Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פיטר גרינאווי’

רשימה שנייה על "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאלה אנדה

לרשימה הראשונה

*

גיבור סיפורו של בורחס, "גן השבילים המתפצלים", פרש כדי לכתוב רומן שיהיה נרחב יותר מן הרומן "הונג לו מנג" וכדי לבנות מבוך שבו יתעו כל בני האדם. "מבוך המבוכים" קורא לו המספר (כמו שבסטיאן קורא ל"סיפור שאינו נגמר", "ספר הספרים"). המספר של בורחס מדמיין מבוך הולך וגדל, "שיקיף את העבר ואת העתיד ושיכלול בתוכו, באופן כלשהו, גם את הכוכבים." בהמשך מתברר שמדובר בשניים שהם אחד; הספר הוא גם המבוך, רומן שמתפצל בכל נקודת מפנה לכל המשכיו האפשריים, המקבילים והסותרים.

"הסיפור שאינו נגמר" הוא בראש ובראשונה גן שבילים פרשני, המתחדש כל הזמן במרחב בין סיפור הפנטסיה החם והקסום למשחק המופשט של האוונגרד. לא במקרה הוא מחולק לעשרים וששה פרקים כמספר האותיות (בגרמנית), שכל אחד מהם מתחיל באות עוקבת. זו חלוקה שיש בה ממד שרירותי ופורמליסטי שמזכיר למשל את "ספר האלף בית" של דן צלקה, או לחילופין את סרטו הקצר של פיטר גרינוואי 26 חדרי אמבטיה מסה קולנועית מסתורית, מצחיקה ומבריקה על בני אדם דרך הרגלי הרחצה שלהם.

האמנית סופי קאל חיה יום לפי האות B בעקבות מריה, גיבורת ספרו של פול אוסטר

האמנית סופי קאל חיה יום לפי האות B בעקבות מריה, גיבורת ספרו של פול אוסטר "לוויתן". מתוך המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל Big-Time Blonde Bimbo, Beauty and the Bestiary, Boar, Bull, Bug, Badger, Bray, Bellow, Bleat, Bark, Beastly Birdbrain, BB.

ובהמשך לכך – "הסיפור שאינו נגמר" הוא הרבה ספרים: למשל מסה על האלכימיה של הדמיון ועל תכונת הראי של סיפורים; בסטיאן הוא לא הראשון שגילה את עצמו בתוך ספר פנטסיה. ככה זה תמיד. כשקראתי על נסיך מכושף שהפך ממותניו ומטה לאבן בתוך פטיו מלא בציפורים שרק רשת דקה מונעת מהם לפרוח למרחבי השמיים – מיד זיהיתי את עצמי. וזה לא נפסק כשגדלתי, עשיתי מזה הצגה. כשהתחלתי לכתוב ספרים גם הם הפכו לראי (הכי הזוי? האישה ששאלה אותי פעם איך ידעתי הכול על ילדותה בפולין). מבחינה זו "הסיפור שאינו נגמר" הוא ספר על קריאה והמשך ישיר של מות המחבר מאת רולאן בארת.

ובו בזמן זה גם ספר על כתיבה. על הבלבול בין יצירה לגילוי, התחושה המוזרה שהסיפור כבר קיים. את רק זאת שמגלה אותו. (ובכלל, "הסיפור שאינו נגמר" הוא בין השאר מדריך כתיבה). אחרים ראו בו מסע פסיכולוגי, אנתרופוסופי והשד יודע, הוא מתמסר בגמישות מפליאה לפרשנויות מקבילות וסותרות. אבל כ"ספר הספרים" הוא (בראש ובראשונה?) גם ספר על "ספרות", אותו מכלול אינסופי שכל חלק שלו מושפע וניזון ממה שקדם לו, ומשפיע ומזין ולו כזית, את מה שייכתב אחריו. בכל פעם שאנדה כותב, "אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת", הוא מחצין את דינמיקת גן השבילים המתפצלים הזאת והופך את "הסיפור שאינו נגמר" למין דף באטלס מפות עם כבישים קטועים שחיצים מצביעים לאן שהם מובילים.

וכפי שאפשר לצפות מִספר על ילד בשם בסטיאן בּוּקס (books) שנמלט לחנות ספרים ונכנס לתוך ספר – "הסיפור שאינו נגמר" הוא גם ספר הספרים שהזינו את מיכאל אנדה.

אני רוצה לתת כמה דוגמאות מתוך עולם הקריאה המוגבל הסובייקטיבי והמיידי שלי (המטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת שמה שעולה ראשון הוא הנכון), וגם לבדוק באותו אופן אינטואיטיבי מה קרה אחרי ומה נשמע בפנטסיה. פעם, בימי בסטיאן, היא היתה בסכנה, החידלון התפשט והקיסרית חלתה. והיום?

*

1. מבעד למראה

פתיחת

פתיחת "הסיפור שאינו נגמר"

איור, דוד פולונסקי (פרט מתוך כריכת

איור, דוד פולונסקי. אותיות הראי שבהן נפתח "הסיפור שאינו נגמר" הן החולייה הראשונה בשרשרת המראות של הספר וגם המשך ומחווה ל"מבעד למראה" של לואיס קרול. כמו אליס גם בסטיאן עומד להיכנס אל עולם המראה של הפנטסיה. (האיור הוא פרט מתוך כריכת "עולם קטן" כתב עת לחקר ספרות ילדים)

2. מה מתרחש בתוך הספר?

עתה התחלתי לדמות בערבים, כי מהדף הלבן [של הרומן] יוצא משהו צבעוני. בהסתכלות מדוקדקת, בצמצום שמורות, נוכחתי שזאת תמונה. ויתרה מזו, אין התמונה שטוחה אלא תלת-ממדית. מעין תיבה, ובה רואים, בין השורות, אור דולק ונעות בה אותן דמויות קטנות המתוארות ברומן. הו, איזה משחק מרתק היה זה, ולא אחת הצטערתי כי החתולה כבר אינה בעולם, ואין למי להראות כיצד מתנועעים האנשים על גבי דף בחדר קטן. בטוח אני, כי החיה היתה מושיטה את כפתה ומתחילה לשרוט את הדף. מתאר אני לעצמי איזו סקרנות היתה נדלקת בעין החתול, וכיצד היתה הכפה שורטת את האותיות!

מיכאיל בולגאקוב, השלג השחור, תרגם צבי ארד (יצא במקור בשנות השלושים)

~

הייתי רוצה לדעת, אמר לעצמו, מה בעצם קורה בספר כשהוא סגור. מובן שיש בו רק אותיות והן מודפסות על הנייר, ובכל זאת – משהו בטח מתרחש שם, כי כשאני פותח אותו, מופיע לו פתאום סיפור שלם. מופיעות בו דמויות שאני עדיין לא מכיר ויש בו כל מיני הרפתקאות ועלילות וקרבות – ולפעמים פורצות סערות בים או שמגיעים לארצות ולערים זרות. והרי כל זה כבר נמצא איכשהו בתוך הספר. צריך לקרוא אותו כדי לחוות את הדברים האלה, זה ברור. אבל הם נמצאים בתוכו עוד קודם. והייתי רוצה לדעת, איך?

מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר, תרגמה חנה לבנת

כריכה של מרי ריינולדס ל

כריכה של מרי ריינולדס ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו. היא נפטרה ב1950 וכמה הייתי רוצה לראות את הכריכה שלה לסיפור שאינו נגמר… (מתוך האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס)

*

3. מה מניע את השריונים הריקים?

