Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פינוקיו’

עגל הזהב. בקיצור: משה עלה לקבל את לוחות הברית (שנכתבו באצבע אלוהים, זה תמיד הקסים אותי, הקונקרטיות הפיסית, לפני שנשחקה והפכה לביטוי כללי של התערבות אלוהית). זה לקח לו זמן והעם איבד את סבלנותו ודרש מאהרון להכין לו אלוהים אחר. אהרון אסף עגילי זהב (שנקראים בפרשה "נזמי הזהב אשר באוזניהם" אבל הקשר בין "עגיל" ל"עגל" קופץ) ויצק מהם עגל ובנה לו מזבח. ההילולה נקטעה כשמשה ירד מההר וניפץ את הלוחות. אבל זה כבר חורג מתחומי הפוסט. הסגידה לעגל נהפכה לסמל ולמטבע לשון, תכלית החומרנות כמו באיור של Ignatius Taschner למטה.

עגל הזהב של Ignatius Taschner מאייר ופסל גרמני (1913-1871), אקטואלי כתמיד.

עגל הזהב של Ignatius Taschner מאייר ופסל גרמני (1913-1871), אקטואלי כתמיד.

*

הפוסט הזה הוא על עגל הזהב של ניקולא פוסן. לפני שהתחלתי לכתוב בדקתי איך ראו ציירים אחרים את הסגידה לעגל. למשל פיליפינו ליפי, תלמיד של בוטיצ'לי מן המאה ה15:

חטא העגל, פיליפינו ליפי, המאה ה15

חטא העגל, פיליפינו ליפי, המאה ה15, לחצו להגדלה

.

ליפי מצייר חגיגה רנסנסית עם נופך נונסנסי סוריאליסטי, שהזכיר לי את השיר הנודע מאמא אווזה:

Hey diddle diddle
The Cat and the fiddle
The Cow jumped over the moon
The little Dog laughed
To see such craft
And the Dish ran away with the Spoon

ומי יודע אם ליפי לא שימש השראה לאמא אווזה במשחק הטלפון השבור הבלתי נגמר של הַתַּרבּות (מישהו עדיין משחק בזה?).

והנה אגב, הפרה שקפצה מעל לירח במרכז התמונה של ספר הילדים הקסום לילה טוב ירח.

מתוך לילה טוב ירח מאת מרגרט ווייז בראון

מתוך לילה טוב ירח מאת מרגרט ווייז בראון, לחצו להגדלה

והנה תקריב

והנה תקריב

*

אבל רוב עגלי הזהב שמצאתי היו דווקא מן המאה ה17, המאה של ניקולא פוסן. למה דווקא המאה ה17, מה היה בה שהוציא את העגל לאור? אין לי מושג. שווה לבדוק. ובינתיים שלוש דוגמאות נבחרות:

עגל הזהב, קלוד לוריין

עגל הזהב, קלוד לוריין, לחצו להגדלה

קלוד לוריין (1600-1680) – שהיה אגב, שכנו של ניקולא פוסן ברומא אבל לעולם לא תנחשו את זה לפי התמונות – מצייר עגל קטן ונישא, מוקף במעין זכוכית או הילה חלבית. שמי הציור תכולים, המרחב והמים – המון מים, מהמפל שמשמאל דרך האגמים אל הכדים למטה מימין – ממתנים ומקררים את התמונה. האווירה פסטורלית, המחולות רבי חן וההערצה מעודנת. מטיילים מהלכים ביער מימין. בויקיפדיה כתוב שהוא התעניין רק בנוף. את האנשים הוא צייר בשביל הקונים. רואים.

.

עגל הזהב, פרנסואה פרייה

עגל הזהב, פרנסואה פרייה, לחצו להגדלה

.

וכמה שונה מלוריין הריאליזם הברוקי של פרנסואה פֶּרִיֶה (1590-1650, אותה תקופה בדיוק) עם הרקדניות המעורטלות והכבש שנשחט בפינה הימנית למטה. במקום כדי המים הזקופים של לוריין מתגוללים כמה כלים הפוכים על שפת שלולית עם עשבים שחורים. קבוצת אנשים מתגודדת בין שלושה עצים במין שילוב של התלהבות, חרדה ואשמה. והתפאורה המדברית והתאורה – לא יום ולא לילה, עננים, סלעים, עשן. זו יכלה להיות סצנה באופרה או בהצגת תיאטרון.

והנה הגרסה של ניקולא פוסן:

הסגידה לעגל הזהב, ניקולא פוסן

הסגידה לעגל הזהב, ניקולא פוסן, לחצו להגדלה

.

לכאורה יש הרבה מן המשותף בין פרייה לניקולא פוסן; התאורה, העננים והצוקים, האווירה הפרועה והדרמטית. אבל במבט נוסף נחשפים הבדלי הגישות. זה מתחיל בקטן: התמונה של פוסן היא מאד סכמטית יחסית לתמונה של פרייה. הציור שלו מתחלק לשניים (בדיוק. מדדתי!). צד ימין נשלט על ידי עץ יבש ששני ענפיו דמויי זרועות נשואים מעלה בתפילה. אהרון כמו מחקה תנוחת העץ. כמעט כל האנשים בצד הזה של התמונה נושאים את זרועותיהם במין הד תנועתי, במקהלה.

7.

צד שמאל נשלט על ידי עגל הזהב. גם פרייה וגם פוסן מציירים את הסצנה במין דמדומים אפוקליפטיים. אבל בניגוד לעגל של פרייה הממוקם אי שם בירכתיים האפלוליים של התמונה, העגל של פוסן גדול ומואר. ובמחשבה שניה – הוא לא מואר אלא מאיר. פוסן מצייר את העגל על רקע שמי השקיעה, ובהעדר שמש אפשר לחשוב שזהבו הוא שצובע את השמיים ואת קצות העננים כמו מאור מלאכותי חדש.

עגל הזהב כשמש השקיעה, ניקולא פוסן, פרט

עגל הזהב כשמש השקיעה, ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט. משה יורד עם לוחות הברית ועם נערו. מאד חשוך אבל ישנו. זווית העץ מתחרזת עם זווית לוחות הברית

ניקולא פוסן, פרט. משה יורד עם לוחות הברית ועם נערו. מאד חשוך אבל ישנו. זווית העץ מתחרזת עם זווית לוחות הברית

.

כשעגל הזהב הוא השמש, ברור שמֹשה שרוי בחשיכה. בקושי אפשר להבחין בו כשהוא יורד מן ההר שמשמאל. העץ השני, החוצץ בינו לבין העגל, משמש אמנם מעין הד ללוחות הברית.

אצל פרייה הריאליסטי משה קטן כי הוא רחוק, אבל הוא מואר כמו שאר הדמויות. פוסן לעומת זאת, עורק מהריאליזם אל שדות הסמליות והשירה.

וזאת רק ההקדמה למעלל האחרון של פוסן. הציור שלו מחולק למעשה, לא לשניים אלא לארבעה חלקים. וכמו שהאנשים מצד ימין משקפים ומשכפלים את העץ היבש, כך משכפלת החבורה משמאל את העגל. ומשכפלת זאת מילה חלשה במקרה הזה כי פוסן חוצה את הגבול לכיוון המטמורפוזה; חבורת הרוקדים שלו מתבהמת פשוטו כמשמעו, כלומר הופכת לעגל. והוא עושה הכל כדי להצביע על כך; החל מן ההעמדה הסְכֶמתית (צד ימין משכפל עץ / צד שמאל משכפל עגל), וכלה באופן המתעתע שבו הוא מצייר את רגלי הרוקדים. ממש לא ברור איזו רגל שייכת למי. הם כולם מתערבבים למין בהמה רב-רגלית אחת. הדמיון לעגל מודגש הן בעזרת בגד הזהב של הדמות המרכזית, והן בעזרת הקו המחבר בין כתפי הרוקדים ומאחד אותן למין גב של בהמה. ואם לא די בזה פוסן מוסיף מעין צל מתחת לבית השחי של המחוללת הימנית, וזרי הפרחים ותוף שמתגוללים בתחתית התמונה כמעין שכפול של הזר והמדליון המקשטים את במת העגל.

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט מתוך בכחנליה לפני פסל פאן.  ריתק אותו כנראה הגילוי הזה של החייתי.

ניקולא פוסן, פרט מתוך בכחנליה לפני פסל פאן. ריתק אותו כנראה הגילוי הזה של החייתי.

מתוך פינוקיו; מי יודע איך פועל הטלפון השבור של התרבות? האם קולודי ראה את תמונתו של פוסן, האם היא זרעה בתוכו את הסצנה שבה פינוקיו וחברו לוצ'יניולו המרקדים הופכים לחמורים? (ספקולטיבי לגמרי ובכל זאת מפתה).

מתוך פינוקיו; מי יודע איך פועל הטלפון השבור של התרבות? האם קולודי ראה את תמונתו של פוסן, האם היא זרעה בתוכו את הסצנה שבה פינוקיו וחברו לוצ'יניולו המרקדים הופכים לחמורים? (ספקולטיבי לגמרי ובכל זאת מפתה).

.

אבל יותר מכל הזכיר לי חטא העגל של פוסן את הכוריאוגרפית הגרמניה סשה וולץ, שכל עבודתה נגועה בחומריות ובבשריות של הגוף. כל כמה שהיא מרתקת זה תמיד גורם לי מחנק. העבודות שלה מזכירות לי לא רק את עגל הזהב אלא גם אפיזודות אחרות מיציאת מצריים, כמו הגעגועים החוזרים לסיר הבשר שנענשו והונצחו בשמות מקומות כמו "תבערה" ו"קברות התאווה".

הנה קליפ קצר מתוך Korper של סשה וולץ', ואחריו תמונות מן ההכלאות שיצרה (במסגרת אותה עבודה אבל הן לא מופיעות בקליפ). מיד חשבתי על סשה וולץ כשראיתי את המתבהמים של פוסן.

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

ניקולא פוסן, פרט. פוסן יוצר אשלייה ששתי הרגליים השמאליות שייכות לבעלת השמלה הכחולה, ואילו הרגל הימנית האמיתית שלה שייכת כביכול לבעל הבגד הזהוב

ניקולא פוסן, פרט. פוסן יוצר אשלייה ששתי הרגליים השמאליות שייכות לבעלת השמלה הכחולה, ואילו הרגל הימנית האמיתית הופכת למעין רגל חייתית של בעל הבגד הזהוב

*

יצאתי לכתוב על ניקולא פוסן כזרע אוונגרד, כתאורן אקסטרימי, שמשתמש בעגל כמקור תאורה, וככוריאוגרף של עדר והתבהמות. זה רק חלק ממה שגיליתי אבל ההמשך (אולי) בפעם אחרת כדי לא להאריך ולפזר. ורק שלוש הערות לסיום.

ראשית, באשר למשפחה הקטנה בקצה הימני התחתון של התמונה: שני התינוקות כמו מפנים עורף לסגידה. הקבוצה הזאת הזכירה לי במעומעם את "המשפחה הקדושה בתחתית המדרגות" של פוסן (יש ניתוח יפהפה של הציור הזה בספרה של לאה דובב שישה מבטים על ציור-מוסיקה). אולי הקבוצה הקטנה החורגת מן העדר רומזת אל ישו שעוד לא נולד אבל יגלם את התיקון לחומרנות והבשריות של חטא העגל.

ניקולא פוסן, המשפחה הקדושה לרגלי המדרגות

ניקולא פוסן, המשפחה הקדושה לרגלי המדרגות

ניקולה פוסן. פרט. התינוקות שמפנים עורף לעגל הזהב.

ניקולה פוסן. פרט. התינוקות שמפנים עורף לעגל הזהב.

שנית, גם אמיל נולדֶה ערבב בין הרוקדים לעגל אבל אצל אקספרסיוניסט זה כמעט מתבקש.

אמיל נולדה, עגל הזהב 1910

אמיל נולדה, עגל הזהב 1910

.

ושלישית, פול סזאן, אבי האמנות המודרנית אמר "כל פעם שאני יוצא [אחרי שראיתי תמונות של פוסן] אני יודע יותר טוב מי אני."

*

עוד באותו עניין

אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

האיש שלימד אותי להסתכל

איור וכוריאוגרפיה

נמפאות על סרט נע

הנאהבים חסרי המזל (על ציור אחר של ניקולא פוסן)

גברים במיצג

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ועוד

*

Read Full Post »

שירים לעמליה הוא ספר דקיק ויפהפה שכתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית ועיצב סטודיו קובי פרנקו.

זהו נסיון זהיר להגיד למה אהבתי את הספר בלי למחוץ את הליריות בעודף פרשנות. לחצו להגדלה לקריאת השירים והאיורים.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית, לחצו להגדלה.

.

אני אוהבת אותו בגלל העוצמה הרגשית. בגלל ששיר היום הולדת (לחצו להגדלה) הוא בעצם קינה. חלקה הראשון שמסתיים ב"כולם הלכו, לא נשאר אף אחד" מבכה את החורבן והאובדן. וחלקה השני הוא השבעה רבת עוצמה עם חזרות מאגיות "יעמדו סביבי וישירו עוד ועוד ועוד/ ביער ביער, ביער נרקוד נרקוד."

ובגלל התקבולת הכיאסטית של הטקסט והאיור. בצד של החורבן יושבת הגיבורה על כסא מונף, בין בלונים למתנות. ובצד ההשבעה יש כסא ריק עם בלון בודד שמוסיף אירוניה טרגית.

ובגלל שהשיר לא נותן לשכל הישר לקצץ בנטיעות של הרגש, ולטעון שאי אפשר לחזור ולעגל את העוגה ובשנה הבאה יהיו עוד יומולדת ועוד עוגה. שום סמכות בוגרת לא מנטרלת את קריאת התגר נגד הזמן והמציאות "כי לא לכל יום הולדת חייב להיות סוף!" מה שעושה את הקינה בו בזמן – נוקבת ומעט מצחיקה (בכל זאת – פרופורציות) וגם אוניברסלית מאד. כי מי לא רצה לפעמים לעצור את הזמן או להחזיר אותו למקום.

וככה זה בכל הספר. דפנה בן צבי נותנת במה לילדה. וגם עפרה עמית; רק לילדות בספר יש פָּנים. לגמדים יש חצי פנים (החלק של החיוך) והאב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע באיורים מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע בספר, מצויר תמיד מהגב.

*

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

ובגלל הקשב והשמחה והקסם (שבלעדיו אני לא משחקת), שמכסים על עצב גדול כמו שמיכה קצת קצרה. ניקח אפילו את האיור הזה מ"שיר לאביגיל" שמופיע גם על הכריכה. לכאורה, מה רע? כתבה על זה יפה רוני גלבפיש. אבל בשיר עצמו לא מוזכרת כלל דובה. ורדאר העצב שלי צפצף יונה וולך:

דובה גריזלית גידלה אותי
חלב כוכבים היה מזוני העיקרי
הדבר הראשון שראיתי
בימי חיי כוונתי שאני זוכר
היה איך אוכל לשכוח

וגם אם לא גריזלית, הדובה היא צעצוע (חפץ מעבר?) תחליף אם. בישיבה בחיק צעצוע יש היפוך קצת מצחיק ו(קצת) עצוב. ועל כל פנים, כפי שאמר עגנון – "אין בכך משום נחמה גמורה".

*

אבל אולי אני מגזימה. רדאר העצב שלי צפצף אפילו בשיר הסירה (לחצו להגדלה).

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

.

למה צפצף? אולי בגלל שהתורן עומד בשלכת. עליו הכחולים המצוירים גם על הדגל דומים מדי לדמעות. הגלעין נראה לי פתאום כמו ילד שנושל מן הפרי שלו ואחרי כמה סידורים ענייניים נשלח להפליג על גלי הדמיון.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

האיורים הולמים את נפש הטקסט כמו כפפה אבל חולקים עליו בעשרות פרטים. הענף עם העלים הכחולים הוא בסך הכל "מקל" בטקסט. אין גמד בשיר הסירה, כמו שאין דובה ב"בשיר לאביגיל" שממנו נלקח איור הכריכה.

הנסיעה של אמא מהדהדת בכל העולם של "אמא נסעה" (לחצו להגדלה). השיר מסתיים ב: "והחתלתול שגר בחצר/ ישב לבדו על הגדר,/ מדי פעם הביט לאחור,/ חיכה שאמא שלו תחזור." המאיירת לא זוכרת גדר. אצלה הדובי והחתלתול חולקים את החיכיה; החתלתול יושב ללא נוע ומחכה, והדובי שנגרר הלאה בעגלה מביט לאחור למקרה שאמא שלו תחזור. (בתיאטרון חזותי קוראים לזה "פירוק הפעולה"; קחו למשל תמונת חתונה בהצגה של יוסי יזרעאלי, לא זוכרת איזה: הכוס מונחת על שולחן. שחקן חולץ את נעלו ו"הורג" אותה כמו שהורגים ג'וק. החתן שנמצא בכלל בצד אחר של הבמה, מקפץ ואוחז בכף רגלו המדממת. דוגמא קצת ברוטלית אבל ברורה, אני מקווה).

יש משהו משיב נפש ומלא חיים בסתירות הקטנות של "שירים לעמליה". כאילו הכותבת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת זוכרת קצת אחרת, העצב, השמחה, הקסם מתגלים בדרכים אחרות.

*

 מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

הכדור ש"כל כולו רק שוקולד", גדל לו באיור עד כדי גבעה עם פרחי סוכריות אדומים לבנים, שמתפזרים שני עמודים אחר כך בשיר הדדה, ה"לוסי בשמי היהלומים" של הספר, עם כל הקסם והפסיכדליה. (מהי הדדה הזאת? "דד", יאמרו הפסיכואנליטיקאים, ואפילו אינה דדה שפירושו האם הגדולה במרוקאית, "דאדא", יגיד שועי רז, ואני? אני חושבת שזאת מתנה ממרים ילן שטקליס, שגם טין טן שלה וגם ה"דַּדִּי-רַדִּי-רִידַדָּה" של אצו רצו גמדים מהדהדים בשיר).

כפולת הפלא הזאת היא גם היחידה שבה שערה של עמליה מחליף צבעים. בשאר הספר שערה כחול. גם זה לא כתוב בַּמילים אבל זה חלק מהעצב ומהקסם, כמו אצל הפיה עם השיער הכחול של פינוקיו, שמופיעה בהתחלה בדמות ילדה מתה ואחר כך צומחת והופכת לאם נפלאה.

*

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. חיבוק בתוך נוף עם עורבים ודובי. לחצו להגדלה

.

ועוד משהו אחרון על עצב.

מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?

בסתר לבי אני חושבת שכל שנה בילדות שווה שבע שנים, כמו אצל כלב. זו הסיבה שהפצעים כל כך עמוקים. אבל ב"שירים לעמליה" יש גם מגע קסם של ריפוי.

*

עוד באותם עניינים (נו, חצי מהבלוג זה אותם עניינים, אבל נניח)

איך מגוננים על ילדים?

סיפורים יכולים להציל

גיבורות ילדות – הילדה אילת

צרחות של דגים (על נסיכה צעצוע של מרי דה מורגן)

מה אומרים האיורים? גורילה, אנתוני בראון

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

קסם על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »