לפני כמה שנים כתב יהודה ויזן ביקורת ארוכה ומרושעת על שירתו של רוני סומק ועל סומק עצמו. ("מרושעת" לא כנזיפה אלא כהגדרה מדעית). רציתי להגיב עליה בשעתו, להצביע על אי ההבנה, אבל לא הרגשתי שבקיאותי בשירתו של סומק מספיקה למעלל כזה. ופתאום עלה בדעתי, שאני לא צריכה לכתוב על כלל שירתו, די בכמה שורות שאני אוהבת כדי להגיד את ייחודו.
ב"בלוז הנשיקה השלישית", עומדים סומק ואהובתו ליד גדר בית הספר החלקאי ומאזינים למים הזורמים בצינורות ההשקייה מתחת לאדמה.
אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה
יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,
תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".
יש לי חולשה לבוטניקה של קסם. אם טומנים זרע באדמה, משקים ומדשנים אותו, הוא מצמיח עץ שבפירותיו חבויים הזרעים של העצים הבאים. ובוטניקת הקסם היא גירסה מורחבת ומזורזת של ההליך הזה. כך למשל, מפתים השועל והחתול את פינוקיו לטמון את מטבעות הזהב שלו ב"שדה-הניסים", להשקותם בשני דליים של מי מזרקה ולפזר קצת מלח, כדי שבִּן לילה יצמח שם עץ של מטבעות. לפעמים יש וריאציה יותר מורכבת.; במעשייה עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים מאוסף האחים גרים, נשחטת עז הפלא של הגיבורה, ואחרי שהיא קוברת/שותלת את קרביה על סף הבית, צומח מתוכם עץ נפלא עם עלוות כסף ופירות זהב. סבך המעיים הופך במין דיזולב (בעברית "השלבה") לסבך שורשים, ואפילו יותר חשוב: עץ הפלא משמר גם את הגֵנים שירש מן החי; ענפיו נרתעים כשהמתעללות מושיטות יד לפירותיו, רק הגיבורה מצליחה לקטוף אותם, ובשיא קומי קסום נוסף, העץ צועד בעקבותיה לביתה החדש.
ב"בלוז הנשיקה השלישית" יש שתי הצעות בוטניות: הראשונה – אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה / יִצְמַח לְךָ סוּס" – קרובה כביכול לבוטניקה המקובלת, במובן שבו חלק קטן מן הדבר אוצר בתוכו את השלם (בספרות קוראים לזה סינקדוכה, כשהחלק מכיל את השלם – נניח כשאומרים "הכתר" ומתכוונים לכל בית המלוכה – וסומק גוזר ממנה בוטניקה בזעיר אנפין). בסוס הצומח מן הפרסה, יש משהו קרקסי, הוא צומח על רגל אחת שמשמשת כגבעול וכל שאר אבריו מתפצלים ממנה כענפים או כעלים. זה לוקח שנה, זמן אורגני ומסורתי של הריון.
ואילו סומק, זה שבשיר (שנהוג לכנותו "הדובר", אבל המילה הזאת כל כך נגועה ביח"צ שאני לא מסוגלת) מעלה את הבוטניקה בחזקה כשהוא מציע לאהובה לשתול מאוורר, ו"תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".
מטפורות הן לא "אחרי הכל ובסך הכל אורנמנט או תחבולה ספרותית" כפי שויזן טוען (וגם לא סטיות כמו שחומסקי הגדיר אותן, וסיים את יחסי איתו כמעט לפני שהתחילו). לא כל המטפורות דומות, כשם שלא כל הסינים דומים. כבר מזמן שמתי לב לזיקה בין אהבה להבנה: אוהבים את מה שמבינים, או להפך, מבינים את מה שאוהבים. ואני אוהבת מטפורות כלומר יודעת להעריך דיאלוג מטפורי מדויק כשהוא נקרה לפני. האהובה המעט מבוגרת (על פי תחילת השיר: "הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה./ הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ. / הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ") מציעה לסומק לגדל סוס (שיהפוך אותו אולי לאביר?) והוא משיב לה באותו היגיון בוטני שבו דברים צומחים מלמטה למעלה, ושבו זורעים או שותלים חלק כדי להצמיח את השלם, ומציע לה לשתול מאוורר, שהפרי שלו היא השמלה המעופפת של מרלין מונרו. הם מחוברים זה לזה ברוח.
זה מזכיר לי את "הבל (העיקרון הפואטי)" של מירי סגל, עבודה שבה הקרינה וידאו של עצים בסערה על מאוורר תעשייתי, וגרמה לצופים לחוות את הסערה דרך הצירוף הגלוי של רוח חיה ממאוורר ומראה של עצים מתנועעים (ב"אל ניניו", סערה שאותה חוויתי פעם במשך לילה ארוך, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת, כמו שכתוב בסיפור שאינו נגמר). בקטלוגים למיניהם כתוב שסגל מעלה באוב את דמותו של הבל, הנרצח המקראי הראשון. ייתכן. בשבילי זה קודם כל פירוק פואטי וארס פואטי של דימוי, התשליל של מה שעושה סומק, כשהוא מלחים את השמלה למאוורר.
אלי הירש כתב פעם שסומק הרכיב את המזרחיות על תרבות הפופ של שנות השישים ואילך.
"הצירוף הזה, של שירה עברית, מזרחיות ופופ … מתח קו ישר, לא מובן מאליו ומשום כך חד ומפתיע, בין הפרובינציה הישראלית על כאביה ועלבונותיה לבין שפת העולם החדשה – שפה אמריקאית ביסודה, צעירה ורוקנרולית … את הכאב וקריאת התיגר שחילחלו בשירתו הוא מוסס לקצף זוהר של דימויים פופיים, אלא שהכאב לא נעלם: בזכות הנגיעה הסומקית הנפלאה, הרכה, העדינה, המקציפה, הכמו-מתפוגגת – הוא הסתנן בהיר ואפל גם יחד לזרם הדם של השירה הישראלית." (הטקסט המלא פה)
הירש צודק מן הסתם, אבל העניין שלי עוד יותר ספציפי. אולי בגלל שהדימוי המסוים הזה קרוב יותר לפופ ארט מאשר לדור הפרחים. והפופ ארט הוא ביסודו זרם מפוכח וקפיטליסטי. אמן הפופ הוא סוג של עיתונאי שמשכפל מוצרי תרבות בלי להפלות בין אמנות גבוהה לתרבות פופולרית. אמרו על אנדי וורהול (דמות מפתח בפופ ארט, כשם שמרלין מונרו היא דימוי מפתח), שאילו כל התיעוד של השליש האחרון של המאה העשרים היה נמחק באורח פלא, ורק יצירתו היתה שורדת, היה ניתן לשחזר על פיה את התרבות האמריקאית של תקופתו.
ובהמשך לכך – לפני שנים רבות, בפורטוגל, נכחתי בהצגה של קרקס מקומי, עלוב שבעלובים, שנקרא "קרקס אמריקאי". וחלק גדול מקסמו (כולו בעצם) היה בפער המכמיר לב, בין המציאות העלובה לבין המילה "אמריקאי" שהיתה מודבקת עליה כמו פלסתר נוצץ על פצע. הפער הזה שאנחנו עמלים להסתיר, גם מפני עצמנו, בין החלום למציאות, היה חשוף ומרוכז. (אותו פער מתקיים בין השאר, גם בשורות המצוטטות ביותר של סומק, ולא בכדי: "אנחנו מונחים על העוגה / כמו בובות חתן כלה. / גם אם תבוא הסכין / ננסה להישאר באותה הפרוסה", אבל לא ניכנס לזה עכשיו.)
וכל זה כדי לומר, שלפחות לטעמי, הקסם של סומק נחלש כשהוא נהיה בן בית בפופ, ומתעצם כשהוא מביט בו מרחוק.
.
במסה הנפלאה על יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, מדבר ולטר בנימין על אובדן ההילה של יצירת האמנות; כשהשכפול והשעתוק מקרבים את היצירה לצופה, הם מבטלים את המרחק, את הסוד, וסומק מגניב סוד חדש, מסתורין חדש לדימוי המשוכפל, דרך הדלת האחורית של הדמיון; השמלה המעופפת של מרלין נולדת בבת אחת מתוך מאוורר קבור (כמו שאתנה פרצה מראשו של זאוס, בוגרת וחמושה). מאוורר לא יכול לפעול בלי חיבור לחשמל, ומאוורר קבור על אחת כמה וכמה. וגם לו היה פועל – השמלה היתה מתעופפת ונוחתת במרחק מה ללא רוח חיים. אבל כל הפרכות האלה מנוטרלות על ידי האורגניות החדשה של בוטניקת הקסם. זמן האינסטנט של עידן השיעתוק מתגלגל לזמן קסם.
.
בלוז הנשיקה השלישית / רוני סומק
הִיא הָיְתָה כִּמְעַט הָרִאשׁוֹנָה וְרָצִיתִי לִקְרֹא לָהּ חַוָּה.
הִיא קָרְאָה לִי פֶּג'וֹ כִּי הָיִיתִי הַ- 306 שֶׁלָּהּ.
הָיוּ בֵּינֵינוּ כַּמָּה שָׁנִים לְטוֹבָתָהּ, וְעַד אָז
לֹא עָלִיתִי עַל טְרֶמְפִּים שֶׁלֹּא עָצְרוּ לִי.
עָמַדְנוּ לְיַד גֶּדֶר בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי וּמִתַּחַת
לְכַפּוֹת הָרַגְלַיִם אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֵיךְ
בְּצִנּוֹרוֹת הַהַשְׁקָיָה מַמְתִּיקִים הַמַּיִם
סוֹד לָאֲדָמָה.
"אִם תִּשְׁתֹּל בָּהּ פָּרְסָה," אָמְרָה, "תּוֹךְ שָׁנָה
יִצְמַח לְךָ סוּס," וְ"אִם", עָנִיתִי, "תִּשְׁתְּלִי בָּהּ מְאַוְרֵר,
תּוֹךְ דַּקָּה תָּצוּץ הַשִּׂמְלָה הַמְּעוֹפֶפֶת שֶׁל מַרְלִין מוֹנְרוֹ".
אַחֲרֵי שְׁנִיָּה הֵחֵלּוּ שְׂפָתֶיהָ לְהִתְפּוֹרֵר כְּחוֹל
וּלְשׁוֹנָהּ הֵגִיחָה אֶל פָּנַי
כִּשְׁאֵרִיּוֹת גַּל.
הָעוֹלָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֻלַּק בֵּין עוֹצְמֵי הָעֵינַיִם
לְבֵין הַמְּתוֹפְפִים בְּמִגְרַשׁ הַמִּסְדָּרִים
שֶׁל הַשְּׁקִיעָה.
לָכֵן לֹא רָאִיתִי אֵיךְ הִצְלִיפוּ גַּלְגַלֵּי הַטְּרַקְטוֹר
שֶׁעָבַר לְיַד בְּמֵי הַשְּׁלוּלִיּוֹת,
וְאֵיךְ כִּנְשִׁיקוֹת מְעוֹפְפוֹת נִתְּזוּ רְסִיסֵי הַבֹּץ
אֶל שְׁרִירֵי הָעֲנָנִים שֶׁנִּדּוֹנוּ בָּעֶרֶב
לִדְחֹף אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
לַיָּם.
*
היה לי עוד המשך שלם על ויזן אבל הארכתי מאד ולכן אקצר. אני לא מכירה את ויזן הסופר, למעט ספר הילדים המבריק שלו, אצל הילל ולילית מהעיר הגלילית, המתרחש בבית שכל דריו חוקרים, מבשלים, מלהטטים, מכשפים וחולמים מילים.
למטה העבודה המכוננת של רומי אחיטוב וקמיל אוטרבק (עם פס קול של הסבר):
העברית של הספר כל כך גמישה ותענוגית ומתנגנת, שאפילו חולשתו המבנית (שני שליש אקספוזיציה וזנב עלילונת) לא באמת מקלקלת. ובכוונה או לא, עולה מתוכו מניפסט פואטי זוטא, שעל פיו הבריאה והיצירה נולדות מן האופל – הילל בן שחר (הוא לוציפר, השטן), אשתו לילית, וילדיהם זבוב וגולגולתא, חולקים את כישוף המילים. (וגם שכדי להתמודד עם מילים צריך להפשיל שרוולים ולעבוד, אין די בהבל פה.)
"כל דבר הוא פורטרט וכל דבר הוא אוטוביוגרפיה, אפילו כסא," אמר פעם לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מצטט. כל שכן ספר ילדים. ובחזרה לתחילת הפוסט, אין טעם לפיכך, להוקיע את רשעותו של המבקר; כמו העקרב מן המשל המפורסם על הצפרדע והעקרב, הוא אינו יכול להיות אלא עקרב. מוטב להתבונן, ואם רוצים להיות נדיבים, להאמין שמשהו טוב עוד יצמח מזה, כמו שאומר השטן של גתה בפאוסט "אני חלק הכוח ההוא, השוחר / תמיד את הרע – / ואת הטוב הוא יוצר." (תרגום יעקב כהן)
ולסיום, שיר הפתיחה של משפחת אופל אחרת:
*
עוד באותם עניינים:
לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי של דיוויד לינץ'
עיר-האושר 