– איך זה שאינך מראה את פניך למלכְּךָ?
הקול בקע ברורות מפתח הקסדה. – כיוון שאני אינני קיים, מלכי.
– כזאת טרם שמעתי! – קרא הקיסר. – עכשיו נמנה עם כוחותינו גם אביר שאינו קיים! בוא, הראה לי קצת.
אג'ילולפו נדמה כמהסס עוד, אך ביד מאוששת, אם כי איטית, הרים את קדמת הקסדה. הקסדה היתה ריקה. בתוך השריון הלבן, שנזר קובעו בכל צבעי הקשת, לא היה איש.
– ראו, ראו, פלאי פלאים! – הפליט קרל הגדול. – ואיך אתה משרת בצבא אם אינך קיים?
– בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה בצדקת מטרתנו הקדושה! אמר אג'ילולפו.

איטאלו קלווינו, "האביר שלא היה ולא נברא" מתוך "אבות אבותינו" תרגם גאיו שילוני (המפעל לתרגום ספרי מופת). יצא במקור ב1959.

~

"כשנאבקתי בענקים המשוריינים שלך," המשיך בסטיאן, "התברר שהם עשויים אך ורק שריון, ובתוכו אין שום דבר. אז איך הם מתנועעים בעצם?"
"בכוח הרצון שלי," השיבה קסאידה בחיוך. "דווקא מפני שהם חלולים לגמרי מבפנים, הם מצייתים לרצוני."

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

וכך אגב, כתב קאלווינו בהקדמה לתרגום העברי:

ב"האביר שלא היה ולא נברא" אנו רואים שריון ריק המתנועע והממלא את תפקידיו בדייקנות ובלי להיתפס אף לרגע לפקפוקים. אני חושב שקל למצוא כאן היקש עם כל צורה נוקשה של אוטומטיזם בירוקרטי, צבאי, טכנולוגי, יצרני, וכולי וכולי, אשר שום גורם אנושי אמיתי אינו מקביל ליעילותה הפעלתנית.

*

4. הבת תשעים תלד?
אחת הדמויות הנלבבות ב"סיפור שאינו נגמר" היא ייכה הפרדה הזקנה החכמה ותמת הלב. כדי לרקוח אותה ערבב אנדה שני מקורות תנ"כיים: את סיפור אתונו של בלעם, ואת סיפורה של שרה אמנו הזקנה והעקרה. ולרגע, מבעד לקליידוסקופ שלו גם החומש לבש צבעונין:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; (מתוך ספר במדבר).

(סיפור בלעם עצמו אגב התגלגל אל ארסנל המעשיות העממיות כפי שגיליתי בהשתאות.)

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד … וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. ויֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. (מתוך ספר בראשית)

~
בהמת המשא, פרדה זקנה, פיגרה כל הזמן הרחק מאחור, ובסטיאן התאמץ לדרבן אותה. אבל במקום לרוץ מהר יותר, נעצרה הפרדה במקומה, הפנתה את ראשה לאחור ואמרה: "אתה לא צריך לדרבן אותי. נשארתי מאחור בכוונה אדון."
"למה?" שאל בסטיאן.
"אני יודעת מי אתה, אדון."
"ואיך את יודעת את זה?"
"אם אתה חצי חמור כמוני ולא חמור גמור, אתה מרגיש דברים כאלה … הייתי שמחה לספר לילדים ולנכדים שלי שנשאתי על גבי את המציל ושהייתי הראשונה שבירכה אותו. למרבה הצער אין לבני מיני ילדים."

"טוב," אמר בסטיאן, "אם כך, אספר לך עכשיו סיפור שיתגשם במלואו. ואני רוצה לספר אותו רק לך, ולך בלבד, כי הוא שייך לך."
אחר כך נטל בסטיאן את אוזנה הארוכה של ייכה בכף ידו ולחש לתוכה: לא רחוק מכאן, בתוך יער קטן של פרחי לילך, ממתין לך אביו של בנך. זה סוס לבן עם כנפיים מנוצות של ברבור. הרעמה והזנב שלו ארוכים כל כך, שהם מגיעים עד הקרקע. הוא עוקב אחרינו בחשאי כבר כמה ימים, כי הוא מאוהב בך לגמרי."
"מאוהב בי?" קראה ייכה כמעט בבהלה. "אבל אני הרי רק פרדה וכבר לא צעירה בכלל!"

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

*

אחת מסדרת מפות שנעשו בשנת 1944 ושמראות את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי במהלך השנים. כבר הבאתי אחת מהן פעם בהקשר אחר אבל אני לא מתאפקת בגלל שאף שהן מופשטות (כמו כל מפה) ושומרות על דיוק מדעי, יש בהן ממד בלתי ניתן להכחשה של פנטסיה. יש עוד פה http://mahberet.net/2012/08/15/mississippi-river/

אחת מסדרת מפות שנעשו בשנת 1944 ושמראות את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי במהלך השנים. כבר הבאתי אחת מהן פעם בהקשר אחר אבל אני לא מתאפקת כי אף שהן מופשטות כמו כל מפה  ומחויבות לדיוק מדעי, יש בהן ממד בלתי ניתן להכחשה של פנטסיה. יש עוד פה.

5. למפות את פנטסיה

…כל אלה גם הם חלקים של האי או בעצם שייכים בכלל למפה אחרת שמבצבצת מבעד לזו, והכול מבלבל מאוד, בעיקר מפני ששום דבר גם לא מפסיק לזוז. מובן שיש הבדלים רבים בין ארצות הלעולם-לא השונות. בארצו של ג'ון, לדוגמה, היתה לגונה שמעליה ריחפה להקת ציפורי פלמינגו שג'ון ניסה לצוד בירייה, בעוד בארצו של מייקל, שהיה קטנטנן, היה פלמינגו שמעליו ריחפה להקת לגונות.

מתוך פיטר פן – ג'יימס מתיו ברי מנסה להסביר את הגיאוגרפיה של ארץ לעולם-לא

~

ועכשיו מתבקש לעצור לרגע כדי להסביר דבר ייחודי בגיאוגרפיה של פנטסיה. יבשות וימים, הרים ונהרות אינם ממוקמים שם בקביעות כמו בעולמם של בני האדם. לכן לדוגמה, אי אפשר בשום פנים ואופן לשרטט מפה של פנטסיה. אף פעם אי אפשר לחזות מראש איזו ארץ תשכון מעבר לגבולה של ארץ אחרת. אפילו רוחות השמיים משתנות שם מאזור לאזור. קיץ וחורף, יום ולילה פועלים בכל אזור על פי כללים אחרים. אפשר לחצות שם ישימון חרוך שמש ולהגיע מיד אחריו לשדות שלג קפואים. בעולם הזה אין מרחקים שאפשר למדוד, ולכן למילים "קרוב" ו"רחוק" יש משמעות שונה לגמרי. כל הדברים האלה תלויים במצב רוחו וברצונו של ההולך בדרך מסוימת.

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

(כמו שאומר ג'ורג' הריסון בצוללת צהובה, It's all in the mind)

*

6. גרוגראמן, פרספונה וכל השאר

גואב ישימון החול הצבעוני הזורם והנמחק כל לילה, הזכיר לי מנדלות חול טיבטיות, מסורת שבה נזירים בודהיסטיים מציירים יקומים סימבוליים בחול צבעוני במשך שבועות רק כדי להרוס אותם בסוף. האיורים לסיפור שאינו נגמר (כל אלה שאני מכירה, וגם הסרט), נצמדים לָרגע ולהזדהות, ומאבדים את המבט הכפול של הספר, את המרחב הדק והעצום והנפלא בין חוויה להתבוננות, בין מופשט לקונקרטי. ניסיתי לבחור דימויים שיממשו אותו.

