Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פליניוס הזקן’

מי יאהב אותי? מי ילטף אותי?

מי אותי יכיר?

מי ישמור עלי מגשם וסגריר?

מי יהיה הוא, מְיָאוּ?

הילדה איה עזבה,

איך נשוטט בעולם

בלי אהבה?

מי ילטף אותי?

מי יהיה הוא, מְיָאוּ?

זהו השיר הזוכה בתחרות השירה של העירייה.

חיברו אותו נוליק ושמוליק, שני חתלתולים עזובים, משתתפים סמויים בסדנת הכתיבה של גבירה. הם מבצעים את השיר על שולחנו של ראש העיר וסוחפים עובדי עירייה ועוברי אורח שרוקעים ברגליהם, קופצים על רהיטים, מוחאים כפיים ושרים בסצנת מחזמר המונית. "אימם" של המשוררים הצעירים (הילדה איה מן השיר) נעלמה. הם זקוקים לבית חדש, והומלס גבה קומה אמנם מבטיח לאהוב אותם ממש כפי שביקשו.

אנדרסן הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זקנה מצד זה וילדות מצד זה! – אם נסכים רגע אחד לדעת האומרים, כי אנדרסן הוא הסופר אשר כתב לילדים, אז עלינו להוסיף ולברר את הדעה הזאת לאמר: הקטנים קוראים ומתענגים על “המעשה היפה” אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה.

את הדברים האלה שכתב דוד פרישמן על אנדרסן בסוף המאה ה-19 אפשר להחיל כלשונם על נורית זרחי ועל אגודת משוררי הרחוב.

יש לי 7 הערות על הספר.

  1. רק לב וזרועות מושטות

כשאיה נעלמת ("את לא יכולה לוותר על המחנה בגלל איזה חתולי רחוב", אומרת אמא שלה) החתלתולים ננטשים בפעם השנייה. הם הולכים לאיבוד והומלס גבוה ופרוע נחלץ לעזרתם. נוליק ושמוליק חוששים שיבלע אותם בהתחלה, אבל עובדיה בנישו מאותת לנו שיהיה בסדר: הוא מצייר את הפרא שמוצא אותם בדיוק כמו שהוא מצייר את איה שמוצאת אותם.

לא אני חתכתי את האיורים, כך הם צוירו במקור, בלי ראש, רק לב וזרועות מושטות.

אגודת משוררי הרחוב: מימין, התמונה הפותחת שבה איה נחלצת לעזרתם. משמאל ההומלס הגבוה והפרוע נחלץ לעזרתם.

*

2. דנוטציות

גם נורית מצידה מאותתת שיהיה בסדר: כשהפרא נתקל בגיבורי הסיפור הוא אומר: הו, חתלתולים קטנים, לגמרי מקביל לאיה שקראה להם חתולים ותינוקות. אמא שלה לעומת זאת, מכנה אותם יצורים מהרחוב, מזכירת ראש העיר קוראת להם בעלי חיים, ראש העיר קורא להם תושבים (ומברר אם יש להם תלונות), וקצת אחר כך הוא מכנה אותם משוררים נסתרים, נורית זרחי קוראת להם נוליק ושמוליק (ואני שמנסה להיות ניטרלית, קוראת להם גיבורי הסיפור).

ואם כבר מדברים על בחירת מילים: המילה "הומלס" למשל, לא מופיעה בספר. הסיפור דָבֵק בכינוי המכבד האיש הגבוה. וכשהאיש עצמו מצטנע וטוען שהוא רק השליח, נורית ממנפת את זה מאחורי גבו לדרגת "שליח מצווה". וגם את זה קלט בנישו ברגישותו: לתמונת האימוץ יש נופך מיסטי, קבלי כמעט; אור הירח, המהירות המסתורית הדומה לטיסה, למעוף. גם אליהו הנביא מתחפש פה ושם לקבצן.

מתוך "אגודת משוררי הרחוב". כתבה נורית זרחי, אייר עובדיה בנישו, לחצו להגדלה

וגם בזה נזכרתי: "הנה כבר ערב, עלה הסהר, / ופלוטו וגדי רצים בדהר / נרוץ מהר! מי יגיע ראשון? / כבר זמן לאכול ולשכב לישון".

מתוך איה פלוטו? חרזה לאה גולדברג, אייר ארי רון.

3. גבירה

מְכוֹרָה שֶׁלִי, אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה  –
לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶך אֵין כֶּתֶר.
וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בַּשָּׁנָה
וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר .

כתבה לאה גולדברג. יש ויכוח אם התכוונה לליטא, לארץ ישראל, או לנפשה שלה "הנכספת לאהבה מתוך עונייה" כפי שטען אריאל הירשפלד. ואולי בכלל התכוונה לארץ השירה? וכך או כך, גם לגבירה מסדנת הכתיבה אין בית, כל שכּן ארמון, רק מחסן בקושי. ונוליק ושמוליק מצידם, מייחלים למקלט מ"סגריר וגשמים".

אני רק מציינת, כמו שדודתי יוכבד נהגה לומר.

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי

*

4. דברים נסתרים

"אנחנו כותבים היום על דברים שלא נראים לעין", מכריזה גבירה, המנחה של סדנת הכתיבה. "היא מתכוונת אלינו", לוחשת נוליק ותוקעת את כפתה בבטנו של שמוליק. אבל גבירה מתכוונת דווקא לרגשות. היא מבקשת מן המשתתפים להלביש אותם במילים, ומופתעת מהצלחתם של החתלתולים; היא לא מכירה אותם בכלל! "יש משוררים נסתרים, שאף אחד לא מכיר", מסביר ראש העיר.

וגם עובדיה בנישו מצטרף למשחק המחבואים: הוא מעלים את החתלתולים, מגלה אותם ושוב מסתיר, לפני שנתרגל, שנמאס. בשתי הכפולות הראשונות הם נסתרים לגמרי, ואז הם מופיעים פתאום במלוא גוריותם המצחיקה את הלב, בכפולה הבאה הם רק נרמזים, וכן הלאה והלאה.   

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה
אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה.

*

בנישו מהדהד את הטקסט ודקויותיו בהומור עדין: נגיד, אם מתעורר ויכוח על לגיטימיות של רגשות מסוימים, וגבירה פוסקת שלכל אחד יש רגשות אחרים, כמה עמודים לאחר מכן, יופיע פתק ברחוב: "אבד נחש" עם תמונת החיה החביבה.

הפיוט של בנישו לעומת זאת, כמוס מתחת לאיצטלה הריאליסטית: לא רק מנקה החלונות דומע מהתרגשות מאחורי גבו של ראש העיר, דומה שגם החלונות עצמם מתייפחים בדמעות שליש, נדרשים מגבים כדי לייבש אותם.

אייר עובדיה בנישו, מתוך "אגודת משוררי הרחוב" מאת נורית זרחי, לחצו להגדלה

*

5. מי יאהב אותי?

כשהייתי קטנה אהבתי את הספרונים ואת כרטיסיות המשחק שערבבו חלקי גוף של אנשים ממגדרים, מקצועות, צבעים ולאומים שונים. אהבתי את האבסורד והשטות והצחוק, וגם את הרוח הטובה ההומניסטית של – הלאה ההתבדלות, ההתנשאות, הדעות הקדומות, כולנו בני אדם! לא יזיק אם נתערבב קצת, ניכנס לנעלי אחרים, נלבש את גופם, נתחלף לרגע בראשים.

מימין, כרטיסיות לערבוב אנשי קרקס, שנות ה-50 זה המקור. משמאל, ספרון ערבוב שכזה, כאן מסבירים איך ליצור אותו.

ובהמשך לכך, גם נורית מערבבת חתלתולים, ראשי עיר, פקידים וקבצנים; כולם כפי שמתברר זקוקים למישהו שיאהב אותם, וגם בנישו מצטרף למשחק:

"אגודת משוררי הרחוב", שני תקריבים במרחק כמה עמודים זה מזה.
אין כזאת תמונה בספר, רק מימשתי את ההצעה למשחק

*

6. שאלה ותשובה

שאלה: "אגודת משוררי הרחוב" זה שם מגניב, אבל למה בעצם? אין שום אגודה בסיפור.

תשובה: ההגדרה הבירוקרטית היא כיסוי מחורר, הכי קרוב שנורית מרשה לעצמה, ל"אגדת משוררי הרחוב".

*

7. השתקפויות עקומות

"איפה הבית שלך?" שואל ראש העיר את האיש הגבוה. "העיר היא הבית שלי", עונה האיש. "העצים, השמיים, הרחובות, הגשרים…" ובנישו שהקביל דווקא את ראשו הפרוע לראשו המסורק של ראש העיר, קלט גם את הסוד הנוסף הצפון בלב הסיפור: כמו שהאגדה היא הכפילה החלומית וההשתקפות העקומה של האגודה, יש גם שני ראשי עיר – ראש עיר מכהן (חולדאי שכזה), וכפילו, ראש עיר גולה, בלי בית, בלי כתר, מה שמחזיר אותי ללאה גולדברג. גם בפעם הקודמת שכתבתי על זרחי העקבות הובילו אליה, אולי זרחי עצמה היא ההשתקפות העקומה (ראו הבהרה, למטה בתגובות) של גולדברג?

ליבי ליבי למי שינסה לתרגם את הספר, כי מתחת לפנטזיה על חתלתולים עזובים שזוכים בהכרה ובאהבה (שיש בה דמעה כמו בעינו של אביהם החדש), טמון שיר שחורז עיר ושיר, כי רק בעברית יש לשירים בתים, ו- home-house-verse מתכנסים למילה אחת.

ובחזרה לראש העיר הכפול: הגלוי מטפל בתלונות התושבים, והנסתר מגשים משאלות; הוא לא מספק "בית" לחתלתולים אבל – home is where the heart is .*

ויש עוד. אבל די.

חיות כיס? [תקריב]

* האמרה הזאת מיוחסת למרבה הפלא, למפקד הצי הרומי, גאיוס פליניוס סקונדוס, הידוע גם בשם פליניוס הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה.  

*

עוד נורית זרחי

אהבתה של נורית זרחי למר חס (וחלילה)

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

עוד שירה:

שיר שמרפא דגים

מרים ילן שטקליס ודוד פולונסקי – מיכאל

צל, עבד, סמרטוט, נשמה

על שירה וקסמי חפצים

על שלום לאדון העורב של עמוס נוי

וכן הלאה

Read Full Post »