Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פיקאסו’

"חרוזים אדומים" הוא סיפור ילדים שכתבה פניה ברגשטיין.

הוא נדפס לראשונה ב1956 בקובץ בשם "חרוזים אדומים"

ויצא לאחרונה מחדש, כספר עצמאי עם איורים של ולי מינצי.

לא סבלתי את הסיפור בילדותי. אני חושבת שראיתי דרכו.

על אף חזותו התמימה מדובר בסיפור מורכב וטעון.

וולי מינצי הצילה אותו וגם העלתה חיוך על פָּנֶיהָ של פניה ברגשטיין.

מימין

מימין "חרוזים אדומים" 1956, איירה צילה בינדר. משמאל "חרוזים אדומים" 2015, איירה ולי מינצי

וראשית תקציר:

"סבתא נתנה לשולמית מלוא חופניה חרוזים אדומים, מלוא חופניה חרוזים יפים. נתנה לה גם חוט לבן וחזק ואמרה: קחי ילדתי, והשחילי את כל החרוזים על החוט, ותהיה לך מחרוזת יפה לצווארך." כך נפתח הסיפור. ושולמית אמנם משחילה את החרוזים ועונדת אותם לצווארה. "יפה המחרוזת שלי, יפה מאד!" היא חושבת, "רק קצת היא כבדה מדי. רק קצת היא ארוכה מדי."
החרוז האחרון מציע לשולמית לשחרר אותו עד שתגדל, אבל כשהיא מתירה את הקשר מתגלגלים כל החרוזים בעקבותיו ונעלמים. החוט הלבן מזמין את שולמית הבוכייה למסע חיפושים. בעזרת הנחל, האילן, והעשבים הם מגלים שהחרוזים נמצאים ברשותו של סנאי חמדן, שחשב אותם לאגוזים. שולמית חוששת שהסנאי יפצח את חרוזיה, אבל החוט מטפס לענף מול דירתו של הסנאי, ושר: "מי זה, מי זה פה אוגר לו,/ מי זה, מי זה פה צובר לו,/ חרוזים, חרוזים,/ חרוזים, לא אגוזים?" הסנאי מתרתח והחוט ממשיך לשיר: "פקח, סנאי, את שתי עיניך,/ בדוק יפה את אגוזיך,/ ותראה כי הם שבורים,/ בכולם חורים, חורים!" וכשהסנאי אמנם בוחן את אגוזיו, הוא מגלה את הנקבים ומשליך אותם בשאט נפש, בדיוק כפי שציפה החוט: "חיש קל השחיל את עצמו בכל החרוזים היפים, קשר את שני קצותיו בקשר חזק וקפץ ישר אל ידי שולמית. ענדה שולמית את המחרוזת היפה לצווארה ורצה בשמחה הביתה."

*

הקובץ שבו נדפס "חרוזים אדומים" היה אחד הספרים הראשונים שקראתי. נפשי נקשרה ברבים מסיפוריו (למשל זה), אבל את "חרוזים אדומים" לא סבלתי. אחרי הפעם הראשונה לא חזרתי לקרוא בו.

שני דברים הטרידו אותי: ראשית, לא מצאה חן בעיני הדרך שבה הושבו החרוזים. כמו ילדים רבים אהבתי מאד סיפורים שבהם הערים גיבור חלש על תוקף חזק. אבל כאן לא היתה תחבולה. כאן הושג האוצר בעזרת "האמת", ואני כותבת "אמת" במרכאות, כי החרוזים הושגו באמצעות הכפשתם: "ותראה כי הם שבורים, בכולם חורים, חורים". נעלבתי בשם החרוזים היפים, ולא רק בשמם. באינטואיציה שעוד לא נקרשה למילים הבנתי שהחרוזים אינם רק חרוזים; בקסם המטונימי הזה שחולש על חלומות וסיפורים החרוזים של שולמית מייצגים את שולמית עצמה או לפחות חלק מנפשה. לא אהבתי את גישת כל-האמצעים-כשרים שבה נקט החוט. למה צריך להעליב את שולמית בזמן שמשיבים לה את אוצרה?

ושנית… את השנית אני שומרת לסוף ("וטעמי עִמי," כמו שכתב סנט אקזופרי בתרגומו היפה של אריה לרנר).

איירה ולי מינצי, מתוך

איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין (לחצו להגדלה)

ולמה באמת צריך להעליב את החרוזים? למה פניה ברגשטיין העדינה (והאהובה עלי) שמה בפי החוט מילים קשות ומכוערות?

אולי כי זאת לא סתם מחרוזת, לא סתם אביזר של גנדרנות ילדותית ואימון במוטוריקה עדינה. זה עוד סיפור שבו פניה ברגשטיין נקרעת בין המחויבות העמוקה שלה לקבוצה וללאום לבין הצורך שלה בחירות פרטית ולירית של הנפש. יש סיפורים שבהם היא משיגה מעין פיוס והשלמה בין האישי הלאומי. כמו למשל בסיפור היפה המפית המשובצת: "כל הילדים אמרו שהדוגמה [שרקם עוזי] אינה יפה. יותר יפה לרקום עצים, בתים או אוטומובילים. הילדות אמרו שיותר יפה לרקום פרחים, פרפרים וציפורים. אבל עוזי לא הצטער שרקמתו לא מצאה חן בעיני הילדים, והמשיך לרקום. כי בעיניו היא היתה יפה…" והנה דווקא המפית המשובצת האינדיבידואלית, היא זו שמזינה בסופו של דבר (ולו לרגע, ובחלום) את חיילי הבריגדה היהודית, ומנצחת את החיילים הגרמנים.

יש לה לפניה ברגשטיין כישרון לירי מנצנץ וכמעט סודי לאצור קונפליקטים בחפצים יומיומיים. וגם המחרוזת הנוכחית, שהיא "קצת" (במובן, "הרבה") יותר מדי כבדה וארוכה מכילה דבר והיפוכו. זה מובלע בעדיני-עדינות אבל המתנה התמימה לכאורה של הסבתא היא גם מחרוזת סמלית, מחרוזת הביחד הלאומי: כמו ב"רד הלילה, רב שירנו" שכתב יעקב אורלנד על פי לחן חסידי: "שובי, שובי, ונסוב/ כי דרכנו אין לה סוף/ כי עוד נמשכת השרשרת/ כי לבנו לב אחד/ מעולם ועד עד/ כי עוד נמשכת השרשרת.

ריקוד הורה במחנה קיץ של השומר הצעיר

ריקוד הורה במחנה קיץ של השומר הצעיר

וכך מתברר גם מדוע זוכים החרוזים הנמלטים לקיתונות כאלה של בוז; מנקודת המבט היהודית מדובר באגוזים מקולקלים (תפוחים רקובים) וריקים, בלי החוט המחבר של המסורת הם סתם אגוזים חלולים. חיי הנצח של היהודי, טען אחד העם, אינם נמצאים בעולם הבא אלא דווקא כאן עלי אדמות; כל יהודי הוא אבר מן הגוף הנצחי של העם (חרוז בשרשרת ארוכה), וחייו לפיכך התחילו הרבה לפני הולדתו ולא יסתיימו במותו. (זה גם אחד הנושאים המרכזיים ב"ספר הדקדוק הפנימי" וכתבתי עליו לא מעט, למשל פה).

ובחזרה לחרוזים המופקרים, הם מנצלים את ההזדמנות ונמלטים. אבל במקום חיי החופש שהם מדמיינים הם נופלים ישר אל הפחת, כלומר אל המזווה של סנאי צורר שעומד לפצח אותם בשיניו.

אבל ולי מינצי (סוף סוף הגענו אליה) הבינה ללבם של החרוזים, כלומר ללבה של שולמית, כלומר ללבה של פניה ברגשטיין הסודית. מינצי הבינה שהמחרוזת כבדה וארוכה וזקנה מדי, שחסר בה קסם של דמיון. כמו שכתב דוד פרישמן בהקדמה לסיפורי אנדרסן:

וסופרינו הלא צועקים כל היום: בראו נא ילדות לילדי בני ישראל! הוסיפו נא, ולוּ רק רגע אחד, מעט קורת רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו נא את הילדות לבני ישראל, אשר נכרתה מקרבנו זה הרבה מאות שנים! למדו נא אותם תמימות והרגשה וחלם חלוֹם!"

(דוד פרישמן, התרנ"ו 1895, הטקסט המלא פה)

איירה ולי מינצי, מתוך

איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין (לחצו להגדלה)

שולמית של ולי מינצי מקבלת את החרוזים בתוך הבית, על רקע החלון. בכל חלון יש משהו מן התמונה, ועל אחת כמה וכמה החלון הזה, נטול המשקופים והכה צבעוני על לובן הדףקיר. החוט, שנראה ומתנהג כמו קו בציור, מושך את שולמית החוצה למרדף. ובעצם כמו ב"מרי פופינס" הם קופצים ביחד לתמונה, לתוך ציור פלאים שבו הכל יכול לקרות.

פניה ברגשטיין כתבה שהחרוזים התגלגלו ונעלמו. ולי מינצי פירשה "התגלגלו" במובן עברו גלגולים, מטמורפוזות; החרוזים ההרפתקנים שלה הופכים לפרפרים ולדגים, לעלי שלכת ולחיפושיות משה רבינו. (בפנטזיה של מינצי טמון אמנם גרעין ריאליסטי, היא מבוססת על חווית החיפוש, שבה רואים משהו אדום וחושבים, הו, הנה חרוז… אבל לא, זאת היתה בסך הכול חיפושית משה רבנו…)

והחוט – הוא פשוט מתנהג כמו קַו שקם לתחיה; פעם הוא נקלע לשפירית ופעם לבלון, עפיפון, ענן, יונת שלום.

החרוזים הופכים לדגים והחוט

החרוזים הופכים לדגים והחוט "נרשם" לשפירית, איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין. (לחצו להגדלה)

החרוזים כעלי שלכת, איירה ולי מינצי, מתוך

החרוזים כעלי שלכת, איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין (לחצו להגדלה)

אלכסנדר קלדר, 1960 מרצדת (מובייל)

אלכסנדר קלדר, 1960 מרצדת (מובייל)

האיורים של ולי מינצי הם בין השאר סדרת קומפוזיציות של קו וקבוצת כתמים אדומים. הקלילות ותחושת המשחק הזכירו לי את אלכסנדר קלדר. גם מצד המוביילים וגם מצד הרישומים החוטיים.

אלכסנדר קלדר, רישום תלת ממדי בחוט ברזל.

אלכסנדר קלדר, רישום תלת ממדי בחוט ברזל.

משמאל, חוט היונה של ולי מינצי, מימין, יונת השלום של פיקאסו.

משמאל, חוט היונה של ולי מינצי, מימין, יונת השלום של פיקאסו.

משמאל, הפורזץ של

משמאל, הפורזץ של "חרוזים אדומים", איירה ולי מינצי. מימין, יאיוי קוסמה, אמנית הנקודות

זאת ועוד: מינצי ממשיכה כאן (בכוונה או שלא) מסורת אגדתית שבה הנמלטים משנים את צורתם: ב"אסופיבז" של האחים גרים למשל, בורחים שני ילדים, לֶנכֶן ואסופיבז, מטַבּחית רצחנית: לֶנכֶן הופכת את אסופיבז לשיח ואת עצמה לוורד שפורח עליו. אחר כך היא הופכת אותו לכנסייה ואת עצמה לכתר שבראשה, ולבסוף היא הופכת אותו לאגם ואת עצמה לברווזה ששוחה בתוכו. ברגשטיין עצמה היתה מחוברת בטבורה לעולם האגדות והבלדות; המפית המשובצת שהוזכרה פה היא מחווה גלויה למפיות הקסם של האגדות, וב"רגבי הגליל", המבעית בסיפוריה, מטפטף דמו החם של "הגידם" על הרגבים והם מצמיחים כמו בבלדות, פרגים אדומים גדולים ולוהטים. המטמורפוזות של מינצי, הן אם כן, לגמרי ברוחה, אבל לא בגלל זה כתבתי שפניה מחייכת, אלא בגלל הסיום.

והנה הגעתי סוף סוף לדבר השני שהציק לי בסיפור: הסיום הכעיס את הילדה שהייתי. מה פירוש, "ענדה שולמית את המחרוזת היפה לצווארה ורצה בשמחה הביתה"? טוב ויפה שהחרוזים נמצאו, אבל מה עם הכובד והאורך של המחרוזת? הרי זאת היתה הבעיה מלכתחילה, עוד לפני שהחרוזים אבדו, והיא כלל לא נפתרה. אני לא שכחתי אותה, אבל פניה עצמה עין, התנהגה כלא היתה.

ואז הגיעה ולי מינצי:

סוף הסיפור, איירה ולי מינצי, מתוך

סוף הסיפור, איירה ולי מינצי, מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין

אחרי שהחוט של מינצי משחיל את עצמו לחרוזים הוא קושר את קצותיו בקשר פרפר (לא הקשר הכי מאובטח בעולם, אפשר להתיר אותו במשיכה, וגם זה מוצא חן בעיני, אני לא אוהבת קשרים ללא מוצא). ומצד שני זה לא סתם קשר פרפר אלא פיסת פנטזיה ששרדה את המעבר למציאות, כמו כנף הברבור שנותרת לאחד הנסיכים המכושפים של ברבורי הבר, כמו אגוז הזירבל ששומרים רופרט וטרווינה לעצמם בסוף עץ השיער. "ואולי זו הסיבה," כתבה מרי דה מורגן, "שהם היו מאושרים ביחד, עד יום מותם."

אני, כמו שכתב פעם דוד אבידן, "לא שייכת לעם השייכים". אבל פניה ברגשטיין כל כך רצתה להיות שייכת ואם אפשר גם לשמור לה קצת פיוט וחלום. ואם היא משקיפה עכשיו ורואה את חוט המסורת שהתגלגל בחוט הדמיון, את הפרפר שעוזר לשולמית לשאת את משקל הלאום, היא מחייכת.
*
רציתי לכתוב עוד הרבה, על הקיץ הסתווי ועל המחווה של מינצי לאורה איתן, אבל די להפעם. תודה למגזין האינטרנטי הפנקס שבזכותו גיליתי את הספר, ומכיוון שאיורים הם ראי, תמר הוכשטטר ראתה דברים לגמרי שונים כשעמדה מולם.

*

דיוקן עצמי עם פרפר

עוד פניה ברגשטיין בעיר האושר

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב? (על המפית המשובצת)

פניה ברגשטיין והליצן

סיפור על אדמה וחושך

גן העדן האבוד של פניה ברגשטיין

וכמובן: הם חושבים שאנחנו רעים, על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

*

עוד על איורים בעיר האושר? (יש בלי סוף)

מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי המסע אל האי אולי

הזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

*

וכמעט באותו ענייןקו נקודה (בתמונה למטה) הצגת ילדים ותיקה שליוויתי אמנותית מגיעה למוזיאון תל אביב! זו הזדמנות לראות תיאטרון פשוט ופלאי, המשוחח עם עולם האנימציה. קו ונקודה קמים לחיים, משחקים, בונים, הורסים ומתפייסים, פוגשים חתול וארנב מרובעים ומשולשים, חולמים ומסיימים בנשף ריקודים. בליווי מוסיקה מקורית ו(כמעט) ללא מילים.

ההצגות בשבתות ה-7.3, ה-17.4, וה-2.5, בשעה 11:00 באולם קאופמן.
כרטיסים בקופת המוזיאון: טל. 03 6077020

מתוך

מתוך "קו נקודה"

Read Full Post »

זה יצא כמו מסע ברכבת, המון תמונות ואסוציאציות שחולפות ביעף עם עצירות קצרות להצטיידות. החוט המקשר הוא המאיירת המופלאה תום זיידמן פרויד אבל בעצם זה על איור בכלל ועל כל עשייה אמנותית.

*

בַּלֶט

במסע הדג הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה תום זיידמן פרויד, רוכב אורי על גבו של דג גדול ומגיע לארץ של שפע ואחווה. באיור הבא הוא קוטף דובדבניות בחברת שני נערים.

מתוך מסע הדג, כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מתוך מסע הדג, כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מה ש"מוזר" באיור הוא תנועותיהם של הקוטפים. זה בולט מאד אצל הילד הימני שמרים את זרועותיו ללא שום סיבה נראית לעין, אבל גם הילד שעל הסולם מביט למקום אחר מזה שאליו הוא מושיט את ידו (אפשר לדעת לפי כיוון התסרוקת וגם לפי הזווית הלא מדויקת של הזרוע ביחס לפירות). והילד המתכופף שומר על רגליים ישרות לגמרי וזרועו וכף ידו שאוספת את הפרי מתעגלות בחן של בלט קלאסי; (ואגב – הכוריאוגרף מישל פוקין בן טיפוחיו של סרגיי דיאגילב שעוד יחזור ויופיע במהלך הפוסט, ייחס את תנועת הזרועות הלירית של הבלרינות הרוסיות להשפעה הלא-מודעת של יערות הליבנה, וגם באיור אפשר לראות זיקה בין ענפי העצים לזרועות). ובשורה התחתונה – זה לא איור של קטיף אלא בלט של קטיף.

והנה עוד דוגמא, מתוך עשר אגדות לילדים. הזווית של פני הילדה ביחס לתנוחת הזרועות מבליטה את הכוריאוגרפיה, כמו גם הנוקשות המסוימת החגיגית והבעת הפנים המרוכזת. זו "תנועה" בניגוד (ואולי במקביל) ל"פעולה" של ליקוט הכוכבים.

מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד

מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד

*

משהו קטן על רינת הופר

תום זיידמן פרויד השפיעה מן הסתם על רינת הופר. כמו הדמויות של זיידמן פרויד גם הדמויות של הופר מצוירות בקווים פשוטים כמעט גיאומטריים. וגם הן – אפשר לטעון – מרַקדות. אבל האיור של הופר (בתמונות למטה) מתאר תהלוכה שכוללת באופן טבעי מידה של דילוג וקיפוץ וריקוד (שהופּר אמנם מסגננת בחֵן ובבטחה). הכוריאוגרפיה של רינת הופר היא חלק מן העולם של הסיפור. אצל תום זיידמן פרויד יש פער ותמונה כפולה, כלומר שירה.

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

*

מצרים ותיאטרון

בספרה איורים עבריים מדברת אילה גורדון על הצורך של אמני התקופה "להשתחרר מסלסולי הצמחייה הטרחניים של האר נובו". רבים חשו, היא כותבת, "שעידן המכונה במאה העשרים מחייב גישה אחרת, ותנועות האמנות החדשות – הקוביזם, הסופרמטיזם והפוטוריזם – נתנו ביטוי נאות לעידן המדעי והטכנולוגי החדש הזה. הציור המצרי שימש גשר נוח למעבר מסגנון אר נובו המסולסל לסגנון אר דקו המכני והנקי."
כדוגמא להשראה מצרית מזכירה גורדון את "אחר הצהריים של פאון" (1912), הכוראוגרפיה שיצר ניז'ינסקי לבלט הרוסי המפורסם של סרגיי דיאגילב  (שמושפעת אמנם גם מציורי כדים יווניים).

ניז'ינסקי, מתוך אחר הצהרים של פאון, הבלט הרוסי של דיאגילב 1912

ניז'ינסקי, מתוך אחר הצהרים של פאון, הבלט הרוסי של דיאגילב 1912

מצרים העתיקה, ההשראה

מצרים העתיקה, ההשראה

מתוך מסע הדג מאת תום זיידמן פרויד. אורי הנוטף מים מגיע לארץ הברוכה.

מתוך מסע הדג מאת תום זיידמן פרויד. אורי הנוטף מים מגיע לארץ הברוכה.

.

וזה לא רק הפאון של ניז'ינסקי-את-דיאגילב; לאיורים של תום זיידמן פרויד יש זיקה חזקה לתיאטרון. הקיר הכתמתם למטה הוא פיסת תפאורה יותר מפיסת "אתר בנייה", וסירת הפלאים שמתחת היא לגמרי תיאטרון בובות, כולל המסכים.

מתוך מסע הדג, מאת תום זיידמן פרויד. הקיר הוורוד הוא לגמרי תפאורה של בית נבנה, ולא בית "אמיתי"

מתוך מסע הדג, מאת תום זיידמן פרויד.

סירת הפלאים, מאת תום זיידמן פרויד. כמעט תיאטרון בובות.

סירת הפלאים, מאת תום זיידמן פרויד. כמעט תיאטרון בובות.

*

תיאטרון צעצוע

תיאטרוני הצעצוע – דגמי קרטון של בימת פרוסניום קלאסית – נולדו בתקופה הויקטוריאנית בעקבות התפתחות של טכנולוגיות הדפוס. הם נמכרו עם סט של תפאורות ובובות שטוחות מקרטון והיו פופולריים מאד בחדרי ילדים. תום זיידמן פרויד שרבים מספריה כללו הפעלות ומשחקים בוודאי הכירה אותם.

תיאטרון צעצוע, במת פרוסניום

תיאטרון צעצוע, במת פרוסניום

גם האיור הזה (שהופיע כבר קודם) הוא סוג של תיאטרון צעצוע עם תפאורה וקלעי צד:

4-7THE

ובהמשך לכך – סקיצות של פיקאסו לתפאורת "הכובע משולש הקצוות" שהועלה גם הוא בבלט הרוסי של דיאגילב.

9TRIC

פיקאסו, סקיצה לתפאורה לבלט הכובע משולש הקצוות

פיקאסו, סקיצה לתפאורה לבלט הכובע משולש הקצוות

*

איך מגדלים כוריאוגרף?

דיאגילב לא רק שיתף פעולה עם האמנים הכי חמים של זמנו – פיקאסו, מאטיס, דה קיריקו, מירו, מקס ארנסט ורבים אחרים (וכנ"ל גם מלחינים, אבל זה לא הנושא עכשיו) – אלא גם חנך וגידל שורה של כוריאוגרפים חדשניים (שרובם היו גם המאהבים שלו, וגם זה לא הנושא עכשיו). כדי לגדל אותם הוא לא פנה לתולדות המחול וכן הלאה, אלא לקח את הרקדנים הצעירים לתערוכות מתוך כוונה ומחשבה שדווקא באמנות הפלסטית תימצא ההשראה וההפריה. לשיטה הזאת היו תוצאות מפליאות, ולא בכדי; כשאת לומדת מקודמייך, את נוטה ללכת בדרך שסללו. אבל כשאת פונה לתחום אחר בתכלית – את לא יכולה לחקות; גם אם תנסי להעתיק אחד לאחד, תמיד נותר פער שאין תקדים להשלמתו, ושם בשטח ההפקר בין התחומים צומחת המקוריות.
וכל זה חל בין השאר, גם על הזיקה – המודעת או לא – של תום זיידמן פרויד למחול ולתיאטרון.

ובחזרה לרכבת – ולפני שאנחנו מגיעים מדיאגילב למחולות הגיאומטריים של אוסקר שלמר – קצת בגדים גיאומטריים של סוניה דלוניי, עוד אמנית ששיתפה פעולה עם דיאגילב.

סוניה דלוני, חצאית

סוניה דלוניי, חצאית

סוניה דלוני, אופנה גיאומטרית

סוניה דלוניי, אופנה גיאומטרית

*

אוסקר שלמר ותום זיידמן פרויד

אבל אם מחברים מחול, גיאומטריה ותום זיידמן פרויד, התוצאה הכי קרובה לטעמי, היא אוסקר שלמר; אמן, כוריאוגרף וראש מחלקת התיאטרון המופלאה של הבאוהאוס. הנה למשל כריכת ספרה של זיידמן פרויד (שימו לב לגלי הנחל המשוננים), ומתחתיה כמה תלבושות פיסוליות / מסכות גוף שעיצב אוסקר שלמר לבלט הטריאדי.

איור תום זיידמן פרויד

איור תום זיידמן פרויד

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

התלבושת אצל אוסקר שלמר לא רק מסגננת ומעצבת מחדש את גוף הרקדן, אלא משמשת בסיס לכוריאוגרפיה. הריקודים נולדים מתוך הצורות הגיאומטריות של התלבושות, הם ממשיכים אותן בחלל ובזמן (עוד על שלמר והבלטים שלו).

למטה: הפרק צהוב, מתוך הבלט הטריאדי. מן הדקה ה4:30 עד 6:15 זה נלבב במיוחד.

למטה: הפרק הוורוד מתוך הבלט הטריאדי. הכל יפה, אבל מדקה 4:40 בערך זה מלבב במיוחד.

וגם אצל תום זיידמן פרויד לפעמים, הכוריאוגרפיה נגזרת מהגיאומטריה. הנה למשל מתווה ל"מחול הילד והדג" (הגדרה שלי לצורכי הפוסט ובדיעבד, אין כזה פרק בסיפור). ושימו לב אגב, כמה דומה המשחק המאושר של הילד והדג בתמונה האחרונה ("כאחים נאהבים" על פי תרגום ביאליק), לחרדה של הילד מהדג הגדל עד מחנק בתמונה האמצעית. האושר והכאב פה נאבקים על אותה נקודה.

15CHOS

16CHOS

17CHOS

ולקטני האמונה – כמובן שזה מכוון, שום נוקשות ציורית וקוצר יד. באיור מוקדם של תום זיידמן פרויד בהשראת האר נובו, אפשר לראות למשל, באיזה קלות וחן היא מחקה שפת גוף כשהיא רוצה.

איירה תום זיידמן פרויד

איירה תום זיידמן פרויד

*

ולסיום מוחץ אני לא יכולה להתאפק ומביאה איור מספר סיפורי הארנבות שזיידמן פרויד ליקטה, עיבדה ואיירה (ושגם אותו חמס ביאליק, אבל לא ניכנס עכשיו לשלדים בארונו). אין לי מושג לאיזה סיפור זה מתייחס. אני יודעת רק שהחדשנות והעוצמה הרגשית הן לגמרי פינה באוש.

תום זיידמן פרויד, מתוך על הארנבת

תום זיידמן פרויד, לאיור הזה לבד הקדשתי פוסט שלם

*
**
*

סוף העולם, ההערה הקודמת על תום זיידמן פרויד 

עוד מודרניזם בסביבה:

הפוטוריסטים ואני 

פוטוריזם לילדים (ועד כמה פלאים) – על האוסף הכי הכי

קרקס קוביות והבלטים של אוסקר שלמר

מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד

כל סדרת אנא בלומה, וביחוד הו אהובת עשרים ושבעת חושי

*

אמנות פלסטית ותיאטרון (ומציאות):

כל אחד תופס איבר אחד – מג'וטו עד נעמי יואלי

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על אוהבים אש של יסמין גודר

ועוד

*

ובלי שום קשר – שלוש הודעות. קול קורא של תיאטרון הקרון, ייעוץ בכתיבה, ובין מחול למילה:

KARO1

*

ולמי שמחפש ייעוץ בכתיבה – תחנת הכתיבה של דנה אולמרט, ארנה קזין ודפנה בן צבי.

*

Bing2012S

Read Full Post »

הפרק השלושה עשר מתוך עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).

 
הגרניקה הפנימית

בדפי הפתיחה של הספר משוטטים אהרון גדעון וצחי בדירתה של עדנה השכנה. זה עתה חדרו לשם והם מחפשים ראיות להשערתו של אהרון, שאין לה לעדנה צל. הם חוצים את חדר האורחים המקושט בפסלונים ובמזכרות מכל העולם ונכנסים לחדר השינה. צחי וגדעון מסמיקים למראה גרב נשי המוטל על כסא עגלגל, אבל אהרון "לא ראה דבר מכל אלה ולא נגע בכלום, כי הוכרע מיד כליל תחת תמונה ענקית, שהתמשכה כסיפור מעשה מסובך לרוחב חצי קיר … ועמד ובהה בסוס הנעקד לאחור במרכז התמונה. הוא הרגיש איך שלא מרצונו גם שפתיו שלו נפשלות מעל שיניו במאמץ הנשימה הנעתקת; זה סתם, זה אמנות מודרנית; אבל עיניו כמעט יצאו מחוריהן עם עיני הסוס הנחנק, וכמו שטובע אולי מבין שהים כולו לנשפך לתוכו, הבין את התמונה הגדולה … מבטו התרחב לאט, במאמץ, ועתה ראה גם את האיש השוכב מת למרגלות הסוס, ידו אוחזת בחרב ופיו פעור בזעקה; ראה את דמות הפר שעיניו אינן נמצאות במקום הנכון, ובכל זאת, הן היו נכונות יותר מן העיניים של הטבע; אחר כך ראה את המעונים, את רצוצי הגוף, ולבסוף מצא גם את האישה, הוא הרגיש שהיא תהיה שם עוד לפני שראה אותה, נוהרת, נושאת לפיד. לרגע אחד עוד ניסה לגונן על עצמו, מפני מה, מסתם ציור, סתם אמנות, יַעְני, הוא צעד בכבדות לאחור, יצא מן החדר בפסיעות קפואות … ומצא את עצמו שוב מול התמונה וחזר ושקע לתוכה, שום דבר פה לא כמו שציור צריך להיות … אבל דמעות נקוו בעיניו, איטיות, שגמלו, אולי בשק דמעות נפרד ומוצנע …  אם אבא היה רואה אותך עכשיו … הוא היה עושה לך את הנחירה ההיא … אהרון עוד יהיה לנו א-מן! טיליגנאט!" 

הגורם לסערת הנפש הזאת הוא העתק של ה"גרניקה", התמונה שהפכה לסמלה של מלחמת האזרחים בספרד. ב-1937 נחלצו הנאצים לעזרתם של הלאומנים הספרדים והפציצו את העיר הבאסקית גרניקה. כאלף ושש מאות בני אדם נהרגו ואלפים נפצעו. פיקאסו צייר את תמונת השמן הענקית (349 × 776  ס"מ) בשחור-לבן בהשראת תצלומים מהעיתון: האישה העולה בלהבות, האם ותינוקה המת שאַפּוֹ כמו נשמט והתהפך אל מצחו, הסוס הפצוע, החייל המת, האישה הנסה על נפשה אוחזת ברגלה הקטועה… בקומפוזיציה המשולשת של הציור מהדהדים השברים הזוויתיים, להבות האש המשולשות והזעקות החדות של בני האדם ובעלי החיים, המיוצגות על ידי הפיות הפעורים שמתוכם מזדקרות לשונות חדות כסכינים. הגווים מעווותים ומפורקים. כמעט כל הדמויות מצוירות בפרופיל משובש שכולל שתי עיניים ושני נחיריים בצורת דמעות. נוּרה דמויית עין ענקית שופכת מְכִיתות אור על התמונה; בין אם מקורן של העיניים במלאך המוות המתואר כמלאך שכולו עיניים, ובין אם הן מתפלצות מהזוועה או חוקקות אותה בזיכרון, אי אפשר שלא להסכים עם אהרון "שהתמונה בעצם מלאה עיניים" (12). והעיניים מביטות גם בו בעצמו ורואות אותו כמות שהוא, מעבר לכל ההַמצאות והתחבולות. הוא נשקף מן התמונה כמתוך מראת קסמים, או כשם סִפרו של חיים גורי – "אני מלחמת אזרחים".

למעלה: מלאך המוות עם כנפיים מלאות עיניים של נוצות טווס (או שאולי זה בכלל לוציפר עם נוצות טווס של גאווה?). רישום של (פדריקו גרסיה) לורקה

למטה: גרניקה, מאת פיקאסו

המפגש עם התמונה (המצוטט בהשמטות רבות) נפרש על פני שלושה עמודים; הרבה לפני שאהרון מודע ל"אסונו", לפני שעיניה של אמו ניבטות אליו מבתי השחי שלה, לפני שהוא מרחף לו מעדנות כשכנף מבושלת של עוף מזדקרת מתוך פיו (ראו "נקודת הג'י של המנעול"), הוא כבר מזדהה עם האנטומיה המשובשת של התמונה שהיא יותר "נכונה" מהאנטומיה "של הטבע", ואף מזיל דמעות קוביסטיות "שגמלו אולי בשק דמעות נפרד ומוצנע".     
 

תיאטרון האכזריות

הגרניקה אינה "סתם ציור, סתם אמנות, יעְני" בשביל אהרון, אלא תיאטרון חזותי וטוטאלי המוחק את הגבולות בין הקהל לבמה: "אנו מבטלים את הבמה ואת האולם," כתב ארטו, "וממירים אותם במעין מקום יחיד, ללא חציצה וללא הפרדה מכל סוג שהוא, מקום שיהפוך את התיאטרון עצמו לעלילה."
אחרי שגדעון וצחי מסתלקים מן הדירה אהרון אמנם חוזר לתמונה ומתמסר לה איבר-איבר במין ריקוד קוביסטי מפורק:
"עומד לפניה פשוט ידיים, בעיניים פקוחות, בעיניים עצומות, עם הפנים, עם הגב, מוסר את עצמו וכשהרגיש שזה כבר עד לעיניים מגיע, היה נסוג בתנועות מיוחדות, כאילו הוא רוקד ויוצא לרגע מבימה גדולה ומוארת, הולך קצת בחדרים האחרים, תועה שם, אובד, ברדלס, מרגל, נתקל בעצמו במראה, מתגרד, כל הגוף עוקץ לו מהתמונה…"
וגם התמונה נענית ומצטרפת אליו: "פתאום היתה לו הרגשה שהיא ירדה לה מן הקיר ובאה אחריו" (12).

ארטו הצעיר

ארטו המבוגר - פנים מרתקים בכל הגילים

אנטונן ארטו ( 1896-1948) – משורר, סופר, שחקן, במאי, מחזאי ותיאורטיקן של התיאטרון, הוגה "תיאטרון האכזריות". התחיל את דרכו בתנועה הסוריאליסטית. ב-1927 פרש ממנה והקדיש את עצמו לתיאטרון. ב- 1937 אושפז בכפייה ובילה תשע שנים במוסדות פסיכיאטריים בצרפת.

"תיאטרון האכזריות", כך קרא ארטו ל"אותה חירות מאגית של החיזיון, שאי אפשר להכירה אלא כאשר היא טבועה בחותם האימה והאכזריות", אשר מפיחה בקהל "את המגנטיזם הלוהט של המראות ופועלת עליו לבסוף כמעין תראפיה של הנפש, שלא תימחה עוד מן הזיכרון."
ביוון העתיקה קראו לזה קתרזיס. זה היה תפקידה של הטרגדיה, להביא לזיכוך דרך החמלה והחרדה. וזה מה שקורה לאהרון במפגש עם הגרניקה.
ואולי נחשפת כאן סיבה נוספת להתעללות של אהרון בגופו:
אולי הוא שובר ומעוות אותו כדי לשחזר את החוויה, כדי לזכות שוב בקתרזיס, הפעם בשירות עצמי. (או בלשונו של אקונצ'י – אהרון כמפיק של קתרזיס / אהרון כצרכן של קתרזיס.)

שתהיי לי הסכין

ומי היא אותה אישה נוהרת, נושאת לפיד, המתגלה לאהרון בציור אחרי "המעונים ורצוצי הגוף", זו שהוא חש בנוכחותה עוד לפני שהוא רואה אותה, שבוקעת מבין הצורות המקוטעות והקמטים דמויי החתכים המרשתים את כפות הידיים (ראו למשל בפינה השמאלית התחתונה של התמונה).
הפרשנות המקובלת רואה בה את החֵירוּת מפסל החירות; "כמו ריאה גדולה הששה אל המרחב" (204) כך יתאר אהרון בעתיד את ניתוץ הקירות בדירתה של עדנה. האם זה מה שהתמונה מנחשת לו, שהחירות נמצאת בחיתוך, בשבר, בקטיעה?
לחיתוך יש פנים יפות בספר: של עונג – "כמעט נבקע לכל אורכו אל רכות שפתיה במצחו" (219), או "נבצע לשניים מרוב תענוג" (215), וגם של ריפוי: לרופא שהציל את סבתא לילי בעזרת חיתוך קטן היה אפילו קול "מבוקע". פעולת הניקוז הזעירה שביצע "הסירה את חופת הערפל מעל מוחה, ובתוך שבוע התאוששה…" (205) כלומר די בחיתוך קטן כדי לפזר את הערפל.
"… רוצה שאוכל לומר לעצמי "איתה אני זבתי אמת", כן זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין, וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה," כותב אחד הגיבורים בספרו של גרוסמן שתהיי לי הסכין (שם, 14). מקורה של המשאלה הזו תלוי על קיר חדר השינה של עדנה: הגרניקה ה"זבה אמת", ולכן על אף ההזדהות של אהרון עם הסוס הנחנק, התמונה אינה מחניקה אותו כמו "תמונת" המזרח התיכון (ראו "הקרומים העדינים של החברות").

האומנם התקיימה הבטחת הגרניקה לחירות ולאור?
ברגע האחרון של הספר, אחרי שאהרון המדוכא והמעורער חותך את עצמו באופן סופי מיעלי ומגדעון ומהמשפחה, הוא מוחץ את אישוניו בחוזקה ורואה "כיצד ניתזים בתוכם גיצים, מתרחבים לאט לכתם אור גדול". הוא עובר את מלאכוני האור של גיל תשע, ולא מרפה אלא מגביר את הלחץ בציפיה למשהו חדש, "ובאמת החלו העיניים שלו להתמלא משהו מבפנים, איזה מהות גדולה, זוהרת, התבהרה ועלתה, כמו התפוצצות רחוקה מתונה מאד ומאירת-פנים, כבטרם בקיעתה של שמש … ועל אף הכאב, ועל אף הדמעות שהחלו מערפלות את המראה וזולגות לאורך זרועותיו, לא חדל, וחשב איך זה אף פעם, בכל הניסויים שלו, לא ניסה לקבל מהגוף שלו רגע כמו זה, מתנה" (322).

בשבוע הבא – מוצָא הפנטזיה  

Read Full Post »

זהו החלק השלישי והאחרון של המאמר על הקשר בין חייל הבדיל של אנדרסן לתיאטרון האֶפִּי של ברכט, לפסלי הגרוטאות של פיקאסו

לחלק הראשון
1. אנדרסן –  חייל הבדיל האמיץ

לחלק השני
2. ברכט – התיאטרון האפי של ברכט (על פי חייל הבדיל)

והחלק השלישי (אפילוג)
3. פיקאסו – ונוס של גז ואור ממסמרים 

פיקאסו הִרבה ליצור פסלים מגרוטאות. במקרים קיצוניים הוא פשוט השאיר את החפצים כמות שהם ורק קרא להם בשם חדש. למשל: "ונוס של גז" – השם שנתן למבער ישן של כיריים הדומה באופן מצחיק לפסלי הנשים הלא-גרוטאיים שלו (אחרי שהציב אותו על כַּן), או ראש של שור שיצר מצירוף של מושב וכידון של אופניים.

במקרים אחרים הרכיב פסלים מכל מיני גרוטאות ויצק אותם בברוזנה: למשל פסל עז שעטיניה היו כדי חלב במקור, בית הצלעות שלה – סל נצרים, עמוד השידרה שלה – לולב, קרניה – ענפי גפן, אבר המין שלה – מכסה מקופל של קופסת שימורים שהוכנס אל בין רגליה האחוריות, ופי הטבעת שלה – פיסת צינור. (פיקאסו, כפי שמעידה עליו פרנסואז ז'ילו, בת-זוגו באותה תקופה, לא הזניח שום פרט אנטומי, כל שכּן אנטומיה של אברי המין.)

יציקת הפסלים הללו היתה כרוכה בקשיים טכניים רבים. יום אחד, לאחר יציקה מייגעת של מסמרים ארוכים שייצגו את קרני האור הבוקעות מפסל של נר, שאלה אותו פרנסואז ז'ילו בשביל מה כל הטירחה? מדוע אינו מפסל אותם מאיזה חומר קונבנציונאלי?

"יש סיבה טובה לעשות זאת," הוא ענה. "החומר עצמו, הצורה והטקסטורה של הגרוטאות, נותנים לי לעיתים קרובות את המפתח לפסל כולו. האֵת שנראה כמו זנב נוצות של עגור, נתן לי את הרעיון לעשות עגור. אני זקוק לחפץ כדי לתפוס את המציאות על ידי שימוש במטאפורה. פסלי הינם מטאפורות פלאסטיות. […] במשך דורות דימו את ירכי האישה לאגרטל. שוב אין הדימוי הזה פיוטי. הוא הפך לקלישאה. אני לוקח אגרטל ויוצר ממנו אישה. כלומר אני לוקח מטאפורה שחוקה, מפעיל אותה בכיוון ההפוך ומעניק לה חיים חדשים. כך בדיוק קרה עם בית החזה של העז. מישהו יכול לומר שבית החזה דומה לסל נצרים. אני עובר מן הסל בחזרה אל בית החזה, אני מחזיר את המטאפורה אל המציאות."  ("מול הטירה עמדו כמה עצים סביב ראי קטן שבעצם אגם היה…" כותב אנדרסן בחייל הבדיל.)

"מטאפורה יכולה להישחק או להיסדק," ממשיך פיקאסו, "אבל אני לוקח אותה משם ומשתמש בה באופן כה בלתי צפוי שהיא מעוררת רגש חדש בתודעת הצופה, משום שהיא מפריעה לרגע את השיגרה שבזיהוי והגדרת מראה עיניו. קל מאד לפסל את הדברים הללו בשיטות מסורתיות, אלא שבדרך זו אני יכול להעסיק את תודעת הצופה בכיוון בלתי צפוי ולגרום לו לשוב ולגלות דברים ששכח."

ראשו של הקוף מורכב משתי מכוניות צעצוע שפיקאסו שדד מבנו. יש מן הסתם עוד אנשים שיכולים לקשר בין קרני שור לכידון של אופניים, אבל צריך להיות פיקאסו כדי לגלות במכונית פרצוף של קוף. האוזניים עשויות מידיות של כד חרס שמצא באשפה.

ולמי שאוהב – עוד חפצים שהפכו לדמויות בהצגת החפצים של שחר מרום "מעבר לים". מתאים לילדים ועוד יותר להורים שלהם. (גילוי נאות – אני מקורבת לתיאטרון הקרון ביותר מדרך אחת.)

חפצים מדברים – האתר של שחר מרום

Read Full Post »