Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פנחס שדה’

פוסט על אמנות ועל שירה ועל ילדים ועל ריפו דגים.

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה
  1. משהו אישי

לילדים שלי לקח שנים ללמוד לישון. ביליתי שעות ארוכות בהרדמתם, ועד מהרה מיציתי את מלאי שירי הערש. כיוון שאני יודעת לא מעט שירים (במובן poems) בעל פה, התחלתי לדקלם אותם בחושך. זה היה תענוג שהיו לו גם צדדים מטרידים. כשהייתי נערה המוות נראה לי כצורה אפלה אינטנסיבית, של חיים, אבל כשמדקלמים לתינוק, "המוות רוכב על סוס בשמיים ופני נערה לו…" או "כפות רגלייך לבנות, לבנות כמו שושנים של מוות…" (שניהם של פנחס שדה) העלילה מסתבכת. אין לי מושג מה עבר להם בראש. בני הבכור היה קורא לשיר של שדה שנפתח במילים: "בלחש בלחש נפתחת השושנה," השיר על הנחש, לא תקנתי אותו. (ורק תחשבו על מרים "המגדלית" שמבליחה לרגע בסוף השיר, מי יודע מה הוא דמיין). אבל פעם כשדיקלמתי את "רומנסה סהרורית" של לורקה, שנפתחת במילים, "יקרתָ לי ירוק, יקרתָ, ירוק העץ, ירוק הרוח…" (בתרגום רפאל אליעז) הוא קטע אותי ואמר שאין דבר כזה רוח ירוקה. ונניח שיש, אמרתי, למה קוראים לה ירוקה? וחודשים אחרי, כשכבר שכחתי ממנה, הוא צייר פרצוף שמין קשקוש ירוק מרחף מעליו. וכששאלתי מה זה, ענה: "הוא חושב: רוח ירוקה?"

מטבע הדברים העדפתי שירים עם מצלול מכשף (לחיים לנסקי יש כמה להיטים). אבל פעם כשדיקלמתי לבני הצעיר את אצ"ג בקול הכי מהפנט שלי: “הַשָּׁעָה עֲיֵפָה מְאוֹד כְּמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה./ כַּיֶּלֶד אֲסוּפִי, בְּכֻתָּנְתִּי הַלְּבָנָה בִלְבַד,/ אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב בֶּחָלָל כְּמוֹ עֲלֵי לוּחַ:/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת.// אִם יָבֹא הֶחָתוּל הַשָּׁחֹר אֶל הַכַּד וְיָלֹק/ אֶת שְׁיַר הֶחָלָב הַלָּבָן וְיַהֲפֹךְ אֶת הַכַּד,/ אֲנִי אֶעֱצֹם אֶת עֵינַי לִישֹׁן וְאִישַׁן עֲדֵי-עַד –  –/ לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת." הוא אמר: איך אני יכול להרדם כשאת מדקלמת לי שירים מצחיקים כאלה?

אז מה אני רוצה להגיד? שילדים מגיבים לשירה עוד לפני שהם מבינים (כמו מבוגרים בעצם). הם קולטים את הרגש, מתמסטלים מהמצלול, מתמלאים מחשבות, צוחקים מהשטויות (כי ליריקה ושטות הן קרובות משפחה, גם את זה גיליתי בלילות הלבנים), ומרפאים את הדגים שלהם.

*

2. שיר שמרפא דגים

ארתור דואג שהדג שלו לאון, עומד למות משעמום. אמו ממליצה לתת לו שיר ונחפזת לשיעור הטוּבּה שלה (שיר במובן poem, לא במובן song. העברית קצת מבלבלת).

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

.

ארתור לא יודע מה זה שיר. הוא פונה לאיטריות שבמזווה, לסמרטוט הרצפה ואפילו לאבק שמתחת למיטה, וכיוון שאיש מהם לא נתקל בשיר, הוא ממשיך במסעו אחֲר התרופה. לולו מתקן האופניים אומר ששיר זה כשאוהבים: "האוהבים מרגישים את השמיים בפה," ומחמוד הזקן שבא מהמדבר, פוסק: "שיר זה כששומעים את לב האבנים פועם." סבתא חושבת קצת לפני שהיא מסבירה: "כשלובשים סוודר ישן הפוך, הוא נראה פתאום כמו סוודר חדש. כך גם שיר: הוא הופך את המילים והופ! העולם השתנה ונהיה חדש." וכיוצא באלה הגדרות – ארציות, שמיימיות, מצחיקות, סותרות, שעל כולן מגיב ארתור באותה צורה: "מה, באמת? אה… הבנתי." (ובצרפתית – Ah oui? Ah bon ואולי עדיף: "מה, באמת? נו, טוב." ואפילו "מה, באמת? כמובן." שיש בו איזו עמימות. ה"הבנתי," קצת מפורש מדי ועוצר, כי אם אמנם הבין – עניין די מתסכל בשביל קוראים פחות זריזים – למה הוא ממשיך לשאול?) הפזמון החוזר הוא חלק מהכיף של ההקראה. גם אם חוזרים עליו בדיוק, הוא משתנה כל הזמן ככל שההגדרות נערמות.   

בסופו של דבר חוזר ארתור ללאון שלו ומדווח לו על תגליותיו, והדג פוצה את פיו בפעם הראשונה ואומר… אני לא אגלה מה הוא אומר, זה ספוילר. הסיום מפתיע, וגם מתאים בדיוק. זה שלב חדש ביחסים בין ארתור ללאון, ופרק אחרון במסה על שירה שמוטמעת בספר בחן ובחוכמה. (סבתא למשל, מסבירה בסוודרית, מה זאת הזרה*, ושולחת אותו לסבא שתמיד כותב שירים במקום לתקן את השירותים, ודווקא הוא, המשורר, מספק את התשובה הפרוזאית ביותר: שיר זה מה שמשוררים עושים…)

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר.

תשובתו של הדג היא גם ההזדמנות האחרונה להתענג על הפזמון החוזר, ורותם עטר, המתרגמת, בחרה להסיר אותו מהסיפור. למה? אולי בגלל שסימן השאלה נושר וה"באמת" וה"כמובן" מחליפים מקומות. בעברית זה לא מסתדר בטבעיות, אבל הסדר פחות חשוב מן העונג של השלמת המילה האחרונה, האולטימטיבית, ביחד עם ארתור!

*

3. עוד כמה מילים על התרגום (כדי שאוכל לסיים ביופיים של האיורים).

בדרך כלל אני לא בודקת תרגומים. אבל הפעם היתה לי הרגשה לא נוחה שהתחזקה במהלך הקריאה. מדובר בספר מקסים בפשטותו, בחוכמתו, בפיוט הנקי מדידקטיות, מסנטימנטליות, מעודף סוכר, במיטב המסורת הצרפתית. והצרימות התחילו בקטן, ברמת סמרטוט הרצפה שסובל מהצטננות כרונית: "אין כָּאבּ שוּבּ שיר," הוא אומר. אבל במצוננית, כלומר באף סתום, אומרים: "אֵיד כָּּאד שוּבּ שיר." זה שאני נוקדנית, לא אומר שזה לא מרושל. אבל מה שבאמת שבר אותי, היה תשובת הקנרי שבכלוב: "שיר זה כשהמילים פורשות כנף והמנגינה פורחת מהכלוב." לא האמנתי שמי שכתב את הספר היפהפה הזה יכתוב כזאת קלישאה, והוא באמת כתב את ההפך. בתרגום מילולי (אחרי שהמילים פורשות כנף), שיר זאת מנגינה בכלא; תשובה מלאה באירוניה כשהיא נמסרת מפי קנרי בכלוב, ומתייחסת בו בזמן גם ל"כלא" השקול והמחורז של השירה.

"שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

.

וכשהמשכתי לבדוק גיליתי שהתרגום כולו מומתק ומחונחן בניגוד לרוחו הנקייה של המקור. החל מהקנרי שנקרא בצרפתית פשוט אריסטופנס (על שם המחזאי היווני שחיבר בין השאר קומדיה בשם "הציפורים") ובעברית נהפך ל"אריסטופן המפונפן", וכלה בסבתא – בצרפתית יודעים שהיא חושבת על פי החיוך והארשת המטופשת (שעומדת בניגוד מרנין לתשובתה הנבונה), ובעברית הארשת רק קצת מבולבלת (ריכוך כפול). זה נשמע קצת קשוח לאוזן הישראלית, אבל ספר זה לא רק מילים. את החום, הרוך והפנטזיה מספקים האיורים שנטועים בדמיונו של ארתור, באופן שבו הוא חווה את המילים. ולכן חורה לי כשרותם עטר מוסיפה גם ללאון וגם ללבו את התואר המחמיד "קטן"; הטקסט מכונן ביניהם דיאלוג שוויוני והאיורים – נזילות של גדלים.

(אפילו מכוניות הצעצוע הן לא בהכרח קטנות)

ויש לי עוד שלל דוגמאות, אבל אני אעצור כאן. כי זה עדיין ספר נהדר, הקסם המצחיק והחכם שלו צולח גם את מתקפת הסוכר.

*

3. ועוד משהו על האיורים הפוביסטים של אוליביה טלק

חיות פרא (Les Fauves) כך קרא להם בצחוק מבקר אמנות בסלון הסתיו של 1905, והשם נדבק. הפוביסטיים היו למעשה אקספרסיוניסטים בניכוי המועקה והחרדה. אנרי מאטיס מנהיגם ("משאת נפשי היא אמנות של איזון, של טוהר ושלווה, שאין בה נושא מדאיג ומדכא") האמין במלאות ובטוהר של הצבע בניגוד לפריכות האימפרסיוניטית ולדיביזיוניזם – הציור בנקודות – ש"הורס את שלוות השטח והצורה". האמת המהותית של כל עצם, לדבריו, אינה זהה בהכרח למראהו החיצוני, ו"זאת האמת היחידה שיש לה חשיבות וערך," וההבחנה הזאת מרחיקה אותו עוד צעד מן הפרוזה הריאליסטית לעבר השירה. האיורים העדינים עם הצבעים החמים הטהורים גורמים אושר. איך זה שאין יותר ספרי ילדים בהשראה פוביסטית?

*

*הזרה: כשאנחנו מתרגלים למשהו, טען חוקר הספרות ויקטור שקלובסקי (1893-1984), אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים, אינו שומע את רחש הגלים. ותפקידה של האמנות הוא להחיות את תפיסת המציאות שנשחקה, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים". כדי להשיג את זה היא מציגה דברים יומיומיים בצורה לא צפויה, באופן שמעכב לרגע את תהליך הקליטה וגורם לנו לחוש בקיומם. שקלובסקי קרא לזה "דה-אוטומטיזציה", ביטול האוטומטיות של הקליטה, ובעברית  –"הזרה" מלשון "זָר"; להפוך משהו מוכר לזר, כלומר – חדש.

הפורזץ של "שיר שמרפא דגים" מאת ז'אן-פייר סימאון, איורים, אוליביה טלק, תרגום רותם עטר. לחצו להגדלה

*

עוד באותם עניינים

שיר ערש לאמא – על לואיז בורז'ואה – ויש גם פוסט המשך

על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודוד פולונסקי – ויש גם פוסט המשך

על הצייר והציפור

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

על העיפרון השחור מאת ינאי פרי

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

קצר וקיצי על יוקו אונו

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

איך נראית ילדות – ביאליק ובתיה קולטון

גינה לאורפאוס (על פול קליי)

Read Full Post »

שלומית כהן אסיף מתוך "הצבע השמיני", הוצאת צלטנר 2014

והאיור? רגע, סבלנות.

יש טקסטים שחסינים לפרשנות איורית. לא אטומים, חלילה, רק יציבים. שום איור לא ישנה אותם מן היסוד. לשירים של שלומית כהן אסיף אין הגנות כאלה. הם קצת כמו הגיבורות או הגיבורים שלהם – ילד בודד לאו דווקא דחוי, קשוב אל יצירי דמיון והטבע, או ילדה חולמנית עם עולם פנימי מלא חיים שאינו תלוי באישור הסביבה. אלא שסביבה היא לא רק מי ששולח אותך לספור מחדש, כי אין צבע שמיני ומעולם לא היה, גם איורים הם סביבה, תיבת תהודה לחוויה הרגשית או הרוחנית. ולא פעם הם מקטינים אותה לא בכוונה. קל יותר להתפעל מ"חוכמות" של פעוטות מאשר להכיר בעוצמה הפנימית של ילדים, שטורפת לרגע את ההיררכיות, את איכויות וגדלי המרחק שנקרשו בין ילדים למבוגרים.

(משהו מהחיים: בני הגדול היה אכלן קטן בילדותו. היתה לו רשימה קצרה של מאכלים שממנה לא סטה. יום אחד הכין אביו קינוח מפואר רב-שכבות. אולי היתה זו התלהבותם של האורחים – אבל לפתע נפתחה הרשימה המצומצמת. הילד בקש לטעום, קבל פרוסה קטנה, אכל כזית מכל שכבה ואמר: מממ… טעים, מממ… נהדר, וכשהגיע לתחתית סיכם: ועכשיו אני רוצה משהו שאני מכיר. וזה חל על רובינו, גדולים כקטנים. גם כשקולטים שיש משהו מעֵבֶר, נוח לנו יותר בחיק החמים של המוכר.)

ובחזרה לשלומית כהן אסיף: "הצבע השמיני" מתאר חוויה מיסטית, התגלות. המילים מעוררות את הדמיון, הנפש מתחילה לתור אחרי הצבע הנעלם, אבל המאיירת בבעיה. יותר מאחת: ראשית, אי אפשר לצייר צבע שאין לו שם, כי השם הוא שמגדיר את הצבע ומאפשר לבדל אותו מצבעים אחרים (אלא אם כן חווינו התגלות). שנית, קשה להתחרות בצבעי הקשת. נוכחותם מציבה רף בלתי אפשרי לצבע חדש פלאי, שלא לדבר על תהום הקיטש האורבת לדבוקה כזאת של קסם וחמידות. איור ישיר הוא הדרך הבטוחה ביותר לנטרל את הטקסט. ומה עשתה ענבל לייטנר?

. . . ענבל לייטנר מאיירת שלומית כהן אסיף, מתוך "הצבע השמיני", הוצאת צלטנר 2014 לחצו להגדלה
אנטואן דה סנט אכזופרי, הנסיך הקטן על הכוכבית שלו (כך היא נקראה בתרגום הישן של אריה לרנר)

אז ככה. השיר מתרחש על גבעה שמתחרזת עם שבעה (צבעים) אבל באיור היא מתקמרת כמו כדור הארץ, כמו הכוכבים שביניהם משוטט הנסיך הקטן. הילד המצויר שוכב מול היקום הלילי, פתוח אל שמי הכוכבים כמו פנחס שדה המאזין ל"שתיקת האדמה" בפתיחת "החיים כמשל". ובעצם ראוי לתקן ולומר, שהילד, כמו שאר הילדים בספר, אינו מצויר אלא רקום (על ידי הרוקמת בעלת השם הקסום אלינה זשקביצ'ה צ'פיגה). קווי המתאר שלו רקומים כמין התחייבות חזותית לתשומת לב וקצב; כי קווים אפשר לרשום בהינף יד, אבל לקו רקום יש קצב משלו, תפר אחר תפר.

הלילה הוא זמן מוּעד להתגלויות. בשמיו אין קשתות אלא כוכבים, גופים שמימיים פלאיים המצטרפים לקונסטלציות, כמו הדובה הגדולה או קסיופאה, שעל פיהן אפשר לנווט. והילד של לייטנר אמנם מגלה קונסטלציה חדשה, של קשת. בניגוד לתפרים הקטנטנים שמהם רקומים הילדים, קווי הקונסטלציות לא מתמהמהים, זו רקמה מהירה כמו התגלות, ישרה כמו קווים בפלניטריום. רק שלושה מצבעיה מצוירים, אנחנו רק בתחילת החיזיון, נצטרך להשלים אותו בתוכנו, אבל עולם חדש של אסוציאציות חזותיות כבר מזין את המילים.

וזה מה שקורה לכל אורך הספר: לייטנר סוטה שוב ושוב מהאוטומטי (בכל פעם בדרך אחרת) אל משהו קרוב לכתוב אבל גם נבדל, והפער שהיא פותחת הופך לתיבת תהודה.  

מתוך "הצבע השמיני" מאת שלומית כהן אסיף, איירה ענבל לייטנר, הוצאת צלטנר 2014 לחצו להגדלה

.

בתמונה למעלה, השיר האחרון (מלבד הנ. ב.). מי קישר אותו לשיר הראשון? שלומית כהן אסיף? ענבל לייטנר? זה עוד משהו שהיא עושה, חופרת מנהרות בין השירים. את האיור לשיר "מחשבות עפות" למשל, היא הפכה לחידה מצוירת/תוכן עניינים מוצפן והרהור ארס-פואטי על כתיבת שירה, כי הילדה המתמסרת לסערת המחשבות היא שלומית כהן אסיף כפי שהיא מופיעה בסוף, ב"דף המשוררת".

ענבל לייטנר, איור לשיר "מחשבות עפות" מאת שלומית כהן אסיף, מתוך "הצבע השמיני" הוצאת צלטנר 2014
שלומית כהן אסיף, על פי ענבל לייטנר, מתוך "הצבע השמיני"

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

איור אחד נפלא, לנה גוברמן  

איור אחד נפלא, גבריאלה ברוך

איור אחד נפלא, רוני פחימה  

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי  

איור אחד נפלא, אורה איתן  

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון  

שני איורים נפלאים – לירון כהן  

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה

Read Full Post »

הרבה זמן לא כתבתי. כל הפוסטים שעלו בדעתי נראו לא חשובים או להפך, חשובים לי מדי ומי יקרא אותם עכשיו, או קודרים ואפוקליפטיים ולמה להכביד. ושתיקה שמתארכת הולכת ומסמיכה וקשה עוד יותר לצלוח אותה. כבר חשבתי שעיר האושר הולכת ומתרחקת ואז היא הושיטה לי יד, בצורת מייל לבבי מנעם בן דוד (לא יודעת מי זה), שמחפש שירים שנכתבו בעקבות ציורים ותורגמו לעברית (או שנכתבו בעברית). "לצורך העמקה אישית וקבוצתית". ונזכרתי ב"בדרך למצריים", מן המחזור היפהפה "חיי ישו" מתוך אל שתי נערות נכבדות של פנחס שדה. והנה השיר והציור, בתקווה שזה יחזיר אותי לפה.

פרה אנג'ליקו, הבריחה למצריים 1451-1452  לחצו להגדלה

.

שדה כל כך מדייק שאין כמעט מה להוסיף.

שמלת השמיים היא גם שמלת הגבעות, השמיים משקפים את צבעה והגבעות מחקות את קפליה. ולא רק הנוף קופא, יש משהו מאד סטטי בבריחה הזאת.

יוסף לא מוביל את החמור כמקובל, הוא צועד מאחור זהוב כולו, מאוזן על ידי הדקל מימין (עץ פלאי שצמח בדרכם של הבורחים כדי שיוכלו לאכול מפירותיו). הדקל הזהוב של פרה אנג'ליקו מאיר את אפלת השיחים, הוא מראה את הדרך וגם חוסם אותה בו בזמן.

הבורחים הולכים ימינה אבל הציור זורם למעלה דרך גזעי הברושים האנכיים שצמרותיהם דומות ללהבות או לחיצים שפונים לשמיים.

צומת שלוש הדרכים מנוטרלת על ידי שלושת הקווים הרחוקים המאונכים, שמבשרים את שלושת הצלבים של ישו ושני הגנבים.

וזאת המהות הרגשית והמיסטית שהשיר לוכד: העתיד כבר נטוע בתוך ההווה, הבריחה היא רק דחייה. האלוה-בובה ייתפס ויוקע. יש נגיעה של קינה בציור, צער, אבל לא פסימיות, בגלל האחדות המסתורית של האדם והנוף שנטועה, לפחות אצל פרה אנג'ליקו, בחסד אלוהי.

*

ומי שמכיר/ה שירים עבריים או מתורגמים שנכתבו על ציורים מוזמנ/ת להוסיף אותם בתגובות.

*

עוד באותם עניינים

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

מה שפרה אנג'ליקו לימד אותי על מרינה אברמוביץ לגמרי במקרה

כל אחד תופס איבר אחר (על ג'וטו)

אלכס ליבק, ג'וטו – פיתוי

ציורים נטושים

הסטיגמטה כמשל

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

Read Full Post »

הקדמה

"אשכולית" (1964) הוא ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו.

אלכס בן ארי ערך אנתולוגיה מחכימה וכיפית לשירה מושגית.

הוא הזמין אותי לכתוב על שירי ההוראות של אונו; לתאר את אישיותם ולתרגם מבחר קטן.

הסכמתי בקלות דעת. לא ידעתי למה אני נכנסת. חתיכת מסע עברתי פה.

(זה קצת ארוך וחושפני. כדי לא לשגע אתכם בגלילות ודילוגים, הכנסתי חלק מההערות ללינקים).

וזה מה שיצא, בשינויים קלים:

*

נער ששמו נשתכח ממני, הלחין פעם את השלט המוצב במחסום ליישוב ספר. אני מצטטת מהזיכרון:

עצור / כבה את האורות החיצוניים / הדלק את האורות הפנימיים / הזדהה

השירים של אונו הם שלטֵי – ובעצם פתקֵי – הוראות כאלה, מעורטלים מאליבי מעשי או אופק ביצועי.

it's all in the mind – אומר ג'ורג' הריסון ב"צוללת צהובה" על פלאים שונים ומשונים המתרוצצים בין דלתותיו של מסדרון ארוך, ואונו הקדימה אותו[1]. ההוראות שלה הן מנטליות ביסודן ולפיכך פתוחות ואינסופיות לעומת החד-משמעיוּת הגסה של פעולה שהתממשה. חלק מן ההוראות, כמו – לערוך אירוע בכתובת בדיונית, בתאריך בדיוני, להשאיר כרטיס ביקור בעולם פנימי, או לעוף, יכולות להתממש אך ורק בתודעה.

רישום מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו". open this bottle כותבת אונו. על פי רנה (זאת-לא-מקטרת) מגריט, זה לא בקבוק ואי אפשר לפתוח אותו, אבל בתודעה אפשר הכול.

.

והבטחתי גם, כזכור, לתרגם כמה שירים. זה נשמע כמו החלק הקל של העסק. לא מדובר במטפורות סתומות עם שורשים מפותלים בלשון אלא בהוראות עם מבנה תחבירי פשוט ואוצר מילים בסיסי. רק השורות השבורות ואופן השימוש מסגירים את ייחוסן השירי. אלא שאי אפשר לתרגם אותן לעברית, ואי אפשר להפריד את הקושי הזה מאישיותן; היא מתקרקשת אחריו כמו צרור פחיות אחרי רכב של נשואים טריים.

הוראות מנוסחות כידוע בלשון ציווי ("עצור. כבה את האורות החיצוניים," וכולי) והעברית, בלשונה של יונה וולך, היא סקסמניאקית. "בִּשְמוֹת מִין יֵש לְאַנְגְּלִית כָּל הָאֶפְשָרֻיּוֹת… וְכָל אַתְּ הִיא אַתָּה/ וְכָל אֲנִי הוּא בְּלִי מִין/ וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין אַתְּ וְאַתָּה/ וְכָל הַדְּבָרִים הֵם זֶה – לֹא אִיש לֹא אִשָּה/ לֹא צָרִיךְ לַחְשֹב לִפְנֵי שֶמִתְיַחֲסִים לְמִין", ובעברית חייבים להחליט לאיזה גוף פונים. אצל משוררים שונים אפשר להפעיל שיקול דעת או להטיל קוביה או לעקוף את הבעיה, לטאטא אותה מתחת לשטיח (שהולך ומתכווץ אמנם ברוח הזמן). אלא שאונו נמנית על חלוצות הגל השני של הפמיניזם. ב-1964, השנה שבה יצא הספר, היא ישבה על במה, הניחה זוג מספריים לפניה ובקשה מן הצופים לגשת בזה אחר זה, ולחתוך פיסה מבגדיה. CUT PIECE כך נקרא המיצג מתואר ב"אשכולית" בפרק הקצר המוקדש להוראות שבוצעו. התיאור הכתוב בפרוזה, בשורות שלמות, מסתיים בתְּנָיַת פְּטוֹר (disclaimer): "המְבַצע על כל פנים, אינו חייב להיות אישה". המטען המאולתר הזה של אירוניה, התרסה ותקווה, לא נוטרל עד היום.

אף שחלק מן ההוראות הן ניטרליות לכאורה מבחינה מגדרית, רבות מהן מתכתבות עם ההוראות חסרות השחר או הסיכוי, המוטלות בדרך כלל על ילדות ונערות במעשיות; אצל האחים גרים, נשלחת נערה אחת לשאוב מים בחבית מחוררת, אחרת מתבקשת ללקט תותי שדה בשלג (לבושה בשמלת נייר, מה שמגביר את האיכות המיצגית של המעשייה), ושלישית, המכונה סינדרלה, מצטווה לברור את העדשים שאמה החורגת שופכת לתוך האפר. ואילו אונו מצִדה, מורה לגנוב את השתקפות הירח בעזרת דלי, ללכת בשלג מבלי להשאיר עקבות, או לצאת למסע ליקוט והדבקה של ראי מנופץ שרסיסיו נזרו ברחבי העולם.

תצלום המוות של הסופר רוברט ואלזר. האומנם הצליח ברגעיו האחרונים למלא את ההוראה של אונו?

.

המגדר יוצא מן השק בהוראה להשתמש בכביסה היומית כדי לבדר את האורחים, להסביר להם איך נוצר כל לכלוך ולמה, או בהוראה לטייל ברחבי העיר עם עגלת תינוק ריקה. ופה ושם הוא נאגר ומשפריץ כמו גייזר, בהוראה לבחוש את פנים המוח עם זין עד שהדברים יתערבבו היטב, ולצאת לטיול.

כשהעברית מחייבת לבחור מין, היא הורסת את הניטרליות המתעתעת, את ריבוי המשמעויות האגבי. אונו התאוננה בשעתו שאמנותה נחשבה לרגשית ויצרית מדי בעיני האוונגרד הניו יורקי. הם העדיפו cool art. ובהמשך לכך (וזאת כבר טענה שלי, מרית) היא משקיעה מאמצים ניכרים בהסוואת רגשיותה ויצריותה; אחרי שהיא מורה להשיג אדם במקום ראי ולהביט לתוכו, היא מזדרזת להתכחש לליבה ההיפית והרומנטית של ההוראה, ומציעה להשתמש באנשים שונים: זקן, צעיר, שמן, זעיר וכו'.

ובחזרה לתרגום: לשון נקבה תגביר את הווליום המגדרי עד כדי חוסר טעם, ולשון זכר תיישן את ההוראות ותסתיר את חדשנותה העוצרת נשימה. הבולטים (והקרובים ללבי) מאמני המיצג והמושג, לא הגיחו מקפלי האדרת של גוגול אלא משירי ההוראות של יוקו אונו. ופסטיבל המחול "הוירטואלי" מהסיקסטיז – "13 ימי פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך של יוקו אונו", שבו כל משתתף שולח לירה שטרלינג ומקבל גלויה עם הוראות פעולה ושעת ביצוע (הקשר בין המשתתפים יהיה טלפתי), הוא כמעט אינטרנט בראשי פרקים – מהקיצור הטוויטרי של המחול (ההוראה של היום הראשון למשל, היא: לנשום, בחצות), ועד למתח הכל-כך עכשווי בין האינטימי לאנונימי.

ובחזרה לתרגום: גם הנוסח הפורמלי, "חתוך.חתכי", "את/ה", נפסל בגלל המטען העודף של המילים שמסכן את החן הפלאי שכל היובש הבירוקרטי לא מצליח לנטרל. הבריחה ללשון רבים נחסמה על ידי אונו עצמה, שמבדילה את ההוראות שלה מן ההתרועעות החברתית של ההפנינג. אלה הוראות אישיות, היא מסבירה, שמתממשות בתודעה, התחלה של תנועה פנימית שהמילים משאלה או תקווה הכי קרובות למהותה.[2] אוזני מזדקפות לשמע ההסבר או לשמע המילה "משאלה", ההפוכה מן המילה "הוראה", במילון האחים גרים.

"הכלאה של משאלה וקינה", כך מגדירה אונו "שלג", בהיסח דעת לירי[3]. ו"אשכולית" הוא ספר מאד מושלג. אונו מורה לשלוח צליל של שלג למי שאוהבים, למצוא יד בשלג, להתבונן בשלג הנופל עד שיכסה שלושים ושלושה בניינים, או לדמיין שהוא יורד בכל מקום, כל הזמן, גם כשמדברים עם מישהו, ולקטוע את השיחה כשהוא מתכסה בשלג, ועוד.

.

יוקו אונו, שלג יורד עם שחר. הקלטה. ניו יורק 1965

.

המילה "שלג" כמו ה-X במפת האוצר, מסמנת את הליריות הקבורה בהוראות. וגם להפך: ההוראות הן הזהות הבדויה של השירים, שנועדה להרחיק אותם ככל האפשר מן הליריות של הגוף הראשון. לפעמים ההצפנה נהיית כל כך מתריסה שהיא קורסת לתוך עצמה. כמו למשל בהוראה להדביק את שמך על החלון, לשאול תותח[4], להתרחק ולירות לעבר השם. אם יש קושי להשיג תותח, אפשר להשתמש במכונת ירייה, בחיצים, באבנים, לירוק, להשתין, לכוון זרנוק או כל אמצעי אחר. אם אין שום אמצעי יש להתרחק ולבהות בשם עד שיהפך לבלתי קריא בשקיעה. וזה לא חייב להיות שֵׁם, אגב, זה יכול להיות גם מספר שנבחר באקראי מספר טלפונים.

זאת לא ההוראה היחידה שבה מוחלפות משמעויות במספרים כדי לרוקן (כביכול) את המטען הרגשי. למשל, לספור קמטים בבטן ולשלוח את הסכום לחבר בתור מכתב, או להחליף שמות עצם של סיפור במספרים לפני שקוראים אותו, וכן הלאה.

ובחזרה לתרגום: שם הפועל המשמש אותי בינתיים, למסירת תוכן ההוראות – הוא אמורפי וסטטי מדי כבחירה תרגומית. וגם לו הייתי נחלצת מן הפח המגדרי, הייתי נופלת אל הפַּחַת של PIECE, מילה שקופה מרוב שימוש לעבודת אמנות, אבל בולטת בזרותה בכותרת של שיר, של הרוב המכריע של שירי ההוראות: LET`S PIECE ,BURNING PIECE ,HAND PIECE ,TUNAFISH SANDWICH PIECE  וכן הלאה.

PIECE היא הוויזה של השירים לעולם האמנות, המוסיקה והמיצג, והם משיבים לה בתמורה את זהותה הראשונית כרסיס, חתיכה. (גם לשבירת השורות נוסף פתאום צד מוחשי של מימוש המטפורה). ובמידה פחותה ומוחלשת הם מעוררים גם את פעולת האיחוי ההטלאה או לכל הפחות משאלה או פנטזיה של איחוי וההטלאה.

למהדורת 2000 של הספר נוסף פתיח נונסנסי ברוח לואיס קרול. האנגלית יותר שקופה מן העברית, הטקסט התקני מבצבץ מבעד לקידוד. לנוחות הקורא העברי, תצורף גרסה נטולת-נונסנס מיד אחרי התרגום החופשי:

"טעם, אמר טוב-לב (Kind) לנלהבת (Keen) שעליה לספר כּיפּוּר בכל פיילה כדי להקל על זאבו, אחרת ראשה יִפָּרֵט. במקום זה נתנה נלהבת לטוב-לב עיסת נייר עם כמה נוראות. אחרי 365 להיטים טוב-לב הפך לְקיש מאושר ונלהבת היתה לרחם גאה. ומאז הם שואבים וצוחקים ביחד עד עצם היום זה. מי יכול להגשים אותם."

ובניכוי שכבת הנונסנס:

פעם, אמר Kind לKeen שהיא צריכה לספר סיפור בכל לילה כדי להקל על כאבו, אחרת ראשה ייכרת. במקום זה נתנה Keen לKind פיסת נייר עם כמה הוראות. אחרי 365 להיטים Kind הפך לאיש מאושר וKeen היתה לרחם גאה. ומאז הם אוהבים וצוחקים ביחד עד עצם היום הזה. מי יכול להאשים אותם."

אונו (Keen הנלהבת) נכנסת כאן לנעלי שַׁהְרָזָאד (שחרזדה) גיבורת אלף לילה ולילה. הסיפורים שהצילו את חיי שַׁהְרָזָאד מוחלפים אמנם בהוראות, שמצילות את חייה שלה, בשליש מהזמן. אלף כבאים ושכבות נונסנס לא יצליחו לכבות את הרומנטיקה של אמנות-תציל-ממוות. אבל אני מתעניינת אפילו יותר, ב"פליטת הפה" שבה מוחלפת המילה "הוראות" במילה "נוראות" בתרגום הלא-מספק שלי, ובמקור מוחלפות ה-instructions = הוראות, ב-destructions = הריסות, ומחזירות אותנו לרסיסים = pieces השולטים בכותרות השירים.

מה יש לה לעברית להציע כתחליף? "קטע" עמום וסחבקי מדי, ושתי החלופות הישירות, "עבודה" הפרולטרית ואחותה החגיגית "יצירה", הן שלמות וחיוביות מכדי להכיל את ההרסנות האצורה בהוראות.

יש פער בלתי נתפס בין המרקם האוורירי של הספר לתוכן האלים. אונו מורה למשל, להעמיד אדם על במה ולחקור אותו בדקדקנות: לשקול, למדוד, לספור, לשאול, לבתר, לשרוף [ההדגשה שלי], להקליט. והיא מורה לרסק מכל הבא ליד, מבובה עד מטוס (בגובה אלף רגל, מעל מדבר).

"הכל אוטוביוגרפיה והכל דיוקן, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד (ועוד לא נלאיתי מצטט). וכשאת מתבקשת לרסק אבן בגודלך ובמשקלך, או לנתץ ראי, או לקרוע יומן, או  להפגיז את שמך – זה כבר גובל בוודו עצמי. וההוראה לצייר בדמך שלך עד עילפון (א), או עד מוות (ב), חוצה את הגבול למרחב הרומנטי שבין חלבו ודמו של ביאליק לאוזנו של ואן גוך.

ובכל הנוגע לאמנות, אונו של "אשכולית" מתגלה כג'ק המרטש: היא נותנת הוראות לחיתוך של ציור או תצלום או טקסט אהוב. (את החלקים מפזרים ברוח או שולחים לאנשים, או מזמינים אותם לחתוך את החלקים שמוצאים חן בעיניהם). היא מורה לדרוך על ציורים, לנעוץ בהם מסמרים, לקבור אותם, לזרוק לפח, לתת לאלטעזאכן, להשקות אותם, ליָדות בהם שאריות אוכל, לשרוף אותם בעזרת סיגריה ולהתבונן בתנועת העשן עד שהציור נעלם. וגם יצירות של אחרים אינן מחוסנות; היא מורה לרסק מוזיאון עכשווי (ואחר כך לאסוף ולהדביק את שבריו), או להפוך את המונה-ליזה לעפיפון ולהטיס אותה לגובה שבו: א) חיוכה ייעלם. ב) פניה ייעלמו. ג) היא תהפוך לנקודה. או לגזור ציורים של דה וינצ'י או דה קוניג ולתפור מהם ז'קט, שמלה או תחתונים. (כפיצוי ואולי כתשליל של CUT PIECE שבה נחתכו בגדיה מעל גופה?)

מאחורי כל זה, כפי שכתב יהודה עמיחי, מסתתר כעס גדול. כמה גדול, מתברר מן ההוראות שמייחדת אונו לנעלבים קשות: לערום 100 זגוגיות בשדה ולירות כדור דרכן, ואז להעתיק את מפות הסדקים של כל זגוגית ולשלוח מפה בכל יום למי שעלב בך, במשך 100 ימים. זה גם "חישוב" פואטי של כמות הכעס, וגם סוג של ריפוי בעיסוק. רבות מן ההוראות הן טכניקות לעיקור וצינון רגשות. כמה מהן נשמעות משחקיות לרגע, כמו ההוראה לשלוח רוח מסביב לעולם פעמים רבות עד שתהפוך לבריזה קלה, או להנמיך צליל של פעמון על ידי טלטולו בחלום ועל ידי שיכחתו (עוד נסיגה מהסְפֵרה הפיזיקלית אל הספרה המנטלית), ואז היא מציעה פתאום ליישם את זה על צלילים נוספים כמו קולה של אמא, בכי של תינוק או התפרצות היסטרית של בעל (ע"ע מגדר).

וכל הכעס הזה הוא בו-בזמן גם המפתח לשמיים. (ואולי זה בעצם הכאב, כמו אצל יוזף בויס, שראה בו שלב הכרחי בדרך לטרנספורמציה רוחנית.) וכך או אחרת, אונו מבקשת לעמוד מול קיר במשך שנה ולדמיין שראשך מוטח אליו עד שהקיר יקרוס והשמיים יתגלו.

POSTCARD גלויה עם הוראות לגזירת חור כדי לראות דרכו את השמיים. מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו".

.

השמיים הם המקום שבו מתמזגת הפוליטיקה האנטי-חומרנית עם הרוחניות הנוצרית. לא סתם היה פרנציסקוס לקדוש המועדף על דור הפרחים, עד כדי כך שבדיוקן הקולנועי של זפירלי[5] הוא מוצג כהיפי הראשון. אביו של פרנציסקוס התנגד לדרך הרוחנית שבחר, ותבע אותו למשפט ציבורי בפני הבישוף של אסיזי. בתגובה, פשט הקדוש את כל בגדיו בבית המשפט ומסר לו אותם ובכך שם קץ להליך המשפטי והשתחרר מן החומר לטובת הרוח. ובהמשך לכך, ואולי במקביל, אונו מורה לאנשים לחורר פרטֵי רכוש כמו מכנסיים, ז'קט, חולצה, או גרביים, כדי לראות דרכם את השמיים.

זאת ועוד: לפרנציסקוס היה קשר עמוק לטבע. ב"שיר הברואים" הוא קורא לשמש ולירח, "אחינו השמש, אחותנו הלבנה," וגם שאר איתני הטבע מוצגים כבני משפחה. ולא רק שהוא דורש לציפורים, לסנאים, לקרפדות ולחרקים, הוא גם משוחח כאח אל אח עם הזאב שהבעית את תושבי גובּיו. ואילו אונו מצדה מורה ללחוש לרוח, לעננים, לעץ ולאבן. היא מבקשת להכין גיטרה מן העץ ששמע את הווידוי ולשלוח אותה לאישה, או לקלוע סנדלים מן הקנים המאזינים ולשלוח אותם לחבר. ואולי כבר גלשנו בלי משים מעולמו הרוחני של פרנציסקוס אל דרך האגדות שבה דוממים (מן "העצם המזמרת" של האחים גרים ועד לקנים המזמרים של המלך מידאס) הם צינור להפצת סודות; ההוראות של אונו מתהפכות כשמנסים לאחוז בהן, כמו המטה שנהפך לתנין ביד אהרן – רגע אנחנו בנצרות וברגע הבא באגדות או בזן בודהיזם (לרבות מן ההוראות יש צד מדיטטיבי, כמו ללכת למזרקה הקרובה ולצפות במים הרוקדים, להבריק תפוז, או לנשום). מה שעלול להיתפס כחוסר מיקוד והתחייבות, הוא בעצם סירוב לקיבעון, והגנה על סתירות. ואונו אמנם מורה לבנות בית מנקודות (מקווקוו) ולהניח לאנשים לדמיין את החלקים החסרים או לשכוח אותם. שטח ההפקר שבין לדמיין ללשכוח הוא מגרש המשחקים של הנמענים שלה. במרחב האלסטי הזה נמצא הפופ במרחק נגיעה מהזן או מהאוונגרד, יש קיצור דרך מפוליטיקה לפואטיקה, וכן הלאה. כל אחד מוזמן לחבר את הקונסטלציות השמיימיות שלו.

הראש שפורץ את הדרך לשמיים שייך לשער המחול של הספר. מחול על פי אונו, הוא קשר עם אלוהים ועם החלק האלוהי בתוכנו. כלומר חוויה רוחנית שמנוגדת לאקסביציוניזם הרקדני ולאורות הבמה. האם אי אפשר לתקשר בחשיכה? היא תוהה. ובהמשך לכך היא מציעה גם סיום אלטרנטיבי להטחת הראש, שבו לא הקיר נעלם אלא הראש עצמו. וזהו עוד אחד בשורת נסיונות שתכליתם להעלים את הגוף המגביל את הרוח (כמו בהוראה לפשוט את עורם של אלפיים בלונים ולשחרר אותם). רבות מן ההוראות הן תרגילים במחיקת החומר או בצמצומו[6]: לצייר ציור שצבעיו מתגלים רק באור מסוים וברגע מסוים, כמה שיותר קצר, או לרשום גלולות מעבר דרך קיר כך שרק השיער יחזור. או להרים יד לעת ערב ולהתבונן בה עד שתהפוך לשקופה והשמיים והעצים ייראו דרכה. או להתחבא עד שכולם ילכו הביתה, עד שישכחו או ימותו (ואיש לא יזכור אותנו).

PAINTING TO ENLARGE AND SEE, מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו".

.

במישור האמנותי, הנסיגה מן המוחשי מייצגת את תרבות הנגד של שנות השישים; זה חלק מהניסיון להחליף את "פס הייצור של חפצי האמנות" (ציורים ופסלים), באמנות אנטי-מסחרית ואנטי-ממסדית, המבוססת על רעיונות ופעולות (מיצג). במישור הרוחני, ההצטמצמות, ההסתתרות וההעלמות, הן נסיונות להשתחרר מן החומרי והחומרני ולצמצם את האני. ובמישור הרגשי, הן נועדו להישרדות. קשה יותר לפגוע במטרה מתכווצת שמסתתרת בארון, בחשיכה, בתודעה. ובו בזמן הן גם שיחזור כפייתי כמעט, של ההתעללות שעברה:

"הצהרה: אנשים כל הזמן חתכו ממני את החלקים שהם לא אהבו בסופו של הדבר נותרה ממני רק האבן שהיתה בתוכי אבל הם עדיין לא היו מרוצים ורצו לדעת איך זה להיות בתוך האבן. י. א."

(מתוך "אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו") .

Mirror Piece

רק עכשיו, כשאני מתקרבת לסוף, מתברר לי שבסך הכול מילאתי הוראות; הפכתי את יוקו אונו לראי כמו שבקשה. התבוננתי בה וראיתי את עצמי: את התרוצצות הפנימית כדי לא להתקבע, את ההגנה על אפשרויות נכחדות, את המקלט הבטוח של התודעה. את הצורך הנואש בחופש, שמוגש בצורת הוראות, כללי משחק. באחד השירים היא מבקשת להכין מפתח, למצוא את המנעול שמתאים לו, ואם אמנם יימצא, לשרוף את הבית שמחובר אליו. וגם את זה אני זוכרת מבפנים, את הנסיון לברוח אל ההמצאה והפנטזיה, לסבך ולהאריך את הדרך הביתה בתקווה שהכעס יתעייף (כמו שנחל מאבד אנרגיה בפיתולים) ואת הכישלון המפואר. ובו בזמן גיליתי, בדיוק כמוה, את הפלא שבו כסא שנשרף במציאות עדיין קיים בתודעה.

*

אשכולית

"יום אחד טיילה בפרדס, והנה ראתה אשכולית גדולה, בשלה, שקרובה היתה לנשור מן העץ. אביגיל השתרעה על האדמה. וכך, שרועה על גבה, צפתה מלמטה באשכולית התלויה מעליה והמתינה לה עד שתנשור. כך שכבה, והשעות חלפו. היא שכבה חמש שעות עד שנשרה האשכולית, ואז קילפה אותה לאט ואכלה אותה."

(פנחס שדה, מתוך "על מצבו של האדם", עם עובד 1967)

ואפשר כמו בשיעור לשון, להפוך את זה לקובץ הוראות, כמחווה לשם הספר וגם כחליפתי וכפרתי להוראות שלא תרגמתי.

GRAPEFRUIT PIECE

טיילי בפרדס.
חפשי אשכולית שקרובה
לנשור מן העץ.
שכבי תחתיה
עד שתנשור ואז
קלפי ואכלי אותה.

—–

[1] הסרט "צוללת צהובה" יצא ב1968. שירי ההוראות המוקדמים חוברו בתחילת שנות החמישים.

[2] ההצהרות והסברים של אונו מכאן ואילך לקוחים מתוך "אל אנשי וסליאן, הערת שוליים להרצאתי מן ה13 בינואר, 1966" שנוספה למהדורות המאוחרות של "אשכולית" כמין מניפסט אמנותי.

[3] [על: "הכלאה של משאלה וקינה", כך מגדירה אונו "שלג", בהיסח דעת לירי]
היא מסתתרת אמנם מאחורי שאלון נכון/לא נכון (שמזכיר את רשימת הדברים "שֶׁמורים אינם מספרים" על פי יואל הופמן של "בפברואר כדאי לקנות פילים", מסדה 1988) כדי לשמור על אופציות פתוחות.

[4] "שאלי תותח," (במובן, קחי בהשאלה). זו אחת השורות הבודדות שאני מוכנה לתרגם. האירוניה שדולפת מן הצירוף שווה את אובדן העמימות המגדרית.

[5] "אחינו השמש, אחותנו הלבנה", פרנקו זפירלי, 1972

[6] אולי גם ההעדפה הגורפת לשלג קשורה לפגיעותו, לקלות שבה הוא נעלם.

את האנתולוגיה אפשר לרכוש בחנויות הספרים העצמאיות בתל אביב ובירושלים, באתר של מקום לשירה, (ובקרוב גם ברשתות).

עוד שירה בעיר האושר

על "שלום לאדון העורב" של עמוס נוי

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

על "מיכאל" של מרים ילן שטקליס

על "שוק הגובלינים" של כריסטינה רוזטי

כחול הוא צבע שערך הצהוב – בעקבות שיר האהבה הנפלא של קורט שוויטרס (פוסט ראשון מתוך ארבעה)

שירה וקסמי חפצים

ועוד

Read Full Post »

שלום לאדון העורב הוא ספר השירה החדש הנפלא והפולח לב של עמוס נוי, יקיר העיר שכתב על קופיקו ועל המסע אל האי אולי (ועוד היד נטויה). "שלום לאדון העורב" ממשיך את שיחת הנפש המתנהלת פה כבר למעלה מעשור, על החיים ועל האמנות ועל הילדות, לא כמחוז חפץ נוסטלגי אלא כמקור של זכרונות עתידניים.

