את שלוש העבודות הבאות ראיתי די מזמן ובכל זאת החלטתי לכתוב עליהן, בתקווה ש"הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה," כפי שכתב פעם בורחס.
*
- "זה ייגמר בבכי", מור שני ולהקת ענבל
"זה ייגמר בבכי" היה מעין קולאז' במרחב ובזמן, ארבע שעות של חומרי תנועה, קול וחפצים ברחבי מוזיאון תל אביב. בפרסומים המקדימים נכתב ששני מנסה לדמיין את הפולקלור של המחר. אני לא בטוחה שזה מצליח. אולי משום שהוא מחפש את הפרוטה מתחת לפנס, כלומר קרוב מדי לפולקלור המסורתי. וכך או אחרת, יותר התעניינתי בדברים שהתגלו בצד הדרך, כשסטה והתרחק מן הפולקלור. קחו למשל את הלְבֵנים.
מבנים מתוך "זה ייגמר בבכי" מאת מור שני ולהקת ענבל. צילם יאיר מיוחס
אחרי שמוצו שלל אפשרויות דקורטיביות והיסטוריות, כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, הגיע תורו של הזמן האישי והזוגי. מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין השפתיים של זוג רקדנים.
"זה ייגמר בבכי", מור שני. צילם יאיר מיוחס (פרט)
כדי שהלבנה לא תישמט ותמחץ את רגליהם (ותהרוס את מה שמדביק אותם זה לזה) הם חייבים לנוע בתיאום, בריכוז מוחלט. האפקט הרגשי מושג כבדרך אגב, כתופעת לוואי של כללי המשחק: אסור להפיל את הלבנה, ולשם כך הם חייבים להצמיד אליה את שפתיהם בכוח, מה שמתפרש כניסיון להתנשק לא דרך מטפחת אלא דרך לבנה.
זה זוג נאהבים שיש ביניהם מחסום, קיר אמיתי כמו במקרה של פירמוס ותסבי או רק מנטלי. ובאופן טרגי, ככל שהם מתאמצים להבקיע אותו בנשיקה כך הם מקבעים את החציצה.
מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילם יאיר מיוחס.
מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילם יאיר מיוחס.
מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילם יאיר מיוחס.
.
בתחילת הקטע נושא הגבר את האישה על כפיים, ומשם הם יורדים בהדרגה לכריעה ולשכיבה. וכשהם משתרעים סוף סוף והלבנה מגיעה בשלום לרצפה, אחד מהם (לא זוכרת מי, אולי הגבר שאיבד מתח ועניין?), קם ומסתלק, בעוד שהאחר/ת מתכחש/ת ונצמד/ת למחסום. בסוף נשארת רק הלבנה, מצבה קטנה, פריט ממוזיאון התמימות.
סיפור האהבה העצוב מתומצת לאתגר קרקסי. כללי המשחק שמכתיב שני – המעבר מעמידה לשכיבה מבלי להפיל את הלבנה – מעצימים את האינטנסיביות ובו בזמן מנטרלים את הרגשנות, שומרים על מתח וענייניות.
הגבר אגב, יוצר זוגיות חדשה עם אישה אחרת (לפני? אחרי? אני כבר לא זוכרת. חודשים חלפו מאז המופע). גם הזוגיות השנייה מתועדת בעזרת לבנים, באופן עוד יותר מופשט ואובייקטיבי: השניים נותנים ידיים ומביטים זה בזה, בזמן שהאישה הולכת ומתרוממת על כן שנבנה מתחת לכפות רגליה. וכמו שהכן נבנה הוא גם מפורק בהדרגה ומוקם מחדש מתחת לרגליו של הגבר, שמשקיף על בת זוגו מלמעלה. הכוריאוגרפיה היא מעין תרשים זרימה, תיעוד מתמטי כמעט של העליות והמורדות בזוגיות.
ועכשיו כשאני מתבוננת בתמונות, אני מגלה פתאום שהעלילה מסתבכת. כי מי שפועלת מתחת לרגליהם של השניים, ומשפיעה על מערכת היחסים, היא בת זוגו הקודמת (ואולי הבאה) של האיש…
עוד זוגיות מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילומים של יאיר מיוחס שנחתכו לצורכי הדגמה.
הביצוע של רקדני ענבל כובש בצניעותו. תוך כדי צפייה נזכרתי בעבודה נושנה של וים ונדקייבוס, כוריאוגרף בלגי שרקדניו השליכו לבנים ותפסו אותן תוך כדי ריקוד (טעימה בסרטון ב0:55 למשך חצי דקה).
וחשבתי עד כמה אני מעדיפה את הפיוט המדוד של מור שני על האדרנלין המשולח של וים ונדקייבוס (ואולי אני קצת כפויית טובה. נדמה לי שפעם התרשמתי ממנו יותר).
"זה ייגמר בבכי", אירוע משך שאצרה ליאור אביצור. כוריאוגרפיה: מור שני, רקדנים יוצרים, להקת ענבל: חן נדלר, עפרי להמן מנטל, אלמוג קדרון, עירית ברונר, יערה נבטי, גל גורפונג, שמואל חלפון, שיין סקופץ', עידו גרינברג.
*
2. "אנא ואגאנא" מאת ובביצוע ענת דניאלי ועומר עוזיאל
על פי הפרסומים הרשמיים "אנא ואגאנא" היא:
יצירה המדמיינת שותפות של נשים וגברים בקרבה ובנגישות למקור שלהם, אל הביולוגיה שלהם, אל החיים. היצירה משלבת טקסטים פמינסטיים של הלן סיקסו ולוס איריגארי, מציירת בהשראת ציורי הואגינות של האמנית ג'ודי שיקגו, ומדקלמת את 'שיר המחזור' של אמנית הספוקן וורד דומיניק כריסטינה.
אנא ואגאנא יוצרת תנועה של סימטריות מתחלפות בגוף על המישור האופקי. היא מתנועעת בקרבה אל הארץ, כדי להיוולד, להתחדש, להיות עתיקה, תנ"כית, להיות גוף טבעי, להיות נוף בעולם, להוליד ולהפיח חיים. וכשאנא ואגאנא מבקרת במישור האנכי, היא מבקשת לומר במילים את מה שצריך להיאמר. את הדם. דם שגברים פוגשים כשהם הורגים, דם שנשים פוגשות כשהן יוצרות חיים…
ג'ודי שיקגו, ההכתרה
ג'ודי שיקגו 2012, שובו של הפרפר
מתוך אנא ואגאנא מאת ענת דניאלי ועומר עוזיאל
הדם והאג'נדה שגודשים את הטקסט קצת מסתירים את האינטימיות והחן הקליידוסקופי-פסיכדלי של המופע; כמעט "לוסי ברקיע היהלומים" של צוללת צהובה. עצי הדקל והתלבושות המפתיעות שעיצבה תמי ליבוביץ, מעין פיג'מות אפריקאיות שנהיות מובנות מאליהן ברגע שהם נוגעות במופע (שבח עליון), מוסיפים נופך מוזר של חופשה.
גם גוף יחיד הוא זוגי וסימטרי ודניאלי מעלה את זה בחזקה כשהיא יוצרת סימטריות מרובות איברים עם עומר עוזיאל שותפה. (סימטרייה היא גם מצפן האיות של השם האניגמטי, "אנא ואגאנה"). הכוריאוגרפיה מחצינה את השווה בין הגוף הגברי והנשי בהשראת הווגינות של ג'ודי שיקגו. ואי אפשר לא לחייך כשכותבים משפט כזה.
ואפרופו ג'ודי שיקגו, אני נזכרת בסיפורו המסתורי והמדגדג של ויקטור ירופייב לילך פרסי. לגיבורת הסיפור יש ערווה פלאית שמדברת ועונה על שאלות. והמספר מנצל את ההזדמנות ומציג לה את השאלה שמציקה לו זה מכבר; האם יש אלוהים? הוא שואל, והערווה משיבה: יש.
אדם וחוה נבראו פעמיים על פי ספר בראשית, והראשונה מבין השתיים היתה שוויונית: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: יש אומרים שהם נבראו כגוף אחד והופרדו כמו תאומים סיאמיים לשני גופים. האהבה בהמשך לכך, היא התשוקה של שני החלקים לשוב ולהתאחד.
בעצם לא התכוונתי לכתוב על אנא ואגאנא. לא הרגשתי שיש לי מה להוסיף על העבודה היפה, עד שחשבתי על הפולקלור של העתיד שמור שני ניסה לדמיין, ודומה שענת דניאלי הצליחה לא בכוונה. כי ריקוד הזוגות הסימטרי של "אנא ואגאנא" עם התלבושות הצבעוניות והאסתטיקה הפסיכדלית, כמו נלקח מאיזה פולקלור עתידני.
"אנא ואגאנא", מאת ובביצוע: ענת דניאלי ועומר עוזיאל, ליווי אמנותי: יעל ונציה, לבוש: תמי לבוביץ, תאורה: עופר לאופר, טכסט: 'שיר המחזור' מאת דומיניק כריסטינה, הדרכה קולית: מיכל אופנהיים
*
3. כמה מילים על ונצואלה של אוהד נהרין ובת שבע
אניטה אקברג בסרטו של פליני "לה דולצ'ה ויטה" (1960)
בזמן שצפיתי ב"ונצואלה" נזכרתי במה שסיפר פליני על פגישתו הראשונה עם אניטה אקברג. בראיון לג'ובני גרציני הוא מתאר את "תחושת הפלא" שאחזה בו כשראה אותה פוסעת לעברו בגן של הוטל דה לה ויל, את:
"…השיתוק ההיפנוטי, חוסר האמון המתעורר לנוכח יצורים יוצאי דופן כמו הג'ירף, הפיל, עץ הבאובב… לפניה, אחריה, מצדדיה ריצדו שלושה גברים קטנים; בעל, סוכנים, מטושטשים כמו צללים בתוך מקור אור זוהר … נדמה היה לי שאני מגלה את המהות האפלטונית של דברים, של היסודות. במין קהות חושים מלמלתי לעצמי: אה, אלה תנוכי אוזניים, אלה חניכיים, זהו עור אנושי…"
תורגם על ידי בחופשיות מן הספר הזה
כך בדיוק הרגשתי למראה הרקדנים של בת שבע.
מתוך ונצואלה, מאת אוהד נהרין, צילום אסקף
ומעבר לזה? אני לא יודעת. אולי אני מושפעת מ"נהרין" ספר השיחות והרשימות של גבי אלדור, מן החמקמקות המעייפת, הכוחנות, הצורך בשליטה שמתבטא בין השאר בהתנשאות על הקהל, זלזול ותסכול מן התלות בו: "תמיד אמרתי," מעיר נהרין, "אני נותן לאנשים את העבודות שלי אבל לא את העיניים לראות אותן." ואלדור כמו מדובבת משלימה את החסר: "חבל," היא אומרת. והוי כמה שאני לא מסכימה. אבל אם נהרין צודק והיצירה היא בסופו של דבר "רק מה שהקהל קלט," אז על אף הביצוע המרהיב והכוריאוגרפיה המלוטשת, ונצואלה לא פתחה לי את הלב או את המחשבה. היה בה משהו מרתיע, מסיבי ואטום, ישראלי מאד ולא במובן החיובי (ואולי זה דווקא לזכותה? כבר הייתי עדה פעם למהפך כזה, שבו אמנות רעה לפי כל קנה מידה התהפכה לי בתוך היד).
מתוך ונצואלה, מאת אוהד נהרין, צילום אסקף
"ונצואלה" מאת אוהד נהרין. רקדנים: איתי אקסלרד, אימרה ואן אופסטל, בילי בארי, יעל בן עזר, בן גרין, ארז זוהר, זינה (נטליה) זינצ'נקו, מתן כהן, רני לבצלטר, הוגו מרמלדה, ארי נקמורה, יוני (יונתן) סימון, אמליה סמית', צ'אנוונג קים, ניצן רסלר, שין-יי שיאנג, מעיין שיינפלד. עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), עיצוב ועריכת פסקול: מקסים ואראט, יועץ מוסיקלי: נדב ברנע, עיצוב תלבושות: ארי נקמורה
*
עוד באותם עניינים (מבחר אקראי)
על "נבוכים שנים" של נבו רומנו, שני גרנות ואריאל כהן
על "אויסטר" של ענבל פינטו ואבשלום פולק
האישה הוויטרובית – על רבקה הורן
כחומר ביד היוצר, על "פעולה פשוטה" של יסמין גודר
עוד פוסט על מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)
פוסט שמתחיל בקיפול מגבת – על ריקודי חדר 2015
ואם כבר סימטריה זוגית – הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
*
ואם הגעתם עד כאן – שימו לב לפסטיבל צוללן השווה שנפתח ביום חמישי בתל אביב
וגם – נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון, שמיועדת לאמנים מכל התחומים שרוצים ליצור תיאטרון אמנותי לילדים. זו המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות, ובין האמנים המאד מגוונים שעברו בה, יש אחוז נמוך מדי (לטעמי) מתחום המחול. אז מי שרוצה ליצור תיאטרון מחול אמנותי לילדים, או לשתף פעולה עם מאיירים, מוסיקאים, צורפים, אמני קרקס, בובנאים, סופרים, אמנים פלסטיים ואחרים שמגיעים לחממה – ליצירת שפה בימתית חדשה – מוזמן! פרטים בקישור שלמעלה.
צילום קבוצתי של רקדני הבלט הטריאדי (1926) שיצר הפסל אוסקר שלמר, ראש מחלקת התיאטרון בבאוהאוס
פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני שגילה שכל איבר שזז יכול להפעיל בובה – רגליים, ישבן, כתף, מרפק, ואפילו לשון – והפך את גופו לחלל הגמיש והדינמי שבו פועלות שלל בובות. איור בתיה קולטון.
עיר-האושר 