Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פמיניזם’

זה החלק השני של הרצאתי ביום עיון על הורים רעים בספרות ילדים (לחלק הראשון).

האחים גרים טענו שאוסף המעשיות הוא "עדות ללבבנו".

"הנערה ללא הידיים" היא ללא ספק עדות ללבבי. עדות כה מופלאה ונוראה שבמשך שנים לא הצלחתי לדבר אותה.

וראשית התקציר (המעט ארוך) של הסיפור. החלק הראשון ברוטלי במיוחד, אז תחזיקו חזק. ובכן:

*

טוחן ירד מנכסיו ולא נשאר לו כלום מלבד הטחנה שלו ועץ תפוחים שצומח בחצר האחורית. יום אחד, הוא יוצא ליער לחטוב עצים ופוגש זקן שמבטיח להעשיר אותו תמורת מה שעומד מאחורי הטחנה. הטוחן משער שהוא מתכוון לעץ, ומסכים לעסקה, והזקן אומר שבעוד שלוש שנים יבוא לקחת את שלו. כשהטוחן חוזר הביתה יוצאת אשתו לקראתו ושואלת מה פשר העושר שממלא את הבית. כשהיא שומעת על העסקה עם הזקן היא מבינה מיד שמדובר בשטן, והוא לא התכוון לעץ אלא לבתם שטאטאה באותה שעה את החצר האחורית. כעבור שלוש שנים השטן אמנם מגיע לקחת את חלקו. הנערה מתרחצת ומיטהרת, היא מציירת מעגל גיר סביבה והשטן לא מצליח לפרוץ לתוכו. הוא דורש מאביה להרחיק ממנה כל מים. האב מציית, ולמחרת בבוקר כשהשטן חוזר הוא מגלה שהיא בכתה כל כך שידיה נרחצו בדמעות. ושוב אין לו שליטה עליה. בזעמו הוא אומר לאביה (את המשפט המדהים), "קצץ את ידיה אחרת לא אוכל לפגוע בה." הטוחן מתחלחל, אבל אחרי שהשטן מאיים לקחת אותו תחתיה, הוא פונה אל בתו ומבקש ממנה להבין אותו ולמחול לו. היא מושיטה לו את ידיה ואומרת, "אבא יקר, עשה בי כרצונך, אני ילדה שלך." אחרי שהמעשה נעשה היא שופכת דמעות כה רבות שגם הגדמים מיטהרים. השטן נאלץ לסגת בפעם השלישית והאחרונה ומאבד את כוחו עליה.

פדריקו גרסיה לורקה, ידיים כרותות (מה הוא ידע על הנושא?)

פדריקו גרסיה לורקה, ידיים כרותות (מה הוא ידע על הנושא?)

האב מציע לפצות את בתו בעושרו החדש אבל היא מסרבת, היא מעדיפה לסמוך על חסדם של זרים (כך היא אומרת בפירוש). לפי בקשתה קושרים את זרועותיה הכרותות על גבה וכך היא צועדת יום שלם, ועם רדת הלילה היא מגיעה לגן מלכותי מוקף מים. עצי הפרי הזורחים לאור הירח מזכירים לה שלא אכלה כל היום. היא כורעת על ברכיה ומתפללת ומיד מופיע מלאך שמייבש את המים. הם חוצים את התעלה ביחד והנערה אוכלת אגס בפיה, ישר מן העץ. הגנן צופה מרחוק ואינו מעז להתערב. למחרת בבוקר כשהמלך מגיע לגן הוא מבחין מיד בחסרונו של האגס. הגנן אומר שרוח רפאים אכלה אותו. סקרנותו של המלך מתעוררת, ובליל המחרת הוא מצטרף לגנן ומביא איתו גם כומר ליתר ביטחון. כל השלושה צופים בנערה שחוצה את התעלה בחברת המלאך ואוכלת אגס נוסף. המלך מתאהב בפולשת. הוא נותן לה ידיים מכסף ונושא אותה לאישה.

אחרי הנישואין יוצא המלך למלחמה. המלכה יולדת בן בהעדרו ואמו ממהרת לשלוח לו את הבשורה המשמחת. אלא שהשליח נרדם ליד נחל והשטן מחליף את מכתבה וכותב שהמלכה ילדה מפלצת. המלך נבהל ומתעצב אל לבו אבל מורה לנהוג בה יפה עד שיחזור, והשליח שוב נרדם ליד הנחל והשטן שוב מחליף את מכתבו במכתב חדש שבו מורה המלך להרוג את אשתו ואת בנו. האם הזקנה לא מאמינה לכתוב. היא שולחת מכתב בירור והכל חוזר על עצמו ואפילו מחמיר. השטן דורש לשמור לו את לשונה ואת עיניה של המלכה.

אמו של המלך לא מוכנה לרצוח את כלתה ואת נכדה, ומצד שני היא חוששת שלא תוכל לספק להם הגנה. היא קושרת את התינוק לגבה של הנערה שנפרדת ממנה בדמעות. ואז מגיע החלק השלישי והמופלא של הסיפור: המלכה ובנה מגיעים ליער פרא ומלאך מוביל אותם לבית קטן שעליו כתוב: "כאן גר חופשי כל אחד". שבע שנים היא שוהה ביער. ושם, בחופש, בטיפולה המסור של בתולה לבנה כשלג, ידיה צומחות מחדש.

כשהמלך חוזר ומגלה מה עולל השטן הוא יוצא לחפש את אשתו ואת בנו. שבע שנים הוא נודד בלי לאכול ובלי לשתות. הוא שורד בדרך נס ומגיע לבית הקטן ביער, ושם הם חוזרים ומתאחדים וחיים באושר עד יומם האחרון.

*

ובכן, בהמשך להצהרתו של פלובר, "מאדאם בובארי זה אני", הנערה ללא הידיים היא אני. זה לא רק טעון בשבילי אלא גם מציף. שלושה ימים לא יספיקו לכל מה שיש לי להגיד. אני אצטמצם ברשותכם, לכמה הערות על הורות ומגדר.

ילדים אינם רכוש. הם אינם שייכים להוריהם. לא כמו שרכוש שייך. הורה אינו יכול למכור את בנו לשטן. הוא לא יכול לעקוד אותו. ותסלחו לי שאני שוב חוזרת לאברהם – לעניות דעתי החילונית והילדית והאימהית, אם מישהו מבקש ממך לרצוח את בנך זה חייב להיות השטן.

המערכה הראשונה של "הנערה ללא הידיים" היא תיאור מצמרר של העוצמה ההורית. כי את השטן לפחות אפשר לחסום בעזרת טוהר. אבל אין שום תרופה נגד אבא. רק להורים יש גישה חופשית וכוח אינסופי להזיק.

כריתת הידיים היא חבלה אדירה בעצמאות, ביכולת העשייה והיצירה וגם ביכולת התנגדות. זה סוג של סירוס שמתחיל בעריסה ונמצא ופועל בפנים גם כשגדלים. בסיבוב השני אגב, השטן אינו מסתפק בידיים, הוא דורש גם את אברי ההבעה, את הלשון והעיניים של קורבנו.

אומרים שאין מוקדם ומאוחר בתנ"ך ועל אחת כמה וכמה בנפש. גילים לא מתחלפים אלא מצטברים וקיימים בו זמנית. חוסר האונים של גיבורת הסיפור (העשה בי כרצונך), התמימות המוחלטת, הפסיביות, הבכי האינסופי, הטוהר, ואפילו העיגול הרחמי הזה, שייכים לינקות.

בתמונה המופלאה שבה הנערה ניצבת בתוך הגן הלילי המוצף באור ירח, ואוכלת אגס ללא ידיים, ישר מהעץ, האגס הוא שד והנערה היא תינוק יונק. וגם התיאור מסגיר את זה לא בכוונה: "בחצות הלילה יצאה הנערה וזחלה מן השיחים, ניגשה לעץ ואכלה שוב בפיה אגס אחד." גם זוחלת וגם יונקת. תינוקת.

 

עץ מצרי מניק

עץ מצרי מניק

ומצד שני היא גם עץ. זה סיפור שכולו עצים, וגם בגלל זה הוא הסיפור שלי; כי אין דבר בעולם, מלבד כמה אנשים, שאהוב עלי יותר מעצים). בראשית הסיפור יוצא אביה של הנערה לחטוב עצים. הוא מתבלבל בינה לבין העץ שצומח בחצר האחורית, ולכן הוא ממשיך וחוטב גם את זרועותיה.

בעקבות העוול היא מתנתקת מהוריה האנושיים, ובמין התרסה פיוטית מאמצת לה אם חדשה צמחית. היא יונקת משד אגסי.

הדימוי הזה של הנערה כעץ, לא מפסיק להחליף צבעים:

מצד האב חוטב-הזרועות זאת החפצה.

מצד הנערה שמאמצת אם צמחית, זה נתק והתרסה ותקווה כמוסה, שכמו שעץ יכול להצמיח ענפים במקום אלה שקוצצו, כך יצמיח גם גופה ידיים חדשות (בני הקטן אמר לי פעם, אם את תמותי את תצמחי מחדש).

וכמה דברים על מגדר:

יש שני גני עדן בסיפור: בגן עדן המוזנח של החצר האחורית צומחים עץ תפוח ונערה. את תפקיד הנחש ממלא השטן, ליהוק מתבקש. אבל במין היפוך מגדרי הסיפור מלהק את האבא לתפקיד חווה החוטאת. והמערכה מסתיימת בסוף מפתיע, כשהנערה, בתפקיד העץ הפצוע, הולכת לחפש לה גן עדן חדש. גן עדן מטופח, שבו כל אגס נחשב, ושיש בו מלאך שומר במקום שטן.

ויליאם בלייק, אדם וחוה 1808 (עוד על פיתוי)

ויליאם בלייק, אדם וחוה 1808 (עוד על פיתוי)

וזה לא המיתוס היחיד שמהדהד בסיפור: הנערה דוחה את סיר הבשר שמציע לה אביה ויוצאת מעבדות לחירות. היא אפילו חוצה ים סוף קטן בדרך. מלאך מייבש לה מעבר.

הסיפור מגייס שני מיתוסים מז'וריים, גן עדן ויציאת מצריים, לשירות גיבורה צעירה.

זאת ועוד: זה סיפור על גיבורה פגועה מאד שמוצאת אהבה ומשפחה כמקובל במעשיות, ואף על פי כן הוא שומר על סימטריה; פעמיים עוזבת הנערה את ביתה ויוצאת לדרך: פעם היא יוצאת אל אהובה (בלי דעת) ופעם היא חייבת להתרחק ממנו. וגם אהובה נודד פעמיים, רק בסדר הפוך: פעם הוא מתרחק ממנה (כשהוא יוצא למלחמה) ופעם הוא מחפש אותה. כדי שהאיחוד בין בני זוג יהיה מושלם, אומר הסיפור, הוא צריך להיות סימטרי. בשלב מסוים כל אחד מהם צריך לנדוד ולחפש את האחר.

נדודים כמרפא, זאת הדת הפרטית שלי. אבל קשה לתאר מה הרגשתי כשהגעתי לבית הקטן ביער וקראתי את השלט, "כאן גר בחופש כל אחד". חשבתי שאני חולמת. לא בצחוק. כי זה כל כך פרטי ואישי מצד אחד, וכל כך רדיקלי ועתידני מצד שני.

כדי להסביר עד כמה, נשווה אותו לרגע ל"אשת השלד". הסיפור היפהפה (שמופיע ב"רצות עם זאבים") נפתח באב זועם שגורר את בתו לצוק ומשליך אותה לים. הדגים אוכלים את בשרה ומכרסמים את עיניה עד שנותר רק השלד. דייג אחד דג אותה בטעות. היא נגררת אחריו מעורבבת כולה, ושם באיגלו נכמרים רחמיו; הוא מתיר את הסבך ומסדר את עצמותיה, ואחרי שהיא שותה את דמעתו ומתופפת על לבו – בשרה צומח מחדש.

"אשת השלד" משליך את יהבו על האהבה הרומנטית, זאת התרופה שלו לפצעי הילדות. "הנערה ללא הידיים" מקדים אותו בשנות אור. לא שהוא מזלזל בנישואין. זוגיות טובה, הוא אומר, יכולה לטפח ולהזין ולאחות את פצעי הדיכוי, היא יכולה לספק לך בית מתוקן, שבה גם אהובך וגם אמו (אמך החדשה) מסרבים לפגוע בך על אף המניפולציות של השטן. אהבה רומנטית, על פי הסיפור, יכולה לספק לך ידיים נהדרות מכסף, אבל רק חופש אמיתי יכול להצמיח את מה שנכרת.

עץ כף היד, נאוה פרנקל

עץ כף היד, נאוה פרנקל

*

הנערה ללא הידיים היא השישית והאחרונה בסדרת גיבורות הילדות שלי

מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדות)

המוצא של הילדה אילת

מוכרת הגפרורים הקטנה

גילגי היתומה המאושרת

פוליאנה ואני

Read Full Post »

היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה14 בספטמבר, שבו בין השאר קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אכזרי ואפל בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור – ותשוקת משחק ותיאטרון. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מן הנועזוֹת).

מוריס סנדק, איור ל

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" מאוסף האחים גרים

"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. הוא נוגע בן כשהן נותנות לו לחם והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. ומלבד זאת הוא נותן לה גם ביצה לשמירה. הוא ממליץ שתישא אותה לכל מקום ומזהיר שאובדנה של הביצה יביא לאסון. הנערה לא מתאפקת ופותחת את החדר האסור ומוצאת גרזן נוצץ וקערה עם אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. אבל השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים."
כשהמכשף חוזר הוא בודק את הביצה ומגלה שהיא נקייה. הכלה עמדה במבחן ועכשיו תורו של המכשף למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא אומרת, היא תשגיח עליו מחלונה. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומייד". והוא ממשיך. ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (לא אמרתי שהם לא אכזריים).

*

1. ציפורים

רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.

פפגנו

פפגנו, צייד הציפורים מחליל הקסם, מתואר בדרך כלל כשהוא מחופש לציפור ונושא כלוב גדול על גבו.

הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .

שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.

האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, אלא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.

סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.

ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".

"ציפור כנף" אייר ארתור רקהאם

כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").

וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.

*
2. תקבולות

גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:

שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".

והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."

הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.

(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן

*

3. הסל

החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במבחן, מגיע תורה לתת לו הוראות ולהמציא כללים: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.

אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.

(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

*

4. ציפור הדבש

יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.

היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

ועוד קצת על דבש: יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.

"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."

ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.

והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).

והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת

*

שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).

*

* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה

*

ותזכורת:

לתוכנית המלאה של כנס הפנקס לחצו כאן.

לתוכנית המלאה והמצוינת של הכנס  לחצו כאן. וזה דף האירוע בפייסבוק

Read Full Post »

זוכרים את טוס ברהינדי הגיבור? פעם הוא הושלך לבור עם חמישה אריות: ביום הראשון הוא אכל את האריה הראשון, ביום השני הוא אכל את האריה השני, ביום השלישי הוא אכל את האריה הרביעי, וביום הרביעי הוא נזכר שהוא שכח לאכול את האריה השלישי… משהו כזה קרה גם לי. הבטחתי שלושה פוסטים על אגדות פמיניסטיות שלא יובשו על ידי האג'נדה. זהו הפוסט השלישי, שמקדים את השני.

גאוין האביר והגבירה המגעילה, כך נקרא הספר בעברית. הוא גדול על הסורק שלי ולכן הכריכה באנגלית.

גאוין האביר והגבירה המגעילה, כך נקרא הספר בעברית. הוא גדול על הסורק שלי ולכן הכריכה באנגלית. לחצו פעמיים להגדלה

קודם התקציר (הקצר ככל האפשר) ואחריו כמה הערות על הסיפור.

המלך ארתור רודף אחרי צבי צעיר. בלי משים הוא מתרחק מן הפמליה שלו ומגיע לאגם אפל. על הגדה הנגדית ניצב פרש שחור שקורא אותו לדו קרב. חרבו האגדית של ארתור נותרה הרחק בארמון. הוא חסר אונים ויריבו נותן לו הזדמנות אחרונה להציל את עצמו ואת מלכותו: הוא צריך לענות על השאלה, מה רוצות הנשים יותר מכל? יש לו שלושה ימים למצוא את התשובה. בדרך הביתה עוצר המלך כל אישה שהוא פוגש ושואל אותה מה היא רוצה יותר מכל, וכל אחת עונה תשובה שונה (אחת רוצה יופי, אחרת עושר, עוצמה, בעל צעיר, ישועת נפש וכן הלאה). כעבור שלושה ימים הוא חוזר ללא פתרון. הוא מתכונן למותו, ופתאום קורא קול מתוק בשמו. הוא חוזר לאחור ורואה אישה מכוערת עד אימה. אני אחסוך מכם את תיאורה אבל הנה למשל תקריב של כף ידה שהבעית את שני ילדי.

מתוך גאוין האביר והגבירה המגעילה (פרט), אייר ז'ן וינגארד

מתוך גאוין האביר והגבירה המגעילה (פרט), אייר ז'ן וינגארד

הגבירה המגעילה (כך היא מכונה בסיפור) צוחקת כשהיא שומעת את סיפורו של ארתור. זו שאלה ממש קלה לדעתה. אם יבטיח למלא את משאלתה, תהיה אשר תהיה, היא תגלה לו את התשובה. ארתור מסכים והגבירה לוחשת לו את הפתרון. הוא נושם לרווחה אבל כשהוא פונה ללכת היא אוחזת בשרוולו. היא דורשת שישיא אותה בתמורה, לאחד מאביריו. המלך נחרד אבל אין לו ברירה. כבודו תלוי בקיום ההבטחה. וקודם עליו להתייצב בפני האביר השחור. הטבע כולו משתתק כשהוא מוסר לו את פתרון החידה: יותר מכל, אומר ארתור, רוצות הנשים לנהוג כאוות נפשן. האביר הנורא שואג בזעם ונמלט. ועכשיו גם המלך צריך לקיים את חלקו בעסקה. סיר גאווין הצעיר והנאמן מתנדב להציל את כבודו, ולמחרת בבוקר יוצאת תהלוכה קטנה ליער שבו ממתינה הכלה. הכול מתחלחלים מכיעורה אבל סיר גאווין לא נרתע. הוא כורע ברך ומבקש את ידה. האווירה בחתונה קשה. הכלה המסכנה מתכווצת מגניחות הגועל ואנקות הרחמים על החתן. בחצות פורש הזוג הצעיר לחדרו. גאווין טומן את ראשו בכפות ידיו ואז הוא שומע את אישתו קוראת לו בקולה המתוק. הוא מסב את ראשו בחשש ורואה את האישה היפה בעולם. מסתבר שזאת הגבירה המגעילה. הנישואין שחררו אותה ממחצית הכישוף, אבל עדיין עליה ללבוש את דמותה המכוערת מחצית מהזמן, אלא אם כן ישיב על שאלתה: האם הוא מעדיף שתהיה יפה ביום וזקנה ומכוערת בלילה, או להפך. גאווין מתבלבל לרגע ואז הוא נזכר שזה ליל כלולותיו. הוא מעדיף שתהיה יפה בלילה, הוא אומר, כמו עכשיו. אישתו מזעיפה לו פנים: בעל אוהב אינו דן את אישתו ללעג ולבוז, לדעתה. וגאווין מתחרט ומשנה את החלטתו: הוא מבקש שתהיה יפה ביום ומכוערת בלילה. אבל גם זה לא מוצא חן בעיני הגבירה. האם לא איכפת לו איך תרגיש כל לילה כשתבוא אליו בצורתה המגעילה, איזה מין בעל אוהב נוהג כך? גאווין משתתק. נראה שכל תשובה שלו תחטיא את המטרה. לבסוף הוא אומר, גבירתי, איני יכול לענות על שאלתך, זו החלטה שלך, את צריכה לבחור כאוות נפשך. כשהאישה שומעת את זה היא צוחקת. זו התשובה הנכונה. הוא נתן לה את מבוקשה של כל אישה, להחליט על עצמה, לנהוג כאוות נפשה. וכיוון שכך היא משוחררת מן הכישוף, היא תישאר לתמיד בדמותה היפה (והם חיו ביחד באושר ועושר ובכלל).

*

וכמה הערות:

בקרדיטים כתוב "סופר מחדש" על ידי סלינה הייסטינגס. אני לא מכירה את המקור, אבל בטקסט של הייסטינגס יש משהו ישיר ועכשווי (על אף התפאורה הימי ביניימית) וכך אני מתכוונת להתייחס אליו.

*

הסיפור נפתח במרדף שמוביל לנוף מאיים ומסתורי. סכנת חיים מרחפת על המלך חסר האונים (שלא לומר אימפוטנט, הוא לא מוצא את החרב שלו). הדרך היחידה להינצל היא לברר מה הנשים רוצות.

הישירות החלומית של הסצנה הזאת עוצרת נשימה. זה כמו מסר מהתת מודע שאומר אם לא תקשיב לנשים (מיד, תוך שלושה ימים) תמות.

*

ומי היחידה שיודעת את התשובה? הגבירה המגעילה כמובן, הפמיניסטית מהסטריאוטיפ, הבודדה המכוערת, רק היא יכולה להציל את המלך. ויש לה מחיר. המלך לא יוכל להמשיך ולהדיר אותה. הוא צריך להכניס אותה לארמונו ולהשיא אותה לאחד מאביריו (שזה כמו לשאת אותה בעצמו. האבירים הם שלוחה של המלך וגאווין יותר מכולם).

(מזכיר לי את המאמר שקראתי פעם פעם על האחיות של סינדרלה:  אז מה אם הן היו מכוערות, גם הן רצו להתחתן עם נסיך. דגש מיוחד ניתן שם לרגליים הגדולות, במובן שהן רצו גם להתחתן עם הנסיך וגם לעמוד על דעתן, כלומר על רגליהן שלהן, לא להינשא על כפיים כמו בובות.)

*

בדרך כלל יש מתח בין הממד הרגשי והממד הריטורי של סיפורים. הרגש הוא אותנטי ובעל עומק ואילו הריטוריקה (אמנות השכנוע והפיתוי של הקוראים) ערמומית ומניפוליטיבית, כל האמצעים כשרים. בסיפור הזה הם כמו תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים.

מה רוצות הנשים יותר מכל? הקוראים מגלים ומפנימים את התשובה ביחד עם הגיבור (ארתור-גאווין).

בשלב הראשון מוצגת השאלה באופן חזיתי בצורת תעלומה וחידה של חיים ומוות. כמו ארתור גם הקוראים (נשים כגברים) תוהים מה רוצות הנשים יותר מכל, וכמוהו הם מתקשים למצוא תשובה אחת.

בשלב השני מוצג הפתרון. זה לא פתרון שרירותי; "לנהוג כאוות נפשן" אכן מכסה רצונות סותרים של נשים שונות ומשונות – אבל זה עדיין פתרון שִׂכלי שמגיע מבחוץ ולא צומח מבפנים.

בשלב השלישי והקובע – השאלה מופיעה בתחפושת, בצורת חידה חדשה ואישית. ושוב, הקוראים כמו גאווין מתקשים בפתרונה, כי רק מי שהפנים את פתרונה של השאלה הגדולה, יכול לענות עליה נכונה ולגאול באופן שלם את הגבירה ואת גאווין.

*

אפשר לקרוא את הסיפור בשתי דרכים: באחת מהן האביר השחור הוא מעין גולם שנברא מן העצב והזעם של האישה המדוכאת (כמו ששלוש הטוות המכוערות נבראות מדמיונה של הנערה המבועתת) כדי לאלץ את ארתור לתת לה את מבוקשה. אבל אני מעדיפה לראות בו נציג של ארתור, גלגול חלומי של האשמה והקלקול שהוא חש. כי כוח תמיד משחית ומעוות ודיכוי פוגע גם במי שמדכא, גם אם בדרכים מושהות ונסתרות יותר. וגם את זה אני אוהבת בסיפור, את ההבנה שהגאולה של הגבר ושל האישה כרוכות זו בזו, זו אותה חבילה.

*

ובשולי הדברים:

הספר יצא ב1988 בספריית הפועלים בתרגום משה דור עם האיורים המקוריים של ז'ן וינגארד (כך הוא כתוב על כל פנים בתרגום העברי, באנגלית זה נראה כמו חואן). האיורים – המאד מושקעים ומרשימים בדרכם – הם שילוב של עיטורים ימי ביניימיים ושל סגנון פרה רפאליטי: "בהיסטוריה של האמנות," כתב סלבוי ז'יז'ק, "הפרה רפאליטים הם מקרה הגבול הפרדוקסאלי של אוונגרד בחפיפה עם קיטש: הם נתפסו בתחילת דרכם כנושאי הדגל של מהפכה … רק כדי להגיע לפיחות בהערכתם זמן קצר לאחר מכן … כתמציתו של קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב." קיטש פסאודו-רומנטי, ויקטוריאני וטחוב, זה תיאור די הוגן של האיורים האלה, בתוספת נגיעות מבהילות של כיעור נשי היפר-ריאליסטי. זה קובר את הישירות והעכשוויות של הסיפור. וגם לשון התרגום מיושנת ומסורבלת ופוגעת בהומור ובקסם. הגיע הזמן לעדכן את שניהם ולהוציא את הספר מחדש.

*

עוד באותם ענינים:

גם מתוק גם פמיניסטי (האריה הראשון בסדרה)

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

הפרה רפאליטיות והאגדה – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד כמסע-מסה בתולדות האמנות

*

Read Full Post »

תקציר הפרקים הקודמים:

שועי רז ערך מוסף של כתב העת מקף (כתב עת אמיתי, מנייר) בנושא "אלוהים" והזמין אותי להשתתף.

לא הצלחתי לחשוב על כלום עד שרוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים.

כתבתי הערות בשוליו ורוני הִגלתה אותן לעיר האושר.

חזרתי לנקודת ההתחלה אבל התקיעוּת כבר השתחררה.

אלוהים, סטרפטיז. זה מה שיצא.

בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים (או על סטרפטיז) אלא על אמנות.

ובכל זאת: אין בו יראת כבוד. מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג מוטב שיפסח עליו.

תודה לשועי ששלח אותי למסע ולרוני שהתירה אסורים.

ובכן:

*

אלוהים, סטרפטיז

בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. למה להרוג חלק מאלוהים? שאלתי בפליאה. זה חומר טוב לשיקויים, הוא ענה.

הוא קלט באופן אינטואיטיבי את העיקרון המכונן של תורת השיקויים: עוצמת המרכיב נגזרת מעוצמת המקור שממנו נלקח. אלא שאי אפשר להכין שיקוי מאלוהים כי הוא לא עשוי מחומר. זו אחת הבעיות שלי איתו. אני כועסת עליו גם מהסיבות הרגילות, אבל אני היחידה אולי, שמסתייגת מן ההפשטה. זו תלונה מצחיקה, אני יודעת. זה נחשב למעלהּ, לדרגה הגבוהה מכל. אבל אני, מה לעשות, מאמינה בצבעים ובחומרים ובצורות. האמנות הצילה את חיי. ואלוהים? מפוזר מדי ואמורפי, אין במה להאחז.

בני היה אז בן ארבע בערך, בשיא תקופת השיקויים. בערבים היינו קוראים הארי פוטר ומתענגים על החוש של רולינג לפרטים: למשל, טיפוס גנדרן ויהיר בשם גילדרוי לוקהרט שחותם בקולמוס מנוצת טווס (נזכרנו בטווס של עודד בורלא שֶׁנאם: מי אני? אני. מה אני? אני – התגלגלנו מצחוק). אחרי שנרדם פתחתי את כל כתבי פדריקו גרסיה לורקה ומצאתי רישום יפהפה של מלאך פתייני עם עיניים משוקרות וכנפיים מנוצות טווס. בקצה כל נוצה נפקחה לה מין עַיִן עטורה בריסים מתפנקים. זה מצא חן בעיני, הסגנוּן האלגנטי של המוות, עד שהבחנתי בקרניים המפלחות את הילתו; אופס, זה בטח השטן שנקרא גם לוציפר ופירושו "נושא האור", הילל בן-שחר היפה שהושלך לאדמה.

.

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך (בתלמוד אגב, מתואר מלאך המוות כמלאך שכולו עיניים בצבע "זרקא" גוון שבין כחול לתכול לסגול, "כעין החשמל" והכי טווסי שאפשר)

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן.

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן. לחצו להגדלה

.

אני לא יכולה לכתוב על אלוהים כי אין לו צורה. אז אני כותבת על מלאכים במקום. פעם עשיתי מחקר קטן על כנפיהם. בדקתי איך ציירו אותן במשך השנים: מכנפיים קטנטנות דמויות זימים של מלאכי "פְּרָסים" ועד כנפיים אלגנטיות ארוכות כשמלות ערב ששוליהן מטאטאים את הרצפה. רוב המלאכים הסתפקו בזוג כנפיים אבל כמה מהם הצמיחו ארבע ואפילו שש: שתיים מצולבות מעל לראש, שתיים מצולבות מעל הגוף ויוצרות מעין שלמה דמויית לב ושתיים פרושות לצדדים; זה הזכיר לי את הסוודרים העתידניים שראיתי פעם בחנות המותג "קום דה גרסון". היו להם ארבעה ואפילו ששה שרוולים, והמוכר הראה לי איך לקשור את הזוג העליון על הצוואר ואת התחתון על הירכיים, או בשילובים אחרים.

.

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

.

ידידי היקרים הדס ועמליה עפרת עשו פעם הצגה על מלאך שנפל. כנפיה של בובת המלאך עוצבו מענפים. כל כנף היתה ענף חשוף ומעט מקומר, וביחד עם הזמורות הדקות שצמחו ממנו נוצר מעין שלד של כנף: ענף-כנף. זה מצא חן בעיני; מלאך שנפל דומה לעץ, שניהם מרותקים לאדמה. המלאך המסכן שפך דמעות ממלח גס. זה הזכיר לי את הנסיך המשותק מאלף לילה ולילה, שאמר "איך לא אבכה כשזה מצבי", ואז "שלח ידו אל שוליו (כלומר אל שולי בגדו) והרים אותם, ונגלה מחציו ולמטה עד כפות רגליו – אבן, ומה שלמעלה מזה עד שערות ראשו, בשר." סוג של סירוס מכושף. אישתו כישפה אותו, אחרי שהרג את מאהבהּ.

זה היה הפחד הגדול שלי כשהייתי נערה: להיות "תקועה", לא מתה ולא חיה כמו הנסיך המשותק. כל כך הזדהיתי עם זה שהפכתי את הסיפור למופע. "פסל תיאטרלי" קראתי לו: ירכי האבן של הגיבור הפכו למין מבנה מפיבגלס עם ברק עמום של שיש (מה יותר "אבן" ממבנה?), שעליו שרטטתי את גופו העירום (הנה התמונה). הוא כושף בתוך פאטיו מלא ציפורים יפהפיות שרק רשת דקה מנעה מהן לפרוח. גם הנסיך היה מין מלאך שנפל. הציפורים פרפרו כמו כנפיים והרגליים כבדו כמשקולות. לא רציתי שהקהל יראה הכל מהתחלה. חיפשתי דרך להסתיר את הפסל מבלי להידרדר למסכים ופרגודים. אלאן בצ'ינסקי התאורן פתר את הבעיה: הוא פשוט סינוור את הקהל. הבמה היתה אפופה במין זוהר, מה שמחזיר אותי לאלוהים; לפעמים אני תוהה מה הוא מסתיר שם מתחת לאור.

.

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש, הכנפיים שלו הן יותר נרתיק מאשר שלמה, לחצו להגדלה

.

אלוהים, סטרפטיז, כך כתבתי בכותרת (ולא בגלל הסטרפטיז שבו חשף הנסיך את גופו המכושף). כשרוני מוסנזון נלקן תיארה את קסם תיאטרון הבובות של ארון הקודש בילדותה, תיכף חשבתי על סטרפטיז:

ארון הקודש בבית הכנסת למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים. (מתוך חפץ לב)

פתאום אני קולטת את המשמעויות המצטלבות: בעוד שאמנות ואמונה חולקות אותו שורש, הפשטה זה בעצם סטרפטיז. או במילותיו של תאופיל גוטייה (תרגמה מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר):

קֶבֶר מַהוּ? חֲדַר הַלְבָּשָׁה
בּוֹ הַנֶּפֶשׁ, בְּתֹם תַּפְקִידָהּ
מַנִיחָה לְבוּשׁ יֶלֶד, אִישׁ, אוֹ אִשָׁה,
כְּשַׂחְקָן הַמַּחְזִיר תַּחְפֹּשֶׂת שְׁאוּלָה!

לפסל התיאטרלי שלי הוספתי חלוקי נחל. הנחתי אותם על הרגליים המכושפות. רציתי שיהיה ייצוג לחומריות הזאת של אבן. ומישהו ניגש אלי אחרי ההצגה: זה כמו אבנים שמניחים על קבר, הוא אמר.

.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

.

אבל לא על זה רציתי לדבר. לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה להעביר סדנא לבימוי ולעיצוב תיאטרון. תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים. והם ישר נשאבו למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי מישראל ואמרתי "שלום, תתפשטו". ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגיל אחר. אבל הסטרפטיז כבר היה שם בדי. אן. איי. של הסדנא, הוא צץ שוב ושוב באופן לא צפוי ולא מודע. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

.

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה עכשוויות בגרפיותן) של מלאך הבשורה

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה מודרניסטיות) של מלאך הבשורה, על הציור המופלא הזה כתבתי פה

.

התרגיל החדש היה "לתרגם" חפץ לחומר אחר. אחת הסטודנטיות עיצבה כנפי מלאך מתחבושות היגייניות. זה היה קצת מתריס (וניזון מטקסטים פמיניסטיים) אבל גם הגיוני מבחינה חומרית וצורנית: תחבושות היגייניות הן צחורות ורכות ומיוצרות בשלל אורכים וצורות שמִתרגמים באלגנטיות לנוצות אֶבְרָה וכנף.

בסוף הסדנא נערך ערב עבודות. כדי לחסוך מהקהל פירוקים והקמות החלטנו להציב את כל המבַצעים ביחד, באותו חלל. בזה אחר זה הם "יפשירו" ויציגו את מה שיצרו. כנפי התחבושת הוצמדו לכתפיו של סטודנט ויקינגי עירום (הסטרפטיז כפי שציינתי, חלחל לתוך העבודות). כשניסינו למקם את הויקינג בין המשתתפים התברר שהוא גדול מדי. ביחד עם מוטת הכנפיים האדירה הוא פשוט השתלט על המרחב. העבודות האחרות התגמדו לידו. כדי לפתור את הבעיה השכבנו אותו בפתח החדר כמו מלאך שנפל, רגליו משתרבבות החוצה אל תוך המסדרון. כל מי שהגיע לצפות בעבודות נאלץ לעבור מעל אחוריו החשופים ומעל כנפיו העצומות העשויות תחבושות היגייניות, שמין רעד חלף בהן לפעמים.

.

אין לי תמונה נורמלית של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה.

אין לי תמונה סבירה של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה. לחצו פעמיים להגדלה

.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים אלא על אמנות. וזה הסוד בשבילי, על רגל אחת: הבשר והחומר והצורה. למן ההמרה של נוצות שמיימיות וטהורות במוצרים סופגי דם ו"טומאה" (כשמנסחים את זה כך זה דווקא מתאים, רק תחשבו על זה, תחבושות הגייניות כפרפרזה על נוצות מלאכים!) ועד למלאך הגברי המעורטל שהופל בגלל אילוצים של מרחב. המשמעות משפריצה מזה כמו דם מפצע. או להפך, מרפאת.

.

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מצחיק ומהפנט בקבוצת המלאכים הזאת

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15
הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מסתורי ומצחיק בקבוצת המלאכים הזאת

*

עוד באותו נושא

כל אחד תופס איבר אחר – על המלאכים הבוכים של ג'וטו

סטרפטיזים משונים (עוד על סדנת הסטרפטיז הנורווגית, רשימה ראשונה בסדרת שמלות של כאב)

ואלה הפוסטים על סיפור הנסיך המשותק:

זאת ההקדמה: הדייג והשד ואני

וזה ההמשך: כשחציי התחתון הפך לאבן, או למה עזבתי את התיאטרון 

חמסין באושוויץ (על המסע שלי לפולין עם הנסיך המכושף)

*

עוד על מאגיה (בהמשך לתורת השיקויים)

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים

*

המוסף שערך שועי רז נקרא "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא". לצדו יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, העורכים הקבועים של מקף. ניתן להשיג את הגליונות בכתובת makaf.magazine@gmail.com  במחיר: 60 ש"ח (כולל משלוח) וכן בחנויות תולעת ספרים וסיפור פשוט בת"א

*

Read Full Post »

אני ממשיכה לקרוא בספר המונומנטלי הזה. אמנות המאה התשע עשרה. פרק לכל אמן או דמות שהשפיעה על האמנות. מבוא קצר שנותן הקשר ואחריו מכתבים וקטעי יומן, מובאות ישירות בלבד, בלי טלפונים שבורים ופערי תווך. כמו שאני אוהבת. הפתעות; מהיוזמה המפתיעה של ויליאם טרנר שעליה כתבתי פה, ועד קלוד מונה שלא דמיינתם, מלא גועל זעם ומלודרמה ("כאשר השוויתי את התוצאה עם עבודות ישנות תקף אותי זעם משוגע וחתכתי באולר שלי את כל התמונות." מונה של חבצלות המים כן), או האוגוסט רנואר שיבליח בעוד כמה שורות לצערכם, אבל לא על זה רציתי לדבר. ארבעים ושניים אמנים ומקורבים, וביניהם רק שתי נשים, אימפרסיוניסטיות: בֶּרְת מוריזו ומרי קאסאט. המפגש עם מוריזו שאותה לא הכרתי לפני כן, היה כל כך משמעותי שחלמתי עליה.

וראשית, לשם הכרות, מבחר קטעים, תמונה קבוצתית עם בֶּרְת מוריזו (Berthe Morisot 1841-1895).

*

האם (קורניילי), נימוס

בֶּרְת מוריזו במכתב לאחותה אֶדְמָה, יולי 1871:

אתמול אמרה לי אמי בנימוס שאין לה שום ביטחון בכשרוני, ושהיא מאמינה שאין ביכולתי ליצור משהו רציני אי פעם. אני רואה שהיא חושבת שאני מטורפת לחלוטין משום שאמרתי לה שאני מוכשרת באותה מידה כמו העלמה ז'אקמאר.

(נלי ז'קמאר היתה ציירת דיוקנאות אקדמיים שזכתה במדליות בתערוכות ה"סלון".)

*

הידיד (אוגוסט רנואר), דעה

אוגוסט רנואר היה ידידה של מוריזו. וכך כתב לפיליפ ברטי, מבקר אמנות פרו-אימפרסיוניסטי, באפריל 1888

אני חושב שנשים סופרות, עורכות דין או פוליטיקאיות … הן מפלצות, ואינן אלא עגלות עם חמש רגליים. אישה אמנית היא סתם מגוחכת, אך אני לגמרי בעד נשים זמרות או רקדניות. בעת העתיקה ובקרב עמים פשוטים אישה שרה ורוקדת, ואין היא נשית פחות משום כך. חן הוא הממלכה הטבעית שלה ואפילו חובתה. אני מבין שהיום כל זה הושחת, אך מה אפשר לעשות? בעת העתיקה נשים שרו ורקדו בחינם, לשם ההנאה שנגרמה להן בהיותן נעימות וחינניות. היום הן מקבלות משכורות גבוהות מדי, דבר המוציא את כל החן מהעניין.

(המובאה מהפרק העוסק ברנואר. נתקפתי גועל בסגנון מונה ובכל זאת ריחמתי עליו בסוף, כשלא היה מסוגל להחזיק מכחול באצבעותיו מוכות השיגרון והמשיך לצייר בכסא גלגלים במכחולים קשורים לאגרופיו.)

*

הבעל (אז'ן מאנה), מצב רוח

בֶּרְת מוריזו, במכתב לאחותה אֶדְמָה 1875:

נסעתי עם התיק והקרטון שלי כי החלטתי לצייר בצבעי מים בחוץ, אך בהגיענו לשם היתה רוח איומה שסחפה את הכובע שלי, כך ששערותי היו בתוך עיני; ואז'ן היה במצב רוח גרוע כפי שתמיד קורה כאשר שערותי לא מסודרות.

(האפיון כה מושלם שקשה לעמוד בפיתוי. אבל למען ההגינות יש לומר שאז'ן מאנה, אחיו הצעיר של אדואר, שנישא למוריזו כשכבר היתה ציירת, תמך בה וגם ליווה אותה בהתרוצצויותיה המקצועיות, כי נשים הגונות לא יכלו למרבה הצער, להסתובב בלי ליווי.)

*

אדואר מאנה, ברת מוריזו עם זר סיגליות

אדואר מאנה, המרפסת. ברת מוריזו יושבת משמאל (מאנה צייר עוד כמה וכמה דיוקנים שלה)

*

הגיס (אדואר מאנה), תסמכי עלי

בֶּרְת מוריזו לאחותה אֶדְמָה, מרס 1870:

עייפה ומרוגזת הלכתי בשבת לבקר בסטודיו של מאנה; הוא שאל אותי על הציור, וכשראה שאני מהססת, אמר לי במרץ: "אבוא מחר אחרי המשלוח [של תמונותיו ל"סלון"] לראות את תמונתך ותסמכי עלי; אומר לך מה את צריכה לעשות.
למחרת, דהיינו אתמול, הוא הגיע בסביבות השעה אחת; הוא מצא שהתמונה טובה מאד, חוץ מהחלק התחתון של השמלה; הוא לקח את המכחולים, הניח שם כמה הדגשות שהיו טובות מאד; אמי היתה באקסטזה. כך התחילו צרותי; משהתחיל לעבוד, לא היה דבר שהיה יכול להפסיקו; הוא עבר מהחצאית לחולצה, מהחולצה לראש, מהראש לרקע; הוא התבדח המון, צחק כמו משוגע, נתן לי את הפלטה, לקח אותה בחזרה, ובחמש בערב סיימנו סוף סוף את הקריקטורה היפה ביותר שנראתה אי פעם. חיכו לקחת אותה [את התמונה ל"סלון"], לטוב או לרע הוא הכריח אותי לשים אותה על המריצה ונשארתי מבולבלת; תקוותי היחידה היא ש[השופטים] ידחו את התמונה, אמי סברה שהחוויה היתה משעשעת, אך אני חשבתי שהיא מבישה.

 (מעבר ל"קריקטורה" שנשלחת ל"סלון", נמצאת גם הקריקטורה השנייה, זו שמוריזו מציירת במילותיה. מאנה הוא לא רק הפולש והכובש, אלא גם מושא להתבוננות. "הסלון" היה תערוכת האמנות השנתית היוקרתית של האקדמיה הצרפתית. היצירות נבחרו על ידי שופטים. אמן שתמונותיו נתלו ב"סלון" זכה ליוקרה ולהצלחה מסחרית.)

*

האחות (אֶדְמָה), אימהוּת

בֶּרְת מוריזו, במכתב לאחותה אֶדְמָה, אפריל 1869

גברים נוטים להאמין שהם ממלאים את כל חיי האישה, אך לגבי, אני חושבת שלמרות אהבתה של האישה לבעלה, קשה לה להיפרד מחיים של עבודה [באמנות]. אהבה היא דבר טוב מאד בתנאי שיש משהו אחר הממלא את היום. לדעתי, בשבילך, הדבר הזה הוא אימהות.
אל תתאבלי על הציור. אינני חושבת שזה שווה חרטה כלשהי.

(אֶדְמָה וברת, שתיים משלוש אחיות מן המעמד הבורגני גבוה החליטו להיות אמניות והציגו ב"סלון" כבר ב1864. כשאֶדְמָה נישאה וילדה היא נאלצה לוותר על האמנות. לא כן מוריזו שהמשיכה לצייר בתמיכת בעלה: "אני עצובה נורא הערב, עייפה, עצבנית … ושוב נוכחתי לדעת ששמחות האימהות אינן בשבילי." לפעמים זה מגיע עד כדי פוביה, לא מהילדים שלה אמנם: "הילדים הם שמקלקלים את המקום; אי אפשר לעמוד [לצייר] בלי להיות מוקף, ואני פוחדת מקרבתם מאד.")

*

פורטרט עצמי

בֶּרְת מוריזו, מתוך מחברות המסע לאיטליה, חורף 1882:

היום הילדות הקטנות לומדות חמישה או שישה שיעורים בשבוע, אחר כך יוצאות לעולם הגדול, ואז מתחתנות ומקדישות את עצמן לבעליהן; לכן אין עוד דוגמניות, תנועות עצלניות יפות ותשישוּת כה ציורית; יש להזדרז, להתנועע בעצבנות, אין מבינים עוד ששום דבר אינו שווה יותר משעתיים שכיבה על ספה; החלום, אלה החיים, והחלום יותר אמיתי מהמציאות; בו ניתן לנו להיות עצמנו, באמת עצמנו. אם יש לנו נפש, זה המקום שבו היא נמצאת. …

הייתי מאושרת. ידעתי בוודאות למה ציירתי רק ציורים גרועים; ולא אעשה עוד [כאלה] … אך אני בת 50 ולפחות פעם בשנה יש לי אותן תענוגות, אותן תקוות. אנשים חוזרים ואומרים אין סוף פעמים שאישה נולדה לאהוב, אך זה הדבר הקשה ביותר בשבילה. המשוררים הם שכתבו כי הנשים הן מאהבות, ומאז אנו משחקות את יוליה בפני עצמנו. …

זה זמן רב שאיני מקווה ליותר. … התשוקה לתהילה אחרי המוות נראית לי שאיפה מוגזמת. השאיפה שלי היתה מוגבלת לרצון לתפוס משהו ממה שעובר לפנינו, רק משהו, הדבר הקטן ביותר. נו, גם זו שאיפה מוגזמת! תנוחה של ז'ולי, חיוך, פרח, פרי, ענף של עץ, ולעתים זיכרון יותר רוחני מאלה שיש לי, רק אחד מדברים אלה היה מספיק לי.

*

הדיוקן של ברת מוריזו הוא מהתלת-ממדיים בספר, בזכות העין החדה שלה לפרטים והרגישות שבה היא ממפה את הפּקעת הזו של חיים ואמנות. חוסר האונים שלה אינו חל על התודעה, מבטה ישיר וצלול. היא לא מתקוממת נגד מאנה אבל היא רואה אותו, את אמה, את עצמה (עליצות העוועים של הסצנה הזכירה לי את הקבצניות בעלות המום שמרקידות את הכלה בהדיבוק עד שהיא מתעלפת.  הסיוטיות אגב, פורצת גם בסצנה אחרת שבה מוריזו מנסה לצייר באיזה שדה וכחמישים ילדים מסתערים עליה כמו שדים קטנים). והענייניות שבה היא מתעדת את הניכור של אמה, או את מצבי הרוח של בעלה, את את קוצר ידה בתחום האהבה והאימהות. היא לא מייפייפת ולא נשאבת. היא מפוכחת עד דכאונית, צנועה ובו בזמן שאפתנית. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על מצוקת החלום והבהייה. אפשר כמובן לראות בה גברת מפונקת מן המעמד הבורגני גבוה שרוצה להתבטל על הספה. גם לי קראו מפונקת כשהייתי ילדה; בכיתי כל הזמן (מכל שטות, הם אמרו). תחושת הצדק שלי נפגעה – הלא ידעתי שאני לא מפונקת, והייתי מתקנת אותם בלהט: אני לא מפונקת, אני רגישה. ומתישהו חדלתי לבכות. זה לא קרה מעצמו, כמו שאמרו, היא תגדל והכל יסתדר. הכנסתי את הלב לבונקר, השתריינתי בדעות. קצת כמו מרי קאסאט, הציירת השנייה בספר, טיפוס הפוך ממוריזו ופמיניסטית הרבה יותר טיפוסית; אמריקאית, רווקה, סופרז'יסטית בעלת דעות נועזות ונחרצות, שמסרבת להציג בתערוכות חובבניות על טהרת הנשים ומחזירה פרסים בשם עקרונותיה. יש משהו נוקשה ועצי באישיותה של קאסאט, כמו בציוריה – אני מוכנה להתערב שהיא דברה בקול רם מדי – אבל מדי פעם מבליח לו עזוז חיוני נוסח "אבא ארך רגליים", כשהיא מקבלת על עצמה למשל, ליצור ציור קיר בתערוכה בשיקגו:

ומכיוון שעצם הרעיון הזה עורר את זעמו של דגה [דגה היה ידיד נפשה] והוא לא חסך ממני את כל הביקורות שהיה יכול לחשוב עליהם, התעורר עוז רוחי ואמרתי שאין דבר שיגרום לי לוותר על הרעיון. עכשיו יש רק להזכיר את שיקגו כדי להרגיז אותו.

קאסאט היא פמיניסטית של הצהרות ופעולות. אין שיעור לחשיבותו של הפמיניזם הזה שמשנה את העולם. אבל אני יודעת גם שהצהרות מצלצלות הן קודם כל תגובה לאיום, וככל שאני מתבגרת ומרגישה פחות מאוימת אני מגלה שאין בהן יותר מדי מרחב, הן לא מותירות שוליים לשיטוט והתמתחות. לכל יש מחיר, כמו שאומרת המכשפה לדייג בסיפור של אוסקר ויילד; חקיקה זה דבר מועיל וחיוני, אבל גם תהומות נפש. פעם, לפני שנים רבות שמעתי סדרת הרצאות של נתן זך על הרומנטיקה בספרות. הוא דיבר למשל על חנה, גיבורת "מיכאל שלי", אישה ש"כוחה לאהוב הולך למות", שאבדה לה "אלכימיית הכשפים, סגולתה לצוות על החלומות שיוסיפו לשאת אותה אל מעבר לקו היקיצה". הוא חיבר את חנה גונן לשושלת של אנה קרנינה, אמה בובארי והדה גבלר ("שימו לב לדמיון בשמות: חנה, אנה, אמה, הדה"). מוריזו דומה להן וגם שונה. יותר מפוכחת ומודעת, ובעיקר מגששת-מפלסת את דרכה באמנות וברוח, היא לא מצפה מגבר שימלא את הבור שבתוכה. התביעה המצחיקה-נואשת לתשישות, לכלום, לפסיביות, ההפוכה לכאורה משיח הזכויות, החזירה אותי לילדותי צרובת הסוציאליזם  מקַדשת-המעשה, שבה פינוק גונה כחולשה או זוהה עם עריצות מנותקת נוסח מרי אנטואנט. מוריזו גרמה לי לחשוב על ביזוי הפינוק והבהייה, על החרדה (של הממסד, או שלך עצמך) ממה שיצוף אם נפסיק את הבחישה. בחלום הופיעה דמות אחרת שהכרתי לאחרונה ושגם מזכירה פיסית את ברת מוריזו, ובמין דרך תת-קרקעית הפינוק התחבר פתאום לאותנטיות, לעוצמה.

ברת מוריזו, פארק (אימה עדינה וניכור)

מסיבה לא ברורה נמחקו הכיתובים מתחת לשלוש התמונות האחרונות: מלמעלה למטה: מחבואים (מטריד כמו הפארק מעליו), קריאה (כל העולם חי ורוטט ומלא, ורק תוך הספר לבן). בציור האחרון אמה של מוריזו קוראת לאחותה אדמה. וזה גם הציור שעליו השתלט מאנה.

*

עוד בעקבות הספר

גברים במיצג (ויליאם טרנר ועוד)

נמפאות על סרט נע – קלוד מונה והאמפרסיוניזם

*

Read Full Post »

לא מזמן הכרזתי כאן על פרוייקט מרי דה מורגן. יש לי כל כך הרבה מה להגיד על הסיפורים שלה ואני גם חוששת – שאיש לא יתעניין בסופרת ויקטוריאנית חצי נשכחת ועוד לילדים, שמי שכֵּן – יתנגד בטענה שילדים זקוקים ל"חיוביות" ולצדק. לא שאנדרסן פחות זועם או עצוב, אבל הי, "מה שמותר ליופיטר אסור לשור" (בלטינית זה אפילו מתחרז).

דה מורגן היא ליריקנית וציירת של דימויים עזים ומפליאים, אבל כשמתחקים אחרי המקור של העצב והזעם – מגיעים למגדר. איך שלא קוראים אותה, בסוף מגיעים למגדר.

הטלתי קוביה כדי לבחור סיפור. יצא "המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה". ובכן.

 *

כלה או מכשפה

פיורימונדה, פרח העולם (?) – שם חיובי במפתיע לדמות "שלילית" – היא בת יחידה. אביה מחליט להשיא אותה כדי להוריש את השלטון בבוא העת, לחתנו. כשפיורימונדה שומעת על כך היא בוכה מרוב זעם. היא פוחדת לאבד את יופיה. יופיה של פיורימונדה הושג באמצעות כשפים, אבל למרבה הפלא הוא לא נועד למשוך גברים. היופי הוא היצירה שלה, הכישוף הוא האמנות. המשפט האחרון לא נאמר בסיפור. זו כבר הפרשנות שלי. נאמר רק שפיורימונדה אינה רוצה בבעל, בשום בעל, גם לא צעיר וחזק ויפה. היא יודעת (כך נאמר: "יודעת", לא סתם "חוששת") שבעל יאסור עליה לעסוק במאגיה ולהיפגש עם חברתה היחידה, מכשפה זקנה ומכוערת.

בסרטון למעלה: אפיזודה אקראית מתוך סדרת הטלוויזיה הישנה Bewitched, על סמנתה, מכשפה מלבבת שמתחתנת עם בן תמותה, ונדרשת (וגם דורשת מעצמה) לוותר על כל כישוף וביטוי של עוצמה לטובת זוגיות בפרוורים.

בלילה, כשכולם ישנים, פיורימונדה מתדפקת על דלתה של חברתה. המכשפה בדיוק עסוקה אבל כשהיא מבחינה במצוקתה של הנערה היא מזמינה אותה להיכנס.

"זוהי באמת בשורה רעה," היא מקרקרת כשהיא שומעת את החדשות, "אבל אנחנו עוד נביס אותם. את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו." היא שואלת את פיורימונדה מה היא מעדיפה: האם היא רוצה להפוך את המחזרים לכלבים שייענו לשריקתה, או לציפורים שישירו על יופיה, או שמא לחרוזים אותם תענוד על צווארה?

"מחרוזת! מחרוזת!" קוראת הנסיכה. "זה יהיה נפלא, להשחיל אותם על חוט ולענוד אותם על צווארי. אנשי החצר לא יבינו מניין השגתי את אוצרותי החדשים."

*

האותיות הקטנות של חוזי הכישוף

פיורימונדה מקבלת חוט זהב דקיק המקיף את צווארה. כדי להפוך נסיך לחרוז, היא צריכה לגרום לו לסגור את אצבעותיו סביב החוט.

אלא שאַליה וקוץ בה; המחרוזת טמונה סכנה גם לפיורימונדה עצמה: אם במקרה תסגור את אצבעותיה שלה על החוט, גם היא תיהפך לחרוז, ולא תשוב לדמותה האנושית עד שמישהו יבתר את המחרוזת וימשוך אותה מן החוט.

מרי דה מורגן היא אלופת האותיות הקטנות בחוזי כישוף. למשאלות שלה נלווה תמיד סייג, משהו שיכול להפוך את הקערה על פיה, ובינתיים הוא מותח את עצבי הקוראים ומערער את שלוותם.

פיורימונדה עצמה מאושרת. דמעותיה יבשו: "נסיכים אדירים ומלכים יקשטו את צווארי," היא קוראת, "כל עוצמתם לא תועיל להם כאן."

אספה של טרולים, וויליאם הינסן (אמן מאיי פרו)

הזקן הכחול של פיורימונדה

ואז מגיע החלק האפל של הסיפור, שבו נהפכת הנסיכה למעין "כחול זקן" ממין נקבה. הנסיכים המושלמים והנרגשים נעלמים בזה אחר זה בערב חתונתם, ובכל פעם נוסף עוד חרוז צלול כבדולח ומתנוצץ בשלל צבעים – ירוק כחול וזהב לצווארה של הכלה. וגם כשהחוט מתמלא, תמיד יש מקום לעוד חרוז.

פיורימונדה מאושרת. היא מתגרה בחתנים, מדברת בכפל לשון. בכל פעם שהיא לוכדת מחזר היא מלטפת את החרוז באצבעותיה הלבנות והרכות וקוראת "אהה, מאהבי הגאה! האם אתה שם?" ומתפקעת מצחוק. והיא יפהפייה, הו, כמה יפה מתארת אותה דה מורגן, שרועה על אדן השיש של המזרקה, בשמלתה הלבנה דקיקה, טובלת את זרועותיה החשופות במים ומאכילה את דגי הזהב. כשהיא מבחינה בחתן מתקרב היא מתרוממת ומושיטה לו את ידה הצחורה הנוטפת מים…

*

דו-קרב של החְפָּצָה

פיורימונדה מתמכרת להחְפָּצָה. היא משתוקקת להקטין את יריביה ולענוד אותם לצווארה כמו גולגלות או טפרים על חגורתו של צייד. היא מדברת אל המחרוזת שלה: "מחרוזתי האמיצה," היא קוראת לה, היא אוהבת את המחרוזת יותר מכל דבר בעולם. יש לדה מורגן כמה וכמה גיבורות כאלה, גאות, אובססיביות, חסינות לאהבה רומנטית, מכורות לעוצמה.

בסופו של דבר האקדח מן המערכה הראשונה, כלומר התנאי בכישוף, אמנם מכשיל אותה. המשרתת שלה יולנדה, חוברת לידידו הטוב של הנסיך השנים-עשר. פיורימונדה הופכת לחרוז והחתנים משתחררים מהקללה. ידידו של הנסיך מושך אותם מן המחרוזת בזה אחר זה. רק פיורימונדה נותרת על החוט שנתלה בראש חוצות לעולמי עד.

כך אייר וולטר קריין את רגע תבוסתה של פיורימונדה. זה עתה כושפה, וידידו של הנסיך מרים את המחרוזת בקצה חרבו כדי לא להפוך לחרוז. זוהי ללא ספק תמונה של כיבוש אירוטי. החרב הפאלית (בדיוק במקום) המחרוזת הווגינלית המשופדת עליה, שלא לדבר על הפשלת המסך.

ההבדל בין להרוג ולהציל

"המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה" הוא סיפור מתעתע. המספרת חוזרת ומגנה את הגיבורה המושחתת וחסרת הלב ואת אשת סודה המכשפה. אבל קשה להתעלם מנקודת המבט של פיורימונדה, הגיבורה הראשית והמוּעדת להזדהות. הזעם הקר והצוהל שלה, מבעית אבל לא חסר שחר. הרוע שלה מוגבל לחתנים. והמכשפה הזקנה היא פשוט חברה חכמה ותומכת. אחרי שהן סוגרות על מחרוזת, היא מארגנת מסיבת ריקודים קטנה לשמח את הנסיכה; מגוון גמדים, שדים ושדונים, מכשפות על מטאטא, ושרצים גדולים וקטנים מקפצים זה עם זה בשמחה מדבקת. הנשף התת קרקעי המאולתר והפלורליסטי הרבה יותר מושך לב מנשפי החתונה המיופייפים של הנסיכים.

וכל זה מכרסם באמינותה של המספרת הכל יודעת. השיפוטיות המופרזת שלה מעוררת חשד. את ההיסטוריה כותבים המנצחים, ודומה שהסיפור נכתב בידי יולנדה, המשרתת הקטנה והצדקנית שמרגלת אחרי פיורימונדה ומביאה למפלתה, וזוכה בתור גמול, לחתן נאה משלה. בתור האישה ה"חיובית" בסיפור יש משהו כל כך קונפורמיסטי ומשת"פי בגישתה. (עכשיו שאני חושבת על זה – שיטת הקול הכפול מזכירה את אריך קסטנר בתפקיד המספר החצוי של פצפונת ואנטון).

פיורימונדה מעוללת לאחרים את מה ששנוא עליה. היא הופכת אותם לקישוט ומתענגת על כך. אבל רק בשביל הפרוטוקול אני מבקשת לציין שגם הגבר "הטוב" שמביס אותה לבסוף, מתפקע מצחוק לאידה. מה שמזכיר לי את בני הקטן. פעם, בערך בגיל ארבע, הוא ניסה להסביר את ההבדל בין "להרוג" ו"להציל": להרוג, זה כשהרעים הורגים את הטובים. להציל, זה כשהטובים הורגים את הרעים.

*

הסוף השמח והסוף העצוב

בשביל יולנדה זהו סוף טוב: הטובים ניצלו והמרשעת נענשה. אבל זהו גם סוף עצוב מאין כמותו שבו המורדת מובסת והופכת לקישוט, לדבר שממנו ברחה. פיורימונדה לא נולדה קרה וחמדנית. כשפי החרוזים שלה מזכירים את פנטזיות הנקם של לייזה דוליטל, שמדמיינת איך תצהל בזמן שפרופסור היגנס יטבע. רק שפיורמינדה נענשת והופכת לחרוז תלוי לראווה. או סתם מקיצה מהחלום.

בהרבה מהסיפורים של מרי דה מורגן יש מסרים מבלבלים. אני זוכרת את זה מכיתה ב', מ"עץ השיער". את סימני השאלה על הטוב והרע. ואני זוכרת גם את האושר. אז לא יכולתי להסביר אותו, רק עכשיו אני מבינה. הסיפור הזה ראה אותי. החיים שלי היו כאלה. מעורבבים. לא צודקים. מלאי זעם (הרגש היחיד שלא חנקתי, כי הוא לא נראה כמו חולשה), עוצמה מתוסכלת. זו הרגשה מדהימה להיראות. פתאום לא הייתי לבד.

האלה ההינדית קאלי (ותודה לאיריס קובליו)

*

אגדות ונישואין – שלוש וריאציות

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

האישה שרצתה להיות מלך, על הדייג ואשתו

מה עושות הנסיכות בלילות?

*

מה שמותר ליופיטר (אנדרסן, אוסקר ווילד) אסור לשור (מרי דה מורגן). למשל:

מוכרת הגפרורים הקטנה

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

עיר הגבירות

Read Full Post »


מתוך WALZER של פינה באוש

יש לי משהו עם פרפרים, זה ברור. או שלהם יש משהו איתי. פעם ראיתי קריקטורה שבה Dennis the Menace עומד לו בשקט וכל הלכלוכים פשוט קופצים עליו. ככה אני עם פרפרים. ויש לי משהו עם פינה באוש.

מאז שנתקלתי בתמונה שלמעלה היא לא נותנת לי מנוח. היופי שלה, כלומר קלישאות היופי המסומרות כמו פרפרים מתים: שמלה מתנפנפת, שיער מתבדר. והכאב כמובן. אישה-פרפר חסרת פנים, פגיעה, מסומרת לקיר. צלובה. אני לא זוכרת באיזה ספר של טובה ינסן מומינאמא טבעה בים, ומומינאבא הציל אותה, והיא הודתה לו ובקשה ממנו להציל גם את התיק שלה. נזכרתי בזה כי לא רק ידיה של האישה צלובות. גם שערה ושמלתה. מה שהופך אותה לחפץ ובו-בזמן מנשים גם את השמלה שלה (כלומר, אי אפשר להמית בלי להחיות קודם). וגם דימוי הפרפר מנשים אותה. אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף.

יש לי מנהג מגונה, לפרק דימויים, לנסות חלקי חילוף. וכאן זה פשוט מתבקש: מה פתאום מסקינג טייפ, איזה מין תחליף זה למסמרים או לסיכות?

טוב, אי אפשר מסמרים. זה יפצע את הרקדנית. אפשר ב"כאילו", אבל פינה באוש היא לא סטניסלבסקי. היא לא עושה כאילו. זאת לא השפה שלה. וכמה שזה נשמע מופרך – לַמסמרים ולַסיכות כבר התרגלנו. אלה דימויים מוכרים. המסקינג טייפ חדש ומרתיע. ככה מצמידים נייר (כלומר חפץ) לקיר, לא גברת. וגם הפושטיות מבליטה אותו, הניגוד לשמלת הטפטה, לעקבים ואפילו לוַזָה בפינה. והכי מטרידה החולשה שלו. זה לא המסמרים של ישו ולא הכבלים של פרומתיאוס, זה הרבה יותר יומיומי ורופף. ובעצם מה הסיפור? האישה הזאת הלא יכולה (פיסית) לתלוש את עצמה מהקיר. למה היא מסכימה לזה, למה היא משתפת פעולה?

בדרך כלל הגברים הם שמדומים לפרפרים המרחפים מפרח לפרח. הנשים הן הפרחים במשוואה הזאת: יפות, פסיביות, שוכנות בית, כלומר בעלות הפקעת והשורשים. אישה חיה היא פרפר מת. זה מה שאומר לי הדימוי הזה (היה פעם איזה פרשן ברדיו שהיה מסיים כל טקסט שלו ב"ותתקנו אותי אם אני טועה").

*

וכדי לפזר קצת את העצב שהשתלט על הפוסט הזה (ולהקל קצת את נטל הפרפרים) – מבט מקרוב שרק מגדיל את המסתורין.

*

עוד באותו עניין

דיוקן עצמי עם פרפר

משהו קטן על משפחת המומינים (או שירה וקסמי חפצים)

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

הפוסט הראשון של הכאב הגדול


Read Full Post »

סאי (סיי?) שונגון היתה אשת חצר יפנית בשלהי המאה העשירית, בת לוויתה של הקיסרית סדקו. היא כתבה יומן. לא בדיוק יומן אלא אוסף דפים, פתקים עם אנקדוטות, תיאורי טבע והרהורים שנשמרו במגירה של כרית העץ שעליה ישנה.

"ספר הכרית של סאי שונגון" כך נקרא היומן, העכשווי בצורה מוזרה, יותר מכל טקסט אחר מימי הביניים שאני מכירה. קריאתו שברה כמעט כל סטריאוטיפ שהיה לי על חצרות מלכים בימי הביניים ועל נשים ביפן.

שונגון היא מתבוננת שנונה ומשועשעת – כשהיא מתארת למשל, את בנות הלוויה ש'מאבדות כל שפיות' בלהיטותן להגיע לאיזה מופע מחול, איך הן מרימות את חצאיותיהן עד מעל לראשיהן תוך כדי ריצה (הן לבשו כמה שכבות) כדי להסתיר את פניהן מעוברי אורח, ואיך הן מתנגשות ונחבטות זו בזו ובכל דבר.
היא מוקסמת מכל סוג של יופי: מעשב שלא כוסח כדי לאפשר לטיפות הטל להתעבות לכל אורכו, או מנערה יפהפייה שמתייסרת בכאב שיניים.
וכל דבר מזכיר לה שורה משיר, או גורם לה לכתוב אחת.

העולם של "ספר הכרית" נמצא בתנועה מתמדת בין הטבעי למלאכותי, בין הפיוטי לארצי ובין הנשגב למצחיק. ניקח למשל את האפיזודה שבה מתארחות בנות הלוויה בארמונו המושלם של אבי הקיסרית: עץ הדובדבן שצומח לרגלי המדרגות מכוסה בפריחה נהדרת שקצת הקדימה את זמנה. מבט נוסף מגלה לשונגון שזו פריחה מלאכותית שהודבקה לענפי העץ (כמו בט"ו בשבט).
היא חוששת מגשם, ולילה אחד הוא אכן יורד ועושה שמות בפרחים. לפנות בוקר היא מתעוררת ומשקיפה על העץ. היא נזכרת בשיר על פרחי דובדבן זרועי טל וחושבת עד כמה אי אפשר להשוות את הפרחים המסמורטטים מהגשם לפניהם הבוכיות של נאהבים שהופרדו בעל כורחם.
ואז, לפתע פתאום, פורץ לחצר גדוד של משרתים ובני לוויה. הם מסתערים על העץ ומתחילים לתלוש את הפריחה ולשבור את הענפים. מחילופי הדברים ביניהם היא לומדת שהוד מעלתו ציווה עליהם להסיר את הפרחים בלילה והשמש כבר זרחה, ואוי ואבוי!

בתמונה למעלה: "בכניסה לגן עמד שיח-ורדים גדול: הוורדים שצמחו עליו היו לבנים, אבל שלושה גננים עמלו לידו, צובעים אותם באדום בחריצות גדולה. אליס חשבה שזה דבר מוזר מאד …  "תגידו לי בבקשה," אמרה אליס בביישנות מה, "למה אתם צובעים את הוורדים?" … "טוב, האמת היא גברת צעירה, שזה היה צריך להיות שיח ורדים אדומים ואנחנו נטענו במקרה ורדים לבנים; ואם המלכה תגלה את זה היא תכרות לכולנו את הראשים…" (מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", תרגום רינה ליטווין)
הגירסה האנגלית לפרשת הפרחים המודבקים של סאי שונגון. עוד על הקו הדק והמשחקי בין המציאות לייצוגה – הרצפה הבלתי מטואטאת.


"ספר הכרית" מלא תיאורים קרירים-חושניים של נופים וחפצים. לא אוצרות נדירים אלא מוצרי צריכה כמו בגדים מעוצבים ממשי אדום כהה או סגול בהיר, חום צהבהב, ירוק-ענבים, עין-הפיל (משי סיני בדיגום עדין של כסף וזהב) ותחרה כחולה על רקע צחור. וגם חפצים נוספים, בייחוד אביזרי קליגרפיה: אבני דיו ומכחולים, ניירות איכותיים, ומכתבים קשורים באלגנטיות ומקושטים בענפים קלופים.

החצר שבה משרתת שונגון היא צעירה: הקיסרית היא נערה-אישה ובנות הלוויה הן חברותיה (בשלב מסוים מתייחסת לעצמה שונגון כאל זקנה שחייה מאחוריה והמתרגם מעיר שהיא היתה אז כבת שלושים). הן מתנהלות בחבורה, כמו בנות עשרה. פעם כשהן מתארחות באיזה מבנה של האצולה הגבוהה הן משחקות וצוחקות בקול רם, מתיישבות על כסאותיהם של רמי-המעלה, הופכות ספסלים ומתעלמות מגערותיהם של השומרים. שונגון מוסיפה קצת נופך הזוי ואפל לצהלה כשהיא מתארת את החום המעיק ואת נחילי הצרעות ומרבי הרגליים שנושרים עליהן בלילות מתקרת הרעפים העתיקה.

לפני שקראתי את הספר לא היה לי מושג על חיי היומיום של חצר הקיסר במאה העשירית, אבל הכרתי היטב את בגדד של המאה התשיעית, כפי שהיא נשקפת מסיפורי אלף לילה ולילה. ציפיתי לקיסר גחמני וכל יכול כמו הרון-אל-ראשיד, לקיסרית שתלויה במוצא פיו, לא כזאת שמתפקעת מצחוק למראה בעלה הישן. שונגון אגב סוגדת לקיסרית, אבל לא בהכנעה מבוהלת של נתין אלא כמו ילדה שמאוהבת בילדה היפה בכיתה. יש משהו נוגע לב בסדקו כפי שהיא מצטיירת מבעד לאנקדוטות: יפה וכבדת-ראש, אירונית-מלנכולית, גאה ופגיעה. משחקי האהבה-קנאה-שנאה-ידידות עם בנות הלוויה הזכירו לי שורה של פנחס שדה מתוך שירת ירושלים החדשה: "והנשים אינן אלא ילדות, רעות, אובדות עצה, חורשות מזימות וגעגועים". לא מזימות נוסח בגתן ותרש. תככים של ילדות. בבועה שבה מתרחש היומן אין שום פוליטיקה; הקיסר הצעיר מנגן בחליל, כותב שירים מארגן תחרויות ומהתלות כאילו אין לו ממלכה לנהל. ואמנם לא היתה לו, כפי שלמדתי מן ההערות. הוא היה קיסר בובה. השלטון קרה במקום אחר.

התוצאה מזכירה לפיכך מעין סדרת טלוויזיה, דרמה קומית על חבורת צעירים במגורים משותפים עם ביקורים ליליים של מאהבים שחומקים לפני עלות השחר (בתירוץ שהם לא רוצים להפסיד את הטל על העלים, רגישים שכמותם!). וכל הטקסים הקטנים: מוסד "המכתב של הבוקר שאחרי" למשל. גרסת המאה העשירית לטלפון שלמחרת. לשונגון עצמה היו לא מעט מאהבים. לפעמים, טוען המתרגם, היא ניהלה כמה פרשיות במקביל. עם אחד המאהבים היה לה צופן פרטי, מערכת מטפורות שמבוססת על מהלכים במשחק ה"גו" שאיפשרה להם לרכל בגלוי, בנוכחות אחרים. אחד מאנשי החצר חילץ את הסוד מן המאהב וניסה להתחיל איתה ב"שפת הגו" (ללא הצלחה, ברור שללא הצלחה).

בוקר אחד היא שומעת את אחת מבנות הלוויה מדברת בזלזול על איזה גבר שהיה במסדרון. המשרת של הגבר החזיק מטרייה מעל לראשו בזמן שעזב. שונגון מצותתת בסקרנות עד שהיא קולטת שהכוונה למאהב שלה עצמה, שהיה אמנם מדרג נמוך יחסית אבל לגמרי ראוי, לדעתה. ואז מגיע מכתב מהקיסרית: במכתב מצוירת מטרייה ענקית, שמסתירה את האיש האוחז בה, רואים רק את קצות אצבעותיו הכרוכות על הידית. ומתחת רשומה שורת שיר על אורו הראשון של השחר. שונגון מבועתת ובו-בזמן משועשעת (מצב אופייני). הקיסרית דורשת מענה מיידי, היא מצפה מבנות לווייתה לשמור על שמן הטוב. בתשובה מציירת שונגון גשם שוטף, היא משרבטת איזה חרוז על גשם ועל תומתה ומוסיפה בשולי המכתב: "זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים". היא שולחת את המכתב לקיסרית שמראה אותו לכל הסובבים אותה בצחוק גדול.

ולמה אני מספרת את כל זה? בגלל חילופי המכתבים הילדותיים (כמו פתקים בכיתה) השילוב בין ציורים לשורות שיר, ובגלל הפרהסיה. כמעט תמיד יש קהל. כל אירוע נטחן ונשפט במגורי הגברים ובמגורי הנשים. מכתבים עוברים מיד ליד, התחלות של שירים נשלחות וכל העיניים נישאות אל הנמען בציפייה לסיומת מקורית. החיים הם מבחן בקיאות ויצירה אחד ארוך. חוויות הופכים לשורות שיר, וגם להפך: השירה נקרשת לחיים. בוקר אחד שואלת הקיסרית את שונגון "איך השלג על פסגת סיאנג לו?" (שאלה קונקרטית אבל גם ציטוט של שורה משיר). שונגון שולחת את המשרתת בתשובה לגלול את התריס (כמו שקורה בשורה מתקדמת יותר של אותו שיר). היא זוכה בתהילה מיידית על הפעולה הישירה.

השפה החיה והצלולה, הקצבית והשנונה שלה נלמדת עד היום כמופת של פרוזה יפנית. לי, שמכירה אותה רק דרך הצעיף של הכפול של התרגום (מיפנית לאנגלית, ולעברית שבתוכי), היא נשמעת כמו איזו פרנסואז סאגאן או רמון רדיגה, ושאר צעירי הפלא בעלי הפרוזה הקלאסית והמלוטשת שצצים בצרפת אחת לכמה שנים (אצל שונגון יש גם קורטוב "רומן חדש", אבל על כך בפעם אחרת) ובינתיים שוב חזרתי לנעורים.

ארון צרכי הקליגרפיה של גיבורת סרטו של פיטר גרינוויי ("נכתב בעור" קראו לו בעברית) שנעשה בהשראת סאי שונגון

אז מי היתה סאי שונגון – ידידתה של הקיסרית סדקו, אמנית של משחקי מילים, אישה נועזת ודעתנית, מאהבת חסרת חת. היחס שלה לגברים היה "תחרותי על גבול העוינות" כפי שמציין המתרגם לאנגלית בהערצה. בין אם שווים לה או רמי המעלה, שונגון התנצחה עם כולם (בקטע משעשע במיוחד היא יורדת על נשים שמאכילות גברים).
יש לה תשוקה עזה לקליגרפיה ולדקלום מתנגן של שירה. היא עליזה, מתפעלת מיופי וגולשת פה ושם להתפייטות: התמוגגות ממאהבים שרוכבים על סוסיהם ומחללים. בהיקסמות שלה מאור ירח יש רומנטיקה של נערות וטיפת מלנכוליה, כמו באהבת השקיעות של "הנסיך הקטן". הנחרצות שלה בכל הנוגע לכללי לבוש והתנהגות מזכירה את "קלולס"  (העיבוד האמריקאי-העכשווי ל"אמה" של ג'יין אוסטין עם אליסיה סילברסטיין המלבבת). ובכוונה אמרתי "קלולס" ולא "אמה", כי בכללים האנגליים של אוסטין יש כובד ויציבות של מסורת, ואצל שונגון יש מין שטיחוּת של אופנה וכללי משחק.
ויש לה גם מגרעת אחת מעציבה: צד מרי-אנטואנט, חוסר חמלה כלפי המעמדות הנמוכים. שונגון מתבוננת בהם בסקרנות – היא תמיד סקרנית – ובבוז צונן. זו לא סתם סנוביות תקופתית אלא מחסור מביך וקשה באנושיות. ואף שהקטעים האלה מהווים רק חלק זעיר מן הספר, יכול להיות שבגללם הוא לא תורגם. אבל זה מה שעושה אותה יותר ממשית ומעניינת. היא לא איור בלקסיקון פמיניסטי אלא אישה אמיתית עם מעלות ופגמים.

מורסקי שיקיבו, בת תקופתה ומחברת "מעשה גנז'י" שנחשב לרומן הפסיכולוגי הראשון (ואחד הראשונים בכלל), לא סבלה את שונגון:

"סאי שונגון כל כך מרוצה מעצמה," היא כתבה ביומנה, "אבל אם נעצור לרגע ונבחן את הכתבים הסיניים האלה שהיא מפזרת סביבה ביומרנות כזאת, נמצא שהם מלאים פגמים. מי שעושה מאמץ כזה להיות שונה מאחרים יאבד בסופו של דבר את הערכתם, ואני אמנם סבורה שאחריתה תהיה מרה. אין ספק שהיא מוכשרת, אבל כשמישהי מרשה לעצמה לתת דרור לרגשותיה בנסיבות כל כך לא הולמות, כשהיא פשוט מוכרחה לתעד כל דבר מעניין שעולה בדעתה, היא תיתפס בהכרח כקלת דעת, וזה ייגמר ברע."

עלי לפחות, ההשמצה פעלה בכיוון ההפוך. מיד נהייתי בעדה.

ובכל מקרה הפוסט הזה הוא רק ההקדמה.

הסיבה העיקרית להיקסמות שלי משונגון דורשת פוסט נפרד: דברים נפלאים.

*

עוד גבירות מ"עיר הגבירות"

כריסטין דה פיזן (על פמיניסטית מהמאה ה14 וקומיקס מימי הביניים)

יוקו אונובגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

שרה נאמן – הכלה שברחה על חמור

פינה באוש – הסוד

שרה וינצ'סטר – אה, אה, אה, אה!

סופי קאל – וודו וחפצי מעבר

Read Full Post »

לפני כשלושה שבועות קבלתי ממייל ממירי שחם: האם כתבתי פעם על נוהל עתיק יומין שבו מוסיפים דם בתולה ליציקת פעמון כדי למנוע ממנו להיסדק בזמן שהוא מתקרר, האם אני מכירה נוהל כזה?

לא, לא כתבתי אבל זה נשמע לי מוכר, אולי רוסי. כתבתי לאתי בן זקן (זאת שרקדה את "קפה מילר" בזמן ששרה את האריה של פרסל), האם היא מכירה מנהג כזה, והיא ענתה: "לא, אבל הוספת 'רכיב אנושי' לחיזוק מבנה ידועה גם באופנים אחרים. ראי 'אגדת מבצר סוראם' שזכתה לעיבוד קולנועי אצל מיודענו היקר, ושם קבורת עלם חי מחזקת סוף סוף את חומות המבצר, שעד אז חזר ונפל…"

"מיודענו היקר" הוא במאי הקולנועי הארמני-גרוזיני סרגיי פאראג'אנוב. אולי בגלל זה זה נשמע לי רוסי.
מירי היתה מרוצה מהתפנית: "או, יופי. כלומר מחריד, אבל ה'יופי' התייחס לעובדה שמקריבים גם בחורים צעירים ולא רק בחורות. זה באמת לא הגיוני לבחור אישה לחיזוק יסודות של מבצר (שחוזר ונופל. אימפוטנציה). הגוף הנשי עם אגן ירכיים מודגש מזכיר בצורתו פעמון. אולי משם הגיע הרעיון מלכתחילה."

למעלה: אם כבר, אז טעימה מפאראג'אנוב. לא "אגדת מבצר סוראם" אלא ההתחלה של "צבע הרימון" סרטו האהוב עלי ביותר. כמו רוב סרטוני פאראג'אנוב ביוטיוב, הודבקה לו מוסיקה חדשה. מעצבן אבל כמעט בלתי נמנע בגלל רצף הדימויים המרהיב והלעתים מצחיק שהופך כל סרט של פאראג'נוב למעין וידאו קליפ עילאי.

בינתיים נזכרתי בידידתי עמליה עפרת שמכירה כל סמל ומיתוס מתחת לשמש. התקשרתי אליה והיא תיכף ענתה שמדובר בסיפור סיני על יוצק פעמונים שהפעמון שלו נסדק כמה פעמים, עד שבתו קופצת ליורה הרותחת כדי להציל את כבודו. עמליה חזרה והטעימה ששום דבר לא נכפה על הנערה. ההקרבה היתה מיוזמתה שלה. הבטחתי לצטט אותה, לא שזה ישכנע מישהו. ומירי אמנם צלפה:
"'להציל את כבודו' 'כבוד המשפחה' – הקישור החולני בין כבוד לבין הצלחת השמירה על נכס הבתולין: בעזרת קרום הבתולין השלם שלה היא מאחה את הסדקים בפעמון, סדקים שמרמזים בפרהסיה על אי-שלמות, על פגיעה מוקדמת אפשרית בכבוד." (מה לעשות, צודקת.)

למחרת צלצל הטלפון: עמליה מצאה את הסיפור והוא בדרך אלי, ועד שיגיע היא מעדכנת אותי בפרט נוסף: כשהנערה קופצת ליורה מנסים לעצור בעדה ותופסים ברגלה, וכמו סינדרלה בשעתה, היא מאבדת את נעלה. ואחר כך, בצלצול הזך של הפעמון המושלם מהדהדת הקריאה "נעלי, נעלי…"
זו היתה נקודת האל-חזור של הפוסט.

"הפעמון הגדול", כך נקראת האגדה שמחברה לא נודע. היא מופיעה בקובץ "הקנקן והגביע, הגיגים מחוכמת סין" שבחר ותרגם יחיאל כרמון. הספר יצא ב1957, ונדפס מחדש בשנת 2000 לרגל מאה שנה להולדת המתרגם.

וקודם כל תקציר: זה היה בתקופה שבה הועברה עיר הבירה מ"ננקינג" ל"פקינג" (כך קראו להן אז, כשהספר תורגם). שני מגדלים אדירים הוקמו בשער העיר: מגדל התוף ומגדל הפעמון. במגדל התוף הוצב תוף ענקי ועכשיו צריך להכין גם פעמון. המשימה מוטלת על קואן יו, מנדרין מדרג שני. ההכנות אורכות חודשים והיציקה נחגגת בנגנים ובתהלוכות, אבל כשמסירים את התבניות מתגלה פעמון מחורר. כל העסק חוזר על עצמו גם בפעם השנייה, והקיסר הזועם מאיים להתיז את ראשו של האומן אם ישוב וייכשל בפעם השלישית והאחרונה. בתו המודאגת בת השש עשרה פונה לחוזה בכוכבים והוא מנבא שהיציקה תיכשל גם הפעם, אלא אם כן יימסך בה דמה של נערה צעירה. וכשמגיע היום היא מזנקת ונבלעת ביורה הרותחת, כל כולה חוץ מהנעל הנותרת בידי המשרת שניסה לעצור בעדה. הפעמון שלם ומושלם הפעם, אך לצלצולו הזך מתלווה נהי חרישי, קול בכיה של אישה: "נעלי, נעלי…"

עד כאן השלד. הפרטים מחזקים את כל מה שעלה עד כה, כלומר את הגוון המגדרי והמיני של הסיפור:
שני מגדלים ניצבים בשער הסיפור: מגדל התוף הגברי, בעל הקול הנמוך והרועם והמקל דמוי הפאלוס להקשה, ומגדל הפעמון הנשי, בעל הקול הגבוה, דמוי האגן, כמו שמירי אמרה (אני חשבתי על חצאית פעמון). המנדרין שקיבל את העבודה "נודע כאומן מופלג ביציקת כלי זין משובחים", וכששוברים את התבניות בפעם הראשונה "והנה כל גופו של הפעמון נקוב נקבים נקבים" (נקבים זה עוד יותר מפורש מסדקים). תיאורה של הנערה בת השש-עשרה מפורט וספוג אירוטיות "שפתיים פתוחות קמעא, אדמדמות ורוויות עסיס כשני דובדבנים…" וכן הלאה. וכמובן: "אחרי שהוצנה המתכת ונתגלה הפעמון, מצאוהו מושלם כהלכתו ונוצץ בטהרתודמה של הבתולה נמסך בתוך איבריו והיה למזיגה גמורה ומושלמת" (ההדגשות שלי).

וכדי לדבר על סינדרלה הטרגית והמקולקלת, כדאי להתחיל במקורית: נדמה לי שסוד הרגליים הקטנטנות של סינדרלה כמעט מובן מאליו היום; לאידאל ה"יופי" כביכול, יש אג'נדה סמלית: הכלה אינה אמורה ללכת על רגליה שלה ובדרכה, אלא להינשא על ידי הנסיך-הגבר למחוז חפצו. ובעברית אף קיימת זיקה לשונית בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ו"לשאת משהו" ממקום למקום. נשים אינם נושאות גברים. הן נישאות להם, כלומר על ידיהם. פעם, באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", קראתי מאמר שצידד באחיות הרעות, כי גם לבחורות עם רגליים גדולות (כלומר כאלה שעומדות על דעתן) מגיע להתחתן עם נסיך…

ילדה-נערה סינית שרגליה נקשרו

אחת הגרסאות הקדומות של סינדרלה היא מעשייה סינית מהמאה התשיעית, כשש מאות שנה לפני התקופה שלה מיוחס סיפור הפעמון. אבל בצד הסמליות המשותפת לכל הנעליים הקטנות – נוסף בתרבות הסינית טוויסט נוסף. אי אפשר להזכיר את הרגליים הקטנות מבלי לחשוב על קשירת כפות רגליהן של ילדות צעירות (כבנות 6) על מנת למנוע את צמיחתן. המנהג שהיה נפוץ מהמאה העשירית בערך לפי העדויות, ועד תחילת המאה העשרים, נועד לשמר את זעירותן של רגלי הילדות. כפות רגליים אידאליות בגודל 7 ס"מ כונו רגלי לוטוס מוזהב, בעוד שרגלים עד 15 ס"מ היו רק רגלי לוטוס מוכסף. הפיוט הזה מכבס את שבירת עצמות כף הרגל, ניוונה ושיתוקה.

מנהג זה משמש כדוגמה בקרב סוציולוגים ואנתרופולוגים לנכות כמושא למשיכה מינית. הסינים ראו ברגליים הקשורות אובייקט מיני – וזאת מאחר שהרגליים תמיד הוסתרו בנעליים מעוטרות … אלמנט ארוטי נוסף הייתה צורת ההליכה של הנשים שנגרמה בשל קשירת הרגליים." (מתוך ויקיפדיה).

וכאן מצוטט בעל עסק שעדיין מייצר נעליים לקשורות הרגליים האחרונות: "משונה לחשוב שזה היה פעם משהו ארוטי. בשבילנו, ריח הבשר המרקיב בלתי נסבל, אבל בזמנו, גברים כתבו שירים על הניחוח העשיר".

המנהג נולד על פי אחת ההשערות, כאמצעי נגד בריחת פילגשים. וכיוון שאישה שרגליה נקשרו לא יכלה לעבוד בבית וכמעט לא יכלה לזוז, הוא נפוץ בהתחלה רק בקרב המעמדות הגבוהים, אבל עם הזמן אומץ גם על ידי מעמדות נמוכים יותר (אין על אובייקטים מיניים).

אז למה בכתה קו איי, בתו של יוצק הפעמונים? האומנם גם בעולם הבא היא זקוקה לנעל כדי להגן על צניעותה או כדי לשמר את האירוטיות שלה (שני צדדים של אותו מטבע)?
לפני כעשר שנים, בפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום, התמוגג עד ראייה חובש כיפה מצניעותה של אחת הפצועות, ילדה בת שבע או שמונה, שרגליה נחשפו והיא עשתה מאמצים לכסותן. היה משהו כל כך מקומם ופורנוגרפי בפרט הזה שאליו נתפס האיש מכל הכאוס הזה של הפיגוע.

רק התחלתי, אני יודעת, זה פשוט יוצא ארוך לאין שיעור. ההמשך בפעם הבאה: התאבדה או נרצחה

*

סיפורים יכולים להצילהספר החדש שלי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עדכון בעקבות התגובות: נאוה סמל כתבה מחזה על פי הסיפור הזה, בשם ילדת הפעמון. תיאטרון המדיטק בחולון מעלה אותו. מעניין איך כולם מתמודדים עם הסיפור.

כף הרגל לא נראית כמו שום אבר מוכר

Read Full Post »

גירסה מורחבת ומשודרגת של הפוסט הפכה לפרק בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*

את "שלוש אחיות" של עגנון קראתי לראשונה בגיל עשר או אחת עשרה. הוא נכלל ב"ילקוט לבית הספר היסודי" שערך נפתלי גינתון ונכנס לי ישר לנשמה. כשגדלתי הפכתי אותו למופע בשם "אילו".

שלוש אחיות, מאת ש"י עגנון
שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספריים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלִבּן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אבל ברכה לא מצאו בעמלן. ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה.
פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת לכלה עשירה. משסיימו מלאכתן נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין ותושש.
נתמלא לבּן צער.
נתאנחה אחת ואמרה כל ימינו אנו יושבות ומתייגעות לאחרות ואנו אפילו פיסת בד לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו.
אמרה שנייה אחותי אל תפתחי פה לשטן.
ואף היא נאנחה עד שזלגה דמעות.
ביקשה שלישית לומר אף היא דבר. כיוון שפתחה לדבר ניתזה צינורה של דם מפיה וטינפה את הכתונת.
כשהביאה את הכתונת אצל הכלה, יצא הגביר מטרקלינו. ראה את הכתם, גער בתופרת והוציאה בנזיפה. ואין צריך לומר שלא נתן לה שכרה.
הוי, אילו רקקה השניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.

מתוך "הוי אילו..." על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

מתוך "אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

תמונה מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות. הבית הקטן והשחור משמאל (די מתמזג עם הרקע, רואים רק את החלון המואר באור צהוב של נר ואת הגג האפור) מונח על שולחן. כף ידי התופרת מושלשת בעזרת מראות וראשי (בתור המספרת) מציץ מתוך השולחן (קרש החלה מתרומם כמו דלת של מרתף). מאחור על השולחן מבצבצות נעלי הכלה.

תומס הוּד , שיר החולצה 1843 (יובא מכאן)

באצבעות שחוקות ודוויות,
בעפעפיים כבדים ואדומים,
אישה יושבת בסחבות
מפעילה את המחט והחוט:
תפרי! תפרי! תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
ועדיין, בקול נוגה,
היא שרה את "שיר החולצה"!

עבדי – עבדי – עבדי!
העבודה לעולם אינה מובסת,
ומהו השכר? מיטת קש,
פרוסת לחם יבש וסחבות.
הו אנשים, בעלי אחיות יקרות!
הו אנשים, בעלי אימהות ורעיות!
לא בד אתם שוחקים
אלא חיים של יצורי אנוש!
תפרי – תפרי – תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
תופרת באחת בחוט כפול,
חולצה וגם תכריך.

כמה הערות בהמשך למה שכתבתי על "שלוש הטוות" של האחים גרים:

1. "צינורה של דם"

שלוש בתולות זקנות ועניות תופרות ותופרות לבָנים לאחרים ולהן עצמן אין כלום מלבד עורן המתבלה. כשהן מסיימות כותונת לנדוניה של כלה עשירה, הן נזכרות פתאום במצבן; האחת נאנחת ומתלוננת, השנייה משתיקה אותה ובוכה, והשלישית השחפנית פולטת "צינורה של דם" ומטנפת את הכתונת.
"צינורה" היא טיפה / קילוח דק. אריאל הירשפלד טוען שהיא מופיעה בתלמוד בהקשר של רוק מטמא; צינורה של רוק ניתזת מפי הכוהן הגדול ומטמאת. אבל היא מופיעה גם במסכת נידה ושם היא מתארת את דם הווסת (שאף הוא מטמא כמובן).
במילה "צינורה" מהדהדים שני ההקשרים; הכוהן הגדול (כלומר הממסד הגברי) שיורק על הנשים הללו, ודם הבתולין של כלולותיהן האבודים שהוחלף בדם המחלה.

*

2. כותנות

"כתונת לכלה עשירה" – בימי הביניים נקבע ערכו של בגד נשי על פי מספר הבתולות שרקמו עליו. זה היה המדד, כמו מספר הקאראטים של זהב. ראו למשל ב"מעיין הבתולין" של ברגמן; על החצאית החגיגית של הנערה עמלו 22 בתולות (עד כמה שאני זוכרת), אבל האנס והרוצח טועה ומעריך אותה רק ב15 בתולות (כנ"ל).
"נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן ואף הוא מזקין ותושש." לכלה יש כתונת נאה ומגוהצת, התופרות לובשות את עורן המתקמט. ההקבלה הזאת מחפצנת את האחיות. העור הוא סתם חומר, תחליף עלוב לאריג.

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

מחוך עשוי עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, של ניקולא קוסטנטינו.

3. שלוש שהן אחת

איך הסתנן סיפור קודר על שלוש נשים שנמקות בבתוליהן למקראה לבית הספר היסודי? בזכות עגנון מן הסתם, וגם בזכות הנופך האגדתי. אין שום קסם מפורש, ובכל זאת זה נשמע כמו אגדה:

* בגלל הזמן – לזמן המוקדש לתפירה יש ממדים אגדתיים. הפסקה הראשונה היא כעין פירוט ומימוש של שלוש מאות השנים שהיו נחוצות לגיבורה של "שלוש הטוות" כדי להשלים את טוויית הפשתן.

* בגלל הדמעות – רק באגדות אפשר לכבס בדמעות;
בסיפור "כתונת המתים" של האחים גרים, מתלונן ילדון מת על אמו שמרטיבה את כתונתו הלבנה בדמעותיה.
ו"הקבצנית הזקנה", סיפור אחר של האחים גרים, שסיומו שימש אולי השראה ישירה לעגנון (הזיקה היא גם בתוכן וגם בנימה). הקבצנית הזקנה מגיעה לביתו של נער שובב וידידותי:

"כשעמדה הזקנה ליד הדלת ורעדה אמר הנער בחביבות: 'בואי סבתא'לה, התחממי.' היא נגשה אך קרבה מדי לאש ובלואי הסחבות שלה החלו לבעור בלי משים. הנער עמד והביט בזה, הרי היה עליו לכבות אותה, נכון שהיה עליו לכבות? ואילו לא היו לו מים, היה עליו להגיר את כל המים מגופו בבכי דרך עיניו, וכך ליצור שני פלגים נאים, לכיבוי." (תרגם שמעון לוי)

* וגם לשלוש-שהן-אחת יש נופך אגדתי – "שלוש אחיות" כמו "שלוש הטוות", כמו שלוש המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו (הטווה), לַכסיס (מטילת הגורל), ואטרופוס (הגוזרת, שאין להפר את דברה – ומעניין שגם העברית קושרת בין גזירה במספריים לגזרות, כלומר להחלטות אכזריות.) פרט נוסף וחשוב שלמדתי לאחרונה: מסתבר שהמוירות היו אורחות קבועות בחתונות. נוכחותן היתה סגולה לאושר זוגי, ולכן זומנו לכל חגיגות הנישואין (רלוונטי מאד גם לסיפור "שלוש הטוות").
שלוש האחיות של עגנון הן המוירות האומללות של עצמן, מוירות ממוכנות המופעלות על ידי המצוקה.

*
4. אילו

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."
המשפט הזה, היפהפה האירוני המפוכח המכני המקונן המתפלפל הוא השיא והתמצית של הסיפור.

*
5. פרפטום מובילה

שלוש האחיות שלוש האחיות הן פרפטום מובילה (Perpetuum Mobile, מכונת תנועה נצחית מתמדת) אנושית. בהערת הסיום עגנון מציע לתקן את הסדר, כלומר להקדים את הדם לדמעות. הרבה מהיופי של הסיפור מצוי במתח בין הנעימה החולמנית של "הוי, אילו…" לבין התוכן המכני: הצעת ייעול לפס הייצור בנוסח "זמנים מודרניים" של צ'פלין. בין הצלילות והפיכחון לאנחות ולגניחות היהודיות המפסקות את הסיפור. 


מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. אני עם המסכה ששמשה את שלוש האחיות, ועם בובת הכלה העשירה שצמתה מתחרזת עם החלה שעל ראשה

6. ברכה

[לב. כצנלסון ברכה] – כך, בסוגריים מרובעים, מופיעה ההקדשה קטנה בראש הסיפור. אריאל הירשפלד טוען שעגנון אהב והעריך את ברל הסוציאליסט. ההקדשה על כל פנים, נוטפת אירוניה. המילה הקטנה "ברכה" מופיעה גם בסיפור: "אבל ברכה לא ראו בעמלן." וברקע מתנגן לו מן הסתם שיר העבודה של ביאליק: למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה! השיר, שקדם בכחמש שנים ל"שלוש אחיות", נכתב על פי הזמנת ברל כצנלסון כהמנון לתנועת הנוער העובד. כשעגנון נוקט בלשון רבים – "יכולים היינו לכבס את הכותונת בדמעותיה…" – למי הוא מתכוון בעצם, לעצמו ולנו הקוראים, או שמא לברל ולעצמו?

ח. נ. ביאליק, שיר העבודה והמלאכה

מי יצילנו מרעב?
מי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!
    מי ייתן לנו כסות בקור?
ומי בחושך ייתן אור?
מי יעל מים מן הבור?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

ומי נטע עצים בגן,
לפרי ולצל, כל מין וזן,
ובשדות זרע דגן?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

מי הכין לנו פינת גג,
גדר לגן, לכרם סייג,
ומי טרח ומי דאג
לכבוד שבת, לכבוד החג?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

על כן נעבוד, על כן נעמול
תמיד בכל ימי החול,
כבד העול, נעים העול!
ובעת הפנאי נשיר בקול
שירי תודה, שירי ברכה
לעבודה ולמלאכה!

*
7. פילפול

תבנית הערת הסיום היא תבנית של פלפול תלמודי. עגנון מתפלפל עם ברל על האמונה שאפשר לתקן את העולם באמצעות חלוקה יותר צודקת של המשאבים ושל העבודה.  הכל עשוי יפה בעתו – זו דרגת סדר אלוהית (בהמשך ל"את הכל עשה יפה בעתו," של קוהלת). אבל גם הסדר המושלם ביותר לא יוכל למחוק מן החיים את הזיקנה הכאב וההחמצה.

*

גירסה מורחבת ומשודרגת בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*
עוד באותו נושא, רק הפוך – טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

עוד באותו נושא, רק הפוך באופן אחר – חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

על סיומי סיפורים של האחים גרים – פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. כמעט סוף ההצגה

Read Full Post »

Older Posts »