ב"כיתה המעופפת" של אריך קסטנר חוטפים הריאליסטים את אחד מתלמידי הגימנסיה, כולאים אותו במרתף, קושרים אותו בחבל כביסה ונותנים לו שש סטירות לחי כל עשר דקות. עד שחבריו מגיעים לשחרר אותו הוא חוטף תשעים סטירות, ואין זמן להחזיר ארבעים וחמש לכל סוהר (תרגיל הכפל והחילוק הוא חלק מן השיחה), כך שמתתיהו הבריון של הגימנסיה, מתנדב "לתקוע לכל אחד סטירה אחת ויחידה בלבד, שתהיה שקולה כנגד ארבעים וחמש שהיה מקבל מידי רודי [האסיר]."

ולמה נזכרתי בזה? כי יש המון שירים ב"שלום לאדון העורב" והזמן מרשה לי לכתוב על אחד, ואני ממש לא מתתיהו, אבל כל אחת כפי יכולתה.

והנהו, "מעשה איציק והסכין" מתוך "שלום לאדון העורב"

אני חושב שצריך להיות איזה שיר של איציק מאנגר/ ונדמה לי שקוראים לו "עקדת איציק" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכר אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי

כך נפתח השיר וכך פחות או יותר הוא מסתיים. וטפו שפּה אני ימות, אם אני מאמינה לעמוס שהוא לא זוכר. לא רק שהבקיאות שלו בשירת ידיש ובשיריו של איציק מאנגר היא עוצרת נשימה, תירוצים פתלתולים מסוג – זה בכלל לא סיפור שלי, זה משהו שאני בקושי זוכר ושקרה בכלל לחבר שלי – לא עולים בקנה אחד עם הישירות הכמעט ברוטלית של הספר. אז למה בכל זאת?

"יש לכך שלוש סיבות" כפי שכתב חזי לסקלי. והראשונה – במובן, עזרה ראשונה – היא הכאב.

אמת בפרסום: "שלום לאדון העורב" הוא אחד הספרים הכואבים עלי אדמות. ונוי הוא כמו אטלס שנותן את כדור הארץ הכבד להרקולס (מאנגר) שיישא אותו לאיזה זמן בשבילו. ארכימדס אמר – ועוד לא נלאיתי מצטט – "תנו לי נקודת משען וארים את כל העולם", והשאיפה להחזיק בכאב מבלי להישרף היא נקודת המשען היצירתית של הספר. כדי לבצע את המעלל מגייס עמוס נוי את כל העורמה הילדית והבוגרת, את כל המוסיקליות, ההומור השחור והלבן, ועוד אלף דברים אחרים שמקנים ל"שלום לאדון העורב" את החיוניות העצומה ואת התנופה.

ובחזרה לפתיחת "מעשה איציק והסכין" – מה שמוצג כאילתור הוא למעשה פואטיקה מוקפדת שהאפקטיביות שלה נובעת מן האגביות, מהנמכת הציפיות; הקוראת הלא מאוימת לא נערכת וחוטפת את המכה ישר בלב.

ויכול להיות שה"היתממות" הזאת – כאילו רק בגלל שאני מספר את זה במילים שלי, זה נהיה שלי – היא גם מנטרה הממולמלת בנשימה אחת ללא פסיקים ונקודות לצורכי פנים; כאילו אם [אנחנו המשורר] נשתכנע שזה לא שלנו, לא במקור, זה פחות יכאב. וזאת כבר הסיבה השנייה.

ולפני שאני מגיעה לסיבה השלישית, משהו על הכאב עצמו: כל שירי העקדה שאני מכירה, מלאימים את הסיפור; כלומר העקדה מופקעת מחייהם הפרטיים של אבות האומה והופכת למשל על פוגרומים ומלחמות קיום. אם זה יצחק של אמיר גלבוע, שקורא לאביו לעזרה, ונענה: זֶה אֲנִי, הַנִּשְׁחָט, בְּנִי,/ וּכְבָר דָּמִי עַל הֶעָלִים. או יצחק של חיים גורי שמוריש את העקדה לצאצאיו, "הֵם נוֹלָדִים/ וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם". או יהודה עמיחי במניפסט פוליטי עצבני …אֵיזֶה אָב/ הוּא לָנוּ, שֶׁהָיָה מוּכָן לְהַקְרִיב אֶת בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ!/ דָּבָר אַחֵר, אֱלֹהִים לֹא יָדַע אַהֲבָה לְבָנִים,/ אֲבָל הוּא יָדַע אַהֲבָה לֶהָרִים / וּמִכָּל הֶהָרִים אָהַב אֶת הַר הַמּוֹרִיָּה/ הַר יְחִידוֹ, אֲשֶׁר אָהַב וְלָכֵן עָשׂוּ עָלָיו/ אֶת הָעֲקֵדָה וְאֶת בָּתֵּי הַמִּקְדָּשׁ.

גם מאנגר מַלְאים את הסיפור, ובו בזמן הוא הוא הופך אותו לאישי כשהוא כותב בגוף ראשון על עצמו – איציק, על אמו המתה ועל סבו אברהם בעל העגלה מסטופטשט. ואצל עמוס נוי?

רמברנדט, עקדת יצחק

יש נגיעות פוליטיות ב"מעשה איציק והסכין", בדגש על הר המורייה כאתר השחיטה, או בהנחיה לקחת את "המצתים מהמנגל של יום העצמאות". אבל מעל לכול ובראש ובראשונה, זהו שיר על מוראות הילדות, על הורים מתעללים שממשיכים להרקיד את הנפש גם בבגרות (כמו היהודי מהמעשייה האנטישמית של האחים גרים, שמוכרח לרקוד בתוך שיח קוצים לצלילי הכינור המכושף).

וזה מביא אותנו לסיבה השלישית: פתיחת השיר הארס פואטית (כלומר שירה על שירה), מערטלת את המנגנון שבו קוראים מנכסים לעצמם שירים; בניסוח הפנימי המקוצר שלי, כל יצירה היא ראי שמשקף לכל קורא את עצמו, ובניסוח המשוכלל יותר של רולאן בארת ב"מות המחבר" – כל יצירה היא מארג של ציטוטים, "הבאים מתרבויות שונות והנכנסים לדיאלוג זה עם זה, לפרודיה, לוויכוח…" והמקום שבו הריבוי הזה נאסף "אינו המחבר כפי שטענו עד כה, אלא הקורא." גם העיסוק במנגנון הוא סכר יעיל כנגד הצפות כאב.

ואולי הייתי צריכה להתחיל את הפסקה הזאת במילים:

אני חושבת שצריך להיות איזה שיר של עמוס נוי/ ונדמה לי שקוראים לו "איציק והסכין" או משהו כזה/ ובגלל שאני זוכרת אותו ממש במעורפל/ אספר אותו מהזיכרון במילים שלי/ ובגלל שאספר אותו במילים שלי/ הוא בעצם יהיה גם הסיפור שלי

עקדת יצחק באיקונה רוסית 1778

(נ. ב. בהתחלה כתבתי שעמוס נוי עומד על כתפיו של מאנגר, ולא התאפקתי וציטטתי את אייזק (בכל זאת אייזק!) ניוטון "אם הרחקתי ראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים." ואז החלטתי שזה מתחכם מדי והגליתי אותו לנ. ב. ועוד לא אמרתי מילה על כתפיו של פנחס שדה. אולי בפעם אחרת.)  

*

עוד באותם עניינים (רק שמהם אותם עניינים? שירה? עקדה? ילדות שרודפת? קשה להחליט):

הורים רעים באוסף המעשיות של האחים גרים

האם אפשר לפרום זכרונות?

הנערה שלא רצתה להנשא לאביה

המשפחה הלא קדושה

על שוק הגובלינים

שיחות עם אמא

כמה מילים (אקטואליות) על שירת דבורה


Read Full Post »

.           לזכרה של נילי מירסקי שפתחה לי את הדלת

.

כריכת הספר "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר, איירה רוני פחימה

.

על רגל אחת: "הילדים צוחקים", ספר הילדים של זכריא תאמר הסורי, "מן החשובים שבסופרי העולם הערבי בסוגת הסיפור הקצר ובספרות הילדים" (על פי הכריכה האחורית). מהדורה דו לשונית, עברית-ערבית עם איורים נהדרים של רוני פחימה.

הטקסט כל כך רזה שתקצירו כמעט שווה למלואו ובכל זאת:

"המלך לא צחק מעולם." כך זה נפתח, בלי מרכך מסוג היה היה. יום אחד הוא פוגש חבורת ילדים משחקים וצוחקים. הוא שואל אותם למה הם צוחקים. "אני צוחק כי השמיים כחולים," אומר האחד. שני צוחק כי העצים ירוקים ושלישי כי הציפורים עפות. המלך לא משתכנע, הוא חושד שהם צוחקים עליו ומוציא צו נגד צחוק. האנשים מצייתים אבל הילדים ממשיכים לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

אז ככה:

ראשית, הגנאולוגית שבתוכי (גנאולוגיה – חקר אילן היוחסין) מזהה את "הענק האנוכי" של אוסקר ויילד (המכונה משום מה "הענק וגנו") כמקור, אולי אחד מכמה, ל"הילדים צוחקים".

.

גנו הנפלא של הענק. אייר פול סאמרפילד, מתוך "הענק האנוכי" מאת אוסקר ויילד

.

גם אצל ויילד יש שליט יחיד וגן נפלא שבו משחקים ילדים, וגם אצלו יש קשר עמוק מסתורי בין הגן לילדים. כשהם מגורשים ממנו העצים מתקרחים והציפורים חדלות לשיר.

.

מימין, פול סאמרפילד מאייר את גירוש הילדים בסיפורו של אוסקר ויילד. משמאל רוני פחימה מאיירת את הצו נגד צחוק בסיפורו של זכריא תאמר. בשני המקרים יש קרן אדומה קטלנית וציפורים פורחות. כמו דמיון משפחתי שצץ פתאום. לחצו להגדלה

.

ויילד אמנם מחזיר את הענק בתשובה בסיום הדתי הדומע, וכמוהו גם דויד גרוסמן שעושה מחווה משלו לענק האנוכי ב"מישהו לרוץ איתו": לתפקיד הענק הוא מלהק את הנזירה תיאודורה שאוסרת על הילדים להיכנס אל גן עצי הפרי שלה, עד שתמר גיבורת הסיפור נעמדת עם רמקול מעבר לגדר ומספרת לה את "הענק האנוכי" והופכת את לבה. (ובכלל, אם לכל אדם יש אגדה מכוננת, נתערב ששל גרוסמן היא "הענק האנוכי"?).

אבל אנחנו ב"ילדים צוחקים" עכשיו, טקסט פתוח, רזה כמו קולב שאפשר לתלות עליו שלל פרשנויות.

באחרית דבר שכתבה לספר מציעה שהם סמיט לקרוא אותו כמשל על החוכמה הנסתרת של הילדות או כסיפור פוליטי על החיים תחת משטר טוטליטרי. את האיסור לצחוק היא רואה ככלי דיכוי ופגיעה בחופש הדיבור. (ברכט היה מהנהן ומרחיב את היריעה; הוא תמיד ראה את הזיקה בין צחוק לחשיבה ביקורתית: "אין נקודת מוצא מוצלחת יותר למחשבה מאשר הצחוק. ליתר דיוק, עוויתות של הסרעפת מציעות לרוב אפשרויות למחשבה יותר מעוויתות של הנפש.") סמיט גם תוהה לבסוף אם אכזריותו של המלך לא נולדה מן העלבון מצחוקם של הילדים.

המלך שלא צחק. כשמישהו דחוי הוא תמיד חושב שצוחקים עליו. יש משהו נוגע ללב בבידודו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

*

עד כאן שהם סמיט, אבל מה אומרים האיורים?

ובכן: האיור של רוני פחימה הוא קונטרפונקטי (קונטרפונקט במוסיקה: צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם). על פניו הולכת לה המאיירת בדרכי הטקסט; לא תתפסו אותה באיור לא מתאים, ובו בזמן ומתחת לאפו היא מפלסת לה דרך משלה, חדשה ומבחינה מסוימת הפוכה.

האיורים של "הילדים צוחקים" הם פלא פלאים: גם הולכים בתלם וגם פורעים אותו, גם מחושבים ופורמליסטיים וגם מלאי חן וחום של ציורי ילדים, גם רדיקליים וגם נוחים, כמו שרצה אנרי מאטיס: "ציור חייב להיות כמו כורסה נוחה," הוא אמר, אפשרות של מנוחה, שכחה מדאגות היומיום והנאה מיופיו של העולם. ובין לבין הם גם מפרשים את הטקסט באופן מורכב ומקורי.

איך הם עושים את כל זה? נתחיל מהתחלה:

הטקסט של זכריא תאמר הוא סוג של תקבולת נרדפת. כלומר אם נחלק את "הילדים צוחקים" לשניים נגלה שהחלק השני הוא חזרה עד כדי שיכפול של החלק הראשון:

חלק 1 – המלך לא צחק. הילדים צחקו כי השמיים כחולים, העצים ירוקים והציפורים עפות.

חלק 2 – המלך וכל האנשים לא צחקו. הילדים הקטנים צחקו כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות.

מבחינת המבנה העלילתי מדובר בסיפור תקוע (ואני לא אומרת את זה כביקורת אלא כתיאור) שמסתיים לפתע פתאום מבלי שהתקדם לשומקום.

אבל רוני פחימה לא מחוייבת למשחק המראות. מה היא עושה? רגע, אנחנו כבר מגיעים.

לעת עתה אנחנו בפתיחה. בכפולה הראשונה מצויר המלך שלא צחק. בכפולה השנייה הוא יוצא לטיול שבו הוא רואה את הילדים מתרוצצים בין העצים, משחקים וצוחקים.

.

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה מציירת ילדי טבע, כמתבקש מן השמיים, העצים והציפורים. למלך לעומת זאת, אין ארמון או מבצר, רק מפעל עם ארובות מעשנות. סביבת המגורים שלו היא ספק ישימון געשי (כמו הלבה של כעסו) ספק טבע מנוצל שנסחטה ממנו כל טיפת שמיים, עצים או ציפורים.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" כתב טשרניחובסקי. ואצל המלך זה הפוך, הוא זה שיצר את השממה שמקיפה ומשקפת אותו; הספר עוד לא התחיל ופחימה כבר זורעת פרשנות אקולוגית-פסיכולוגית.

.

המפעל של המלך הזכיר לי את מפעל הסריכים של דוקטור סוס. זה כל מה שנותר בעולם של "הלורקס" אחרי שהתעשייה סיימה לנצל ולזהם אותו, כל העצים נכרתו וכל בעלי החיים ברחו. משמאל, רוני פחימה, המפעל של המלך (פרט). מימין דוקטור סוס, הארובות המעשנות של מפעל הסריכים.

.

ואז, מן התשובות של הילדים, פחימה מתחילה לבנות את עולמם כמו שבונים בקוביות:

כשהילד הראשון אומר שהוא צוחק כי השמיים כחולים היא מציירת רק שמיים. זה הבסיס המופשט והיפהפה.

כשהילד השני אומר שהוא צוחק כי העצים ירוקים, היא מניחה עצים על שכבת השמיים (וגם פרחים ובעלי חיים שהיא מוסיפה. כמו ילדה שרוצה לקחת חלק בסיפור או לתקן שכחה חשובה).

ועל השכבה הזאת היא מניחה את שכבת הציפורים. והרי לכם עולם קטן שנברא משלוש תשובות (ועוד אחת שהוגנבה על ידי נוסעת סמויה).

כדי שאפשר יהיה לראות את שלבי הבנייה הבאתי שלושה עמודים בודדים (חצאי כפולות) זה בצד זה:

"כי השמיים כחולים, כי העצים ירוקים, כי הציפורים עפות" איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

בכפולה שבה המלך מתבונן בעולם ומנסה להבין מה מצחיק בו כל היצורים עוקבים אחריו במתיחות, אבל כשהוא מגיע למסקנה שהוא מושא הצחוק, העולם מתפוצץ באדום של זעמו במין X של מחיקה, בעלי החיים נמלטים והעצים נמסים ונובלים כמו פרחים ביום שרב.

