Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פינה באוש’

לענת ויסמן היקרה שמעקמת את אפה בכל פעם שאומרים הנסיך הקטן               .

.

זוהי רשימה שלישית (ואחרונה בהחלט) על הנסיך הקטן

לרשימה הראשונה

לרשימה השנייה – על האיורים

*

הקדמה

מהיכן אני? אני מילדותי, כמו מארץ מולדת.
אנטואן דה סנט אכזופרי

עד המאה השבע עשרה האמינו רבים מאנשי המדע שכל מיני יצורים קטנים כמו זחלים של זבובים, דגיגים ועכברים נוצרים מטינופת או מבוץ, בלי הורים. אביוגנזה, ככה קוראים לדבר הזה. אני זוכרת כמה התפלאתי עליו בשיעור טבע בכיתה ח'; זה לגמרי מופרך, כמו לחשוב שהאמנות המושגית למשל, או הפילוסופיה או השירה (לא חרוזי ילדים, אלא שירה-שירה) בקעו באופן שרירותי מתוך הטינופת של הבגרות.

לכל דבר בחשיבה האנושית יש שורשים בספרי ילדים. כבר נגעתי בזה לא פעם ולא פעמיים (כשהסברתי למשל, את תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט על פי חייל הבדיל של אנדרסן וכן הלאה), אבל לאוונגרד של הנסיך הקטן אני ניגשת בהיסוס מסוים. זה לא קשור לתובנות אלא לנמענים של הפוסט; אוהביו המסורתיים של הנסיך הקטן יירתעו מן הסתם מן הקרירות המופשטת של הצורה (למרות שטפטפתי קצת לפוסטים הקודמים לשם חיסון), ואילו מעקמי החוטם – שלידם אני מרגישה מיותרת ועקשנית כמו מסיונרית באפריקה – אינם בקיאים דיים כדי להעריך את אוצרות האוונגרד של הספר. אז עשו טובה ותקראו, אם לא בספר – לפחות כאן, צריך רק לקדד.

ועוד משהו: כמה מהדברים כבר עלו פה בהקשרים קודמים. הסליחה עם אלה שזוכרים אבל היה חשוב לי לפרוש את העושר הכוריאוגרפי, המיצגי והמושגי של הנסיך הקטן.

*

.

.

למעלה: כסא המתנה לשקיעת השמש, סנט אכזופרי.

למטה: כסא המתנה לעלה נושר, איור: בתיה קולטון, בעקבות האוסף הכי הכי.

.

פינה באוש בראשי תיבות

ונתחיל בדוגמא מינימליסטית: הנסיך הקטן אוהב לצפות בשקיעת השמש, בייחוד כשהוא עצוב. כוכבו כה קטן שדי להזיז את כסאו כמה צעדים כדי לראות את השקיעה פעם נוספת וכן הלאה והלאה. יום אחד הוא צפה כך בארבעים וארבע שקיעות.

זהו מנגנון פואטי ממוזער אבל אופייני: מצד אחד הפצע שמשקפת השקיעה, הליריות שהסתיידה מרוב שימוש, ומצד שני – הכסא שמדגיש את המלאכותיות, את "תיאטרון השקיעה". הרעשים הארציים של גרירתו והצבתו מפריעים לכינור הדמיוני המנגן ברקע. שלא לדבר על השיכפול: עוד גרירה ועוד גרירה, ועל הצוננין של הספירה: 44 שקיעות על פי תרגום אריה לרנר (ורק 43 על פי אילנה המרמן).

עכשיו קחו את הצירוף הזה של: ליריות ועצב, התעסקות בכסאות, וחזרה אובססיבית על אותה מחווה – וקבלו את קפה מילר של פינה באוש בראשי תיבות.

(על רגל אחת למי שלא ידע או זכר: קפה מילר מבוסס על זכרונות הילדות של פינה מבית הקפה של הוריה בזולינגן. על פי האגדה היא שיחקה מתחת לשולחנות ומשם עקבה אחרי היחסים שנרקמו בין הלקוחות וקלטה את העצב, הבדידות, הניכור והכמיהה לאהבה. עשרות כסאות הקפה מוצבים על הבמה וכמה מן הדמויות רוקדות לתוכם בעיניים עצומות, באמוק, בשיכחה. אחד הגברים, בתפקיד כפוי טובה של מלצר, מזנק ומעיף את הכסאות מדרכן ברגע האחרון ואחר כך מסדר אותם בחזרה. אף אחת מהדמויות אינה מתייחסת אליו. הן ממשיכות לרקוד בין הכסאות המתמוטטים, בין החבטות המחרישות את המוסיקה קורעת הלב המתנגנת ברקע, אריות מתוך "דידו ואניאס" ומתוך "מלכת הפיות" של פרסל. עוד על קפה מילר כאן וגם כאן.)

פינה באוש, קפה מילר

*

מחול הרכבות   

לא שהכל כל כך רגשי, אגב; קחו לדוגמא את המפגש של הנסיך הקטן עם כַּוָן הרכבת:

מה מעשיך כאן? [שואל הנסיך הקטן]
אני מכנס את הנוסעים בקבוצות של אלף איש, אמר פקיד המסילה, ואחר כך אני מכוון את הרכבות המסיעות אותם, עיתים ימינה ועיתים שמאלה.
אותה שעה חלפה על פניהם בקול המולה גדולה, כרעם מתגלגל, שהרעיד את תא הכוון, הרכבת המהירה שהיתה מוארת בשפע אורות.
אץ להם הדרך, העיר הנסיך הקטן. לאן פניהם מועדות ומה הם מבקשים?
אפילו נהג הקטר אינו יודע זאת, השיב הכוון.
ועוד רכבת מהירה, מוארת ומטרטרת, עברה בסמוך להם ופניה לכיוון ההפוך.
הכי כבר חוזרים הם כלעומת שבאו? תמה הנסיך הקטן.
הללו נוסעים אחרים הם, הסביר פקיד המסילה, הם מתחלפים.
הכי לא היו שמחים בחלקים במקום המצאם?
לעולם אין אדם שמח בחלקו במקום הימצאו, אמר פקיד המסילה.
והנה עברה ברעם גלגלים רכבת מהירה שלישית, כולה שופעת אור.
כלום רודפים הם אחרי הנוסעים הראשונים? שאל הנסיך הקטן.
(הנסיך הקטן, תרגום אריה לרנר)

הפוטוריזם והרכבת – דינמיקה של רכבת, לואיגי' רוסלו, 1912

.

יגידו מה שיגידו אנשי המסר – זוהי חֶלְקת הפוטוריזם הקטנה של הספר (הפוּטוּריזם, על רגל אחת – היה זרם אמנותי מראשית המאה העשרים שחרת על דגלו את פולחן המהירות, המכונה והעתידנות). סנט אכזופרי אמנם בא לקלל את הניכור, אבל נסחף לרגע בעל כורחו בקסם הפוטוריסטי של הרכבות הרועמות והמוארות החוצות את המרחב הלוך ושוב, אלפי אנשים חולפים בכיוונים הפוכים במין פזמון חוזר של בלט אורבני. (כמעט העתקתי לכאן את הסצנריו המטורף של "מחול מכונת הירייה" של מרינטי כדוגמא לבלט פוטוריסטי, אבל התאפקתי כדי לא להאריך. עוד על הפוטוריזם אפשר לקרוא כאן).
וזה לא הבלט ההמוני היחיד בספר; בפרק 16 מתוארת הדלקת הפנסים על כדור הארץ ממעוף מטוס:

ממרחק הרושם היה מרהיב. תנועות הצבא הזה [צבא מדליקי הפנסים] היו סדורות וערוכות כמו בריקוד בלט באופרה. ראשונים הופיעו מדליקי הפנסים של ניו זילנד ואוסטרליה … אחר כך נכנסו למחול מדליקי הפנסים של סין וסיביר … ואז בא תורם של מדליקי הפנסים של רוסיה והודו, אחר כך של אפריקה ואירופה. אחר כך של אמריקה הדרומית. אחר כך של אמריקה הצפונית. וכל אלה לא טעו בסדר הופעתם אפילו פעם אחת. זה היה נהדר. רק מדליק הפנסים היחיד של הקוטב הצפוני, ומדליק הפנסים היחיד של הקוטב הדרומי חיו חיי בטלה ושאננות: הם עבדו פעמיים בשנה.

(הנסיך הקטן, תרגום אילנה המרמן, מצוטט בקיצור, ההדגשות שלי)

כדור הארץ בלילה

.

ממרומי המטוס של סנט אכזופרי נחשפת הכוריאוגרפיה של בלט החיים. יש קשר בין המקצוע והייעוד של סנט אקזופרי לאוונגרד האינטואיטיבי שלו, ליכולת להתבונן מבחוץ ולגזור תבניות מהסיטואציות הרגשיות ביותר.

*

המצאת הידידות

כסא השקיעה הוא דימוי בודד – גם אם מרכזי – בספר ואילו הפוטוריזם מבליח לרגע ונעלם כמו רכבת דוהרת. לפני שאחשד בהיטפלות לזוטות אני מגיעה ללב לבו של הספר (או לפחות מאחד הלבבות שלו, כי לספר הזה חובב השכפולים, יש לפחות שלושה לבבות, כמו לדיונון).

ובקיצור, בואו נבדוק את "נאום השועל על הידידות ועל דברים שבלב", כמו שקורא לו אריה לרנר. בפרק זה פוגש הנסיך הקטן בשועל שמבקש ממנו לאלף אותו.

… מה פירוש "לאלף"? [שואל הנסיך הקטן]
זהו עניין שהזניחוהו יתר על המידה, הסביר השועל, ופירושו לקשור קשרים.
לקשור קשרים?…
אמת, נכון הדבר, ענה השועל, בעיני הינך עדיין נער קטן, שאינו שונה ממאה אלף נערים אחרים; אין לי צורך בכך. אף אתה אינך זקוק לי; בעיניך אתה אינני אלא שועל הדומה למאה אלף שועלים אחרים. אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו.

אני מדלגת על עמוד בערך ומגיעה לחלק המעשי:

… תחילה [מסביר השועל] תשב לך במרחק מה ממני, כך, על הדשא. אני אציץ בך ואתה תשב דומם ולא תאמר דבר. כי הדיבור הוא מקור כל אי הבנה. אך כל יום תוכל לשבת קרוב יותר אלי…
למחרת היום חזר הנסיך והקטן ונפגש עם השועל. הלה פנה אליו ואמר:
מוטב לשוב יום יום באותה שעה. אם תשוב למשל, בשעה הרביעית אחר הצהריים, אתחיל להיות מאושר עוד בשעה השלישית. ככל שתקרב שעת הפגישה ארגיש עצמי מאושר יותר. ובהגיע השעה הרביעית אתחיל להתרגש ולדאוג. אז אדע לראשונה את מחיר האושר! אך אם תבוא בכל שעה שתהיה, לא אדע לעולם אימתי עלי להתכונן בלבי…

השועל מלמד את הנסיך הקטן שיעור בחברות. הוא לא מציע לו להתרועע איתו, להאזין לקולו, לשאול במה הוא אוהב לשחק והאם הוא אוסף פרפרים (כמו שמטיף סנט אקזופרי בתחילת הספר), אלא מלמד אותו כוריאוגרפיה נוקשה, כללים פורמליים של תנועה בזמן ובמרחב. יותר מכל זה מזכיר לי את (Security Zone  (1971 מיצג ללא קהל שעשה ויטו אקונצ'י בהשתתפות לי ג'אפי, אדם שאקונצ'י לא בטח בו בחיי היומיום. העבודה נועדה "למדוד" את האמון ביניהם ואף "לבנותו". לשם כך הסתובב אקונצ'י על רציף 18 בניו יורק רעול עיניים, ידיו קשורות מאחורי גבו ואוזניו פקוקות. לא היתה לו ברירה אלא לבטוח בג'אפי, היחיד שיכול היה למנוע ממנו לפסוע לתוך המים.

ויטו אקונצ'י, Security Zone 1971

הנסיך הקטן והשועל

.

בהערות הנלוות לעבודה דן אקונצ'י באפשרויות להרחבתה: האם כדאי להיפגש עם ג'אפי באופן קבוע כדי לתרגל את האמון ביניהם, ואולי עדיף להרחיב את הפרוייקט ולהפוך אותו לשיטה, להכין מפה גאוגרפית של מקומות שבהם יוכל להתאמן על צרכים, יחסים, רגשות.

ההנמקה של השועל לשעת מפגש קבועה מראש (הפיסקה השנייה בציטוט למעלה) מזכירה את הנסיון של היצ'קוק להסביר לטריפו מהו מתח (צוטט כאן לאחרונה, בהקשר אחר ובגרסה מורחבת):

אנחנו משוחחים כאן לתומנו, אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן… [ונניח ש] הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ.

*

מסע בין כוכביות

אנשי המסר רואים במסעו של הנסיך הקטן סיור בעולם המבוגרים: המבוגרים (על פי יפה ברלוביץ, שמצוטטת אצל גדעון טיקוצקי, אני לא מסוגלת לחשוב ככה, אפילו לא בכאילו!) – הם שתלטנים אבסולוטיים (כמו המלך), פעלתנים לשם פעלתנות (כמו איש העסקים), מצייתים בעוורון (כמו מדליק הפנסים), מלומדים עקרים (כמו הגיאוגרף), יהירים (כמו הרברבן) ושיכורים (כמו השתיין).

.

אני מתבוננת באיורים ומגלה שהכוכבים הם באותו סדר גודל (בניגוד למה שכתוב, אגב): סדרת כדורים גדולים עד ענקיים שעל כל אחד מהם ניצב או יושב איש בודד שחוזר על מחווה גופנית ו/או מילולית, עם או בלי חפץ: המלך מצווה שוב ושוב לכל העברים, הרברבן מסיר את כובעו וקד בכל פעם שהנסיך מוחא כפיים, השיכור הופך בקבוקים מלאים לבקבוקים ריקים וגם הדיאלוג איתו הוא לגמרי מעגלי, איש העסקים ממלמל חישובים ועוקב אחריהם באצבעו, מדליק הפנסים מדליק את פנסו ואומר בוקר טוב, מכבה ואומר ערב טוב. והגיאוגרף הוא אמנם קצת עמום, הוא רק מחדד את עפרונו כדי לרשום עדות (באיור אגב, יש לו זכוכית מגדלת שגם עליה יכול כוריאוגרף-במאי עתידי לבסס איזו מחווה). חבורת אנשים על כדורים, כמו בקרקס; כל העולם במה.

אלה לא "תמונות חיות" ("tableaux vivants", הצבת אנשים בפוזות תיאטרליות שהיתה פופולרית עד המאה התשע עשרה) התמונות החיות היו קפואות; הפעילות של אנשי הכוכביות קרובה יותר למיצג, אמנות המבוססת כזכור, על רעיונות ופעולות; למשל – רעיון הגאווה הריקה המתגלם בהסרת כובע וקידה בכל פעם שנשמעות מחיאות כפיים, שוב ושוב ושוב; כי ההווה המתמשך, המשתכפל שוב ושוב, הוא זמן המיצג. ועוד עניין שמקשר בין דיירי כוכביות למיצגנים הוא הניתוק מכל הקשר סיפורי. כלומר, אם ניקח את הרברבן – די במחיאות כפיים, אין צורך בהצגה או במעלל אחר שיצדיק אותן. לא נרמז איך הפך הרברבן ליצור כזה וגם אין שום סיכוי שישתנה.

והנסיך הקטן? הוא ממלא את תפקיד הקהל.

.

למעלה, כוכבה של נערת ההולה הופ (סיגלית לנדאו)

למעלה, כוכבה של המסתפרת (רבקה הורן)

כוכבה של בולעת הפנינים – מתוך "המוצצת הנוצצת" 1998, מיצג שבו בולעת הילה לולו לין פנינה אחרי פנינה במשך דקות ארוכות.

.

ונכון, במיצגים יש לא פעם טוויסט לפעולה יומיומית: להולה הופ של סיגלית לנדאו יש עוקצי תיל, רבקה הורן מסתפרת בשני זוגות מספריים, והילה לולו לין בולעת פנינים על חוט, פעולה חסרת שחר לכאורה. אם לא נוח לכם לקבל את אנשי הכוכביות לעולם המיצגים, אפשר להסתפק במחול הפוסט מודרני, שהוסיף תנועות יומיומיות לשפת המחול כמו שאפשר לראות בתחילת הסרטון הבא (טריילר של סרט תיעודי מרתק על מחול פוסט מודרני). כמה קל להציב במקום הרקדנים את דיירי הכוכביות, זה בצד זה על הכדורים הענקיים שלהם, כל אחד שבוי בלופ של המחוות הקבועות שלו. זה רק יבליט את הבדידות והתלישות.

.

*

לספור כוכבים ואורות

המבוגרים אוהבים מספרים. אם תגיד להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך שאלות חשובות. איש מהם לא ישאל: "איזה צליל יש לקול שלו? במה הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?" לא, הם שואלים: "בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה משתכר אביו?" ורק אז נדמה להם שהם מכירים אותו.

(הנסיך הקטן, תרגום אילנה המרמן)

סנט אכזופרי לועג לשיגעון המספרים של המבוגרים, אבל במהלך הקריאה מתברר שגם הוא נדבק במחלה: הוא מונה את מספרי האסטרואידים בהם בקר הנסיך הקטן (כדי להוכיח את קיומם למבוגרים?) ואת מספרי הנוסעים ברכבות המנוכרות. כדי לתאר את כדור הארץ הוא מדקלם שנתון סטטיסטי שלם: 111 מלכים, 7,000 גיאוגרפים, 900,000 אנשי עסקים, 7.5 מיליוני שיכורים, 311 מיליוני גאוותנים. ו-462,511 מדליקי פנסים שהועסקו ב6 יבשות לפני המצאת החשמל. סך הכל 2 מיליארד מבוגרים שיכולים להצטופף לדבריו, בכיכר שגודלה 25 על 25 קילומטרים.
ואם לא די בזה, הנסיך הקטן עצמו סופר שקיעות (ראו למעלה)! וסנט אכזופרי סופר איתו; הוא מגלה לנו שהנסיך הקטן הצטער להיפרד מכוכבו המסתחרר של מדליק הפנסים בעיקר בגלל שהיו בו 1440 שקיעות ב24 שעות. וזה לא נסיון לרַצות את המבוגרים, זה הרגע שבו מסגיר המספר את משיכתו שלו למספרים.

תנוח דעתכם, לא מדובר חלילה, במעידה ובגידה והזדקנות אלא באמצעי בדוק נגד קלישאות וסנטימנטליות, ובסממן מובהק של אוונגרד. קחו את יוקו אונו למשל. עוד כשכתבתי על נאום השועל התלבטתי בינה לבין אקונצ'י. מיצג האמון שלו אמנם חופף למיצג הידידות של השועל אבל חסר בו הנופך הלירי המשותף ליוקו אונו ולסנט אכזופרי. ספרה של אונו "אשכולית" שיצא לראשונה ב1964 עשרים שנה אחרי מותו של סנט אכזופרי, מכיל רישומים וקובצי הוראות שכל אחד מהם הוא בו-בזמן אמנות מושגית ושירה. הזיקה בין חתרנות למילוי הוראות מפתיעה באמנות המושגית בדיוק כמו בנסיך הקטן; אונו נתפסה בשעתו כעוף מוזר באוונגרד הניו יורקי, היא היתה רגשית ויצרית ופיוטית מדי לטעמם, ועל רקע זה בולטת ביתר שאת המשיכה שלה למספרים. למשל:

.

NUMBER PIECE  I

מְנֶה את כל המילים בספר
במקום לקרוא אותן.

.

.

NUMBER PIECE  II

החלף את שמות העצם בספר במספרים
וקרא.
החלף שמות תואר בספר
במספרים וקרא.
החלף את כל המילים בספר
במספרים וקרא.

חורף 1961

וגם

COUNTING PIECE  I

מְנֶה את מספר האורות בעיר
כל יום.
ערוך רשימת מספרים ותלה אותה על
הקיר.

.

.

COUNTING PIECE  II

מְנֶה את מספר הכוכבים בשמים
כל יום.
ערוך רשימת מספרים ושלח אותה אל
ידידיך.

חורף 1962
מתוך אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו

ובהמשך לכך ובחזרה לנסיך הקטן – השיא (מבחינת האווגרד כמובן) מתרחש במפגש עם איש העסקים: הקפטליסט השמן עם הסיגר מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון שחשב על כך, הוא טוען, ולכן הם שלו. הוא מנהל אותם וסופר אותם, הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" תוהה הנסיך הקטן. "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה." "וזה הכל?" שואל הנסיך הקטן. "זה מספיק," משיב איש העסקים. "עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן". פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
הפתק של איש העסקים הוא קצת כמו התיבה שעליה כתבתי בפעם הקודמת הוא מכיל את הכוכבים כמו שהיא מכילה את הכבשה, אבל צריך להיות משורר כמו סנט אכזופרי כדי להבחין בכך.

השטר שהונפק לכבוד הנסיך הקטן (אני לא הייתי מעזה להחריד את רוחו של סנט אכזופרי ממנוחתה).

*

רציתי לכתוב עוד הרבה דברים, ביחוד על הזיקה המשונה והמרתקת בין סנט אכזופרי ליוזף בויס (על זה לפחות תוכלו לקרוא בספר החדש שלי שיגיע תוך שבוע-שבועיים לחנויות). אבל הפוסט הזה הלך והתנפח לממדים בלתי אפשריים… אז אזכיר רק שתחושת האוונגרד שלי זכתה לגיבוי לא צפוי. זוכרים את לאון ורת ידיד הנפש של סנט אכזופרי שלו הוקדש הנסיך הקטן? ובכן גדעון טיקוצקי כתב עליו כאן  ונחשו מה? ורת היה בין השאר מבקר אמנות שקידם את ההכרה בהישגי הדאדא והסוראליזם.

*

עוד יצירות שצד הצורה שלהן קופח על חשבון התוכן

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים, על כלבי אשמורת של טרנטינו

*

קשור מאד

על בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

מיצגניות וגיבורים

הפוטוריזם ואני

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

דברים נפלאים

מודרניזם לקטנים – על האיורים לשמוליקיפוד

*

Read Full Post »

אתמול, לפני שלוש שנים. 

*

וקודם סטילס מתוך "ציפורנים" של פינה באוש 1982.

שדה ציפורנים: המלאכותיות של טבע בתוך מבנה ועל במה (ובמחשבה שניה, גם ה"שדה" עצמו מפוקפק מלכתחילה. ציפורנים אינם פרחי בר). והשפע, הרומנטי עד כדי תצלום פרסומת, והכאב שחשים כשהרקדנים מתחילים לרקוד על הפרחים, לרמוס אותם לא בכוונה ובדרך אגב ובלי משים. המציאות משבשת את היופי, אבל בניגוד לתצלום של אנני ליבוביץ' בהמשך, זה לא מקרר ומרחיק, אלא רק מנטרל את הסנטימנטליות ומעצים את הרגש, מוסיף מורכבות ופיוט. הלפני והאחרי והתוך-כדי של הבמה הם לא פחות ראי מהדמויות.

*

וכדי להסביר למה ועד כמה – עוד שני דימויי פרחים על דרך הניגוד וההשוואה.

בתמונה למטה – אמריקן ביוטי, סרטו המצליח של סם מנדס מ-1999. השפע קובע, כל שכן במחוזות הקפיטליזם. אבל האמת והשירה מתנוונים מן המתק והסנטימנטליה והיפיוף (מודע רק בחלקו) והשמרנות שבהצנעה האגבית כביכול, של איברים מסוימים.

.

אמריקן ביוטי (1999), סרטו המצליח של סם מנדס

.

כשאנני ליבוביץ' מצלמת את בט מידלר (בתמונה שלמטה) היא לא נופלת בפח של מנדס. השפע הדומה מוגש בבקורתיות וביובש מסוים. השקר גלוי בכוונה – בגד-הגוף השחור של מידלר והסדין הלבן מבצבצים, הגבעולים הקשים מזדקרים, ועלי הגביע הלא יצוגיים הם כמו "אחורי הקלעים" של הוורדים (ראו תקריב). אפילו מידלר עצמה היא מעין טעות בליהוק; כל כך ארצית בלי קורטוב פרה-רפאליטיות ואירוטיקה מצועפת.

אנני ליבוביץ מצלמת את בט מידלר – בעקבות הסרט "רוז" (1978), המבוסס על הביוגרפיה של ג'ניס ג'ופלין.

פרט מתוך בט מידלר של אנני ליבוביץ', גבעולים מזדקרים ועלי גביע

*

ועוד קצת ציפורנים;  זוכרים? האקורדיוניסטית שלובשת את האקורדיון כשריון, בלי לנגן, הגברים שדוחפים את הנשים אל מתחת לשולחנות, כלבי הזאב האמיתיים הנובחים על הגברים הלבושים כנשים. ("לפעמים ברגע הראשון, אנשים חושבים 'גבר בשמלה'. אחרי חמש דקות זה נעשה נורמלי. מוצא חן בעיני שכל כך מעט זמן נדרש לכך," אומרת פינה באוש בראיון, בספר החדש שיצא זה עתה בעברית). והחיוניות הסוחפת, הרצון להתחפש ולשכוח, הצחוק והכאב והאינטנסיביות הלירית, והתחושה הזאת, הקיימת בכל כך הרבה מופעים של פינה באוש, שזו לא הצגה אלא מעין מסיבה נהדרת שבה שותפים גם הצופים.

מתוך ציפורנים מאת פינה באוש

מתוך ציפורנים מאת פינה באוש

מתוך ציפורנים מאת פינה באוש

מתוך ציפורנים מאת פינה באוש

כמו בכל שנה אתם מוזמנים לחלק זכרונות וגעגועים.

*

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

על "פינה" של וים ונדרס

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד  

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

עלייה לקברה של פינה באוש

מחווה מלבבת במיוחד  (לא שלי)

*

ועל צילומי הסלבריטאים של אנני ליבוביץ' כתבתי סדרה שלמה. זה הפרק הראשון

*

Read Full Post »

לפעמים נדמה לי שזה בלוג פינה באוש.

קבלו את סרטון-המחווה העדין והקסום של קבוצת להטוטנים לפינה באוש,

כהפוגה ונחמה על כל מה שזלג מפה בזמן האחרון.

.

.

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

על "פינה" של וים ונדרס

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד  

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

עלייה לקברה של פינה באוש

*

ועוד על להטוטנות

הז'ונגלר

פוסט לאדם אחד

ותודה לבני היקר (והלהטוטן) ששלח לי את המחווה הזאת!

*

והודעה של הרגע האחרון:

הערב, יום ראשון 11.3.2012 שעה 20.00, בתולעת ספרים רח מאז"ה 7

"מעוצמה קמאית לתשוקה האנושית", איתי אהרה וצביה ליטבסקי מרצים

על ארוטיקה במיתולוגיה ובשירה העתיקה והחדשה

התכנסות משעה 19.15 כולכם מוזמנים!

*

Read Full Post »

שבת ב11 בבוקר, האולם הגדול ביותר של קולנוע לב היה מלא עד אפס מקום. כמה הערות על "פינה" של וים ונדרס:
(ספוילרים? כן, בטח. מי שרוצה לבוא בראש נקי, שיעצור פה).

*

עיניים עצומות לרווחה
פינה באוש יצרה את "קפה מילר" ב1978 ורקדה בו כמעט עד מותה בעיניים עצומות (שתיים מהרקדניות רוקדות בעיניים עצומות לתוך עשרות הכסאות המוצבים על הבמה, ואחד מן הרקדנים מפנה את הכסאות מדרכן בזינוקים התאבדותיים ומסדר אותם בחזרה). פעם, אחרי כמה חודשים של הפסקה – כך היא מספרת בסרטו של וים ונדרס – היא לא הצליחה לשחזר את התחושה הנכונה בריקוד. לקח לה זמן לאתר את הבעיה. הסתבר שההבדל הוא לאן היא מביטה מתחת לעפעפיים העצומים, אם היא מסתכלת כלפי מטה או נכחה. הפרט הקטנטן הזה התגלה כעולם ומלואו. (והשאלה המרחפת: לאן פינה מביטה עכשיו כשעיניה נעצמו לתמיד?)

פינה באוש, "קפה מילר"

*
זמן (1)
פינה באוש רקדה ב"קפה מילר" כמעט עד מותה. דומיניק מרסי עדיין רוקד ב"קפה מילר" גם אחרי מותה, כלומר יותר משלושים (30!) שנה באותו תפקיד. הדמויות הבודדות והמנוכרות המשתוקקות לאהבה נותרו צעירות אבל חלק מן הרקדנים המגלמים אותם הזדקנו. שערם האפיר ונקלש, הם צברו קמטים ונסיון חיים. זה מרגש וגם מוזר.
בהצגה "הכיתה המתה" של תדאוש קנטור, שחקנים מבוגרים וזקנים מגלמים ילדים בכיתת בית ספר (בלי להתחפש לילדים, כמות שהם). אצל קנטור הפער היה מכוון, ואילו כאן זה קרה מעצמו, עם הזמן.
זה בולט אפילו יותר בסצנה מהמופע "1980" שבו המון גברים בחליפות נוגעים באישה, צובטים את לחיה, מעסים את רגלה, מדגדגים אותה בבטן, כוססים את ציפורניה בשיניהם, וכן הלאה. הסצנה כלולה בסרטה התיעודי של שנטל אקרמן "יום אחד פינה שאלה…" (1983) וניתחתי אותה כאן. וים ונדרס חוזר ומצלם את הקטע עם אותה רקדנית (נזרת פנדרו  הנפלאה). כמעט שלושים שנה עברו, רוב הגברים התחלפו. אבל הזיכרון כמו נתקע באותה נקודה, באותו כאב. (כמו שאמרה לי פעם המטפלת בדמיון מודרך: "את רוצה כל החיים להסתובב עם קערת הדמעות שלך?") זה מוסיף כל כך הרבה עושר ופרספקטיבה וחומר למחשבה.

משמאל, דומיניק מרסי, מימין, וים ונדרס

*

תלת ממד
את קטעי התיאטרון מחול צילם וים ונדרס בטבע יפהפה, באתרים אורבניים תעשייתיים ובאולמות תיאטרון חדשים וריקים. דקות ארוכות של מחול באולמות ריקים. כל קטעי האולם מצולמים באלכסון, כך שהרצפה נראית לגמרי נוטה – אולי כדי להימנע מתחושת "תיאטרון מצולם", אולי כדי לערער עוד יותר את היציבות באיום וירטואלי של דרדור והחלקה. התוצאה מטרידה: הכסאות הריקים הרצפות הנוטות, ביחד עם רקדנים שנראים דקים מדי כאילו הוצרו, והנופך הסינתטי של התלת-מימד (הסרט בתלת-מימד, משום מה), מצטרפים למין וירטואליות משונה על גבול ההדמייה. לונדרס יש קטע עם עתידנות, אני זוכרת את זה עוד מ"עד קצה העולם", ובכל זאת.

*

דקה דומִייה
הסרט נוצר מיד אחרי מותה הפתאומי של פינה באוש. וונדרס זורע בו צילומי תקריב של רקדנים, אחד בכל פעם כשברקע נשמע קולו של הרקדן, מדבר על פינה. מעבר לפלא של ריבוי השפות (מגדל בבל אמיתי), הקלישאה הקולנועית הופכת את הטקסטים למחשבות ואת הסרט למין אזכרה שבה כל רקדן מהרהר ונזכר ברגע שלו עם פינה באוש.

*
זמן (2)
אחת הרקדניות אומרת שפינה הביטה בה במשך עשרים ושתיים שנים. יותר ממה שהוריה הביטו בה.

*

אל עפר
הן מונחות ברווחים שווים זו מזו; מעין תיבות ענקיות כמו של פירטים, מלאות בעפר, כָּבוּל. הפועלים מרוקנים אותן כדי להכין את הבמה ל"פולחן האביב". רגע מצמרר. איכשהו בגלל מותה של פינה הוא נטען בקבורה ועפר קדוש. ועוד יותר לקראת הסוף, כשאחת הרקדניות נועצת את חפירה בתלולית עפר, שוב ושוב, ושופכת על ראשה של רקדנית אחרת, מתקדמת איתה ו"קוברת" אותה בעודה רוקדת.

*

חג העלייה
הסרט מסתיים בסרט שחור לבן שמוקרן באולם ריק; פינה רוקדת ותוך כדי ריקוד היא מניעה את זרועה כמנפנפת לשלום ונמוגה. ואז מסך ההקרנה הלבן מתרומם (כאילו נשמתה עולה השמיימה). נדמה לי שגם וונדרס נבהל. כדי לרכך הוא שתל עוד ריקוד של חולין באמצע הכותרות.

*

מה הפריע לי בסרט? לוונדרס יש נטייה לרגשנות לפעמים, שמתערבבת ביראת הכבוד שלו לפינה באוש. זה צירוף מסוכן, כמו אלכוהול ותרופות. באוש לא זקוקה לכַּן כדי לזהור. ומותה הצמוד לא השאיר לו שהות לעכל ולנשום.
אז כדאי או לא כדאי? כמובן שכן! בייחוד למי שלא ממש מכיר את פינה באוש. וגם למי שכן מכיר, זה אירוע פרידה עם המון רגעי מחול יפהפיים קורעי לב מצחיקים (אבל "יום אחד פינה שאלה…" של שנטל אקרמן עדיין נותר הסרט הטוב ביותר על פינה באוש.) ותחזרו להגיד איך היה.

*

למטה, קטע מתוך פולחן האביב בביצוע ישן ישן. ב"פינה" של וים ונדרס יש הרבה פולחן האביב, אבל ליהוק אחר ורצפה נוטה.

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה

*

טריילר ותמונות מהסרט של וים ונדרס

Read Full Post »

בת 20

כמעט 50 שנה אחרי

פעם, כשעוד הלכתי למופעים בפסטיבל ישראל וכיו"ב, היו שואלים אותי איך היה, והייתי מושכת בכתפי ואומרת, "זה לא שינה את חיי," מה שהרגיז את השואלים, כי איזה מין קריטריון זה ודרישה מופלגת, אבל עובדה; פינה באוש שינתה את חיי.

קודם היה קפה מילר, ומעבר למה שכתבתי (כאן וגם כאן) על הבדידות בנוסח "תהילים" ושאון הכסאות הנחבטים, אני זוכרת את התגלות הצבע. את העוצמה של הפאה הג'ינג'ית ושמלת הטורקיז על רקע השחור-לבן-ורדרד העגמומי של הקפה. השיעור הזה באמנות עדיין פועל בתוכי.

ואי אז במחצית השניה של שנות השמונים, הגיע ארצה "1980" (כאן ניתחתי קטע מתוכו). ברגע שהמופע הסתיים נתקפנו נ. ואני בגעגועים, והשתוקקנו לראות הכל שוב מהתחלה. הכרטיסים כבר אזלו אבל התייצבנו בכל זאת ליד הקופה, בתקווה שמישהו ימכור. כשהגענו כבר חיכו שם כמה וכמה אנשים. "מה, לא ראיתם?" שאלנו בהשתתפות. התברר שהם דווקא ראו, ובדיוק כמונו, השתוקקו לעוד פעם אחת.

לא רק הדימויים והרקדנים-שחקנים חרגו מכל מה שהכרנו. המבנה של "1980" היה אקלקטי, מפתיע: לא בַּלֶט עלילתי ולא מחול מופשט. אלא רצף חי של עשרות רגעים פרטיים וקבוצתיים. זה לא דמה להצגה, אלא למסיבה גדולה שמתחילה אחר הצהריים ונמשכת אל תוך הלילה. לכאורה לא היה שום מבנה, אבל כשהנערה שרקדה בלבן בתחילת הערב, חזרה אל אותו קטע מוסיקלי בבגד שחור, הרגשנו עצב של סוף.

ד. חשב שבגללה עזבתי את החוג לתורת הספרות והלכתי לעשות תיאטרון. זה היה אחרי שסיפרתי לו את החלום הזה. הוא קרא לה ספק בצחוק, ר' מאיר בעל הנס, וטען שגם לי התחשק לחולל כמה.

באותה תקופה קנינו א. ואני את הטלוויזיה הראשונה שלנו; מכשיר קטנטן שנתחב ביחד עם מכשיר הווידאו לתוך ארון המטבח הישן (פעם, כשאסרתי על בני לאכול בסלון,  העירה נ. שאם הטלוויזיה שוכנת ליד הזבל במטבח, מן הדין שהילד יאכל בסלון). היינו פותחים את דלתות הארון ורואים פינה באוש. זה היה לפני היוטיוב ואנשים טובים היו שולחים לי קלטות: סרט שבו פינה מלמדת את הסולו מפולחן האביב, או הוידאו דאנס המופלא שלה "קינת הקיסרית" (בני בן החמש טען שהמוסיקה מפחידה, ולא הפסיק לשאול במהלכו, זאת אישה או בובה? זה איש שחור או לבן? זה איש או אישה? ופתח לי כך, חלונות נוספים ליצירה), או הסרט המעצבן והמרתק "מה עושים פינה באוש ורקדניה בוופרטל?".

ופה ושם היינו רואים גם יוצרים אחרים. אחר הצהריים אחד צפינו בבלט הקלאסי הקומי "הנערה הסוררת". האם השתלטנית נרקדה בחן רב על ידי גבר מגודל בשביס ובקפקפקים. א. ואני התגלגלנו מצחוק. רק בן החמש החמיץ פנים. שאלתי "מה, אתה לא נהנה?" והוא אמר: "תאמיני לי, פינה באוש הרבה יותר מעניין!"

[בסרטון למטה, ריקוד הקבקבים – מתחיל ב0:40 בערך – כוריאוגרפיה: פרדריק אשטון. הביצוע המוחצן נופל מזה שיש לי בבית. חסרים לו החומרה והאיפוק שעושים את שלי הרבה יותר מצחיק, ועדיין]

בדיוק הכרתי אז מישהו משוגע לריקודי עם וזה גרם לי לתהות, למה אין חוג לריקודי פינה באוש בעצם, שבו לומדים את כל אותם רונדואים מהפנטים עם טכניקה לא מסובכת, לגמרי אפשרית לבני אדם מן היישוב. נראה כיף לא רגיל וגם תירפויטי. כשאמרתי את זה לאנשים הם צחקו, כמו כשתהיתי איך מטוסים מתרוממים בלי לנפנף בכנפיים, או כשהצעתי לשוב ולחלק את הארץ לממלכת יהודה וממלכת ישראל, או לבחור ממי להוריד קול בבחירות במקום למי להוסיף.

[בסרטון למטה ריקוד תהלוכה מתוך הסרט החדש של וים ונדרס על פינה. לא בא לכם להצטרף?]

[בסרטון שלמטה יש שניים מהרונדואים היותר ממכרים. הראשון שמתחיל בדקה 1:30, והשני שמתחיל בדקה 5:50 אפילו יותר, אולי גם משום שתנועותיו המופשטות לכאורה, הן בעצם סוגים שונים של ליבובים וליטופים "צפים", ללא מושא.]

.

למי שלא יודע, מחר ימלאו שנתיים למותה. ואולי דווקא עכשיו יש מי שרוצה ויכול ללמד את הריקודים שלה. לא כדי לעלות על במה, סתם לשם עונג וקירבה. זה לא צריך להיות קורס, גם חד פעמי זה טוב, ספק סדנא ספק מסיבת ריקודי פינה באוש. אם לא השנה, אולי בקיץ הבא. אני זורקת את זה לאחור כמו זר כלה. אולי מישהו יתפוס.

ובינתיים אתם מוזמנים לכתוב עליה פה, לחלק מחשבות וגעגועים.

*

מי שחפץ בטיול וירטואלי לקִברה שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה

עוד על פינה באוש באתר זה:

אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף

.

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו

מחשבות על פינה באוש (4) הניחו לי לבכות 

.

טריילר עוצר נשימה לסרט של וים ונדרס על פינה באוש (בקרוב בארץ)

ועוד על פינה ועל תיאטרון מחול בכלל

Read Full Post »

  1. תמימות רטרואקטיבית 

היֹה היה לי בעל, זעיר כאגודל,
לו תוף קטן נתתי, תופף עד שחדל.
הלבשתי לו גרבים מתחת למגף,
נתתי לו מטפחת, שיקנח אף.
קניתי סוס קטן לו, אשר עליו דהר.
רכב מחוץ לעיר, יצא ולא חזר.

(תרגם אורי סלע, מתוך "אמא אווזה")

מתקפת הנשים הענקיות. אלמודובר עשה מזה צימעס ב"דבר אליה".

בתגובה לפוסט ליל הסדר שהעליתי לאחרונה מחה דודו פלמה על "אמא אווזה הבלתי נלאית החודרת לכל מקום, כמו יחידת עילית של מסתערבים", ובכן, דודו, היא עושה זאת שוב: שיר הבעל הזעיר מתוך "אמא אווזה" תמיד הצחיק אותי במסתוריותו, בזגזוג העדין בין שיר הילדה המשחקת בבובה, לחרוזי הזימה המציצים מעבר לכתפה (ושבהם האישה משחקת במשהו אחר).

באנגלית מצאתי עוד שתי גרסאות של השיר, ושתיהן אפילו יותר מפורשות: בראשונה הדוברת מכניסה את הבעל הזעיר ל"קנקן" (שלה) ש"בתוכו" היא מצווה עליו לתופף. וכשהוא מסיים היא מקנחת את "אפו הקטן" וקונה לו ביריות לקשור את גרבו – או שמא את "הצינור" שלו (hose זה גם גרב וגם צינור):

I had a little husband no bigger than my thumb,
I put him in a pint pot, and there I bid him drum;
I bought a little handkercheif to wipe his little nose,
And a pair of little garters to tie his little hose

בגרסה השנייה האישה רוכשת לו גם סוס קטן שדוהר לו up and down ורק אחרי שהיא משלחת אותו אל מחוץ לעיר, היא קונה ביריות לקשירת הצינור של הבעל ומטפחת לניגוב "אפו היפה" (his pretty nose).

*

עד המאה ה-17 לא היו בכלל "ילדים". לא הכירו בקיומם הנבדל. הילדים נתפסו כמבוגרים זעירים, וכך דרך אגב, הם גם צויירו בימי הביניים, אבל לא נכנס לזה עכשיו. ובכל מקרה, התרבות היתה רב-גילית: המשחקים, הסיפורים, השירים, ההצגות, לא הבחינו ולא הִפלו בין ילדים למבוגרים. (לפעמים נדמה לי שאני פשוט פליט מימי הביניים, אני עדיין לא מבחינה.)

פעם לא היה הבדל בין משחקי הילדים והמבוגרים. בתמונה: פרנסיסקו גויה, "הקפצת המנקין". לא צריך לעבור דרך פרויד כדי לחוש בתכנים המיניים-חלומיים.

זה מסביר איך השתחלו השירים האלה לאנתולוגיות של ילדים, אבל לא איך שרדו שם: איך זה שלא בוערו על ידי משמרות התום? כי אם אותם שירים היו מופיעים בסביבה אחרת, שאין לי מילה מדוייקת להגדירה – כי להגיד עליה "אירוטית" זה מעודן מדי בשביל הסימבוליקה העממית ו"פורנוגרפית" חד-משמעי מדי וקורע את דוק התמימות, "מינית" ניטרלי בלי טעם וריח ו"זימה" הכי קרוב כנראה, על אף הארכאיות – אז אם השיר הזה היה מופיע באנתולוגיה של שירי זימה, איש לא היה טועה בהבנת הנקרא. רק בגלל שהוא כלול באמא אווזה הוא זוכה במין תמימות ריטרואקטיבית.

*

2.      ויטו אקונצ'י משחק בבובה

וכיוון שהכל מזכיר לי עכשיו את ויטו אקונצ'י שמגיע ארצה בעוד חמש דקות, אז הנה התשובה שלו לתעלומת הבעל הזעיר, מיצג גוף בשם  Trappings (פירוש השם אגב, קישוטים של סוס) מ-1971.

ב Trappings הפך אקונצ'י את הזין שלו לדמות נבדלת. המיצג שארך כשעה התרחש בתוך מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, סְפוג ועץ: אקונצ'י העירום ישב בתוך ארון בקצה המחסן. הוא הלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו. "יש לו חיים משל עצמו," הוא מסביר בכובד ראש, "הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו."
בהערות לעבודה הוא מציין שיש לו רק את עצמו: הוא יכול לפנות אל עצמו, לשתף פעולה עם עצמו, להתקיף את עצמו.
ופתאום, באופן לא צפוי הוא מוסיף "פיצלתי את עצמי כדי לחזור ולהתאחד לשלמות." ולסיום הוא מציין שהוא נמצא בתחתית הארון, זה המקום שאליו הוא נסוג, שם הוא יכול להשתטות. הקהל חייב להשפיל את עיניו כדי להתבונן בו. "הצופה לא אמור לרצות קשר איתי. אני משהו שמשליכים, שנסוגים ממנו."
יש משהו ראשוני, כמעט ינקותי, באופן שבו חוקר אקונצ'י את גופו, אבל במחסן הצעצועים של Trappings החיבור לילדוּת הוא ישיר יותר; המגדר אמנם קצת עמום – האם הוא ילד או ילדה – מצד אחד הוא שם את הזין שלו במרכז העבודה ומצד שני הוא מלביש ומקשט אותו כמו ילדה את בובתה, ובל נשכח את ה"ארון" שבתוכו הוא יושב. אבל Trappings  היא בראש ובראשונה עבודה על בדידות ועל נידחות; פיצול והתקפה עצמית כהחצנה של בדידות וגם כ"פתרון" שלה: אקונצ'י מייצר לעצמו חבר למשחק ובן-שיח באמצעות הפיצול.

(מתוךכשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י):

*

ומי עוד שם לב שאלה לא רק שירי ילדים?

3. היצ'קוק

במותחן הפסיכואנליטי של היצ'קוק מארני (1964), הופכת הגיבורה לקלפטומנית ופריג'ידית בעקבות טראומת ילדות שהודחקה (היא הרגה את המלח השיכור שתקף את אמה הזונה). בסוף הסרט היא חוזרת לבית ילדותה בגשם שוטף ומתעמתת עם אמה ועם עברה כחלק מתהליך של הבראה (נניח). כשהיא יוצאת זורחת השמש, וכמה ילדות מדקלמות תוך כדי משחק:

רופא, רופא, אני חולה / קִראו לרופא שמעבר לגבעה / קראו לרופא, קראו לאחות / קראו לגברת עם הארנק מעור תנין. / חזֶרֶת, אמר הרופא. / חצֶבֶת, אמרה האחות. / שום דבר, אמרה הגברת עם הארנק מעור תנין.

*

4. פינה באוש

זו הגרסה של פינה באוש לשיר המשחק "בוא לרקוד אתי" שמילותיו עד כמה שאני זוכרת הן:
בוא לרקוד איתי, בוא לרקוד איתי / יש לי סינר לבן. / אל תרפה, אל תרפה, / עד שהוא ייפתח.

הקטע מתחיל בדקה 10:00

.


*

עוד על אמא אווזה – על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (למה אני כן קוראת את "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

עוד על תום וזימה:

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

על ויטו אקונצ'י:

ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף

לפוצץ את בית הספר? על ויטו אקונצ'י כארכיטקט

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

Read Full Post »

ביום ראשון ה-27 בפברואר בשעה 19:00 בקפה-ספרים "תמול שלשום"

נעמי יואלי ואני משוחחות זו עם זו ועם מי שיבוא על ספרי ועל אמנות הגוף והמילה.

תמול שלשום, קפה וחנות ספרים, רח' סלומון 5, ירושלים. טל: 02-6232758

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י – כל הלינקים

*

ובלי שום קשר
טריילר ממכר לסרט של וים ונדרס על ובשביל פינה באוש. תרגום הטקסט:
זה ריקוד
זה תיאטרון
או שזה בסך הכל חיים
אהבה, חופש, מאבק, געגועים, שמחה, ייאוש, יופי, עוצמה…
"לרקוד, לרקוד… או שנהיה אבודים." (פינה באוש)
סרט לפינה באוש מאת וים ונדרס

מתוך הסרט "פינה"של וים ונדרס (של מי השרירים האלה, לעזאזל?)

ואיך שצללי העצים מימין "מתחרזים" עם תנועת גופה של האישה, בעוד שהעצים האפלים והזקופים משמאל וצל המשקוף מהדהדים עם הגבר (מתוך "פינה" של וים ונדרס, לחצו להגדלה)

מתוך "פינה", וים ונדרס (לחצו להגדלה)

התמונה שמעל הזכירה לי את זאת מתוך "החותם השביעי" של ברגמן (זוהי התמונה האמיתית מתוך הסרט באדיבותו של חולי מן התגובות)

*

על הסרט "פינה" מאת וים ונדרס


*

עוד על פינה באוש:

חוג ריקודי פינה באוש

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

שנה למותה של פינה באוש, עלייה לקברה


Read Full Post »


מתוך WALZER של פינה באוש

יש לי משהו עם פרפרים, זה ברור. או שלהם יש משהו איתי. פעם ראיתי קריקטורה שבה Dennis the Menace עומד לו בשקט וכל הלכלוכים פשוט קופצים עליו. ככה אני עם פרפרים. ויש לי משהו עם פינה באוש.

מאז שנתקלתי בתמונה שלמעלה היא לא נותנת לי מנוח. היופי שלה, כלומר קלישאות היופי המסומרות כמו פרפרים מתים: שמלה מתנפנפת, שיער מתבדר. והכאב כמובן. אישה-פרפר חסרת פנים, פגיעה, מסומרת לקיר. צלובה. אני לא זוכרת באיזה ספר של טובה ינסן מומינאמא טבעה בים, ומומינאבא הציל אותה, והיא הודתה לו ובקשה ממנו להציל גם את התיק שלה. נזכרתי בזה כי לא רק ידיה של האישה צלובות. גם שערה ושמלתה. מה שהופך אותה לחפץ ובו-בזמן מנשים גם את השמלה שלה (כלומר, אי אפשר להמית בלי להחיות קודם). וגם דימוי הפרפר מנשים אותה. אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף.

יש לי מנהג מגונה, לפרק דימויים, לנסות חלקי חילוף. וכאן זה פשוט מתבקש: מה פתאום מסקינג טייפ, איזה מין תחליף זה למסמרים או לסיכות?

טוב, אי אפשר מסמרים. זה יפצע את הרקדנית. אפשר ב"כאילו", אבל פינה באוש היא לא סטניסלבסקי. היא לא עושה כאילו. זאת לא השפה שלה. וכמה שזה נשמע מופרך – לַמסמרים ולַסיכות כבר התרגלנו. אלה דימויים מוכרים. המסקינג טייפ חדש ומרתיע. ככה מצמידים נייר (כלומר חפץ) לקיר, לא גברת. וגם הפושטיות מבליטה אותו, הניגוד לשמלת הטפטה, לעקבים ואפילו לוַזָה בפינה. והכי מטרידה החולשה שלו. זה לא המסמרים של ישו ולא הכבלים של פרומתיאוס, זה הרבה יותר יומיומי ורופף. ובעצם מה הסיפור? האישה הזאת הלא יכולה (פיסית) לתלוש את עצמה מהקיר. למה היא מסכימה לזה, למה היא משתפת פעולה?

בדרך כלל הגברים הם שמדומים לפרפרים המרחפים מפרח לפרח. הנשים הן הפרחים במשוואה הזאת: יפות, פסיביות, שוכנות בית, כלומר בעלות הפקעת והשורשים. אישה חיה היא פרפר מת. זה מה שאומר לי הדימוי הזה (היה פעם איזה פרשן ברדיו שהיה מסיים כל טקסט שלו ב"ותתקנו אותי אם אני טועה").

*

וכדי לפזר קצת את העצב שהשתלט על הפוסט הזה (ולהקל קצת את נטל הפרפרים) – מבט מקרוב שרק מגדיל את המסתורין.

*

עוד באותו עניין

דיוקן עצמי עם פרפר

משהו קטן על משפחת המומינים (או שירה וקסמי חפצים)

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

הפוסט הראשון של הכאב הגדול


Read Full Post »

לפני שנה בדיוק. בת 68. חמישה ימים בלבד אחרי שהתגלתה בגופה מחלת הסרטן.
התמונות צולמו בסמוך ללוויה.

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד על סוד קסמה של פינה באוש

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו  בין באוש לסטניסלבסקי, קפה מילר וכוחה של פעולה אמיתית

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

 

Read Full Post »

1. אמא שלי,  רות בן ישראל

לפני כחצי שנה סיפרתי כאן איך אמא שלי, רות בן ישראל בת ה-78 התחילה לרקוד.
אבל זה היה רק קצה הקרחון. מהרגע שפרשה מהאוניברסיטה (כפרופסור למשפטים) היא לא מפסיקה להפתיע. בין השאר היא למדה לצייר על מחשב כדי לאייר את סיפורי התנ"ך, ובימים האלה יוצא ספר גדול (לא אוהבת את המלה אלבום) עם ציוריה. בהמשך הבאתי כמה דוגמאות מסדרת אדם וחווה, ואת מגדל בבל לפני ואחרי (בחירה לגמרי אקראית מתוך ג'ונגל ססגוני). אפשר לראות עוד באתר שלה, או לרכוש את הספר כמובן. (הכריכה רק באנגלית כי הוא יצא בשיתוף פעולה בין הוצאת גפן האמריקאית ומודן הישראלית שלא רצתה להדפיס גירסה בעברית, אבל הפסוקים המלווים את האיורים הם דו לשוניים).
מלבד זאת היא איירה את השירים בדיסק החדש של קובי אוז, מזמורי נבוכים (צירפתי כמה תמונות בהמשך). היא השתתפה במיצג של עופרי כנעני "סוטה". ועכשיו היא לומדת תסריטאות כדי לכתוב ולצייר קומיקס על תולדות משפחתה (זאת הסבתא שלה למשל, שברחה בליל נישואיה).

למעלה איורים של רות בן ישראל: כמה תמונות מסדרת גן עדן, מגדל בבל לפני ואחרי.
למטה כריכת ספרה. ואחריה כמה מהאיורים ל"מזמורי נבוכים" הדיסק החדש של קובי אוז.

2. הפנקס
לכל מי שמתעניין בספרות ובתרבות ילדים – הפנקס כתב עת אינטרנטי חדש ומבטיח בא לעולם. גם אני משתתפת במאמר על מוכרת הגפרורים הקטנה (גירסא מקוצרת מעט של הרשומה שפרסמתי כאן בסדרת גיבורות ילדות).

 3. חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן

במחיר מבצע לכבוד פסח. רק 70 ש"ח, במקום 119, בתיאטרון הקרון. (התמונה השנייה מתוך הספר: מספריים-בלרינות מהפרק העוסק בתיאטרון חפצים, איירה בתיה קולטון.)

4. לכל אוהבי פינה באוש

שימו לב – בגלל כמויות הקהל בערב הראשון הערב השני הועבר לאולם פאסטליכט בבניין מקסיקו ולא כפי שפורסם!

ביום ראשון ושני בשבוע הקרוב יקיימו הפקולטה לאמנויות והחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב שני ערבי עיון על יצירתה.

יום ראשון 21 במרץ 18:00-20:45 יוקדש לפולחן האביב
ויום שני 22 במרץ 18:00-20:45 (שבו גם אני משתתפת) לקפה מילר
הנה התוכנייה (הלא סופית):

יום ראשון, 21 במרץ – פולחן האביב
17.45 התכנסות
18.00  דברי פתיחה, פרופ' גד קינר, ראש החוג לאמנות התיאטרון, אונ' ת"א
ד"ר ליאורה מלכא ילין (אונ' ת"א) פינה באוש – לחולל את שלא ניתן לדבר עליו
18.45 הקרנת פולחן האביב
19.20  פאנל בהשתתפות:
פרופ' תמר אלאור (האוניברסיטה העברית), ד"ר דיוויד גרייבס (המכללה האקדמית ת"א יפו), מר אורן לאור (שחקן, דרמטורג), ד"ר הנייה רוטנברג (סמינר הקיבוצים), מר ניב שיינפלד (רקדן, כוריאוגרף)

יום שני, 22 במרץ – קפה מילר 
17.45 התכנסות
18.00 הקרנת היצירה
19.00  פאנל בהשתתפות:
גב' רנה בדש (כוריאוגרפית, סמינר הקיבוצים), גב' מרית בן-ישראל (סופרת, ממייסדי בית-הספר לתיאטרון חזותי), גב' יסמין גודר (כוריאוגרפית), מר יובל מסקין (עורך תוכניות תרבות ואמנות, קול ישראל)
20.15  מר משה פרלשטיין (אונ' ת"א) מחול בתיאטרון: גרמניה עכשיו

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »