Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פנחס שדה’

 בין ציורי החורבות והספינות הטרופות והנופים הסחופים של קספר דוד פרידריך הגרמני הרומנטי (1774-1840) יש כמה תמונות יוצאות דופן. למשל זאת:

קספר דוד פרידריך

קספר דוד פרידריך

היא הקפיצה אותי לאדוארד הופר האמריקאי (1882-1967).

למשל לציור הזה שדומה בקומפוזיציה הגיאומטרית, האורות החתוכים, השקט, הבדידות:

אדוארד הופר

אדוארד הופר, טיול לפילוסופיה 1959

קשה להניח שיש קשר ישיר בין פרידריך להופר, ובכל זאת, הציור של פרידריך מבשר את הופר באופן שבו הפרדוקס של זנון (זה שמסביר שגוף לא יכול להגיע מנקודה א' לב', כי קודם עליו לעבור את מחצית המרחק, ולשם כך הוא צריך לעבור את המחצית של המחצית וכך הלאה) מבשר את "הטירה" של קפקא. וזו רק דוגמה אחת מתוך כמה שמונה בורחס ב"קפקא ומבשריו", מסה שאליה אני חוזרת שוב ושוב כי היא מאבחנת במידה מסוימת את דרך המחשבה שלי.

ועוד שתי דוגמאות מאדוארד הופר. למשל זאת, שגם בו האור ממוסגר בחושך כמו אצל פרידריך:

אדוארד הופר

אדוארד הופר

או זאת, שמזכירה את פרידריך בירקרקותה, בחלון המרכזי (החשוך אצל פרידריך, הלא קיים בשביל האישה של הופר):

אדוארד הופר

אדוארד הופר, אישה בשמש, 1961

מה שמוביל אותי לזרועותיו של אנתוני בראון המאייר הבריטי (נולד ב1946).

מתוך, אנתוני בראון, "גורילה". (זו תמונת ראי של האיור המקורי)

מתוך, אנתוני בראון, "גורילה". (זו תמונת ראי של האיור המקורי)

ובכל מקרה, זאת כבר לא זיקה בדיעבד נוסח בורחס. זאת מחווה ישירה של מאייר המחובר בטבורו לתולדות האמנות. בראון מחליף את האישה של הופר בחנה, הילדה הבודדה עם האב העסוק. הדמיון בין התמונות לא מתמצה בדמות הנשית הכלואה בתוך מלבן אור ומביטה לשומקום (לדבר אל האבא אצל בראון, זה כמו לדבר לקיר). המודעות למקור האדוארד-הופרי מטעינה את האיור של בראון בעוד קבין של אירוניה. האב שלו כל כך שקוע בעבודה שגם אם הילדה היתה עירומה הוא לא היה מפנה את ראשו. התמונה הלא ברורה שהופר תלה על הקיר התפצלה לשניים אצל בראון: לתמונה הברורה של הדיפלומה על הקיר ולתמונה המחוקה של הילדה על שולחן הכתיבה. והשולחן אגב, תופס את מקום החלון בקומפוזיציה (הכמעט זהה). וזה לא החלון הראשון שבראון סותם כשהוא הופך את העיר לכלא. (עוד על יצירת המופת של אנתוני בראון).

ובכל מקרה – צל הילדה במרובע הצהוב הוביל אותי לציורו של ג'ורג'ו דה קיריקו (1888-1978), "המסתורין והמלנכוליה של הרחוב":

ג'ורג'ו דה קיריקו, "המסתורין והמלנכוליה של הרחוב", 1914

ג'ורג'ו דה קיריקו, "המסתורין והמלנכוליה של הרחוב", 1914

יש זיקה ברורה בין הופר לדה קיריקו המטפיזי. באור החתוך ובשקט המסתורי, שתמיד מזכיר לי את "הרוצח" המחזה המצמרר של יונסקו שבו מסתובב רוצח בעיר מושלמת נקייה ושטופת אור. שקט של עיר הוא בו בזמן אידאלי ומבשר אסון או מעיד עליו. בעיר חיה אין שקט. במקרה של דה קיריקו צל הילדה המשחקת מול צל הגבר עם המקל מעורר חרדה (עוד באותו עניין – מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות).

שתי התמונות הבאות, הן לא חלק מהטיול, אלא מעין הערות שוליים למלנכוליה של דה קיריקו.

מתוך "אליס בארץ הפלאות" של סלבדור דאלי

מתוך "אליס בארץ הפלאות" של סלבדור דאלי

רחוב מתוך M סרטו של פריץ לאנג מ- 1931 שעוסק ברוצח ילדות.

רחוב מתוך M סרטו של פריץ לאנג

רחוב מתוך M סרטו של פריץ לאנג

ובחזרה לדה קיריקו. ברבים מציוריו מופיעות שורות של אכסדרות וחלונות חשוכים או ריקים. למשל בציור שלמעלה או בציור שלמטה:

ג'ורג'ו דה קיריקו

ג'ורג'ו דה קיריקו

אצל הופר אמנם אין ילדים (עד כמה שאני זוכרת) אבל גם אצלו מופיעות שורות של חלונות ריקים וחשוכים. מעבר לניכור ולמסתורין האסוני זה יוצר תחושה של תפאורה, של תיאטרון-עיר. למשל:

אדוארד הופר

אדוארד הופר, משרד ניו יורקי

לסיום עוד שתי תמונות יוצאות דופן של קספר דוד פרידריך (גם אצלו אגב, הילדים נדירים שבנדירים).

קספר דוד פרידריך, אישה במדרגות

קספר דוד פרידריך, אישה במדרגות

קספר דוד פרידריך, אישה בחלון

קספר דוד פרידריך, אישה בחלון

אני לא יודעת מי הנשים האלה שצייר קספר דוד פרידריך. אולי הן בסך כל משרתות (בסך הכל לא מבחינת המעמד אלא מבחינת הקירבה המשפחתית). אני כן יודעת שאמו של קספר דוד פרידריך מתה כשהיה בן שבע. ואני רואה שכל הנשים האלה מוקפות חושך, ממוסגרות, מפנות עורף, פונות לאור, נעלמות בעיקול המדרגות.

הפנסים, כחמניות-ענק, שופכים אור מסתורי
כאור שרואה הילד בהקיצו לעת-חצות, והאם עודה מבשלת
לקראת החג שלמחרת…"

פנחס שדה, "שירת ירושלים החדשה"

*

עוד באותם עניינים

שיחות עם אמא

אנתולוגיה קטנה של עזובה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

מה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון

*

ובלי שום קשר – הרצאה של סביון אחותי. אני בטוחה שיהיה מרתק. רשות הדיבור לסביון:

ביום שישי ה 26.7 אקיים בתל אביב הרצאה בנושא – מצב חירום רוחני, או כפי שהוא נקרא – spiritual emergency (מושג הלקוח מהפסיכולוגיה הטרנספרסונלית) מהו המצב הזה, איך ניגשים אליו, איך עוזרים ומטפלים במי שעובר אותו, ומה פוטנציאל הריפוי של שהות במצבי תודעה לא רגילים. (הוזמנתי להעביר שיעור בנושא בקורס פסיכופתולוגיה – כדי שמטפלים לעתיד ידעו שיש גם אירועים נפשיים שנראים פסיכוטיים או פתולוגיים אבל אינם כאלה וצריך יחס שונה במקרים האלו – אז אני עושה חזרה כללית לפני). אתם מוזמנים.
מי שמעוניין מוזמן לכתוב לי למייל savionben@gmail.co, ולציין אם יותר נוח באמצע היום או אחרי תשע בערב. אחרי כן נוכל לקיים שיחה פתוחה אם יהיה עניין.
מספר המקומות מוגבל. (עד 15) זה לא בתשלום, אבל בבקשה להביא כיבודים קלים או שתיה, כדי שיהיה לנו נעים גם בלב וגם בבטן. תודה ולהתראות

*

Read Full Post »

סוֹבְבִים כַּדּוּרֵי-צִבְעוֹנִים בְּשׁוּרָה,
סוֹבְבִים נוֹצְצִים כּוֹס, פִּנְכָּה וְגָבִיעַ,
סוֹבְבִים מְהֵרָה, כִּבְכִשּׁוּף וּסְעָרָה,
אַךְ בְּסֵדֶר עָרוּךְ, בִּנְתִיבָה נִגְזָרָה,
וְיָדָיו שֶׁל הָאִישׁ רַק נָעוֹת נִיעַ-נִיעַ…

… וּבְתוֹךְ כָּכָה, בֶּן שַׁחַת,
עוֹד מַסְפִּיק הוּא לִשְׁלֹף מִמְחָטָה מִכִּיסוֹ
וְלִמְחוֹת הַזֵּעָה מִקָּרַחַת…

מתוך – נתן אלתרמן, הַזּ'וֹנְגְלֶר

*

נתחיל מהאסון האקולוגי בזעיר אנפין שנקרא "כתיב מלא".

אני יודעת שאותיות אהו"י נחשבות לתנועות, אבל אלה תנועות מתבוללות שנראות כמו עיצורים ולפעמים מתנהגות כמותם.

וגם הדלוּת מכעיסה אותי: כל O נהפך ל"אוֹ", בין אם היה חולם מלא או חסר, קמץ קטן או חטף קמץ. דקויות ומוזרויות נמחקות בשם הנוחות.

חבורת אהו"י תוקעת מקלות של וָוִים בגלגלי הניקוד, בכל אותם צירופי נקודות וקווים זעירים שנתחבים מתחת למזרן ומוקפצים לתוך האותיות או אל ראשן ומערערים את יציבותן הבעלבתית.

כבר ציטטתי פעם את אביגיל מ"על מצבו של האדם" של פנחס שדה:

בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים.

בשביל אביגיל סימני הניקוד הם חרקים.

ואילו החיריק הקטן של אלתרמן הוא מין חרק אנושי שהעפיל למרומי הו"ו, וכבר באמצע הדרך קרא: עוּרוּ, עוּרוּ! שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! ויצר את השורוק, ואחרי שהמשיך וטיפס וברא את החולָם שב אל אחיו הסֶגול והצֵירֶה ואל "התנועות הגדולות וקטנות הנושאת את הכתב כגלים, וטורחות לעורר ולהניע כל אות ולהעיר ולכוון את היגוי המילים…" (מתוך נתן אלתרמן, "מעשה בחיריק קטן").

ר' יצחק סגי נהור (המאה הי"ב, פרובנס) מתאר את העיצורים כגוויות ואת התנועות כרוחות שמחַיות ומניעות אותם, כפי שלמדתי מן המאמר היפהפה של חביבה פדיה בקולה של המילה.

ובשבילי סימני הניקוד הם אביזרי קרקס. העברית היתה תמיד שפה ג'אגלרית בשבילי.

למטה, נמר בְּני הלהטוטן נראה כמו אות לא ידועה בעברית עם ניקוד אדום על הראש.

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, להטוטן

העברית היא תהלוכה צוענית:

והמשכילים יזהירו, (דניאל יב ג) / כעין התנועות המנגנות / ובניגונם הולכים אחריהם אותיות ונקודות ומתנענעות בעקבותן.

מתוך ספר הזוהר, תרגמה חביבה פדיה, מצוטט מאותו מאמר בקולה של המילה.

ועוד ציטוט. ר' יוסף ג'יקטילה (המאה הי"ג, קשטיליה):

למשל החֹלָם היא אותיות מֶלַח יסוד הברית, הקיום והשימור (במיוחד בעולם העתיק בו לא היו מכשירי קירור), אבל היא גם אותיות חלום, והחלימה מתרחשת בעין: "ואתה יודע כי העין היא נקודה פנימית אחר כמה פנימיות והיא מקור האור."

בלי האישונים של הניקוד העברית הופכת לעוורית.

רק הערבית נותרה להטוטנית, עם כל הזרועות וכפות הרגליים שמשתרבבות מן השורה ומעיפות את הכדורים.

"ערבית היא שפה להטוטנית" – ככה זה נראה בתרגום גוגל:

.

اللغة العربية هي اللغة المشعوذ

.

כמו תהלוכה מספר הזוהר.

ועל אחת כמה וכמה עם ניקוד (באדיבות רוני ה. תודה! הג'אגלינג עולה בחזקה):

.

arabic.

ואולי יש כאן הצעה קבלית-פוטוריסטית לכתיבה במרחב, בעברית/בערבית, בעזרת גוף וכדורים. צ'יר-לידרס בגרסה להטוטנית. משהו אחר לגמרי.

*

הפוסט הזה הוא מחווה לנמר, בני הז'ונגלר (זה שהסתובב עם קלף של ג'וקר עוד בגיל שלוש, בטענה שזאת תעודת הזהות שלו), לכבוד סרטון הג'גלינג החדש-חדש שלו (מומלץ להגדיל למסך מלא).

.

*

עוד בענייני להטוטים

בפוסט לאדם אחד הראיתי שרבים מסיפורי הברון מינכהאוזן הם בעצם נמברים להטוטניים בעטיפה סיפורית. בקצה הפוסט יש סרטון שבו תריסר להטוטנים ובני ביניהם, יושבים במסעדה בואנקובר ומתכננים סשן של "ג'אגלינג שולחן" על מפית, ואחר כך מבצעים אותו בהנאה מדבקת. (הסימנים שהם רושמים על המפית הם סייטסוואפ תרגום של להטוטנות קלאסית לתבניות מתמטיות ואסתטיות.)

מחווה להטוטנית נלבבת ומרגשת לפינה באוש

הלהטוטנית (גם מתוק גם פמיניסטי)

קרקס התלושים (על הקרנפים של חליל בלבין ומירב קמל)

*

ומצד האותיות

געגועים לגופה של העברית (פוסט האם והאב של הפוסט הנוכחי)

הפוטוריסטים ואני

כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע 

ארבע חתימות

קולה של המילה

כשהמילה תהפוך לגוף ועוד רבים מפרקי הספר

*

Read Full Post »

הרשימה הזאת עוסקת במאגיה על פי ההגדרות המחמירות ביותר של חובבי הוגוורטס והניאו-פאגאנים, אבל עניינה האמיתי אמנות ושירה; אמנים ומשוררים הם קוסמים – לא במובן "נפלאים", אלא בגלל השימוש הספציפי שהם עושים בחפצים ובחומרים. ומתחשק לי לכתוב משהו מוסכניקי (כלומר מפשפש בקרביים ופרטני) על קסמי חפצים.

בגדול – כדי להפעיל חפץ צריך קודם כל לזהות את הפוטנציאל הייחודי שלו; כמו שאדם תחת היפנוזה אינו יכול לעשות משהו שמנוגד לטבעו, כך גם חפץ אינו יכול לחולל ו/או להפוך למשהו שסותר את מהותו.

רשימה זו היא ההמשך וגם ההפך הגמור של פוסט הכאב הגדול וחפציו; מרינה אברמוביץ אמנם דוברת את שפת החפצים, אבל הגישה שלה קצת פרוזאית מדי לטעמי: תפוח לפיתוי, עצם של כבש  לקורבנוּת, שלא לדבר על סכיני גילוח לחיתוך, או אקדח לירי – כל כך אחד-לאחד.

כישוף טוב הוא גם שירה, כפי שמוכיחה טובֶה ינסון במשפחת המומינים, הסיפור על מגבעת המכשף.

טובה ינסון, 1956

ונתחיל מהתחלה: מומינטרול, סנופקין וסניף מוצאים מגבעת שחורה על פסגת הר. זוהי, כפי שמסתבר, מגבעת מכושפת. כל דבר שמונח בה די זמן "נהפך למשהו אחר לגמרי – ואף פעם אין לדעת מראש למה," מצהירה המספרת. ומיד מתחילה שורה של מטמורפוזות: קליפות ביצים הופכות לעננים, מומינטרול נהפך ל"קופיף גדול-עיניים", המילים הלועזיות של המילון נהפכות לחרקים ויצורים זעירים, מי הנהר הופכים למיץ פטל ודגיו לקנריות, דובדבנים הופכים לאבני אודם, וכן הלאה.

המילים הזרות זוחלות מן המגבעת. מתוך "משפחת המומינים", טובה ינסן

ובמחשבה שנייה – זה לא רק פוסט מוסכניקי על כישוף אלא חשיפה עתונאית: כי טובֶה ינסון כמסתבר, לא מדייקת בהצהרתה. הדברים שיוצאים מן המגבעת: א. אינם "אחרים לגמרי". וב. גם אם אי אפשר לדעת בדיוק למה יהפכו – אפשר לנחש. וינסון סומכת על הניחושים האלה, כפי שנוכיח בהמשך (מוצא חן בעיני הקטע הזה של עיתונאות חוקרת).

*

 

דומה ושונה

קליפות הביצים הופכות לעננים, כלומר למשהו "אחר לגמרי" (?). מה לעננים ולקליפות ביצים?
ראשית הקלוּת; ביצה זה חפץ כבד (יחסית לגודלה), מה שמבליט את הקלות הגמורה והעננית של קליפתה.
קווי המתאר הגליים של עננים הם מעין מיזוג של קימורי הקליפות עם קו השבירה המשונן שלהן.
והמבינים יוסיפו גם את הקרום המתוח בתוך הקליפה, לבן ודקיק כמו אד.
ויש גם ניגוד ברור בין קליפה לענן: בין הפריכות של הראשונה לרכות המוכית של השני – זה המרכיב המפתיע, הסותר, המונע פשטנות ופרוזאיות (ראו מרינה אברמוביץ) ומקרב את הכישוף של ינסון לשירה, כי מטפורה טובה כזכור, ניכרת ב"מתח, אירוניה, דו-משמעות", והשילוש הזה מאפיין גם כל קסם ראוי לשמו.

מי הנהר הופכים למיץ פטל, גלגול תם וילדי של התקדים שבו מי היאור הפכו לדם; קסמים ראויים לשמם אינם מתחילים מאפס, הם תמיד מסתמכים על העבר. הדגים לעומת זאת, הופכים לציפורים. כי עולם המים הוא המקבילה לעולם האוויר שבו אנחנו חיים; דגים אינם צועדים על קרקעית הנהר כמונו, או כמו שסוסים נניח, צועדים על פני האדמה. דגים שוחים, כלומר "מרחפים" במים כמו ציפורים בשמיים (וכל הסצנה הלילית שבה נתקלים מומינטרול וסנופקין בשלוש קנריות צהובות שטוענות שהן קרפיונים, היא לגמרי צוללת צהובה).

על הדמיון בין דובדבנים לאבני אודם אין צורך להרחיב – זה הקסם הכי אחד-לאחד של טובה ינסון, ואף הוא נסמך על תקדימים עתיקי יומין. ראו למשל אלאדין שנקלע לבוסתן תת-קרקעי שבו העצים מניבים "זְמָרַגְדִין ויהלום ואֹדֶם ופנינים וְזוּלַת זֶה מִן האבנים היקרות המְאַבְּדוֹת את העֶשְׁתּוֹנוֹת" ("אלף לילה ולילה" תרגום יוסף יואל ריבלין).

*

סנורק מתחיל להבין

אחרי שמומינטרול נהפך ל"קופיף גדול-אוזניים"* מתחילים מומינטרול וסנורק לחשוד שהמגבעת אחראית לכשפים. הם מחליטים לבדוק את חשדם, וכיוון שאינם רוצים לסכן את ידידיהם, הם טומנים צנצנת בערמת חול ולוכדים בה "אויב", כלומר ארינמל כעסן. הם מכניסים את הארינמל למגבעת ומניחים עליו כמשקולת מילון של מילים לועזיות. ואז הם מסתתרים מתחת לשולחן ומחכים.

זמן מה לא קורה שום דבר, ואז המילון מתחיל להתקמט, דפיו נובלים כמו עלים ומתוכם זוחלות המילים הלועזיות ומתחילות לטייל על הרצפה. זה הקסם המרגש ביותר מבחינתי, כי הוא ממזג את האנימיזם של האותיות עליו כתבתי כאן, עם שמותיהם המדעיים הארוכים של חרקים.

הגרסא הפוטוריסטית לאותיות חיות. למטה - פנחס שדה.

[כך אומרת אביגייל בעל מצבו של האדם" של פנחס שדה: "בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים."]

ואז מתחילים מים לטפטף מהמגבעת. ממש מבול. המילים הלועזיות נמלטות אל הקירות. סנופקין חושב שהארינמל נהפך למים. הוא קצת מאוכזב. אבל סנורק שכבר הפנים את החוקיות של קסמי החפצים לוחש: "אני חושב שזה החול…" והוא צודק כמובן: חול יכול להפוך למים (שניהם חומרים "נשפכים", וחול גם מתקשר למים דרך שפת הים). ארינמל לא יכול להפוך למים. זה מופשט מדי בשביל אויב רגזן!

*

למה נהפכו השיניים התותבות?

קצת אחר כך מניח הנברן את שיניו התותבות במגבעת. ינסון לא מספרת למה הן נהפכו, אבל זה ברור. לא רק בגלל ההיסטריה של הנברן וטביעות הרגליים המשונות. בשלב הזה גם הקוראים כבר הפנימו את המנגנון, במודע או שלא. ינסון סומכת על זה. למה יכולות שיניים תותבות להפוך? למשהו מפחיד ותוקפני (נו, שיניים) אבל גם קצת מגוחך (קשה להתייחס ברצינות למפלצת עם שיניים תותבות…).

*

 

ובשורה התחתונה

קסמי חפצים הם סוג של תרגום. מחומר לחומר, מחפץ לחפץ. מכשף טוב ניכר ברגישות גבוהה לשפת החומרים והחפצים. וינסון של "משפחת המומינים" היא מכשפת-על, כלומר משוררת של חפצים. היא מגיעה לאיזון מושלם בין ההתבוננות הנמצאת בתשתית הקסם, למרכיב הדמיון וההפתעה שמוסיף מתח ואירוניה, כלומר מסתורין (נגמר לי הפוסט, פתאום).

*

* למה הפך מומינטרול לקופיף גדול אוזנים? התשובה אינה חומרית אלא פסיכולוגית, וכל האחרים כבר כתבו על האיכויות הרגשיות והאנושיות של הספר. אולי בפעם אחרת (ועד קצת על האפיזודה הזאת – כאן).

*

עוד על קסמי חפצים וחומרים:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

סופי קאל – וודו וחפצי מעבר

אבות המזון הפרטיים

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

מוכרת הגפרורים

האוסף הכי הכי

Read Full Post »

השיר הזה הוא שיר על אנשים:
מה שהם חושבים ומה שהם רוצים
ומה שהם חושבים שהם רוצים.

(נתן זך)

זוהי הרשימה השלישית והמסכמת בעקבות האגדה הסינית על הנערה שקפצה ליורה רותחת ועניינה שלוש שאלות:

האם הנשמה זקוקה לנעליים?
האם אפשר להשוות את השמש למלפפונים?
והאם אפשר לשתות צליל של פעמונים?

למי שהגיע רק עכשיו מומלץ לקרוא קודם את שני הפרקים הראשונים:
הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת,
והתאבדה או נרצחה

"מה שמעניין," אמרה לי עמליה עפרת בטלפון, וצחקה, כמו שהיא תמיד צוחקת כשמשהו מפתיע חוסם את דרכה, "זה בשביל מה הנשמה צריכה את הנעל?" ובאותה נשימה סיפרה לי איך פעם, במטוס שנקלע למערבולות קשות, היא מיהרה קודם כל לנעול את נעליה. בעצם היא לא סיפרה לי את זה, היא פשוט חשבה בקול. ואחר כך הזכירה את המצרים שקברו את המתים שלהם עם אוצרות ("שטויות" היא קראה לאוצרות האלה, והחזירה אותי לדיון על פרוייקט ימי ההולדת של סופי קאל). "זו לא הנשמה שזקוקה לנעליים," סיכמה. "אלה רק החלקים הנמוכים של הנפש שעדיין מחוברים לעולם ולזהות."

ככה זה נראה מהחלון של עמליה, החלון של הרוחניות. אבל אני, מה לעשות, קצת חשדנית בנוגע למה שנשקף מהחלון הזה. בילדותי פיתחתי שיטות משלי להינתק ממכונות ההנשמה של הכאב. והתשובות הרוחניות נראות לי לפעמים כמו עוד מעקף ערמומי. וגם השיפוטיות מעצבנת: "החלקים הנמוכים של הנפש"… היררכיות מכניסות אותי לקומה. במציאות שלי אין מקומות קבועים. הכל גמיש ומתהפך.

ב"ספר האגסים הצהובים" מביא פנחס שדה שיר של פראקסילה, משוררת יוונית מהמאה החמישית לפני הספירה:

היפה בדברים שאני מותירה אחרי הוא אור השמש,
אחריו, הכוכבים הבוהקים ופני הלבנה.
אחריהם, מלפפונים בשלים ותפוחים ואגסים.

ואז הוא מוסיף ומצטט מבקר עתיק בשם זנוביוס שטען כי "רק שוטה יעמיד מלפפונים בדרגה אחת עם שמש וירח". מה שזנוביוס לא הבין, אומר שדה, "הוא, כי בשביל המת מלפפונים הם יקרי המציאות ממש כשמש וכירח. אילו אמרה פראקסילה כי המתים הם 'יושבי חושך וצלמוות' כי אז לא היתה זו אלא אמירה שגרתית, אבל אמירתה שהמתים סובלים ממחסור במלפפונים, אמירה המבטאת הן את עוניו של המת והן את הפסימיות של התיאולוגיה היוונית, זו אכן ראויה היתה להשתמר אלפיים וחמש מאות שנה."

האמנות, שבה אני מאמינה יותר מבכל תורה רוחנית, נשמרת מנוקשוּת ומעדיפה לשחק ולהתבונן. ("המחשבה נעלה מן הידיעה אך לא מן ההתבוננות," אמר גיתה). בספרות כמו בחיים, הכל תלוי בהקשר. גם חי-צומח-דומם פשוט ויומיומי יכול להכיל תועפות של רגש ומחשבה וחיים; ההוכחה לקיומו של הנסיך הקטן, אומר סנט אקזופרי, היא שרצה כבשה: "מי שרוצה כבשה, סימן שהוא קיים". וגם מי שרוצה נעל או מלפפונים.

לפני שנים רבות כתב יואל הופמן את בפברואר כדאי לקנות פילים, ספר ילדים הנפתח במילים "מורים אינם מספרים…" שאחריהן מופיעה רשימה ארוכה ארוכה של כל אותם דברים שמורים אינם מספרים: הם אינם מספרים למשל, "שאפשר להתאהב בטביעת שיניה של אישה בתפוח", "שיש פי טבעת מזהב", שאפשר ליישר זנב של כלב", "ששגריר טורקיה הוא גם שגריר של הירח" וכן הלאה והלאה. כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי הייתי תולה את הרשימה על לוח המודעות עם הוראות לתלמידים ללעוס פריט אחד לפני השינה. אבל לא נכנס לזה עכשיו. אולי בפעם אחרת.

השבוע, בגלל קו איי, נזכרתי ברשימה של הופמן. כי מורים אינם מספרים, לפי עדותו, "שאפשר לשתות צליל של פעמונים".
ההיגיון הסינסטתי* של המשפט הזה נשען על הצלילוּת המשותפת לנוזל ולצליל ועל הדמיון החזותי בין כוס לפעמון. וחשבתי גם על הפעמון ככוס היסורים של קו איי, שלעולם לא תתמלא, כי הדמעות לא יוכלו להיקוות, הן נושרות מהכוס ההפוכה ומנוערות החוצה עם כל צלצול.

עבודה של מרט אופנהיים

 

לחלק הראשון – הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

לחלק השני – התאבדה או נרצחה

* סינסתזיה – תופעה עצבית שבה חמשת החושים – ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש מתערבבים, כך ששומעים צבעים, רואים צלילים, וכן הלאה. (עוד על סינסתזיה בהאהובה שחבשה את כובעה על רגליה)

 

Read Full Post »

1.
בזמן השירות הצבאי שלי, התאבד חברו הטוב של אהוב לבי (עד היום) אבי גולן. המשך…

Read Full Post »

רבים מקוננים על מצבה של העברית, טוענים שהיא מִדלדלת ומצטמצמת ומתעלגת, שהיא צל של עצמה. גם אני דואגת. כשחביבה פדיה מדברת על הבורות שלנו בטקסטים עתיקים כעל ניתוק מתיבת התהודה של המילים ועל כרת מעולם שלם של אסוציאציות, לבי מתכווץ בחרדה. ואז אני קוראת תיאור טבע של שמעון אדף או משפט חמור ומתנגן של רונית מטלון ואני נרגעת, לפחות עד לפעם הבאה. אבל כשזה מגיע לְגופהּ של העברית אין לי במה להאחז. ומה לעשות שאני קשורה גם לפיסיות של האותיות והמילים. הצורה שלהן משפיעה על אישיותן, כמו הצליל וכמו המשמעות. אף שאין בי טיפת דיסלקטיות, אני עדיין זוכרת כמה התקשיתי ללמוד קרוא וכתוב. הדמויות הציוריות של האותיות הזדקרו מבעד לצלילים שהן היו אמורות לסמן ושיבשו לי את הקריאה. הרגשתי די בודדה עד שקראתי יום אחד את "ספיח" של ביאליק. אני מעתיקה לכאן (בחדווה ובאדיבות פרוייקט בן יהודה) את המפגש שלו עם האותיות. הסגן שעליו מדובר הוא סגן המלמד בחדר.

עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח ה"אלף בית" שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפנַי חֲיָלוֹת חֲיָלוֹת של אנשי צבא, מאֵלּוּ שעוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתוֹפף עִמָּם בראש: טם-טררם! ביותר דומות לכך שורות האלפי"ן והגימלי"ן עם ה"קֻבּוּצים" שלמטן. הרי הם אנשי חַיִל ממש, מזוּינים מכּף רגל ועד רֹאש; אלו, האלפי"ן, תרמיליהם מוּפשלים להם לאחוריהם והם הולכים כפופים קצת תחת משׂאם, כפורשים ל"מַניֶבְרוֹת"; ואלו, הגימלי"ן, נִצבים פשוטי רגל מלפניהם, מוכנים ל"מרש". עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח וּבשוּלָיו.
"את מי אתה מבקש?" שואלני הסגן.
"את המתופף…" אומר אני ועיני מפשפשות.
הסגן הניח מידו את ה"טַיְטיל" (המַחוֶה), תפָסַני בסנטרי, הגביה ראשי קצת כלפי מעלה והעמיד עלי עינים בהמיות… פתאֹם נתעורר ואמר: "רד!"
הברה אחת ולא יותר. וּמִיָּד עלה על הספסל תינוק אחר במקומי ואני ירדתי בפחי נפש וּפרשתי לקרן זוית, שלא לדעת מה הסגן רוצה. כל אותו היום הרהרתי בגיָסות וּבאנשי צבא. וּלמחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א ואמר:
"רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים?…"
"אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים…"
"הרי זו אל"ף", מעיד הסגן.
"הרי זו אל"ף", שונה אני אחריו.
"מה זאת?" שואל שוב הסגן.
"אסל וּשני דליים", אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.
"לא, אמור: אל"ף!" חוזר הסגן ואומר, "זכור: אל"ף, אל"ף".
"אל"ף, אל"ף…"
וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולים הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ…
"מה זאת?", שואלני הסגן ממחרת וּמראה על האל"ף.
"אוי, מארוסיא!…" שָׂמֵחַ אני על המציאה.
הסגן זרק את ה"טַיטיל" מידו וּפשק את אצבעותיו; אבל מיד חזר בו, תפס בסנטרי ואמר:
"גוֹי, אל"ף, אל"ף!…"
"אל"ף, אל"ף, אל"ף!…"
צורוֹת שאָר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים, או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להן עדַיִן דוגמא בעולם הזה. השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים; הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו; הגימ"ל – הרי הוא מגף, כזה שמצויר על-גבי הקופסאות של משחת נעלים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה… הדל"ת – בחינת קרדום, וכן כֻּלָּן… וּפעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זו וּמחר בדמות צורה פּלוֹנִית. דבר זה נעשה מאליו, בלא כוָנה וּבלא יגיעה מצדי. צורה שנתיַשנה עלי – נסתלקה וּבמקומה באה חדשה…
כשהִגעתי לצירוף האותיות – והנה ערב רב של בריות שונות ומשונות. כתי-כתות הן הולכות וּבאות זו בצד זו וזו מאחורי זו, עֹרף כנגד פנים וּפנים כנגד עֹרף, הן' הפשוטה והף' החרומף קופצות תמיד על רגל אחת בראש. הלמ"ד הולכת קוממיות בגרון נטוי וּבראש זקוף, כאומרת: ראינה, משכמי וָמעלה גבוהה אני מִכֻּלְּכֶן. בינתים מזדקר ובא היוד'ן, בריה קטנה זו, שאין לה כל דמות בעינַי ואין לה על מה שתסמוך, ואף-על-פי-כן אני מחבבה יותר מכֻּלן. תמיד היא נראית כצפה באויר או כּאִלּוּ היא נמשכת אגב גררא – ולבי לבי לה. ירא וחרד אני, שלא תֹאבַד בקטנותה בין חברותיה ושלא תֵּרָמֵס ושלא תתמעך, חס ושלום, בין כֻּלן…
אותה ערבוביא הסירה אזני מִשְּׁמוֹעַ תורתו של הסגן וגרגרתי היתה מצוּיה בין אצבעותיו. בפי אני הוגה אחריו, לכאורה, כל הברה, אבל הלב עושה בתוך כך את שלו: קולט צורה וּפולט צורה, מצרף צֵרוּפים וחולם בהקיץ… פעמים נארג גם קול ההברות בתוך רקמות חלומותי ונתן להם גון חדש או פנים חדשות, מעִניָנם ושלא מעִניָנם. כשנזדמן לי בתוך קריאה צֵרוּף של צורות מגוּחך ביותר – הייתי מתחיל שׂוֹחק פתאֹם; וּשׂחוֹק זה היה מרתיח את כל קרביו של הסגן וּמעיר עלי את כל חמתו. איני יודע, מה איכפת לו כשאני שׂוחק?
חברי שב"חדר" לא היו משגיחים בי כלל ואף אני לא הייתי חושש להם. כשהיו משׂחקים בחדר מבפנים – הייתי יושב מן הצד וּמסתכל או שהייתי פורש לקרן זוית, מוצץ את האגודל והוגה. שוגה הייתי באותן הצורות שב"סִדּוּר", בהן וּבצֵרוּפיהן וּבצֵרוּפי צֵרוּפיהן, עד מקום שֶׁכֹּחַ הדמיון מגיע.

בסופו של דבר למדתי לקרוא, אבל עדיין לא למדתי לראות באותיות משהו מובן מאליו. הן פשוט ירדו למחתרת, ומשם, כמו יישויות מיתולוגיות זעירות, הן נופחות חיים במילים שאותן הן מרכיבות.

יום אחד, קצת יותר מאוחר בילדות, קראתי את "מכתבים לליאורה" של עודד בורלא. אני עדיין זוכרת את הרושם שהשאירה בי שיחה מסתורית עם חילזון: "אני מבין, אמנם, את דבריך," אומר לו המספר, "אך איזו שפה היא זו?" "שפת כתב היד! שפת כתב היד!" עונה החילזון. ומילותיו אמנם נדפסו באותיות "כְּתב", כלומר בשפה יותר איטית ומעוגלת שהולמת חילזון. אבל איך זה בעצם נשמע?

1

אני עדיין חושבת על זה לפעמים, כשאין לי דאגות אחרות. כשאני לא חרדה למשל, לגורלן של האותיות העבריות.

יש רחובות מסחריים שלמים בתל אביב שכמעט נטשו את הפונט העברי. שמם של בתי הקפה והחנויות נכתב רק באותיות זרות. וזו מין רעה זוחלת, אני חוששת, שסוֹפהּ בהצעתו של איזה בלשן (עוזי ארנן, אם אני לא טועה) לוותר על הכתב העברי ולעבור לתעתיק לועזי שהוא מן הסתם יעיל יותר וחד משמעי. לי זה נשמע מופרך כמו החזון של אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן על עולם שכותב אספרנטו בכתב ברייל (כדי שכולם יוכלו להבין זה את זה). זה מצחיק ונפלא כדימוי פיוטי אבל מצמרר כתוכנית מעשית להכחדת גופה של העברית על מוזרויותיו המופלאות.

וזה לא הכל.

בשני הספרים האחרונים שפרסמתי ("בנות הדרקון" ו"טבע דומם") היתה לי הזכות לעבוד עם מירי צפריר כעורכת לשונית. הידע של מירי בעברית ובתחבירה הוא מופלא, רחב ועמוק ומלא דקויות. ברור לי למה בחר בה מנחם פרי כעוזרת עריכה של ספרי "הספרייה החדשה". ובכלל – תענוג לדבר איתה על מילים. אבל כשזה מגיע לכתיב…
אני כבר לא מדברת על הכורסא שהפכה לכורסה, ועל הדוגמא והסדנא שנראות כל כך מסורסות בגירסתן המעודכנת שמחליפה את האל"ף הארמי בה"א הסתמית שמוחקת את עבָרן. ואני רק שואלת את עצמי מתי הוא יימחק סופית, מתי המחלה תתפשט ותהפוך אותן לכורסות ודוגמות וסדנות וגירסות.

[כך אומרת אביגייל גיבורת "על מצבו של האדם" של פנחס שדה: "בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים."]

לא מזמן קראתי שוב את הנובלה של סלמה לגרלף "קורות אחוזה אחת". שנת ההדפסה אינה מצויינת בעותק שבידי, אבל באותיות קטנות בתחתית הדף הראשון כתוב: Printed in Erez-Izrael  Palestine – כלומר לפני עידן ועידנים. מעבר להנאה מן הסיפור העדין והקסום הרגשתי רווחה גופנית. לקח לי כמה שניות לאתר את מקורה, בכתיב החסר של אותה תקופה: שלשים במקום שלושים, לוית-חן במקום לווית-חן, וכן הלאה. פתאום קלטתי איזה מחנק גורמים לי הוו"ווים והיוד"ים שסותמים היום את הטקסטים הכי מוגהים ומוקפדים. ואני לא יודעת כמה זה נחוץ לבהירות ולהבנה, וכמה זה מבטא תשוקה סמויה להיות כמו שפות אחרות שנולדו בלי ניקוד, שמשתמשות מלכתחילה באותיות כדי לסמן את התנועות. אין לי בעיה עם זה ביידיש למשל, שפה שופעת ("עסיסית" כמו שאוהבים לומר), שממילא נוטה לעודפות. אבל העברית היא יישות אחרת, הרבה יותר רזה ומדברית. התנועות שלה מצומקות כמו פירות יבשים. כלומר היו מצומקות. כבר כמה וכמה שנים שהמילים סובלות מהשמנת יתר שמטשטשת את קווי המתאר שלהן.

ואני לא נקייה מאשמה. הפכתי למשתפ"ית ממדרגה ראשונה. פעם כשהייתי כותבת "השכם בבוקר" נניח, (במקום "השכם בבקר"), הייתי צריכה לגרש את הקאובוי מהמילה, אבל היום אני מרגישה רק כאב קל, "כמו הכאב שחש עלה כשקוטפים אותו", כתב פעם פנחס שדה (או שאולי זה אני כתבתי? פתאום אני לא בטוחה). פעם כשהייתי רואה מילה כמו "דווקא" הייתי מרגישה מין דגדוג בשפתיים, כאילו מאלצים אותי להגיד "דווווווקא". היום אני רק זוכרת את הדגדוג. אני מוסיפה ו"ווים ויו"דים על ימין ועל שמאל בגלל הפחד שלא יבינו אותי, בגלל הרתיעה מהו"ווים והיו"דים האדומים שהעורכות הלשוניות הפנימיות מקשקשות לי על הטקסטים. (בשחור הם כמעט מוסתרים). אני מתביישת בחושניות הלא בוגרת שלי, מפחדת מן הבדידות, מן הארכאיות, מן הטרחנות, מן הדון-קישוטיוֹת של הכתיב.

ואם כבר מדברים על ניקוד…

גם כאן בגדתי למרבה החרפה. אתם יודעים איך זה שמוסיפים ניקוד לפעמים כדי להבהיר מילה נדירה או משתמעת לשני פנים? אז רק שתדעו שגם על הניקוד הזה כבר אי אפשר לסמוך. ואני כבר לא מדברת על ההתעלמות מדגשים קלים. קחו לדוגמא את הקֻבּוץ למשל, את השורונת העקומה של הנקודות, המלוכסנת כמו צמה נוקשה של מפצח אגוזים, כמו מגלשה קטנה או מדרגות שעולות ממרתף – היא מוחלפת היום ללא סנטימנטים בשוּרוּק ההמוני. ואיזה סיכוי יש לקמץ הסודי שרק קוראים לו קטן, אבל לא רואים עליו? (שום סיכוי, הוא פשוט נדחק החוצה מפני החולָם המלא והחד משמעי).

מדי פעם מתקצף לו איזה עורך נכבד על משוררים צעירים שאינם יודעים לנקד. אבל איך הם אמורים לדעת כשכל עקבות הניקוד נמחו מן השפה. שלא לדבר על ספרי הלימוד (כן, ספרי הלימוד). בני הקטן נכנס לפני שנתיים לכיתה א'. בעמוד הראשון של חוברת "אותיות מדברות" "ע"פ הגישה החדשה של משרד החינוך" מציגים לתלמידים את החולם המלא – וֹ – ומבקשים מהם לזהות את המילים שבן הוא מופיע. למשל: אוניה, עוגן, אוזן… זו כבר לא הבּוּרות של המורים, אלא הדורסנות של ספרי הלימוד.

[ואם כבר מדברים על ספרי לימוד: לפני מספר שנים עזרתי לבני הגדול להתכונן לבגרות בלשון וגיליתי (בחלחלה) שהפועַל ש.מ.ר שבעזרתו נלמדו הנטיות בילדותי הוחלף בפועל ק.ט.ל. ואין צורך להרחיב על המשמעויות הסמליות. מי האחראי לתיקון המופרע הזה, והאם הוא עדיין קיים? התכוונתי להקים מהומה ולא הקמתי.]

והכי מבהיל שאין דרך חזרה. הגוף של העברית מתנפח ומתעוות ומתכרסם ואין מי שיתנגד. או שאולי יש? זו התקווה הקלושה שבגללה אני כותבת. ואם לא – תוכלו לראות בזה קינה.

עוד באותו עניין – העברית היא שפה ג'גלרית

עוד רשימות בקטגוריית שפה

Read Full Post »

« Newer Posts