.

כעסו של המלך. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואז הוא אוסר על הצחוק (הצו הוא קרן המוות האדומה מתחילת הפוסט) והאנשים מפסיקים לצחוק. איך מציירת את זה פחימה?

איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

לא, זאת לא טעות אלא תעוזה להשאיר דף ריק באמצע ספר (מזכיר את מפת האוקיינוס של הנרי הולידיי מ"ציד הסנרק" של לואיס קרול) וזה גם מגובה במשמעות כפי שנגלה עוד מעט.

ובינתיים מעיד הטקסט שהילדים הקטנים המשיכו לצחוק, כי העצים ירוקים, השמיים כחולים והציפורים עפות. וגם רוני פחימה חוזרת ומרכיבה את עולם שלוש התשובות. אבל בניגוד לטקסט שפחות או יותר חוזר על עצמו, היא עושה משהו שונה הפעם. מצאו את ההבדלים:

.

"כי העצים ירוקים, השמיים כחולים, הציפורים עפות" (סיבוב שני) איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר. לחצו להגדלה

.

פחימה לא מתייחסת לטקסט כאל הנחיה מלמעלה אלא כהצעה למשחק. היא משתעשעת בעולם בזמן שהיא מרכיבה אותו, מכליאה ילדים ועצים, ילדים ועננים, ילדים ובעלי חיים (תראו את הילד צפרדע שמנסה ללכוד זבוב בלשונו), ותוך כדי כך גם מבהירה מה מצחיק בשמיים, בעצים, בציפורים, ומפוגגות מין חשש עמום שאולי גם עלינו צוחקים.

ותוספת מאוחרת בעקבות התגובות לפוסט: באגדות ובמיתוסים (מ"אסופיבז" של האחים גרים ועד "המטמורפוזות" של אובידיוס) קורה לא פעם שנרדפים מתגלגלים ביצורים אחרים כדי לשרוד, כפי שציינה אחת המגיבות. ועל ראשם של הילדים הצוחקים אמנם מרחפת סכנה, ואם הם לא מתגלגלים ביצורים אחרים הם לפחות מתחפשים. ורוני פחימה לא רק משחקת (גם, גם) היא מחביאה אותם מפני המלך, היא עוזרת להם להסתוות; העצב והסכנה מוסיפים עומק רגשי למשחק.

וכך או אחרת, מן המשחק צומחים מיתוסים ומטמורפוזות, נולדת אמנות. וזו גם הסיבה בדיעבד, לדף הריק. ביחד עם הצחוקים נעלמו גם המילים והציורים.

.

לחצו להגדלה וצחקו. איירה רוני פחימה, מתוך "הילדים צוחקים" מאת זכריא תאמר.

.

ואם נחזור לקונטרפונקט שהבטחתי בהתחלה – הסיפור של פחימה לא תקוע, הוא מצטבר ומתפתח ליצירה.

ובסוגריים, כי קשה להתאפק – בזמן שאני מתבוננת באיור, בילדים שהם עננים, הם חיות וציפורים, הם עצים… מתדקלם לו בראשי שירו של פנחס שדה, "ריקוד":

בלחש בלחש נפתחת השושנה.
הנחל הירוק זורם בין פרחים של גפרית ותפוחים של בדולח.

מה קול הזמר העמוק, העגום?
הוא מחליק כצל ציפור גדולה על המים.

מלאכים כחולים, מלאכים אדומים, מלאכים של שיש וזהב.
המלאכים הם פרחים, הם נערות, הם מים.

ישו אהובי, בן בין פרחי הגפרית ותפוחי הבדולח,
נשק נשיקת פיך את מרים המגדלית.

איך אמר פרידריך שילר (וציטטה נילי מירסקי באחרית דבר שלה לפליקס קרול הנפלא) "רציניים הם החיים, עליזה היא האמנות."

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

תום זיידמן פרויד – איורי נפש, תמצית האמנות

איור אחד נפלא – רוני פחימה

על מעיל ושמו שמואל מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

מה איכפת לקרמוניני? 

על הצייר והציפור, מקס פלטהיס  

בין הדף לנפש (על ספר שפיצר)

Read Full Post »

פעם, בבלוג הכמעט זנוח שלה, כתבה ורד נבון שאביה נתן לה חירות. קשה לתאר כמה המשפט הזה דמיוני בשבילי – בדקדוק הפנימי שלי "אבא" ו"חירות" לא יכולים להופיע באותו משפט – אבל אני נזכרת בו בכל פעם שאני מתבוננת בתצלומים שלה. גם היפים שבהם לא נופלים לדקורטיביות, הנוכחות הרגשית מחסנת אותם מקור פורמליסטי, ויש בהם איזו יושרה שמקורה בחירות פנימית ולא בסמכות חיצונית (ואני נייר לקמוס מהלך של ההבחנה בין השתיים).

כבר כתבתי פעם על התצלום היפהפה ההוא ועכשיו נתקעו במוחי שני טווסים:

צילמה ורד נבון, חצר הכנסיה הרוסית סנט-פטר, אבו כביר, תל אביב 2014

צילמה ורד נבון, חצר הכנסיה הרוסית סנט-פטר, אבו כביר, תל אביב 2014 לחצו להגדלה

צילמה ורד נבון

צילמה ורד נבון לחצו להגדלה

  1. סיגליות מטות פניהן

טווס צועד בגן, מוקף בפמליה צמחית שחבריה פורשים את תפרחותיהם הנוצתיות וכמו מדרבנים אותו לפרוש את זנבו היפהפה שטוף השמש. בזמן שהם מחקים את תנועת הפרישה ומהדהדים אותה מראש, הם מסגירים דרך אגב את מוצאם הצמחי המוגבל, את התלות התנועתית שלהם בכוחות חיצוניים כמו שמש, רוח, כוח הכבידה. (הצמחים האלה נקראים אגב זיף נוצה, אף שלא ברור איך השתרבב הזיף לשמם, אני מזהה רק את הנוצה). דלות הצבע הכמעט זוהרת שלהם מבליטה את צבעיו העזים של הטווס. ב"זכרונות" של פליני יש רגע כזה, כשבעיצומה של סופת שלג מופיע פתאום הטווס של הרוזן על הגג ופורש את זנבו. זה מין חיזיון שבו הלובן הזוהר של השלג מבליט (ומוחק בו בזמן) את הצבעוניות הטווסית.

מתוך

מתוך "אמרקורד" ("זכרונות") של פליני, 1973.

מתוך

מתוך "אמרקורד" ("זכרונות") של פליני, 1973.

ורד נבון מצלמת מלכוּת ושפע ובו בזמן נסוכה על התמונה איזו מלנכוליה. ביופי שלה יש גרעין של קינה. כי המלך צועד מן השמש אל הצל, אל מקום שבו הגן יותר דליל ושרוי באפלולית ובמין ערפל כחלחל. זה כמעט לא מורגש, הזוהר ממלא את רוב התמונה, אבל אי אפשר להתעלם מזה שהטווס מתקדם אל הכחול האפל, שהכחול הנהדר שלו עצמו, שמבדיל אותו מן הירוק והלבן של השאר, כמו נמשך אל הכחול ההוא. מה עוד שהוא יורד, יורד דוּמָהּ, כי שם למטה נמצאת השאול (כמו שכתב פעם בני בהספד לשאול המלך, "איך יכולת אפילו לשקול, לרדת לשאול בלי לשאול?"). ופתאום התפרחות הבהירות נראות לי קצת מבוהלות, כמו הסיגליות בשיר שכתב פנחס שדה על אהובתו שהתאבדה. "מי זאת נוסעת בַּפולקסווגן/ בין ההרים הכחולים? … הו איזו נסיעה –שיגעון! … סיגליות מַטות פניהן:/ "שרק לא יהיה אֶקְצִידֶנְט."

*

  1. טווס על הגג

איני יודעת איפה צולם הטווס השני של ורד נבון*. בראש שלי זה אותו טווס, הפעם על גג כמו הטווס של פליני, כי גברים אוהבים בלונדיניות וטווסים אוהבים גגות. גלגולו הצלליתי לא גורע מיופיו, רק מבליט את איכות מגזרת הנייר של נוצותיו וכתרו.

מתוך סרטה של לוטה רייניגר, אנימטורית הצלליות (1981-1899),

מתוך סרטה של לוטה רייניגר, אנימטורית הצלליות (1981-1899), "הרפתקאותיו של הנסיך אחמד"

.

מה מונע מן התצלום בעצם, מליפול בפח הדקורטיביות?

ראשית אלו צמרות הברושים (מגזרות ניר בפני עצמן) שתומכות בזנבו, בניגוד לעקרון ההכבדה. נזכרתי בפתיחת "ענק", שירו של נתן זך: "אני ענק ורק אני/ ענק./ כאשר אני מרים את/ ראשי,/ כוכבים נוגעים/ בראשי …" הטווס היהיר (טווסים הם תמיד יהירים) של ורד נבון יכול היה לומר: "כאשר אני עומד על הגג, ברושים נושאים את זנבי." זה מקנה לו נופך מיתי ובו בזמן חושף את חולשתו, שלא לומר מסמר אותו למקומו. לא ברור אם הצמרות נושאות או משפדות אותו.

המִספר החוזר בצילום הוא שניים: שני ברושים תומכים/משפדים, שתי רגליים, שתי נוצות חורגות מן הזנב, שני חוטי תיל בקצה התמונה.

התיל משתלב בתמונה בטבעיות; יש בו משהו דקורטיבי. בייחוד בצללית שמתחזה למחרוזת כוכבים. אבל אחרי שמזהים אותו גם נוצות הזנב נראות מפוקפקות, דומות מדי לאידרות דגים. זנב של אידרות דגים כולו מוות.

ובינתיים מצאתי גם את הציטוט המלא מהפוסט ההוא של ורד נבון

"הדבר הכי חשוב שאפשר להגיד על אבא – הוא אפשר לנו חופש, ובעיקר את חופש התנועה. וזה נטמע בי עמוק – קחו ממני את חופש התנועה, וכאילו משחתם נוצות קורמורן בזפת."

חופש תנועה. שחור של זפת או של צללית. בעצם יש בתצלום הזה מין איכות של שיקוף רנטגן, שחושף מפגעים מסוימים שלא נגלים באור רגיל, ובאופן לא צפוי הוא נוגע גם בעצב פוליטי.

*

התכוונתי לסיים בהדס עפרת כטווס אנושי שמשתרך-מתרוצץ בירושלים. אבל הווליום הרגשי והפוליטי הגבוה בהרבה עלול להחריש את העדינות של נבון. הוא נמצא שם למי שרוצה.

*

*אני כבר יודעת, ביררתי; הצללית שייכת לטווס שנמלט מפינת ליטוף בחולון, למרבה האירוניה.

*

עוד צילום בעיר האושר

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

המשורר (שרון רז) וחוקרת המשטרה (אני)

מאן ריי, אנדרטה למרקיז דה סאד

לא לבושה ולא עירומה, סינדי שרמן המוקדמת

האיילה לא יודעת שהיא מתפרקת

ועוד המון

*

ובלי שום קשר

רונית ברנגה

רונית ברנגה

ביום חמישי, ה-2.2 רונית ברנגה תדבר על תהליכי העבודה שלה, ואני אדבר על "הכלים הכמעט חיים שלה" (על בסיס מה שכתבתי פה). זה יקרה בין השעות 19:00-21:00 באולם מירי שטרית במוזיאון תל אביב. זה גם אירוע מכירה. עוד פרטים בדף האירוע בפייסבוק.

*

Read Full Post »

אישה בלי ראש, הכול טוב בה.

(פתגם צרפתי מן המאה ה-17)

את הבדידות שלי אף אחד לא ייקח ממני.

(חסידה גולן, כמעט חמותי)

שבע הערות ארוכות על I-Dare-U של אורין יוחנן, יצירת מחול נהדרת; מקורית, מחושבת, רגשית (שלא לומר מיוסרת) בלי טיפת רחמים עצמיים או שומן סנטמנטלי.

*

  1. יומן הגוף

המופע נפתח בדמות חסרת ראש. כלומר, בירכתי הבמה מוצב מעין קיר לבן מרצועות נייר, והדמות שראשה נעוץ בסדק בין שתי רצועות נייר עומדת בגבה אלינו, עירומה לגמרי למעט תחתונים לבנים – ואולי זה בכלל חיתול (טיטול)? – זה לא לגמרי ברור בהתחלה. לא ברור אם זה גבר או אישה וגם הגיל עמום (מכיוון שלא הכרתי את אורין יוחנן – המבט שלי היה נקי).

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג.

תחריט של וינסלו הומר (1868) שמתאר את אחורי הקלעים של "תמונה חיה" של חדר הנשים הנרצחות של "כחול זקן". הקהל שיושב מהצד השני רואה שורה של ראשי נשים "תלויים" על הקיר. מתוך הפוסט הזה===.

תחריט של וינסלו הומר (1868) המתאר את אחורי הקלעים של "תמונה חיה" של חדר הנשים הנרצחות של "כחול זקן". הקהל שיושב מעברו האחר של המסך רואה שורה של ראשי נשים "תלויים" על הקיר. מתוך הפוסט הזה.

עד מהרה מתברר שיוחנן היא אישה צעירה ויפה ועדיין נותר משהו מתעתע בגוף, משהו גרום ומגוייד כאילו שמאן זקן ובלרינה אצילית רבים על אותו גֵו.

יוסף הירש שלימד אותי לרשום (והרבה דברים אחרים) הציע להתייחס לעצים גם מנקודת מבט אנטומית; הנושא הוא זרועות. אצל הזית למשל, שצמיחתו איטית, אפשר לראות את מאמצי הצמיחה בעיקולים של הגזע, כל מיני זרועות שלא היו או שכמעט צמחו.

הגוף שעל הבמה אינו חלק כמו הנייר שממסגר אותו. החיים כתבו עליו בצופן של גידים ועצמות בולטות. חשבתי על ויטו אקונצ'י אהובי; הספר המכנס את מיצגי הגוף שלו נקרא "יומן הגוף".

יואל פיטר ויתקין (הצילומים אינם לוכדים את העוצמה של גבה של אורין יוחנן, אז שמתי תחליף)

ג'ואל פיטר ויתקין (אף אחד מן התצלומים שקבלתי לא לכד את העוצמה של גבה של אורין יוחנן. זה התחליף)

*

2. גיאולוגיה

אבל אנחנו רק בהתחלה. הדמות מסתובבת אל הקהל. ראשה מושפל, שערה הארוך מכסה את פניה ואת חזה (ועדיין לא ברור אם זה גבר או אישה). היא מסירה את התחתונים הגבריים שהיא לובשת ומתחתם מתגלה זוג נוסף, וגם אותו היא מסירה וכך הלאה והלאה והלאה.

יש נמבר ידוע של ליצנים, שבו ליצן אחד מרעיש בנגינתו וליצן אחר מחרים לו את הכלי, ללא הועיל כי הראשון ממהר להכריז "יש לי עוד אחד" ושולף כלי נוסף, קטן יותר, ומנגן בו עד שגם הוא מוחרם וכך הלאה והלאה. הסרת התחתונים היא נמבר כזה, בניכוי ערמומיותו של החלש, או לחילופין מעין סטרפטיז ניטרלי שהפואנטה שלו אינה בעירום שמצפה בסוף (אין עירום בסוף), אלא בחשיפה מדוקדקת של השכבות.

ובינתיים הולך האגן הנפוח ומתכווץ; כמה מן התחתונים גבריים ואחרים נשיים. יש תריסר זוגות, אולי יותר, לא ספרתי. כולם בשחור לבן בדוגמאות שונות. במידה מסוימת זה תקציר של המופע, ראשי פרקים של הדמויות השונות שיגיחו מתוך יוחנן. (בהתחלה היססתי אם לקרוא לה בשם משפחה כמקובל, זה נשמע לי קצת מנוכר אחרי מה שעברנו ביחד, ואחר כך שמחתי להנכיח אותה גם בשם גברי).

מתוך Conversions (1971) סרט וידאו שבו "ניסה ויטו אקונצ'י להפוך את עצמו לאישה". כאן הוא מתרגל פעולות שונות ללא אבר מין. על העבודה המכוננת הזאת כתבתי בהרחבה פה===. גם אורין יוחנן מנסה בין השאר, להפוך את עצמה לגבר.

מתוך Conversions (1971) סרט וידאו שבו "ניסה ויטו אקונצ'י להפוך את עצמו לאישה". כאן הוא מתרגל פעולות שונות ללא אבר מין. על העבודה המכוננת הזאת כתבתי והתראיינתי לא מעט, למשל פה (צריך לגלול קצת עד שמגיעים). גם אורין יוחנן מנסה בין השאר, להפוך את עצמה לגבר.

3. בת הים הקטנה

יוחנן אוספת את שערה לפקעת כשראשה הפוך, מרימה נייר מקופל בכף רגלה ומכניסה אותו לפיה ואחר כך פולטת מתוכו רצועות נייר ארוכות אקורדיוניות. שום תנועה אינה מובנת מאליה. שום פעולה אינה אוטומטית או שקופה. קפלי הניר שהיא פולטת מפיה כמו מטלטלים אותה עד שהיא נראית כמו בלרינה עם דיבוק של קוף מתופף (דימוי מתון בהשוואה לחזי לסקלי שכתב פעם שטליה פז, "אכלה יותר מדי כבדי בבונים ברוטב פאפיה לארוחת בוקר").

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן (רגע לפני שהיא מרימה את הנייר ברגלה), זירת מחול 2016, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג

בשלב מסוים היא חוזרת לקיר הנייר. צנצנת דיו גדולה מונחת לרגליו. שני שפכטלים דקים מזדקרים ממנה כמו משושים. והיא משתמשת בשניהם בו בזמן ומתווה קו של דיו סביב עצמה, רישום קטוע ומאומץ, ההפך מן הזרימה הקליגרפית המושגת בתרגול ממושך. בערב שבו צפיתי הרישום הזכיר את אגון שילה. בתמונה שלמטה הוא קרוב יותר לג'קומטי. אני מניחה שהמסלול לא קבוע מראש כדי לשמר את הקושי. והבבואה המעוותת כמו חוזרת אל הרקדנית ומכתיבה לה גוף חדש במין טלפון שבור. נזכרתי בבת הים הקטנה מדיסמלנד; בנקסי גזר מן ההשתקפות המעוותת (פנחס שדה כתב פעם, "הגשרים מוזרי-הצורה, כהזיות של מתכת,/ משתקפים עמומות במים האפורים") מקור חדש בצלם העיוות.

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

בת הים הקטנה, בנקסי, דיסמלנד

*

4. המדענית המטורפת או שפן הנסיונות

השפכטלים שבעזרתם היא מציירת את עצמה נראים כמו איברים מנוונים. בהמשך היא תתחב את פקעת הבלרינה שלה לדיו ותכתוב (MISS) בגרפיטי בתנועות ראשה. האפקט ברוטאלי כמעט כאילו כתבה בדמה.

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, צילמה אפרת מזור גולדברג

מתוך I-Dare-U של אורין יוחנן, זירת מחול 2016 צילמה אפרת מזור גולדברג

בשלב מסוים היא יורה באקדח נייר, אבל הכוריאוגרפיה מטלטלת אותה כאילו היא זאת שנורית. הכדורים מרקידים אותה כמו את בוני וקלייד:

במהלך המופע יוחנן משתנה כל הזמן; יש תחושה חזקה של פיצול כאילו כמה יישויות רבות על גופה ולכן אין תואם בין האברים, מרכז הכובד זז באופן מסוכן ונשלט כאחת. היא הזכירה לי את המשוגע מהברית החדשה שגר בין קברים ורק צעק יום ולילה ופצע את עצמו באבנים. כשישו שאל את השד השוכן בו לשמו, הוא ענה: "לגיון שמי כי רבים אנחנו." (רבים זה לא מילה, כשישו גירש את השדים, הם נכנסו לתוך עדר של אלפיים חזירים ששעטו אל הים).

למטה, מתוך סרטו של סטנלי קובריק, דוקטור סטריינג'לב (1964), הקטע שבו היד הנאצית של המדען האמריקאי-גרמני מתעוררת לחיים ותוקפת אותו.

לעולם איני קוראת על עבודות לפני שאני צופה בהן כדי לא להסליל את הצפייה. לפעמים אני קוראת אחרי, לשם השוואה. והפעם יש מה לקרוא. I-Dare-U הוצגה בפסטיבל "זירת מחול" וסהר עזימי המנהל האמנותי, הזמין כותבות שילוו את תהליכי היצירה. שני תמרי לוותה את יוחנן. היא אומרת שיוחנן מרגישה סוג ב' כיוון שנולדה נקבה, וסבתה אמרה, לא נורא, בפעם הבאה בן בעזרת השם. ובהמשך לכך בחרה יוחנן להפקיע מגופה את האישי ולגלם דמויות רבות.

ברגע הראשון זה נשמע לי כמעט מצחיק, הפוך ממה שחוויתי. לא קלטתי חירות ובחירה אלא אישה שלגיון שדים מתקוטטים על גופה. ובמחשבה נוספת – אולי זה רק הבדל של נקודת מבט (מסוג חצי הכוס – ריקה או מלאה). אולי יש פה תנועת מטוטלת בין כאב הפיצול לבחירה בריבוי, כשהכאב מזין את הבחירה, והבחירה מנסה לנטרל את כאב באלכימיה של האמנות והתודעה.

פעם בראיון רדיו נזכר דויד גרוסמן בסיפור שהרשים אותו בילדותו: ילד שסבל מכאבי בטן נוראים והמנתחים מצאו בתוכו את העובר הלא מפותח של תאומו. גרוסמן אמר שהוא מרגיש שיש בתוכו הרבה עוברים מתים כאלה, שבכתיבה הוא משחרר אותם ונותן להם לגדול והם כבר לא מאיימים עליו. אני חושבת שגם ליוחנן יש כאלה, אני חושבת שהיא שחררה אותם במופע הזה.

"אני המצאתי את זה," אמר בוב פלנגן, חולה סיסטיק פיברוזיס ומזוכיסט-על על הייסורים שבהם בחר. "אני בשליטה, אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות."

*

la femme 100 têtes .5

בשלב מסוים היא נקברת בקיר הנייר, שוברת אותו והופכת אותו למסכה. רציתי לכתוב על כל הדרכים שבהן יוחנן מוחקת את ראשה אבל הפוסט הולך ומתארך, אז אסתפק בתמונה מן הרומן הקולאז'י של מקס ארנסט, la femme 100 têtes – משחק מילים שמבוסס על כך ש"מאה" (cent) בצרפתית, מבוטא כמו "בלי" (sans), כלומר שם הרומן הוא "אשת מאה הראשים" וגם "האישה בלי ראש" (ועוד שלל משחקי מילים).

מקס ארנסט

מקס ארנסט

*

6. בזבזנות וחסך

כשהמופע מסתיים אורין יוחנן יושבת כמו הומלסית מול ערימת התחתונים על הרצפה וקיר הנייר הקרוע והמקושקש בגרפיטי (ההפך מהיפיוף הקליגרפי-יפנואידי שממנו חששתי לפני המופע). הבמה נראית כמו שכונה חדשה שהפכה לסלמס בהילוך מואץ.

לערימת התחתונים יש גם צד כלכלי של חוסר איזון – עודף כיסויים לאיבר אחד וכלום לכל השאר. כמו הנערה הענייה של האחים גרים, יוחנן יכולה להתכסות רק בשערותיה (שלא לדבר על נערה אחרת של גרים שנשלחת אל השלג בשמלת נייר). ערימת התחתונים על הבמה היא גם סחורה עודפת ואשפה של חברת שפע וגם גלגול מטונימי של כרטיסי הזנות והמכונים הפזורים על המדרכה.

*

7. דיו על קו האופק

מן הטקסט של תמרי למדתי שהרצף משתנה ממופע למופע (כמו באקס חמותי החורגת), אבל (וזו כבר תוספת שלי) לא משנה באיזה סדר מתרחשים הדברים, זה תמיד ייגמר בהרס המרחב שבו יוחנן פועלת ומותירה את חותמה.

ב"אלף לילה ולילה" (סיפור ההישרדות המופלא של שהרזד בחצרו של שהריאר רוצח הנשים) יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו רוצה לספר משהו משמעותי הוא אומר ש"לו היה סיפורו נכתב בדיו על קו האופק הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר". וזה בדיוק מה שנשאר בסוף המופע, דיו על קו האופק.

P

מתוך "כתוב בעור" (ספר הכרית) של פיטר גרינוואי (1996) עוד על ספר הכרית והאישה המפליאה שחיברה אותו

*

שתי עבודות נוספות שאהבתי ב"זירת מחול 2016" הן "אי הנחת של יצורים מכונפים" מאת עדי שילדן וניר וידן, ו-Because We Love You של דיוויד קרן ותמר לם.

*

עוד באותם עניינים

סטרפטיזים משונים

האישה הוויטרובית

קרקס התלושים

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו, ולא פחות – יוקו אונו והכוסון

איך מסבירים מחול עכשווי? (יצא מניפסט)

על "יותר מעירום"

על אויסטר מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »

דברים שאמרתי בהשקת ספר שפיצר

*

אני אתחיל בשיר של בנימין שווילי.

ילד מעיף עפיפון במאה הי"ז

על גבעה בירושלים ילד מעיף עפיפון
ואצלו עומדת אחותו הקטנה
בוכה הילדה
הילדה היפה רוצה להחזיק החוט
עפה הילדה לקח אותה עפיפון
לקח אותה נחש שפיפון
לקח הילדה לעיר איזמיר
שם מחכה לה חתן קטן
שבתאי הבדאי

ולמה התחלתי מהשיר הזה? כי זה סיפור אמיתי. אני הילדה מהשיר. אני בכלל רציתי לדבר על מיכאל קולהאס. על השיחה בין הנובלה של קלייסט לחיתוכי העץ של יעקב פינס. ורק אמרתי בלבי, אפתח בכמה מילים על הקשר האישי שלי לספרי תרשיש… וזהו. הרוח חטפה לי את העפיפון.

אז תחזיקו חזק בחוט של העפיפון או בזנבו של השפיפון. שבתאי הבדאי מחכה.

ובכן, המתנה הראשונה שקיבלתי מאהוב לבי היתה ספר של שפיצר, הלדרלין, שירים נבחרים. הייתי בת תשע עשרה. ובצד ההקדשה הנפלאה (שאני לא מתכוונת לצטט, זה לא כזה אישי) אני זוכרת כמה התרגשתי מיופיו של הספר ובייחוד מן הלוגו הספינתי שעיצב עמנואל גראו.

פרט מתוך דף הלוגו של "הלדרלין, שירים נבחרים", תרגם ג. ליבס. עיצוב לוגו, עמנואל גראו.

פרט מתוך דף הלוגו של "הלדרלין, שירים נבחרים", תרגם ג. ליבס. עיצוב לוגו, עמנואל גראו.

כי אני כמו ישמעאל של הרמן מלוויל:

"מדי ארגיש מרירות נחרתת בפני, וסתיו לח וטורד מתכונן בלבבי; מדי אמצא כי מתעכב אני לפני מחסנים של ארונות מתים ונגרר אחרי כל לוויה העוברת על פני; וביחוד מדי ארגיש כי נכאַי מתגברים עלי במידה כזו שזקוק אני לעיקר מוסרי גדול שימנעני מהתגרות ריב בכל עובר אורח, – אזי, מחליט אני, הגיעה גם הגיעה שעתי לרדת הימה."

(תרגם אליהו בורטניקר)

אבל לאיזה ים בעצם ירד ישמעאל? האם הוא ירד לאוקינוס האטלנטי המלוח והרטוב או לים שנוצר בין הדף לדמיון הקורא, ים שהוא קונקרטי ובה בעת מופשט.

מפת האוקיינוס, מתוך ציד הסנרק של לואיס קרול. אייר הנרי הולידי.

מפת האוקיינוס, מתוך ציד הסנרק של לואיס קרול. אייר הנרי הולידי.

זאת מפת האוקיינוס, איור של הנרי הולידיי למהדורה המקורית של ציד הסנרק (בלדת הנונסנס של לואיס קרול על חבורת הרפתקנים שיוצאת לציד יצור אגדי שטיבו לא ברור).

זו מפה מופרכת לניווט בבלדת איגיון, ובו בזמן זה גם דף לבן, המפה האילמת, האולטימטיבית של כל הספרים כולם.

אני אוהבת מפות ואפילו יותר מהן אני אוהבת אותיות. אף שאין בי טיפת דיסלקטיות, אני עדיין זוכרת כמה התקשיתי ללמוד קרוא וכתוב בילדותי. כי האותיות היו ציורים קטנים והציורים תמיד התווכחו עם הצלילים שהם היו אמורים לסמן. ופה ושם גם הגיעו להסכמה מפתיעה, מרגשת. הלוגו של תרשיש הוא הזדמנות לדבר על זה, על ההוויה הלימינלית של סימני הדפוס בין צליל לתמונה, בשטח הההפקר שבין הנפש לדף.

בדרך כלל יש בלוגואים משהו מכני. הם מזכירים לי סימני בעלות שמוטבעים בגופם של בעלי חיים בעזרת ברזל מלובן. הם הופכים את ספרי ההוצאה לעדר קטן של נייר. אבל הלוגו של תרשיש תמיד נראה לי אישי, מלא נפש כמו חתימה, אוטוגרף מהסוג האהוב עלי ביותר, מאלה שמערבבים, שלא לומר ממזגים, ציורים ואותיות. דוגמא?

חתימתו של ג'ק לו, שר האוצר של אובמה.

זאת למשל חתימתו של ג'ק לו, שר האוצר של אובמה (בחיי. האמריקאים היו מודאגים מאד מהקשקוש הילדותי שיתנוסס על הדולרים שלהם). הייתי חייבת להראות אותה, כי לפי האינטואיציה הגרפולוגית שלי שר האוצר של אובמה יצא פעם לציד סנרק.

ועכשיו ברצינות: קחו למשל את לורקה. פדריקו גרסיה, המשורר הספרדי. יש לו אוסף של אוטוגרפים. זה אולי העשיר והמפורט מכולם.

אוטוגרף של פדריקו גרסיה לורקה

אוטוגרף של פדריקו גרסיה לורקה

זה לא רק אוטוגרף, זה שיר, ואפילו מחזה קצרצר של שלוש מילים, עם תפאורה ואפקטים ופנסי פרחים.

יש לי עוד כמה דוגמאות מפליאות באמתחתי, על חלקן כתבתי כאן, וזאת אולי היקרה לי מכל:

חתימתו של שלמה מולכו

חתימתו של שלמה מולכו

זוהי חתימתו של שלמה מולכו הידוע גם בשם דיוגו פירס, שנולד בשנת 1500 למשפחת אנוסים בפורטוגל. בגיל עשרים כבר היה מזכיר מועצת המלך וכלום לא חסר לו, ובכל זאת עזב הכל בגלל חלומות וחזיונות, מל את עצמו במו ידיו וסופו שנשרף על המוקד.

בהתחלה לא ראיתי אותיות. חשבתי שזה רק ציור, ואז התגלגל לידי ספרון מן המאה השש עשרה בשם "חית קנה" שבו מתאר שלמה מולכו את חלומותיו וחזיונותיו. ופתאום באחד החלומות מופיע זקן שמוליך אותו לשני הרים בארץ הצבי, "שכבר ראיתי אותם בחיזיון מאז," כותב שלמה מולכו, "ודמותם על חותמי, על שני הלמ"דים אשר בשמי ובכינויי."

כלומר שלמה מולכו יוצא למסע אל אותיות שמו.

מיד חזרתי לחתימה וחיפשתי את הלמד"ים. אלה לא בדיוק הלמד"ים של היום, אלא של הכתב הרהוט הספרדי (גרסת כתב היד של כתב רש"י).

M7

ואם כבר שני למ"דים – הרשו לי לחזור רגע להלדרלין.

פרנצ'סקה ברוך, דף השער של "הלדרלין, שירים נבחרים", הוצאת תרשיש.

פרנצ'סקה ברוך, דף השער של "הלדרלין, שירים נבחרים", הוצאת תרשיש.

זה דף השער שעצבה פרנצ'סקה ברוך. אריאל ורדי כותב שצווארם הארוך של הלמ"דים מעלה על הדעת משהו מעולם העופות, ומכוון בלי משים לדעתו של ביאליק: "הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צוואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדָרָה בראש האילן אחורֵי ביתנו," הוא כותב ב"ספיח", אוסף הזכרונות של ילדותו.

ובחזרה לשלמה מולכו. בין חלומותיו יש עוד חלום ארוך ומכונן. לא אספר אותו במלואו, כי יש אנשים, כך שמעתי, שמשתעממים מחלומות. ולצרכינו די בפתיחה שבה מופיע הזקן מן החלום הקודם ומזמין את החולם לחורבה בירושלים. הדרך מתארכת עד שהם מגיעים לשלושה אילנות שיוצאים משורש אחד.

ואני עוצרת לרגע, כי מולכו שוב חולם על אותיות. הן שוב מסתננות לחלומו באיצטלה של נוף. הפעם הוא לא מודה בזה במפורש, אבל בתור חולמת על אותיות בפני עצמה, אני תיכף מזהה את שלושת האילנות שיוצאים משורש אחד:

M9

שי"ן זאת לא רק האות הראשונה בשמו של שלמה מולכו, אלא בו בזמן ובראש ובראשונה השי"ן של "שדי" שחקוקה על תפילין ומזוזות.

הכתר הקטן שמקשט את האילן השמאלי מופיע על כל אותיות שעטנז-גץ. אבל המקרה של שי"ן ייחודי, כי שלושת התגים יוצרים מעין שי"ן קטנה על שי"ן גדולה. מה שמזכיר לי את הספר הזה, ספר שפיצר: ספר גדול שיש בתוכו ספרים קטנים. בשבילי (כמי שנשלטת במידה רבה על ידי הדמיון החזותי שלה) ספר שפיצר הוא סוג של חיה מיתולוגית. קנגורו של נייר רב כיסים וגורים.

M9A

ספר קטן בתוך ספר גדול, כפולה מתוך "ספר שפיצר".

ספר קטן בתוך ספר גדול, כפולה מתוך "ספר שפיצר".

ספר קטן בתוך ספר גדול, כפולה מתוך "ספר שפיצר".

והוא גם סוג של ספר ספרים, לא בה"א הידיעה כמו התנ"ך, אלא פשוטו כמשמעו: ספר הספרים של תרשיש.

והחלום של שלמה מולכו נמשך: ליד עצי השי"ן זורם נהר. מעבר לו נמצאים פרשים חמושים שמנסים לפגוע בעץ המשולש בטענה שהוא שלהם (וכבר ברור לגמרי שזה חלום של אנוס שאמונתו נמצאת תחת מתקפה), אבל הפרשים מצליחים לפגוע רק בכמה מן היונים שמרחפות בין הענפים. עופות גדולים אוכלים את הגוויות מבלי להשאיר שריד. ואנשים שואלים את החולם מה זה צריך להיות, והוא עונה, היכו את היונים האפורות והשחורות, ועכשיו הם רוצים לפגוע ביונים הלבנות ששומרות על העץ שלא ייבש.

בשביל שלמה מולכו השי"ן היא עץ חיים.

בשביל ביאליק היא דווקא דרקון, ובמילותיו שלו: "השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים" (שוב "ספיח").

ובשביל משה שפיצר את עמנואל גראו – השי"ן היא גוף של ספינה.

לוגו. מתוך "בשר ודם" מאת יצחק שנברג, הספר הראשון של הוצאת תרשיש.

לוגו. מתוך "בשר ודם" מאת יצחק שנברג, הספר הראשון של הוצאת תרשיש.

השי"ן הגדולה של הספינה, מופיעה פעמיים, לא רק במילה תרשיש אלא גם בשמו של משה שפיצר, שמסתנן כמו נוסע סמוי לספינת הלוגו.

ועכשיו שאלה: האם ספינת הלוגו שטה על גלים או נישאת על כנפי ציפורים? זה הזכיר לי את האפיזודה המלבבת שבה נתקע הברון מינכהאוזן בלב ים. הים היה כל כך שקט שהוא חתם באצבעו על הגלים ולמחרת עדיין ניתן היה לקרוא את החתימה. הוא נאלץ להזעיק שחפים ואלבטרוסים ולרתום אותם לספינה כדי להתקדם.

Noa_Snir_Munch14_847

נועה שניר, איור לברון מינכהאוזן

ויש עוד משהו שמבדיל בין חתימה ללוגו; חתימה היא כתב יד, זאת אומרת שיש בה יסוד קבוע אבל גם גמישות מסוימת, היא משתנה על פי הנסיבות. וגם מבחינה זו הלוגו של תרשיש מתנהג כמו חתימה.

אתן כמה דוגמאות בולטות.

פרט מתוך כריכת Palestine stories הוצאת תרשיש.

פרט מתוך כריכת Palestine stories הוצאת תרשיש.

אני אניח את הלוגו לרגע ליד הלוגו הקודם לשם השוואה:

M11A

הספינה שעל כריכת Palestine stories לא שטה על ציפורים, רק על גלים, הפונט שלה אחר. אבל מה שנפלא בעיני במיוחד זה שהמפרשים פונים לכיוון ההפוך, כי באוקינוסים של האנגלית הרוחות נושבות בכיוון ההפוך.

לוגו טיפוגרפי, ירחמיאל שכטר

לוגו טיפוגרפי, ירחמיאל שכטר

למעלה, גרסה יבשתית, לוגו טיפוגרפי של ירחמיאל שכטר.

ועוד גרסה, של אביגדור אריכא; זה כבר ממש כתב יד כחוט השערה מאוטוגרף:

לוגו אביגדור אריכא, מתוך דוד רוקח, "מועדי ערגה".

לוגו אביגדור אריכא, מתוך דוד רוקח, "מועדי ערגה".

והנה עוד אריכא, בים האדום של "פרחי אש". כאן יש אפילו דגל כמו של שלמה מולכו. שתי הספינות אגב נבדלות בפרטים רבים. אולי התערב פה גם משה טמיר שיצר את הדפסי האבן שמלווים את השירים.

לוגו אביגדור אריכא (?) מתוך "פרחי אש", חיים גורי, עם הדפסי אבן של משה טמיר.

לוגו אביגדור אריכא (?) מתוך "פרחי אש", חיים גורי, עם הדפסי אבן של משה טמיר.

כריכת ספר שפיצר (פרט), עיצוב עדה ורדי

כריכת ספר שפיצר (פרט), עיצוב עדה ורדי

וגם עדה ורדי תרמה למשחק, כשהסירה את האותיות הצדדיות שהפריעו לספינה לשוט. אמנם קצת הצטערתי על השי"ן הקטנה שנחה על ראש הציפור כמו ציצה של דוכיפת, אבל עדה צדקה, האותיות האלה הפריעו לספינה לשוט, והן בעצם מיותרות כי כפילותיהן כבר מוטמעות בציור, בכתב היד של המפרשים (חפשו אותן, כמו ב"ציור השבועי לילד" של ג'קי בידיעות אחרונות).

ולא רק בגלל זה שמחתי שעדה הסירה אותן. זה מה שנפלא בעיני ב"ספר שפיצר", אחד הדברים: שזה לא רק מחקר ותיעוד, אלא גם שיחה חיה עם שפיצר ומפעלו.

וכל מה שכתוב פה גם הוא חלק מאותה שיחה.

קודם אמרתי שהחתימה של לורקה היא שיר, ובהמשך לכך, גם הלוגו של תרשיש הוא שיר. שיר קונקרטי, מצויר, מינימליסטי, של מילה אחת.

ותרשיש זאת מילה נהדרת, מוסיקלית, מרשרשת, רבת שכבות. זה שם של אבן יקרה מהחושן, שמופיעה בכל מיני פסוקים זוהרים כמו, בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל-אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר נֹפֶךְ, וּבָרְקַת וְזָהָב; (זה מיחזקאל, עושר כזה, על אף ה"רש" שאצור בה). תרשיש זה גם שם של עיר מקראית. חוקרים מתווכחים אם מדובר בטַרְסוּס שבאסיה הקטנה או בטַרְטֶסוֹס הספרדית המוזכרת בכתבי הרודוטוס. ופתאום מבליח בויקיפדיה משפט ספק בורחסי ספק לואיס קרולי:" פרשנות זו מבוקרת בחומרה, היות שקיומה של העיר בכלל מוטל בספק, וייתכן שהיא כלל לא התקיימה מעולם." ואף על פי כן מופיע בספר דניאל מלאך בגודל העיר תרשיש: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ, וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל; וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן. ולבסוף – מן העיר שאולי לא היתה יצאו ספינות מלאות זהב וכסף, בדיל, ברזל, עופרת ובעלי חיים אקזוטיים כמו פילים תוכים וקופים, ולפיכך נקראו ספינות משובחות, ספינות תרשיש.

ואם אנחנו כבר בשירה, אני רוצה לחזור להלדרלין בפעם השלישית והאחרונה. כל כמה שאהבתי את גוף הספר, השירים עצמם נותרו זרים. גם אריאל הירשפלד לא אהב את התרגום. "מן הדיבור המרחף, החופשי עד גבול החידה של הלדרלין," הוא כתב, "נותרו כאן גדמים קפוצים, משותקים כליל מרוב מאמץ." אבל אז גיליתי את תרגומיו של פנחס שדה להלדרלין, ובראש ובראשונה את תרגומו ל"מחצית החיים":

עם אגסים צהובים
ושופעת ורדי בר
תלויה הארץ באגם.
אתם ברבורי חן,
ושיכורי נשיקות
ראשיכם תטבולו
במים צלולי הקודש.

אלליי, איפה אקח,
בחורף, הפרחים, ואיפה
את זיו השמש
ואת צל האדמה?
החומות ניצבות
אילמות וקרות, ברוח
הדגלים יָשוֹקוּ.

לא רק שאני אוהבת את השיר הזה אהבת נפש, אני גם בטוחה שאני יודעת מה גרם לכתיבתו. לא את הסיבות העמוקות, רק את הטריגר, החוויה המיידית החושית. אני בטוחה שהלדרלין ישב על שפת אגם ביום חורף יפה. כשיושבים בשמש שוכחים לרגע כמה קר, העולם צלול וחמים וזוהר. אבל ברגע שענן מכסה את השמש, היום מחשיך והצינה חודרת ואם נושבת רוח באותו רגע, אז אלליי…

פנחס שדה אגב, היה גם חלק מן ההרצאה המקורית שלי. אי אז בשנות השישים הוא עיבד את מיכאל קולהאס לקומיקס שפורסם בהמשכים על הכריכה האחורית של "הארץ שלנו". "אחד נגד כולם", כך נקרא הקומיקס שהסעיר את הילדה שהייתי. לקראת ההשקה רציתי לחזור ולהציץ בו. התקשרתי לספריית בית אריאלה והתברר שאין גישה לכרכי הארץ שלנו. הם לכודים באחד המרתפים בגלל השיפוץ שנערך בבניין, ואין לדעת מתי יחולצו.

הפרט הזה קִבל פתאום גוון אפל סימבולי, ספק פסיכואנליטי ספק אקטואלי, כי זאת באמת תקופה שבה ספרי העבר, ואולי ספרים בכלל, נעולים באיזה מרתף ועתידם לא לגמרי ברור. וגם ספר שפיצר נראה לי לרגע כמו גוש שיש, מצבה. לא רק לשפיצר, לעולם הולך ונעלם של נייר.

ספר שפיצר, עיצוב ועריכה עדה ורדי

ספר שפיצר, עיצוב ועריכה עדה ורדי

אהוב לבי (אותו אחד מהלדרלין) אומר שאסור לי לסיים ככה בעצב. וספר שפיצר אמנם מפליג בכיוון ההפוך. זו שמחה גדולה שדווקא בימים אלה יוצא ספר כל כך ייחודי וחושב וסבלני ומוקפד. ואפשר לראות בכריכה גם הבטחה, הזמנה לשַיִט בים הלבן של הדף.

*

והנה כתבתי גם קצת על מיכאל קולהאס ופינס

עוד באותם עניינים:

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס (אמנית הכריכות הנפלאה נפלאה)

הפוטוריסטים ואני

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

מאחור את ממש כמו מלפנים

געגועים לגופה של העברית

על שירה וקסמי חפצים

כשהמילה תהפוך לגוף

הפוסט השני על הנסיך הקטן – על האיורים

ועוד

*

ובלי שום קשר

אם עוד לא ראיתםן – מחר יום ה' ה16 ביוני, אקס חמותי החורגת בליאו מודל בירושלים.

וגם

חמוטל ורוניקה סונג מנסה לשחרר דמויות מצוירות ותוך כדי כך גם את עצמה (כי אמנות זה ראי). יש עוד 15 יום להדסטארט של ספר הילדים הרגיש שלה.

*

Read Full Post »

זאת היתה פעם תעלומה בשולי הפוסט על יעקב שטארק, הצייר שהתאהב באחותה בת השתים עשרה של סבתי; ארבע שנים חיזר אחריה עד שנישאו, וארבע שנים לאחר מכן הוא גווע מדלקת ריאות והותיר לה בת שהפכה לדודתי יודית מרת הנפש (ובמידה רבה גם לגיבורת ספרי אסור לשבת על צמות, ערבבתי את העצב שלה בשלי). האלמנה הצעירה נישאה מחדש ליעקב חוטימסקי ועקרה לטבריה, שם נולדו לה עוד שתי בנות. כל הבנות נקראו על שם חבלי ארץ – יהודית על שם יהודה, שומרונה על שם השומרון וגלינה על שם הגליל.

G2

גלינה חוטימסקי, כ' טבת תרצ"א – כ' טבת תש"א

גלינה חוטימסקי חייתה עשר שנים בדיוק. ביום הולדתה העשירי, כשיצאה לקטוף פרחים עם חברותיה, היא נפלה בין הסלעים ונהרגה*. זה קרה בשנת 1941, שנה נוראה במיוחד במלחמת העולם השנייה (א' שבקיאותו בהיסטוריה מרשימה בהרבה משלי, מוסיף שבארץ נערכו אז לפלישת הנאצים).

חבריה לבית הספר כתבו ספר זכרונות. הנה ההקדשה.

שימו לב לסיום:

שימו לב לסיום: "במה ננחמך אם יקרה? אשרי היודע למצוא בעצמו את המקור לניחומיו." היום לא היו כותבים כך, זה ישיר מדי. (לחצו להגדלה)

הספר נשמר בבית סבתי. נהגתי לקרוא בו בילדותי. "את גלינה עזבת אחרייך עולם מלא שוד וחמס, דמים נשפכים בכל קצווי תבל, ולא הפסדת כלום," כתבו הילדים (הדסה מאמן מכיתה ה', במקרה הזה, ולמטה יוסף לידר).

20D

זה הרעיש אותי; המלנכוליה השחורה של הילדים שלא אוזנה על ידי פאתוס לאומי. התקנאתי בפטור שקיבלו. רק ילדה אחת, תמר לבר מכיתה ח', מדקלמת ברגע האחרון של הספר, "גדול הכאב וגדול הצער אך אנו נתגבר על כל הצער ונמשיך את עבודתנו למען גאולת הקרקע ובניין הארץ."

כשכתבתי על שטארק רציתי לצטט מן הספר אבל הוא נעלם (להלן "התעלומה"), ורק בשבעה על מות אבי הוא שב ונתגלה, כאילו יש רשת סודית שמקשרת בין כל המיתות. חנה סקר אחייניתה של גלינה שלחה לי סריקה מלאה: שלושים וארבעה טקסטים שכתבו תלמידי בית הספר העממי בטבריה (אפילו שם לא היה לו) מכיתה ב' עד ח'; הקצר ביותר בן שתיים וחצי שורות, הארוך בן שני עמודים, קצת שונים ממה שזכרתי והרבה יותר עשירים ומרתקים; מבחינה היסטורית, מגדרית, לשונית, נפשית, פואטית.

9

את ההיסטוריה אני משאירה לאחרים. על המגדר אולי אכתוב בפעם אחרת. הפעם אני מתעניינת בַּספרות: התוכן צפוי למדי – הקטנים מביעים צער ומספרים בשבחה של גלינה, הגדולים יותר חוזרים גם על סיפור האסון והאזכרה. ועל רקע האחידות מתבלט השוני בצורה; אין תבנית מוסכמת לכתיבה על מות ילדה ביום הולדתה, ושלל האמצעים הספרותיים והסגנונות הופך את הספר ללקסיקון פואטי בזעיר אנפין, שיעור מאלף בכתיבה ספרותית בכלל ובכתיבת קינות והספדים בפרט.

איה בוכמן עמדה לצדה של גלינה כשנפלה

איה בוכמן עמדה לצדה של גלינה כשנפלה

ולא שאין קלישאות בספר, שמות תואר כמו טובה, חביבה, יפה וטהורה חוזרים שוב ושוב, והפועל "קטף" מככב במובן הישיר והמטפורי. גלינה היא ה"פרח שעוד לא הספיק לפרוח" (חנה קרסננסקי, כיתה ז'), והטקסטים מלאים במשחקי מילים כמו "גלינה הלכה לקטוף פרחים ותיקטף מן העולם" (חנה תורג'מן, כיתה ח'), וכמובן מאנישים את הסלעים: "והסלעים קטפו את הפרח היפה הזה. הם גלגלו אותה אל התהום…" (יהודית לבנזון כיתה ה'), ומדברים אליהם: "האין לכם די פרחים כי לקחתם גם את הפרח הקטן מאיתנו…?" (לאה שליטין מכיתה ז'). איילה טאג'ר מכיתה ז' מאשימה את הסלעים שלבם לב ברזל אחרת לא היו לוקחים את הפרח הנחמד.

ולמה בעצם לא כתבה לב אבן? האם לב אבן אצל סלעים זה דווקא בסדר, כמו לב בשר אצל בני אדם? היגיון שלם של פיוט ופנטסיה מסתתר מאחורי הדימוי האבסורדי של סלע עם לב ברזל.

ובין הקלישאות מתנצנץ לו פתאום פרט ספציפי שמחייה את הטקסט: כששמואל שרמן המפוכח מכיתה ה' מספר איך בסוף היום שוחררו כיתות א ב ג ד וכיתות ה ו ז ח חיכו להודעה חדשה, ופתאום הוא כותב, "את גלינה הביאו המורים והניחוה על השולחן."

או כשנתן גנדלמן מכיתה ב' מונה את שבחיה של גלינה: "היא מימיה לא הרביצה בילדים. היא היתה בכיתה ה', ולא היתה מרגיזה אף אחד ולא היתה עושה מה שלא מרשים לה." "היא היתה בכיתה ה'" מזדקר לו מתוך השבחים, אולי משום שנתן עצמו קטן וכיתה ה' נראית לו כהישג ראוי לציון.

משה כהן מכיתה ח' הוא נער ההיפרבולות:

אין מילים בפי לתאר את כל מעלותיה של גלינה. היא היתה הראשונה בכיתתה בכל. גם בלימודים, גם בניקיון וגם במשמעת. המורה אשר היה יוצא מהכיתה תמיד היה אומר: 'גלינה קבלה את הציון הכי טוב בכיתה היום.'

אבל כשחנה תורג'מן מכיתה ח' שעבדה עם גלינה במטבח מספרת איך "נשמעה לפקודת המורה" ובשעת עבודתה "פניה הראו צחוק ועליזות כאילו באמת היה הדבר מצחיק," הלב יוצא אל גלינה.

"הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט. אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד. והטקסטים האלה הם פורטרטים כפולים, של גלינה ושל כותביהם; ליוכבד ילוז מכיתה ו' יש רפלקס אלגורי (בהשראת תהילים, אולי?) גלינה שלה "עברה במשעול צר, מימינה תהום איומה משמאלה גדר." יש מי שמתענג על מליצות: "שֻׁדדה מאיתנו גלינה היקרה", ומי שנוטה אל הטראש וההורור. יעקב בלנקה מכיתה ז' למשל. הוא מתאר איך שכבה הילדה "…ראשה מרוסק ודם אדום וטרי כיסה את פני האדמה."

חלק משגיאות הכתיב פיוטיות: ראובן גרה הדייקן מכיתה ג' כותב פעמיים "הפסד" במקום הספד (אולי זה נטוע באטימולוגיה?). אצל יעקב בלנקה "עשוקה" (עסוקה) חבורת נערים ונערות במשחק, ואילו יוסף לידר מזכיר את השמחה והתורה אשר "סגפה" (ספגה) גלינה לקרבה. (ובין לבין אני מתענגת על הכתיב החסר. וכמעט שכחתי שהמרכאות היו פעם כמו נדנדה, אחד למטה ואחד למעלה. זה פרט ארכיאולוגי כמעט).

"חבל שקרה האסון הזה. אם לא היה האסון [גלינה] היתה פה בט"ו בשבט והיא היתה רואה איך בילינו את החג." כותבת גלילה גלובוס מכיתה ב', בנרקיסיזם של קטנים. ונתן וקשטדט מכיתה ו' מנצל את ההזדמנות לספר על אירוע דומה ודרמטי מאד שבו היה "כפשע ביני לבין המות":

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

אבל זה כאין וכאפס לעומת עזרא לוי מכיתה ז'. לנרקיסיזם של עזרא לוי יש נופך מיסטי ושטני. בבוקר האירוע כך הוא מספר, הוא החליט לשוטט מעט בהרים, וביושבו על אבן גדולה מול "התהום האכזר" התרוצצו במוחו מחשבות רבות –

וביניהן המחשבה ה"שטנית": "אם יפול מי שהוא בתהום הזה מה יקרה לו?" התשובה באה: אחרי זמן מועט לעוזבי את המקום העכור שמעתי מפי הילדים כי גלינה נפלה לתהום-המוות אשר ממנו היא לא תשוב. לבי החל לדפוק בחוזקה ודמיתי לעצמי כי למעני היא נפלה בכדי לפתור לי את השאלה.

עזרא הוא אקספרסיוניסט מולד שמעצב במה אפלה ודרמטית להגיגיו. כך למשל, הוא פותח את חיבורו:

בוקר חשוך, ההרים עוטים ערפל ההולך ומתפשט ומערפל את האויר ונותן צורה עגומה לעולם, כאילו התכונן לדבר מה רע והתעטף בשחורים.

זה הזכיר לי את פתיחת "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו", הנובלה של פנחס שדה:

זה הוא הסיפור על אודות חיי אבימלך מלך שכם, חלומותיו ומותו, ועלייתו השמיימה בזרועות אמו. סיפור זה אין בו נועם, רק עלטה, זעם וכליון-נפש, כמו ערפל המתאבך בעלות השחר על פני הגיא השומם, צף ומטפס על הרכסים, חותר אל תוך נקיקי-הסלעים, פורש זרועות מוזרות אל בין השיחים והשורשים נעווי-הצורה, מתפשט ומכסה את עין הנוף הקודר, – כמוהו היו חיי האיש הזה, וכזה הוא הסיפור.

ואילו בתיה שועלי מכיתה ז' נוקטת בגישה הפוכה:

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

בתיה מבינה באופן אינטואיטיבי שקינה ניזונה מיופי ואושר וטוהר, ובעיקר משאננותה של הגיבורה שלא יודעת מה מצפה לה. כל אלה מבליטים את הפגיעות והסכנה ומעצימים את האובדן. (כך למשל, זוכה זיגפריד, אחד מגיבורי שירת הניבלוגים, לסצנת צייד מרהיבה לפני שהוא עצמו נצוד ונרצח. כל פרט בסצנת הצייד מוסיף על תהילתו של זיגפריד ומלבה על דרך הניגוד את הצער על מותו).

הקריאה לאמא אגב, מהדהדת ברבים מן הזכרונות. הנה שולמית ברוג שהיתה שם.

הקריאה,

רבים מן הילדים מפנים שאלות לגלינה, "למי הרעת? ממי גזלת כלשהוא?" "מדוע הלכת לסלעים ונהרגת?" וגם לחלל הריק: "גלינה איננה – איך יכול להיות הדבר?" שואלת שרה ירקוני מכיתה ו' "…ובשביל מה, בשביל פרח. הכדאי היה לה הדבר? כמה פרחים יפים יכלה לראות בימי חייה?" (אלה רק פירורים מתוך אינספור דוגמאות). הם לא מגבילים את עצמם לשאלת הקינה הקלסית "איך" ("איך נפלו גיבורים?" "איכה ישבה בדד?").

האם החיבור בין שאלה שאין לה מענה לקינה הוא מולד ואינטואיטיבי? ואולי זה פשוט חלחל מן הקינות של שיעורי התנ"ך. לא רק צורת השאלה חלחלה. לאה שליטין משתוקקת להעניש מישהו. לזעם שלה יש הדהוד תנ"כי. כשהיא כותבת, "ארורים תהיו הסלעים!" אני שומעת ברקע את דוד מקלל את הרי הגלבוע; הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וגו'. לאה מצרפת גם שיר שחיברה עם שורות כמו "… עליכם סלעים!/ עליכם רשעים!/ גלינה נופצה." האם רק אני שומעת את "על נהרות בבל" ברקע? (תהילים, מזמור קל"ז) – אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע…

*

בכיתה ג' או ד' הוטל על בני הבכור לחבר שורת הספדים לגיבורים תנ"כיים. אני זוכרת שורה יפהפייה מן ההספד על שאוּל: "איך יכולת אפילו לשקול לרדת לַשאול בלי לשאול?" ולא סתם נזכרתי במילים האלה, כי למותה של גלינה יש תקדים מיתולוגי עוצמתי. הוא כל כך מזכיר איך נחטפה פרספונה בתה של דמטר אלת הדגן, על ידי האדס מלך השאול בזמן שקטפה פרחים. הנה רגע החטיפה כפי שתואר על ידי אברהם רגלסון (קורי היה שמה של הילדה במקור, את השם פרספונה שפירושו זורעת-הרס/מחריבת האור, היא קיבלה רק אחר כך, כשהפכה למלכת-השאול).

…חָשְׁבָה הַיַּלְדָּה לִמְצֹא פֶּרַח יָפֶה בְּיּוֹתֵר, וַתִּתְרַחֵק הַרְחֵק מְאֹד מֵחֲבֵרוֹתֶיהָ. פִּתְאֹם צָץ מִן הָאֲדָמָה לְרַגְלֶיהָ נַרְקִיס גָּדוֹל וְנִפְלָא, וְהוּא לֹא כְמוֹ הַנַּרְקִיסִים הַצְּהֻבִּים-הַלְּבָנִים הַיְדוּעִים לָנוּ כִּי אִם פֶּרַח-אַרְגָּמָן בֶּן מֵאָה פְּטוּרִים, וּבָשְׂמוֹ מְמַלֵּא אֶת כָּל הָאֲוִיר, עַד נִדְמָה כִּי יַשְׁכִּיר אֶת שְׁמֵי-מָרוֹם וַיִנְסֹּךְ מָתְקוֹ עַל עִמְקֵי-הֶהָרִים וְגַלֵי-הַיָּם. וַתִּשְׁלַח הַיַּלְדָּה אֶת יָדָהּ לִקְטֹף אֶת הַפֶּרַח הַנִּפְלָא, וַתִּמְשֹׁךְ אֶת גִּבְעוֹלוֹ בְּחָזְקָה, עַד זִעְזְעָה שָׁרְשׁוֹ. וְהִנֵּה נִפְעֲרָה הָאֲדָמָה מִתַּחַת לַפֶּרַח לְמוֹ עָרוּץ, וְהֶעָרוּץ אָרֹךְ וְרָחָב, וּמִתּוֹכוֹ יָצְאָה מִרְכֶּבֶת-זָהָב, רְתוּמָה לְאַרְבָּעָה סוּסִים שְׁחוֹרִים. וְיוֹשֵׁב-הַמֶּרְכָּבָה, אֶחָד עֲלוּם-פָּנִים, חָטַף בִּימִינוֹ אֶת קוֹרֵי וּמָשַׁךְ אוֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הַמֶּרְכָּבָה פְּנִימָה. וְהַסּוּסִים הָפְכוּ פְּנֵיהֶם, וַיִּדְהֲרוּ בְּשַׁעַט עַל קַרְקַע-הֶעָרוּץ מַטָּה-מָטָּה, עַד מַעֲמָק שֶׁמִּמֶּנּוּ רָאֲתָה קוֹרֵי אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּבַת-אַחַת. וְקוֹרֵי אֲשֶׁר יָד אַדִּירָה מַחֲזִיקָה בָּהּ, צָעֲקָה צְעָקָה גְדוֹלָה וְנוֹרָאָה. אַךְ עֲרוּץ-הָאֲדָמָה נֵסְגַּר מִמַּעַל לָהּ, וְהַכּוֹכָבִים וְהַשֶּׁמֶשׁ נֶעֶלְמוּ מֵעֵינֶיהָ, וְלֹא נִמְצָא לָהּ מוֹשִׁיעַ.

(מתוך "עין הסוס" סיפורים מן המיתוס היווני, אברהם רגלסון, עם חיתוכי לינול של עמוס חץ, פרק כד' כאן, באדיבות פרוייקט בן יהודה. עוד על סיפור פרספונה)

מתוך

מתוך "עין הסוס" מאת אברהם רגלסון. חיתוך לינול של עמוס חץ לסיפור פרספונה

G3A

קברה של גלינה חוטימסקי בבית העלמין של כנרת

*

עוד באותם עניינים

מי שאיבד ילד – על סיפור פרספונה

יעקב שטארק, יהודית שטרק

ארבעה סוגים של זיכרון

סיפור על אדמה וחושך

שני סיפורים על מוות מאת סופי קאל

איורי נפש, טבח החפים מפשע

דם, יכול לדבר?

*

ובלי שום קשר – תזכורת הימנון לקופסא המופע המסתורי והפולח לב של מרב בן דוד, שייעלם כמו פנינה בין סדקי הרצפה אם לא תזדרזו. יום שני ה 3/8 בשעה 20:30 בחאן הקטן בירושלים כרטיסים. יום רביעי ה 5/8 בשעה 20:00 בתאטרון תמונע בת"א כרטיסים.

ואפרת מישורי פותחת סלון ספרותי

ימי-שני-פלייר (2)

Read Full Post »

Older Posts »