדום שמתחלף לכתום, לצהוב, לירוק, לכחול, לסגול, כל צבעי הקשת. (התכוונתי להוריד את התמונות אבל הסתבכתי קשות. בכל מקרה הכל נמצא בסרט, אתם מוזמנים לבדוק.)
כשלולה מספרת לסיילור על מצוקותיו של דֶל, הוא מעיר: "חבל שדֶל לא יכול היה לבקר את הקוסם מארץ עוץ ולקבל כמה עצות טובות." ולולה מסכימה, "חבל שאף אחד מאיתנו לא יכול, מותק."
כשהם מגיעים לעיירה הנידחת ביג טונה, סיילור אומר "אני יודע שזאת לא בדיוק עיר האיזמרגד." מישהו (אחד מהשרוטים) מספר להם על כלבו: "אבל לא סיפרתי לכם איזה כלב זה," הוא אומר, "אולי אתם בכלל מדמיינים את טוטו מהקוסם מארץ עוץ." בובי פרו הוא "הדבר המרגש ביותר שקרה בביג טונה מאז סופת הציקלון של 1986." כשסיילור מתפתה להצעת השוד של בובי פרו הוא אומר "הכסף הזה יאפשר לנו להרחיק לכת בדרך הלבנים הצהובות." ולולה המיואשת אומרת "הלוואי שהייתי מעבר לקשת בענן."
האיזכור הכי טעון של הסיפור נמצא בקצה הסצנה המצמררת שבה תוקף בובי פרו את לולה. אחרי שהוא יוצא מן החדר, לולה מניעה את רגליה ומקישה שוב ושוב בעקבי נעליה. ספק שריד של אורגזמה, ספק התדפקות על קסם הנעליים שהחזיר את דורותי הביתה. נעליה של לולה אדומות כמו נעליה של דורותי בסרט, וביבבה שלה מהדהדות מילות הקסם החסרות.

בחלק האחרון של הסרט סיילור משתחרר מן הכלא. הוא פוגש בלולה ונפרד ממנה, עד שהמכשפה הטובה מיישבת את ההדורים. גם הרצף הזה משובץ ברֶדִי-מֵיידְס מ"הקוסם מארץ עוץ": כשמַרְיֶאטה שוב מנסה, בפעם המי יודע כמה, להפריד בין השניים, לולה מאיימת עליה שתתלוש את זרועותיה. מרוב כעס היא שופכת את המשקה שלה על תמונתה של מַרְיֶאטה (כמו המים שדורותי שופכת על המכשפה. לקראת הסוף, כשסיילור יתעשת ויחזור ללולה, תושלם המחווה, והדיוקן פשוט יתנדף מן המסגרת). כשלולה נוסעת לאסוף את סיילור מן הכלא, היא נתקלת בבחור לבוש בחולצה בצבע חלודה שזרועו "נתקעה" כמו איבריו הלא משומנים של איש הפח. סיילור מביא לבנו אריה צעצוע במתנה. וכך יש ייצוג סמלי לאריה, לאיש הפח (והדחליל? הוא אולי נרמז כשלוּלה מאיימת במפתיע לתלוש את זרועותיה של מַרְיֶאטה…).

ברגע המשבר, כאמור, מתגלה המכשפה הטובה לסיילור, בסצנה מופלאה – מצחיקה ומרגשת, נאיבית ומתוחכמת, מלאכותית וטבעית.
כי מצד אחד זה הכי ילדותי ושרירותי לזמן את המכשפה הטובה לסדר הפי-אנד, במין דֶאוּס-אֶקְס-מָכִינָה של טרגדיה יוונית סוג ב' (שוב הטרגדיה הזאת, שמשתחלת לי לטקסט). ומצד שני לינץ' מכין את הרגע הזה מתחילת הסרט; הוא משתף אותנו בחזיונות של לולה, ומוכיח לנו שוב ושוב שהתמונה לא משקרת. הוא מרגיל אותנו לחוסר העכבות של הסרט (היתה לי חברה שהיתה מקפידה לציין בין חירויות האדם את "חירות הטעם הרע"), הוא מספר לנו סיפור אהבה מהאגדות, וכך הלא מסתיימות האגדות – בבת אחת מחושך לאור. סיילור מדלג אל לולה ב"דרך המכוניות התקועות". הוא מושיט לה את ידו. היא מטפסת אליו, אל מכסה המנוע של המכונית, ושם, על רקע השמיים הכחולים הוא שר לה את סרנדת הנישואין שלו, "אהבי אותי בעדנה". לרגליהם, על שמשת המכונית הפתוחה, משתברת לה קרן שמש להמון קשתות קטנות. והילד שיושב במכונית צופה בם בשקט, בחיוך, כשהם המתאחדים מעבר לקשת בענן, פשוטו כמשמעו.

עוד  באותו עניין באותו מקום (כלומר כאן באתר): אלביס פרסלי לנצח
ועל קולנוע:

על אמנות פלאסטית ברשומון של קורסאווה

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

ועוד

Read Full Post »

« Newer Posts