גואב ישימון החול הצבעוני הזורם והנמחק כל לילה, הזכיר לי מנדלות חול טיבטיות, מסורת שבה נזירים בודהיסטיים מציירים יקומים סימבוליים בחול צבעוני במשך שבועות רק כדי להרוס אותם בסוף. האיורים לסיפור שאינו נגמר (כל אלה שאני מכירה, וגם הסרט), נצמדים לָרגע ולהזדהות, ומאבדים את המבט הכפול של הספר, את המרחב הדק והעצום והנפלא בין חוויה להתבוננות, בין מופשט לקונקרטי. ניסיתי לבחור דימויים שיממשו אותו.

מנדלת חול טיבטית, פרט, תקריב

מנדלת חול טיבטית, פרט, תקריב

הנזירים הורסים את המנדלה שיצרו.

הנזירים הורסים את המנדלה שיצרו.

בסיפורו של גרוגראמאן, האריה שמת כל לילה בארמונו המכושף ובבוקר קם לתחייה, יש מרכיבים מסיפור פרספונה עם גרגר אמור ופסיכה. וזה רק דוגמית מהבליל המיתולוגי שהסתנן לספר, מהספינקסים ש(לא) נותנים לעבור, ועד למחווה כמעט מפורשת לאודיסאה (הזיקה לאודיסאה בכלל שווה בדיקה, כי יותר ממחצית הספר מלווה את בסטיאן-אודיסאוס בדרך הביתה). ובאופן ספציפי התכוונתי לשיחת אטריו וגמורק כגלגול של שיחת אודיסאוס והקיקלופ. כמו אודיסאוס גם אטריו מכנה את עצמו "אף-אחד" וחושף את זהותו האמיתית ברגע האחרון, מה שעולה לו בעיכוב ואפילו בסיכול לכאורה של שובו הביתה (עד שמופיע דרקון המזל והופך את גורלו, ועל הפלא הזה של המזל כבר כתבתי בפוסט הקודם).

ועל זה אפשר להוסיף את האחים גרים כמובן (כבר נדרשתי לזיקה בין פרשת המשאלות של בסטיאן לזו של אשת הדייג למשל), או את הקריצה לברון מינכהאוזן, כשאטריו לא מצליח לחזור על המעלל שלו ולמשות את סוסו מבצת העצב.

ולפני שאאריך עד אינסוף ואולי קצת אחרי, אני מפסיקה כדי למנות כמה מהשמות שהזכרתי: רולאן בארת, מיכאיל בולגאקוב, איטאלו קאלווינו, בורחס. לא זרקתי אף שם בקלות דעת; בין "גן השבילים המתפצלים" של בורחס למשל (זה שאמר, "תמיד דמיינתי את גן עדן כסוג של ספרייה"), לבין "הסיפור שאינו נגמר" יש מארג שלם של זיקות. למשל, כשהמספר של בורחס שואל את עצמו במהלך הסיפור "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי", ובין שלל התשובות שכולן מתכתבות עם אנדה, נמצאת גם התשובה המחזורית:

נזכרתי באותו לילה שבמרכז "אלף לילה ולילה", כאשר המלכה שחרזאדה (בשל פיזור דעתו המאגי של המעתיק) מתחילה לספר את הסיפור של אלף לילה ולילה, ומגיעה תוך כדי סיפורה לאותו הלילה עצמו שעליו היא מספרת וכך עד אינסוף.

מתוך, חורחה לואיס בורחס, "גן השבילים המתפצלים" תרגם יורם ברונובסקי (כשהלכתי לבדוק באיזו שנה פורסם הסיפור – מתישהו בשנות הארבעים – הבליח מאחרית הדבר המידע הבא: אביו של בורחס כתב דרמה בשם "לקראת האַיִן" שעניינה אכזבתו של אב מבנו).

והלא לופ כזה בדיוק מתרחש אצל הזקן מההר הנודד.
ואם לא די בשמות שאמרתי, אנדה עצמו טוען שגם שייקספיר נדד בפנטסיה. זה היה כל כך מזמן ששמו שובש מעט: "שמו היה שוקספיר או משהו דומה לזה," הוא כותב.

*

והפוגה קצרה, לסיפור אמיתי. בחיים הקודמים שלי בתיאטרון הבובות הכרתי עיתונאי שנדד בין פסטיבלי בובות. פעם באיזו שיחה של כלום, הוא פתאום הצהיר שמיכאל אנדה הוא "שקרן מקצועי". בימים ההם עוד לא קראתי אף מילה של אנדה כך שלא התנגדתי, רק עוצמת התיעוב נצרבה. "שקרן מקצועי" זה לא סתם עלבון, למחברו של "הסיפור שאינו נגמר" זה העלבון האולטימטיבי. כי השקרים הלא מכלים את פנטסיה, ככל שהם מתרבים מתפשט החידלון. זה היה לפני שנים רבות. אני עדיין חושבת על העיתונאי ההוא לפעמים. הוא היה בן שישים בערך, אוסטרי ואולי גרמני, עם יציבה קצת שמוטה, כמו של בלון ישן (אף שהיה רזה וגבוה) וזקן מטופח. אני יודעת שזאת שטות, אבל לפעמים אני תוהה על המקצוע המופרך שלו, "עיתונאי בובות", אם זה לא היה כיסוי או משהו, כי איפה יסתובבו טיפוסים כמו גמורק אם לא בפסטיבלי בובות, הטריטוריה של מבוגרים ילדיים שמועדים לבקר בפנטסיה ולשקם את המעברים.

*

ובחזרה לעניננו: מאז שפורסם "הסיפור שאינו נגמר" עוד לא חלפו ארבעים שנה. זה פחות מהרף עין בנצח הספרותי, אבל אנדה כבר הספיק להשפיע על אינספור ספרי וסרטי פנטסיה. אני לא מומחית גדולה (אני מצד האגדות) אבל אפילו ככה מהמותן: סדרת לב של דיו של קורנליה פונקה נולדה ישירות מן הסיפור. "מפלצות בע"מ" של דיסני ופיקסאר מתבסס בין השאר על הרעיון שכל דלת במציאות יכולה להוביל למקדש (מפעל) אלף הדלתות. וג'יי קיי רולינג חייבת לאנדה רבות, מהארכיטקטורה הנזילה המפתיעה ושוחרת הטוב של הוגוורטס (גלגול של בית השינוי / בית התמורות), ועד לראי של ינפתא שמשקף את משאלת הלב היקרה ביותר של מי שצופה בו שהוא גלגול של שער המראה הקסומה.

למטה, אניש קאפור, sky mirror 2010-2011 (נזכרתי בגלל שער המראה הקסומה העגול והירחי)

יכול להיות שלא קראתי את הספרים הנכונים. אשמח אם תתקנו אותי, אבל אני לא מעלה בדעתי אף שייקספיר עכשווי שניזון מן "הסיפור שאינו נגמר". והמסקנה הפזיזה אבל נחרצת היא שגם אם הגמורקים לא הכחידו את פנטסיה הם בהחלט הצליחו לכווץ אותה ולסמן אותה כמשהו קצת נחות של ילדים*. הפלא הזה של "הסיפור שאינו נגמר", שבו הסיפור לא עובר רק מאב לבנו (כמקובל וכמו ב"הגדת לבנך" של פסח) אלא גם בכיוון ההפוך: מבסטיאן לאביו, מן הקיסרית הילדית לזקן מההר הנודד, הפלא הזה נכחד. ומכיוון שגם אני כמו בסטיאן לא מאמינה שהחיים אמורים להיות אפורים בלי פלאים וסודות, זה מעציב אותי מאד.

* לא נחות בעיני כמובן, אני חושבת שאסטריד לינדגרן למשל היתה צריכה לקבל פרס נובל לספרות, אבל אף סופר ילדים עוד לא זכה לזה, הם בכלל לא נספרים כשמדברים נכבדות.

*
עוד באותם עניינים

פרוייקט מרי דה מורגן

בעניין הארוקי מורקמי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותו לענת

הגמד חוטם ואני

Read Full Post »

עשיתי סדר ב"מועדפים", ופתאום צץ לו הסרט הנפלא והמטריד הזה כמו זיכרון מודחק. נדמה לי שראיתי אותו  לראשונה אצל רוני גלבפיש. לא מצאתי את הפוסט. ייתכן שהבטחתי לכתוב עליו. ובכל מקרה, הגיע הזמן (אבל קודם לחצו על פליי.)

*

1. שתי הערות להתמצאות:

א. הטראומה המכוננת של הסרט מגיחה לקראת סוף הדקה הראשונה ( 0:49-0:56). הגבר שאורב בפינה מצטרף לילדה הקופצת בחבל מאחור. הוא קופץ איתה בין החדרים הריקים וגוזז את צמותיה. כלומר את תומתה. הדימוי עדין ומורחק אבל ברור.

והספקנים וכל האחרים מוזמנים לעבור ל1:48. כאן, בדיוק באמצע הסרט, מבליחה הזוועה בדמות מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות; אחד מלטף את גופו בצמה דקיקה (בין רגליו יש ערימה כהה של צמות), אחר מצמיד צמותיים לאוזניו, שלישי בוהה בצמה שהוא מחזיק מול עיניו, ורביעי המרוחק מכולם, נח כרגע, בצד שתי הצמות המונחות על שולי האמבטיה שלו. צמות נוספות מתגוללות על הרצפה. הסצנה כולה היא מעין וריאציה "נקייה" על חדר הרעיות הנרצחות של כחול זקן.
זה הדימוי היחיד בסרט שמופיע רק פעם אחת. ומיד מודחק.

ב. אחרי מספר צפיות מתברר סופית שכל הסרט מתרחש בחדרי הקרוסלה הקטנה שהילדה מסחררת, בית בובות מסתובב של דמיונות וזכרונות טורדניים. ים, שפת ים, מטבח, קליניקה… התפאורות מתחלפות בקרוסלת-תודעה אבל הכל מתרחש בחדריה דמויי הפלחים. הכל, כלומר: גם הילדה שמסובבת את הקרוסלה נמצאת בתוכה.
[ולאותם ספקנים שזקוקים לראיות: ברוב הדימויים אפשר לראות את הארכיטקטורה המעגלית של חדר מוביל לחדר. באחרים אפשר לזהות את רצפת "הפרקט" המפוספּסת, המסגירה בסופו של דבר גם את הסצנות החורגות לכאורה: ב 2:57 אפשר לראות שהפיקניק על שפת הים הוא בעצם על שפת ים הפרקט, וב 2:08 אפשר לראות את קווי הפרקט משתרעים באופק המטבח. הרצפה המשובצת כמסתבר, היא בסך הכל חלק מהתפאורה.]

אליס בארץ הפלאות, סלבדור דאלי. נזכרתי באליס שלו, לא רק בגלל הקפיצה בחבל, אלא גם בגלל הגודל המשתנה של אליס ושל הדמויות בסרט. ב1:47 בערך, למשל, מבליחה היד הענקית של הילדה שמסובבת את הקרוסלה, שבה מקפצת בת דמותה הקטנטנה.

2. הפסקול:

בעיקר חריקות עולות ויורדות. זו התשתית המוסיקלית של הסרט. החריקות קצת מתכתיות וקולניות לקרוסלת הצעצוע של הילדה. הן נשמעות כמו חריקות הקרוסלות והנדנדות בגני המשחקים של ילדותי. אלה מן הסתם צלילים ששרדו מן הגן האמיתי שבו התרחשה התקיפה.
בנוסף לחריקות יש לחשושים ומלמולים, תו חדגוני קצת נוגה ובודד, כמה רעשים מכניים נוספים וכמה צלילים של חפצים: כדור מקפץ. רחש של קילוף. קול השיער הנגזז במספריים. הקול הזה המוגבר נשמע קרוב-קרוב לאוזן.

*

3. מי הגיבור?

לכאורה התשובה מובנת מאליה: הילדה היא הגיבורה. היא מסובבת את הקרוסלה. זו הטראומה שלה, התודעה שלה.
האומנם? הסרט נפתח ומסתיים בגבר (האב?). הוא משובט לקבוצה שלמה ומופיע שוב ושוב במהלכו, הרבה יותר מכל הדמויות ביחד כולל הקשרים נטולי זיקה מובהקת לילדה. מעבר לסצנות המשפחה וההתעללות, הוא מופיע בשורה של דימויים מיוסרים-טיפוליים, של גברים שאוטמים את אוזניהם וזועקים ללא קול, או יושבים במעגל כסאות של טיפול קבוצתי, כשכל אחד מהם בתורו, עולה על כסא וקופץ ראש לקרשי הרצפה. ואם הדימוי הזה אינו אובדני דיו – ראשו של הקופץ תמיד פוגע בנורה שמתנדנדת כמו לולאה בקצה חבל תליה. ולבסוף (וגם בהתחלה) הוא אמנם טובע בים.
בסדרה אחרת של דימויים הגבר ממוזער, מושפל ומעונה: הוא מוטל בין אצבעותיה של אישה גדולה (אישתו? אמו?) שמסירה חלקים ממנו בקולפן ירקות, או משוכפל להמון גברים זעירים שמטפסים בסולם מן הביוב או מגיחים מסדקי המטבח (כמו הנמלים שמתרוצצות על העוגה) ונאבקים על פיסת חברם הנושרת לרצפה.
והוא מופיע גם בהקשר פרנסתי, כסוכן מכירות אנונימי בחליפה ומזוודת ג'יימס בונד, אחד מסרט נע של כפילים העומדים-בתוֹר-צועדים-בטוּר לעבודה, נדרשים להתפשט (כמו בכניסה למחנה השמדה) ולדלג על פחמים אל שני ענקים נעלמים (רק רגליהם נראות), שמציידים כל אחד במסכה חסרת פנים ובשואב אבק. בהמשך הגברים ייאבקו על שואבי האבק, כמו שנאבקו קודם על "קליפת" חברם.

אז מי כאן הגיבור, בסופו של דבר: הגבר או הילדה? וזאת לא התהייה היחידה:
האם ההשפלות הן פנטזיות נקם של הילדה, או שהן טראומות עבר של הגבר, עוד קורבן שהפך למתעלל במעגל הכאב? (כשעברתי טיפול בדמיון מודרך, נדהמתי מכמות זכרונות הילדות של הורי האצורים בתוכי. הם חלחלו איכשהו מעצמם, במסלול עוקף מודע).
האם מדובר בגבר מסויים שמשוכפל מטעמים מטפוריים, או שזה משהו חברתי, מצטבר, חבורה של מתעללים כמו החבורה של פינה באוש שעליה כתבתי כאן.
קשה להכריע וגם מיותר. התת מודע לא מחוייב לעקביות. כל התשובות יכולות להתקיים בו זמנית, ברבדים שונים.

ובכל מקרה – העמימויות האלה מקררות את הסרט, הן מטעות ומפצלות ומנכרות את הצופה. וזו רק ההתחלה.

*

4. עוגות ושואבי אבק

פופ ארט. זו התשתית להבנת הסרט. גם בגלל השכפול – לא רק של דוממים כמו אמבטיות וחדרים, אלא גם של גברים וצמות; כלומר של בני אדם ואברי גוף (הצמות המשוכפלות כאביזרי סקס). וגם התודעה כחפץ. כחפצים. ולא במובן המאגי והרומנטי אלא האנונימי והתעשייתי (למטה, מבחר עוגות של קלאס אולדנבורג, הלירי בין אמני הפופ).

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג, עוגת רצפה

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג, כריכים פתוחים

המטבח של הסרט לגמרי קליני, לא חם ולא אישי. העוגה היא לא עוגה אמיתית, אלא דימוי של עוגה, כמו עוגות הקרם של אולדנבורג. הנמלים המסכנות יכולות להתרוצץ עליה עד מחר. לא ייצא להן כלום. זה לא דימוי חם של רקב ודקדנס (כמו התינוק הנטרף על ידי נמלים בסוף "מאה שנים של בדידות"). העוגה היא לגמרי סינטטית, בלתי חדירה כמו הארנב של ג'ף קונס שמחזיר את תמונת הסביבה. ושימו לב כמה קונס עצמו דומה לגיבור הסרט.

ג'ף קונס והארנב (שימו לב כמה הוא דומה לגיבור הסרט)

אם אולדנבורג מייצג את העוגה ואת הצד הלירי של הסרט (והסרת החיץ בין העולם החיצוני לפנימי זוהי תמצית הליריות), קונס מייצג את שואבי האבק; שואב האבק הוא חפץ יסוד של פופ ארט. הוא מופיע כבר בקולאז' המכונן של המילטון Just what is it that makes today's home so different and so appealing אבל קונס העלה אותו בדרגה כשהציג סדרה שלמה של שואבי אבק חדשים כמו בַּסרט שלנו.

ג'ף קונס, שואבי אבק

לשואב האבק של הסרט יש נופך פאלי – ככה זה כשהגברים מקבלים אותו בעירום, בסרט על ניצול מיני – ובו בזמן הוא גם סמל של "קדמה" טכנולוגית ותיעוש היומיום, של תשוקה לחדָש-נצחי, מלחמה בזמן ובאותותיו, כלומר בזיכרון.

*

5. ליריקה ותחליפי רגש

הדיאלוג של הסרט עם הפופ ארט הולך אפילו יותר רחוק. בספרה "מקוביזם למדונה" מתארת טניה רינהרט את הטיפול שמעניק אנדי וורהול לנושא טעון כמו מוות:

וורהול הוא מתעד כפייתי של חפצים ואירועים הקשורים במוות ובאסונות: כסא חשמלי, תאונות מכוניות, רעידות אדמה, אלימות, פצצת אטום.
… הוא בוחר תצלומים מהדיווח בתקשורת על אסון שנסתיים במוות … ומטפל בהם בטכניקה הרגילה שלו: הדפס משי של צילום מוגדל, לעיתים על בד שצבוע כבר, ולעיתים עם מריחת צבע אחרי ההדפסה. כמו בשאר עבודותיו, חידושו של וורהול היה בשכפול – שימוש חוזר באותה מטריצה, כלומר חזרה על אותו הדימוי.
צילומי המקור הם בדרך כלל קשים וטעונים. כמו למשל במקרה של תאונת אמבולנס (ראו תמונה למטה) שבה האמבולנס עצמו נמחץ בתאונת דרכים. דווקא הסמל של שימור החיים וההצלה הופך כאן לנַשָׂאו של המוות. אך וורהול מטפל בכל התמונות באותו ריחוק טכני של האמן המתעד. ניתן ללמוד על כך גם משמות העבודות … למשל, "אסון ירוק 10 פעמים" (הדימוי מודפס 10 פעמים על בד ירוק) …"כסא חשמלי גדול" (הדפס על בד גדול יחסית ברוחב 185 ס"מ, בצבעי אדום זוהר), "כסא חשמלי קטן" (אותו הדפס על בד שחור קטן יותר).
הקולט המתעד את האירוע הוא מדיום נטול 'אני' ורגש. עולמו הרגשי הוא סך כל הדימויים שהוא קולט.

אנדי וורהול, אסון אמבולנס, 1961

העיקרון הזה, של ויתור על רגש לטובת דימויים, הוא סוד הניכור של הסרט. כך, בהתאמות קלות פועלת התודעה הפרטית של הילדה: הדימויים הליריים הטעונים נקרשים כמעט בלי משים לרדי-מיידס, תחליפי רגש. זה בולט למשל באמצע הסרט (התחלת הדקה השנייה, אחרי סצנת האמבטיה), כשהילדה פונה לאחור. בהתחלה נדמה שהיא מסתכלת על משהו, אבל קצת אחר כך (2:09) התנועה מצוירת מזווית אחרת, ומתברר שהיא לא מסתכלת על כלום. רק התנועה נותרה, טיק מנותק מרגש והקשר. ובסוף הסרט כבר נעלמה גם הנוכחות האנושית. נשארו רק כמה חפצים של פיקניק על רקע של נוף מצויר.

ולסיום (למעלה), פתיחת "טובעים במספרים" של פיטר גרינוואי. הילדה הקופצת בחבל של גרינוואי היא מעין תיקון  לילדה של הסרט ולילדה חסרת הפנים של דאלי, שמצויירת מהגב ומשדרת פגיעות וחוסר מודעות. הילדה של גרינוואי היא חזיתית ודעתנית, היא מכירה את כל הכוכבים וסופרת אותם. היא ילדה ארצית ושמיימית. גם שמלת האינפנטה שלה (היא לבושה ומסורקת לגמרי כמו האינפנטה מרגריטה של ולסקז), זרועה כוכבים.

***

עוד על צמות:

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק שיער)

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

*

עד שפתחתי בלוג לא ידעתי כמה אני מחוברת לפופ ארט. עוד על פופ ארט:

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

אמבט החלב (1) – אנדי וורהול, אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס

הרצפה הבלתי מטואטאת

*

קשור מאד: עקרת בית נואשת

*

*****************************************************************

ובלי שום קשר מבצע יום במתנה נמשך!

****************************************************************

*

עדכון: מצאתי את הבלוג של מוניקה גאלאב יוצרת הסרט!

*

ועוד תוספת, בהמשך להערה של דודו פלמה בתגובות –
הפיקניק של גאלאב לעומת "ארוחת בוקר על הדשא" של מאנה:



Read Full Post »

פוסט המשך לפוסט הזה.

שתי גברות יפניות מהמאה העשירית כתבו ספרים שהשתמרו עד היום. מורסקי שיקיבו כתבה רומן פסיכולוגי ורומנטי על אהבותיו של ג'נז'י, בנה של פילגש קיסרית ממעמד נמוך. סאי (סיי?) שונגון כתבה "ספר כרית": מעין יומן לא לינארי, דמוי בלוג, אוסף פתקים שהקדים את זמנו בערך באלף שנה.
בשיטת הפתקים אין חידוש. זה היה מקובל באותה תקופה. סגנונה של שונגון ואישיותה המפתיעה מקנים לה נופך מיוחד. אבל מה שמייחד את "ספר הכרית של סאי שונגון" מכל טקסט אחר מקביל, הוא שיגעון הרשימות שלה: בין תיאורי הטבע, האנקדוטות וההרהורים, חלקי השירים ומשחקי המילים, זרועות 164 רשימות. רשימות-רשימות, לא במובן מאמרים/סיפורים קצרים אלא כמו רשימות מכולת או רשימות מלאי (רק בלי כל תכלית מעשית).

סאי שונגון, מאהביה, שיגעון הקליגרפיה שלה ושיגעון הרשימות שלה, שימשו השראה לפיטר גרינאווי בסירטו "נכתב בעור" שנקרא במקור "ספר הכרית". (התמונה מתוך הסרט)

דברים אלגנטיים

מעיל לבן שנלבש מעל מקטורן סגול.
ביצי ברווז.
קרח מגורר מעורבב בסירופ ליאנה בתוך קערת כסף חדשה.
מחרוזת תפילות מגבישי בדולח.
פריחת ויסטריה. פריחת שזיף מכוסה בשלג.
ילד יפה אוכל תותים.

(מתוך "ספר הכרית של סאי שונגון")

והרי כמה כותרות של רשימות ששורבטו תוך כדי קריאה: דברים מדכדכים, דברים מתועבים, דברים שמאיצים את הלמות הלב, דברים שמעוררים זכרונות טובים, דברים לא יאים, נושאים פיוטיים, דברים שאינם ניתנים להשוואה, דברים נהדרים, דברים מעצבנים, דברים מביכים (למשל: "הורים שבטוחים שילדם המכוער הוא מקסים, מלטפים אותו וחוזרים על מה שאמר כשהם מחקים את קולו"), דברים מפתיעים ומטרידים (למשל: "מרכבה הפוכה. נדמה לך שחפץ כל כך יציב וגמלוני יעמוד תמיד על אופניו, וזה כמו בחלום – מתמיה וחסר פשר.") דברים שמפסידים כשמציירים אותם, דברים שמרוויחים כשמציירים אותם, דברים שנותנים תחושה חמה, דברים יומרניים (למשל: "שיעול"), דברים שאיבדו מכוחם, דברים נפלאים בצורה יוצאת דופן, דברים מקסימים (למשל: "ילד ששערו נגזז בתספורת של נזירה [עד הכתפיים] מתבונן במשהו. שערו נופל על עיניו ובמקום להסיט אותו באצבעותיו הוא מטה את ראשו.") דברים שגורמים לתחושת ניקיון, דברים שגורמים לתחושת לכלוך, דברים מסואבים (למשל – "צִדהּ האחורי של ריקמה, פנים אוזן של חתול, חושך במקום שהוא לא בהכרח נקי, על פי התחושה.") דברים רחוקים אף שהם קרובים, דברים קרובים אף שהם רחוקים, דברים שצריכים להיות רחבים, דברים שצריכים להיות קצרים, דברים שנופלים מהשמיים, אנשים שכנראה סובלים, אנשים שנראים מרוצים מעצמם, וכן הלאה והלאה. (זהירות, עסק מדבק, אתה מיד מתחיל לערוך רשימות משלך).

לא כל הרשימות של שונגון מופיעות בגירסה שקראתי. ספר הכרית המלא כולל הערות, מכיל למעלה מ-1,000 עמ'. המתרגם שנדרש לקצר השמיט בעיקר רשימות של מקומות, מילים, תארי כבוד וכד'. אבל מצפונו מייסר אותו: שונגון לא היתה מרוצה, הוא אומר. היא היתה מצרפת את הקיצוץ שעשה לרשימת הדברים היומרניים.

רשימת הרשימות כמו ענן תגיות, ממפה את שונגון מרחוק. חושפת את דמותה. בולטים בהעדרם: דברים מפחידים, דברים עצובים, דברים שגורמים לבכות.

וגם התנועה בתוך כל רשימה, היא כמו חתך בתודעה. שונגון לא מצנזרת. היא עומדת על זכותה לכלול כל דבר שעולה על דעתה. באמצע רשימת "דברים חסרי ערך" היא מתפרצת ואומרת על פריט מסוים (עמילן אורז שנרטב במים) שהוא מאד וולגרי וכולם יתנגדו לאיזכורו. "אבל זה לא צריך לעצור בעדי. למעשה עלי להרגיש חופשייה לכלול כל דבר … ככלות הכל החפצים האלה קיימים בעולמנו ואנשים מודעים לקיומם" (נכון).
והיא מערבבת בין גבוה ונמוך כמו טרנטינה מלכת הפוסט-מודרנים. ברשימת האנשים מעוררי קנאה למשל מופיע "יריב שזכה בזריקה מוצלחת בשש בש", ואחריו "קדוש שוויתר על הבלי העולם".

הרבה פעמים אפשר להתחקות אחרי הגרעין, הזיכרון הקטן והמכרסם שהוליד את הרשימה. למשל, ברשימת הדברים המביכים מופיע: "את מרשה לעצמך לדבר רעות על מישהו מבלי להתכוון; ילד ששמע אותך חוזר על דברייך לפני האדם שעליו דיברת."
במקום לחיות את הרגע המביך שונגון מתרחקת אל ההתבוננות, המיון הכמו-מדעי. מהרגש לצורה.
המנגנון הזה כל כך מוכר לי מבפנים שבא לי לבכות מרוב זיהוי והזדהות. זה אותו מנגנון שמזין גם את ויטו אקונצ'י: בזיכרון ילדות מוקדם, מגיל חמש בערך, הוא שוכב על ברכי אביו שמכה אותו ותוך כדי כך הוא מקיא. הספגטי שאכל היה ברוטב עגבניות, הוא בטוח, אבל כשהוא נפלט על רגלי אביו הוא לגמרי לבן, כאילו סונן בקרבו.
במקום לדבר על הכאב והפחד אקונצ'י תוהה על שינוי הצבע.
שונגון היתה פותחת רשימה מן הסתם: דברים שמשנים את צבעם.

רשימות זה לא רגשני. זה פורמליסטי, תיעודי, קונספטואלי. (הקדימה את זמנה, כבר אמרתי?). שגעון הרשימות של סיי שונגון הוא מעין פריוויו, זרע מהעתיד. זה מה שהקסים את פיטר גרינאווי, אני בטוחה: המתח בין היובש לפיוט. הניגודים כמו תמיד, יותר קרובים זה לזה מכל מה שבאמצע.

תוך כדי כתיבה נזכרתי ב"הנסיך הקטן", בקטע שבו הוא פוגש את איש העסקים: הקפטליסט השמן והקירח מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון  שחשב על זה, הוא מסביר, ולכן הם שלו. הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" חוקר הנסיך הקטן. ואיש העסקים מסביר: "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה."
"עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן. "פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
איש העסקים מייצג את עולם הממון שסנט אקזופרי מתעב בכל מאודו, אבל אפילו אקזופרי, איש הפיוט האולטימטיבי, לא יכול להתכחש לקסם הזה של התיעוד, ההפשטה. אולי בגלל שהוא צרפתי. לאיסלנדים יש מעדן, בשר של איזה דג (אולי כריש) שקוברים באדמה ועושים לו כל מיני דברים. החברים שלי באיסלנד אמרו שלא נותנים לזרים לטעום אותו. הוא יותר מדי רקוב ומסריח וחריף, רק לצרפתים נותנים, כי רק הם מבינים שזה טעים. שפתק עם סכום במגירה זה פיוטי (ועכשיו נותר רק לדמיין את השיחה בין הנסיך הקטן לסאי שונגון.)

רשימת הליצנים

זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים (על סאי שונגון, פמיניסטית מהמאה העשירית), החלק הראשון של הפוסט הנוכחי.

התסריט של פיטר גרינאווי (בתמונה למעלה) עולה על הסרט שנעשה על פי בכמה וכמה מונים.

Read Full Post »

סאי (סיי?) שונגון היתה אשת חצר יפנית בשלהי המאה העשירית, בת לוויתה של הקיסרית סדקו. היא כתבה יומן. לא בדיוק יומן אלא אוסף דפים, פתקים עם אנקדוטות, תיאורי טבע והרהורים שנשמרו במגירה של כרית העץ שעליה ישנה.

"ספר הכרית של סאי שונגון" כך נקרא היומן, העכשווי בצורה מוזרה, יותר מכל טקסט אחר מימי הביניים שאני מכירה. קריאתו שברה כמעט כל סטריאוטיפ שהיה לי על חצרות מלכים בימי הביניים ועל נשים ביפן.

שונגון היא מתבוננת שנונה ומשועשעת – כשהיא מתארת למשל, את בנות הלוויה ש'מאבדות כל שפיות' בלהיטותן להגיע לאיזה מופע מחול, איך הן מרימות את חצאיותיהן עד מעל לראשיהן תוך כדי ריצה (הן לבשו כמה שכבות) כדי להסתיר את פניהן מעוברי אורח, ואיך הן מתנגשות ונחבטות זו בזו ובכל דבר.
היא מוקסמת מכל סוג של יופי: מעשב שלא כוסח כדי לאפשר לטיפות הטל להתעבות לכל אורכו, או מנערה יפהפייה שמתייסרת בכאב שיניים.
וכל דבר מזכיר לה שורה משיר, או גורם לה לכתוב אחת.

העולם של "ספר הכרית" נמצא בתנועה מתמדת בין הטבעי למלאכותי, בין הפיוטי לארצי ובין הנשגב למצחיק. ניקח למשל את האפיזודה שבה מתארחות בנות הלוויה בארמונו המושלם של אבי הקיסרית: עץ הדובדבן שצומח לרגלי המדרגות מכוסה בפריחה נהדרת שקצת הקדימה את זמנה. מבט נוסף מגלה לשונגון שזו פריחה מלאכותית שהודבקה לענפי העץ (כמו בט"ו בשבט).
היא חוששת מגשם, ולילה אחד הוא אכן יורד ועושה שמות בפרחים. לפנות בוקר היא מתעוררת ומשקיפה על העץ. היא נזכרת בשיר על פרחי דובדבן זרועי טל וחושבת עד כמה אי אפשר להשוות את הפרחים המסמורטטים מהגשם לפניהם הבוכיות של נאהבים שהופרדו בעל כורחם.
ואז, לפתע פתאום, פורץ לחצר גדוד של משרתים ובני לוויה. הם מסתערים על העץ ומתחילים לתלוש את הפריחה ולשבור את הענפים. מחילופי הדברים ביניהם היא לומדת שהוד מעלתו ציווה עליהם להסיר את הפרחים בלילה והשמש כבר זרחה, ואוי ואבוי!

בתמונה למעלה: "בכניסה לגן עמד שיח-ורדים גדול: הוורדים שצמחו עליו היו לבנים, אבל שלושה גננים עמלו לידו, צובעים אותם באדום בחריצות גדולה. אליס חשבה שזה דבר מוזר מאד …  "תגידו לי בבקשה," אמרה אליס בביישנות מה, "למה אתם צובעים את הוורדים?" … "טוב, האמת היא גברת צעירה, שזה היה צריך להיות שיח ורדים אדומים ואנחנו נטענו במקרה ורדים לבנים; ואם המלכה תגלה את זה היא תכרות לכולנו את הראשים…" (מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", תרגום רינה ליטווין)
הגירסה האנגלית לפרשת הפרחים המודבקים של סאי שונגון. עוד על הקו הדק והמשחקי בין המציאות לייצוגה – הרצפה הבלתי מטואטאת.


"ספר הכרית" מלא תיאורים קרירים-חושניים של נופים וחפצים. לא אוצרות נדירים אלא מוצרי צריכה כמו בגדים מעוצבים ממשי אדום כהה או סגול בהיר, חום צהבהב, ירוק-ענבים, עין-הפיל (משי סיני בדיגום עדין של כסף וזהב) ותחרה כחולה על רקע צחור. וגם חפצים נוספים, בייחוד אביזרי קליגרפיה: אבני דיו ומכחולים, ניירות איכותיים, ומכתבים קשורים באלגנטיות ומקושטים בענפים קלופים.

החצר שבה משרתת שונגון היא צעירה: הקיסרית היא נערה-אישה ובנות הלוויה הן חברותיה (בשלב מסוים מתייחסת לעצמה שונגון כאל זקנה שחייה מאחוריה והמתרגם מעיר שהיא היתה אז כבת שלושים). הן מתנהלות בחבורה, כמו בנות עשרה. פעם כשהן מתארחות באיזה מבנה של האצולה הגבוהה הן משחקות וצוחקות בקול רם, מתיישבות על כסאותיהם של רמי-המעלה, הופכות ספסלים ומתעלמות מגערותיהם של השומרים. שונגון מוסיפה קצת נופך הזוי ואפל לצהלה כשהיא מתארת את החום המעיק ואת נחילי הצרעות ומרבי הרגליים שנושרים עליהן בלילות מתקרת הרעפים העתיקה.

לפני שקראתי את הספר לא היה לי מושג על חיי היומיום של חצר הקיסר במאה העשירית, אבל הכרתי היטב את בגדד של המאה התשיעית, כפי שהיא נשקפת מסיפורי אלף לילה ולילה. ציפיתי לקיסר גחמני וכל יכול כמו הרון-אל-ראשיד, לקיסרית שתלויה במוצא פיו, לא כזאת שמתפקעת מצחוק למראה בעלה הישן. שונגון אגב סוגדת לקיסרית, אבל לא בהכנעה מבוהלת של נתין אלא כמו ילדה שמאוהבת בילדה היפה בכיתה. יש משהו נוגע לב בסדקו כפי שהיא מצטיירת מבעד לאנקדוטות: יפה וכבדת-ראש, אירונית-מלנכולית, גאה ופגיעה. משחקי האהבה-קנאה-שנאה-ידידות עם בנות הלוויה הזכירו לי שורה של פנחס שדה מתוך שירת ירושלים החדשה: "והנשים אינן אלא ילדות, רעות, אובדות עצה, חורשות מזימות וגעגועים". לא מזימות נוסח בגתן ותרש. תככים של ילדות. בבועה שבה מתרחש היומן אין שום פוליטיקה; הקיסר הצעיר מנגן בחליל, כותב שירים מארגן תחרויות ומהתלות כאילו אין לו ממלכה לנהל. ואמנם לא היתה לו, כפי שלמדתי מן ההערות. הוא היה קיסר בובה. השלטון קרה במקום אחר.

התוצאה מזכירה לפיכך מעין סדרת טלוויזיה, דרמה קומית על חבורת צעירים במגורים משותפים עם ביקורים ליליים של מאהבים שחומקים לפני עלות השחר (בתירוץ שהם לא רוצים להפסיד את הטל על העלים, רגישים שכמותם!). וכל הטקסים הקטנים: מוסד "המכתב של הבוקר שאחרי" למשל. גרסת המאה העשירית לטלפון שלמחרת. לשונגון עצמה היו לא מעט מאהבים. לפעמים, טוען המתרגם, היא ניהלה כמה פרשיות במקביל. עם אחד המאהבים היה לה צופן פרטי, מערכת מטפורות שמבוססת על מהלכים במשחק ה"גו" שאיפשרה להם לרכל בגלוי, בנוכחות אחרים. אחד מאנשי החצר חילץ את הסוד מן המאהב וניסה להתחיל איתה ב"שפת הגו" (ללא הצלחה, ברור שללא הצלחה).

בוקר אחד היא שומעת את אחת מבנות הלוויה מדברת בזלזול על איזה גבר שהיה במסדרון. המשרת של הגבר החזיק מטרייה מעל לראשו בזמן שעזב. שונגון מצותתת בסקרנות עד שהיא קולטת שהכוונה למאהב שלה עצמה, שהיה אמנם מדרג נמוך יחסית אבל לגמרי ראוי, לדעתה. ואז מגיע מכתב מהקיסרית: במכתב מצוירת מטרייה ענקית, שמסתירה את האיש האוחז בה, רואים רק את קצות אצבעותיו הכרוכות על הידית. ומתחת רשומה שורת שיר על אורו הראשון של השחר. שונגון מבועתת ובו-בזמן משועשעת (מצב אופייני). הקיסרית דורשת מענה מיידי, היא מצפה מבנות לווייתה לשמור על שמן הטוב. בתשובה מציירת שונגון גשם שוטף, היא משרבטת איזה חרוז על גשם ועל תומתה ומוסיפה בשולי המכתב: "זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים". היא שולחת את המכתב לקיסרית שמראה אותו לכל הסובבים אותה בצחוק גדול.

ולמה אני מספרת את כל זה? בגלל חילופי המכתבים הילדותיים (כמו פתקים בכיתה) השילוב בין ציורים לשורות שיר, ובגלל הפרהסיה. כמעט תמיד יש קהל. כל אירוע נטחן ונשפט במגורי הגברים ובמגורי הנשים. מכתבים עוברים מיד ליד, התחלות של שירים נשלחות וכל העיניים נישאות אל הנמען בציפייה לסיומת מקורית. החיים הם מבחן בקיאות ויצירה אחד ארוך. חוויות הופכים לשורות שיר, וגם להפך: השירה נקרשת לחיים. בוקר אחד שואלת הקיסרית את שונגון "איך השלג על פסגת סיאנג לו?" (שאלה קונקרטית אבל גם ציטוט של שורה משיר). שונגון שולחת את המשרתת בתשובה לגלול את התריס (כמו שקורה בשורה מתקדמת יותר של אותו שיר). היא זוכה בתהילה מיידית על הפעולה הישירה.

השפה החיה והצלולה, הקצבית והשנונה שלה נלמדת עד היום כמופת של פרוזה יפנית. לי, שמכירה אותה רק דרך הצעיף של הכפול של התרגום (מיפנית לאנגלית, ולעברית שבתוכי), היא נשמעת כמו איזו פרנסואז סאגאן או רמון רדיגה, ושאר צעירי הפלא בעלי הפרוזה הקלאסית והמלוטשת שצצים בצרפת אחת לכמה שנים (אצל שונגון יש גם קורטוב "רומן חדש", אבל על כך בפעם אחרת) ובינתיים שוב חזרתי לנעורים.

ארון צרכי הקליגרפיה של גיבורת סרטו של פיטר גרינוויי ("נכתב בעור" קראו לו בעברית) שנעשה בהשראת סאי שונגון

אז מי היתה סאי שונגון – ידידתה של הקיסרית סדקו, אמנית של משחקי מילים, אישה נועזת ודעתנית, מאהבת חסרת חת. היחס שלה לגברים היה "תחרותי על גבול העוינות" כפי שמציין המתרגם לאנגלית בהערצה. בין אם שווים לה או רמי המעלה, שונגון התנצחה עם כולם (בקטע משעשע במיוחד היא יורדת על נשים שמאכילות גברים).
יש לה תשוקה עזה לקליגרפיה ולדקלום מתנגן של שירה. היא עליזה, מתפעלת מיופי וגולשת פה ושם להתפייטות: התמוגגות ממאהבים שרוכבים על סוסיהם ומחללים. בהיקסמות שלה מאור ירח יש רומנטיקה של נערות וטיפת מלנכוליה, כמו באהבת השקיעות של "הנסיך הקטן". הנחרצות שלה בכל הנוגע לכללי לבוש והתנהגות מזכירה את "קלולס"  (העיבוד האמריקאי-העכשווי ל"אמה" של ג'יין אוסטין עם אליסיה סילברסטיין המלבבת). ובכוונה אמרתי "קלולס" ולא "אמה", כי בכללים האנגליים של אוסטין יש כובד ויציבות של מסורת, ואצל שונגון יש מין שטיחוּת של אופנה וכללי משחק.
ויש לה גם מגרעת אחת מעציבה: צד מרי-אנטואנט, חוסר חמלה כלפי המעמדות הנמוכים. שונגון מתבוננת בהם בסקרנות – היא תמיד סקרנית – ובבוז צונן. זו לא סתם סנוביות תקופתית אלא מחסור מביך וקשה באנושיות. ואף שהקטעים האלה מהווים רק חלק זעיר מן הספר, יכול להיות שבגללם הוא לא תורגם. אבל זה מה שעושה אותה יותר ממשית ומעניינת. היא לא איור בלקסיקון פמיניסטי אלא אישה אמיתית עם מעלות ופגמים.

מורסקי שיקיבו, בת תקופתה ומחברת "מעשה גנז'י" שנחשב לרומן הפסיכולוגי הראשון (ואחד הראשונים בכלל), לא סבלה את שונגון:

"סאי שונגון כל כך מרוצה מעצמה," היא כתבה ביומנה, "אבל אם נעצור לרגע ונבחן את הכתבים הסיניים האלה שהיא מפזרת סביבה ביומרנות כזאת, נמצא שהם מלאים פגמים. מי שעושה מאמץ כזה להיות שונה מאחרים יאבד בסופו של דבר את הערכתם, ואני אמנם סבורה שאחריתה תהיה מרה. אין ספק שהיא מוכשרת, אבל כשמישהי מרשה לעצמה לתת דרור לרגשותיה בנסיבות כל כך לא הולמות, כשהיא פשוט מוכרחה לתעד כל דבר מעניין שעולה בדעתה, היא תיתפס בהכרח כקלת דעת, וזה ייגמר ברע."

עלי לפחות, ההשמצה פעלה בכיוון ההפוך. מיד נהייתי בעדה.

ובכל מקרה הפוסט הזה הוא רק ההקדמה.

הסיבה העיקרית להיקסמות שלי משונגון דורשת פוסט נפרד: דברים נפלאים.

*

עוד גבירות מ"עיר הגבירות"

כריסטין דה פיזן (על פמיניסטית מהמאה ה14 וקומיקס מימי הביניים)

יוקו אונובגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

שרה נאמן – הכלה שברחה על חמור

פינה באוש – הסוד

שרה וינצ'סטר – אה, אה, אה, אה!

סופי קאל – וודו וחפצי מעבר

Read Full Post »