Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פמיניזם’

לפני כשלושה שבועות קבלתי ממייל ממירי שחם: האם כתבתי פעם על נוהל עתיק יומין שבו מוסיפים דם בתולה ליציקת פעמון כדי למנוע ממנו להיסדק בזמן שהוא מתקרר, האם אני מכירה נוהל כזה?

לא, לא כתבתי אבל זה נשמע לי מוכר, אולי רוסי. כתבתי לאתי בן זקן (זאת שרקדה את "קפה מילר" בזמן ששרה את האריה של פרסל), האם היא מכירה מנהג כזה, והיא ענתה: "לא, אבל הוספת 'רכיב אנושי' לחיזוק מבנה ידועה גם באופנים אחרים. ראי 'אגדת מבצר סוראם' שזכתה לעיבוד קולנועי אצל מיודענו היקר, ושם קבורת עלם חי מחזקת סוף סוף את חומות המבצר, שעד אז חזר ונפל…"

"מיודענו היקר" הוא במאי הקולנועי הארמני-גרוזיני סרגיי פאראג'אנוב. אולי בגלל זה זה נשמע לי רוסי.
מירי היתה מרוצה מהתפנית: "או, יופי. כלומר מחריד, אבל ה'יופי' התייחס לעובדה שמקריבים גם בחורים צעירים ולא רק בחורות. זה באמת לא הגיוני לבחור אישה לחיזוק יסודות של מבצר (שחוזר ונופל. אימפוטנציה). הגוף הנשי עם אגן ירכיים מודגש מזכיר בצורתו פעמון. אולי משם הגיע הרעיון מלכתחילה."

למעלה: אם כבר, אז טעימה מפאראג'אנוב. לא "אגדת מבצר סוראם" אלא ההתחלה של "צבע הרימון" סרטו האהוב עלי ביותר. כמו רוב סרטוני פאראג'אנוב ביוטיוב, הודבקה לו מוסיקה חדשה. מעצבן אבל כמעט בלתי נמנע בגלל רצף הדימויים המרהיב והלעתים מצחיק שהופך כל סרט של פאראג'נוב למעין וידאו קליפ עילאי.

בינתיים נזכרתי בידידתי עמליה עפרת שמכירה כל סמל ומיתוס מתחת לשמש. התקשרתי אליה והיא תיכף ענתה שמדובר בסיפור סיני על יוצק פעמונים שהפעמון שלו נסדק כמה פעמים, עד שבתו קופצת ליורה הרותחת כדי להציל את כבודו. עמליה חזרה והטעימה ששום דבר לא נכפה על הנערה. ההקרבה היתה מיוזמתה שלה. הבטחתי לצטט אותה, לא שזה ישכנע מישהו. ומירי אמנם צלפה:
"'להציל את כבודו' 'כבוד המשפחה' – הקישור החולני בין כבוד לבין הצלחת השמירה על נכס הבתולין: בעזרת קרום הבתולין השלם שלה היא מאחה את הסדקים בפעמון, סדקים שמרמזים בפרהסיה על אי-שלמות, על פגיעה מוקדמת אפשרית בכבוד." (מה לעשות, צודקת.)

למחרת צלצל הטלפון: עמליה מצאה את הסיפור והוא בדרך אלי, ועד שיגיע היא מעדכנת אותי בפרט נוסף: כשהנערה קופצת ליורה מנסים לעצור בעדה ותופסים ברגלה, וכמו סינדרלה בשעתה, היא מאבדת את נעלה. ואחר כך, בצלצול הזך של הפעמון המושלם מהדהדת הקריאה "נעלי, נעלי…"
זו היתה נקודת האל-חזור של הפוסט.

"הפעמון הגדול", כך נקראת האגדה שמחברה לא נודע. היא מופיעה בקובץ "הקנקן והגביע, הגיגים מחוכמת סין" שבחר ותרגם יחיאל כרמון. הספר יצא ב1957, ונדפס מחדש בשנת 2000 לרגל מאה שנה להולדת המתרגם.

וקודם כל תקציר: זה היה בתקופה שבה הועברה עיר הבירה מ"ננקינג" ל"פקינג" (כך קראו להן אז, כשהספר תורגם). שני מגדלים אדירים הוקמו בשער העיר: מגדל התוף ומגדל הפעמון. במגדל התוף הוצב תוף ענקי ועכשיו צריך להכין גם פעמון. המשימה מוטלת על קואן יו, מנדרין מדרג שני. ההכנות אורכות חודשים והיציקה נחגגת בנגנים ובתהלוכות, אבל כשמסירים את התבניות מתגלה פעמון מחורר. כל העסק חוזר על עצמו גם בפעם השנייה, והקיסר הזועם מאיים להתיז את ראשו של האומן אם ישוב וייכשל בפעם השלישית והאחרונה. בתו המודאגת בת השש עשרה פונה לחוזה בכוכבים והוא מנבא שהיציקה תיכשל גם הפעם, אלא אם כן יימסך בה דמה של נערה צעירה. וכשמגיע היום היא מזנקת ונבלעת ביורה הרותחת, כל כולה חוץ מהנעל הנותרת בידי המשרת שניסה לעצור בעדה. הפעמון שלם ומושלם הפעם, אך לצלצולו הזך מתלווה נהי חרישי, קול בכיה של אישה: "נעלי, נעלי…"

עד כאן השלד. הפרטים מחזקים את כל מה שעלה עד כה, כלומר את הגוון המגדרי והמיני של הסיפור:
שני מגדלים ניצבים בשער הסיפור: מגדל התוף הגברי, בעל הקול הנמוך והרועם והמקל דמוי הפאלוס להקשה, ומגדל הפעמון הנשי, בעל הקול הגבוה, דמוי האגן, כמו שמירי אמרה (אני חשבתי על חצאית פעמון). המנדרין שקיבל את העבודה "נודע כאומן מופלג ביציקת כלי זין משובחים", וכששוברים את התבניות בפעם הראשונה "והנה כל גופו של הפעמון נקוב נקבים נקבים" (נקבים זה עוד יותר מפורש מסדקים). תיאורה של הנערה בת השש-עשרה מפורט וספוג אירוטיות "שפתיים פתוחות קמעא, אדמדמות ורוויות עסיס כשני דובדבנים…" וכן הלאה. וכמובן: "אחרי שהוצנה המתכת ונתגלה הפעמון, מצאוהו מושלם כהלכתו ונוצץ בטהרתודמה של הבתולה נמסך בתוך איבריו והיה למזיגה גמורה ומושלמת" (ההדגשות שלי).

וכדי לדבר על סינדרלה הטרגית והמקולקלת, כדאי להתחיל במקורית: נדמה לי שסוד הרגליים הקטנטנות של סינדרלה כמעט מובן מאליו היום; לאידאל ה"יופי" כביכול, יש אג'נדה סמלית: הכלה אינה אמורה ללכת על רגליה שלה ובדרכה, אלא להינשא על ידי הנסיך-הגבר למחוז חפצו. ובעברית אף קיימת זיקה לשונית בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ו"לשאת משהו" ממקום למקום. נשים אינם נושאות גברים. הן נישאות להם, כלומר על ידיהם. פעם, באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", קראתי מאמר שצידד באחיות הרעות, כי גם לבחורות עם רגליים גדולות (כלומר כאלה שעומדות על דעתן) מגיע להתחתן עם נסיך…

ילדה-נערה סינית שרגליה נקשרו

אחת הגרסאות הקדומות של סינדרלה היא מעשייה סינית מהמאה התשיעית, כשש מאות שנה לפני התקופה שלה מיוחס סיפור הפעמון. אבל בצד הסמליות המשותפת לכל הנעליים הקטנות – נוסף בתרבות הסינית טוויסט נוסף. אי אפשר להזכיר את הרגליים הקטנות מבלי לחשוב על קשירת כפות רגליהן של ילדות צעירות (כבנות 6) על מנת למנוע את צמיחתן. המנהג שהיה נפוץ מהמאה העשירית בערך לפי העדויות, ועד תחילת המאה העשרים, נועד לשמר את זעירותן של רגלי הילדות. כפות רגליים אידאליות בגודל 7 ס"מ כונו רגלי לוטוס מוזהב, בעוד שרגלים עד 15 ס"מ היו רק רגלי לוטוס מוכסף. הפיוט הזה מכבס את שבירת עצמות כף הרגל, ניוונה ושיתוקה.

מנהג זה משמש כדוגמה בקרב סוציולוגים ואנתרופולוגים לנכות כמושא למשיכה מינית. הסינים ראו ברגליים הקשורות אובייקט מיני – וזאת מאחר שהרגליים תמיד הוסתרו בנעליים מעוטרות … אלמנט ארוטי נוסף הייתה צורת ההליכה של הנשים שנגרמה בשל קשירת הרגליים." (מתוך ויקיפדיה).

וכאן מצוטט בעל עסק שעדיין מייצר נעליים לקשורות הרגליים האחרונות: "משונה לחשוב שזה היה פעם משהו ארוטי. בשבילנו, ריח הבשר המרקיב בלתי נסבל, אבל בזמנו, גברים כתבו שירים על הניחוח העשיר".

המנהג נולד על פי אחת ההשערות, כאמצעי נגד בריחת פילגשים. וכיוון שאישה שרגליה נקשרו לא יכלה לעבוד בבית וכמעט לא יכלה לזוז, הוא נפוץ בהתחלה רק בקרב המעמדות הגבוהים, אבל עם הזמן אומץ גם על ידי מעמדות נמוכים יותר (אין על אובייקטים מיניים).

אז למה בכתה קו איי, בתו של יוצק הפעמונים? האומנם גם בעולם הבא היא זקוקה לנעל כדי להגן על צניעותה או כדי לשמר את האירוטיות שלה (שני צדדים של אותו מטבע)?
לפני כעשר שנים, בפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום, התמוגג עד ראייה חובש כיפה מצניעותה של אחת הפצועות, ילדה בת שבע או שמונה, שרגליה נחשפו והיא עשתה מאמצים לכסותן. היה משהו כל כך מקומם ופורנוגרפי בפרט הזה שאליו נתפס האיש מכל הכאוס הזה של הפיגוע.

רק התחלתי, אני יודעת, זה פשוט יוצא ארוך לאין שיעור. ההמשך בפעם הבאה: התאבדה או נרצחה

*

סיפורים יכולים להצילהספר החדש שלי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עדכון בעקבות התגובות: נאוה סמל כתבה מחזה על פי הסיפור הזה, בשם ילדת הפעמון. תיאטרון המדיטק בחולון מעלה אותו. מעניין איך כולם מתמודדים עם הסיפור.

כף הרגל לא נראית כמו שום אבר מוכר

Read Full Post »

גירסה מורחבת ומשודרגת של הפוסט הפכה לפרק בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*

את "שלוש אחיות" של עגנון קראתי לראשונה בגיל עשר או אחת עשרה. הוא נכלל ב"ילקוט לבית הספר היסודי" שערך נפתלי גינתון ונכנס לי ישר לנשמה. כשגדלתי הפכתי אותו למופע בשם "אילו".

שלוש אחיות, מאת ש"י עגנון
שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספריים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלִבּן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אבל ברכה לא מצאו בעמלן. ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה.
פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת לכלה עשירה. משסיימו מלאכתן נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין ותושש.
נתמלא לבּן צער.
נתאנחה אחת ואמרה כל ימינו אנו יושבות ומתייגעות לאחרות ואנו אפילו פיסת בד לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו.
אמרה שנייה אחותי אל תפתחי פה לשטן.
ואף היא נאנחה עד שזלגה דמעות.
ביקשה שלישית לומר אף היא דבר. כיוון שפתחה לדבר ניתזה צינורה של דם מפיה וטינפה את הכתונת.
כשהביאה את הכתונת אצל הכלה, יצא הגביר מטרקלינו. ראה את הכתם, גער בתופרת והוציאה בנזיפה. ואין צריך לומר שלא נתן לה שכרה.
הוי, אילו רקקה השניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.

מתוך "הוי אילו..." על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

מתוך "אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

תמונה מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות. הבית הקטן והשחור משמאל (די מתמזג עם הרקע, רואים רק את החלון המואר באור צהוב של נר ואת הגג האפור) מונח על שולחן. כף ידי התופרת מושלשת בעזרת מראות וראשי (בתור המספרת) מציץ מתוך השולחן (קרש החלה מתרומם כמו דלת של מרתף). מאחור על השולחן מבצבצות נעלי הכלה.

תומס הוּד , שיר החולצה 1843 (יובא מכאן)

באצבעות שחוקות ודוויות,
בעפעפיים כבדים ואדומים,
אישה יושבת בסחבות
מפעילה את המחט והחוט:
תפרי! תפרי! תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
ועדיין, בקול נוגה,
היא שרה את "שיר החולצה"!

עבדי – עבדי – עבדי!
העבודה לעולם אינה מובסת,
ומהו השכר? מיטת קש,
פרוסת לחם יבש וסחבות.
הו אנשים, בעלי אחיות יקרות!
הו אנשים, בעלי אימהות ורעיות!
לא בד אתם שוחקים
אלא חיים של יצורי אנוש!
תפרי – תפרי – תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
תופרת באחת בחוט כפול,
חולצה וגם תכריך.

כמה הערות בהמשך למה שכתבתי על "שלוש הטוות" של האחים גרים:

1. "צינורה של דם"

שלוש בתולות זקנות ועניות תופרות ותופרות לבָנים לאחרים ולהן עצמן אין כלום מלבד עורן המתבלה. כשהן מסיימות כותונת לנדוניה של כלה עשירה, הן נזכרות פתאום במצבן; האחת נאנחת ומתלוננת, השנייה משתיקה אותה ובוכה, והשלישית השחפנית פולטת "צינורה של דם" ומטנפת את הכתונת.
"צינורה" היא טיפה / קילוח דק. אריאל הירשפלד טוען שהיא מופיעה בתלמוד בהקשר של רוק מטמא; צינורה של רוק ניתזת מפי הכוהן הגדול ומטמאת. אבל היא מופיעה גם במסכת נידה ושם היא מתארת את דם הווסת (שאף הוא מטמא כמובן).
במילה "צינורה" מהדהדים שני ההקשרים; הכוהן הגדול (כלומר הממסד הגברי) שיורק על הנשים הללו, ודם הבתולין של כלולותיהן האבודים שהוחלף בדם המחלה.

*

2. כותנות

"כתונת לכלה עשירה" – בימי הביניים נקבע ערכו של בגד נשי על פי מספר הבתולות שרקמו עליו. זה היה המדד, כמו מספר הקאראטים של זהב. ראו למשל ב"מעיין הבתולין" של ברגמן; על החצאית החגיגית של הנערה עמלו 22 בתולות (עד כמה שאני זוכרת), אבל האנס והרוצח טועה ומעריך אותה רק ב15 בתולות (כנ"ל).
"נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן ואף הוא מזקין ותושש." לכלה יש כתונת נאה ומגוהצת, התופרות לובשות את עורן המתקמט. ההקבלה הזאת מחפצנת את האחיות. העור הוא סתם חומר, תחליף עלוב לאריג.

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

מחוך עשוי עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, של ניקולא קוסטנטינו.

3. שלוש שהן אחת

איך הסתנן סיפור קודר על שלוש נשים שנמקות בבתוליהן למקראה לבית הספר היסודי? בזכות עגנון מן הסתם, וגם בזכות הנופך האגדתי. אין שום קסם מפורש, ובכל זאת זה נשמע כמו אגדה:

* בגלל הזמן – לזמן המוקדש לתפירה יש ממדים אגדתיים. הפסקה הראשונה היא כעין פירוט ומימוש של שלוש מאות השנים שהיו נחוצות לגיבורה של "שלוש הטוות" כדי להשלים את טוויית הפשתן.

* בגלל הדמעות – רק באגדות אפשר לכבס בדמעות;
בסיפור "כתונת המתים" של האחים גרים, מתלונן ילדון מת על אמו שמרטיבה את כתונתו הלבנה בדמעותיה.
ו"הקבצנית הזקנה", סיפור אחר של האחים גרים, שסיומו שימש אולי השראה ישירה לעגנון (הזיקה היא גם בתוכן וגם בנימה). הקבצנית הזקנה מגיעה לביתו של נער שובב וידידותי:

"כשעמדה הזקנה ליד הדלת ורעדה אמר הנער בחביבות: 'בואי סבתא'לה, התחממי.' היא נגשה אך קרבה מדי לאש ובלואי הסחבות שלה החלו לבעור בלי משים. הנער עמד והביט בזה, הרי היה עליו לכבות אותה, נכון שהיה עליו לכבות? ואילו לא היו לו מים, היה עליו להגיר את כל המים מגופו בבכי דרך עיניו, וכך ליצור שני פלגים נאים, לכיבוי." (תרגם שמעון לוי)

* וגם לשלוש-שהן-אחת יש נופך אגדתי – "שלוש אחיות" כמו "שלוש הטוות", כמו שלוש המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו (הטווה), לַכסיס (מטילת הגורל), ואטרופוס (הגוזרת, שאין להפר את דברה – ומעניין שגם העברית קושרת בין גזירה במספריים לגזרות, כלומר להחלטות אכזריות.) פרט נוסף וחשוב שלמדתי לאחרונה: מסתבר שהמוירות היו אורחות קבועות בחתונות. נוכחותן היתה סגולה לאושר זוגי, ולכן זומנו לכל חגיגות הנישואין (רלוונטי מאד גם לסיפור "שלוש הטוות").
שלוש האחיות של עגנון הן המוירות האומללות של עצמן, מוירות ממוכנות המופעלות על ידי המצוקה.

*
4. אילו

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."
המשפט הזה, היפהפה האירוני המפוכח המכני המקונן המתפלפל הוא השיא והתמצית של הסיפור.

*
5. פרפטום מובילה

שלוש האחיות שלוש האחיות הן פרפטום מובילה (Perpetuum Mobile, מכונת תנועה נצחית מתמדת) אנושית. בהערת הסיום עגנון מציע לתקן את הסדר, כלומר להקדים את הדם לדמעות. הרבה מהיופי של הסיפור מצוי במתח בין הנעימה החולמנית של "הוי, אילו…" לבין התוכן המכני: הצעת ייעול לפס הייצור בנוסח "זמנים מודרניים" של צ'פלין. בין הצלילות והפיכחון לאנחות ולגניחות היהודיות המפסקות את הסיפור. 

 

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. אני עם המסכה ששמשה את שלוש האחיות, ועם בובת הכלה העשירה שצמתה מתחרזת עם החלה שעל ראשה

6. ברכה

[לב. כצנלסון ברכה] – כך, בסוגריים מרובעים, מופיעה ההקדשה קטנה בראש הסיפור. אריאל הירשפלד טוען שעגנון אהב והעריך את ברל הסוציאליסט. ההקדשה על כל פנים, נוטפת אירוניה. המילה הקטנה "ברכה" מופיעה גם בסיפור: "אבל ברכה לא ראו בעמלן." וברקע מתנגן לו מן הסתם שיר העבודה של ביאליק: למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה! השיר, שקדם בכחמש שנים ל"שלוש אחיות", נכתב על פי הזמנת ברל כצנלסון כהמנון לתנועת הנוער העובד. כשעגנון נוקט בלשון רבים – "יכולים היינו לכבס את הכותונת בדמעותיה…" – למי הוא מתכוון בעצם, לעצמו ולנו הקוראים, או שמא לברל ולעצמו?

ח. נ. ביאליק, שיר העבודה והמלאכה

מי יצילנו מרעב?
מי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!
    מי ייתן לנו כסות בקור?
ומי בחושך ייתן אור?
מי יעל מים מן הבור?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

ומי נטע עצים בגן,
לפרי ולצל, כל מין וזן,
ובשדות זרע דגן?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

מי הכין לנו פינת גג,
גדר לגן, לכרם סייג,
ומי טרח ומי דאג
לכבוד שבת, לכבוד החג?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

על כן נעבוד, על כן נעמול
תמיד בכל ימי החול,
כבד העול, נעים העול!
ובעת הפנאי נשיר בקול
שירי תודה, שירי ברכה
לעבודה ולמלאכה!

*
7. פילפול

תבנית הערת הסיום היא תבנית של פלפול תלמודי. עגנון מתפלפל עם ברל על האמונה שאפשר לתקן את העולם באמצעות חלוקה יותר צודקת של המשאבים ושל העבודה.  הכל עשוי יפה בעתו – זו דרגת סדר אלוהית (בהמשך ל"את הכל עשה יפה בעתו," של קוהלת). אבל גם הסדר המושלם ביותר לא יוכל למחוק מן החיים את הזיקנה הכאב וההחמצה.

*

גירסה מורחבת ומשודרגת בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*
עוד באותו נושא, רק הפוך – טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

עוד באותו נושא, רק הפוך באופן אחר – חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

על סיומי סיפורים של האחים גרים – פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. כמעט סוף ההצגה

Read Full Post »

                    מתוך תהלוכה להשקת בנות הדרקון

לרגל יום האישה הבינלאומי

מחר יום שני 8.3.10 בשעה 16:00

בבר אתון באוניברסיטה העברית בירושלים

אני מרצה בפאנל על אגדות

בתוכנית:
 
מרית בן ישראל – על הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
 
ד"ר רוחמה וייס – על הנשים המרתקות באגדות התלמוד
 
מעיין ניזנה – "החכמות לוקחות כסף"- נשים במדע בדיוני
 
לפרטים נוספים: www.ellaisrael.org

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא טיוטה של פרק בסיפורים יכולים להציל

*

רוב הנשים השנואות באגדות הרוויחו את השם הרע שיצא להן. בדרך כלל מדובר במכשפות או באמהות חורגות ומתעללות ולפעמים גם וגם: המכשפה שכמעט טרפה את הנזל, המלכה שנסתה לרצוח את שלגייה, האם החורגת שהפכה את סינדרלה לשפחה, וכן הלאה. אבל מה בדיוק עשתה אשת הדייג ולמה יצא שמה לשימצה?

*

הפתיחה

היה היו דייג ואשתו שגרו יחדיו בסִירלַיְלָה קרוב לים. יום יום הלך הדייג לים ודג ודג. ישב פעם ליד החכה והביט לתוך המים הבהירים. הוא ישב וישב. פתאום צלל החוט עמוק לקרקעית, וכשהעלה את החכה, הוציא דג פוט גדול. אמר לו הפוט: "שמע נא, דייג, אני מבקש ממך, תן לי לחיות. אני לא דג פוט אמיתי, אני נסיך מכושף. מה יעזור לך אם תהרוג אותי? ממילא לא אהיה טעים לך. החזר אותי למים והנח לי לחיות."
"בחייך," אמר האיש, "אתה לא צריך לדבר כל כך הרבה. דג פוט שיודע לדבר? בוודאי שאניח לו לשחות."
הוא החזיר אותו למים הצלולים, והפוט ירד למצולה והשאיר אחריו פס ארוך של דם. אחר כך קם הדייג והלך לאשתו לסירלילה.
"בן אדם," אמרה האשה, "היום לא תפסת כלום?" – "לא," אמר האיש, "תפסתי פוט, שאמר שהוא נסיך מכושף, אז הנחתי לו לשחות." – "ולא בקשת כלום לעצמך?" שאלה האשה. – "לא," ענה האיש, "מה אני צריך לבקש?" – "אח," אמרה האשה, "החיים די עלובים כאן בסירלילה המסריח והמגעיל; היית יכול לפחות לבקש בשבילנו בקתה."

("הדייג ואשתו" מתוך האוסף המלא של האחים גרים בתרגום שמעון לוי)

*

טוב? רעה?
חמלה על בעל חיים היא ארוע מכונן באגדות, שמעיד על טוב לבו של החומל ועל העתיד הצפוי לו; בן המלך הצעיר שחס על שועל (בסיפור "ציפור הזהב" למשל) זוכה באושר ועושר, וטמבל לא נחשב (כמו הדייג) וכמו הבן הצעיר בסיפור "מלכת הדבורים" גואל ארמון מכושף וזוכה בנסיכה, בזכות נמלים, ברווזים ודבורים שגומלים לו על טוב לבו.
הדייג של "הדייג ואשתו" מסיים את הסיפור באותו סיר לילה שבו התחיל, וזה כבר אומר דרשני.
וגם האשה אגב, אינה נענשת; קומקום של זפת לא נשפך עליה כמו על ראש הנערה החמדנית מ"גברת הולֶה", וקרפדות לא קופצות מפיה בכל פעם שהיא מנסה לדבר כמו שקרה לחמדנית אחרת מ"שלושה גמדים ביער". היא פשוט חוזרת לאותה נקודה שבה התחילה, מה שמגדיר אותה מבחינה מוסרית כנייטרלית, לא טובה ולא רעה.

*

הבעל
ונחזור לדייג. כל יום הוא יוצא אל הים ומשאיר את אשתו עקרת הבית, בסירלילה "המסריח והמגעיל". כשהיא מתפלאת שלא בקש כלום מהדג, הוא מתפלא בחזרה: "מה אני צריך לבקש?" הוא שואל בתמיהה.
מילא שלו עצמו לא איכפת לגור בסיר לילה, אבל הוא לגמרי אטום למצוקתה של האשה. ובשלב הזה של הסיפור, קשה להאשים אותה בחמדנות. כי מי שאינו שואף אפילו לעבור מסיר לילה לבקתה, אינו צנוע וטוב לב אלא סתם סמרטוט. גם אחרי שהאשה שולחת אותו לבקש בקתה, הבעל ממשיך ומיתמם: "למה לי ללכת לשם שוב?"

אשת הדייג מבקשת לצוות על השמש שתזרח, אייר מוריס סנדק

לבסוף הוא נכנע, הולך לים ומדקלם:

מאנטייה מאנטייה טימפה טם
דג הפוט דג הפוט שבים
רוצה אילזביל אשתי
דברים שאינם כהוויתי

וכיוון שהתרגום לעברית קצת עמום, הלכתי אל התרגום הנפלא לאנגלית (נפלא לא בגלל השורות הבאות אלא בכלל) ושתי השורות האחרונות הן:

For my wife, good Ilsebill
Wills not what I'd have her will

ועכשיו כבר ברור באיזה מין בעל מדובר, כי אתה יכול להתנגד, לשכנע, להתקוטט, להימלט כדי לא לבגוד בערכיך, אבל אם אתה כבר הולך לדג, זה כל כך פחדני ולא לויאלי ה"זה לא אני, זה אשתי" הפתלתול שלו. זו לא צניעות ולא אידאלים, והמרצע אכן יוצא מן השק בסיבוב הבא: "אני לא רוצה לחזור אל הדג כל כך מהר," אומר הדייג לאשתו, "זה עלול להרגיז אותו."

ונחזור לאשה, מאדאם בובארי מסיר הלילה. מהו בעצם פשעה? היא בסך הכל רצתה, כמו רובנו, לשפר מעט את מצבה. אלא שבעלה (מי שאמור לדאוג לה, על פי הסידור המסורתי) הוא נמנע מקצועי שחושש להסתבך עם השררה; ואין כל בסיס לפחד, כפי שמתברר שוב ושוב. הוא לא מספיק להגיד שאשתו רוצה בקתה, והפוט כבר עונה: "לך לשם, כבר יש לה." (למה הפוט כל כך נדיב ונחמד? על כך בהמשך).

*

"זה לא בסדר, זה לא בסדר"
אבל בזאת לא תם הסיפור. לאחר שבועיים האשה מואסת בבקתה ושולחת את הדייג להשיג לה טירה, ובפעם השלישית היא כבר רוצה להיות מלך:

"לך אל הפוט," [היא אומרת לבעלה]  "אנחנו נהיה מלכים." – "אח, אשה," אמר האיש, "למה לנו להיות מלכים? אני לא רוצה להיות מלך." – "נו," אמרה האשה, "אם אתה לא רוצה להיות מלך, אז אל תהיה. אני רוצה להיות מלך. לך לפוט, אני אהיה מלך."
"אח, אשה," אמר האיש, "למה את רוצה להיות מלך? אני לא רוצה להגיד לו את זה." – "למה לא?" אמרה האשה, "לך אליו מיד, עלי להיות למלך."
האיש היה אומלל מאד משום שאשתו רצתה להיות למלך."זה לא בסדר, זה לא בסדר,"הוא חשב.

(הדייג ואשתו, תרגם שמעון לוי)

האשה לא רוצה להיות מלכה, היא רוצה להיות מלך, קיסר, אפיפיור, אלוהים, או – אם לנסח זאת בקיצור – היא רוצה להיות גבר. (ושימו לב שבסיבוב האחרון, כשבעלה מסרב ללכת לדג, היא משתוללת וקורעת באופן סמלי ביותר דווקא את מחוכה – כמו פמיניסטית ששורפת חזייה). אשת הדייג היא יותר שאפתנית מבעלה, וזה לא בסדר. פעמיים לא בסדר. גם היום זה עדיין לא בסדר. ההגחכה והתיעוב הם בין השאר, עונש על החריגה מן המשבצת הביתית. שתחזור לסיר לילה שלה, הכלבה. וכל מה שעדיין אומרים על נשים כאלה.

איור של ירמי פינקוס לתרגום החדש של פושקין – מעשה בדייג ובדג הזהב, אחוזת בית, 2008

*

נסיך החלומות
אבל זו רק הקליפה של הסיפור שמערבב חומרי מציאות בתת מודע ובחלום. אפילו הסיר לילה שבו הם מתגוררים נשמע כמו המצאה חלומית, ולא פחות ממנו הים שמשתנה מבקשה לבקשה: מצלול לצהבהב-עכור, לסגול-אפור סמיך, לשחור מסריח מריקבון מצולות, לשחור מבעבע ורותח, לסערה משתוללת תחת שמיים אדומים עם טלאי קטן כחול, ולרעש אדמה עם משברים גבוהים כמגדלי כנסיה וכהרים מוכתרים בקצף.
גם לשיבוש הדקדוקי, לטבעיות שבה האשה משתוקקת להיות מלך (בלשון זכר) יש מרקם חלומי.
ובל נשכח את הנסיך המכושף; הפוט טוען שהוא נסיך מכושף, וזה קצת מוזר. כי נסיכים מכושפים הם חסרי אונים (אחרת לא היו מצליחים לכשף אותם). והפוט לעומת זאת, הוא קוסם רב עוצמה, כל-יכול כאלוהים. ונדמה לי ש"הנסיך" הזה הוא פליטת קולמוס מהתת מודע של האשה. הדג הוא נסיך החלומות שלה, התיקון המושלם למפסידן שלו נישאה, זה שיגשים את חלומותיה.

*

היא נראתה קשוחה כמו קרש
אשת הדייג אינה נערה צעירה וחולמנית אלא אשה "שכל תקוותיה הושלכו כמו סנוניות פצועות לתוך הבוץ" (הים), כמו שאמר פלובר על מאדאם בובארי. מתנותיו של הדג רק מדגישות את הדיכאון המשתק שלה. בתור מלך, קיסר, אפיפיור – היא לא עושה שום דבר, היא לא שולטת באיש, היא בסך הכל אביזר בתפאורה, חלק מתמונה חיה:

"וכשנכנס ראה את אשתו יושבת על כס, כולו גוש זהב אחד, שני מילין גובהו, כתר זהב גדול לראשה שלוש אמות גובהו, ובו יהלומים ואבני חן; בידה האחת היה שרביט ובשנייה כדור מלכות, ומשני צדיה שתי שורות אנשי משמר, כל אחד ואחד מהם נמוך מקודמו, מהענק בגובה שני מילין ועד הגמד הקטן ביותר שלא היה גדול מאצבע." (אשת הדייג כקיסר. מזכיר לי את תמונת הקיסרית תיאודורה המוקפת בגבירות חצרה, כשכל אחת דורכת על רגל חברתה הפחותה ממנה.)

בפאזת האפיפיור שלה הקיפאון עוד יותר מוחצן: "היא נראתה קשוחה כקרש, ולא נעה ולא זעה."

מים מסמלים רגש. דם (אותו שובל דם שהותיר דג הפוט אחרי שהדייג שיחרר אותו) מסמל כאב. אבל עד הרגע האחרון כמעט, האשה אינה מסגירה כל רגש. היא שולחת את בעלה אל הדג שוב ושוב, בנחישות קרה וסהרורית. בכל פעם שבעלה מציע לה להסתפק במשאלה שקיבלה, היא מגיבה ב"נחשוב על זה," הלא מתחייב.

השלבים הרבים, המפורטים והמסודרים של עלייתה, החזירו אותי לרגע, לבית הספר היסודי; כדי למלא את הבור השחור של השיעמום היינו מבלים את השיעורים בפריטת כתובתינו עד אינסוף: מרית בן ישראל, רח ברק 9, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, וכן הלאה.
וגם האשה אגב, מתרצת את רצונה להפוך לקיסר בשעמום: "משעמם לי, אני כבר לא יכולה לסבול." היא אומרת. השעמום הזה משקף את הדיכאון שאין לו תחתית, שום גדוּלה שבעולם לא תרפא אותו, לא תמלא את הריק.

רק בסצנה האחרונה האשה מאבדת סוף סוף את עשתונותיה ומשתוללת כמו הים: שערותיה מתעופפות פרא על ראשה, היא צורחת, בועטת וקורעת את מחוכה. וזו גם הפעם היחידה שבה מעיד המספר על הרוע שבו נתקפה. אבל אם נתקפה, סימן שלא היה בה מלכתחילה. וברור שבסצנה הזאת היא יוצאת מדעתה, באופן זמני לפחות.

*

הדייג ואשתו (האחים גרים) לעומת הדייג ודג הזהב (פושקין)
מעבר למיזוגניות המצויה, נדמה לי שפושקין בגרסתו "החינוכית" אחראי במידה רבה לשם הרע שיצא לאשת הדייג. הסיפור היפהפה של האחים גרים (באמת יפהפה, רק בגלל אורכו לא הבאתי את כולו) הוא חינוכי כמו חנוך לוין בערך (גם אצלו הם יכלו לגור בסירלילה) כלומר בכלל לא. הפיוט המסתורי שלו, עם טיפת הומור של הפרשות, הכאב, הרגישות הפסיכולוגית, הריאליזם; האשה אינה מרשעת והאיש אינו דוד חביב. הכל הרבה יותר מסובך ומציאותי.
איני יכולה לשפוט את היכולת הלשונית של פושקין, את החריזה והמצלול וכן הלאה, אבל בכל מישור אחר פושקין השטיח את הסיפור וסתם את הפערים בשנאת נשים. דג הפוט הגדול המסתורי והפצוע הפך לדג זהב קטן שמדגיש את החמדנות. התקיפות הסהרוריות של האשה הוחלפה בנרגנות מרושעת וסטריאוטיפית. הצארינה (צורת הנקבה המקהה את העוקץ המגדרי) של פושקין רודה במשרתיה באכזריות וכמעט עורפת את ראשו של בעלה. הים אמנם עובר מתכלת לסערה, אבל ללא המסתורין והעוצמה הרגשית של המקור. פושקין פשוט מזדהה עם הדייג, וכל העיבודים שהתבססו עליו אמנם הציגו את האשה כמפלצת. 

הדייג ודג הזהב של פושקין, תרגום מאיר זאב זינגער 1897

*
התעוררתי והנה חלום
בעיבוד של פושקין לסיפור משאלתה האחרונה של האשה היא לשלוט על הים ועל הדג שבתוכו. זה מאד הגיוני בסיפור שעוסק בחמדנות, זו המדרגה העליונה. אבל אצל האחים גרים האשה מבקשת לשלוט דווקא על השמש והירח; ונדמה לי שאני מבינה מה עומד מאחורי המשאלה. הרצון לשלוט בגרמי השמים אינו מעיד רק על גאווה מטורפת ואבדן קשר עם המציאות. הרצון לשלוט על היום והלילה הוא הרצון להמשיך ולחלום.
קשה להפריד בין חלום למציאות בסיפור הזה, האגדה מערבבת אותם ביעילות, אבל אם נחזור לאופציית החלום – הלילה מתקרב מן הסתם לסופו. אור השחר חודר מבעד לעפעפיה העצומים של האשה. והיא היתה רוצה להאריך עוד קצת את החושך ואת החלום המתוק. אבל זמנו של נסיך החלומות נגמר, הגיעה השעה להתעורר, ולחזור לסיר הלילה, כלומר למציאות.

*

מעין נספח:
ובגירסא הציונית אין בכלל אישה – "יגאל ואניית הזהב"
של רפאל ספורטה הוא עיבוד מחורז שבו ילד אילתי קטן ושמו יגאל, לוכד דג זהב, ומסכים להחזיר אותו למים תמורת ספינת זהב, שבה הוא מפליג עם דגל ישראל, מציל ילדי עולים שספינתם נשברה וכולם חוגגים יחד את יום העצמאות.

*

הפוסט הזה הוא טיוטה של פרק בספרי  סיפורים יכולים להציל

*

עוד על סיפורי האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

ללמוד פחד

מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)

ועוד

Read Full Post »

היפהפיה הנרדמת, ויקטור ואסנצוב

היפהפיה הנרדמת, ויקטור ואסנצוב (לחצו להגדלה)

את "אגדות המוות ההפיך, הדיכאון ככוח מרפא" מאת סימונה מצליח חנוך, שלחה לי עורכת הספר ענת שן לוי, שאותה הכרתי לפני שנים בגלגולה כמיצגנית מצחיקה ואנרכיסטית ממייסדות מקלט 209. הוא קסם לי מיד בגלל השם הקולע שנתנה המחברת לאגדות הכוללות מוות או מצב דמוי מוות ומסתיימות בחזרה לחיים.

את המוות ההפיך הזה מפרשת מצליח חנוך כדיכאון, וזה מה שהיא אומרת עליו:

אני מתייחסת לדיכאון כאל סוג של רגרסיה תרפויטית, השתבללות בתוך אַיִן זמני, המאפשרת החלמה מאותו שסע נפשי שפתח את הדלת בפני הדיכאון מלכתחילה – הרפיה מוחלטת ממושכות החיים, מתוך הנחה ש"סוס הנפש" יודע בעצמו את הדרך הביתה … נראה לי ששאבתי את המטאפורה הזו מתוך אגדה רוסית, בה איוון הטיפש (לכאורה) רוכב לו רפוי כולו על סוסו, והוא כל כך סומך עליו שהוא אולי אפילו ישן. בהמשך ייכנס איוון התמים, חסר היכולת, בעצת סוסו הגבנוני, סוס הנפש שלו, לאמבטיית חלב רותח, ויצא ממנה נסיך.

"איוון התמים", "סוסו הגבנוני", "אמבטיית חלב רותח" "נסיך", די בשורת הדימויים האלו לשבות את לבי, גם לולא הייתי מאמינה מלכתחילה בפוטנציאל "שנת החורף" של הדיכאון.

הספר מחולק לארבעה פרקים גדולים:
החלק הראשון של הספר מוקדש למוות ההפיך של שלגייה בארון הזכוכית, ונפתח באבחנה מבריקה: אמה של שלגייה ייחלה, כזכור, לבת לבנה כשלג, אדומה כדם ושחורה כעץ ההבנה, ו"זמן מה לאחר מכן נולדה לה בת שהיתה לבנה כשלג, אדומה כדם ושערותיה שחורות כעץ הבנה ולכן קראו לה שלגייה." כלומר, אומרת מצליח חנוך, נולדה תינוקת לבנה, אדומה ושחורה באותה מידה, אבל האודם והשחור נמחקו משמה; זה לא סיפור על "דמית" או "פחמית" אלא רק על הלובן החיוור וחסר החיים של "הילדה הטובה".

המכשפה, בהמשך לתובנה הזאת, היא דמות הצל הנולדת מן האדום והשחור המוגלים של שלגייה, מכל המכוער, המסריח והאגרסיבי שטואטאו אל מתחת ללבן.
בהמשך מִדלדלת הפרסונה הלבנה והטהורה של שלגייה עד מוות, שאחריו היא מקבלת את עצמה, לטענת המחברת, כדמות שלמה – לבנה אדומה ושחורה.

כוחה של הפרשנות מתקהה ככל שהסיפור מתקדם, ועדיין המשכתי בלב שמח לחלק השני, העוסק באינאנה מלכת השמים והארץ השוּמרית, שיורדת לשאול והופכת לנתח בשר מרקיב התלוי מתקרתו. המיתוס השומרי מתמסר באופן המשכנע ביותר למודל המוות ההפיך של המחברת, והקריאה המקבילה ב"פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת ומותה הבלתי הפיך, מוסיפה נפח ומתח רגשי.

בחלק השלישי של הספר, המוקדש לכיפה אדומה, ניכרת עייפות מסוימת. יש משהו מכני וצחיח ונוקדני במאמץ לחלץ מהסיפור הסרבן מסר חיובי. (אם כי הכל עדיף על הפרשנות של ברונו בטלהיים המדבר על רצונה של כיפה אדומה להענש על תשוקתה לאביה).

אבל בחלק הרביעי העוסק ביפהפייה הנרדמת, הניסיון הפרשני נזנח או קורס; שלל גרסאות היפהפיה הנרדמת טובעות בנחשול מטיפני בנוסח "בתוך כל אחת מאיתנו חיה אם קדמונית שהיא לנו רחם וקבר כאחד."

אי נחת מסוימת שתקפה אותי פה ושם בתחילת הקריאה, גברה במהלכה והפכה למועקה; גם בגלל התחושה שהאגדות היפהפיות האלה דולדלו ונוצלו לטובת אג'נדה מסוימת. אבל – וזה כבר חורג מתחום האגדות – גם האג'נדה עצמה העיקה עלי. ולא בגלל עודף אהדה לפטריארכיה;
במשך תקופה מסוימת היתה סדרת גרפיטי באזור שבו אני גרה: בחורה עם זנב סוס ובקבוק ספריי. הדמות היתה זהה בכל מקום, אבל בכל פעם היא "ריססה" כתובת אחרת. הכי קרובה לביתי היתה: "יורקת על הפטריארכיה!" ובכל פעם שחלפתי על פניה נתקפתי צהלה ילדותית.

כמו כן ברור לי, כמו למחברת, שאלפי שנות פטריארכיה עיקמו ונוונו את תפיסת המציאות והעצמי של נשים. כמוה אני משוכנעת בצורך לערער את התבנית, להמציא ולמצוא נתיבים חלופיים. (המעלל הזה אמנם נמצא בחיתוליו, וספק אם יושלם אי פעם; אי אפשר להריץ אלפי שנים בהילוך מהיר. חסרים יותר מדי נתונים, דמיון ותעוזה מחשבתית). ולא פחות חשוב – אני מאמינה לעוצמה שהעורכת, על פי עדותה, שאבה מן הספר. אני שמחה עליה ומכבדת אותה.

ועם זאת – אני חוויתי מחנק. לא יכולתי לשאת את תפיסת האו-או של הספר: או שאת "מנוּוטת פטריארכיה" או שאת מחוברת לאדמה ו"בוראת את עצמך מן הרחם של האם הקדמונית החיה בתוכך". ואם אני לא רוצה לבחור צד? אם אני מעדיפה לערבב, או לרקוח משהו משלי לפי צרכי ואוות נפשי? מה היתה מצליח חנוך אומרת למשל על הגישה "הגברית" של בת האיכר החכמה בסיפור המופלא של האחים גרים? האם היתה מכנה אותה "מנוּוטת פטריארכיה"? ומה באשר לנערה הנלבבת, גיבורת "שלוש הטוות" שמאסה בטוויה? גם אני כמוה לא קונה את הקישור שמציע הספר בין עבודות בית למדיטטביות ויצירתיות. ובסופו של דבר בת האיכר החכמה  וסרבנית הטוויה בעלת העוצמה הרגשית והדמיון המפותח קרובות לי הרבה יותר מאשר שלגייה, כיפה אדומה והיפהפייה הקורבנית.

לא מצא חן בעיני האופן שבו מצליח חנוך מדברת בשמי, כלומר בלשון "אנחנו הנשים". כי כמו שכתב דוד אבידן "אני לא שייך לעם השייכים". לא נוח לי בתוך ההכללה, ולא משנה אם מדובר ב"אנחנו הנשים" או "אתם הילדים" (כמו שאמרו עלי בילדותי) או "אנחנו היהודים" (חבר יקר שחזר בתשובה היה משגע אותי בהכרזות מסוג: "כל יהודי מאמין בהשם"). כל הכללה כזאת לוקחת עובדה מסוימת, לפעמים מהותית, לפעמים פחות – זה משתנה מאדם לאדם – ומיישרת את כל השאר על פיה, ותוך כדי כך קוצצת חריגות ודקויות, כלומר מדכאת.

הרחם הוא איבר מופלא. המוח אינו נופל ממנו. "אימנו האדמה" אמנם "נושאת ומכלכלת אותנו, / ומצמיחה לנו פירות שונים ופרחים צבעוניים ודשא עשב", בניסוחו היפה של פרנציסקוס מאסיזי בתרגום פנחס שדה. גרתי שנתיים בלב יער, מאד אהבתי את זה. אבל אני אוהבת לא פחות את הכרך, את העוצמה ואת האנונימיות ואת העליבות (יש לי חיבה מיוחדת לsleezy motels), ואפילו (שומו שמים) את התעשייה; אהבה שצמחה בילדות מן הסתם, בשעות בלתי נשכחות של משחק בחלקי משאבות מסתוריים בבית החרושת של סבי.

פמיניזם מבחינתי, הוא החופש לנוע בין הקצוות, לבחור שוב ושוב בלי צנזורה, לא זו של חורשי רעתי, וגם לא זו של דורשות טובתי. כי התכתיב החדש הוא בעצם התשליל של קודמו ולכן תאומו. עוד לא השתחררתי מכלא אחד (פטריארכיה) וכבר נפתחת לקראתי דלתו של הכלא השני.

ועוד באותו עניין – אני מעדיפה את התנועה החופשית הדו כיוונית בין המגדרים כמו כאן

*

ואם כבר – אז סקירה קצרה של כמה ספרים על אגדות

אריך פרום, השפה שנשכחה: מבוא להבנת חלומות, אגדות-ילדים ומיתוסים, הוצאת א' רובינשטיין, 1951.
נטול אינטואיציה וכושר התבוננות. פשוט לא.

קלאריסה פינקולה אסטס, רצות עם זאבים, ארכיטיפ האישה הפראית, מיתוסים וסיפורים, מודן 1992.
כדי לצלוח את הספר הזה שנכתב על ידי אנליטיקאית יונגיאנית, הייתי צריכה להתגבר על שורה של הסתייגויות והתנגדויות, מכריכת הרב-מכר שלו ועד האינפלציה של המילה פראי ונטיותיה (האישה הפראית, חיי הנשמה הפראיים, הנשי הפראי, האם הפראית, וכן הלאה) וגם הפרשנות לא תמיד שכנעה אותי. ויחד עם זאת, לאחר מעשה – הכרתי לפחות אגדה אחת שווה (האישה שלד), נחשפתי לכמה תובנות מהדהדות, ויש גם משהו מעצים בנוכחות הסבתאית המצטברת, המלאה שמחת חיים, של המחברת בעלת השם המוזר כמו מכשפה טובה של נורית זרחי.

סימונה מצליח חנוך, אגדות המוות ההפיך, הדיכאון ככוח מרפא, פראג 2009.
מצד האגדות יש כאן חומר למאמר מקורי, אפילו מבריק, שנמתח שלא בטובתו על פני ספר שלם. בסופו של דבר זה לא ספר על אגדות אלא תוספת "למדף  ההולך ומתרחב של ספרי הנשים", כמו שכותבת העורכת באחרית דבר. סוג של המשך לרצות עם זאבים.

ברונו בטלהיים, קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחות הנפשית של הילד, מודן 2002.
את דעתי על הספר הזה כתבתי בפירוט – ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

מארי-לואיז פון פרנץ, הנשי באגדות, הקיבוץ המאוחד 2005. יפהפה, מורכב ונקי מדוגמטיות.

*

וגם – מרית בן ישראל – סיפורים יכולים להציל, עם עובד וסל תרבות, 2012

*


 

Read Full Post »

המיצגנים מרינה אברמוביץ' ואוליי* (כינויו האמנותי של אואה לייסיפן) נפגשו באמסטרדם ב 1976 והחליטו ליצור ישות משותפת, מעין "גוף דו ראשי" בשם "האחר" שבאמצעותו יחקרו נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. שיתוף הפעולה הסתיים ב 1988, בעבודה שבה צעדו זה אל זה משני קצות החומה הסינית. בסופו של דבר הם לא נפגשו במרכז. אוליי פרש בדרך.**

מרינה אברמוביץ': "הבעיה העיקרית במערכת היחסים הזאת הייתה השאלה מה לעשות עם האגואים של שני האומנים. הייתי צריכה למצוא דרך להשקיט את האגו שלי, כפי שגם הוא עשה, כדי ליצור מעין מצב אנדרוגני שאותו כינינו 'מות העצמי'." כדי לממש את "מות העצמי", הם סתמו את נחיריהם בצמר גפן, וחיברו בין הפיות שלהם תוך כדי שאיפת החמצן זה מזה. מקרופונים שנטמנו בגרונם הגבירו את קול נשימותיהם. לקח להם שבע עשרה דקות לאבד את הכרתם.

ויותר מכל התמונה כאן למטה לא יוצאת לי מהראש. מצד אחד בגדי החג הפשוטים. הניקיון, הסימטריה, התנועה הסמויה בין מסתורין של סיפור מיתולוגי לבהירות הקרירה של איזה לוגו. הילת העצב, הסכנה.

האלכסון התחתון של הקשת משכפל את זווית הגוף של הגבר. האלכסון העליון מתחרז עם זווית גופה של האישה. שניים שדורכים ביחד קשת. מופת של איזון ושיתוף פעולה. רק שהחץ, החץ מכוּון דווקא ללבה של האישה.

וזו לא רק הקיצוניות המולדת והמוכחת של מרינה אברמוביץ'. זה לא שאפשר בפשטות להחליף כיוונים; הגבר גבוה מהאישה. לו היינו הופכים את הקשת החץ היה מגיע לבטנו. כדי לכוון אותו ללב הם היו צריכים להרים את הידיים באופן לא טבעי.

0

פלאש בק, חליל בלבין ומרב קמל, 2017 (מחווה ותעלומה: איך החץ הגיע לפנים כשהיה מכוון ללב? אני עוד חושבת על זה).

* גם אוליי וגם מרינה ביקרו בארץ לאחרונה. הייתי בשני המפגשים:

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר – על המפגש עם אוליי

מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה

** עודכן בתגובות.

Read Full Post »

בשבח החריצות

למעט כמה נערות שוטות, מתחלקות הנערות בסיפורי האחים גרים לשתי קבוצות: מצד אחד – הרעות המכוערות והעצלות, ומנגד – הטובות היפות והחרוצות; היופי הוא פשוט שיקוף חיצוני של הטוּב, אבל החריצות שמייצגת ערכים כביכול, מתגלה שוב ושוב כאמצעי להשגת חתן: אם תהיי חרוצה, אומרים הסיפורים, כלומר צייתנית ולהוטה לרַצות – תינשאי לבן מלך שיגאל אותך מן השיעבוד.
אני מתארת לעצמי שכמה מן המאזינות הפקחיות הבחינו בסתירה: אם חריצות היא מידה טובה – למה ממהרים להיפטר ממנה, ולמה צריך להשתעבד כדי להינצל מהשיעבוד? וכדאי אולי להדגיש שמדובר בחריצות מאד מסוימת שאין בה שמץ יצירתיות, רק צייתנות עד כדי קורבנות. הנערות שקלטו את המניפולציה החינוכית חיפשו מן הסתם, דרך לעקוף אותה, לזכות בחֵירות מבלי לשלם בכניעוּת. וכך באו לעולם "שלוש הטוות".

*

שלוש הטוות, האחים גרים – תקציר

"היה היתה נערה עצלה שלא רצתה לטוות." כך נפתח הסיפור. אמה של הסוררת מדברת על לבה ללא הועיל. לבסוף היא מתעצבנת ומכה אותה. המלכה שעוברת בסביבה נכנסת לברר את פשר הבכי והצעקות. האם משקרת ואומרת שבתה פשוט חרוצה מדי: "היא רוצה כל הזמן לטוות ולטוות, ואני ענייה ואין ביכולתי לספק לה די פשתן." המלכה מתנדבת לפתור את הבעיה. היא מזמינה את הנערה לארמונה ומובילה אותה לשלושה חדרים מלאים בפשתן יפהפה מהרצפה עד לתקרה. כשתגמור לטוותו, היא מבטיחה, תזכה בנסיך הכתר: "אף על פי שאת כל כך ענייה, די בחריצותך הבלתי נלאית."
אחרי שלושה ימים היא חוזרת לבדוק את התקדמות העבודה. הנערה שבזבזה את זמנה בבכי מתנצלת ומסבירה שהתגעגעה לביתה. המלכה לא כועסת, אבל "מחר עלייך להתחיל בעבודה," היא אומרת והולכת לדרכה.
הנערה המסכנה ניגשת לחלון ורואה שלוש נשים מוזרות קרבות לעברה: לאחת יש רגל שטוחה ורחבה, לשנייה שפה תחתונה ענקית שמשתלשלת מעבר לסנטרה ולשלישית אגודל רחב. "אם תזמיני אותנו לחתונה," הן אומרות לה, "ולא תתביישי בנו, תקראי לנו 'דודות' וגם תושיבי אותנו לשולחנך, אז נטווה לך את הפשתן תוך זמן קצר."
"בחפץ לב," עונה הנערה, "רק אנא, היכנסנה והתחלנה מיד בעבודה."
והשלוש מקיימות את הבטחתן: האחת דורכת על הגלגל, האחרת מלחלחת את החוט בשפתיה, והשלישית מסובבת אותו ומקישה באצבע על השולחן. בכל פעם שהיא מקישה נופל מן השולחן סליל טווי להפליא. כשהן נפרדות לשלום הן אומרות לה: "אל תשכחי מה שהבטחת לנו, זה יביא לך אושר."
המלכה יוצאת מגדרה, החתן מהלל את חריצותה וכשרונה של הכלה. והיא עצמה אינה שוכחת את הבטחתה; היא מזמינה את הנשים המשונות לחתונה ונופלת לזרועותיהן: "ברוך בואכן דודות יקרות!" היא קוראת, ומושיבה אותן אל שולחנה. בן המלך נחרד מכיעורן. "מדוע יש לך רגל רחבה כזאת?" הוא שואל את הראשונה, "מדריכה על גלגל הטווייה," היא עונה. "מדוע יש לך שפה תלויה כזאת?" הוא שואל את השנייה. "מליקוק החוט," היא עונה. "מדוע יש לך אגודל רחב כזה?" הוא שואל את השלישית. "מגלגול החוט," היא עונה.
ובן המלך המבועת נשבע שכלתו היפה (פתאום מסתבר שהיא יפה) לעולם לא תיגע בגלגל הטווייה…

נלי אגסי

.

קומדיה רומנטית

המספר נוקט לכאורה בטון קונפורמיסטי: הפשתן הגודש את חדרי הארמון מתואר כיפהפה והנערה מתוארת כעצלה. החתן ואמו מוקסמים מחריצותה המדומה. יופיה נחשף רק ברגע האחרון לפני רדת המסך. אבל עד אז מתברר ש"העצלנית" היא למעשה נערה ישרה, טובת לב ונאמנה. ולא פחות חשוב – רבת תושייה ומחוברת לעצמה. בעזרת כל אלה היא מצליחה בסופו של דבר, למנף את הצביעות ואת הנצלנות להצלתה.
ואם נחזור לרגע להתחלה: מצבה הגרוע של הנערה עוד ממשיך ומִדרדר; העימות המתמשך עם אמה הוא כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לה בארמון: גם מבחינת סמכותה של הנוגשת (מלכה זה יותר חזק מאמא) וגם מבחינת כמות העבודה.
"גם לו היתה טווה מבוקר עד ערב עוד שלוש מאות שנה," נאמר לנו, לא היתה מספיקה לסיים את הטוויה; התיאור הזה מצייר את המלכה בצבעים עוד יותר שחורים ממה שנדמה בהתחלה. היא לא רק חמדנית ונצלנית אלא נוכלת שמציבה רף גבוה בכוונה, כדי לא לשלם את הפרס. אבל גם אם מדובר בהפרזה המשקפת את תחושותיה של הנערה – זה עדיין נורא. היא הלא מתעבת כל שלב בטוויה – את הדריכה, את לחלוח החוט ואת גלגולו. ופתאום היא מוצאת את עצמה מול ערימות אינסופיות של פשתן…

וכמו בכל פעם שמתעבים משהו – הוא מקבל מימדים מפלצתיים; שלוש הנשים המעוותות כמו בקעו מן התת מודע של הנערה. גופן המעוות מגלם את חרדותיה. מי שאוהב אותה, היא חושבת, יגן עליה מגורל כה נורא. היא רק צריכה  להמחיש לו את גודל הסכנה… ושלוש הטוות אמנם עושות זאת בהצלחה רבה.

[ויש גם זווית יהודית – ב 8.3.10 הרציתי על הסיפור הזה במסגרת פאנל על אגדות לכבוד יום האשה הבינלאומי. רוחמה וויס שהשתתפה בפאנל ציינה שברשימה התלמודית של המלאכות שאישה חייבת לבעלה (ואתם מתבקשים לתקן אותי אם יש טעות בניסוח, זה לא השדה שלי) יש ויכוח בין חכמים על חובת הטוויה, משום שבשביל ליקוק החוט האשה צריכה לשרבב את השפתיים וזה מעקם ומכער אותה…]

שימו לב שבניגוד לאם השקרנית ולמלכה הנוכלת הנערה היא ישרה. גם כשהיא טוענת שהתגעגעה לבית אמה – זה מן הסתם נכון. הלא הכמויות הביתיות של הפשתן הן כאין וכאפס בהשוואה לערימות האינסופיות של המלכה. והיא גם נאמנה מאד; לא רק שאינה מתכחשת להבטחתה, היא מקיימת אותה בלבביות מושלמת. ואז מתגלה גם טיבו האמיתי של החתן; בניגוד לאמו שמעוניינת רק בכוח העבודה של הנערה, הוא דווקא מתעניין בה ובשלומה. הגועל שהוא חש אל הדודות מהול בסקרנות. הוא פותח בשיחה כדי לברר את הסיבה למצבן. איזו טראומה גרמה לעיוות? וכיוון שהן בקעו, כפי שאמרתי, מהתת-מודע של הנערה – הוא קשוב בעצם לה עצמה, הוא רוצה לדעת מה היא מרגישה. וכשהוא מקבל את התשובה הוא לא מכזיב, הוא מציל אותה מיד הסכנה, ולא משנה איזה רווח נמצא בצדה.
האושר טמון בקיום ההבטחה, אבל לא באופן שרירותי; לולא אימצה את הדודות אל לבה הן לא היו מעוררות את סקרנותו של הנסיך. לולא הושיבה אותן לשולחנה לא היתה לו הזדמנות לשוחח איתן. כמה שונה ההבטחה מזו שסחט הצפרדע מהנסיכה, וכמה שונה קיומה וכמה שונה התוצאה הסופית… רוח טובה של קומדיה רומנטית שורה על "שלוש הטוות": האהבה הזוגית גוברת על החמדנות והשיעבוד. שלא לדבר על המוסר השכל: טוב לב מנצח צייתנות (וגם יופי לא מזיק).


מוירות נוראות – מוירות נחמדות
לקסיס, אטרופוס וקְלותו, כך נקראו המוירות, אלות הגורל של המיתולוגיה היוונית. קלותו (מילולית: "הטווה") טוותה את חוט הגורל של כל אדם, לקסיס (מילולית: "מטילת הגורל") קבעה את אורכו, ואטרופוס (מילולית: "שאין להפר את דברה") גזרה את החוט, כלומר את מותו של האיש.
המוירות – שלוש שהן אחת (כמו בסיפור שלנו) תוארו כנשים זקנות, קרות ואכזריות. ומי יודע אם לא נבראו בדמיונה של נערה כזאת שאולצה לטוות ולטוות עד זקנה ושיבה, וזעמה תפח והפך לפנטזיית הנקם האולטימטיבית בדמות השלישייה הנוראה החזקה מהאלים עצמם…

ובמעשייה של גרים לעומת זאת, יש מעין תיקון: שלוש הטוות הן גירסה קומית של המוירות – התיעוב הופך לכוח חיובי שמציל את הנערה. אולי בגלל שעמדה על שלה וסירבה לשתף פעולה?

*

לפוסט המשך:  הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון
וסיפור דומה לעומת זאת, ולגמרי חורג מהתבנית: הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

עוד על עבדוּת הבית (וידאו ארט, אמנות פלסטית)
עקרת בית נואשת – על מרתה רוסלר ולייזה לו

וכמובן מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »

בפוסט הקודם כתבתי על עבודה שבה הזמינה יוקו אונו את הקהל לחתוך את בגדיה. ואחד המגיבים כתב:

"הבגדים זה לנון, שיוקו תאלץ כל הזמן בכוח להסיר כדי להיות עצמה, אבל להסיר בידיה אין ידיה נענות לה, ולכן תחפש את הציבור שיסיר ממנה בדרכו שלו את לנון שלו ושלה.
ואין זה פלא שבזקנתה תבקש כאילו בפעם האחרונה: תנו לי להיות אני, עצמי, עירומה, ללא שום כסות סינתטית."

בתשובה חשבתי על תמונת הזוגיות הזאת.

ג'ון ויוקו 1980, אנני ליבוביץ (זו גם תמונה של מדונה עם תינוק, אבל נתרכז בזוגיות הפעם.)

ובזמן שהסתכלתי איך לנון נאחז בשערה של אונו, ואיך פניה משובצים בזרועו כמו אבן יקרה, נזכרתי בכל מיני ציורים של גוסטב קלימט, שבהשראתם מן הסתם היא נוצרה. למשל בנשיקה של הזוג העטוף שלמטה.

גם בתמונה של קלימט הנאהבים שוכבים ועומדים בו בזמן. גם כאן הגבר נושק לאישה. פניו נמעכים אל פניה כמו פניו של לנון, אבל עיניה הן שעצומות בהתמכרות. הוא רוכן אליה ואוסף אותה בזרועותיו.
"שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" כמו בשיר השירים.

וכל אותה אורנמנטליות אַר-נוּבוֹ'אית של קווים זורמים ומתפנקים שליבוביץ אימצה בלי להעתיק. והשאירה את קצה הג'ינס שפשט לנון כדי לשבש קצת את היִפיוף.

הנשיקה, גוסטב קלימט, 1908

וכך זה נראה מקרוב.

 או ברישום אחר של קלימט מאותה תקופה:

אחר כך נזכרתי בנשיקה הזאת שמונק צייר וצייר בעשרות וריאציות. גם עירומות לגמרי:

הנשיקה, אדוורד מונק, 1892

וגם לבושות.

הנאהבים של מונק תמיד חסרי פנים.
פרצופו של הגבר מספח את פניה של האישה המתרפקת כמו ב"תפוח זהב אהב את אוכלהו" (רביקוביץ).

וישנה גם האופציה המלבבת בקצה הפוסט הזה על הפמיניזם המפתיע של האחים גרים.

ואם נחזור ליוקו אונו. זה הפורטרט שלה שצילמה אנני ליבוביץ ב1981. התמונה קצת קטנה, אני יודעת, אבל אם תסתכלו תראו אותה, אישה עץ.

מה שמחזיר אותנו לקופיף העירום שתלוי עליה בפורטרט הזוגי.

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

Read Full Post »

ב1964 ישבה האמנית יוקו אונו (לימים אישתו של ג'ון לנון) על במה והזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה.
Cut Piece – זה היה שם המיצג שבוצע לראשונה ביפן, ושנה לאחר מכן גם בקרנגי הול ניו יורק.
אונו ישבה ללא נוע על במה בזמן שהצופים עלו בזה אחר זה וגזרו את הבגדים מגופה. כששדיה נחשפו היא כיסתה אותם בכפות ידיה.
בסרטון המצורף אפשר לראות קטע מן העבודה.
ב2003 חזרה אונו בת השבעים והציגה את Cut Piece בתיאטרון קטן בפריס, "למען השלום".

.

.

שבע הערות:

*
1פמיניזם

Cut Piece  היא עבודה פמיניסטית: "יוקו אונו הנכיחה את הפסיביות הנשית ואת התגובה האלימה שהיא מייצרת," כתבה רותי דירקטור.
ואפשר גם להרחיב מעט את היריעה: Cut Piece עוסקת בהדדיות של היחסים בין תוקף לקורבן.

*

2המשכים ומחוות

Cut Piece היא עבודה מכוננת בתולדות המיצג הזוכה גם היום להמשכים ומחוות.

Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ מ-1974 היה ה"המשך" הקיצוני מכולם. אברמוביץ' ערכה על שולחן 72 "מכשירי עונג וכאב" והודיעה שלמשך שש שעות היא תהיה לגמרי פסיבית, לא חשוב מה יעשו לה היא לא תתנגד. כתבתי על זה כאן (ואם אתם כבר נכנסים אל תחמיצו את השיחה המאלפת בתגובות).

אונו של Cut Piece הרבה יותר מוגנת מאברמוביץ של Rhythm 0; ראשית Cut Piece היא עבודה הרבה יותר קצרה (ולאספסוף לוקח זמן להתחמם), יש רק זוג מספריים אחד, כלומר רק מתעלל אחד בכל פעם, וגם הגבולות ברורים. הם לא אמורים להחליט מה לעשות, רק למלא הוראות. ודומה שגם לבמה עצמה יש אפקט מרחיק ומרסן – המשתתף הוא לא חלק מהמון. הוא חשוף לקהל שעוקב אחרי כל תנועה שלו. ועדיין רואים איך אונו נלחצת כשאחד הגברים חותך את הקומבניזון שלה ואת החזייה. היא מציצה בעצבנות לראות מה הוא עושה, נושכת את שפתיה, ולרגע אף מרימה את ידה כאילו בקשה לעצור אותו. זו לא הפעם הראשונה שהבחור הזה עולה לבמה. לפני שהוא ניגש למלאכה הוא מחליף קריאות ביניים עם הקהל. הוא נראה מרוצה ובטוח בעצמו. האווירה משתחררת. יש סכנה באוויר, חשש מאובדן שליטה.

הילוך אחורי – לפני כשבע שנים, יצרה מיה אלמוג (תלמידת בית הספר לתיאטרון חזותי) מחווה משלה ל Cut Piece. בתחילת העבודה היא עמדה עירומה לגמרי מול בחור לבוש בחליפה (שאיני זוכרת את שמו לצערי, הוא היה מעולה). הבחור גזר את החליפה מגופו והדביק את פיסות הבד לגופה של אלמוג כך שהתחברו בסופו של דבר למעין שמלת מעצבים. כדי להבטיח את ההדבקה הוא היה צריך להצמיד את פיסת הבד לעורה ולהניח את ידיו על הבד למשך כמה שניות עד שהדבק יתפוס. הסיבה היתה לגמרי טכנית, אבל זה נראה כמו סוג של חיבוק, מגע של אהבה. המיצג הסתיים כשהמצב התהפך: הגבר היה עירום והאישה לבושה.

cut piece 1964. התמונות מ2003 לא לגמרי שכנעו אותי

*

3. אבן

אנשים כל הזמן חתכו ממני את החלקים שהם לא אהבו בסופו של הדבר נותרה ממני רק האבן שהיתה בתוכי אבל הם עדיין לא היו מרוצים ורצו לדעת איך זה מרגיש בתוך האבן.
(קטע מטקסט שכתבה אונו לעבודה בשם "אבן" מ1966. התרגום שלי מתוך ספרה אשכולית) וגם זו דרך לקרוא את העבודה.

ובכלל – אונו, על פי עדותה, התקבלה בהסתייגות על ידי האוונגרד הניו יורקי. היא היתה יותר מדי רגשית ויצרית לטעמם. הם העדיפו cool art, לטענתה.

*

4. ארס פואטיקה (אמנות על אמנות)

האמנות הקונספטואלית החליפה את הציור והפיסול באמנות המבוססת על רעיונות ופעולות. Cut Piece היא גרסת הפעולות והרעיונות של יוקו אונו לעירום נשי באמנות.
זאת ועוד: Cut Piece  ערערה את היחסים בין הצופה המרוחק לאובייקט האמנותי האטום, המחוסן. היא הצביעה על אחריותו של הצופה והראתה ש"צפייה ללא אחריות הורסת את האובייקט שבו היא מתבוננת." (כך, בין השאר, מסבירים את העבודה בספר המצוין הזה.)

*

5. שתי עבודות מתוך: Grapefruit
     A Book of Instruction and Drawing by Yoko Ono

(ה"ההוראות" שבהן מדובר הן משהו בין אמנות מושגית לשירה. בעצם גם וגם.)

PART PAINTING
ברכותנו! / אתה אחד / מ 10,000 הנבחרים / שלהם / אנו שולחים את / חלקיק הציור הזה של / יוקו אונו. כל / אדם קיבל / פיסה אחת / מן הציור. / בעתיד נערוך מפגש / שבו נחבר את כל / הפיסות זו לזו כדי / ליהנות מן / הציור / בצורתו המקורית. ובינתיים / אולי / תמליץ לנו על / אנשים שלהם כדאי לשלוח את החלקים / המעטים / שנותרו בידינו. / אל תשכח / לציין / במכתבך את מעמדם / החברתי של / חבריך, כדי שנוכל להתאים את / גודל החתיכה.

מס' סידורי 9,331 #

*

PAINTING UNTIL IT BECOMES MARBLE
חתוך ותלה ציור, שרטוט, / תצלום, או טקסט (מודפס או / אחר), שמוצא חן בעיניך. / הנח לצופים לחתוך את החלקים / שמוצאים חן בעיניהם ולקחת אותם. / למשל, אם צופה אוהב אדום / תן לו לקחת את החלקים האדומים. / בקש מצופים רבים לחתוך לעצמם את / החלקים החביבים עליהם עד שהדבר כולו / יעלם. / כמו כן, במקום לחתוך את החלקים / אתה יכול לבקש מהם לכסות אותם בדיו / שחורה. / במקרה של טקסט, אתה יכול לבקש / מהצופה לחתוך לו את האות החביבה עליו / או את המילה.

קיץ 1961

*
6טקס

Cut Piece  היתה עבודה טקסית כבר בגלגולה הראשון. הבמה היא במה טקסית; כל משתתף כורע ברך ונוטל את המספריים שקודמו השאיר על הבמה. המספריים מתקבלים כאביזר פולחני וכך גם פעולת הגזירה. וגם בפיסות הבד עצמן יש משהו שמזכיר "רליקס", אותם שרידים של חפצי קדושים ואפילו של הקדושים עצמם הנשמרים בכנסיות וכאילו אוצרים בתוכם משהו מכוחו של בעליהם.
ולא רק בנצרות יש רליקס; פעם ראיתי הודעה על לוח מודעות קטן בשכונת שפירא בתל אביב, על גלימתו של צדיק מפורסם שהושאלה לבית הכנסת המקומי. המתפללים הוזמנו לגעת בגלימה ולהפנות אל הצדיק את בקשותיהם. והיה גם הסבר קסום ליתרון שמספקת הגלימה: הנגיעה בה היא כמו אותו משיכה שמושך ילד קטן בשולי שמלתה של אמו כדי להסב את תשומת לבה.

*
7. 1964 / 2003 – האם זו אותה עבודה?

Cut Piece  נוצרה מתוך כעס, כפי שהעידה אונו עצמה. ב1964 היא היתה ספוגה בכאב ובתוכחה. כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, אונו חוזרת על אותן פעולות, והפעם היא עושה זאת "למען השלום": היא מבקשת מן המשתתפים לשלוח את פיסות הבד שגזרו לאנשים שהם אוהבים. ראשון הגוזרים הוא בנה, שון לנון: "זה היה מורט עצבים," אמר לאחר המופע, "היא ממש אמיצה שהיא עושה את זה שוב. זה היה נוגע ללב וחזק מאוד."
ואונו עצמה: "כשאני מאפשרת לזרים להתקרב אלי עם מספריים אני מנסה להראות שהגיע הזמן לבטוח זה בזה … לא מאוד פחדתי, משום שניסיתי לעשות את זה באהבה. בשנות הששים עשיתי את זה מתוך כעס, עכשיו אני עושה את זה בשביל האהבה, וזה הבדל גדול."

האם Cut Piece של 1964 ושל 2003 זו אותה עבודה?
הפעולות דומות, אבל הטעינה הפוכה. האם אפשר להפוך כיוון רגשי של יצירה כמו שהופכים גרביים?
בסיבוב הראשון היתה אונו קורבן של הגוזרים. בסיבוב השני היא מעין מרטירית של אהבה. האם היה בפעולות מלכתחילה גרעין סמוי של חמלה? האם נותר בן רישום של כעס אחרי ארבעים שנה?
ומה באשר להבדלים הקטנים – האם זה משנה למשל, שאונו הצעירה ישבה על רצפת הבמה והמשתתפים כרעו לצדה, ואונו בת השבעים ישבה על כסא והמשתתפים רכנו אל גופה?
האם זו עבודה נוצרית או שמניסטית? האם האופציה השמניסטית מושפעת מגילה של המבצעת, או מנוכחותו של בנה? (כולם היו בני?)
הכעס היה אפקטיבי בשעתו. העבודה השאירה את חותמה.
והאהבה?

***

עוד על ג'ון ויוקו (וגוסטב קלימט ואגון שילה ומיק ג'אגר ואנני ליבוביץ שצילמה את התמונה שלמטה)

מסתבר שנותר בה עוד לא מעט כעס 

 

Read Full Post »

בבית ילדותי היה ספר על אמנות הציור הגוֹתית.
שעות רבות ביליתי בהתבוננות בציורים המסתוריים והנפלאים שהודבקו בין דפיו.
למשל בציור הזה:

"המלכה הבנאית", כך קראתי לו בלבי. ימים רבים שקדתי על חידתו; זה לא רק האוקסימרון של בנאית בכתר ובשמלה (שאמנם רוכך מעט על ידי הוורוד של הלבֵנים), אלא גם הגודל – כלומר הקוטן התפאורתי של החומה, ואיזו כפילות חלומית שלא הוגדרה עד הסוף. עד שיום אחד הבנתי שזה קומיקס: שתיים מן הנשים הניצבות בתוך המבנה הן גם אלה שבונות את החומה. הגילוי הזה לא הפחית מן המסתורין, רק הוסיף לו תעתוע של זמנים שונים המתקיימים זה בצד זה, באותו מרחב.

מאוחר יותר למדתי את פשרו המדויק של הציור. לא אחשוף אותו כאן כדי לא לנטרל את הסוגסטיביות, אבל אין כל מניעה למסור את שמו: עיר הגבירות, כלומר LA CITE DES DAMES, זה מה שנכתב מתחתיו בצד שמה של אישה: כריסטין דה-פּיזַן  ועוד המון פרטים בגרמנית (כן, הספר היה בגרמנית משום מה, וריבוי האותיות הגדולות עם הניקוד המשונה תרמו גם הם לזרותו.)

*
פמיניסטית מן המאה הארבע עשרה

כשגדלתי וקראתי את ספרו של הויזנחה "בסתיו ימי הביניים", נתקלתי שוב בשמה של דה-פיזן. הוא צץ לו בטבעיות ליד שמותיהם של גדולי המלומדים, המשוררים ואנשי הרוח של התקופה, גברים כולם. לקח לי שנים לעשות עוד צעד לעבר הדמות שמאחורי השם: כריסטין דה-פיזן, פמיניסטית מן המאה הארבע-עשרה והאישה הראשונה שהתפרנסה מכתיבה, כלומר נהנתה מחסותם של פטרונים עשירים כמו לואי מאורליאן ופיליפ "האמיץ" דוכס בורגויין, שמימנו את כתיבתה.

כריסטין דה-פיזן

היא נולדה בשנת 1364 בוונציה, והגיעה לפריס בגיל חמש בעקבות אביה שכיהן כרופאו ויועצו האסטרולוגי של שרל החמישי.
בגיל חמש-עשרה נישאה למלומד צעיר ומבטיח, ואחרי עשר שנות נישואים מאושרים ושלושה ילדים שאחד מהם מת בינקותו, חלה גם בעלה ומת.
בבת אחת הפכה מאישה מפונקת ומוגנת למפרנסת הראשית של ילדיה, אמה ואחייניתה שנותרה בפריס. כמעט ארבע עשרה שנים בילתה בבתי משפט בנסיון לגבות כספים שנעלמו. אויביה נקטו בסחבת, הפגינו זלזול והשחירו את שמה (הם ניסו להציג אותה כמי שמחפשת "אהבהבים אוויליים", כלשונה). מתישהו נפלה למשכב, וכשהבריאה החלה לכתוב ולא חדלה במשך כעשרים שנה.

היא כתבה עשרות ספרים, מסוגים שונים ומשונים: שירים ליריים ובלדות שבהן תינתה את געגועיה לבעלה המת, ספרי הגות והיסטוריה, ספרי הדרכה לשליטים וספרי הדרכה מוסרית לילדים, וכן איגרות רבות – איגרות ספרותיות שמוענו לדמויות מיתולוגיות וסימבוליות, ואיגרות שנשלחו למנהיגים ואנשי רוח ובהן הגיבה על אירועי התקופה.
היא הכירה תודה למוזות הקטנות שלה שהקלו על כאבה, ובעצם היתה הראשונה (ואף האחרונה למשך שנים רבות), שהציגה את המוזות כבנות לווייתה של יוצרת אישה.

במקביל לכתיבתה הרחיבה והעמיקה את השכלתה. עוד בילדותה גילתה נטייה ללימודים. אמה ניסתה לכוון אותה לעיסוקים יותר מקובלים כמו טווייה, אבל אביה עודד את סקרנותה האינטלקטואלית ובעלה האוהב תמך בכל מה שעשתה. את עיקר השכלתה על כל פנים, רכשה במאוחר, בכוחות עצמה. היא חשה שותפות גורל עם נשים אחרות והקדישה חיבורים רבים לעולמן הפנימי של נשים, למעמדן ותרומתן להיסטוריה.

*

האם האישה נהנית כשאונסים אותה?

בספרה עיר הגבירות למשל (שממנו לקוח האיור), כינסה נשות מופת מן המיתולוגיה וההיסטוריה בחברת שלוש גבירות אלגוריות: צדק, חסד ואמונה, והתווכחה בין השאר עם הקביעה שנשים נהנות כשאונסים אותן. הדעה הזאת זכתה בימי הביניים לגיבוי "מדעי": תיאוריה רפואית קבעה שגם האישה פולטת זרע בזמן שהיא גומרת (ולכן גם נהנית יותר, כי היא גם פולטת וגם מקבלת זרע). העוּבּר לפי התיאוריה הזאת נוצר מן המפגש בין הזרע הגברי לנשי. כלומר אישה שנאנסה והרתה הגיעה מן הסתם לסיפוק מיני, ואין לה כל עילה לתביעה משפטית. כריסטין דחתה את הדעה הזאת והדגישה את האלימות המופעלת כלפי האישה.

*

אני אישה קטנה ובודדה ואני רוצה להיות כזאת

חלק ניכר ממה שנכתב כאן למדתי מספר החיזיון של כריסטין דה-פיזן שיצא כמעט בחשאי ב-2008, בהוצאת כרמל, בתרגומה של שולמית שחר שאף הוסיפה הערות, הקדמה ואחרית דבר.
ספר החיזיון הוא אלגוריה – סוגה נפוצה מאד בימי הביניים ואחת הצורות הספרותיות הפחות חביבות עלי.

[באשר לאלגוריות – "היפה יפה בסוגו", אמר אריסטו, אבל אני עדיין מסתייגת מהן, כמו מכל סוג של אמנות (פנטומימה למשל) שיש לו רק שכבה אחת.
הנה משהו שאומר הויזינחה בספרו בסתיו ימי הביניים על ההבדל בין סמליות לאלגוריה:
"כל ריאליזם במובן של ימי הביניים מוליד לאנתרופומורפיזם [האנשה]. כיוון שייחסה קיום ממשי לאיזה רעיון, רוצה הנפש לראות את הרעיון הזה חי, והיא יכולה להשיג זאת רק אם תפרצף אותו. כך נולדת אלגוריה. לא הרי זה כהרי הסמליות. הסמליות מבטאת קשר מסתורי בין שני מושגים, האלגוריה נותנת צורה נראית-לעין לתפיסתו של קשר מעין זה. הסמליות היא פונקציה עמוקה מאד של הנפש, האלגוריה היא פונקציה שטחית שלה. היא עוזרת למחשבה הסמלית להתבטא, אבל בתוך כך היא מעמידה אותה בסכנה על ידי שהיא ממירה רעיון חי בתמונה. כוחו של הסמל אובד על נקלה באלגוריה." מתוך הפרק החמישה עשר: "הסמליות בירידתה".]

קראתי את ספר החיזיון בעצלתיים עד שהגעתי לחלק השלישי שבו משלבת כריסטין דה-פיזן את סיפורה האוטוביוגרפי.
דה-פיזן ממחיזה את הסיפור ומציגה אותו כדיאלוג בינה לבין "הגבירה פילוסופיה". היא פותחת בנאום ארוך שבו היא מתלוננת באוזני "הגבירה פילוסופיה" על התלאות שספגה מיד "הגבירה גורל". (כולן גבירות אצל דה-פיזן, חוץ מן הענק שבבטנו היא מוטמנת על ידי "הגבירה טבע" בראשית הספר; כלומר בחזונה היא הופכת לעוּבּר של גבר, ש"הגבירה טבע" מכניסה להריון…)
כשכריסטין מסיימת את תלונתה מגיע תורה של "הגבירה פילוסופיה" להשיב ולהוכיח לה עד כמה שפר גורלה.
"הגבירה פילוסופיה" משתמשת במגוון נימוקים – החל מטיעונים חסודים בסגנון "הסבל הוא מפתח למלכות שמיים" ועד טיעונים ענייניים כמו "יש מסכנים ממך, שלא היו להם מעולם הורים נהדרים, בעל אוהב, ילדים טובים ובריאות גוף ונפש כמו שלך". אבל גולת הכותרת, לפחות בעיני, הוא החלק שבו מזכירה "הגבירה פילוסופיה" לכריסטין שלוּ היה בעלה בחיים היא היתה עוסקת עכשיו במשק בית ובגידול הילדים במקום בתענוגות הלמידה:
"ברור לי שתודי," אומרת "הגבירה פילוסופיה", "שבשל טובה זו שבלימוד לא היית רוצה לוותר על העיסוק בו (גם אם הִמעטת לעשות זאת) ועל ההנאה ממנו ההולמת אותך כל כך, תמורת כל הטובות של 'הגבירה גורל'. על כן אל לך לחשוב עצמך לאומללה כשבידך בין היתר, מכל הדברים שבעולם, זה הגורם לך שביעות רצון והנאה יותר מכל, כלומר הטעם המתוק של הידיעה."

סוף טוב הכל טוב. כריסטין חוזרת בה מתלונותיה ואף משווה את החלק הזה של "ספר החיזיון" ל"אבן אודם יקרה, בהירה, זוהרת ללא כל עננה, וככל שמתבוננים בה יותר כך היא נושאת חן יותר." איך כתבה באחת הבלדות שלה: "אני אישה קטנה ובודדה ואני רוצה להיות כזאת".

את שנות חייה האחרונות עשתה במנזר. במשך אחת עשרה שנים לא פרסמה דבר. היא שברה את שתיקתה רק ב-1429 בפואמה שכתבה לכבוד נצחונה של ז'אן דארק, ובה הציגה את הנצחון כהישג נשי וביטוי לאהבתו של האל למין הנשי בכלל.

*

הנסיך על הסוס הלבן

אין הסכמה באשר למקוריותה של כריסטין דה-פיזן, למעט דעותיה על נשים. היא קצת דידקטית מדי (ולא רק לטעמִי הרגיש להטפות מוסר). ואני אישית עוד לא שוכנעתי בסגולותיה הספרותיות. אבל מבחינה מסוימת זה הופך אותה לעוד יותר מעוררת השראה; לא מדובר בתופעה חד פעמית, גאונות שאי אפשר ללמוד ממנו כלום על כלום, אלא באישה עם קצת מזל, שבעזרת תבונה, אומץ ונחישות יצרה לעצמה מקום בעולם לפי מידותיה.

באחרית הדבר של ספר החיזיון מצטטת שולמית שחר את דבריה של "הגבירה דעה" לכריסטין:
"ולעתיד לבוא ידברו על אודות עבודתך יותר מאשר בימי חייך… לאחר מותך יבוא נסיך אמיץ וחכם, שבשל תוכנם של ספרייך היה רוצה בכך שימייך היו בזמנו והיה משתוקק לראותך".
ושחר אף מוסיפה ומפרשת למען הסר ספק, שכריסטין מקווה "שנסיך יבוא, אולי גם על סוס, אך לא כדי להציל נערה מכלאה ולשאתה לאישה, כי אם כדי להתפעל מכתביה של אישה שאינה עוד בין החיים."

 

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »